תקציר סביר כרך נ"ז חוברת 16

ע.א. 8328/99 - הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח' נגד יהודית דגני

*כאשר אין תכנית ארצית או מקומית לקרקע אין אפשרות למתן היתר לשימוש חורג(מחוזי חיפה - עת"מ 100/99 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה ובני ביתה מתגוררים בבית הנמצא על חלקה שהוכרזה כקרקע חקלאית. בית המשפט העליון קבע בשעתו כי מאחר ובית זה נבנה בטרם הוכרזה החלקה כחקלאית, אין בהכרזה כדי לחייב את המתגורר לפעול להתרת השימוש למגורים. ביחס לבנייה נוספת מאוחרת לצו ההכרזה, קבע בית המשפט, כי יש להוציא היתרים כדין. המשיבה הגישה לוועדה המקומית בקשה לקבלת היתר לשימוש חורג באחד המבנים הקיימים ששימש לחקלאות, באופן שישמש כמקום מגורים לילדי המשפחה. הוועדה המקומית המליצה בפני הוועדה המחוזית לקבל את הבקשה, תוך הגבלת השימוש החורג לתקופה של שלוש שנים. הוועדה המחוזית דחתה את הבקשה, ונימקה זאת בכך שהשימוש החורג מהווה "סטייה ניכרת" ונימוקים שבמדיניות כללית של הוועדה. המשיבה הגישה עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, וביהמ"ש קיבל את העתירה, וקבע, כי אין לראות בשימוש המבוקש, שימוש חורג המהווה סטייה ניכרת מתכנית, באשר על החלקה לא חלה שום תכנית מתאר. הערעור נתקבל.
ב. האפשרות להעניק היתר לשימוש חורג, מותנת בקיומה של תכנית או של היתר. בענייננו לא קיימת תכנית, ואשר להיתר, לא התלבנה בערכאה הראשונה השאלה אם היה קיים היתר מקורי לשימוש במבנה החקלאי ככזה ואם היה קיים היתר כזה, מכוח מה הוצא. בכל מקרה, על-פי סעיף 145(ב) לחוק התכנון והבניה לא תיתן רשות רישוי היתר אלא אם כן השימוש שבעדו מבוקש ההיתר מתאים לתכנית, והרי כאמור, לא קיימת תכנית החלה על הקרקע הנדונה. לפיכך לא ניתן לתת היתר לשימוש חורג, גם אם מדובר בשימוש חורג שאינו מהווה סטייה ניכרת.
ג. האם ניתן להעניק "היתר לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית" - התשובה היא שלילית. ההיתר שנתבקש עשוי אמנם לבוא בגדרו של "היתר לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית" כמשמעותה בסעיף 7(ב) לתוספת הראשונה של החוק לתכנון ובניה. אלא, שמהוראות התוספת הראשונה עולה, כי תנאי למתן היתר כזה הוא קיומה של תכנית החלה על הקרקע החקלאית. במקרה שלפנינו, לא חלה על הקרקע החקלאית תכנית כלשהי. בהיעדר תכנית, אין מוסד תכנון יכול להעניק היתר לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ציון אילוז למערערים, עו"ד בר חק אליהו למשיב. 15.7.01).

ע.א. 3744/01 - דוד לובינסקי בע"מ ואח' נגד בן חיון מוסך א. ישראל בע"מ ואח'

*החלטת שופט לפסול עצמו כאשר דן באותו תיק בבקשה למתן צו מניעה זמני(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).

א. המשיבים הגישו תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו המערערות אינן רשאיות לבטל את המעמד של "מוסך מורשה" שהקנו למשיבים במסגרת הסכם ביניהם. המערערות ביקשו לדחות את התביעה על הסף מהטעם שאין ליתן צו עשה שמטרתו לכפות יחסים מסחריים המושתתים על יחסי אמון. בית המשפט קיבל את טענת המערערות, בקבעו כי הסעד האופרטיבי הראוי הוא פיצוי כספי. לפיכך הורה על העברת התובענה לפסים של תביעה רגילה, וסירב להוציא צו מניעה זמני. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורם של המשיבים, בנימוק כי שאלת התקיימותם של יחסים שאינם בני אכיפה היא שאלה הטעונה הכרעה
על סמך קביעת ממצאים בשאלות עובדתיות וכן הוציא צו מניעה זמני. מאידך, דחה בית המשפט את בקשת המשיבים להורות כי התובענה תידון בפני שופט אחר, בקבעו כי חזקה על השופטת שדנה בנושא כי תדון בתיק ללא פניות. משהוחזר התיק לשופטת היא החליטה כי נוכח העובדה שהביעה בהחלטתה הקודמת את דעתה באשר לטענות המשיבים, מן הראוי כי המשפט יישמע בפני שופט אחר. בערעור נתבקשה השופטת להעיר הערותיה והשופטת ציינה, כי במסגרת בקשת המערערות לדחייה על הסף היה מחובתה להתייחס באופן ישיר וברור, ולא לכאורי, לסיכוייהם של המשיבים לקבל את הסעד לו עתרו. משגילתה את דעתה המגובשת בסוגיה זו, שהינה לב לבה של התובענה, ראתה בכך סיבה מספקת לפסול את עצמה מהמשך דיון בתיק. הערעור נדחה.
ב. במסגרת בקשה לדחיית התובענה על הסף, הכריעה השופטת בשאלה משפטית העומדת במרכז ההתדיינות בין שני הצדדים. אכן, לא אחת נפסק כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה לכשעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים, כך גם בעניין שהוחזר על ידי ערכאת הערעור אל בית המשפט קמא. אולם, במקרה דנא מדובר במקרה של פסילה עצמית, בו יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי שידון בתיק, שכן לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך ולדון במשפט להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. משנתון זה מצטרף לנסיבות בהן הכריע בית המשפט בשאלת זכאותם של המשיבים לקבלת הסעד אותו עתרו, היא השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בתיק, ומשקבע כי עמדתו בסוגיה זו מגובשת, מתחייבת המסקנה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה".
ג. אמנם, בבקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים על ההחלטה לדחיית התובענה על הסף, נקבע כי אין מניעה כי התובענה תידון בפני אותה שופטת. אולם, החלטה זו ניתנה בטרם הביעה השופטת את עמדתה בשאלת יכולתה להמשיך ולישב בדין, הן בבקשת הפסלות והן בתגובתה שהוגשה לבית המשפט. נוכח עמדת השופטת, מן הראוי הוא שהתובענה תידון בפני שופט אחר.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף בנקל למערערות, עו"ד רוני גורסקי למשיבים. 16.7.01).

