בש"פ 2379/01 - ד"ר פרידמן פיטר נגד משטרת ישראל
*בקשה לגילוי ראייה שהוצאה לגביה תעודת חסיון כשמדובר בהליך אזרחי נגד המדינה(בקשה לגילוי ראיה שהוצאה לגביה תעודת חסיון - הבקשה נדחתה).
א. העותר נחקר בחשד כי שימש סוכן ביון בשירותה של מדינה זרה, זומן פעמים מספר למשרדי היחידה החוקרת ואף הוצא נגדו צו מעצר לעשרה ימים. לבסוף הודע לעותר כי תיק החקירה נגדו נסגר מחוסר ראיות מספיקות. לאחר כחצי שנה הגיש העותר תביעה בנזיקין נגד מדינת ישראל, שעילתה מעצר שווא על כל הנילווה לו. תוך הליך של גילוי מיסמכים בתביעה האזרחית, הוגשה לבית המשפט תעודת חיסיון שמטרתה לחסות על מיסמכים שונים שהיו חסויים בחקירה. עתירתו של העותר היא, להורות על גילויו של מסמך מסויים, שלטענתו יש בו כדי להשליך על יכלתו לנהל כראוי את ההליך האזרחי. המסמך בו מדובר הוצג לעותר והוא אף עיין בו במהלך חקירתו, אך עתה מסרבת הרשות למסרו לו לעיון. אותו מסמך נחזה על פניו להיותו מסמך אשר נערך על-ידי רשות ביון זרה, אך למעשה אינו כלל מיסמך אותנטי, והצגתו לפני העותר בחקירתו לא היתה אלא "תרגיל חקירה". הבקשה נדחתה.
ב. שיקול הדעת אם להורות על גילוייה של ראייה אם לאו, שונה בהליך פלילי מאשר שיקול הדעת בהליך אזרחי. בהליך הפלילי - אי גילוייה של ראייה פוגע בזכותו החוקתית של נאשם כי לא יישפט אלא בהליך הוגן, כי ייעשה לו משפט צדק; והליך לא יהא הוגן ומשפט צדק לא ייעשה אלא אם יאפשרו לנאשם לעיין בכל חומר הראיות שלעניין. מאידך, במשפט אזרחי, עוצמתו של אינטרס הגילוי אל מול אינטרס ביטחון המדינה פחותה היא. זאת ועוד: אם בית משפט מצווה על גילוייה של ראייה חסוייה בהליך פלילי, יכולה המדינה לחזור בה מן האישום, וכך לשמור על חיסוייה של הראייה. הליך אזרחי שונה הוא. מקום שמדובר במשפט שבין צדדים זרים למדינה, ציווי על המדינה לגלות ראייה אינו מותיר בידה כל ברירה. אשר להליך אזרחי שהמדינה צד לו - על דרך הכלל כנתבעת - ציווי על המדינה לגלות ראייה יכול שיסגיר אותה בידי התובע, שאם ברצונה לשמור על הראייה כראיה חסוייה, יהא עליה להיכנע לכל דרישותיו של התובע והדבר יכול שיקשה עליה במאוד.
ג. בענייננו אין מקום להורות על גילוי המסמך. לאחר בדיקתו עולה כי יש למדינה אינטרס בטחוני שלא לחשוף אותו. גילויו לעיני העותר יכול שיביא סכנה לביטחון המדינה מן הטעמים המנויים בתעודת החיסיון, אע"פ שהעותר עיין במסמך כאשר נחקר בידי רשויות החקירה. כמו כן, גילויו של המסמך לא יהא בו כדי לקדם כהוא זה את עניינו של העותר בתביעה האזרחית. המסמך לא שימש אלא ככלי חקירה בידי החוקרים, ולא הוא שהביא למעצרו של העותר. בנסיבות אלו לא תצמח כל תועלת לעותר אם יתנו לו לעיין במסמך.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ירון ברזילי לעותר, עו"ד ענר הלמן למשיבה. 2.7.01).
ע.א. 249+282/99+190 - איילון חברה לביטוח בע"מ נגד נעמט אפריים ואח'
*סוכן ביטוח כשלוחו של המבטח כאשר המבטח חתם על טופס שהסוכן יהיה שלוחו. *חובת נאמנות של סוכן הביטוח, השלוח, למבוטח. *רשלנות סוכן הביטוח. *התשלומים שעל הסוכן לשלם לפי הפוליסה שברשלנותו לא הוצאה למבוטח(מחוזי ת"א - ת.א. 561/94 - ערעורים וערעורים נגדיים - כל הערעורים נדחו בעיקרם פרט לערעור הנגדי של המשיב שנתקבל בחלקו).
א. המשיב (להלן: הנפגע) חתם ביום 16.5.93 על טופס "הצעה לביטוח חיים" של חברת הביטוח מנורה. החתימה נעשתה בפני מתלמד של סוכן הביטוח (להלן: המתלמד). המשיבה 3, חברת שחם, שימשה בתקופה הרלבנטית כ"חתם של מנורה" והמשיב 4, יצחק גושן היה סוכן ביטוח שהועסק על-ידי שחם ושימש שלוחה, (שניהם ביחד: להלן: הסוכן). בהצעת הביטוח נכללו פירטי ביטוח שונים שסכומי התגמולים בגינם ננקבו
בהצעה וסכום הפרמיה נקבע ל-350 ש"ח בחודש. (להלן: ההצעה המקורית). הנפגע צרף להצעה המקורית שיק על סך 350 ש"ח כפרמיה ראשונה. בהצעה המקורית היה סעיף בולט הקובע כי הסוכן יהא שלוחו של הנפגע ולא של מנורה. גושן נוכח לדעת שגובה הפרמיה אינו מכסה את סכומי הביטוח שבהצעה המקורית, ותיקן על דעת עצמו את סכומי הביטוח (להלן: ההצעה המתוקנת). הסוכן שלח למנורה את ההצעה המתוקנת, שיק על סך 350 ש"ח, הצהרת בריאות ובדיקת רופא. מנורה שלחה לסוכן קבלה על הסכום של 350 ש"ח שעל גביה נרשם כי "אין היא מהווה ראיה לתוקף הביטוח". ימים ספורים לאחר מכן, שלח הסוכן למנורה הודעה בה בוטלה ההצעה ומנורה נתבקשה שלא להנפיק פוליסה. ולהחזיר את הסך 350 ש"ח. הסכום הוחזר לסוכן.
ב. ב-9.8.93 נפצע הנפגע קשה בתאונת דרכים ונותר משותק בארבעת גפיו. הוא פנה למנורה בתביעה לקבלת סכומי הביטוח על-פי ההצעה המקורית. תביעתו נדחתה בטענה כי לא נכרת חוזה ביטוח ולא הונפקה פוליסת ביטוח. אז התברר לנפגע כי הוכנסו שינויים בסכומי הביטוח וכי הסוכן הודיע למנורה על ביטול ההצעה. הנפגע הגיש תביעה נגד מנורה והסוכן בה תבע את סכומי הביטוח כפי שננקבו בהצעה המקורית. לטענתו, הסוכן הוא סוכן של מנורה ולא סוכנו שלו, משום שבחתמו על תניית שינוי השליחות לא הבין את מהותה ומשמעותה. לחלופין טען, כי גם אם הסוכן היה שלוחו, נכרת חוזה ביטוח בטרם בוטלה ההצעה, ולחילופין, אם לא נכרת חוזה ביטוח, הרי שהסוכן אחראי כלפיו עקב הפרת חובת הנאמנות שהוא חב לו כשלוחו. מנורה שלחה הודעת צד שלישי נגד הסוכן והסוכן שלח הודעת צד שלישי נגד המתלמד, נגד מנורה ונגד חברת הביטוח איילון שאצלה היה מבוטח באחריות מקצועית.
