בג"צ 9070/00 - ח"כ לימור לבנת נגד ח"כ אמנון רובינשטיין יו"ר ועדת החוקה של הכנסת ואח'
*אימתי יקיים בג"צ ביקורת שיפוטית על החלטות הכנסת או ועדותיה(העתירה נדחתה).
א. העותרת וחכי"ם אחרים הגישו הצעות חוק התפזרות הכנסת החמש-עשרה. ההצעות עברו בקריאה ראשונה והועברו לוועדת החוקה להכנתן לקריאה שניה ושלישית. על פי הצעות אלה יערכו בחירות כלליות לכנסת ולראשות הממשלה גם יחד. בטרם החל הדיון בוועדת החוקה הודיע ראש הממשלה על התפטרותו. עם התפטרות ראש הממשלה נערכות "בחירות מיוחדות", לראש הממשלה. מגישי הצעות החוק פנו אל המשיב, וביקשו כי הדיון בוועדת החוקה ייערך ב"ימים הקרובים". המשיב קבע כי הדיון בהצעות החוק יתקיים ב-18.12.2000. כנגד החלטה זו מכוונת העתירה בה נטען, כי יש לקיים את הדיון בוועדת החוקה לאלתר, כדי לאפשר התארגנות לבחירות. העתירה נדחתה.
ב. סמכותה ושיקוליה של כל רשות שלטונית קבועים בחוקי היסוד או בחקיקה. חוקי היסוד עצמם הם המעגנים את סמכותו של ביהמ"ש לבחון אם פעולותיהן של רשויות השלטון האחרות, עולות בקנה אחד עם הוראות החוקה. פעולותיה של כל רשות מרשויות השלטון - ובהן גם פעולות של הכנסת או של אחד האורגנים שלה, אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית.
ג. שאלת היקפו של שיקול הדעת בקיום ביקורת שיפוטית שונה משאלת הסמכות. שאלת קיום הביקורת השיפוטית על פעולותיה של הכנסת כרוכה במעמדה המיוחד של הכנסת, המחייב כי ביהמ"ש יפעיל את שיקול דעתו לקיים ביקורת שיפוטית על פעולותיה, בזהירות ובריסון. היקף הביקורת השיפוטית על פעולות הכנסת משתנה על פי מהותה של הפעולה. בכל הנוגע להחלטות בעניינים מינהליים-פנים-פרלמנטריים, ההלכה הינה כי בית המשפט לא יבקר את ההחלטות (ותחול כלפיה אי שפיטות מוסדית), אלא במקרים חריגים. פעולה מינהלית פנים-פרלמנטרית של הכנסת או אורגן שלה היא שפיטה (מוסדית) אם יש בה כדי לפגוע באופן ממשי במירקם החיים הדמוקרטיים וביסודות המבנה של המשטר.
ד. האם העתירה שלפנינו נופלת לגדר כלל אי-השפיטות המוסדית של הליכים פנים-פרלמנטריים - התשובה היא חיובית. החלטת המשיב עניינה קביעת מועד לדיוני ועדת החוקה. לכאורה, קביעת מועד לקיום דיוני ועדה מוועדות הכנסת, הוא עניין של ניהול יומיומי של דיוני הוועדה, ותו לא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד רם שמגר לעותרת, עוה"ד רפי בלושטיין ושלמה שוהם למשיבים. 3.7.01).
ע.פ. 2672/01 - מרדכי בן שושן נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על סירוב פסילה כאשר השופט החליף דברים עם התובע שלא במעמד הנאשם או סניגורו(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. המערער, נהג מונית, הואשם בעשיית מעשים מגונים בנוסעת במונית והורשע. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נתקבל בהסכמת המשיבה, במובן זה, שהודעות המתלוננת במשטרה תוגשנה לבימ"ש השלום כמוצג מטעם ההגנה לשאלת מהימנות המתלוננת. התיק הוחזר לשופט והוא החליט לשמוע את עדותה של המתלוננת שנית, על מנת לעמוד על היחס בין הודעותיה במשטרה לבין עדותה הראשונה בביהמ"ש. המשיבה פנתה לשופט בבקשה בכתב למתן היתר לרענון זכרונה של המתלוננת, שכן חלפו כ-4 שנים מאז האירוע. ביהמ"ש נעתר לבקשה, וקבע כי הוא מתיר לעדה לעיין בהודעותיה. המתלוננת
החלה בעדותה ובמהלך העדות הסתבר למערער כי בבוקרו של אותו יום, הופיע התובע, לפני הדיון בעניינו של המערער, בפני אותו שופט, בקשר לעניין אחר. בשלב כלשהו הוא פנה אל השופט ושאלו אם יוכל לרענן את זכרונה של העדה, ותשובתו של השופט היתה כי אין המדובר ב"משחק זכרון", ועל כן הוא סבור שניתן להקריא למתלוננת את עדותה הקודמת.
ב. בעקבות שיחה זו, ביקש המערער את פסילתו של השופט. לטענתו, אסור היה לתובע לדבר עם השופט בשום עניין, ובוודאי לא בעניין הנוגע למהות המשפט. זאת ועוד, שיחה זו נערכה ללא עריכת פרוטוקול לתיעודה. על כן, המערער טוען, אין בידו לדעת מהם הדרך והאופן המדוייקים בהם הוצגו הדברים לשופט. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. בהחלטתו קבע כי הדברים נאמרו באולם ביהמ"ש לפני כל באי ביהמ"ש, וכן מדובר בבקשת פסילה שלישית מצד המערער. הערעור נתקבל.
ג. אכן, עצם קיומם של חילופי דברים עם שופט, במעמד צד אחד, לא יובילו, לכשעצמם, לפסילת השופט, אלא כאשר יוכח חשש ממשי למשוא פנים. כך, שיחה שאינה רלבנטית לאותו עניין או חסרת כל ערך לגבי המשפט לא תוביל, לכשעצמה, לסברה כי יתכן שדעת השופט הושפעה ממנה. בה בעת, יתכנו מקרים בהם שיחה בין שופט לאחד הצדדים להליך אכן תקיים את אמת המידה הקבועה בסעיף 77(א) לחוק בתי המשפט, ותוביל לביסוס חשש ממשי למשוא פנים. בהקשר זה יש לבחון את כלל נסיבות העניין ובהן, בין היתר, תוכן השיחה; מידת מהותיותה בקשר לעניין הנדון במשפט; מקום ניהולה; מועדה; אופן התנהלותה; רישומה בפרוטוקול; אי הודעה בדבר קיומה לצד השני להליך, ועוד.
ד. בנסיבות העניין דנא ישנו חשש ממשי למשוא פנים. לשיחה אשר התנהלה בין השופט לבין בא כוח התביעה, יכולות להיות השלכות מעשיות לגבי זכויות הצדדים במשפט ועל תוצאותיו. בשלב זה של המשפט, לאחר שהערעור בו התקבל במובן זה שהודעות המתלוננת במשטרה תוגשנה כמוצג מטעם ההגנה לשאלת מהימנותה, ניתן לראות בדיון הנוגע לעיונה של המתלוננת בעדותה הקודמת כמהותי למשפט ולתוצאותיו. אין זה פרט טכני בלבד. יתר על כן, מתשובתו של השופט, לפיה עדות בביהמ"ש איננה "משחק זיכרון" ניתן ללמוד, ולו אך למראית עין, כי יכול והתקיימה שיחה של ממש בנושא, שעל עצם קיומה ותוכנה המערער כלל לא ידע. מנסיבות העניין עולה, כי ישנו חשש ממשי לפיו נבצר יהא מן השופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה.