ע.א. 6205/98 - מייקל ודייוויד אונגר נגד דניאל עופר ואח'

*נטל ההוכחה בטענה כי כתב העברת מניות מזוייף. *הגשת צילום מסמך במקום המקור ותנאי החלת כלל "הראייה הטובה ביותר". *זכויות רוכשי מקרקעין ממי שהעביר לעצמו מניות במרמה והעברת המניות בוטלה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1200/97 - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1960 נוסדה חברה ופעילותה מיצתה עצמה בבעלות של נכס מקרקעין. החברה אימצה לעצמה, בשינויים מסויימים, את התקנון לדוגמה. הון המניות של החברה היה בן 11 מניות, מהן עשר מניות שהוקצו לארפד אונגר (להלן: אונגר) - מייסד החברה ובעליה העיקרי, ומניה אחת לאחד בשם רזומוביץ. לחברה היו שני דירקטורים: אלברט כהן (להלן: כהן) ודניאל עופר, אחיינו של אונגר, (להלן: עופר). מינויו של כהן כדירקטור נועד לשמור על האינטרסים של אשתו, אווה כהן - אחייניתו של אונגר - שאונגר ביקש להיטיב עימה. אונגר נפטר ביום 30.1.96 במקום מגוריו בלונדון, והותיר אחריו את שני בניו, המערערים, שהם יורשיו מכוח צוואה. המערערים ביקשו להעביר את מניות אביהם על שמם, והתברר להם כי ביום 1 באפריל 1996 - חודשיים לאחר פטירתו של אונגר - נתקבלה במשרדי רשם החברות הודעה כי המניות הועברו לשמו של עופר. ההודעה נחתמה בידי עופר, ויום החתימה שצויין בה היה יום 30 בינואר 1996, דהיינו: יום פטירתו של אונגר. ההודעה סמכה עצמה על צילום כתב העברת מניות הנושא תאריך של יום 15 בינואר 1996. כנחזה על-פני הצילום,
חתם אונגר על כתב העברת מניותיו בחברה לעופר, במתנה וללא תמורה, וחתימתו אומתה בידי פלוני, שאף הוא חתם על הכתב, ועד כה לא נתברר מי הוא אותו פלוני. גם חתימתו של עופר על כתב ההעברה אומתה - כנחזה על-פני הצילום - בידי "חנוך ליאור", שאף הוא חתם על הכתב, אך לא הוזמן להעיד.
ב. ביום 18.4.96 כינס עופר אסיפה שלא-מן-המנין של בעלי המניות בחברה - אסיפה בה נכחו הוא-עצמו ורזומוביץ - ובה הוחלט למכור את נכס המקרקעין של החברה. אסיפה זו נערכה בלא שכהן, הדירקטור השני, נכח בה ובלא שהודע לו על כינוסה. בימים 18 ו-19 באפריל 1996, כרת עופר, בשם החברה, חוזים למכירת המקרקעין למשיבים 12-3 (להלן: הרוכשים). כ-80 אחוזים מתמורת הרכישה שולמה במישרין לעופר והיתרה טרם שולמה. ביום 25.4.96 כונסה שוב אסיפה כללית שלא מן המנין - גם זו הפעם בלא ידיעתו של כהן - ובה הוחלט לפטר את כהן מכהונתו כדירקטור. ביום 31.7.96 הגישו המערערים תובענה להצהיר על בטלות העברת המניות משמו של אונגר לשמו של עופר, ועל בטלות הסכמי המכר שנכרתו עם הרוכשים, וביהמ"ש דחה את התובענה על שני חלקיה. הערעור על העברת המניות לעופר נתקבל והערעור על הסירוב לבטל את הסכמי המכר עם הרוכשים נתקבל במובן זה שהתיק הוחזר לביהמ"ש לבדוק את נסיבות המכירה.
ג. המערערים טענו כי צילום כתב ההעברה הוא מסמך מזוייף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נטל ההוכחה באשר לטענת הזיוף מוטל על כתפיהם של המערערים וכי לא עלה בידיהם להסיר נטל זה מעליהם. מסקנה זו אין לקבל. הנסיבות האופפות את כתב ההעברה - ובעצם: הנסיבות האופפות את הפרשה כולה - מעלות מעצמן חשד כבד ביותר כי כתב ההעברה אינו אמיתי. ראשית, ההודעה לרשם החברות נמסרה זמן קצר לאחר שכתב ההעברה המקורי, לטענת עופר, הגיע אליו מלונדון, ובכל זאת לא נשלח לרשם החברות אלא צילום של אותו כתב. עופר לא נתן הסבר כיצד זה שכתב ההעברה המקורי נעלם, ובה בעת יש בידיו צילום של כתב ההעברה; שנית, צילום כתב ההעברה הוצג לפני רשם החברות לאחר פטירתו של אונגר, ובנסיבות שבהן לא ניתן לברר את פרשת החתימה. העד שאימת כביכול את חתימתו של אונגר, לא אותר ועופר העיד כי חיפש בכתובת הרשומה על-פני כתב ההעברה אך לא נמצא אדם בשם זה באותה כתובת; שלישית, חתימתו של עופר אומתה בידי חנוך ליאור שכתובתו מופיעה על-פני כתב ההעברה. ואולם חנוך ליאור לא הובא בידי עופר להעיד; רביעית, עופר נמנע מלדווח על העברת המניות לדירקטוריון, דבר שהיה מאפשר לדירקטוריון לבחון ולבדוק את כתב ההעברה; חמישית, בהמשך כינס אסיפת בעלי מניות - מאחורי גבו של כהן - כדי שאסיפה זו תאשר את המכירה.
ד. אכן, נטל ההוכחה הראשי הוטל על שיכמם של המערערים, אך הם עמדו בנטל זה ולו כדי להעביר אל שיכמו של עופר את נטל ההוכחה המישני - הנטל להוסיף ולהביא ראיות, להפריך את המסקנה הנדרשת מן הראיות שהציגו המערערים. יתר-על-כן, מקום בו מוטל על תובע להוכיח עובדה המצוייה בידיעתו הייחודית של הנתבע, לא תידרש מן התובע, בשלב הראשון, אלא כמות הוכחה קטנה עד שהנטל להוסיף ולהביא ראיות יוטל על שיכמו של הנתבע. עופר לא הצליח לעמוד במשימה שהוטלה עליו.
ה. המערערים טענו כי אין לקבל את צילום כתב ההעברה כראייה כשרה, וזאת על-פי כלל הראייה הטובה ביותר. במהלך השנים נקבעו לכלל הראייה הטובה ביותר חריגים המתירים הבאתה של ראייה מישנית בנסיבות מסויימות. החריגים וחריגי-החריגים התישו את כוחו של הכלל, וכיום מספק עצמו הכלל בדרישה כי בעל דין יתן טעם
ראוי לאי הצגתו של המיסמך המקורי. בעידן הטכנולוגי המואץ, דבקות עיקשת בכלל התובע הצגת מקור דווקא, יש בו כדי להניח מיכשולים בלתי ראויים על דרכו של בעל-דין, ויכול שישמש מיכשול בלתי-ראוי להתפתחות טכנולוגית בתחום המיסמכים האלקטרוניים ובתחום הסריקה האלקטרונית. ראוי לבטל את ההיצמדות הראייתית לקיומו של מקור כתנאי לקבילות. ככלל, יש לאפשר הגשתם של העתקי מסמכים, תוך העברת כובד המשקל לבחינת מהימנות התהליך שבאמצעותו נוצר המסמך, וזאת במקרים שהצד שכנגד מעורר ספקות סבירים בדבר מהימנות אותו תהליך. בנסיבות מתאימות אפשר היה לקבוע כמימצא כי הועברו המניות ולו על-פי העתקו של כתב העברה. אלא שבנסיבות ענייננו לא יהיה זה ראוי לראות בצילום כתב ההעברה הוכחה מהימנה למעשה ההעברה.
ו. גם הליך העברת המניות בחברה היה פגום. סעיף 19 לתקנון החברה קובע כי "המנהלים רשאים לסרב לרשום כל העברת מניות לאדם שאין הם רוצים בו...". עופר פנה במישרין אל רשם החברות, וביקש לרשום העברת מניות שלא נתבצעה כלל בחברה, וממילא לא נתנו הדירקטורים דעתם לאפשרות לסרב העברת המניות כסמכותם בתקנה 19 לתקנות החברה. בית-משפט קמא קבע כי אין באותו פגם כדי לפגוע בתוקפו של מעשה ההעברה. בכך טעה. אי-כינוסו של הדירקטוריון עלה בנסיבות הענין כדי פגם אשר היה בו כדי לפסול את מעשה ההעברה. לפי הוראת סעיף 17 לתקנות החברה, השלמת רישום בפנקס החברים הוא תנאי מוקדם להקניית מעמד של בעל מניות לפלוני. כל עוד לא נרשמה ההעברה בפנקס החברה "החברה מוסיפה לראות במעביר את בעל-המניה החוקי". בעת האסיפות הכלליות, לא היה עופר כלל בעל המניות שמכוחן התיימר להחליט החלטות שהחליט, ועל-כן היו אותן החלטות בטלות מעיקרן. לפיכך זכאים המערערים להצהרה כי העברת המניות לעופר בטלה.
ז. אשר לזכויותיהם של הרוכשים - משקבע ביהמ"ש המחוזי כי העברת המניות משמו של אונגר לשמו של עופר תפשה, ממילא לא היה עליו להידרש לזכויותיהם של המערערים כלפי הרוכשים, ולא דן בשאלת תום ליבם של הרוכשים בעת רכישת המקרקעין. עתה צפה ועולה שאלת זכויותיהם של המערערים כלפי הרוכשים. מערכת היחסים תלוייה בשאלת תום ליבם של הרוכשים. בשאלה זו לא נשמעו אלא ראיות מעטות, ואולם גם ראיות מעטות אלו מטילות צל על זכויותיהם של אותם צדדים שלישיים. על כן יש להחזיר את הדיון בשאלה היחסים בין המערערים לרוכשים לביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עוה"ד רוברט יוחאי, גיל רימון וארנון שוטלנד למערערים, עוה"ד אלמוג דורון ויהודה שלום למשיבים. 15.7.01).