ג. תביעת הנפגע נגד מנורה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מחמת שלא נשתכלל חוזה ביטוח בין הנפגע למנורה. בית המשפט קבע, כי הסוכן היה סוכנו של הנפגע מכוח חתימתו על תניית שינוי השליחות ודחה את טענת הנפגע לפיה לא הבין את אשר עליו חתם. עוד קבע, כי ההודעות לביטול ההצעה ששלח הסוכן למנורה, התקבלו אצלה בטרם היה מצידה קיבול וכי די בהודעת הסוכן, שלוחו של המבוטח על ביטול הפוליסה, ולא היה צורך לקבל אישור לביטול ההצעה מן הנפגע, המבוטח, כפי שמתחייב כאשר כבר קיימת פוליסה. תביעת הנפגע נגד הסוכן התקבלה, בנימוק שסוכן הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי הנפגע. בית המשפט דחה את ההודעה לצד שלישי ששלח הסוכן נגד מנורה, וכן דחה את ההודעה ששלח הסוכן נגד המתלמד, שפעולותיו נעשו בידיעתו ובפיקוחו של הסוכן. ההודעה לצד שלישי נגד איילון - מבטחת האחריות של הסוכן - נתקבלה. אשר לגובה הפיצוי - קבע בית המשפט כי פיצוי זה יהיה על בסיס ההצעה המתוקנת ופסק סכומים שונים על פי הפוליסה ואת סדרי התשלומים. הוגשו שורה של ערעורים שנדחו, פרט לערעורו של הנפגע שנתקבל בחלקו.
ד. אשר למעמדו של הסוכן - סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח קובע, כי סוכן ביטוח הוא שלוחו של המבטח, זולת אם פעל הסוכן כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב. כאשר בפני בית המשפט מונחת הצעת ביטוח הכוללת סעיף הפיכת שליחות שכזה, אין להסתפק באמירה הכללית כי חזקה על אדם כי הוא יודע את נפקות חתימתו. אך בענייננו קבע בית המשפט המחוזי כי מן הבחינה העובדתית "העובדות מצביעות על כך" שהתובע הסמיך את גושן לשמש כשלוחו. על קביעה זו ניתן להוסיף כי בצידה האחורי של ההצעה מופיעות שתי תניות הנתונות בשתי מסגרות בולטות תחת כותרות ברורות ומודגשות, הקובעות כי הסוכן הוא שלוחו של המבוטח. כיוון שכך ומשקבע ביהמ"ש כי בעת שבוטלה ההצעה טרם נעשה קיבול על-ידי מנורה, יש לראות את המציע כמי שחזר בו מן ההצעה לניצע לפני שניתנה הודעת קיבול.
ה. כאמור היה הסוכן שלוחו של הנפגע. הוא הפר את חובת הנאמנות כלפי הנפגע בשלושה: בשינוי הסכומים והתאריך שעל ההצעה המקורית; בביטול ההצעה על-ידי הסוכן שלא על דעתו של הנפגע; באי מסירת הודעה לנפגע כי הוא איננו מבוטח בביטוח כלשהו. מטעם זה אחראי הסוכן כלפי הנפגע וחייב לפצותו על הנזק שנגרם לו. ההודעה לצד שלישי שנשלחה למנורה ע"י הסוכן בדין נדחתה. גם ההודעה לצד שלישי שנשלחה ע"י הסוכן למתלמד, בדין נדחתה. המתלמד הועסק ע"י הסוכן וכל מגעיו עם הנפגע היו בשליחות מעסיקו וכל שנעשה על ידו נעשה על דעתו של הסוכן. הסוכן נושא באחריות שילוחית מלאה לפעולותיו ומחדליו של המתלמד.
ו. אשר להודעה לצד שלישי ששלח הסוכן לאיילון על פי הפוליסה לביטוח חבות מקצועית - ביהמ"ש דחה - ובדין דחה - את טענת איילון כי היא פטורה מחבות מאחר והסוכן לא גילה לה שהוא מעסיק אנשים שאינם מורשים כסוכני ביטוח וכי הסתרת מידע זה נעשתה בכוונת מרמה. על הסוכן רובצת אחריות ישירה בגין פעולות שהוא עצמו - (גושן) - עשה בהקשר להצעת הביטוח. מכאן, שגם אם הביטוח לא כיסה רשלנות של מתמחים, די באחריותו הישירה של הסוכן על מנת להכניסו לגדר האחריות המכוסה ע"י הפוליסה.
ז. אילו היה הסוכן מקיים את שליחותו בנאמנות, היה עליו להציע למנורה בשמו של הנפגע את ההצעה המקורית. משלא עשה כן, הפר הוא את חובת הנאמנות שלו כלפיו. אך בכך אין כדי לזכות את הנפגע בפיצוי על-פי ההצעה המקורית. על-פי חומר הראיות לא ניתן היה לקבל פוליסת ביטוח על-פי ההצעה המקורית, משום שהפרמיה שסוכמה לא תאמה את סכומי הביטוח שנזכרו בהצעה המקורית. לפיכך, גם אילו הועברה ההצעה המקורית למנורה לא ניתן היה להוציא פוליסה על-פיה. על כן, בדין נקבע כי הפיצוי יפסק על-פי ההצעה המתוקנת.
ח. הנפגע טוען כי יש להוון את הסכום המגיע לו בעתיד בגין אבדן הכנסה חדשית של 2,000 ש"ח עד גיל 65 ולפסוק לו את הפיצוי המלא בסכום מהוון, נכון ליום פסה"ד. בכך צודק הנפגע. התקופה שבגינה מגיעים התשלומים הינה ממושכת ביותר ואין מקום לפסוק "פיצויים עיתיים", הן משום שפסיקה כזו היא חריגה והן משום שאין להעמיד את הנפגע בסיכון עתידי לעניין אפשרות גביית הסכום שיגיע לו. אין מדובר באכיפת חוזה ביטוח, שכן חוזה הביטוח לא נשתכלל. חיובו של הסוכן הוא חיוב בפיצויים עקב מעשיו או מחדליו, ונזק כזה ניתן לקביעה ולכימות גם אם הוא אמור להתרחש בעתיד.
ט. ביהמ"ש פסק למבוטח את הביטוח היסודי, ביטוח חיים, המשתלם לנפגע עם הגיעו לגיל 65 או עם מותו, לפי המוקדם, בשיעור המלא של 130,000 ש"ח נכון ליום 1.6.93 - כשהסכום נושא הצמדה וריבית כחוק, על אף שהאירוע הביטוחי לא ארע. לטענת הסוכן ואיילון, לא קמה לנפגע הזכות לקבל את כספי הביטוח ויש להסתפק בהצהרה על זכותו העתידית של הנפגע לקבל את הסכום כאשר יארע האירוע הביטוחי. הן קביעת בית המשפט והן טענת הסוכן ואיילון אין לקבלן. לא היה מקום לפסוק את סכום הביטוח המלא כפי שנקבע בהצעה, כמו כן, אין מקום להסתפק בהצהרה, אשר לא ברור אם וכיצד ניתן יהיה לממשה. הדרך הנכונה היא להעניק לנפגע את הסכום הנ"ל לאחר שיהוון, מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד הגיע הנפגע לגיל 65 באופן שהסכום המהוון ייפסק לו לתשלום לאלתר.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד תגר מרדכי ועשור לחברת איילון, עוה"ד קליר זהר לנפגע, עו"ד אפרים חיל למנורה, עו"ד אלון זילברשץ לסוכן, עו"ד ג'ון גבע למתלמד. 2.7.01).
