תקציר סביר כרך נ"ז חוברת 14

רע"א 6991/00 - אד גל השקעות בע"מ נגד עו"ד שלומי הס המנהל המיוחד של חברת דירות נופש לב הגליל (בפירוק)

*החלטת "מנהל מיוחד" של חברה בפירוק שלא להכיר בפעולה שעשה מנהל החברה תוך "ניגוד עניינים"(הבקשה נדחתה).

א. המנהל המיוחד של חברת דירות נופש לב הגליל בפירוק (להלן: החברה), ביקש לתפוס את החזקה בנכסי החברה שבפרוייקט לב הגליל בטבריה ולהשכירם. הבקשה התייחסה לשני הסכמים שנעשו בין החברה, באמצעות בעליה ומנהלה מר שהב (להלן: שהב), לבין המבקשת, חברת השקעות בה מחזיק שהב ב- %50 מהמניות והוא גם מנהלה. הסכם אחד, עניינו בהשכרת חניון שבבעלות החברה למבקשת תקופה של שש שנים, בדמי שכירות חודשיים של 1,200 ש"ח; הסכם שני, עניינו בהשכרת 9 דירות שבבעלות החברה למבקשת, לתקופה של 84 חודשים, בדמי שכירות חודשיים של 1,400 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתו של המנהל המיוחד כי הסכמי השכירות בטלים ומאפשרים לו לתפוס חזקה בנכסי החברה. ביהמ"ש קבע כי הסכמי השכירות נחתמו על ידי שהב "בשני כובעיו" והפעולה נגועה בניגוד עניינים. בין המשפט עמד גם על פרק הזמן הארוך הקבוע בהסכמי השכירות ועל הסכומים הזעומים שהמבקשת התחייבה לשלם כדמי שכירות. בנסיבות אלה קבע ביהמ"ש, כי הסכמי השכירות לא נעשו לטובת החברה. לטענת המבקשת, בקשתו של המנהל המיוחד ראוייה היתה להתברר במסגרת תביעה רגילה ולא במסגרת של מתן הוראות. אליבא דהמבקשת, החברה חייבת לה סכומי כסף גדולים, ודמי השכירות קוזזו מחובות אלה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקשת אינה חולקת על קביעתו של ביהמ"ש קמא, כי עיסקת השכירות בוצעה בניגוד עניינים, לאמור - כי משני צדי שולחן המו"מ ישב אותו אדם. אין גם חולק על הקביעה, כי העיסקה לא אושרה כנדרש. טענות המבקשת בדבר תשלומים שבוצעו, כביכול, ע"י המבקשת עבור החברה, לא הוכחו. גם ביתר קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב, לרבות בעניין בירור הבקשה בהליך של מתן הוראות - עניין המצוי, בדרך כלל, בשיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את הבקשה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד רון דרור למבקשת, המשיב לעצמו. 9.7.01).

ע.א. 1216/98 - אסתר אבוטבול ו-84 אח' נגד ועדת ערר מחוז המרכז וחברת פלפון... בע"מ

קבלת התנגדות שכנים להקמת אנטנה לטלפון סלולרי של פלאפון כאשר הקמתה נוגדת את תכנית המתאר. "שימוש חורג" לעניין היתר בניה(מחוזי ת"א - ע.מ. 3/97 - הערעור נתקבל).

א. המחלוקת בין הצדדים נסבה על הקמת אנטנה לטלפונים סלולריים על גגו של מרכז מסחרי ברעננה (להלן: הבניין). המערערים, תושבי האזור הסמוך לבנין, פנו לבית המשפט המחוזי, וטענו כי הקמת האנטנה וחיבורה לרשת החשמל נעשו שלא כדין. עניין הקמת האנטנה החל ביום 28.8.1995, כאשר רשות הרישוי המקומית רעננה, אישרה מתן היתר להקמת האנטנה, (להלן: ההיתר), לאחר קבלת אישור עקרוני מצד הממונה על הקרינה הסביבתית במשרד לאיכות הסביבה. בעקבות טענות התושבים, החליטה הוועדה המקומית לסרב ליתן את אישורה, בנימוק שבניית האנטנה אינה עולה בקנה אחד עם תכניות המתאר הצריכות לענין והחלות על האיזור. על החלטה זו השיגה פלאפון בפני ועדת הערר של מחוז המרכז, וזו החליטה לקבל את הערר ולהשיב את תוקף ההיתר שבוטל על כנו. המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי את העתירה נשוא הערעור שלפנינו וביהמ"ש המחוזי דחה את עתירתם. הערעור נתקבל.
ב. תכנית המתאר מייעדת את האזור בו הוקמה האנטנה, למגורים ולמרכז עסקים. רשימת התכליות וה"שימושים המותרים" המתייחסים לאותו אזור מעוצבת בהתאם לאופיו
זה של האזור. אף לא אחת מהתכליות מאפשרת - או אוסרת - במפורש, את השימוש באנטנת ממסר. בית המשפט המחוזי לא ראה, בחסר זה הסדר שלילי. ברם, אין די בהיעדרו של איסור מפורש כדי להכשיר שימוש שאינו עולה בקנה אחד עם היעוד שנקבע לאותו אזור בתכניות. לדעת בית המשפט המחוזי כל שלא נאסר מפורשות ב"רשימת השימושים" שבתוכנית המתאר - מותר. בכך הציע בית המשפט המחוזי פירוש שגוי למונח "שימוש חורג" - פירוש השונה מן ההגדרה המצוייה בחוק, לאמור, שימוש בקרקע או בבניין למטרה שלא הותר להשתמש בהם לפי תוכנית או לפי היתר. אף אם השימוש באנטנה לא נאסר במפורש, הרי משאינו עולה בקנה אחד עם היעוד שנקבע לאזור, אין מקום, להכשיר את השימוש באנטנה באותו מקום משלא ננקטו הליכים לשינוי תכנוני.
ג. אשר לסמכות הרשויות למתן היתר כאמור - אין די בהסמכה המקורית, שבסעיף 8 לתכנית המתאר, שבאה לאפשר הקמת תרנים ואנטנות על גגות בניינים לשימוש דיירי הבית, כדי להכשיר את בניית אנטנת הממסר האיזורית. כיוון שכך לא היה מקום להתיר את הקמתה של האנטנה בדרך שנבחרה לכך ללא שינוי התב"ע. לכך מצטרף קושי נוסף: רשות הרישוי המקומית לא היתה הפורום המוסמך לאשר את הקמת האנטנה, ולא היה די בהליכים מאוחרים יותר כדי לרפא את הפגם הזה. התוצאה היא כי דין הערעור להתקבל. נוכח המסקנה כי הקמת האנטנה מהווה שימוש חורג - על פלאפון לפעול באחת משתי הדרכים - לפנות בבקשה לוועדה המקומית למתן היתר לשימוש חורג, או לפעול לשינוי התוכניות הרלבנטיות בתב"ע. לפלאפון ניתנה שהות של שנה לפעול בהתאם.

(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד גב' נעמי וייל ויעל אזולאי למערערים, עוה"ד ציון אילוז וגרשון רוטשילד למשיבות. 11.7.01).