ע.א. 6825/98 - חברת אדוריים בע"מ נגד מנהל מע"מ ירושלים

* ע.א. 6825/98 - כאשר יש הוראה המונעת זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי והטענה לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי אין להעלותה בערעור לביהמ"ש העליון. *אי החזרת תשלום יתר של מע"מ ששולם לפי חשבוניות מס פיקטיביות, למרות שהנאשם נדרש להחזיר ניכויי מס תשומות לפי חשבוניות פיקטיביו(מחוזי י-ם - ע.ש. 81/93 - הערעור נדחה).
א. בין המערערת לבין המדינה נכרת הסכם עד-מדינה, שבמסגרתו הודתה המערערת בביצוע עבירות מע"מ, והתחייבה לדווח על שותפיה לעבירות. בין היתר הנפיקה המערערת חשבוניות מס פיקטיביות ללקוחותיה תמורת תשלום, ונטלה חשבוניות פיקטיביות מספקים שעימם עבדה. הן החשבוניות שנטלה והן אלה שהנפיקה דווחו על ידה לרשויות המס. על פי דיווח זה ניכתה המערערת ניכוי יתר של מס תשומות, וחוייבה בתשלום יתר של מס עסקאות. סעיף 4 להסכם עד-המדינה קבע כי: "[מנהל המערערת] מתחייב לשלם את כל סכום המסים המגיע כדין... כולל ריבית והצמדה כחוק... לא יוטלו קנסות נוספים...". בעקבות ההסכם ערך המשיב שומה מתוקנת למס התשומות שניתן
היה לנכות, אך הותיר את שומת מס העסקאות על כנה. המערערת הגישה השגה על כך שלא נערכה שומה מחודשת גם למס העסקאות. המשיב דחה השגה זו. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הערעור, וקבע כי אין בהסכם עד-המדינה כדי לחייב את המשיב לערוך שומה מחודשת. טענות המערערת היו כי כאשר התברר שהחשבוניות הנוגעות למס העסקאות היו פיקטיביות, אין הרשויות יכולות להמשיך ולהחזיק בכספים שקיבלו בהסתמך על אותן חשבוניות, וגם אם לא נשללה סמכותן של רשויות המס להחזיק בכספים, הרי שזכות זו נשללה מהן מכח הסכם עד המדינה. מנגד, טענתו המקדמית של המשיב היתה, כי דין הערעור להידחות ולו מן הטעם שחלק מן ההמחאות שמסרה המערערת כתשלום מס תשומות לא כובדו ע"י הבנק. בכך הסתמך המשיב על סעיף 85 לחוק, הקובע כי אין להשיג או לערער על החלטת מנהל מע"מ, אלא אם שולם כל סכום המס שאינו שנוי במחלוקת. כן דחה המשיב את טענות המערערת לגופם של דברים. הערעור נדחה.
ב. יש לדחות את טענתו של המשיב בדבר היעדר זכות ערעור. טענה זו, המסתמכת על הוראה הנוגעת לערעור בבית-המשפט המחוזי, היה על המשיב להעלות בהזדמנות הראשונה במסגרת הדיון בבית-המשפט המחוזי. משחלף המועד להעלאתה, פקע כוחה להביא לסילוק תובענת המערערת על הסף.
ג. אשר לסמכות החוקית להחזיק בתשלום היתר על סמך החשבוניות הפיקטיביות - כאשר במסגרת הונאת רשויות המס באמצעות חשבוניות פיקטיביות, משלם אדם מס עסקאות בסכום העולה על המתחייב מהיקף פעילותו האמיתית, אין הדין מזכה אותו בהחזר הסכום האמור. אשר לטענה כי אין המשיב זכאי להחזיק בכספים לאור הסכם עד המדינה - בלשון ההסכם ובנסיבות כריתתו אין עיגון לטענה כי כוונת הצדדים היתה לשלול את סמכות המשיב להחזיק בכספים. על-פי לשונו ותכליתו, צופה ההסכם פני עתיד, ומסדיר את חבויותיה הכספיות העתידיות של המערערת בהתחשב בסכומים שכבר שולמו על ידיה ונגבו ע"י רשויות המס.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מיכאל קירש למערערת, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 17.7.01).

רע"פ 4771/01 - פזגז חברה לשיווק בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*הכללים לרשות ערעור לערכאה שלישית בתיק פלילי(הבקשה נדחתה).

א. בבוקרו של יום ה-15.5.93 אירע פיצוץ בקומת המסחר של מבנה "לונדון מיניסטור" בתל-אביב, אדם אחד נהרג ועשרות נפצעו. המבקשים ושניים אחרים הורשעו בעבירות של גרם מוות ברשלנות, ופזיזות ורשלנות בגז בכל הנוגע לאחזקה וטיפול במערכת הגז של הבניין. בימ"ש השלום בתל-אביב, שהרשיע את המבקשים, הסתמך על שורה ארוכה של עדויות, ובין היתר, על ממצאיה של חקירה משטרתית שהתנהלה ע"י סנ"צ צארום על פיה הפיצוץ ארע כתוצאה מדליפת גז. המבקשים טענו כי שרות הבטחון הכללי חקר אף הוא את הארוע, על בסיס החשד כי מדובר בארוע בעל רקע לאומני, ועובדה זו לא היתה ידועה להם וגם לא לסנ"צ צארום בעת חקירתו. בימ"ש השלום הרשיעם וגזר להם קנסות בשיעור של 175 אלף ש"ח. כן גזר 6 חודשים מאסר בעבודות שירות למבקש השני. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים וקבע כי לא נפל פגם בעבודתו של סנ"צ צארום, וכי אין בעובדה כי חקירת השב"כ לא נחשפה במועד כדי לחייב את זיכויים של המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין להעניק רשות ערעור לערכאה שלישית אלא במשורה. סוגי המקרים בהם תוענק רשות ערעור הם בדרך כלל כאלה המעוררים שאלות בעלות חשיבות חוקתית, כאלה שיש
בהם החלטות סותרות או חוסר בהירות בפסיקת הערכאות הנמוכות או מקרים המעוררים שאלות חשובות מבחינה משפטית או ציבורית. הצד השווה שבכל אלה הוא כי מדובר במקרים בהם החשיבות המשפטית איננה מתמצה רק בין בעלי הדין אלא היא חורגת מד' אמותיהם של הצדדים הישירים לעניין. בענייננו, נסיבות המקרה המיוחד והפגמים שנפלו בהתנהלות התביעה נבחנו היטב על ידי שתי ערכאות מקצועיות, ששקלו הן את החומר הראייתי והן את הפוטנציאל הגלום בחומר שלא היה ידוע למבקשים כל צרכו, והגיעו למסקנה כי אין בפגמים האמורים כדי לסייע למבקשים. בנסיבות אלה, טענות המבקשים אינן מעלות שאלות המצדיקות ערעור נוסף.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד פ.ג. נשיץ, בטינה טאובר וש. צנג למבקשים, עו"ד אליהו שורץ שואף למשיבה. 16.7.01).