ע.א. 8216/99 - עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל ואח' נגד מוצרי הוד לבן בע"מ ואח'
*אחריות בנזיקין בתאונת עבודה. *העלאת סכום הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות. *העלאת סכום הפיצוי בגין כאב וסבל של המנוח לפני שנפטר בתאונה ואבדן תוחלת חיים. *דחיית תביעה של החותנת שהיתה תלוייה במנוח לפיצוי תלויים(מחוזי ת"א - ת.א. 988/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המנוח סמיון פרידמן, יליד דצמבר 1958, מהנדס בנין במקצועו, בעל תואר שני, עלה לישראל מברית המועצות בשנת 1991, ועבד כמפעיל תנורים בחברת מוצרי הוד לבן החל בחודש מאי 1993. ביום התאונה, ב- 19.2.95, עבד המנוח במשמרת ערב שכללה ניקיון תנורי הבשר, המתבצע בשני שלבים. שני השלבים מתבצעים באמצעות הפעלת תוכניות של התנורים. בשעה 9 בערב הכין המנוח את התנורים לניקוי, וסביב השעה 10 ראה עובד אחר כי התנורים עובדים בתכנית שלב ראשון. הוא הפסיק תכנית זו והפעיל את תכנית השלב השני, שהיא ניקוי יסודי אוטומטי, בה מתחמם התנור ל- 100 מעלות חום ומתבצעת פעולת שאיבה. לאחר זמן מה, הפסיק העובד את פעולת התנורים. סמוך להפסקת פעולות הניקוי נמצאה גופת המנוח בתוך אחד התנורים, במצב של ישיבה, כשידיו מושטות קדימה. כאשר פועלת התכנית אמור להיות מוזרם אויר טרי לתוך חדר התנור. התברר כי ביום התאונה, בעת שפעלה התוכנית, הצינורית שאמורה היתה להזרים אוויר טרי לתוך התנור היתה מנותקת. במצב זה, נוצר בחלל התנור ואקום (תת-לחץ) המונע את פתיחת דלתות התנור מבפנים. גם בהמשך, כאשר הופעלה תכנית הניקוי האוטומטי על-ידי העובד האחר, לא הוזרם אוויר טרי לחלל התנור ולא ניתן היה לפתוח את דלתות התנור מתוך חדר-התנור. המנוח, אשר נלכד בתוך חדר-התנור נכווה כויות שהביאו למותו.
ב. בית המשפט המחוזי קבע כי הוד לבן נושאת באחריות למותו של המנוח ומשום כך חלה חבות על מבטחה - אררט חברה לביטוח בע"מ - המשיבה 3. בית המשפט מצא כי אחריותה של הוד לבן מתבססת על שתי עילות: הפרת חובה חקוקה; עוולת הרשלנות. באשר לעילה הראשונה, מצא בית המשפט כי הוד לבן הפרה חובה חקוקה הקבועה בפקודת הבטיחות בעבודה, בכך שלא הבטיחה כי ניתן יהיה לפתוח בקלות את דלת התנור מתוך חדר התנור. כן הופרה חובה נוספת לפי סעיף 128 לפקודת הבטיחות בעבודה, העוסקת בהתקנת מימלטים מדליקה. בהקשר זה ראה בית המשפט בחומרה רבה את העובדה כי לא היה כפתור אזעקה בתוך התנור. באשר לעילת הרשלנות, קבע בית המשפט כי הוד לבן התרשלה בכך שלא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה במפעל. המשיבים העלו את הטענה כי יש לראות במעשיו של המנוח משום אשם עצמי תורם, עד כדי פטור מהחבות בפיצויים או לפחות הפחתה מהותית. בית משפט דחה טענה זו בפסקו כי הוד לבן נושאת במלוא האחריות לתאונת העבודה.
ג. באשר לפיצויים - בית המשפט המחוזי פסק לעזבון המנוח פיצויים בגין כאב וסבל של המנוח בתהליך המוות בסך 20,000 ש"ח ופיצויים בגין קיצור תוחלת חיים בסך 80,000 ש"ח. באשר לתביעת התלויים - בית המשפט פסק פיצויים לאלמנה ולילדיו של המנוח בגין הפסד תמיכה בשל אבדן השתכרות, הפסד פנסיה והפסד עזרה ותיקונים בבית. באשר לתביעת אמה של האלמנה, (המערערת 5, להלן: "החותנת") - ביהמ"ש קבע כי החותנת אינה בגדר תלוייה הזכאית לפיצויים על פי הפקודה, הגם שאין מחלוקת כי התגוררה עם משפחת המנוח עובר לתאונה. בית המשפט ביסס את אבדן ההשתכרות של המנוח על גובה השכר הממוצע במשק, אשר תאם פחות או יותר את משכורתו של המנוח עובר לתאונה (כ-4,100 ש"ח). חישוב הפסד התמיכה נעשה על פי שיטת הידות. הפיצוי בשל הפסד עזרה ותיקונים בבית נקבע על פי אומדן לסך של 35,000 ש"ח ליום פסק הדין. מתוך סכום הפיצויים שנפסק לתלויים הורה בית המשפט לנכות את
הסכומים הבאים: הפיצויים המגיעים ליורשים בסכום 32,000 ש"ח ששילמה הוד לבן לעיזבון בעקבות מות המנוח; כ- 8,000 ש"ח ששולם לעיזבון כתשלום יציאה מקרן הפנסיה; סכום מהוון של תקבולי המוסד לביטוח הלאומי בסך 765,800 ש"ח; "דמי מחייה" מהוונים המגיעים לילדי המנוח מן המוסד לביטוח לאומי כ-42 אלף ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ד. אין יסוד לערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו של מומחה מטעם המערערים, ממנה נובע כי הוד לבן אחראית בנזיקין. גירסתם של המערערים והמומחה מטעמם נתמכת גם בממצאים של דו"ח החקירה של משרד העבודה והרווחה. אין עילה להתערב בקביעה של ערכאת הדיון בדבר העדפת דעתו של מומחה אחד על פני מומחה אחר, ואף לא בקביעת מימצאיו העובדתיים בדבר אופן התרחשות התאונה. אי לכך, יש לדחות את הערעור שכנגד.
ה. באשר לערעור המערערים - יש לקבל את הטענה המרכזית של המערערים כי טעה בית המשפט שקבע את אבדן כושר ההשתכרות של המנוח בהתאם לשכר הממוצע במשק. המנוח היה מהנדס מוכשר, צעיר יחסית, שהיה אך בתחילת דרכו בישראל. במפעל הוד לבן הוא נחשב לעובד מוצלח, אחראי ומבטיח, אשר הצטיין גם ביחסי אנוש. נראה כי בעת התאונה כושר ההשתכרות של המנוח עדיין לא הגיע לידי מיצויו המלא. ההנחה כי בהמשך עבודתו המקצועית היה זוכה להתקדמות - במפעל או מחוצה לו - היא הנחה סבירה ומתבקשת. בנסיבות אלה, יש להעלותו בדרך האומדנה, את כושר ההשתכרות החודשי הממוצע של המנוח לסך של 7,000 ש"ח, נכון ליום פסק הדין המחוזי.
ו. יש מקום להתערבות גם בסכום הפיצויים של 20,000 ש"ח בגין הכאב והסבל של המנוח בטרם מותו ו-80,000 ש"ח בשל אבדן תוחלת חיים. על סמך תוצאות נתיחת הגופה קבע המומחה מהמכון הפתולוגי כי מותו של המנוח נגרם מכוויות, הכוללות כמעט את כל שטח העור. שמיתה זו גרמה למנוח ייסורים קשים הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה. לכך מתווסף הסבל הנפשי שנגרם למנוח, בשל היותו לכוד בתנור כשפני המוות לנגד עיניו. אי לכך יועמד הסכום הכולל לפיצויים בגין כאב וסבל ואבדן תוחלת חיים על סך של 200,000 ש"ח. ראוי להגדיל את הפיצויים גם בראש הנזק של אובדן שירותי אב ובעל. האלמנה וילדיה איבדו את האפשרות להסתייע במנוח. במקרה הנדון לאובדן שירותי המנוח עבור המשפחה יש מימד מיוחד, בשל היות המנוח אדם בעל הכשרה בבניה ובתחזוקת הבית, אשר בפועל ביצע בעבר עבודות בניה בהיקף גדול בבית המשפחה. על כן יש להעמיד פיצוי בפריט זה על 100,000 ש"ח, נכון ליום פסה"ד המחוזי.