ה. שיקול נוסף בהקשר זה הינו מראית פני הצדק. בנסיבות בהן קיים השופט שיחה בעניין מהותי לכאורה למשפט, ללא נוכחותו של המערער, יש מקום למסקנה כי בשל מראית פני הצדק וחיזוקו של אמון הציבור בשופטיו, יש לפסול את השופט מלהמשיך לדון בעניין.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אשר אוחיון למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 3.7.01).
בג"צ 9056/00 - ח"כ מיכאל קליינר נגד יו"ר הכנסת
*אימתי יקיים בג"צ ביקורת שיפוטית על החלטות הכנסת או ועדותיה(העתירה נדחתה).
א. ח"כ בשארה יזם תיקון לחוק התכנון והבניה, (להלן - הצעת החוק). הממשלה החליטה (ביום 9.11.99) לתמוך בהצעת החוק. בעת הדיון הטרומי במליאה (ביום 17.11.99) - ולאור עמדת הממשלה - נימק בא כוח בשארה את הצעתו "מהמקום", על יסוד החלטת ועדת הכנסת לפיה "הגיש חבר הכנסת הצעת חוק לדיון מוקדם והודיעה
הממשלה על הסכמתה להעברת הצעת החוק לוועדה, או שאין בדעת הממשלה לנקוט עמדה כלפי הצעת חוק זו, וההצעה הוצעה על ידי המציע ממקום מושבו... לא תבוא במנין ההצעות...". ההצעה הועברה לוועדת הפנים ואיכות הסביבה. חלפה למעלה משנה. במליאת הכנסת התקיים דיון בקריאה הראשונה של הצעת החוק. בסיום הדיון בהצעת החוק ביקש העותר לראות בהצבעה הבעת אי-אמון בראש הממשלה. בקשה זו אפשרית היא אם הממשלה הודיעה כי היא תומכת בהצעה. משהעלה העותר את בקשתו שאל ח"כ ריבלין, סגן יושב-ראש הכנסת, אשר ניהל את הישיבה, מהי עמדת הממשלה. אותה עת לא היה נציג הממשלה באולם המליאה. לאחר בירורים שונים קבע ח"כ ריבלין כי הצעת אי-האמון תובא להצבעה כהצעת אי-אמון בראש הממשלה. החלטתו של ח"כ ריבלין הובאה לידיעתו של יו"ר הכנסת (המשיב), ועל בסיס חוות דעת היועהמ"ש של הכנסת החליט כי הצעת החוק אינה יכולה להוות עילה לקיום הצבעת אי-אמון בראש הממשלה. העתירה נדחתה.
ב. העתירה נוגעת לפעולתו של יו"ר הכנסת באשר לדרכי ההצבעה במליאת הכנסת. במצב דברים זה על העותר להתגבר על מכשול מקדמי שעניינו שפיטותה (המוסדית) של העתירה. עליו לעשות כן, חרף העובדה שיו"ר הכנסת לא העלה עניין זה בתצהיר התשובה שהגיש. בית המשפט יעלה מיוזמתו הוא טענות הקשורות לחוסר שפיטות מוסדית. בעניינים אלה, אין בית המשפט חי מפי הצדדים. העתירה שפיטה נורמטיבית, אך האם העתירה שפיטה מוסדית? התשובה היא כי העתירה אינה שפיטה, אלא אם כן ההחלטה של יו"ר הכנסת, שלפי הטענה אינה חוקית, פוגעת באופן ממשי במירקם החיים הדמוקרטיים וביסודות המבנה של המשטר. על פי מבחן זה, העתירה שלפנינו אינה שפיטה (מוסדית). איפיונה של הצעה, כהצעה שניתן לראות הצבעה בגינה כהצבעת אי-אמון בראש הממשלה, הוא עניין פרלמנטרי פנימי. אין בהחלטת יו"ר הכנסת - אפילו נניח כי אינה כדין - משום פגיעה ממשית במירקם החיים הדמוקרטיים וביסודות המבנה של המשטר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד עמית הראל לעותר, עו"ד צבי ענבר למשיב. 3.7.01).
ע.א. 4827/01 - קבוצת לב לאופיר בע"מ נגד וולקינד שאול ואידה
*הענקת סעד זמני בערעור כאשר מאזן הנוחות נוטה לצדו של מבקש הסעד(בקשה לסעד זמני בערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב 1 היה בעל השליטה ומנהל, יחד עם שניים נוספים, בשתי חברות. במסגרת פעילותן השוטפת, רכשו החברות סחורות מהמבקשת, והמשיב היה ערב באופן אישי לחובן. המבקשת הגישה ביום 13.10.98, נגד החברות ונגד המשיב ושותפיו, תביעה כספית. בתאריך 20.7.98, בטרם הגישה המבקשת את תביעתה הכספית, חתמו המשיבים על תצהירים, לפיהם העביר המשיב 1 לאשתו, משיבה 2, את זכויותיו בדירה ללא תמורה. בתאריך 1.10.98 הועברו הזכויות במרשם ע"ש האשה. המשיבים כרתו הסכם ממון לפיו מעביר המשיב את זכויותיו בדירה לאשתו. המבקשת עתרה לביהמ"ש למתן פס"ד הצהרתי לפיו המשיב 1 הוא בעל מחצית הזכויות בדירה, וכי הסכם הממון לפיו הועברו הזכויות לאשה, הינו למראית עין בלבד, ונועד למלט נכסים של המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המבקשת וקבע כי העברת הזכויות בדירה נעשתה ביום 1.10.98, בהתאם לתצהירים שנחתמו בחודש יוני באותה שנה, ללא כל זיקה להסכם הממון, שנחתם לאחר שהעברת הזכויות במרשם המקרקעין כבר בוצעה. המבקשת ערערה לביהמ"ש העליון וביקשה סעד ביניים לרישום הערת אזהרה על הדירה, עד שיינתן פס"ד בערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא בנקל תושיט סעד זמני מקום שהתביעה נדחתה, ועל המבקש סעד זמני בערעור רובץ נטל כבד להראות כי סיכויי הצלחתו בערעור גבוהים, וכי במידה ותידחה בקשתו לסעד זמני ייגרם לו נזק רב. בענייננו, ספק אם עמדה המבקשת בנטל להראות כי סיכויי הצלחתה בערעור טובים, אך מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת שכן דחיית הבקשה תייתר, הלכה למעשה, את הערעור. הדברים אמורים במיוחד לאור העובדה כי רישום הערת אזהרה אין בו לכאורה כדי לגרום נזק לאשה, הואיל וממילא רשומה על הדירה משכנתא בסך 200,000 ש"ח, אותה צריכה המשיבה לפרוע בטרם תבצע העברת זכויות כלשהי בדירה.
(בפני: השופט א. לוי. 4.7.01).
ע.א. 4151+4181/99 - ברכה בריל ואח' נגד דב בריל
*דיני תחולת הלכת שיתוף נכסים בין בני זוג על נכסים שהיו להם לפני הנישואין, נכסים שבאו להם בזמן שהיו נשואים מיגיעה אישית או ממתנות וירושה(מחוזי חיפה - מ.א. 1214/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. בני הזוג, בעלי הדין, נישאו בשנת 1967. נולדו להם שני בנים. כאשר נישאו עבד הבעל בעסק משפחתי, ביחד עם אביו ואחיו. בשנת 1971 התאגד העסק כחברה שמניותיה הוחזקו, בחלקים שווים, על-ידי הורי הבעל ושני בניהם. משנפטרו ההורים ירשו הבעל ואחיו את מניותיהם. בשנת 1980 רכשו האחים, בחלקים שווים, את חברת כרמל פלסט. האישה עבדה כעובדת שכירה. במהלך תקופת נישואיהם צברו בני הזוג נכסים שונים. חלק מהנכסים באו להם מעסקי הבעל ועבודת האישה כשכירה, וחלקם במתנה או בירושה. חלק מהנכסים יועדו על-ידם לשימושם המשותף, או לצריכת בני המשפחה, וחלקם הופרש על-ידי מי מהם לשימושיו העסקיים או האישיים.