ע.א. 98+1977/97/2825 - יוסף ברזני נגד בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ

*התנאים להגשת תביעה ייצוגית. *הקשר הסיבתי בין ההטעייה לנזק הנדרש בתביעת נזיקין ובתביעה ייצוגית(מחוזי ת"א - ת.א. 916/96 - ערעור וערעור נגדי על פס"ד חלקי - הערעור נדחה ברוב דעות והערעור הנגדי נתקבל ברוב דעות).
א. המערער, מהנדס מחשבים, טען כי בזק הטעתה בפרסומיה את ציבור הצרכנים באשר לאופן חישוב תעריפי שיחות בחיוג בינלאומי ישיר. בדרך זו - כך לפי הטענה - גבתה בזק תוספת תשלום מלקוחותיה. בשל כך ביקש המערער לייצג את ציבור הצרכנים בתובענה ייצוגית נגד בזק. ביהמ"ש מצא כי קיימת אי התאמה בין לשון הפרסום של בזק לבין שיטת החיוב הנהוגה על ידה. לפיכך קבע כי יש מקום לבירור טענת ההטעייה במסגרת של תובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן (להלן: החוק). כן נקבע, כי המערער עומד בכל התנאים הקבועים בחוק לשם אישורה של הגשת תובענה ייצוגית. עם זאת, לאור טיבה של טענת ההטעייה, המשתנה לפי נסיבות ההתקשרות של כל אחד מחברי הקבוצה, דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה ככל שזו מתייחסת לתובענה ייצוגית למתן סעד כספי ואישר את הגשת התובענה, ככל שזו מתייחסת למתן סעד הצהרתי. בערעור טוען המערער נגד אישור התובענה הייצוגית לסעד הצהרתי בלבד, ובערעור שכנגד מערערת בזק כנגד עצם מתן האישור להגשת תובענה ייצוגית לסעד הצהרתי. ערעורו של ברזאני נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט אנגלרד נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן והערעור הנגדי נתקבל באותו רוב דעות.
ב. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): בפרסומיה של בזק היה, לכאורה, "דבר העלול להטעות צרכן" באשר לאופן חישוב החיוב בגין שיחות בחיוג בינלאומי ישיר ובאשר למחירן. עילת ההטעייה שבחוק החוזים (חלק כללי), דורשת הטעייה בפועל, ויחס של גרימה בין ההטעייה לטעותו של הטוען לה. המצג לבדו אינו מקים זכות לתובע, והזכות לפיצוי נשללת בהיעדר הסתמכות על המצג. בדומה לכך, במסגרת עוולת הרשלנות, קמה עוולת מצג השווא הרשלני רק שעה שידע התובע על מצג השווא והסתמך עליו באופן סביר כך שנגרם לו נזק. אבל, נשוא דיוננו הוא חוק הגנת הצרכן המקים מכוחו עילות עצמאיות. בכגון דא, תחולת האיסור איננה מוגבלת אך למקרים בהם פעל המצג את פועלו והוא חל גם אם הצרכן לא ידע עליו ולא הסתמך עליו.
ג. אכן, בקביעה לפיה לא נדרשת הטעייה בפועל של הצרכן לא די. יש לדון גם ברכיבים נוספים הדרושים כדי להקים עילה ולאפשר הענקת סעד לנפגע. קביעת החוק לפיה דין מעשה או מחדל על פי החוק כמוהו כדין עוולה, לפי פקודת הנזיקין, מגלמת בתוכה דרישה לקשר סיבתי בין מעשה העוולה לבין הפגיעה שנגרמה כתוצאה ממנו. הצרכן יכול לעמוד בדרישת הקשר הסיבתי גם במקום בו לא הוטעה בפועל ולא ידע
אודות המצג המטעה. גם אם לא נחשף הצרכן לפרסום המטעה ולא שינה את דפוסי הצריכה של המוצר או השירות - עדיין יצא ניזוק, מאחר שהמחיר עבור המוצר או השירות שבו חוייב גבוה מהמחיר בו הוא זכאי לרכוש את המוצר או השירות. על כן העובדה שהמערער לא טען שנחשף למצגיה של בזק אינה צריכה לעמוד לו לרועץ בבקשתו לאישור התובענה כייצוגית, ודין הערעור שכנגד של בזק להידחות.
ד. הערעור שהוגש ע"י המערער נסב על דחיית הבקשה להכיר בתביעה כתובענה ייצוגית למתן סעד כספי. טוענת בזק כי זוהי "החלטה אחרת", שאין עליה ערעור בזכות. אין לקבל טענה זו. ערעורו של המערער נסב על חלקה של ההחלטה הדוחה את אישור התובענה הייצוגית ככל שזו נוגעת למתן סעד כספי. הלכה פסוקה היא, כי החלטת בית המשפט למחוק מכתב התביעה חלק הנוגע לאחד הסעדים מהווה פסק דין חלקי. ההחלטה נשוא הערעורים סיימה את הדיון בשאלת הסעד הכספי ועל כן יש לראות בה פס"ד חלקי עליו ניתן לערער בזכות.
ה. לגופה של טענת המערער - ביהמ"ש המחוזי השתית את החלטתו להגביל את התובענה הייצוגית לסעד הצהרתי על שני אדנים. האחד, כי די בסעד הצהרתי כדי להגשים את תכליתה של התובענה הייצוגית הצרכנית בענייננו; השני, כי תובענה ייצוגית כספית לא תגשים את תכלית הפיצוי במסגרת התובענה הייצוגית, שכן קביעה שרירותית של שיעור הנזק עלולה להוביל לפיצוי יתר של חלק מחברי הקבוצה ולפיצוי חסר של אחרים. עמדה זו אין לקבלה. אף שבענייננו שונה שיעור הנזק האישי שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה בשל היקף השימוש השונה שעשה כל אחד בשירות החיוג הבינלאומי הישיר, ניתן נזק אישי זה לחישוב פשוט על בסיס הנתונים המצויים באמתחתה של בזק. זאת ועוד, אף אם ייקבע הפיצוי באופן אחיד, לית מאן דפליג שלפיצוי כזה יש ערך מרתיע מפני הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן, הטעיית הציבור ועשיית עושר על חשבונו.
ו. הנשיא ברק (דעת הרוב): נקודת המוצא העקרונית הינה, כי צרכן רשאי להגיש תובענה ייצוגית, רק בעילה אשר על פיה הוא יכול היה להגיש תובענה אישית. נמצא, כי המערער רשאי להיות תובע בתובענה ייצוגית רק אם יש לו, לכאורה, עילת תביעה אישית נגד בזק. המערער אינו טוען - לא בתביעתו, לא בתצהירו ואף לא בטיעוניו - כי הוא נחשף למצגיה של בזק. הוא לא הסתמך על המצג של בזק, שעה שעשה שימוש בשירותיה. כך שאינו יכול לבסס לכאורה עילת תביעה אישית כנגד בזק. אין תובע זכאי לפיצויים בגין פרסום מטעה, אם הוא לא עיין בפרסום, לא הסתמך עליו, ועל כן רכישת המוצר לא נגרמה ע"י הפרסום המטעה. על כן אין הוא בעל עילת תביעה כלפי בזק, וממילא אין הוא יכול לשמש כתובע ייצוגי בעילה זו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עוה"ד יואב שניצר, אבנר גבאי וחגי שלו למשיבות. 2.7.01).