ע.א. 1516/99 - מרים לוי ואח' נגד נזיה חיג'אזי ואח'

*ע.א. 1516/99 - *מהותו של יפוי כח כהרשאה ולא כמסמך היוצר זכויות. *התערבות בקביעת בימ"ש מחוזי כי "הסכם מתנה" נחתם בתאריך הנקוב בו ולא במועד מאוחר יותר כדי להסתמך עליו בתביעת נושים. *עיכוב הליכים נגד חייב שהוכרז פושט רגל רק ב"חובות בני תביעה" שמשמעותם כספית(מחוזי נצרת - ת.א. 106/95 - הערעור נתקבל).
א. ביום 1.8.86 חתם חוסיין חיג'אזי (להלן - "החייב") על יפוי כח בלתי חוזר בו ייפה את כוחה של אשתו (להלן - "אשת החייב") להעביר ללא תמורה מקרקעין מסויימים (להלן - "המקרקעין") לילדיהם של בני הזוג הם המשיבים (להלן - "הבנים"). לטענתם, ליפוי כח זה קדם הסכם בין החייב לבינם (להלן - "הסכם המתנה") בו התחייב אביהם להעביר להם במתנה את המקרקעין. המקרקעין נותרו רשומים במירשם המקרקעין על שם החייב. המערערים הם נושים של החייב (להלן - "הנושים"). ביום 16.2.92 ניתן פסק בוררות המחייב את החייב לשלם לנושים 400,000 ש"ח. ביום 20.5.92 רשמו הבנים הערות אזהרה על חלק מהמקרקעין נשוא המתנה, על סמך יפוי הכח הבלתי חוזר. ביום 22.11.92 אישר ביהמ"ש את פסק הבוררות והנושים פתחו בהליכי הוצל"פ שבמסגרתם רשמו ביום 6.1.93 עיקולים על המקרקעין. הבנים עתרו ביום 30.8.93 לביהמ"ש המחוזי למתן סעד הצהרתי לפיו הם הינם הזכאים למקרקעין ויש למחוק את העיקולים.
ב. הנושים התגוננו בטענה כי החייב עשה קנוניה עם בניו במטרה להבריח את רכושו מנושיו, וגם הגישו תביעה שכנגד, בה עתרו לבטל את יפוי הכח הבלתי חוזר ואת הערות האזהרה שנרשמו על המקרקעין לטובת הבנים. לטענתם מדובר בהעברה ללא תמורה, פרי קנוניה, וכי בנסיבות אלה אין לייחס ליפוי הכח ולהערות האזהרה שנרשמו מכוחו כל תוקף. בעקבות תיקון כתב התביעה לצורך צירוף הסכם מתנה שנחתם ביום 15.7.86, שלא צורף תחילה לכתב התביעה, טענו עוד הנושים כי הסכם המתנה מזוייף ונערך רק לאחרונה כדי לסייע בהברחת המקרקעין מהנושים. ביום 18.1.95 הוכרז
החייב פושט רגל, וב"כ הנושים מונה נאמן על נכסי החייב (להלן - "הנאמן"). הנאמן הגיש בקשה לבית המשפט לעכב את הליכי המשפט, אולם בקשתו נדחתה. במשפט הובאו ראיות מצד הבנים-התובעים ועדי התובעים נחקרו בחקירה נגדית, ואילו הנושים לא הגישו תצהירים מטעמם במועדים שנקצבו לכך ולפיכך לא הורשו להביא ראיות כלשהן מטעמם.
ג. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את טענת הנושים כי הסכם המתנה נחתם לאחר מתן פסק הבוררות ולא בתאריך הנקוב בו - 15.7.86. אשר למהות העיסקה שנערכה בין החייב לבניו נקבע, כי מדובר בעיסקת מתנה במקרקעין שלא נגמרה ברישום. יש, על כן, לראותה כהתחייבות לעשות עיסקת מתנה במשמעות סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין. לענין הערות האזהרה שנרשמו לטובת הבנים נפסק כי לבעלי הערות האזהרה עדיפות על העיקול שנרשם מאוחר יותר על ידי הנושים. נבחנה משמעות העובדה כי הסכם המתנה, אף שהתייחס לחלק מהבנים בעת שהיו קטינים, לא אושר בידי ביהמ"ש כנדרש על פי סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. לענין זה נקבע כי בהתאם להלכה הפסוקה, אימוץ עיסקה ע"י קטין שבגר עשוי להיות תחליף לצורך באישור ע"י ביהמ"ש. וכך, ניתן לראות ברישום הערות האזהרה ע"י הבנים, ב- 20.5.92 בעת שכולם, פרט לאחד, היו בוגרים, כהתנהגות שיש בה משום אימוץ ההסכם. הערעור נתקבל.
ד. החייב הוכרז פושט רגל ב-18.1.95, וכאמור פנה הנאמן לבית המשפט וביקש לעכב את ההליכים נגד החייב ולהפנות את הענין לדיון במסגרת תיק פשיטת הרגל. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהסתמכו על סעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל, ממנו למד כי מתן צו כינוס מהווה חסימה לפתיחת הליכים משפטיים נגד חייב, להבדיל מהליכים התלויים ועומדים בבית המשפט בעת מתן צו הכינוס. לאור זאת דחה את הבקשה. צדק בית משפט במסקנתו, אך לא מטעמיו. סעיף 22 לפקודה מדבר בעיכוב הליכים בשלב הגשת בקשת פשיטת הרגל ובטרם ניתן צו פשיטת רגל. בצד סעיף 22, קובע סעיף 20 לפקודה הוראות הנוגעות לעיכוב הליכים בשלב מתקדם יותר בהליך פשיטת הרגל, בו ניתן כבר צו כינוס. לפי סעיף 20, ממועד מתן צו הכינוס לא תהיה תרופה לנושה כנגד החייב לגבי חוב בר תביעה אלא במסגרת הליכי פשיטת רגל. עיכוב הליכים בפשיטת רגל חל, בכל מקרה, רק על "חובות בני תביעה". הליכים הנוגעים לענינים אחרים אינם בני עיכוב. "חובות בני תביעה" בפשיטת רגל הינם חובות וחבויות שמשמעותם היא כספית. מאחר שעיכוב הליכים ואיסור על פתיחת הליכים חדשים לאחר צו כינוס מתייחסים רק לחובות בני תביעה, אין מניעה כי תובע יגיש תביעת נזיקין כנגד פושט רגל, והוא הדין לגבי תביעה לסילוק יד של פושט רגל ממושכר בשל אי תשלום דמי שכירות. אילו נכלל נושא התביעה בענייננו, בגדר "חוב בר תביעה" בפשיטת רגל, היה בית משפט קמא נדרש לעכב באופן מיידי את ההליך. אך נשוא התובענה שבפנינו על פי מהות הסעד שנתבקש בה אינו נופל למסגרת ההגדרה של "חוב בר-תביעה" במשמעות הפקודה, ולפיכך הוראת סעיף 20 בדבר עיכוב הליכי התביעה אינה חלה לגביו.
ה. משמעותו המשפטית של יפוי כח בלתי חוזר נשאבת מהוראות סעיף 14(ב) לחוק השליחות. על פי האמור בו, מדובר בהרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו. זכות כזו חייבת להתקיים כתנאי לכך שתינתן הרשאה להבטחתה. יפוי הכח, בדרך כלל, אינו יוצר, הוא עצמו, את הזכות, אלא מהווה מכשיר לביצועה. אמנם, יתכן מצב בו יפוי הכח, על פי תוכנו, ישלב בתוכו גם את ההתחייבות החוזית של עושה המסמך להקנות זכות לאחר. הדבר תלוי בנוסחו של המסמך ובתכליות ובמטרות שלשמן נערך. בענייננו, ניסוחו של יפוי הכח טומן בחובו רק הרשאה לפעולה מצד
החייב. מכאן, שיפוי הכח, כשהוא לעצמו, אינו מקנה לבנים זכויות כלשהן במקרקעין, ובלעדי הסכם מתנה אין לתביעת הזכויות שלהם על מה שתסמוך.
ו. אשר לאמיתות הסכם המתנה מבחינת מועד עריכתו - בימ"ש קמא בחן את שאלת אמיתות הסכם המתנה מבחינת מועד עריכתו והסיק כי גירסת הבנים לפיה ההסכם נעשה במועד הנקוב בו ב- 15.7.86 עדיפה על זו של הנושים בהתחשב במאזן ההסתברויות הנקוט במשפט האזרחי. בימ"ש של ערעור רק לעיתים רחוקות יתערב בממצאי מהימנות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית. רתיעת בימ"ש של ערעור להתערב בממצאים המבוססים על התרשמות מעדים נחלשת כאשר מדובר בהעמדת ממצאים שנקבעו במבחן ביקורת ההגיון באמצעות ניתוח נתונים אובייקטיביים. במסגרת בחינה כזו אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. הראיות שהובאו ע"י התובעים אינן עוברות את הרף הנדרש לצורך התמודדות עם הסתברות אפשרית שנוצרה בעקבות מערך הנתונים האובייקטיבי כי הסכם המתנה נוצר בשלב מאוחר במהלך ההתדיינות המשפטית ועם החזקה העובדתית, שלא נשללה בוודאות הנדרשת, כי הדבר נעשה על מנת לאפשר את הרחקת המקרקעין מתפיסת הנושים. בנסיבות אלה, מתבקשת המסקנה כי הבנים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח קיומו של מקור זכות לגיטימי עליו הם יכולים להשעין את תביעתם לזכות במקרקעין.
ז. למעלה מן הצורך התייחסה השופטת פרוקצ'יה שכתבה את פסה"ד לנושאים אחרים שעלו בדיון ושטעונים היו הכרעה רק אילו נתקבלה הגירסה של הבנים בדבר מועד עריכת הסכם המתנה. הנשיא ברק הבהיר כי יש לקבל את הערעור באשר הבנים לא הוכיחו את זכותם במקרקעין וממילא אין צורך להדרש לנושאים אחרים שהעלתה השופטת פרוקצ'יה. להערה זו הצטרף השופט זמיר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד א. אנרון וא. גיגי למערערים, עו"ד ס. עבדאללה למשיבים. 4.7.01).