ב. כבר בשנת 1974 ניהלו בני הזוג מו"מ לגירושים. בשנת 1978, חדלה האישה להכניס את משכורתה לחשבון המשותף של בני הזוג ופתחה לעצמה חשבון בנק נפרד. בשנת 1995, משהחריף המשבר בחיי נישואיהם, הוגשו התובענות נשוא הדיון ובראשית אוגוסט 1996 עזבה האישה את דירת המגורים המשותפת. בית המשפט המחוזי דן בתביעותיהם ההדדיות של בני הזוג לשיתוף בנכסים. הנחת המוצא שלו היתה, שהלכת השיתוף חלה על יחסיהם הרכושיים, וכי זו משתרעת הן על נכסים "פרטיים" והן על נכסים "עסקיים" שבאו להם במהלך תקופת נישואיהם, אלא אם כן הוכח (ביחס לנכס שכזה) הסכם "כמעט מפורש" לשלילת השיתוף. מאידך, קבע השופט, כי נכסים שהיו בבעלות מי מבני הזוג לפני הנישואים, או שבאו לו בירושה או במתנה במהלך תקופת הנישואים, לא ייכללו בגדר השיתוף, אלא אם הצד התובע שיתוף הוכיח קיום כוונה משותפת להחיל גם עליהם משטר נכסים משותף.
ג. לאור הנחות המוצא האמורות, קבע ביהמ"ש כדלהלן: לגבי מניות הבעל בחברת בריל - האישה זכאית לשיתוף רק ביחס ל-25 אחוז ממניות החברה שקיבל הבעל בתמורה לעבודה שהשקיע בעסק במהלך שנות הנישואים, אך לא ביתרת חלקו של הבעל (%25 נוספים) אותה קיבל בירושה מהוריו; לגבי מניות הבעל בחברת כרמל פלסט נתקבלה, באופן חלקי, טענתו כי חלקו מומן מכספים שירש מהוריו. לאור זה נקבע, כי האישה זכאית לשיתוף רק במחצית מאחזקות בעלה בחברה זו; לגבי פיקדון ניירות-ערך בחשבון בנק מסויים נקבע כי אין להחיל עליו את הלכת השיתוף, הואיל והוא רשום על-שם אימו של הבעל; לגבי חשבונות שונים שניהל הבעל בקופות הגמל "עוצמה" ו"סגנון" נדחתה טענתו כי החשבונות באו לו בירושה מהוריו, ולכן נקבע כי האישה זכאית לשיתוף בהם; לגבי דירה הרשומה על-שם אחי האישה נקבע, כי חלק מהסכום ששימש לרכישתה הושקע על-ידי האישה מכספה, וכי בסכום זה (כ-123,000 ש"ח) זכאי הבעל לשיתוף; לגבי זכותה של האישה ב"מספר ירוק" למונית נדחתה טענת האישה כי רכשה
את הזכות בכסף שקיבלה לצורך זה מאחיה ונקבע כי הבעל זכאי לשיתוף בזכות זו. באשר למזונות בנם הצעיר של בני הזוג, חייב בית המשפט את הבעל במזונות בסך 1,500 ש"ח לחודש עד המועד בו תמלאנה לבן 15 שנה; בסך 900 ש"ח לחודש, לתקופה שמיום מלאת לו 15 שנה; סך 300 ש"ח לחודש, לתקופה שמיום מלאת לו 18 ועד מלאת לו 21 שנה. כן חויב הבעל לשלם לאשתו הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 30,000 ש"ח. הוגשו ערעור וערעור שכנגד והערעורים נדחו בעיקרם.
ד. בנסיבות העניין צדק בית המשפט המחוזי בהכרעתו, להוציא מגדר תחולת השיתוף נכסים שהיו בבעלות מי מבני הזוג לפני הנישואים, או נפלו בחלקו לאחריהם במתנה או בירושה. בשאלה העקרונית, כלום ככלל יש להלכת השיתוף תחולה גם על "נכסים חיצוניים" - היינו, נכסים שלא נוצרו ביגיעת בני הזוג במהלך תקופת הנישואים - הובעו בפסיקה דעות שונות. המחלוקת בשאלת החלת השיתוף על נכסים חיצוניים, אינה מתייחסת לתוכן הנורמה, אלא לכללי יישומה. בפרשתנו העלו הראיות בבירור, כי בני הזוג נמנעו במודע משיתוף בכלל נכסיהם. אף שעד לפירודם קיימו מסגרת של חיי משפחה, הרי שחיי נישואיהם לא התנהלו בהרמוניה, אלא סבלו מרצף של משברים חוזרים ונשנים, ובכל הנוגע לאופן השימוש במשאביהם הכספיים התאפיינו יחסיהם בחוסר אמון הדדי. באורח חיים שכזה אין, אמנם, כדי לשלול את תחולת הלכת השיתוף על נכסים שנרכשו במאמצי בני הזוג במהלך תקופת הנישואים, אך אין בו כדי לקיים את התנאים להחלתה של הלכת השיתוף גם על נכסים שהיו בבעלות מי מבני הזוג לפני נישואיהם, או נפלו בחלקו אחרי הנישואים במתנה או בירושה. באשר להכרעה העובדתית של ביהמ"ש ביחס לנכסים השונים - אין להתערב בהכרעתו.
ה. אין להתערב בגובה הסכומים שפסק ביהמ"ש למזונות הבן הצעיר. פרט לכך שמן הדין היה להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכומים שנפסקו. ערעור הבעל על חיובו בהוצאות ההתדיינות דינו להידחות. אף שביהמ"ש פסק לקבל בחלקה גם את תביעתו הנגדית של הבעל, רשאי היה לחייב את הבעל לשלם לאשתו הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין, כשבקביעת שיעורו חזקה על בית המשפט כי ייחס משקל לעובדה, שגם תביעת הבעל נמצאה מוצדקת בחלקה. נושא פסיקת ההוצאות נתון, ככלל, לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית שלפניה מתקיים ההליך, ואין לומר כי בענייננו מתקיימות נסיבות המצדיקות סטייה מכלל זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, זמיר. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. פלק למערערים, עו"ד ר. בנדל למשיב. 4.7.01).
בג"צ 1163/98 ואח' - עפר שדות ואח' נגד שרות בתי הסוהר
*התגמול שיש לשלם לאסירים עבור עבודתם במסגרת בית הסהר. *האם אסיר עובד במסגרת בית הסהר יש לו דין של "עובד" והאם חל עליו חוק שכר מינימום(עתירה לבג"צ וערעורים - העתירה והערעורים נדחו).
א. עופר שדות (להלן - שדות) ריצה עונש מאסר. במשך תקופת המאסר הוא ביצע עבודות שירותים ותחזוקה, בעיקר שירות במטבח ובחדר האוכל, עבודות ניקיון, ועוד. תמורת עבודה זאת הוא קיבל משירות בתי הסוהר תשלום בסך 6.30 ש"ח ליום. הוא מבקש שביהמ"ש יצווה על שירות בתי הסוהר לשלם לו שכר מינימום בהתאם לחוק שכר מינימום. אסיר אחר, יאיר אור, עבד במפעל פרטי לייצור תכשיטים שהוקם בתחום בית הסוהר בהתאם להסכם שנחתם בין שירות בתי הסוהר לבין המפעל. על-פי הסכם זה שילם המפעל לשירות בתי הסוהר סכום של 12.90 ש"ח עבור כל שעת עבודה. שירות בתי הסוהר היה מעביר אל האסיר את הסכום שקיבל מן המפעל בעד העבודה של אותו אסיר. אותו זמן שכר המינימום, לפי חוק שכר מינימום, היה 14.03 ש"ח עבור כל שעת עבודה. אור עתר לביהמ"ש המחוזי בטענה שהוא זכאי לקבל שכר מינימום בעד עבודתו במפעל.