ז. דחיית תביעתה של החותנת בדין יסודה. הזכות לפיצויים לתלויים הוגבלה בפקודת הנזיקין לטובת בן זוגו, הוריו וילדיו של הנפטר. הפקודה אינה מעניקה זכות לכל מי שהיה "תלוי", הלכה למעשה, במנוח. הפקודה מגדירה את היקף התלויים. מי שהיה "תלוי" במנוח, אך אינו נכלל בהגדרה של הפקודה, אינו זכאי לפיצויים. החותנת, אמה של האלמנה, אינה נכנסת בגדר התלויים הזכאים לפיצויים לפי פקודת הנזיקין, גם אם בפועל היתה תלויה במנוח.
ח. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לנכות מן הפיצויים לתלויים "דמי מחיה" מן המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לחוות דעת האקטואר מטעם המשיבים. המערערים טוענים כי בפועל מעולם לא קיבלו כספים אלה. באופן עקרוני, בפיצויים בגין תאונת עבודה, כאשר התובע זכאי לגימלה כלשהי מן המוסד לביטוח לאומי, גם אם אינו מממש בפועל את זכאותו, תנוכה הגימלה "הרעיונית" מסכום הפיצויים בהם יחוייב
המעביד. אולם על המעביד-המזיק להוכיח כי אמנם זכאי התובע לאותה גימלה "רעיונית". בענייננו, המשיבים לא הוכיחו כי ילדי המנוח עומדים בקריטריונים הנדרשים לקבלת "דמי מחיה". חוות דעת האקטואר, עליה התבסס בית המשפט המחוזי, אינה מהווה ראייה לעמידתם בקריטריונים. המסקנה היא כי אין מקום להפחית את "דמי המחיה" על בסיס השערה גרידא בדבר זכאות הילדים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד צבי לוטן למערערים, עו"ד אילן אמודאי למשיבים. 6.6.01).
רע"פ 8984/00 - משה פרנץ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה - נהריה
*הרשעת מנהל בחברה וחברה בעבירות בנייה ומסירת הודעה כוזבת במסגרת בקשה לביטול צו שיפוטי להפסקת בניה. *העובדה שנתקבל אישור בדיעבד לבנייה אינה מוחקת את עבירת הבנייה(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת 2, היא חברה לבניה (להלן - "החברה"), והמבקש 1 היה מנהלה במועדים הרלבנטיים. בחודש מרץ 93 קיבלו המבקשים היתר לבנייתו של בנין אשר יכלול 15 דירות למגורים. בבדיקות שערכו פקחי בנייה בחודש אוגוסט 93, מצאו כי קיימת חריגה מהותית במובן זה שנבנו 3 יחידות דיור מעבר למותר. בעקבות כך הוצא צו הפסקת עבודה שיפוטי, אותו ביקשו המבקשים לבטל בטענה ששלושת הפתחים הנוספים בקומות 4 ו-5 נועדו לשמש לביצוע עבודות גמר בדירות. בהמשך הגיעו הצדדים להסדר, שבמסגרתו התחייבו המבקשים לאטום אותם פתחים, אם מוסדות התכנון לא יתירו הגדלת מספרן של הדירות. בחודש דצמבר 1993 הזמינו המבקשים פקח של הוועדה המקומית, על מנת להציג בפניו את הפתחים שנאטמו, אך בביקור נוסף שערך הפקח הוא מצא שהפתחים שבו ונפרצו ובמקומם הותקנו דלתות. הוועדה המקומית הגיעה למסקנה כי התצהיר שניתן על ידי מבקש 1, לצורך ביטולו של צו הפסקת העבודה השיפוטי, שאכן בוטל בהסתמך עליו, היה כוזב. כתב אישום שהוגש נגד המבקשים ייחס להם עבירות של בנייה בניגוד להיתר, מסירת הודעה כוזבת, ואי-קיום צו שיפוטי. כתב האישום המקורי הוגש בשנת 1994, ובחודש פברואר 1996 אישרה הוועדה, בדיעבד, את הבנייה שבוצעה בפועל. לאחר הליכים שונים הורשעו המבקשים בעבירות שונות בשתי הערכאות דלמטה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לטענת ב"כ המבקשים, מעורר פסק דינו של בית המשפט המחוזי סוגיות חשובות ובעלות השלכה כללית. בין היתר, אם נוצר בסיס להרשעתו של מנהל בחברה בעבירות על פי חוק התכנון והבניה, מבלי שנטען לגביו כי הוא מכהן כ"מנהל פעיל"; האם פרט, ואפילו הוא כוזב, שנמסר בתצהיר שתמך בבקשה לביטול צו הפסקת בנייה שיפוטי, הוא בבחינת "מסירת ידיעה למוסד תכנון", עניין המהווה את אחד מיסודות העבירה לפי סעיף 214 לחוק התכנון והבניה; האם אישור בדיעבד של חריגות בנייה, אינו נכנס לגדרו של סעיף 4 לחוק העונשין. על פי השקפה זו, ההיתר המאוחר הוא בבחינת חיקוק, ועל כן משניתן ההיתר מתבטלת האחריות הפלילית לביצועה של עבירת בנייה בניגוד להיתר. אין ממש בבקשה. בכל הסוגיות בהן ביקש ב"כ המבקשים לדון אין ייחוד או חידוש הלכה, וזהו למעשה ניסיון להעמיד לבחינה בערכאה נוספת, סוגיות עובדתיות ומשפטיות אשר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט המחוזי.
ג. למעלה מן הדרוש ייאמר כי גם בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי לגופו, אינו מעלה כי בית משפט קמא נתפס לתוצאה שגוייה. גם אם נסחו של כתב האישום הסתפק בהגדרתו של מבקש 1 כ"מנהלה" של החברה, בלי תוספת המילה "פעיל", הרי על מידת פעילותו של מבקש 1 ואופייה יכול היה בית המשפט ללמוד מהראיות שהובאו בפניו. גם בטענה כאילו אישור הבנייה בדיעבד נוטל ממעשיהם של המבקשים את האופי הפלילי שדבק בהם, אין ממש. בנייה ללא היתר וחריגה ממנו מקום שהוא ניתן, היו
ומהווים עבירה, גם אם זכו המבקשים, במועד מאוחר, באישור של הבנייה. המעשים היו ונותרו עבירה ליום ביצועם, והנסיבה החדשה שנולדה לאחר ביצוע העבירה, אין לה נפקות רטרואקטיבית.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אליעזר קליין למבקשים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 2.7.01).
בש"פ 4306/01 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של גרימת חבלה לתושב השטחים בעקבות הפיצוץ בשוק העירוני בנתניה(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. ביום 4.3.01 לפני הצהריים, התפוצץ מטען של חומר נפץ בשוק העירוני של נתניה. כתוצאה מכך מצאו את מותם שלושה אזרחים, ונפצעו עשרות אחרים. אותה עת עבדו בחנות בשוק שני תושבי שטחים. מעבידם הציע להם למצוא מחסה בדירה בקרבת מקום. בדרכם התקהלו סביבם עשרות אנשים, שהחלו לקלל את השניים ולצעוק כי מדובר במחבלים. המתקהלים החלו להכות בשניים. אחד מהם הצליח לברוח, והשני, המתלונן, מעד ונפל, וכך, כשהוא שוכב על הרצפה, המשיכו המתקהלים להכותו. המשיב היה בין המכים. בשלב מסויים איבד המתלונן את הכרתו. המשיב מסביר כי בעת מעשה היה נתון עדיין תחת הרושם הקשה של הזוועות עת הבחין באנשים מוטלים על הרצפה, ובחלקי גופות של ההרוגים. הוא טוען כי היה משוכנע שמדובר במחבל, ועל כן עשה את אשר עשה. בית המשפט המחוזי מצא כי במקרה כזה "דילמה קשה קיימת בפני כל אזרח אשר חושד כי הוא נתקל במחבל, לגבי השאלה איזה כוח, אם בכלל, רשאי הוא להפעיל, כדי למנוע פיגוע, מבלי שיבואו אליו בטענות, כי הפעיל כוח בלתי סביר". לפיכך דחה את בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. ספק, למקרא חומר העדויות שבתיק, אם אכן היה מקום להנחה, בשלב זה, כי הפורעים האמינו כי הם מכים במחבל. מכל מקום, גם אם המשיב סבר כי כך הדבר, אין התנהגותו ניתנת להצדקה. גם על פי גירסתו של המשיב, שכב המתלונן על הכביש כשהוא למעשה חסר אונים, והמכות שהפליא בו המשיב, לא באו, לכאורה, כדי למנוע פיגוע נוסף או כדי למנוע את הימלטותו של המתלונן, כי אם כדי לפרוק את זעמו. הן מעדות המתלונן והן מעדות המשיב, ניתן ללמוד כי המתלונן איבד את הכרתו מיד לאחר שנפל ארצה. למתלונן נגרמו חבלות קשות ביותר באותה התפרעות, ונראה, כי אלמלא נזדמנו למקום שוטרים, שהצילוהו מיד ההמון, היתה התוצאה קטלנית.