ע.א. 1146/99 - קופת חולים כללית ואח' נגד מוטי סולן

*החלת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" בתביעה של רשלנות נגד רופא מנתח. *היעדר "הסכמה מדעת" כאשר המנתח לא הסביר את הסיכון הכרוך בניתוח(מחוזי חיפה - ת.א. 1429/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המשיב נותח ביום 31.5.93 בבית החולים לניאדו, על-ידי דר' מרסלו פוסניק, המערער 2 (להלן: "המנתח"), לתיקון בקע מפשעתי מצד שמאל. למחרת הניתוח סולן שוחרר לביתו, ולאחר כמה ימים נתגלה כי המשיב נפגע באשך השמאלי ואיבד את הפוריות של האשך השמאלי. נתברר כי בשל מחלת חזרת שבה חלה המשיב בבחרותו נפגעה פוריותו של האשך הימני. המשיב הגיש תביעת נזיקין נגד המנתח ונגד קופת חולים (להלן: "הנתבעים") לתשלום פיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב לא הרים את נטל ההוכחה לקיומה של רשלנות בביצוע הניתוח. נטען ע"י המשיב כי נטל ההוכחה עבר אל הנתבעים משני נימוקים: מכוח הכלל "הדבר מעיד על עצמו"; רישום רפואי לקוי של דו"ח מהלך הניתוח. את תחולת הכלל "הדבר מעיד על עצמו", דחה ביהמ"ש בשל מסקנתו, כי לא נוצר עודף הסתברות לטובת הגירסה כי היתה רשלנות מצד המנתח; בנוגע לרישום הרפואי, קבע ביהמ"ש כי המנתח נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת לגבי רישום מהלך ניתוח של בקע מפשעתי. מאידך קיבל ביהמ"ש את הטענה החלופית של היעדר "הסכמה מדעת", באשר המנתח לא הסביר למשיב, עובר לניתוח, את הסיכון הכרוך בניתוח, שהוא סיכון ידוע, ובכך נתגבשה עוולת הרשלנות. כאשר אי גילוי הסיכון נתפס כמעשה רשלנות, במסגרת הדוקטרינה של "הסכמה מדעת", מוטל על הניזוק להוכיח קשר סיבתי היפותטי בין ההתרשלות - אי גילוי הסיכון - לבין הנזק. ביהמ"ש פסק
פיצויים של 180 אלף ש"ח והפחית מסכום הפיצויים כעשרה אחוז בשל "טיבה של האחריות בנזיקין". הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ב. בנסיבות המקרה יש תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו" על-פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. שלושת תנאיו נתמלאו: הנסיבות המדוייקות שגרמו לנזק לא נתבררו; הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו; לפי חוות דעתו ועדותו של מומחה מטעם התובע, אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהמנתח לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. אמנם, מטעם הנתבעים העיד מומחה רפואי אשר העלה סברה כי אפשר שהתוצאה המזיקה נגרמה שלא ברשלנותו של המנתח, וכך גם סבר המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ועל רקע מכלול הראיות מאזן ההסתברויות הוא מעויין, אך קיומו של התנאי השלישי הדורש עודף הסתברות לטובת גירסת הרשלנות, אינו נבחן על רקע מכלול הראיות, אלא השלב המכריע לבחינת קיומו הוא בסיום פרשת התביעה. נמצא, כי יש לחייב את הנתבעים באחריות בנזיקין, בשל כך שלא הרימו את נטל השכנוע המוטל עליהם מכוח החזקה הקבועה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. לנוכח מסקנה זו אין צורך להיזקק לשאלה של היעדר "הסכמה מדעת", שאלה המעוררת בנסיבות המקרה הנדון קשיים אחדים. כתוצאה מכך, אין גם צידוק להפחית %13 מסכום הפיצויים בשל הסיבתיות ההיפותטית. יצויין כי השאלה אם הפחתה מעין זאת אפשרית במסגרת הסוגיה הנזכרת טרם הוכרעה סופית.
ג. אשר לגובה סכום הפיצויים - יש לדחות את שני הערעורים. ביהמ"ש פסק את סכום הפיצויים בכל ראשי הנזק בדרך של אומדן גלובלי. בדרך כלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב באומדנם של פיצויים שנערך על ידי הערכאה הראשונה. במקרה שלפנינו סכום הפיצויים נראה סביר והולם את נסיבות המקרה הנדון, ולכן לא נדרשת התערבות, פרט לביטול ההפחתה, של %13 מסכום הפיצויים כאמור.
ד. פסה"ד ניתן מפי השופט אנגלרד. השופטת שטרסברג-כהן הסתייגה מן התיזה של השופט אנגלרד כי כבר בסיום פרשת התביעה יש לבדוק אם נתקיים התנאי השלישי הדורש עודף הסתברות לטובת גירסת הרשלנות. בשיטתנו המשפטית נעשית הבדיקה בסוף המשפט ואין הליך ביניים אזרחי של "אין על מה להשיב". עמדתו של השופט אנגלרד באשר למועד ולאופן בחינת קיומו של התנאי השלישי, לצורך החלת הכלל, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת. מכל מקום, גם משהועבר הנטל אל כתפי הנתבע, בתום שמיעת הראיות יוכל הנתבע להרים נטל זה באחד משני אופנים: ע"י שיוכיח את התרחיש שגרם לנזק שאיננו עוולתי, לאמור, איננו פרי רשלנות מצדו; כי אף שאיננו יודע את הסיבה שהביאה לנזק, יוכיח שפעל בסבירות הראוייה ומעשיו אינם נגועים ברשלנות. הנתבעים במקרה דנן לא הרימו נטל זה. לגישה זו הצטרף השופט טירקל.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. עו"ד ריכרד וייס למערערים, עו"ד מירון קין למשיב. 10.7.01).