עוד תיק דומה אך לא זהה הובא לביהמ"ש המחוזי. שניהם נדחו ועל כך הם מערערים. העתירה והערעורים נדחו.
ב. החוק מטיל על כל אסיר חובת עבודה. קיימים סוגים שונים של עבודת אסירים, המוסדרים על פי כללים שונים, בין השאר לעניין התגמול בעד עבודה. חוק שכר מינימום קובע בסעיף 2(א) כי "עובד... זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום". שכר מינימום מגיע, לפי החוק, ל"עובד" האם נחשב האסיר לעובד לצורך חוק זה? - התשובה היא שלילית וממילא לא חל עליו חוק שכר מינימום. אסיר עשוי להיחשב עובד אף שהוא עובד מכוח חוק, ללא חוזה עבודה, והוא עשוי להיחשב עובד לצורך חוק מסויים, בהתחשב בתכלית של אותו חוק, ולא להיחשב עובד לצורך חוק אחר. המשקל המצטבר של השיקולים השונים, תכלית החוק, השוואה לחוקים אחרים וכיוצא באלה מוביל באופן ברור למסקנה שחוק שכר מינימום אינו חל על עבודת אסירים.
ג. סעיף 48 לחוק העונשין, תקנה 16 לתקנות בתי הסוהר והחלטת נציב בתי הסוהר בדבר שעורי השכר בעד עבודת אסירים, מהווים את הדין שלפיו נקבע השכר לעבודת אסירים. תנאי ההעסקה של אסירים בשטח בית הסוהר נקבעים ע"י שירות בתי הסוהר או נתונים לפיקוח ואחריות של השירות. ההחלטות של השירות בנוגע לתנאים אלה, ובכלל זה בנוגע לשעור השכר המשתלם בעד עבודת אסירים, כמו כל יתר ההחלטות של השירות, חייבות לעמוד במבחן משפטי. בין היתר הן חייבות לעמוד במבחן הסבירות. בענייננו השיעורים שנקבעו עומדים במבחן הסבירות.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. העותר לעצמו, עו"ד גב' אושרת חורי למערערים האחרים, עו"ד גב' חני אופק למשיב. 5.7.01).
בג"צ 2618/00 - חברת פארות בע"מ נגד שר הבריאות ואח'
*הוראה לבי"ח ממשלתי לאפשר פרסום שירותי מילה שאינה אורטודוקסית בביה"ח כשם שמפרסמים שמות של מוהלים(העתירה נתקבלה).
א. העותרת מפעילה מרפאה המציעה שירותי מילה שאינה אורתודוקסית דווקא. היא פנתה למשיב 3, המרכז הרפואי אסף הרופא, שהוא בית חולים ממשלתי הכפוף למשרד הבריאות (להלן: "בית החולים"), וביקשה לפרסם, בתשלום, את שירותיה במחלקת היולדות של בית החולים. ביה"ח סירב בנימוק שכמרכז רפואי ציבורי וממשלתי, הוא מחוייב "להקפיד כי רק מוהלים מוסמכים יורשו לפעול בתחום בית החולים". מנגנון ההסמכה של המוהלים, מוסדר בהוראות הנוהל לפיקוח על מוהלים המפורסם על ידי המשיבה 6. בהוראות אלו נקבע, בין היתר, כי לצורך קבלת תואר "מוהל מסומך", נדרש המוהל למלא אחר דרישות הלכתיות שנקבעו על ידי הרבנות הראשית. העותרת אינה יכולה, מעצם הגדרתה, לענות על דרישות ההסמכה אשר נקבעו על ידי משיבה 6, ועל כן אין היא יכולה, לפרסם את עצמה או לבצע בריתות מילה בבתי החולים הממשלתיים. העתירה, שעניינה פרסום בבתי חולים ממשלתיים, נתקבלה.
ב. חופש העיסוק, הזוכה להגנה בחוק יסוד, כולל בקרבו לא רק חירות לעסוק במקצוע, אלא גם זכות להתחרות בעוסקים האחרים באותו ענף. פעילות שלטונית המעניקה העדפה לאחד ושוללת אותה מאחר, פוגעת בזכות לתחרות חופשית, וכך גם הטלת מגבלות על פעילותו של האחד לעומת האחר. בענייננו, פרסום רשימת המוהלים "המוסמכים" במחלקת היולדות בבית החולים, באישור בית החולים ובהנחיית משרד הבריאות, ולעומת זאת, אי-התרת פרסום שירותי המילה שמעניקה העותרת באותה מחלקה ובאותו בית חולים, מהווה התערבות שלטונית בתחרות ופוגעת בחופש העיסוק של העותרת.
ג. לאותה מסקנה ניתן היה להגיע גם מבלי להידרש לסוגיית חופש העיסוק. אין ספק כי מדיניות בית החולים, המאפשרת פרסום רשימת המוהלים של המשיבה 6 תוך שלילת זכות זו מהעותרת, מפלה לרעה את האחרונה ומהווה פגיעה בעיקרון השוויון, שהינו מעמודי התווך של משטרנו. אין כל שוני בין העותרת והרופאים הפועלים מטעמה לבין המוהלים המופיעים ברשימת המוהלים. שניהם, מוהלים ורופאים, המבצעים שירותי מילה, מקבלים שכר עבור עבודתם זו, ובפרסום שניהם יש משום תועלת לציבור. אין ממש אף בטענה כי פרסום העותרת עלול להתפרש כמתן אישור מטעם בית החולים לשירותי העותרת. טענה זו, אם נכונה וכנה היא, יכלה להיות תקפה גם לגבי רשימת המוהלים שאף היא, מטבעה, רשימה מסחרית, שאין בית החולים יכול לעקוב אחרי טיבה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אורי רגב וגב' עינת הורביץ לעותרת, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 9.7.01).
בג"צ 6924/98 - האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד ממשלת ישראל ואח'
*מינוי נציגים ערבים כחברים במועצת מינהל מקרקעי ישראל(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. העותרת מבקשת לבטל את מינויים של מקצת נציגי הממשלה במועצת מקרקעי ישראל ולמנות תחתם ערבים כחברים במועצה. במרץ 97 החליטה הממשלה למנות שמונה עשר חברים למועצה: מהם תשעה מטעם הממשלה, כולם עובדי מדינה המייצגים משרדי ממשלה שונים, ותשעה מטעם קק"ל. בין החברים שמונו לא היה אף נציג ציבור ולא היה אף חבר ערבי. ביוני 97 כתב שר האוצר אותו זמן, אל העותרת, שאין כל מניעה למינוי אזרחים ערבים למועצת מינהל מקרקעי ישראל, וכי הצעתם תובא בחשבון שיקוליו בעת ההחלטה על צירוף חברים נוספים למועצת המינהל. בין לבין מלאה מכסת החברים מטעם הממשלה, ולא נותר יותר מקום פנוי לחבר ערבי במועצה. ביוני 98 פורסמה הצעת חוק להגדיל את מספר החברים המירבי במועצה. היועץ המשפטי במשרד התשתיות הלאומיות הודיע לעותרת כי השר מתכוון לפעול, לאחר שההצעה תתקבל, למינוי נציג מקרב הציבור הערבי מתוך המכסה של נציגי ציבור במועצה. אולם הצעת החוק לא אושרה והעותרת עתרה לבג"צ. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. במאי 2000 החליטה הממשלה למנות נציג ציבור המייצג במועצה את האוכלוסיה הערבית. המשיבים, החולקים על הטענה כי מוטלת עליהם חובה משפטית לתת ייצוג הולם במועצה לאוכלוסיה הערבית, סבורים כי גם אם מוטלת עליהם חובה כזאת, הם יצאו ידי חובה במינוי חבר ערבי אחד כנציג ציבור במועצה. העותרת טוענת כי על הממשלה לתת לאוכלוסיה הערבית ייצוג הולם, לא רק בקרב נציגי הציבור, אלא במועצה כולה. על פי עקרון השוויון, חובה היא, בין היתר, להקצות משאבים של המדינה באופן שוויוני לערבים כמו ליהודים. לחוק החברות הממשלתיות הוסף סעיף הקובע כי בהרכב דירקטוריון של חברה ממשלתית יינתן בטוי הולם לייצוגה של האוכלוסיה הערבית. ברם, חובת הייצוג ההולם לפי הוראה זאת אינה חלה על מועצת מקרקעי ישראל. שאינה חברה ממשלתית, כהגדרתה בחוק החברות הממשלתיות. גם חוק שירות המדינה (מינויים) תוקן ולפיו "בקרב העובדים בשירות המדינה... יינתן ביטוי הולם... לייצוגם של בני שני המינים... ושל בני האוכלוסיה הערבית". ברור כי תיקון זה קובע חובה של העדפה מתקנת לאוכלוסיה הערבית במינויים לשירות המדינה. מועצת מקרקעי ישראל אינה חלק משירות המדינה. רוב החברים במועצה אף אינם עובדי המדינה, אלא נציגי ציבור או נציגי קק"ל.