ג. גם כאשר הלב בוכה והדם רותח, ראוי לו לאדם שישמור על צלם האנוש שבו. ומשלא עשה כן, יש לבחון אם אין בכך כדי ללמד על מסוכנותו. פרץ של אלימות קשה כלפי אדם המוטל ארצה חסר אונים, וכנראה גם חסר הכרה, מלמד כשלעצמו על מסוכנות. נוסף לכך, אין זו הפעם הראשונה בה מואשם המשיב בעבירות הנגועות באלימות. בשנת 1996, הורשע בעבירות של איומים, תקיפה ובריחה ממשמורת חוקית. בשנת 1997 הורשע בעבירות נוספות של איומים ותקיפה, ובאותה שנה הורשע גם בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית ושל החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית. בחודש פברואר 1998 הורשע בעבירה של תקיפת עובד ציבור. כנגד המשיב תלוי ועומד עונש של מאסר מותנה. בנסיבות אלה אין בחלופות שהוצעו על ידו למעצר כדי להסיר את החשש מפני שחרורו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אלון אינפלד לעוררת, עוה"ד גב' רויטל סויד ושי ניוסטד למשיב. 3.6.01).
ע.א. 6126/98 - חברת חלקה... בע"מ (בפירוק מרצון) ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה - חולון
*העברת נכס מקרקעין מחברה לבעלי המניות עקב פירוק מרצון של החברה מהווה "מימוש זכויות" לצורך תשלום היטל השבחה. *"העברה מכח דין" לעניין פטור מתשלום היטל השבחה(מחוזי ת"א - ע.א. 577/95 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).
א. המערערים 2 ו-3 - דוד ורחל ויזל (להלן: בעלי המניות) - היו בעלי המניות, בחלקים שווים, במערערת מספר 1 (להלן: החברה). החברה היתה הבעלים של חלקת מקרקעין (להלן: המקרקעין). בספטמבר 93 החליטה החברה על פירוקה מרצון, ובמסגרת הפירוק עברו הזכויות במקרקעין ללא תמורה מן החברה אל בעלי המניות כפי חלקם במניות החברה. המשיבה ראתה בהעברה זו "מימוש זכויות" כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 7 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה (להלן: התוספת השלישית), והוציאה לחברה הודעת שומה על היטל השבחה, בסכום של כ-100 אלף ש"ח. המערערים פנו לבימ"ש השלום למתן פס"ד הצהרתי, כי אין הם חייבים בתשלום היטל השבחה. בימ"ש השלום קבע, כי העברת המקרקעין במסגרת הליכי הפירוק מרצון, אינה באה בגדר "מימוש זכויות", שהרי "מבחינה כלכלית", הבעלות במקרקעין לא השתנתה. נקבע, כי שתיקת התוספת השלישית, להבדיל מחוקי מסים אחרים, בהם נקבעה הוראה מפורשת בעניין, היא חסר הטעון השלמה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי פקודת החברות קובעת את אפשרות הפירוק מרצון ומסדירה את תוצאות הפירוק ועל כן העברת המקרקעין מן החברה אל בעלי מניותיה, היא בבחינת "העברה מכוח דין" המוצאת מהגדרת "מימוש זכויות" בתוספת השלישית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי ההעברה הנדונה מהווה "מימוש זכויות". כיוון שכך, הוסיף וקבע כי כדי לצאת מגדרו של "מימוש זכויות", צריך עניינם של המערערים לבוא בגדר הסייג בדבר "העברה מכוח דין", והעברה וולונטרית אינה "העברה מכוח דין". הערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ב. "מימוש זכויות" במקרקעין מוגדר בסעיף 1 לתוספת השלישית לאמר: "העברתם... או הענקת זכויות בהם הטעונה רישום בפנקסי המקרקעין, בתמורה או ללא תמורה, אך למעט העברה מכוח דין והעברה ללא תמורה מאדם לקרובו...". העברת זכויות במקרקעין, מחברה אל בעלי מניותיה, על פי חלקם במניות החברה, במסגרת הליכי פירוק מרצון, היא בבחינת "מימוש זכויות" על פי הגדרה זו. למסקנה זו ניתן להגיע הן על פי לשון החוק והתוספת והן על פי תכלית החוק והתוספת. צודקת המשיבה בטענתה, כי מקום בו ביקש המחוקק לקבוע חריג ולפטור העברות נכסים מתשלום היטל השבחה, הוא הוציאם במפורש מגדרי "מימוש זכויות". כך, ציין המחוקק במפורש את המקרים של העברות ללא תמורה מיחיד לקרובו והעברות מכוח דין. כך גם בסעיף 19 לתוספת השלישית, רשימה ארוכה של פטורים מהיטל השבחה. הוראות פטור אלה מעידות על כך, שהמחוקק נתן דעתו לנסיבות הספציפיות בהן יינתן פטור ממס. אף באותם מקרים בהם הוענק לבעלי מניות שהועברו להם נכסים מחברה פטור מפורש ממס, סוייג הפטור בתנאים מיוחדים, להבדיל מפטור גורף כפי שהמערערים טוענים לו.
ג. אשר לשאלה אם חל החריג "העברה מכוח דין" - "העברה מכח דין", לעניין התוספת השלישית, היא העברה הנוצרת במישרין מכוח חוק. זאת, להבדיל ממצב בו החוק מסדיר, נותן תוקף ואף מחייב העברה, אשר הורתה בפעולה רצונית של המעביר. כל העברה של מקרקעין מוסדרת בחיקוק כלשהו - יהא זה חוק החוזים, חוק המקרקעין, או כל חוק אחר. ברי, כי לא כל העברה המוסדרת בחוק - אף לא כל העברה אשר החוק נותן לה "שיניים" ואוכף אותה - היא העברה מכוח דין. העברה מכח דין היא, לדוגמא, העברה של עזבון ליורשים. על כן דין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אהוד ארד למערערים, עו"ד עמיעד גולדברגר למשיבה. 2.7.01).
בש"פ 4131/01 - גבריאל דהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפה אשה ע"י בעלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר תקף את אשתו, הכה אותה באגרופים בכל חלקי גופה, וכתוצאה ממעשי התקיפה נגרמו למתלוננת חבלות קשות, פצעי קרע באפרכסת האוזן, דימומים בשפתיים, בראש, בצוואר, בבית החזה ובכף היד. התקיפה נמשכה עד שהמתלוננת אבדה את הכרתה. בשלב זה עזב העורר את המקום, כשהוא נמנע מלהבטיח סיוע כלשהו למתלוננת. המתלוננת נמצאה מחוסרת הכרה ושותתת דם, על ידי בנה הקטין, כעבור כשעה, ואז הועברה לבית החולים. העורר הועמד לדין והמדינה ביקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים. העורר טען כי יש לבחור בחלופה למעצר, לאור המלצת שירות המבחן, ולאור העובדה שהביע חרטה על מעשיו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
התסקירים שהוגשו מטעם שירות המבחן מעוררים תמיהות של ממש. ההערכה כי מסוכנותו של העורר נמוכה וכי שחרור ממעצר למקום המצוי בסמוך למקום מגוריה של המתלוננת, ולו רק באורח זמני, יאיין את מסוכנותו של העורר, אינו מתיישב עם האמור בתסקירי שירות המבחן עצמם. צודק נציג המדינה כי מדובר בכשל של שירות המבחן, שניתן להסבירו בעובדה שאנשי השירות לא היו מודעים לכך, שתלויים ועומדים כנגד העורר שני כתבי אישום בגין איומים ותקיפה, וכי הוא הורשע כבר בעבר, מספר פעמים, בגין עבירות של תקיפה, ותקיפה הגורמת לחבלה של ממש, ובהן עבירות שנעברו כלפי אשתו. בנסיבות אלה צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי שלומה וביטחונה של המתלוננת יובטחו רק כאשר העורר ישהה מאחורי סורג ובריח.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מיכאל גבאי לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 6.6.01).