ע.פ. 1746/00 - אנטולי ברילב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשוד כאשר ביהמ"ש קיבל כראיה הודעה שמסר הנאשם במשטרה ושנרשמה בעברית למרות שהוא מסר אותה ברוסית(ערעור על ההרשעה - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע ביחד עם שלושה אחרים, בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות ובעבירות נוספות הקשורות באותה פרשה. העונש אשר נגזר על המערער הינו 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, וכן 18 חודשי מאסר על-תנאי. בטיעוניו נגד ההרשעה התמקד הסניגור בעיקר בטענה שביהמ"ש טעה בכך שקיבל את הודעת המערער במשטרה ואף העניק לה משקל בלתי ראוי, אף שאותה הודעה נגבתה ברוסית ונרשמה בעברית. לטענתו, בעידן בו נגזרות זכויות הנאשם מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, יש ליתן משמעות
חדשה לפסול שיש בגביית הודעות נאשמים הנרשמות שלא בשפתם. הטענה היא כי מזה שנים חוזר ביהמ"ש העליון ומותח ביקורת קשה על כך שההודעות במשטרה אינן נרשמות בשפה של מוסר ההודעה, אולם משטרת ישראל אינה מכבדת את הערות בית המשפט ואת ההנחייה המפורשת שיצאה מלפניו. הערעור על ההרשעה נדחה.
ב. אכן, החובה לרשום הודעות בשפתו של הנחקר, היא בעלת חשיבות רבה ויש לראות בחומרה את התעלמות המשטרה מההנחייה החוזרת ונשנית מזה שנים, כי יש להקפיד על רישום הודעות בשפת המקור. המשטרה אכן הפיצה הנחיות לרשום הודעות והודאות "ככל האפשר, בשפתו של הנחקר". נקבע נוהל המתייחס לתרגום כאשר חוקר נעזר במתרגם, ואף נקבע כי הנוהל יחול גם על חקירת מתלוננים ועדים שאינם שולטים בשפה העברית. עם זאת, מתקבל הרושם כי לא ננקטו אמצעים מספיקים. לפי ההנחיות, כאשר אין ניתן לבצע את ההנחיה בשל מחסור בחוקרים השולטים בשפות הרלוונטיות לחקירה: "יש לרשום תרגום הודעת החשוד בעברית, ובמקביל להקליט את חקירתו והודעתו של החשוד ולצרף את ההקלטה לחומר החקירה בתיק". אלא שהוראה זו היא ככל הנראה בבחינת אות מתה. אם תמשיך המשטרה להתעלם אף מפקודות הקבע ומהנחיותיה שלה בעניין זה, יתכן ולא יהיה מנוס במקרה המתאים מלתת ביטוי לחומרת הפגם גם על דרך פסילת ההודעות.
ג. אשר למערער - עניינו אינו מסוג אותם המקרים, שיש בהם הצדקה לפסול את ההודעה. זו נגבתה על ידי חוקר משטרה בנוכחות שוטר אחר, דובר רוסית, אשר שימש כמתורגמן. שני השוטרים העידו בבית המשפט קמא באשר לנסיבות גביית ההודעה ונחקרו על כך בהרחבה. מעדותם עלה כי דברי המערער תורגמו על אתר, וכי בתום גביית ההודעה היא הוקראה באוזניו ותורגמה "שורה-שורה", אך המערער סירב לחתום עליה. הרשעתו של המערער אינה מבוססת בעיקרה על ההודעה במשטרה, אלא על עדות המתלונן אשר נתקבלה כמהימנה על בית המשפט קמא. על כן, בהתחשב בתשתית הראייתית אשר היתה בפני בית המשפט, אין הצדקה לפסול את ההודעה שמסר המערער במשטרה ולזכותו רק מן הטעם שהודעה זו לא נרשמה בשפתו.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד אמנון שילה למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 5.7.01).

רע"א 1958/00 - אריה נדב נגד טוביה נדב - פושט רגל ואח'

*ביטול פס"ד שדחה תביעה באשר הנתבע לא הופיע לדיון. *בימ"ש, ככל רשות שלטונית חייב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העונה על עקרון המידתיות(מחוזי ת"א - ת.א. 85/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש והמשיב הינם אחים, בעלי המניות והמנהלים של המשיבה הפורמלית (להלן: החברה). בתאריך 10.12.92 נכרת הסכם למכירת חלקת מקרקעין של החברה למשיבה 3 (להלן: החברה הזרה). לטענת המבקש, ההסכם בטל, משום שעל-פי תקנון החברה, צריכה להתקבל הסכמתם של שני מנהליה וכזו לא ניתנה על-ידו. על כן ביקש כי בית-המשפט יצהיר על החוזה כבטל. בבית-המשפט ניתן לזכות המבקש צו-מניעה זמני, ועקב תקלה במשרדו של בא-כח המבקש, הוא לא התייצב לדיון הראשון בשלב ההוכחות ועקב כך החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את התובענה. בקשתו של המבקש לביטול פסה"ד נדחתה. המבקש ערער לביהמ"ש העליון והשופטת שטרסברג-כהן קבעה כי החלטת ביהמ"ש המחוזי אינה מעידה על כך שנשקלו מכלול השיקולים הרלונטיים ובעיקר כי לא נראה שביהמ"ש שקל את סיכויי הצלחת התובענה. הדיון בתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי למתן החלטה חדשה, ולאחר שהוגשו לו טיעוני הצדדים, שב וקבע כי דינה של הבקשה
לביטול פסה"ד להידחות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סמכותו של בית-המשפט לדחות תובענה מחמת אי-התייצבותו של התובע לדיון, קבועה בתקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה אם "... התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב רשאי ביהמ"ש, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה...". הלכה היא כי אי-התייצבות בעל דין לדיון אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה, אלא בנסיבות חריגות ביותר. דינה של תובענה להידחות מחמת אי-התייצבות התובע, בהתקיים שני תנאים מצטברים: כי ברור על-פני הדברים כי אין בכוחו של התובע להצביע על עילה בת-תביעה העשוייה להקים זכות לסעד; כי אי-ההתייצבות איננה תולדה של תקלה בלתי מכוונת מצד התובע, כי אם הבעה של זלזול חמור ומופגן כלפי בית-המשפט. בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר-הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות-יסוד.
ג. ביהמ"ש, ככל רשות שלטונית אחרת, מחוייב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. על ביהמ"ש להוסיף ולבחון אם קיימים אמצעים חלופיים, אשר בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בדרך-כלל ראוי לחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על-ידו, אך בה בעת לאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בביהמ"ש. במקרה דנא, לא נתקיימו התנאים לדחיית התובענה. טענותיו של המבקש בבית-המשפט המחוזי, על-פניהן, מגלות עילה בת-תביעה אשר עשויה להקנות לו זכות לסעד, ועל-כן דחיית התובענה עלולה לגרום לו לעיוות-דין. מסקנה זו אף עולה מן העובדה שבית-המשפט המחוזי ראה לנכון להוציא צו-מניעה זמני לטובת המבקש, לאחר ששקל ומצא כי סיכויי הצלחת התביעה מצדיקים זאת. יתירה מזאת, אי-התייצבותו של ב"כ המבקש אינה מעידה על זלזול חמור ומופגן כלפי בית-המשפט.
ד. בא-כח המבקש הסביר בבקשתו כי במהלך שנה שחלפה מאז הוצא צו-המניעה הזמני, ועד למועד שנקבע לקיום הדיון הראשון בתובענה לגופה, עבר משרדו שינויים ארגוניים, התחלף הייצוג, ולדבריו "נשתכח הדבר מלב". הסבר זה, אכן, אינו מספק, ויתכן כי התנהגות בא-כח המבקש מגיעה אף לכדי רשלנות. עם זאת, הדברים אינם מגיעים כדי זלזול מופגן בבית-המשפט, ואין בהם, כשלעצמם, כדי להוביל אל המסקנה שדין התובענה להידחות. מעבר לנדרש יש לציין כי אף לו נתקיימו שני התנאים הנדרשים לגיבוש הסמכות לדחיית התובענה, הרי שבנסיבות העניין הפעלתה של סמכות זו איננה מתיישבת עם עקרון המידתיות.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אופיר יוסף למבקש, עוה"ד גב' חנה מנוסביץ-פלינר וגב' טליה גלילי למשיבים. 10.7.01).