ג. אולם, חוק מינהל מקרקעי ישראל קובע כי הממשלה תמנה, לפי המלצת השרים, מחצית מן החברים (למעשה, שנים עשר חברים) במועצת מקרקעי ישראל, ובהם לפחות מחצית (למעשה, שישה) "עובדי מדינה, בעלי תפקידים בכירים במשרדי הממשלה הנוגעים לענין". חובה על כל שר המציע מועמד לחברות במועצה לשקול, בין היתר, את הצורך לתת ייצוג הולם לאוכלוסיה הערבית גם במועצה, ולתת לשיקול זה את המשקל הראוי. לצורך זה על השר לברר אם יש בין בעלי התפקידים הבכירים במשרדו מועמד ערבי, כשיר מבחינה עניינית, למינוי כחבר במועצה. אם יש כזה, ואין טעם טוב לשלול את מועמדותו או להעדיף מועמד אחר על פניו, מן הראוי להציע אותו למינוי כחבר במועצה. החוק קובע כי אין למנות עובדי מדינה כחברים במועצה אלא אם הם עובדי מדינה "בכירים" במשרדי הממשלה הנוגעים לעניין. העותרת מניחה כי אין עובדים ערבים כאלה. אם יתברר כי אין כיום, בקרב עובדי המדינה הבכירים במשרדי הממשלה הנוגעים לעניין, אף עובד ערבי כשיר להתמנות כחבר במועצה, ראוי שהממשלה תשקול גם את האפשרות למנות ערבי נוסף מקרב אנשי האקדמיה ונציגי הציבור שהממשלה מוסמכת למנות כחברים במועצה.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עו"ד גב' הדס תגרי לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 9.7.01).
ע.א. 4511/01 - ישראל אבקסיס נגד יצחק נח וסהר חברה לביטוח בע"מ
*דחיית ערעור על בקשת פסילה שנומקה בכך שהשופטת ייצגה את אחד הצדדים כעורכת דין לפני שמונתה לשיפוט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער ביקש כי השופטת במשפטו תפסול את עצמה הן מהטעם שבטרם התמנתה לכהונתה, שימשה כעורכת דין של סהר, והן משום שהיתה שותפה במשרד עורכי הדין המייצג את המשיבים. השופטת דחתה את בקשת הפסילה, וקבעה כי הטענה שעליה לפסול עצמה מלדון בתובענות המוגשות נגד סהר, נטענה בעבר על ידי ב"כ המערער, נדחתה על ידה ונדחתה אף בערעור שהוגש לבית המשפט העליון. באשר לטענה כי המשיבים מיוצגים על ידי משרד בו היתה השופטת שותפה בעבר, קבעה השופטת כי חלפו קרוב לשמונה שנים מאז היתה שותפה במשרד ואינה מכירה את עורכי הדין המופיעים בפניה. הערעור נדחה.
ב. כבר נקבע בעבר כי העובדה שהשופטת היתה טרם מינויה עורכת דין של סהר, אין בה כדי להצדיק את פסילתה מלדון בתיקים בהם סהר הינה בעלת דין, זאת נוכח הזמן הרב שעבר מאז שטיפלה השופטת בעניינה של סהר והיעדר קשר בין העניינים הנדונים לעניינים בהם עסקה השופטת כעורכת דין. אין מקום להידרש לטענת ב"כ המערער בעניין זה פעם נוספת. גם העובדה שהשופטת היתה שותפה בעבר במשרד עורכי הדין המייצג את המשיבים, אין בה כשלעצמה, כדי ליצור עילת פסלות בנסיבות העניין. יש לבחון נסיבותיו של כל מקרה לגופו אם ישנו חשש ממשי למשוא פנים. בהקשר זה, תיתכן רלבנטיות לשורה של נסיבות, ובהן משך הזמן שחלף למן עבודתו של השופט כפרקליט במשרד ובין המשפט הנדון; השאלה, אם מתקיימים קשרים בין משרד עורכי הדין ובין השופט, ובמיוחד, אם קיימת עדיין התחשבנות כספית בין משרד עורכי הדין ובין השופט. כמו כן, תהא חשיבות לשאלה, אם השופט עסק בתחום הספציפי ובתיק הנדון בפניו, עת היה עו"ד במשרד. בנסיבות המקרה דנא, היתה השופטת בעבר שותפה במשרד עורכי הדין המייצג את סהר, אולם, לבד מעובדה זו - שאין בה כשלעצמה משום חשש ממשי למשוא פנים - אין בנסיבות המקרה עילה לפסילתה של השופטת.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערער. 5.7.01).
ע.פ. 4067/01 - אנאר אבראמוב נגד מדינת ישראל
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו לאחר שזיכה נאשם והתיק הוחזר אליו ע"י ביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש בעקבות קבלת ערעור המדינה(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
א. המערער הואשם בבימ"ש השלום בעכו בשורה של עבירות סחר בסמים והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. שופט בימ"ש השלום זיכה, מחמת הספק, את המערער מעבירות של סחר בסמים והחזקת סם שלא לצריכה עצמית והרשיעו בעבירות אחרות ובהן עבירה של החזקה ושימוש בסם מסוכן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה, הרשיע את המשיב בעבירות של סחר בסמים והחזקת סם שלא לצריכה עצמית, וקבע כי הדיון יוחזר לבית משפט השלום, על מנת לגזור את דינו של המשיב. השופט פסל את עצמו מלגזור את הדין בנימוק שהוא היה זה שזיכה את המערער מחמת הספק, טרם הערעור, ועל כן "לא יהא זה נכון שאגזור את עונשו של הנאשם בגין עבירה זו, וכי רצוי שהתיק יועבר לשופט אחר". על כך מערער המערער וגם ב"כ המדינה הודיעה בערעור כי אין עילה לפסלות השופט. הערעור נתקבל.
ב. הלכה היא, כי החזרת תיק לגזירת עונש לאחר ערעור, לאותה ערכאה אשר זיכתה בעבר את הנאשם, אין בה, לכשעצמה, עילה לפסילת השופט. דבר של יום יום הוא כי ערעור על זיכוי מתקבל, והתיק מוחזר לגזירת העונש. אין כל משוא פנים במצב דברים זה. הזכות לשפוט היא גם החובה לשפוט. אין די בתחושה סובייקטיבית של השופט כדי להוות עילה לפסילתו והשתחררותו מלדון בעניין. במקרים כגון דא נדרש קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, המבוסס היטב בעובדות המקרה, כדי להוביל לפסילתו. אמת, יש לתת משקל נכבד לתחושת השופט. ברם, על השופט מוטלת החובה שלא לפסול עצמו כאשר תנאים אובייקטיבים לכך אינם מתקיימים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' מאיה פלד למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 5.7.01).