רע"א 2497/01 - אפרופו בע"מ ואח' נגד קפה קונוסר בע"מ ואח'
*אי התערבות בימ"ש שלערעור בהחלטות בדבר הענקת או אי הענקת סעד זמני (הבקשה נדחתה).
המבקשות מפעילות, באמצעות זכיינים, רשת בתי קפה ומסעדות תחת השם "אפרופו". שש המשיבות הן חלק מן הזכיינים. המבקשות עתרו לביהמ"ש המחוזי לקבלת סעד הצהרתי, בדבר חובתן של המשיבות לרכוש מוצרים שונים מספקים מסויימים בלבד. במסגרת זו עתרו לקבלת סעדים זמניים, אשר ימנעו מהמשיבות, עד לבירור התביעה, להתקשר עם ספקים אחרים. ביהמ"ש דחה את בקשתן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה פסוקה היא, שאין בימ"ש שלערעור מתערב בהחלטות על מתן סעד זמני, אלא במקרים חריגים בהם קיים צידוק מיוחד לכך. מרבית טענותיהן של המבקשות אינן מבססות צידוק כזה, ואף אינן משכנעות לגופן. רק הטענות לעניין מאזן הנוחות היו עשויות להקים עילה להתערבות, שכן, לדבריהן, הנזקים להם הן צפויות ללא הסעדים הזמניים "אינם נזקים כספיים גרידא, אלא נזקים המאיימים על המשך קיומה של רשת אפרופו, ואשר לא ניתנים לכל פיצוי כספי". אולם, לפי החומר שבפני ביהמ"ש אין יסוד לקבוע, שאי-מתן הסעדים הזמניים עשוי לפגוע בדרך משמעותית כלשהי באחידותה של הרשת או במוניטין שצברה. יצויין, בהקשר זה, כי שלושה מתוך ארבעת הספקים הספציפיים אשר המבקשות ביקשו מביהמ"ש קמא לאסור על המשיבות לרכוש ממוצריהם, שימשו בעבר ספקים של רשת "אפרופו" עצמה - כולה או חלקה. עובדה זו, העולה מהתצהיר אשר צורף לתשובה, מצטרפת לעובדות אחרות אשר לכאורה הוסתרו ע"י המבקשות.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד א. פאפו וד. אזוגי למבקשות, עוה"ד י. פירדי וה. ליס למשיבות. 4.6.01).
בש"פ 3817/01 - מדינת ישראל נגד שמואל בכר
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירות אינוס ותקיפה של אשה ע"י בעלה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות של אינוס, מעשה סדום, תקיפת בן זוג שגרמה לחבלות של ממש, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, איומים וכליאת שוא, שנעברו כלפי אשתו במשך התקופה שחלפה מאז נישואיהם ב- 13.10.99 ועד 1.9.00. בית המשפט המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ומשעברה תקופה של 9 חדשים מבקשת המדינה את הארכת המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
מדובר בפרשה של מעשי התעללות אכזריים ומשפילים שעשה המשיב במתלוננת. בסופו של דבר לא עמדה המתלוננת בכך ועברה מדירתם שבאיזור תל אביב לבית משפחתה בדימונה. גם שם המשיך המשיב לאיים עליה שירצח אותה. על פי האמור בתסקיר קצינת המבחן, המתלוננת "מצוייה בחרדה ובמצוקה, היא מפוחדת מהמשיב, חשה מאויימת ואינה בטוחה מפניו". הסניגור טוען כי יש לשחרר את המשיב מן המעצר בשל כך שבמשך כל התקופה שחלפה לא התקיימה ישיבה אחת לשמיעת ההוכחות ורק לא מכבר נקבעו שני מועדים בחודש יולי החלים שניהם אחרי תום תקופת תשעת החודשים. אכן, הקצב של בירור המשפט אינו מניח את הדעת והדבר אינו מתיישב עם הוראת סעיף 61 לחסד"פ. ברם, מדובר כאן במעשי אלימות חמורים, ואף באיומים במטרה להפחיד את המתלוננת שלא תתלונן במשטרה. המשיב גם הפר תנאי שחרור בערובה שקבעה המשטרה. העובדה שהמתלוננת מתגוררת היום בדימונה, המרוחקת ממקום "מעצר הבית" המוצע ביפו, אין בה כדי להסיר מעליה את מוראו של המשיב. המתלוננת זכאית להגנה, לא רק מפני אלימותו, אלא גם מפני מוראו. יש גם מקום להניח שמשפטו של המשיב יסתיים בתוך תקופת ההארכה המבוקשת.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' רחל מטר למבקשת, עו"ד זוהר ברזילי למשיב. 4.6.01).
בש"פ 4084/01 - פאדי אבו סבית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הריגה בסכסוך בין שני שבטים בכפר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
במועדים הרלוונטיים לכתב האישום התגלע סכסוך בין בני שבטו של העורר לבני שבט אחר, עליו נמנה המנוח, סלאמה אבו סבילה. ביום 27.3.2001 יצא רכב משטח שבט אבו סבילה בו נסע המנוח ועמו קבוצה של אנשים. אותה עת היו העורר, ואחרים, מצויים בכלי רכב אחר, שעמד בקרבת מקום. בקרב יריות שהתפתח בין נוסעי שני כלי הרכב, ירה העורר ברובה מסוג -16M, שקיבל לידיו בהיותו חייל בצה"ל, ואחרים ירו באקדחים בעלי קוטר של 9 מ"מ. אחת מן היריות פגעה ברכב שבו ישבו בני אבו סבילה, מעל הצמיג השמאלי האחורי, ורסיסים ממנו חדרו לתא הנוסעים, ופגעו בשוק השמאלי של המנוח. כתוצאה מכך נפצע המנוח קשה, ונפטר מאיבוד דם. העורר הואשם בעבירה של הריגה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר טוען כי ההתרחשות כולה נכפתה עליו בשל מעשי יריביו, וכי מכל מקום התוצאה הקטלנית היא תוצאה בלתי צפוייה בנסיבות המיוחדות של המקרה, ובהתחשב במסלול שעשה הקליע עד שפגע במנוח. מכל מקום, כך סבור העורר, ראוי היה לבחור בחלופת מעצר, גם אם קיימת עילת מעצר. מנגד טוענת המדינה כי אף שאין מייחסים לעורר כוונת קטילה, הרי נסיבות העניין מלמדות על מארב מתוכנן שהציבו העורר ובני שבטו לבני השבט האחר. תרמילי הירי שנמצאו, וסימני הפגיעה, מלמדים כי המנוח נפגע מכדור המתאים לקליעי הרובה שבו עשה שימוש העורר. מדובר לכאורה בסכסוך דמים, שבו נוטלים חלק לא רק המעורבים הישירים, כי אם גם אחרים הקשורים
אליהם קרבת דם. האופי האלים והמסוכן של ההתנגשות בין הניצים, מאשש את החשש כי שחרורו של העורר כרוך בסכנת נפשות, גם אם יורחק למקום אחר.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד יוסי זילברברג ונעמנא מחמוד לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 4.6.01).