ע.א. 3197/98 - יורשי המנוחה שרה ברזל ז"ל נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'

*דחיית בקשה ל"תיקון טעות" בפס"ד, באשר לא מדובר ב"טעות"(בקשה לתיקון טעות בפס"ד - הבקשה נדחתה).

א. המשיב 1 (להלן - "הכונס הרשמי") הפועל כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) הגיש תביעה כספית נגד משיב 2 (להלן - עו"ד ברזל) ונגד אחרים. במסגרת תביעה זו, שהינה תלויה ועומדת, הוטל ביום 25.3.90 עיקול על נכס מקרקעין הרשום בחלקו על שם עו"ד ברזל. אשתו, שרה ברזל, פנתה לביהמ"ש בבקשה לסעד הצהרתי לפיו היא בעלת מחצית מהזכויות הרשומות ע"ש בעלה ולפיכך העיקול הזמני שנרשם לגבי מחצית
מזכויות עו"ד ברזל בנכס בטל. ביהמ"ש המחוזי קבע בחלקו האופרטיבי של פסק הדין כי מכח הלכת השיתוף בין בני זוג, עזבון שרה ברזל, שבינתיים נפטרה, הינו בעל מחצית הזכויות בחלק הנכס הרשום על שם עו"ד ברזל. עם זאת, לא הורה למחוק את העיקול הזמני באשר החיובים הנטענים כלפי עו"ד ברזל הם, על פניהם, חיובים שנוצרו במסגרת פעילותו המקצועית בעריכת דין, ועל האשה לשאת בנטל של מחציתם. יורשי שרה ברזל, ערערו על פסק דינו של בית משפט קמא ועתרו כי ייקבע שהעיקול הזמני על חלקה של מורישתם בטל. ביהמ"ש נתן פס"ד בהסכמה, לאמר: "אנו מבטלים אותו חלק בפסה"ד הקובע כי העיקול עומד בעינו... הצהרת ביהמ"ש בעניין שיתוף הנכסים בעינה עומדת". המשיב הגיש בקשה לצרף את העזבון כנתבע יחד עם עו"ד ברזל ונטען, בין היתר, כי האשה אחראית לחובות בעלה, וביחס לכך קיים "השתק פלוגתא". בעקבות זאת מבקשים המערערים לתקן את פסה"ד שניתן בהסכמה ולמחוק את הקטע שבו מדובר על חובות האשה. הבקשה נדחתה.
ב. בענייננו לא חלה השמטה מקרית בפסק הדין כפי שנוסח, לא חסר בו דבר אשר בית המשפט התכוון לכוללו והדבר נשמט בשגגה מן הכתב, ולשונו מבטאת באופן מלא את הסכמת הצדדים כפי שהשתקפה ממהלך הדיון שהתקיים וממכלול נסיבות הענין כפי שארעו. לשונו של הפסק מבטאת את הסכמת הצדדים לפיה העיקול הזמני על חלקה של שרה ברזל יבוטל ואילו הצהרת בית משפט קמא בענין שיתוף הנכסים בין בני הזוג תעמוד בעינה. היעדר ההתייחסות לשאר חלקי פסק הדין של בית משפט קמא, ולהיבט השיתוף בין בני הזוג בחובות בכלל זה, פירושו כי הם עומדים בעינם, כפי משמעותם והשלכותיהם על פי אותו פסק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה, הוסיפה השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד יוסף בנקל וזוהר ברזילי למערערים, עו"ד סיני אליאס למשיבים. 10.7.01).

בש"פ 4739/01 - מרדכי ראובנוב נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של "סחר באדם" לצורך זנות, כאשר זיהוי תמונת הנאשם ע"י המתלוננת פגום(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בבית-המשפט המחוזי בחיפה, ביחד עם יעקב חיון ושרון גלפונד, בעבירות של סחר בבני-אדם לעיסוק בזנות, בכך שהעורר "מכר" את המתלוננת - אזרחית מולדובה שהגיעה לישראל על-מנת לעבוד במשק-בית והועברה לידיו - לחיון ולגלפונד, כדי שהמתלוננת תעסוק עבור השניים בזנות. האישום נגד העורר בוסס בעיקרו על זיהוי תצלומו של העורר על-ידי המתלוננת. בהודעתה במשטרה סיפרה המתלוננת כי חיון וגלפונד כינו את "המוכר" בשם "מוטי". חיון וגלפונד אישרו כי "בעל-הבית" של המתלוננת מכונה "מוטי הבוכרי". המתלוננת אף תיארה את חזותו של האדם שהעבירה לידי חיון וגלפונד, ואולם, הגם שהעורר הוא בעל שפם בולט לעין, ציינה המתלוננת כי לא הבחינה בסימנים מיוחדים. העורר הוזמן למשטרה, צולם, ותצלומו הוצג בפני המתלוננת ביחד עם מספר תצלומים מתוך אלבום העבריינים. באחת מהודעותיו הודה העורר, כי הוא מכונה "מוטי הבוכרי", אך הכחיש כי פגש במתלוננת אי-פעם. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בא-כוחו, טען, כי בתשתית הראייתית שהציגה התביעה אין יסוד למעצרו של העורר, באשר זיהויו של העורר על-ידי המתלוננת, שעליו מבוסס כתב-האישום, מוטל בספק רב. ביהמ"ש המחוזי סבר, כי בשלב המעצר עד תום הליכי המשפט אין צורך לקבוע את משקלן של הראיות, ועל-כן לא נדרש לטענת הסניגור בדבר משקלו הסגולי הנמוך של הזיהוי והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. הפוטנציאל הראייתי המספיק למעצר איננו הפוטנציאל הלכאורי הדרוש להעברת נטל הראיה, אלא חייב הוא להיות בעל משקל סגולי רב יותר. בראיות לכאורה המספיקות על-פי סעיף 158 לחסד"פ לצורך העברת נטל הראיות לנאשם, אין די כדי לשמש ראיות-לכאורה לעניין מעצר עד תום ההליכים. כך הוא המקרה דנא, שבו נפלו פגמים חמורים בהליך הזיהוי. הכללים שהתגבשו בפסיקה בדבר קיום מסדר-זיהוי, מאפשרים עריכת מסדר-איתור ללא נוכחות הסניגור. זאת, כאשר בין התמונות המוצגות אין תמונת מטרה. שכן, בנסיבות שבהן טרם נפל חשד על איש, אין קיימת סכנה לרימוז מצד החוקרים בדבר זהותו של החשוד. מנגד, כאשר המשטרה מאתרת את החשוד, ובאין אפשרות לערוך מסדר-זיהוי חי, הרי שלמצער יש לערוך מסדר-זיהוי תמונות במעמד הסניגור. במקרה דנא העורר היה בגדר חשוד, ואעפ"כ לא נערך מסדר-הזיהוי בנוכחות סניגור, ובעדות המתלוננת במשפט יש יסוד לרימוז שנרמזה באשר לשפם. אלא, שגם לאחר הרימוז, המתלוננת לא נזכרה בסימן בולט זה. אכן, אפשר כי לאחר שמיעת העדויות במשפטו של העורר יגיע בית-המשפט למסקנה מרשיעה. אך כל עוד לא נשמעו ולא נשקלו עדויות אלו, אין לפגוע בחירותו של העורר.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ישראל קליין לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 10.7.01).