בש"פ 5070/01 - מדינת ישראל נגד שמואל הרוש וזיו אלוש
*דחיית בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חודשים בעבירות של נסיון לרצח כאשר ברור שגם בתקופת ההארכה לא יסתיים המשפט(בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
א. ביוני 2000, בשעת לילה מאוחרת, נורה רימון לעבר חלון מואר בתחנת המשטרה בנהריה והוא פגע באדן חלון הנמצא ליד משרד בו הסבו אותה שעה מפקד התחנה ושוטרים נוספים. המשיבים הואשמו בעבירות של נסיון לרצח ועבירות נוספות ועם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. ראיות התביעה החלו להישמע בחודש מרץ 2001, ובמהלך אותו חודש נשמעו 20 עדים. כאשר חלפו תשעת חודשי המעצר הראשונים, האריך השופט אנגלרד את המעצר ב-90 ימים. גם אלה חלפו וסיומם של ההליכים לא נראה באופק. לא רק יומנו העמוס של ביהמ"ש מקשה על סיומם של ההליכים, אלא גם קיומו של הליך מקביל, העוסק באחד חזי בוהדנה, העתיד לשמש עד תביעה במשפטם של המשיבים. משפטו של זה, המצוי בשלב משפט הזוטא, מתנהל בעצלתיים, והמועדים הקבועים להמשך הם בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2001. כך שבוהדנה לא יוכל להיקרא לעדות בתקופת המעצר המבוקשת של המשיבים. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
ב. מאז הוגש כתב האישום חלפה כשנה. לא זו בלבד שקשה לשער מתי יסתיים משפטם, אלא שכבר עתה ברור שהדבר הזה לא יקרה בששת החודשים הבאים, ובסך הכל עלולים המשיבים להיות עצורים עד אז כשנה וחצי, וכל זאת בטרם קבע בימ"ש אם יש להרשיעם. זהו מצב בלתי נסבל. חוק המעצרים שם לו למטרה לכבד ולקיים את זכותו של נאשם להלך חופשי, כל עוד לא הוכרע דינו, ועל כן השימוש במעצר ייעשה רק מקום שהדבר
הכרחי. המחוקק מסר בידי בית המשפט העליון את הסמכות להאריך את המעצר מפעם לפעם, אך סמכות זו נועדה כדי לענות על המקרה החריג, ואסור שייעשה בה שימוש בדרך של שיגרה. לנוכח חומרת המעשים אשר יוחסו למשיבים, היה מקום להיעתר לבקשה אילו היה משפטם עתיד להסתיים בתקופת המעצר המבוקשת. אך תידרשנה תקופות מעצר נוספות, שלישית ורביעית, וזו תוצאה שאין להסכים עמה. על כן ישוחררו המשיבים בערבות ובתנאים.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עוה"ד גב' תמר אולמן ודוד יפתח למשיבים. 8.7.01).
רע"א 2724/01 - מדינת ישראל נגד יוסף רחימי ואח'
*המועד להגשת ערעור הוא מיום מתן פסה"ד ולא מיום מתן הפסיקתא (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו נגד המדינה תביעה בבימ"ש השלום בכפר-סבא. בתאריך 3.9.00 ניתן פס"ד בהיעדר הצדדים, ובסיפא של פסה"ד נקבע כי המדינה תגיש הצעה לפסיקתא המוסכמת גם על המשיבים. המדינה הגישה הצעה, אלא שלא הושגה לגביה הסכמה, ועל-כן המשיבים הגישו אף הם הצעה לפסיקתא מטעמם. בתאריך 17.1.01, הכריע בימ"ש השלום בסוגיית הפסיקתא באופן סופי. בתאריך 19.12.00 הגישה המדינה לביהמ"ש המחוזי הודעת ערעור על פסק-דינו של בימ"ש השלום. הערעור נמחק על הסף, בנימוק שמניין הימים להגשת הערעור החל בתאריך 3.9.00, הוא יום מתן פסה"ד בבימ"ש השלום, והמועד להגשת הערעור חלף. המדינה הגישה בקשה להארכת מועד, שעודנה תלוייה ועומדת בביהמ"ש המחוזי ובמקביל הגישה גם את בקשת רשות הערעור על הקביעה שהגישה את הערעור באיחור. הטענה היא כי פסק-דינו הסופי של בימ"ש השלום ניתן למעשה רק בסיום ההתדיינות בסוגיית הפסיקתא, ועל-כן זהו המועד שבו התחיל מניין הימים להגשת הודעת הערעור. הבקשה נדחתה.
בתאריך 3.9.01 ניתן פס"ד, בגידרו הוכרעו עיקרי המחלוקת שעמדו לדיון בין הצדדים. מניין הימים להגשת הערעור על הסוגיות שעמדו להכרעה בפסה"ד מתחיל עם המצאתו לצד המבקש לערער, ולא מיום המצאת הפסיקתא. לו ביקשה המדינה לערער אך על ההכרעה בסוגיית הפסיקתא, היה טעם בטענתה כי מניין התקופה להגשת ערעור מתחיל ביום בו הומצאה לה ההחלטה בדבר הפסיקתא. אולם, אין בעיכוב ההתדיינות בסוגיית הפסיקתא כדי להקנות למבקשת זכות להגיש ערעור הנסב על סוגיות שהוכרעו בפסק-הדין, לאחר שחלף המועד להגשתו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' נורית שניט למבקשת, עו"ד אריה קמר למשיבים. 10.7.01).
בש"פ 5162/01 - מדינת ישראל נגד אסעד סתיתי ואח'
*דחיית בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות של שוד (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיבים הואשמו בעבירות של שוד מזוין המתייחס לשוד בבנק הדואר בדבוריה, נסיון לגניבת רכב, ופגיעה בשני כלי רכב משטרתיים, מחשש שייתפסו ע"י השוטרים. לאחר שחלפו 9 חודשים מהגשת כתב האישום האריך ביהמ"ש העליון את המעצר ב-90 יום. עתה מתבקשת הארכת מעצר נוספת. במצב הדברים נראה שמשפטם של המשיבים לא יסתיים בתקופת ההארכה הנוספת של המעצר. הבקשה נדחתה.
השיהוי בסיומם של ההליכים כרוך בתוצאה קשה, היינו, שעוד בטרם הוכרע דינם, כבר שהו המשיבים במעצר במשך למעלה משנה. חשוב לקיים את מצוותו של סעיף 61 לחסד"פ, שיש לסיים את משפטו של נאשם במעצר תוך 9 חודשים, גם אם עקב העומס המוטל על בתי המשפט הם מתקשים לעמוד במשימה זו. אכן, בית המשפט העליון הוסמך
להאריך מעצרו של אדם גם מעבר לתשעה חודשים, אך בעניינם של המשיבים אין מקום לעשות שימוש נוסף בסמכות זו.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עוה"ד חנא בולוס וופא זועבי-פאהום למשיבים. 8.7.01).
ע.פ. 4527/01 - מדינת ישראל נגד פואד אבו ג'ובנה
*קולת העונש בעבירה של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר שוטרים (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
בחודש דצמבר 2000, בשעות הצהריים, התפרעו מאות אנשים בשער השבטים שבעיר העתיקה בירושלים ויידו אבנים על שוטרים. גם המשיב ידה אבנים לעבר השוטרים. במקום היו שני צעירים רעולי פנים אשר החזיקו בידיהם בקבוקי תבערה. המשיב הצית בקבוק תבערה אחד אותו ידה אחד מרעולי פנים אל תחנת המשטרה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 4 חדשים מאסר בפועל בניכוי תקופת המעצר של 4 חדשים, כך שהמשיב שוחרר לאלתר. הערעור על קולת העונש נדחה.