ע.פ. 5456/01 - קוסטובסקי מיכאל נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על סירוב פסילה כאשר השופט האמור לדון בתיק הפלילי דן במעצר עד תום ההליכים והביע דעתו על מהימנות גירסת הנאשם(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

א. המערער הואשם בבימ"ש השלום בבת-ים בעבירות של אלימות במשפחה נגד אשתו ובנו, והמדינה ביקשה לעצור את המערער עד תום ההליכים. השופטת שהיתה אמורה לדון בהליך העיקרי, דנה בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ביום 13.6.01. השופטת, לאחר ששמעה את טענות הצדדים ועיינה בתיק החקירה, קבעה כי "במקרה דנן אין מקום להורות על חלופת מעצר, באשר מדובר בסיכון גבוה לחיי המתלוננת ובנה... מדובר במשיב השותה לשוכרה בכל שעות היום, המתנהג באלימות וללא שליטה עצמית...
כל האירועים שתוארו לעיל עלולים היו להסתיים באסון כבד". התיק נקבע להוכחות ליום 4.7.01, וביום 27.6.01 הגיש המערער בקשה כי השופטת תפסול עצמה מלדון בתיק באשר: נחשפה, אגב הליך הבקשה למעצר עד לתום ההליכים, לראיות שייתכן כי לא תהיינה קבילות בדיון בתיק גופו; הלשון בה נכתבה החלטת בית-המשפט, ובכללה האמירה כי אין לתת במערער אמון; האופן בו ניהלה השופטת את הדיון. כל אלה הצביעו, לטענתו, על כך, כי השופטת לא תוכל לשפוט את המערער באופן נאות. בקשת הפסילה נדחתה והערעור על כך נתקבל.
ב. הכלל הוא כי אין זה ראוי ששופט הדן בעניינו של הנאשם בבקשה למעצרו עד לתום ההליכים ידון בעניינו במשפט עצמו. בע.פ. 6448/95 (פד"י מט(4) 173 - להלן: עניין ליבקינד) נתקבל ערעור על החלטת שופטת לדחות בקשה לפסול עצמה מלדון בהכרזה על המערער כבר הסגרה, שנומקה בכך שאותה שופטת דנה בבקשה לעצור את המערער עד להחלטה בעניין הסגרתו. נאמר שם כי "אותו שופט עצמו - בגדרי הליך המעצר - נתן כבר דעתו לחומר הראיות, וקבע כי חומר הראיות מבסס לכאורה אישום נגד המבוקש... התחושה (האובייקטיבית) הינה כי הנטל מוטל עתה על המבוקש להראות כי מאז החלטת המעצר השתנו הדברים באופן שאין חומר ראיות מספיק בעניינו... שלב המעצר ושלב ההכרזה כבר-הסגרה הם שלבים שונים. זכותו של אדם... היא כי הם יידונו בנפרד, וכי ההכרעה בשלב האחד לא תכריע את הדין בשלב השני. הפרדה כזו אינה מתקיימת, מקום שאותו שופט דן בשני השלבים...". אין בדברים אלה כדי לאבד את כוחם כאשר מדובר בשופט הדן בבקשת מעצר עד תום ההליכים שבא לבחון את שאלות חפותו או אשמתו של הנאשם בהליך הפלילי לגופן. הטעמים הם אותם טעמים, והמסקנה שאליה הם מוליכים היא אותה מסקנה.
ג. אכן, אין המדובר בכלל נחרץ. השאלה שיש לשאול בכל מקרה היא, האם, בנסיבות המקרה, קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד השופט היושב בדין. התשובה יכול שתשתנה ממקרה למקרה. כך יש לשקול מה פרק הזמן שחלף בין הדיון בבקשה להארכת המעצר לדיון בהליך לגופו. ניתן לבחון את היקף הראיות שנחשפו בפני השופט והקשר בינן לבין השאלות העובדתיות והמשפטיות שצריכות להתברר בהליך לגופו. יש לבחון את האמירות שהשמיע השופט, אם השמיע כאלה, במהלך הדיון בבקשת הארכת המעצר. בהתייחס לכל אלה אין מנוס מהמסקנה כי בענייננו, יש לפסול את השופטת מלדון בהליך הפלילי עצמו.
ד. השופטת ניגשה לשמיעת הראיות בסמיכות לסיום הדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים. במהלך הדיון בבקשה למעצר נחשפה השופטת לתיק החקירה, ושמעה טענות ביחס להתנהגות המערער המצביעות על הסכנה הנשקפת ממנו. בהחלטתה לעצור את המערער ציינה השופטת כי התרשמה שמדובר באדם משתכר, אלים וחסר שליטה עצמית, שנהג באלימות כלפי אשתו. והנה כעת נדרשת אותה שופטת לבחון את השאלה האם אכן אשם המערער בעבירות האלימות החמורות המיוחסות לו. מטבעם של האישומים הללו נדרש בית המשפט להכריע לאילו גרסאות ליתן אמון, חשוב על כן כי באישומים מעין אלה יבוא בית המשפט לדון כשהוא חף ככל הניתן, מהטיות שנגרמו לו מהיחשפות קודמת לראיות בתיק. לאור כל אלה עולה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ישר יעקובי למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 22.7.01).

בש"פ 5578/01 - מדינת ישראל נגד אברהם אלקובי

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה לשעבר (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם כי התקשר לבית המתלוננת, גרושתו שהיה נשוי לה כעשרים שנים, גידף
אותה, איים עליה ש"הגיע הזמן לעשות סוף לדבר" והודיע לה שבכוונתו להגיע לביתה. המתלוננת ביקשה ממנו שלא לבוא לבית. כעשר דקות לאחר שיחת הטלפון הגיע המשיב לביתה, ולאחר דין ודברים, איומים וגידופים של המשיב כלפי המתלוננת, רצה המתלוננת למרפסת הדירה שגובהה כארבעה מטרים, וקפצה אל רחבה שבחזית הבנין. כתוצאה מהנפילה נגרמו למתלוננת שבר בגב ושברים בעקבים, היא נותחה ונזקקה לטיפול שיקומי. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. בתום 9 חדשים מהמעצר ביקשה המדינה הארכת המצער ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
מלכתחילה, בכל הנוגע לשמיעת ההוכחות בתיק, התנהל הדיון בקצב משביע רצון. אולם, בהמשך הדיון, לקראת שלב הסיכומים, התעכבו ההליכים עקב בעיות הקשורות בייצוג הנאשם ובקשות דחייה שהיו ביוזמת המשיב או בא כוחו. ככל הנראה יינתן פסה"ד בחודש הקרוב. בקשת המדינה להמשך מעצרו של המשיב מבוססת כולה על הטענה כי סיכון רב נשקף משחרורו של המשיב בשלב זה של ההליכים. לחובתו של המשיב הרשעות קשות ורבות בעבירות אלימות, סמים ורכוש, והמשיב כבר נדון מספר פעמים לעונשי מאסר בפועל. העבירה המיוחסת למשיב בוצעה בעת שהיה אסיר ברשיון וכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה אם יורשע. בנסיבות אלה, יש להיעתר לבקשת המדינה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' שרית טובבין למבקשת, עו"ד גל פרידמן למשיב. 22.7.01).

רע"א 3592/01 - עזבון סימן טוב מנשה ז"ל ואח' נגד ע. אהרונוב קבלנות בניין... בע"מ ואח'

*הפן המהותי והפן הדיוני בטענה מסוג "הודאה והדחה" (הבקשה נדחתה).