בש"פ 5428/01 - מדינת ישראל נגד מאהר אבו עיד

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של מעשה מגונה בכח (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה בכח וכן בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל. האישומים התייחסו לכך שמשיב נגע בישבנה, חסם את דרכה, ניסה לגעת בחזה של המתלוננת ובמהלך המאבק שנאבקה עימו הכניס את ידו מתחת לחולצתה. המתלוננת נאבקה עם המשיב ובסופו של המאבק נמלט המשיב מן המקום. זמן קצר לאחר הגשת התלונה נעצר המשיב. הוא הודה במעשה שיוחס לו ואף סיפר על מקרה נוסף בו ביצע מעשה מגונה בבחורה במקום אחר בירושלים. התברר גם כי המשיב שוהה בישראל שלא כדין ומקום מגוריו הוא בשטח הרשות הפלשתינית. המדינה ביקשה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים ושתי הערכאות שדנו בכך התרשמו כי לא נשקף מן המשיב סיכון וכי ניתן יהיה להבטיח את התייצבותו למשפט בתנאי שחרור מתאימים. לפיכך הורו על שחרורו של המשיב. הערר נתקבל.
יש בשחרורו של המשיב כדי להוות סיכון לציבור. בידי המדינה ראיות לכאורה מוצקות המעוגנות בהודאתו של המשיב, וביחס לאישום הראשון יש גם ראיות חיצוניות. אין ספק שבחור שאינו כובש את יצרו ומתנפל על נערה צעירה העומדת בצהרי היום בסמוך לביתה מהווה סיכון פוטנציאלי, ולפי הודאתו שלו עצמו, לא היה זה המקרה היחיד בו התנפל על אישה שנקרתה בדרכו. עובדת מגוריו של המשיב בתחומי הרשות הפלשתינית, כשלעצמה, אינה נימוק מכריע לעניין מעצרו, אבל היא מהווה ללא ספק שיקול נוסף שיש להביאו בחשבון, כאשר בוחנים את האפשרות להבטיח את התייצבותו למשפט.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למבקשת, עו"ד מחמוד מוסא עוויסאת למשיב. 10.7.01).

ע.א. 5272/01 - יולי ובוריס נודלמן נגד נתן שרנסקי ואח'

*סירוב לבקשת פסילה שהתבססה בעיקרה על טענות דיוניות (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה נגד המערערים על-פי חוק איסור לשון הרע, בגין ספר שפירסמו
המערערים אודות המשיב בשפה העברית ובשפה הרוסית. בית המשפט קבע את התיק להוכחות ליום 15.7.01. ביום 21.6.01 הגיש המערער בקשה לדחיית מועד הדיון מהטעם כי במועד הדיון ישהה ברוסיה, עקב נישואיו הצפויים. בית המשפט דחה את בקשת המערער, בקובעו כי צד להליך משפטי צריך לכלכל את צעדיו הפרטיים והאישיים באופן המביא בחשבון את מועדי הדיון שנקבעו על דעת כל הצדדים. בעקבות החלטה זו, הגישו המערערים, ביום 24.6.01, בקשה לפסילת בית המשפט, בטענה כי החלטתו מוכיחה כי הוא מעדיף את רצונם של המשיבים לקיים את המשפט במהירות בלתי שגרתית, תוך פגיעה קשה ביכולתם של המערערים לנהל את הגנתם. כן הוסיפו המערערים וטענו כנגד שורה של החלטות דיוניות שניתנו על ידי בית המשפט. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
עיקר טענותיהם של המערערים מופנה כנגד שורת החלטות דיוניות שניתנו על ידי בית המשפט בעניינם. אולם החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מי מן הצדדים אינן יוצרות לכשעצמן עילת פסלות. הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשות רשות ערעור - על-פי סדרי הדין. אפשר שבראייתם של המערערים נוצר חשש, כי ההחלטות השונות שקיבל בית המשפט בעניינם מצביעות על קיום משוא פנים כלפיהם, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינם של המערערים, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות אינן מעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערים.

(בפני: הנשיא ברק. 10.7.01).

רע"א 649/01 - מועצת העדה האורתודוכסית בנצרת ואח' נגד הפטריארך היווני אורתודוכסי, ירושלים ואח'

*החלטת בימ"ש לעכב דיון בתיק מסוים כאשר באותו נושא מתנהל דיון בתיק אחר ואם התובעים באותו תיק יזכו בדיון, יתייתם המשפט השני (הבקשה נדחתה).

בשנת 1993 הוגשה תובענה נגד המשיבים ע"י שבעה אנשים פרטיים, הטוענים כי הם נמנים עם העדה היוונית אורתודוכסית בנצרת. בתביעתם נטען כי תיקון רישום שבוצע במרשם המקרקעין בשנת 1947, בקשר לחלקות מסויימות (להלן: "המקרקעין"), נעשה שלא כדין, וכי המקרקעין הינם מקרקעי נאמנות לטובת בני העדה האורתודוכסית בעיר. על יסוד זה ביקשו לקבוע, כי תיקון הרישום בטל, או (לחלופין) שאין בו כדי לשלול את קיום הנאמנות. גם המבקשים דנא טוענים בהליך נוסף כי במקרקעין קיימת נאמנות לטובת בני העדה האורתודוכסית בנצרת, שבעטייה יש לפסול את תיקון הרישום שנעשה בשנת 1947. בבקשתם לבית המשפט המחוזי עתרו המשיבים להעמדת ההליך השני עד להכרעה בהליך הראשון, התלוי ועומד באותו בימ"ש. ביהמ"ש נעתר לבקשתם בנימוק שהסעדים העיקריים המבוקשים בשני ההליכים הם זהים, כך שאם תתקבל התובענה בהליך הראשון למעשה יקבלו המבקשים כאן את מבוקשם בכל הנוגע לאותם סעדים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטת ביהמ"ש המחוזי התבססה על שיקולי יעילות וחיסכון בזמן שיפוטי. המבקשים לא הצביעו על נזק שייגרם להם כתוצאה מהעיכוב, מעבר לפגיעה הכללית בזכותם שתביעתם תתברר בהקדם האפשרי. הכלל הוא כי "ביהמ"ש יכול (ולפעמים צריך) להביא בחשבון בשקלו את החלופות השונות, באיזו דרך יחסך זמן שיפוטי יקר למערכת". המבקשים בענייננו לא עברו משוכה זו. ככל שהמבקשים חוששים מפני שינויים במרשם המקרקעין או בשטח, העלולים להעמידם בפני "עובדות מוגמרות", הרי רשאים הם לפנות לביהמ"ש המחוזי ולבקש את הסעדים הזמניים המתאימים. אכן, בין המבקשים
לבין התובעים בהליך הראשון אין זהות פרסונלית. עם זאת ברי כי בנסיבות העניין, עשויים המבקשים להיבנות - אך לא להינזק - מתוצאות ההליך הראשון.

(בפני : השופט מצא. עו"ד ו. מנסור למבקשים, עו"ד מ. בורנשטיין למשיבים. 29.6.01).