אין ספק כי מי שעושה מעשים כמעשי המשיב דינו כי יישלח למאסר לחודשים ארוכים, אפשר אף לשנים. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שהמשיב היה כבן 22 בעת שעשה את המעשים שעשה. אולם, המשיב שוחרר מן הכלא כבר לפני כחודשיים ימים, הוא חזר לחיי שגרה, התחרט על מעשיו חרטה כנה והתנהגותו במעצר היתה התנהגות ראוייה. נראה כי הטעם העיקרי לערעורה של המדינה נעוץ באמירות מסויימות של השופט שניתן לפרשן כאילו מעשי אלימות על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי יש לפרשם, כביכול, לקולא. אין זה בטוח כי זו היתה כוונתו של השופט שתאר דווקא בחומרה את מעשי המשיב. אך אם אומנם נתכוון השופט לקבוע כי עבירות פליליות הנעשות על רקע "פוליטי" יש לפרשן לקולא, כי אז יש להסתייג מן הדברים. אבן הפוגעת בראשו של אדם עלול אותו אדם לשאת בנזק כבד בין אם יודה האבן עשה את מעשהו על רקע "פוליטי" או על רקע "פלילי". הוא הדין באדם שנכווה קשות בבקבוק תבערה. מכל מקום, בנסיבות העניין לא יהא זה ראוי להחזיר את המשיב למאסר.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' נאור. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עו"ד אוסאמה חלבי למשיב. 5.7.01).
ע.א. 236/01 - דולב חברה לביטוח בע"מ נגד מדלן אזולאי ואח'
*בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של פיצויים בתאונת דרכים (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה בעיקרה).
המבקשת חוייבה לשלם סכום של כ-980 אלף ש"ח למשיבה שנפגעה בתאונת-דרכים בעת שנהגה ברכב שבוטח אצל המבקשת. המשיבה, תושבת חוזרת מארה"ב. החזיקה ברשיון נהיגה של מדינת קליפורניה ואף עברה בהצלחה מבחן מטעם רשות הרישוי לקבלת רשיון נהיגה ישראלי. בפסה"ד נקבע, כי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, השולל את הזכות לפיצויים מנפגע שנהג ללא רשיון נהיגה, אינו חל על המשיבה שהיתה זכאית לקבל רשיון-נהיגה ישראלי, אשר לא הונפק לה בגלל סיבות בירוקרטיות. המבקשת ערערה לביהמ"ש העליון והגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד. הבקשה נדחתה בעיקרה.
ככלל, אין מקום לעכב את ביצועו של פס"ד המטיל חיוב כספי, שכן, ההנחה היא, כי פסה"ד שבו נקבעו זכויותיהם של הזוכה ושל המפסיד הוא נכון. יש לערוך איזון בין האינטרס של המשיבה לגבות את כספי זכייתה לבין האינטרס של המבקשת לשמר את יכולתה לקבל בחזרה את כספה, אם תזכה בערעור שהגישה. באיזון ראוי, אין
מקום לעיכוב ביצוע של פסה"ד במלואו. על-כן יעוכב ביצוע פסה"ד בתנאים הבאים: סכום של 250,000 ש"ח יופקד בחשבון נאמנות, כפי שנקבע בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי עד לחישוב הסכומים שמקבלת המשיבה מהביטוח הלאומי, המבקשת תשלם למשיבה סכום נוסף של 350,000 ש"ח, יתרת הסכום תופקד בנאמנות בידי באי-כוח הצדדים עד למתן פסה"ד בערעור.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד משה זינגר למבקשת, עו"ד רן פינגרר למשיבים. 10.7.01).
בג"צ 6824+6953/00+6777 - התנועה להגינות שלטונית ואח' נגד ראש הממשלה ואח'
*מינוי אלוף עוזי דיין לראש המועצה לבטחון לאומי (העתירות נדחו).
סעיף 39(ה) לחוק יסוד: הממשלה, נחקק בנוסח קצר, כללי, גמיש ורחב על מנת לתת בידי ראש הממשלה מרחב תמרון במסגרת שיקול דעתו, בכל הנוגע להקמת והפעלת צוות לייעוץ מקצועי קבוע לממשלה בתחומי הביטחון הלאומי ובתחומי ייעוץ נוספים. בעקבות חקיקת הסעיף כאמור, החליטה הממשלה על הקמת מועצה לביטחון לאומי ועל ייעודה. עוד קבעה הממשלה כי המועצה תשאב סמכותה מהממשלה ותפעל על-פי הנחיות ראש הממשלה וכי יושב ראש המועצה יהיה כפוף במישרין לראש הממשלה. הממשלה רשמה לפניה את הודעת ראש הממשלה על החלטתו למנות כיושב ראש המועצה את האלוף עוזי דיין. עובר למינוי התקבלה, לבקשת ראש הממשלה, חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה שלא ראה דופי במינוי כל עוד ימולאו תנאים מסוימים שאכן התמלאו. העתירה נגד המינוי נדחתה.
מינויו של עוזי דיין על המגבלות הנלוות (יציאה לחופשה ללא תשלום, לבוש אזרחי ללא מדים, אי השתתפות בישיבות מטכ"ל וכפיפות מלאה לראש הממשלה במילוי תפקידו), יש בהם כדי להביא את המינוי לגדר הסמכות שהוענקה לראש הממשלה. תחת גגו של הסעיף האמור יכולים להסתופף מספר מודלים של הרכב המועצה וזהות העומד בראשה, כאשר בקצה האחד מצוי המודל לפיו כל חברי המועצה והעומד בראשה אינם באים מהשירות הציבורי; בקצה האחר מצוי המודל לפיו כל החברים יבואו ממנו; והשלישי המודל האינטגרטיבי. לכל מודל יתרונותיו וחסרונותיו. ראש הממשלה בחר במודל האחרון. אף שאין במודל זה סממנים אופטימליים כבמודל הראשון אין די בכך כדי להוציאו ממתחם הסבירות בהפעלת שיקול הדעת, ואין יסוד לקבוע כי המינוי אינו עולה בקנה אחד עם תכלית הוראות החוק.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש וגב' נאור. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. 2.7.01).
בג"צ 6759+7127/00 - לשכת התאום של הארגונים הכלכליים בחיפה ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הענקת אישור של שר הפנים לעיריות חיפה ות"א להטיל ארנונה בשיעור חריג (העתירות נדחו).
שרי הפנים והאוצר נתנו אישורים חריגים לעיריות חיפה ות"א שלפיהם אושר להן להטיל ארנונה בשיעור חריג. עניינן של העתירות הוא ביטול האישור החריג שניתן ע"י השרים לעיריות. העתירות נדחו.
מלכתחילה סירבה ועדת הכספים של הכנסת לאשר העלאת שיעור הארנונה מעל ל-%4.8 בשני דיונים בהם הופיעו בפניה השרים שצידדו בהעלאה. העיריות בנו את תקציבן על בסיס שיעור ארנונה גבוה מזה שאישרה ועדת הכספים. מהלכים אלה אכן יוצרים רושם כאילו הבקשה לאישור חריג באה על מנת לעקוף את החלטות ועדת הכספים ואין הדעת נוחה מהתפתחות הדברים האמורה. יחד עם זאת, הקנה החוק סמכות לשרים לתת
אישורים חריגים. השרים קיבלו בקשות לאישור שיעור חריג מכל אחת מן העיריות המשיבות. החומר שהוגש בצירוף לבקשות, נבדק באופן פרטני. השרים הפעילו את שיקול דעתם לעניין מתן האישורים בהתאם לקריטריונים. בטרם קבלת האישור, הציגו עיריית חיפה ועיריית ת"א תכניות הבראה ונתונים אחרים שהניחו את דעת השרים שיש לאשר שיעור חריג לאותן עיריות. לא ניתן לקבוע כי השרים פעלו באופן שרירותי או באופן אוטומטי, או כי שיקול דעתם לוקה בחוסר סבירות או בפגם אחר מסוג הפגמים המצדיקים התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, גב' נאור. עוה"ד אורי סודרי וגדעון קורן לעותרים, עוה"ד גב' דנה בריסקמן, גב' קרן גולדשמיט וגב' דורית קרני למשיבים. 2.7.01).