בש"א 8484/00 (ע.א. 1499/99) - אדיטק בע"מ נגד ארנסון בע"מ ואח'
*ע.א. 1499/99) - דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטה לפי חוק הבוררות (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה ערעור על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי בתל-אביב. המשיבה טענה כי מדובר בערעור על החלטת רשמת בנוגע לבוררות, ולפיכך היה על המבקשת להגיש ערעור על החלטת הרשמת לבית המשפט בו היא מכהנת, ולחילופין היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור על פי סעיף 38 לחוק הבוררות. בעקבות זאת הגישה המבקשת בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור. המשיבה התנגדה לבקשה זו, וטענה כי אין בסיס להארכת המועד, הן משום שמדובר בטעות משפטית שאינה מהווה עילה להארכת המועד, והן בשל הזמן שחלף מאז הגשת הבקשה. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי היתה בקשה למינוי בורר לפי סעיף 8 לחוק הבוררות. ברור, איפוא, כי ההחלטה שניתנה הינה החלטה לפי חוק הבוררות, ולפיכך חל עליה סעיף 38 לחוק הבוררות, דהיינו, ניתן לערער עליה ברשות לבית המשפט העליון. התוצאה היא שהערעור הוגש שלא כדין, ודינו להימחק על הסף. אשר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור - הכלל הוא כי טעות משפטית אינה מהווה עילה להארכת מועד. אמנם אין מדובר בעיקרון מוחלט ויתכן שבמקרים מסויימים ניתן לחרוג ממנו. אולם אין הדבר כך במקרה זה. הוראת סעיף 38 לחוק, כי על החלטה לפי חוק הבוררות יש להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות, ידועה או צריכה להיות ידועה לכל החפץ להגיש ערעור על החלטה כזו. בחירת ההליך הנכון אינה דורשת מחקר או מאמץ מיוחד אלא בדיקה פשוטה של המצב המשפטי הקיים. הנטייה היא שלא לראות בטעות מעין זו עילה להארכת המועד. לכך יש להוסיף גם את משך הזמן שעבר מאז הגשת הערעור ועד הגשת הבקשה להארכת המועד - כשנה ותשעה חודשים.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. 3.6.01).
בש"פ 4778/01 - מדינת ישראל נגד עבדאללה אבו קישק ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות סמים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו כי ניהלו תחנת סמים באזור פרדס שניר בלוד, ופעילותם נחשפה, בין היתר, בעקבות פעילותו של סוכן משטרתי סמוי. כתב האישום נגדם הוגש בחודש ספטמבר 2000, וביהמ"ש הורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. בינתיים חלפו תשעת חודשי המעצר הראשונים, והרושם שנוצר הוא שתיק זה רחוק מסיומו, ונראה כי בעתיד תידרש הארכה נוספת של המעצר, ויתכן אף יותר מכך, בטרם יכריע בית המשפט בגורלם של המשיבים. מכאן ההתלבטות הכרוכה בהכרעה בבקשתה של המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים, לפי סעיף 62 לחסד"פ. הבקשה נתקבלה.
שמיעתן של הראיות החלה רק בראשית חודש אפריל 2001, היינו, למעלה מ-6 חודשים לאחר הגשתו של כתב האישום. השיהוי הניכר בהליכים לא נגרם בעטיים של המשיבים. היתה זו המדינה, שבמחצית חודש אפריל 2001, גילתה כי קיים חומר ראיות נוסף הנוגע לעדויות של אנשי משטרה, אשר צפו לעבר המתחם בו פעלה תחנת הסמים. עניין זה הוא יותר מתמוה, ונראה שבעתיד יהיה מקום לתת לו משקל, אם לא תימצא דרך
לסיים את שמיעתו של התיק תוך זמן סביר. כנגד כל אלה ניצבת חומרתן המופלגת של העבירות אשר יוחסו למשיבים. ענין לנו בהפצה מסיבית של נגע הסמים, אשר בוצעה ע"י חבורה מאורגנת היטב, ותוך חלוקת תפקידים מוגדרת בין חבריה. לכן, אף שההליכים מתנהלים בקצב שרחוק מלהשביע רצון, אין מנוס מהארכת המעצר.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד דוד פורר למבקשת, עוה"ד מחמוד נעאמנה וישראל קליין למשיבים. 24.6.01).
ע.א. 3535/00 - יוסי וינר נגד חנה שרוט ואח'
*דחיית בקשה לפסילה שהתבססה על הכרעה מוקדמת בתיק כאשר לאחר מכן הוגש חומר נוסף בתיק לפי החלטת בג"צ (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בבית משפט השלום בבאר-שבע מתנהלת, עוד משנת 1992, תובענה שהגישו המשיבים נגד המערער. בתובענה, מבקשים המשיבים כי יינתן צו עשה נגד המערער אשר יחייבו להשיב את מצב המקרקעין נשוא המחלוקת למצבם קודם לבנייה שביצע בהם. במסגרת הגנתו, ביקש המערער להביא לעדות עד ממשרדי מס שבח. לצורך העדתו נדרש המערער להגשתה של עתירה לבג"צ (להלן: העתירה). למטרה זו, התבקשה מעת לעת, דחיית הדיון בתביעה. ביום 22.10.98, דחה בית המשפט בקשת דחייה שהגיש המערער והורה לצדדים להגיש סיכומיהם. בעקבות החלטה שניתנה בעתירה, החליט בית המשפט ביום 16.12.98, כי פסק הדין בתיק לא יינתן לפני מתן ההחלטה הסופית בעתירה. כן קבע, כי התובעים, כמו גם המערער, יוכלו להגיש השלמת סיכומים לאחר מתן פסק הדין בעתירה. ביום 30.4.00, בעת שעיין המערער בתיק בית המשפט, גילה בו טיוטת פסק דין עליה מצויין, כי ניתנה ביום 26.5.1999. בעקבות כך הגיש המערער, ביום 7.5.00 בקשה לפסילת בית המשפט. בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי טיוטת פסק הדין נכתבה לאחר הגשת סיכומי הצדדים, וזאת כמנהגו, ועל מנת שהתרשמותו מהסיכומים ומהראיות שהובאו על ידי הצדדים תועלה על הכתב. לדבריו, טיוטת פסק הדין מהווה מסמך עבודה בלבד ונתונה לשינויים ותוספות. בית המשפט מבהיר, כי פסק הדין בתיק יינתן לאחר עיון ושקילה של המסמכים והראיות הנוספות שהוגשו מטעם המערער, ולאחר שיוגשו התוספות לסיכומי הצדדים. הערעור נדחה.
לא אחת נפסק, כי אין בכך שבית משפט נתן הכרעה מוקדמת בעניין, כדי לגרום, מניה וביה, לפסילתו של בית המשפט. כך הדבר כאשר נדרש בית המשפט להכריע בהליך עיקרי, מקום שקודם לכן דן בבקשת בינים, כך נפסק, כאשר ניתן פסק דין בטרם עת, ובוטל על ידי בית המשפט שהכיר בטעותו, וכך אף נפסק, כאשר דובר בעניין שהוחזר על ידי ערכאת הערעור אל בית המשפט שנתן את פסק הדין, בצירוף הנחיות. אכן, טיוטת פסק הדין מלמדת, כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה על סמך הראיות וטענות הצדדים, שהיו בפניו באותה עת. ואולם, אין בכך כדי להצביע על גיבוש עמדה שאינה ניתנת לשינוי במקרה שיוצגו בפניו ראיות נוספות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד קירשנבוים למערער. 1.7.01).
רע"א 3211/01 - קצין תגמולים נגד יהודית גנץ
*דחיית בקשה למחיקת בקשה לרשות ערעור בשל איחור בהגשתה כאשר פסה"ד נגד קצין התגמולים נמסר לפרקליטות כשקצין התגמולים לא היה מיוצג ע"י הפרקליטות (בקשת המשיבה למחיקת בקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש - הבקשה למחיקה נדחתה). המבקש הגיש בקשת רשות ערעור זו ביום 24.4.01. המשיבה טענה כי פסק הדין הומצא למבקש, במסירה אישית, באמצעות תיבה של הפרקליטות המצוייה במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה כבר ביום 22.2.01, ומכאן - שהבקשה ליתן רשות ערעור הוגשה באיחור. המבקש טוען כי הוא יוצג בבית המשפט המחוזי על ידי עורך דין מסויים, וכתובתו
של עורך דין זה, ולא תיבת הפרקליטות, היא ששימשה מען להמצאת כתבי בי דין. הואיל ופסק הדין לא הומצא לאותה כתובת אלא ביום 5.3.01 לא חלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור. בקשת המחיקה נדחתה.