מורישם של המבקשים 2-4 (שהמבקש 1 הוא חליפו) הודיע על ביטולו של חוזה שכרת עם המשיבה, וזו הגישה תביעה לאכיפת החוזה בעילת הפרה. המבקשים התגוננו בטענה כי ביטול החוזה ע"י המנוח היה כדין. השופטת קבעה כי מדובר בטענת הגנה מסוג "הודאה והדחה", וכי על המבקשים לפתוח בהבאת ראיותיהם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לסיטואציה של "הודאה והדחה" יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע, כך שאם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מעויינות באשר לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו; הפן הדיוני הוא, כי סדר הטיעון הרגיל, הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, נהפך, לפי האמור בתקנה 159. בענייננו, מחלוקתם העיקרית של המבקשים עם המשיבה לא נסבה על העובדות הנטענות בכתב התביעה אלא על עובדות נוספות, הנטענות על-ידי המבקשים. מצב זה נכנס בבירור לגדרה של תקנה 159 הנ"ל. המבקשים חוששים כי משמעות קביעתה של השופטת היא "שבכל מקרה שבו ניתנה הודעת ביטול והצד שכנגד יגיש תביעה לאכיפה יוטל על נותן ההודעה הנטל להוכיח כי הודעתו ניתנה כדין". התשובה לכך היא, כי הנטל אכן יוטל על נותן ההודעה, ובלבד שהודה בעובדות כתב התביעה, כאמור בתקנה 159.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד י. יהלומי, וי. שפירא למבקשים, עו"ד ע. קיים למשיבה. 19.7.01).

בש"פ 5786/01 - מדינת ישראל נגד יורי מאירזון

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של אלימות בקטין (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב מתגורר בדירה עם אמו, אשתו ובנה הקטין יליד 10.6.93, אותו אימץ. במספר הזדמנויות, החל בשנת 2000, תקף המשיב, לפי כתב האישום, את הקטין. באחת הפעמים לקח את הקטין לחדרו, תחב מטפחת לפיו, בעט בו והיכה אותו בכל גופו בידים ובחגורה. לקטין נגרם דימום מהפה והנאשם
איים עליו שאם ימשיך בהתנהגותו הרעה יתחוב את ראשו לאסלת השירותים. ואכן, למחרת היום תחב הנאשם את ראשו של הקטין לתוך אסלת השירותים שבה השתין הנאשם. לאחר מכן בעט בו והיכה אותו באגרופיו ובחגורה בכל גופו, והמשיך בכך גם כשהקטין נפל על הרצפה. לקטין נגרמו חבלות, שריטות ושטפי דם. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, וב"כ המדינה הודיעה כי תהיה מוכנה לשקול הסכמה לחלופה המוצעת ע"י הסניגור אם שרות המבחן ימליץ על שחרור המשיב לחלופה האמורה. הוגשו תסקירים של שירות המבחן וביהמ"ש החליט לשחרר את המשיב בחלופת מעצר כפי שהסניגור הציע. הערר נתקבל.
בדיון בערר הוגשו תמונותיו של הילד החבול בכל גופו. המראה הוא מחריד. כך גם תיאור המעשים עצמם. השקפת עולמו של המשיב בדבר האופן בו יש לנהוג בקטין אשר איננו "משפר את דרכיו" מעידה על הסיכון הנשקף ממנו. על הקטין יש לשמור מכל משמר. שירות המבחן הגיע לכלל מסקנה כי קיים סיכון להישנות של עבירות אלימות. נוכח האמור בתסקירים, ראוי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ניתן יהיה לבקש עיון חוזר אם תוצע חלופת "מעצר בית" במקום רחוק ביותר ממקום המגורים ולא כפי שהוצע, או אם יחול שינוי שיאפשר הערכה מחודשת של מצב הדברים.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד שלמה רוזנבוים למשיב. 20.7.01).

ע.א. 2613/01 - וינברג-דורון ושות', עו"ד נגד צבי כהנא, עו"ד

ערעור על פס"ד של שופט מחוזי שניתן בערעור על החלטת הרשם הוא ערעור ברשות פרט להחלטה ברשות להתגונן. הפיכת ערעור לבקשה לרשות ערעור (ערעור שהוגש הוסב לבקשה לרשות ערעור).

המערערת הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי והרשמת דחתה את בקשת המשיב למחיקת התובענה על הסף. הוגש ערעור והשופטת שדנה בו קיבלה אותו ודחתה את התובענה על הסף. המערערים הגישו ערעור והשאלה היא אם נדרשת רשות להגשת הערעור, או שמדובר בערעור בזכות. הוחלט כי יש צורך ברשות ערעור וכי התיק יוסב לבקשה לרשות ערעור.
הפרשנות המקובלת גורסת כי פסה"ד של שופטת ביהמ"ש המחוזי במקרה כגון דא, הוא "פסק דין של בית משפט מחוזי בערעור", כהגדרת סעיף 41 (ב) לחוק בית המשפט (להלן: החוק), וכי חל עליו סעיף 96(ד) לחוק, הקובע כי "החלטה של בית משפט מחוזי בערעור ניתנת לערעור ברשות בלבד. לטענת המערערים הן החלטת הרשמת והן פסק הדין של שופטת בית המשפט המחוזי מהווים שניהם דיון בערכאה הראשונה, ולפיכך חל עליהם סעיף 41(א) לחוק, ואין צורך ברשות ערעור. אכן, הרשם ובית במשפט היושבים בבית משפט אחד נחשבים כאותה ערכאה. אולם עובדה זו אינה שוללת את היותו של פסק הדין שניתן על החלטת הרשם פסק דין בערעור. חריג לכך מצוי בתביעות המוגשות בסדר דין מקוצר, בהן מתקיים דיון בבקשת רשות להגן. עם זאת, מאחר שהערעור הוגש בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור, כך שפסק הדין של בית המשפט המחוזי טרם הפך חלוט ולמשיב לא נגרם כל נזק, אין מקום למחוק את הערעור, אלא שתיק הערעור יוסב לתיק בקשת רשות ערעור.

(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. 19.7.01).

בש"פ 5720/01 - עדנאן עבדאללה נגד מדינת ישראל

*הקלה בתנאי שחרור בערובה כאשר הנאשם היה עצור שלא כדין בעקבות צו הבאה שהוצא נגדו (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).

העורר לא הגיע לדיון במשפטו ב-27.5.01 והוצא נגדו צו הבאה, בו צויין כי מיד עם מעצרו יובא לפני אחד משופטי המותב. העורר נעצר ביום 13.6.01 על-פי צו ההבאה, והובא ב-14.6.01 לפני אב בית הדין. הדיון ב-14.6.01 התקיים בהיעדר הצדדים, ועל טופס צו המעצר כתוב כי העורר
ייעצר עד 12.7.01, ויוכל להשתחרר בהפקדה של 15,000 ש"ח. הוא לא שוחרר כיוון שלא היה בידו סכום ההפקדה ולא הובא בפני שופט עד ליום 12.7.01, המועד שנקבע מלכתחילה לפרשת ההגנה. באותו יום שוב נקבע כי העורר יוכל להשתחרר בהפקדה של 15000 ש"ח. הערר על תנאי השחרור נתקבל.
על צו ההבאה האמור חלה הוראת סעיף 47 לחסד"פ שלפיו, במקרה שלא נקבע מועד להמצאת הערובה, וזו לא הומצאה, יובא העצור בפני שופט תוך 48 שעות מעת מתן ההחלטה. לסעיף זה תחולה גם לגבי צו הבאה. על כן, היה צריך להביא את העצור בפני שופט, פעם נוספת, לאחר ההחלטה ביום 16.6.01. כך לא נעשה. לאחר שהעורר שהה במעצר (שלא כדין) זמן כה רב בלי שעניינו נבחן שוב על ידי שופט, כמצוות החוק, לא ראוי היה להשאירו במעצר בהחלטה מיום 12.7.01 גם אם לא הפקיד את הערובה. לפיכך, כמוסכם על הצדדים, ישוחרר העורר בערבות עצמית וערבות צד ג'.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד גב' טלי גוטליב לעורר, עו"ד דוד זכריה למשיבה. 19.7.01).