ע.פ. 8219+8192/99 - עזרא חמרי הדברה... בע"מ וחברת הגרעין בע"מ נגד מדינת ישראל
*הקלה בסכום הקנסות שהוטלו בגין עבירות של הסדרים כובלים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערות הורשעו בעבירות של הסדרים כובלים בשוק חמרי ההדברה. המערערת עזרא חמרי הדברה נקנסה בסכום של 500,000 ש"ח, והמערערת חברת הגרעין נקנסה בסכום של 450,000 ש"ח. המערערות היו שתים ממספר גדול של תאגידים ומנהליהם שהורשעו בעבירה הנדונה והושתו עליהם קנסות בסכומים שונים. טענתן המרכזית של המערערות סבה על שיקולים שבאחידות הענישה, והטענה היא שבהשוואה לעונשים שהוטלו על נאשמות אחרות, שחלקן רב מחלקן של המערערות, עונשיהן של האחרונות חמורים מדי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הקריטריון של גובה המחזור של המערערות איננו קריטריון יחיד בענישה. עצם השתתפותן של חברות בהסדר כובל השולט על נתח מרכזי של השוק מחייבת קביעת פלטפורמה משותפת בסיסית ברמת הענישה, שמעבר לה ראוי לדרג את עונשיהם של הנאשמים השונים לפי מידת חלקם בביצוע העבירות לפי הקריטריונים שמנה ביהמ"ש המחוזי. ערכאת ערעור לא תיזקק לדקויות, אלא אך למקרים של חריגה משמעותית מהכללים המקובלים באשר לאחידות הענישה. בענייננו, לעומת עונשי נאשמים אחרים שהיו מעורבים בפרשה - לרבות גובה מחזורן - המסקנה היא שקיים יסוד להתערב במידת מה בעונש. כך שהעונש של כל אחת מהמערערות יופחת בסכום של 100 אלף ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, א. לוי. עוה"ד יהושע גלברד וזהר סוחליצקי למערערים, עוה"ד אשר גושן וגב' טליה פרגר-סולומון למשיבה. 2.7.01).
דנ"פ 4052/01 - מרטין פטר נגד מדינת ישראל
*סמכותו של בימ"ש שלערעור להרשיע נאשם בעבירה שממנה זוכה, כאשר הנאשם מערער על ההרשעה בעבירה אחרת (העתירה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את העותר בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושידול לרצח, וזיכה אותו מעבירה של ניסיון לרצח שבה הואשם. העותר ערער על הרשעתו בעבירה של שידול לרצח. ביהמ"ש העליון קבע כי המעשים שהוכחו נגד העותר אינם באים בגדרו של משדל, כי אם בגדרו של מבצע בצוותא, והרשיע את העותר בעבירה של נסיון לרצח במקום הרשעה כמשדל. העותר טוען כי בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון נפסקה הלכה חדשה, לפיה רשאי ביהמ"ש לערעורים להרשיע נאשם בסעיף אישום ממנו זוכה בערכאה הראשונה, גם כאשר לא הוגש ערעור מטעם המדינה. העתירה נדחתה.
אין מדובר בהלכה חדשה כלל ועיקר. כבר נפסק כי "סמכותו של בית-משפט לערעורים אינה מצומצמת לבירור נימוקי הערעור אלא היא רחבה ומשתרעת על שטח המריבה כולו... אם בבימ"ש קמא נבחנה השאלה, אם יש במעשיו של המערער כפי שהוכחו משום עבירה מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הרי עומדת שאלה זו גם לפני בית המשפט שלערעור, לא רק כאשר יש ערעור מטעם התביעה הכללית אלא כל אימת שהתיק בא לפני בית משפט שלערעור בשל ערעור על ההרשעה". סמכות זו יפעיל ביהמ"ש רק כאשר מדובר באותה פרשה עובדתית אשר בה עוסק הערעור, וכאשר למערער ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן מפני האישום המופנה כלפיו. הזדמנות זו אכן ניתנה לעותר בענייננו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ג. זילברשלג לעותר. 1.7.01).
בש"פ 5039/01 - יוסף חלף נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של זיוף כספים כאשר השותפים לעבירה שוחררו בערבות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
בידי המדינה ראיות שיש בהן לאמת חשד שהעורר חבר לאחרים כדי לזייף מטבעות של 10 ש"ח. בימ"ש השלום דחה את עתירת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וסבר שדי בכך שהעורר ישהה במעצר בית מוחלט, ויפקיד ערבויות הולמות, על מנת למנוע את מסוכנותו. ערר המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל והוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי העורר הופלה לרעה לעומת שותפיו לעבירה ששוחררו בערבות. מנגד טען ב"כ המדינה כי העורר כבר נכשל פעמיים בעבירות דומות. הערר נתקבל.
מטרתו של חוק המעצרים למנוע שלילת חירותו של אדם, גם כאשר מוכחת עילת מעצר, ורק באין חלופה הולמת, יורה ביהמ"ש על מעצר ממש. מששוחררו שותפיו של העורר, ראוי היה לנהוג באותה דרך בעורר עצמו, ובלבד שתימצא דרך למזער, בהנחה שקשה יהיה לבטל כליל, את מסוכנותו של העורר. דרך כזו יכולה להיות בהרחקתו של העורר מביתו וסביבתו הקרובה, וחיובו להימצא בפיקוח רצוף בכל שעות היממה.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד צבי ואתורי לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 4.7.01).
בג"צ 3425/01 - טארק אבראהים ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*מניעת פגישה בין עציר בטחוני לעו"ד (העתירה נדחתה).
העותר נעצר (ביום 23.4.2001) ע"י כוחות הביטחון, ובעת הארכת מעצרו (ביום 30.4.2001) ביקש סניגורו להיפגש עימו. הדבר נמנע ממנו מכוח צו מניעת פגישה שהוצא בו ביום (כלומר, ב-30.4.2001), ע"י הממונה על החקירה ושתוקפו למשך 5 ימים. כנגד חוקיות הצו הוגשה (ביום 2.5.2001) העתירה. טענותיו של העותר הן כי הצו בדבר מניעת הפגישה של העותר עם עורך דינו הוצא רק לקראת הארכת מעצרו של העותר (ביום 30.4.2001) ולא עם מעצרו (ביום 23.4.2001); כי טובת החקירה וביטחון האיזור אינם מצדיקים מניעת פגישה בין העותר לעורך דינו. העתירה נדחתה.
פגישת עצור עם עו"ד היא זכות יסוד שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מעניק לכל עצור. מכאן זכותו של העציר כי ברגע שמתקבלת ההחלטה על מניעת הפגישה יוצא הצו ותוכנו יימסר לעצור. אין להמתין בעניין זה לפניה של עו"ד המבקש להיפגש עם לקוחו. גישה זו מקובלת גם על המשיבים. ואכן, הם מונים את תקופת חמשה עשר הימים לתוקפו של הצו מיום המעצר ולא מיום הוצאת הצו. לגוף העניין, טובת החקירה ובטחון האזור מצדיקים את הצו המונע מהעותר פגישה עם עוה"ד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד לביב חביב לעותרים, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 26.6.01).