ע.א. 4483/01 - הכנסייה האוונגלית האפיסקופלית בישראל נגד שמעון רפאלי

*סירוב לבקשת פסילה שהתבססה על טענה שהשופט הביע דעה המצביעה על כך שעדות מסויימת נראית לו מהימנה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערת הגישה נגד המשיב תביעה לסילוק יד ממגרש שלטענתה נמצא בבעלותה ובחזקתה הבלעדית. לטענתה פלש המשיב למגרש בחודש אפריל 1994 והחל להפעיל בו חניון רכב. בישיבת הוכחות אישר אחד מהעדים שהעידו מטעם המערערת, בחקירתו הנגדית, כי בתקופה שבין סוף שנות השמונים ועד לשנים 1993-1994 היה המגרש נשוא התביעה "שטח הפקר", בו חנו מכוניות ללא כל הפרעה. בהפסקה זימן השופט את ב"כ הצדדים ללשכתו והסביר כי נוכח עדותו של העד, לפיה המגרש היה שטח הפקר, ממליץ הוא למערערת לשקול את עמדתה לגבי המשך ההליכים, ולנסות לסיים הליכים שהחלה בהם לרישום ראשון במקרקעין נשוא התביעה לפני שהיא ממשיכה בתביעת הפינוי. בית המשפט אף ציין כי עדותו של העד נראית לו מהימנה, וכי קשה להאמין שעדויותיהם של יתר העדים ישנו את דעתו באשר למצב המגרש. בעקבות דבריו הגישה המערערת בקשה לפסילת השופט, בטענה כי מדבריו עולה שגיבש עמדה סופית בעניין נשוא המחלוקת. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, בקבעו כי אין לו דעה קדומה לגבי נושא המשפט. הערעור נדחה.
אין בדברי ביהמ"ש התבטאות שיש בה להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, במחלוקת שבין הצדדים. ביהמ"ש אכן הביע עמדתו, על-פי הראיות שהובאו בפניו, כי המגרש לא היה בחזקת המערערת בשנים שקדמו לפלישת המשיב. עם זאת, הוא לא הכריע באופן סופי בשאלה זו, אלא רק הביע עמדה כי ציפייתו היא שהעדים האחרים מטעם המערערת לא יעידו עדות סותרת, נוכח העובדה שאין בתצהיריהם התייחסות למצב המגרש בשנים הרלבנטיות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עימאד ח'מאיסי למערערת. 3.7.01).

עע"מ 5016/01 - גרנית הכרמל השקעות בע"מ ואח' נגד רשות שדות התעופה בישראל ואח'

*הענקת סעד זמני נגד המשך הליכי מכרז (בקשה לסעד זמני בערעור - הבקשה נתקבלה).

בהתאם להחלטת הממשלה לערוך רפורמה ולהגביר את התחרות בשוק תידלוק המטוסים, פירסמה המשיבה בחודש יולי אשתקד, מכרז שעניינו מתן שירותי תידלוק ושירותים נלווים לכלי טיס בנתב"ג. למכרז ניגשו שלוש קבוצות: המבקשות; המשיבה 2; המשיבה 3. המשיבה פסלה את הצעת המבקשות, בשל פגם נטען בהרכב הבעלות המוצע של התאגיד החדש שיוקם בהתאם לתנאי המכרז. נגד החלטתה של המשיבה הגישו המבקשות, ביום 23.5.00, עתירה מנהלית, וביהמ"ש דחה את כל טענות המבקשות, והכשיר את החלטת המשיבה. על פסק דינו של ביהמ"ש קמא הוגש ערעור, ויחד עמו הוגשה בקשה לסעד זמני. הבקשה נתקבלה.
אכן, צד שזכה בערכאה הנמוכה זכאי ליהנות מההכרעה השיפוטית שניתנה לטובתו לאלתר, וסעדים זמניים בערעור ניתנים במשורה, ונתפסים כחריג לכלל. אך במקרה שבפנינו מדובר במכרז מורכב ורב שלבי, שהתחיל לפני כשנה וטרם בא לסיומו. בחינתן של טענות המבקשות מובילה בהכרח למסקנה כי אי-היענות לבקשה לסעד זמני, תגרום להן נזק רב במידה ודרכן תצלח בערעור. מאידך, הנזק לאינטרס הציבורי, המתבטא
בדחיית השלמתו של המכרז, יכול לבוא על תיקונו בכך ששמיעת הערעור תיקבע למועד קרוב ביותר. אי לכך, על המשיבה להקפיא את המשך הליכי המכרז, עד למתן פס"ד בערעור.

(בפני: השופט א. לוי. 4.7.01).

ע.א. 3257/01 - בדורה מזייד עלואן ואח' נגד מועצה מקומית כסרא סמיע ואח'

*קבלת ערעור על סירוב לבקשת פסילה שהתבססה על כך שהשופט הוא קרוב משפחה של עוה"ד המייצג את התובע והיחסים בין בני המשפחה מעורערים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

המערערים הינם תובעים שונים בשלושה תיקים אזרחיים הנדונים בבימ"ש השלום בעכו, בפני השופט נאסר. ב"כ המערערים, שהינו בן דוד מדרגה ראשונה של השופט, מייצג את התובעים בשלושה תיקים אלה. הוא הגיש בקשות להעברת התיקים לשופט אחר. לטענתו, השופט פסל עצמו בעבר מלדון בתיקים בהם הוא מופיע בשל הקירבה המשפחתית ביניהם, ועתה חלה תפנית בעמדתו של השופט והוא החליט שלא לפסול עצמו, באשר לאחרונה נתגלע סכסוך בין משפחתו לבין משפחתו של השופט, ויחסיו המעורערים של השופט עם אחדים מבני משפחתו של ב"כ המערערים יוצרים חשש ממשי למשוא פנים. בהחלטתו דחה השופט את בקשת הפסלות. הוא הכחיש את הטענה כי יחסיו עם קרובי משפחתו של ב"כ המערערים מעורערים. הערעור נתקבל.
בין השופט לבין ב"כ המערערים קיימת קירבה משפחתית מדרגה ראשונה. לאחרונה נקלעה מערכת היחסים בין שתי המשפחות למשבר חריף, באופן בו קיים חשש כי יקשה על השופט לשפוט במידת האובייקטיביות הנדרשת בתיקים בהם מופיע ב"כ המערערים בפניו. אמת, אין ספק באשר למקצועיותו של היושב בדין. בה בעת, בנסיבות מיוחדות, כאשר מדובר בסכסוך משפחתי אשר ככל הנראה הולך ומחריף, נראה כי "אין זה ראוי להעמיד את השופט בפני המבחן, שכן לא ייראה בפני הקהיליה הישראלית, כי נעשה משפט צדק". אמנם בעבר נקבע כי בנסיבות בהן החשש למשוא הפנים נובע מיחסים שבין עורך הדין לבית המשפט, ללא קשר לייצוגו של הלקוח, מן הראוי הוא כי עורך הדין יפסול את עצמו בטרם יבקש את פסילת בית המשפט. עם זאת, אין זה הפתרון הראוי במקרה דנן. ב"כ המערערים מטפל בתביעות נזיקין רבות המתנהלות בבית משפט השלום בעכו, ומספר לא מבוטל מבין תביעות אלו התנהל בעבר בפני השופט נאסר. הטלת חיוב על ב"כ המערערים להתפטר מייצוג בכל אחד מן התיקים הנקבע לדיון בפני השופט נאסר, עלולה לפגוע פגיעה של ממש בחופש עיסוקו של המערער ובמקור פרנסתו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ג'ובראן ניזאר למערערים. 2.7.01).

בש"פ 5662/00 - רו"ח ששון נעים נגד ירון פרץ ואח'

*הפחתה בשיעור קנס שהוטל ע"י "חוקר" לפי חוק העמותות על מנהלים בעמותות (הודעה על הטלת קנס לפי סעיף 11(ג) לחוק ועדות חקירה - ההודעה אושרה בחלקה).

המשיבים נשאו, בתקופות שונות, בתפקידי ניהול בשתי עמותות באשקלון. רשם העמותות הורה על מינוי המבקש כחוקר (להלן - החוקר), מכוח סעיף 40 לחוק העמותות, בעקבות חשש כי העמותות אינן מתנהלות בהתאם לחוק. החוקר החל בעבודתו וזימן לחקירה את המשיבים. הוא ביקש מן המשיבים להמציא לו מידע מסויים ובמהלך החקירה, הטיל החוקר על המשיבים קנסות, מספר פעמים, בנימוקים שונים, שעניינם אי שיתוף פעולה עם החוקר. עם הטלת הקנסות, העביר החוקר הודעה בדבר הטלתם לנשיא בית המשפט העליון כנדרש על-פי סעיף 11(ג) לחוק ועדות חקירה. מכוח אותו סעיף רשאי הנשיא או שופט אחר לבטל את הקנס או להפחיתו. ביום 19.4.01 מסר היועץ המשפטי לממשלה
הודעה על פיה הוא מבקש להצטרף להליך מכוח סמכותו על פי פקודת סדרי הדין. הקנסות אושרו רק בחלקם.
הנשיא ברק בחן את כל הנסיבות שבהן הוטלו הקנסות וכן את גובה הקנסות ולאחר שהבהיר את התכליות המונחות בבסיס סמכותו של החוקר ותנאי סעיפי החוק בדבר הטלת קנסות, הגיע למסקנה כי חלק מן הקנסות הוטלו ללא סמכות וחלק בגובה לא סביר. על כן אישר הנשיא רק חלק מן הקנסות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אלון אינפלד למבקש וליועהמ"ש, המשיבים לעצמם. 3.7.01).