על"ע 7032/00 + בש"פ 3082/01 - דליה הורוביץ, עו"ד נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

*בש"פ 3082/01 - דחיית בקשה למחיקת ערעור על הסף בטענה שהוגש באיחור, באשר אין לסמוך על "אישור המסירה" שהוגש (בקשת המשיב למחיקת הערעור על הסף - הבקשה נדחתה).

המערערת הגישה ערעור על פס"ד ביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד והמשיב מבקש לדחות את הערעור על הסף, בטענה שהוגש לאחר חלוף המועד להגשתו. המשיב טוען כי פסה"ד הומצא למערערת ביום 28.7.00 על פי אישור מסירה שבידה. המערערת טוענת כי פסה"ד לא התקבל אצלה באותו מועד, וכי החתימה על אישור המסירה אינה חתימתה שלה. הבקשה נדחתה.
הוועד מבקש להסתמך על אישור המסירה לגבי המועד של 28.7.00, בהסתמך על הוראות כלל 77 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) וכן הוראות סעיף 57ג לפקודת הראיות. סעיף 57ג דן בהמצאה על ידי הדואר, וקובע חזקת המצאה כאשר דבר דואר נשלח באופן מקובל. סעיף זה אינו דן כלל במשלוח דואר רשום, וממילא אינו קובע דבר באשר לאישור המסירה. לעומת זאת, כלל 77(א) מחייב משלוח פסה"ד, בין היתר, בדואר רשום. ברור, איפוא, כי לא ניתן להסתמך על סעיף הדן במשלוח בדואר רגיל כיוצר חזקה מקום שקיימת חובה למשלוח בדואר רשום. כיון שבפועל נשלח פסק הדין בדואר רשום, הרי לכאורה חל כלל 77(ב) לכללים, הקובע חזקת מסירה בתאריך המופיע על גבי אישור המסירה. אולם, באישור המסירה הנדון לא נרשם שם המקבל. הן במקום המיועד לרישום השם והן במקום החתימה מופיע רישום שאינו ניתן כלל לפיענוח. כאשר הפרטים המהותיים ביותר האמורים להופיע על גבי אישור המסירה, לא מולאו כנדרש, אין מדובר כלל באישור מסירה. במצב זה אין בהוראות הכללים האמורים כדי להועיל ללשכה.

(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד ירון האן למערערת, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 19.7.01).

בש"פ 5449/01 - מדינת ישראל נגד אליאס דאלי

*הארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של החזקה וסחר בכמות של טונה קוקאין (בקשה להארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בחמישה אישומים ובהן עבירות של סחר והחזקה של קוקאין בכמות כוללת של קרוב לטון. על פי הנטען, המשיב הינו דמות מרכזית ודומיננטית בהפעלת רשת בינלאומית של סחר בסמים, אשר פעלה בין השנים 1998-1995 בסחר והעברת סמים מארצות דרום אמריקה למדינות באירופה ולקפריסין. בפרשה זו היו מעורבים נאשמים
רבים אשר רובם כבר הורשעו בכתבי אישום נפרדים. המשיב הוסגר מיוון והועמד לדין בשלב מאוחר יותר. המדינה טוענת כי אופי העבירות המיוחסות למשיב מלמד על מסוכנותו הרבה, וכן כי בהתחשב בכך שמרכז חייו של המשיב אינו בארץ, ובכך שהליך הסגרתו היה ממושך, וכן בהתחשב בכך שלמשיב רכוש רב ועצום שאינו מצוי בישראל, קיים חשש ממשי שאם ישוחרר עלול הוא להימלט מהדין. עוד טענה המדינה, כי העיכוב בניהול משפטו של המשיב, נעוץ בעיקר בהתנהלות ההגנה ובמורכבות ההליך. הבקשה נתקבלה.
פרשת התביעה הסתיימה עוד בראשית ינואר 2001, ומאז עוכבו הדיונים כדי לאפשר למשיב לנהל את פרשת ההגנה. המשיב סירב לקבל ייצוג מן הסניגוריה הציבורית, דבר שאילץ את ביהמ"ש לדחות את המשך שמיעת המשפט מפעם לפעם. הסניגור הנוכחי הוא שביקש מביהמ"ש המחוזי לדחות את שמיעת המשפט עד לאחר תום הפגרה ואין לבוא אליו בטרוניה על כך, בהתחשב בהיקף החומר הרב שנצבר בתיק. עתה נקבעו לחודש אוקטובר חמישה מועדי שמיעה כאשר כל התאריכים הקודמים שנקבעו לשמיעת המשפט בוטלו לבקשת הסניגור. אכן, לא בכל יום מתבקש ביהמ"ש להאריך מעצר פעם חמישית, אך מאידך, לא בכל יום בא בפני ביהמ"ש תיק כה חמור מבחינת האישום המיוחס לנאשם ומבחינת הנסיבות הכרוכות באישום המתברר לאחר הסגרת הנאשם לישראל. בהתחשב בכל אלה אין חלופה מתאימה שתבטיח את המשך קיום משפטו של המשיב.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד יוסף עאמר למשיב. 15.7.01).

רע"א 6829/00 - ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ואח' נגד אהובה אפטר ואח'

*הוראה לאפשר לחבר עמותה לעיין ולצלם את פנקס חברי הארגון (הבקשה נדחתה).

המבקשת מס' 2, גב' פנינה כהן, נבחרה לראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, עמותה רשומה הממומנת על ידי משרד הביטחון. המשיבות הן חברות רשימה מתחרה. המשיבות הגישו תביעה נגד המבקשות בעניינים הנוגעים לניהול העמותה. במסגרת התביעה הגישו בקשה כי ביהמ"ש יורה למבקשות לאפשר למשיבות "להעתיק את פנקס חברי/ות הארגון... כתובותיהם ומספרי הטלפון שלהם". ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. המבקשות טוענות, בין היתר, כי מסירת פנקס חברי העמותה למשיבות, פוגעת בפרטיות החברים, בניגוד לסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות כי לפי המקובל בארגון "יד לבנים" נשלח אלפון החברים של ישוב מסויים רק ליושב ראש הסניף של אותו ישוב ורק אחרי שחתם על טופס התחייבות לשמירה על סודיות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
העיון של חבר בעמותה ברשימה של החברים באותה עמותה, במעניהם ובמספרי הטלפון שלהם - ובכלל העיון גם העתקה - אין בו משום פגיעה בפרטיותם של החברים. יתר על כן, לפי סעיף 39 לחוק העמותות, "פנקס החברים ופנקס חברי הועד... יהיו פתוחים בכל עת סבירה לעיון של כל חברי העמותה". לפיכך יש לראות כל חבר בעמותה כאילו הסכים שפנקס החברים שבו רשומים פרטיו יעמוד לעיונם של כל חברי העמותה. כמו כן אין לנהלים שעל פיהם פועל ארגון "יד לבנים" תחולה על העמותה הנדונה. יוער כי בעתירה שהגישה המבקשת מס' 2, גב' כהן, יחד עם אחרים, בבג"ץ 858/89 (פנינה כהן ואח' נ' שר הבטחון, סביר לו,14), ביקשה, בין היתר, להורות לארגון "יד לבנים" לאפשר לה לעיין "ברשימת האלמנות של משרד הבטחון" שהועברה לידי הארגון. ביהמ"ש נעתר לבקשתה ודחה את טענת ארגון "יד לבנים" כי מסירת הרשימה מפרה את חוק הפרטיות. ניסיונה של המבקשת להיאחז בפס"ד זה הוא בגדר מדרש פליאה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד אלאמר ירדן למבקשות, עו"ד אייל שטרנברג למשיבות. 12.7.01).