ברגיל, המצאה לפרקליטות המחוז מהווה המצאה כדין למבקש, קצין התגמולים. הקובע לעניין זה הוא תקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום). תקנה 2 מורה כי בערעור לבית המשפט המחוזי, "מענו של קצין התגמולים הוא משרד פרקליט במחוז שבו מוגש הערעור" ואליו צריך להמציא כתבי בי-דין. תקנות אלה ניתנות להתניה. אם קצין התגמולים או המדינה יוצגו על ידי עורך דין שאינו נמנה על שורות המדינה, ההמצאה צריך שתיעשה לאותו מען. במקרה זה, ניתן מען משרד עורכי הדין שייצג את המבקש, ושאליו נשלחו גם הזימונים לדיון. מען זה, אשר הופיע על כתבי הטענות של המבקש, הוציא את ההסדר של תיבת הדואר של הפרקליטות מכלל תחולה, ועל כן אין לראות במסירה לאותה תיבה משום המצאה.
(בפני: הרשם אוקון. 24.6.01).
ע.פ. 6995/97 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע עבירות מין והתעללות בקטין במשפחה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע עבירות מין, וכן עבירת התעללות בקטין, בבתו החורגת (להלן: המתלוננת) במשך שנה, מאז היתה כבת 11. המערער נדון לעשר שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל. בערעור נגד ההרשעה טען הסניגור כי העדות היחידה של המתלוננת הקטינה, לא היתה מספיקה להרשעה, שכן היתה זו עדות כבושה. עוד טען הסניגור, כי מכתבים - שעל-פי הנטען נכתבו על-ידי המתלוננת בסמוך לביצוע המעשים המיניים ואשר לדעת בית-המשפט המחוזי תמכו בגירסת המתלוננת - חשודים על פניהם בסגנונם, ויש מקום לסברה שהוכתבו למתלוננת על-ידי אימה, שביקשה להעליל על המערער, בעלה, שעמו היתה מסוכסכת. הערעור נדחה.
כבישת עדות היא אופיינית לקרבן עבירת מין בכלל, ולקטין שהוא קרבן עבירת מין בפרט. תוך כדי ההליכים בגרה המתלוננת, ובית-המשפט לא נדרש עוד לסמוך על עדות חוקרת-הנוער שגבתה ממנה את העדות, אלא היתה לבית-המשפט המחוזי ההזדמנות להתרשם מן המתלוננת ישירות כאשר מסרה את עדותה, והיא אז בת 14. כך גם לא נפגעה הגנתו של המערער, שיכול היה לחקור את המתלוננת חקירה שכנגד. בגדר חקירה זו נחקרה המתלוננת גם על המכתבים שכתבה, ואישרה כי היא זו שכתבה אותם. יש לדחות גם את טענת המערער כי לא ראוי היה להרשיעו בעבירה של התעללות בקטין. עצם המעשים המיניים שנעשו במתלוננת הצעירה במשך שנה, מספיקים לבסס הרשעה בעבירה זו. אשר לעונש - הגם שהוא איננו קל, אינו חורג מן העונשים שראוי להטילם בגין פשעים מן הסוג הנדון.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, א. לוי. עו"ד עופר כהן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 7.6.01).
ע.פ. 4423/01 - מחאג'נה פתחאללה מחאג'נה ואח' נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקשים נדונו בבית-המשפט המחוזי בחיפה בשל עבירות אלימות לתקופת מאסר בפועל שבין 22 ל-28 חודשים. בקשתם לעכב את ביצוע עונש המאסר עד שיינתן פסק-דין בערעורם נתקבלה. העבירות
שבהן הורשעו המבקשים בוצעו - על-פי קביעת בית-המשפט המחוזי - בחודש מאי 1998. בשלוש השנים שחלפו המבקשים לא היו עצורים וגם לאחר שניתן גזר-הדין עיכב בית-המשפט המחוזי את ריצוי עונשם לתקופה משמעותית. בנסיבות אלה ניתן להיעתר לבקשתם. (בפני: השופטת דורנר. עו"ד ריאד אניס למבקשים, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 14.6.01).
בש"פ 4260/01 - מדינת ישראל נגד זיאד אלעליון
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירות של סחיטה ואיומים (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב העסיק אחרים, ובהם מי שעומד עמו לדין, (להלן: הנאשם 2), בעבודות שמירה. המשיב הואשם כי קשר קשר לסחוט כספים באיומים מהמתלוננים, שהם בעלי עסקים בבאר-שבע. בחודש מאי 2000, כך על פי כתב האישום, הגיע המשיב, ביחד עם אחר ובנוכחות הנאשם 2, לעסק המנוהל על-ידי המתלוננים. המשיב השליך לעבר אחד המתלוננים כוס רותחין, והאיש שהיה עמו איים עליו כשהוא אוחז כיסא בידו, ודרשו מהמתלונן סכום של 30,000 ש"ח. המתלונן נתן בידי המשיב ושותפו סכום של 30,000 ש"ח. לאחר מכן חבר המשיב לאחר, והשניים ביצעו 13 שיחות טלפוניות אל אחד המתלוננים, בהן דרשו ממנו לשלם להם 50,000 ש"ח תוך השמעת איומים על פגיעה ברכושו ובגופו אם לא יעשה כן. בתקופה שבה הושמעו האיומים הוצתו מכוניותיו של אחד המתלוננים. משנעצרו המשיב ושותפו הדיח המשיב את השותף לומר כי ביצע את שיחות הטלפון לבדו. המשיב נעצר עד תום ההליכים ובתום 9 חודשים עותרת המבקשת להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
מקצת מן הדחיות לא נגרמו בשל התנהגות המאשימה: ישיבה אחת בוטלה בשל מגעים בין הצדדים לסיום התיק, ישיבה אחת בוטלה בשל מחלה של הסניגור ושתי ישיבות בוטלו בשל שאחד משותפיו של המשיב לא התייצב לדיון. העבירות המיוחסות למשיב חמורות ביותר, והמעשים המתוארים בכתב האישום מלמדים כי הוא נעדר כל מעצורים בדרכו להשיג את מטרותיו האלימות. עבירות של סחיטה באיומים, המלוות בפגיעה חמורה בגוף וברכוש, קוראות תיגר על שלטון החוק ועל הסדר הציבורי. אין לסמוך על מי שעושה מעשים מעין אלה, כי די יהיה בחלופת מעצר כדי להניאו מלהמשיך במעשיו החמורים. גם החשש שמביעה המדינה בדבר הימלטות המשיב מן הדין אם ישוחרר לחלופה אחרת הוא חשש אמיתי בנסיבות המקרה, בשל העונשים החמורים הצפויים לו אם יורשע.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד אביטל עמרם למשיב. 7.6.01).
ע.פ. 5022+5233/01 - מדינת ישראל נגד מיכאל אטיאס ואח'
*עיכוב ביצוע עונש מאסר של 6 חדשים לבקשת המדינה שהגישה ערעור על קולת העונש (בקשת המדינה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נתקבלה).
המשיבים, הורשעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בכך שתקפו אדם, על רקע של מה בכך, ודקרו אותו חמש פעמים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיבים 6 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, קנס כספי ופיצוי למתלונן. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש והמשיבים הגישו ערעור על עצם הרשעתם, ולחלופין, על חומרת העונש. במסגרת הערעור מבקשת המדינה לעכב את ביצוע העונש. הבקשה נתקבלה. על פני הדברים נראה כי טענת המדינה נגד קולת העונש ראוייה לבחינה בערכאת הערעור. מנקודת השקפה זו, יש טעם בבקשה לדחות את ביצוע עונש המאסר.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עוה"ד ששון בר עוז ואלון נשר למשיבים. 4.7.01).