בש"פ 5013/01 - אלי בן עמי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של "סחר בנשים" לצורך זנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

באוגוסט 99 הגיעה לישראל אשה ממולדביה (להלן: המתלוננת) באמצעות מסמכים מזוייפים, ומאז היא הועסקה בזנות. לפי כתב האישום החל להעסיק אותה אחד, פטר סובלוב, (נאשם 1 בכתב האישום), אשר שילם "תמורתה" למי שהעסיקה עד אז, סכום של 6,500 דולר. בפברואר 2000 החלה המתלוננת לעבוד במכון בבאר-שבע, שבעליו הם העורר ואלי אקרמן (נאשם 3). לטענת המשיבה, שילמו העורר ושותפו לפטר סובלוב 3000 דולר, המהווים את מחצית הסכום ששילם בשעתו סובלוב עבור "רכישתה של המתלוננת", ומאז היא הועסקה בזנות עבור סובלוב, העורר ואקרמן, במשותף. עוד טענה המשיבה כי העורר ושותפו "מכרו" את המתלוננת לאדם נוסף, תמורת סכום של 4,000 דולר ואחר כך היא התגלגלה לידיהם של "רוכשים" נוספים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ההעברות שיוחסו לעורר הן סרסרות ומעשה זנות, שידול לזנות, השכרה והחזקה של מקום לשם זנות, ואלו הן עבירות שעל אף חומרתן אין נוהגים לעצור בגינן נאשם עד תום הליכים. אך הרקע לעבירות הפעם שונה, הואיל ואם גירסת המשיבה נכונה, כי אז יש לנו ענין עם סחר בנשים. החלפת מעבידיה של המתלוננת בתדירות כה גבוהה, משתלבת בטענת המשיבה בדבר סחר באשה זו למטרה של העסקה בזנות.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד רפי ליטן לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 29.6.01).

בש"פ 4334/01 - ירון שבו נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת סם מסוג "קנאביס" (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בבימ"ש השלום באשקלון בעבירה של החזקת כ-350 גרם סם קנאבוס שלא לשימוש עצמי. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע נדחה. הערר לביהמ"ש העליון נתקבל.
בפתח הדיון בערר, ביום 6.6.01, מסר ב"כ המדינה, כי משפטו של העורר "עומד להסתיים בימים הקרובים" וכי נקבעה ישיבה של ביהמ"ש לתאריך 13.6.01. בנסיבות אלה, ראוי היה לדחות את הערר, וזאת בהתחשב גם בעברו הפלילי של העורר. אלא שמטעמי זהירות, הוחלט לבקש תסקיר מעצר ולקבוע דיון נוסף אם מסיבה כלשהי משפטו של העורר לא יסתיים. בתאריך 13.6.01 לא התקיימה ישיבת ביהמ"ש. הישיבה נדחתה לבקשת המדינה, משום שתיק החקירה לא הגיע לידי התביעה באשקלון. בימ"ש השלום באשקלון לא קבע מועד נוסף לישיבת הוכחות, וכל שנעשה הוא שנקבעה ישיבת תזכורת לתאריך 3.7.01. מעיון בתיק עולה, כי מדובר במשפט לא מורכב, שניתן לבררו בישיבת הוכחות אחת. בתוך כך הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר חיובי והמליץ לקבוע לעורר
חלופת מעצר. בנסיבות אלה, הוחלט לקבל את הערר ולשחרר את העורר בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אורן שיין לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 27.6.01).

רע"א 3613/01 - מאיר מיארה ואח' נגד שלמה מרזים ואח'

*הענקת סעד של עיכוב הליכי פינוי של דיירים מוגנים עד לערעור (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשים הם דיירים מוגנים בדירה השייכת למשיבים. בשנת 1997 פסק ביהמ"ש המחוזי כי למשיבים קמה עילת פינוי כלפי המבקשים, אך העניק למבקשים סעד מן הצדק, אותו התנה בתשלום סך של 7,500 ש"ח למשיבים בתשלומים חודשיים. כן קבע כי אם לא ישולם הסכום במלואו ובמועדו, יפונה המושכר. בין המבקשים והמשיבים נטושה מחלוקת בשאלה אם המבקשים עמדו בתשלומים במועדים שנקבעו בפסה"ד. ראש ההוצל"פ קיבל את עמדת המשיבים והורה על המשך הליכי הפינוי. המבקשים ערערו על ההחלטה לביהמ"ש המחוזי וביקשו לעכב את ביצוע הפינוי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
כאשר מדובר בהליכי פינוי של דירת מגורים, נוטה בית המשפט, בדרך כלל, לעכב את הליכי הפינוי עד לתום בירור הדיון בתיק. קל וחומר כאשר מדובר בהליכי פינוי של דירת מגורים שהושכרה בשכירות מוגנת. לא נתקיימו בענייננו נסיבות המצדיקות סטייה מכלל זה.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ד. הנדל למבקשים, עו"ד ע. לאופמן למשיבים. 28.6.01).

בש"פ 4640/01 - פאוזי יוסף נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת הרואין כאשר הנאשם עובר טיפול גמילה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירה של החזקת הירואין במשקל כולל של 107 גרם נטו שלא לצריכה עצמית וכן בעבירה של החזקת כלים. לפני כ-5 חודשים נעצר העורר עד תום ההליכים. הוא הגיש לביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה לקביעת חלופת-מעצר, והיא שהייה במוסד סגור לגמילה מסמים, שהסכים לקבל את העורר לצורך טיפול גמילה. בקשתו נדחתה. ביהמ"ש המחוזי הטעים, כי שירות-המבחן, להבדיל מן המומחים במוסד-הגמילה, סובר כי העורר אינו מתאים לטיפול גמילה. העורר טוען כי בתסקיר-מעצר נוסף, המליץ אף שירות-המבחן כי תיקבע חלופת מעצר, וזאת בהתחשב בחוות-דעת נוספת מטעם גורם מקצועי. המדינה התנגדה בנימוק שחומר הראיות מעלה ספקות בדבר היות העורר מכור לסמים. עוד ציינה המדינה, כי משפטו של העורר עתיד להסתיים בקרוב, וממילא המשפט יסתיים לפני שתהא אפשרות להשלים את הליך הגמילה. הערר נתקבל.
העורר הוא כבן 47. לחובתו מספר הרשעות לא מבוטל, בעיקר בעבירות רכוש, ויש להניח שהעורר ביצע אותן בשל היותו מכור לסמים. כיום מגלה העורר רצון להיגמל משימוש בסמים. אף שברור כי יסודו של רצון זה בחששו של העורר מפני העונש המצפה לו, הרי שעניינו של הציבור הוא לאפשר לעורר להתקדם במסלול זה. חלופת המעצר שהוצעה - מוסד סגור שמדריכיו מקבלים על עצמם לדווח על כל הפרה מצד העורר את תנאי השחרור - מסירה את החשש מפני פעילות פלילית מצד העורר. על כן, ישוחרר העורר בתנאי שישהה במעצר בית במוסד "משמר לחיים".