ע.פ. 5112/00 - עלי מחג'נה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הריגה תוך תגרה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

במאי 98 בשעות הבוקר ארעה תגרה בכפר מוסמוס, בה נחבל המנוח ג'מיל מחאג'נה (להלן: המנוח) בראשו ונפטר. התגרה היתה פרק בסכסוך מתמשך בין שני פלגים במשפחה אחת - משפחת המערער ומשפחת המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הכה את המנוח בראשו באת חפירה וגרם למותו ועל כן הרשיעו בעבירה של הריגה וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על עדויות התביעה כי המערער הגיע לשטח המריבה כאשר המנוח עוד עמד על רגליו והוא הכה אותו, ודחה את גירסת המערער כי כשהגיע למקום האירוע כבר היה המנוח שכוב על הרצפה עקב מכה שקיבל בראשו. חומר הראיות תומך במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי וגם גירסתו הראשונה של המערער סמוך לאחר האירוע תומכת במסקנה זו. אכן, הצדדים מסכימים כי מחוות דעתו של הפתולוג עולה כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהמכה הקטלנית נגרמה עקב נפילה לאחור של המנוח ע"י דחיפה שנדחף, אולם בדו"ח עצמו נקבע כי הממצאים מתיישבים עם הגירסה שהמנוח הוכה בראשו. מכל מקום אין בהסכמה בין הצדדים כדי לגרוע מן העדויות המייחסות למערער את מעשה התקיפה. גם במידת העונש אין להתערב.

(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 12.7.01).

רע"פ 5043/01 - סוהיל מדבק נגד מדינת ישראל

*התנאים למתן רשות ערעור לערכאה שלישית (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בתקיפת אשתו וגרימת חבלות בראשה. בימ"ש השלום גזר למבקש שנה מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. בערעור לביהמ"ש המחוזי טען המבקש כי יש שוני בין תאור העובדות כפי שהופיעו בכתב האישום ובין העובדות כפי שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום. בעוד שבכתב האישום נאמר כי אשתו של המבקש נפגעה כתוצאה מדחיפה אל הקיר הרי שבפסק הדין נאמר כי היא נחבלה כתוצאה ממהלומות כסא ברזל שספגה מידי בעלה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הוא קבע כי אין מחלוקת על כך שהמבקש אכן תקף וחבל באשתו, והשאלה כיצד בדיוק עשה זאת, אם באמצעות כסא, אם באמצעות דחיפה, מאבדת מחשיבותה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא כי אין להעניק רשות ערעור לדרגה שלישית אלא במשורה. באופן עקרוני, רק מקרים המעוררים שאלות בעלות חשיבות חוקתית, או עניינים שיש בהם החלטות סותרות או חוסר בהירות בפסיקת הערכאות הנמוכות או מקרים המעוררים שאלות חשובות מבחינה משפטית או ציבורית עשויים לבסס עילה למתן רשות ערעור. במקרים בהם החשיבות המשפטית של המקרה איננה חורגת ממישור היחסים של בעלי הדין אין בעקרון מקום להענקת רשות ערעור. המבקש לא הצליח להצביע על כל סוגיה כזו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אורי רון למבקש, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 16.7.01).

בש"פ 5302/01 - אברהים עבאס נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של יריות ופציעה ברוב משפחות (הערר נתקבל).

העורר ואחיו הואשמו ביום 28.3.01 בעבירות שונות, כולל ניסיון לרצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, יריות באזור מגורים, ועוד, על רקע סכסוך
ממושך בכפר כנא בין משפחת הנאשמים למשפחה אחרת, משפחת סאלח. אחיו של העורר ירה באקדח לעבר משפחת סאלח. מהיריות נפצע קשה אדם בשם ראוף. לגירסת חלק מהעדים, העורר מילא את המחסנית בכדורים ומסרה לאחיו. הסניגור טוען כי עדים אחרים מפריכים את דברי העדים המפלילים אותו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אכן, העובדה שיש שתי כתות עדים (או יותר) איננה שוללת, כעקרון, קיומן של ראיות לכאורה. ואולם, עד כה התקיימה ישיבת הוכחות אחת בלבד, ביום 24.6.01. שני עדים נשמעו, וחמישה שהתייצבו - לא נשמעו באותו יום. באותה ישיבה נדחה המשך ההוכחות לישיבה אחת בלבד ב- 29.11.01. יום לפני ישיבה זו, ב-28.11.01 עתיד להסתיים המועד של 9 חודשים מאז הגשת כתב האישום. בכתב האישום רשומים 32 עדי תביעה, וישנם גם עדי הגנה. בנסיבות אלה, ברור שיהיה צורך לבקש הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים. האירוע הוא על רקע סכסוך הקיים בתחומי הכפר, ועל כן, בנסיבות מיוחדות אלה, החשש שהעורר יסכן את הציבור גם במקום אחר, הוא בעל עוצמה פחותה. על כן, נוכח יומנו העמוס לעייפה של בית המשפט קמא ישחרר העורר למעצר בית מלא הרחק מכפר כנא.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד אחמד מסאלחה לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 16.7.01).

ע.פ. 6343/00 - מרדכי ברדוגו נגד מדינת ישראל

*זיכוי מהחזקת נשק שנמצא בתא הכפפות של הנאשם - בעל המכונית, כשיש ראיות שנאשם אחר הטמין שם את הנשק (הערעור נתקבל).

בתא-הכפפות שבמכוניתו של המערער נמצא אקדח גנוב. החיפוש במכונית נערך ע"י שני שוטרים מוסווים, שנסעו ברכב משטרתי אזרחי. בעת המעצר היה המערער בחברת אחד, ליאור זוהר. המערער וזוהר הועמדו לדין בביהמ"ש המחוזי בחיפה. בחקירתו ובעדותו טען זוהר כי האקדח שייך לו, כי המערער לא ידע על כך דבר, וכי משהבחין במכונית המוסווית, שאותה הכיר היטב, הטמין את האקדח בתא-הכפפות שבמכוניתו של המערער, לאחר שהמערער כבר יצא ממנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עדותו של זוהר וכן את עדות המערער כי לא ידע דבר אודות הימצאות האקדח במכוניתו. ביהמ"ש הסתמך על עדויות שני השוטרים, שהמערער וזוהר עמדו כבר מחוץ למכוניתו של המערער כאשר יכולים היו לראשונה להבחין בשוטרים. לפיכך הרשיע את המערער. הערעור נתקבל.
בערעור הצביע הסניגור על כך שאחד השוטרים העיד כי המערער וזוהר יכולים היו להבחין בשוטרים, בעת שהמערער עצמו עמד מחוץ למכונית וזוהר טרם יצא ממנה. המדינה הסכימה כי נפלה שגגה בהכרעת-הדין, והציעה להחזיר את התיק לביהמ"ש לבחינה מחדש של הראיות. עמדה זו אין לקבלה. מהכרעת-הדין עולה, כי הטעם היחיד לדחיית עדויות המערער וזוהר היה סתירתן את עדויות השוטרים. כיום ברור, כי אחד השוטרים בעדותו מחזק את גירסתו של זוהר. בנסיבות אלה, החזקה שנקבעה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין, כי מי שמחזיק מקום שנמצא בו נשק, הוא המחזיק בנשק אינה יכולה עוד להכריע. שכן, ניתן הסבר להימצאות הנשק במכוניתו של המערער. בנסיבות אלה, אין מקום לשוב ולדון מחדש בעניינו של המערער ויש לזכותו.