ע.א. 896/98 - רחל פיין נגד אליעזר כהן ואח'
*הפרת חוזה והיעדר עילה לביטול חוזה. *שיערוך התמורה באכיפת חוזה(מחוזי נצרת - ת.א. 281/93 - הערעור נדחה).
א. המנוח אריה פיין - שהיה בעלה של המערערת ונפטר ביום 25.10.92 (להלן - "המנוח") - והמשיבים כרתו חוזה ביום 25.10.80 (להלן - "החוזה") לפיו מכר המנוח למשיבים את זכויות הבעלות שלו בחלקת קרקע שבתחומי המועצה המקומית מגדל (להלן - "החלקה"), תמורת סכום של 70,000 שקלים. באותו זמן לא היו זכויות הבעלות רשומות על שמו של המנוח אלא על שם אביו שנספה בשואה והמנוח התחייב לנקוט את הפעולות המשפטיות הדרושות, וכן "לנסות, ולהשתדל לסיים רישום הזכויות" על שמם של המשיבים לא יאוחר מיום 30.4.81. לפי המוסכם בחוזה הפקידו המשיבים את סכום התמורה בידי נאמן שקיבל על עצמו לרכוש בסכום זה ניירות ערך צמודים למדד ולהעביר את סכום הקרן בצירוף ריבית והפרשי הצמדה לידי המנוח עם רישום הזכויות על שמם של המשיבים. אחרי פטירתו של הנאמן הסכימו בעלי הדין כי הסכום, שהגיע עד אז ל - 26,500 ש"ח, יופקד בקופת ביהמ"ש. ביום 28.2.82, חתם המנוח על תצהיר (להלן - "התצהיר") שבו נאמר כי עיסקת המכירה "נגמרה לגביו", הואיל וקיבל מהמשיבים "את מלוא התמורה המגיעה מהם", וכי חתם על כל המסמכים הדרושים כדי להעביר את החלקה על שמם. המשיבים שילמו את המסים שבהם היו חייבים לפי החוזה לצורך ההעברה, כבר במהלך השנים 1980-1983. זכויות הבעלות בחלקה על שמו של המנוח נרשמו ביום 29.11.85.
ב. ביום 8.12.85 שיגר עו"ד אלחנן פיין, בנם של המנוח ושל המערערת, מכתב למשיבים שבו הודיע להם כי החלקה נרשמה על שמו של המנוח וכי ישלים את העיסקה אחרי שימציאו לו את האישורים בדבר תשלומי המסים ואת "תשלום התמורה במלואה". ביום 15.1.86 חזר והודיע להם כי עליהם "לחדש האישורים" ולהמציאם לידיו לצורך ביצוע ההעברה. במכתב זה לא נכללה הדרישה בדבר "תשלום התמורה במלואה". המשיבים לא הגיבו על מכתביו ולפיכך הודיע להם, במכתבו מיום 23.3.86, כי "החוזה הנדון בטל ומבוטל". המשיבים לא הגיבו גם על מכתב זה ובחודש מאי 1991 רשמו הערת אזהרה בדבר זכויותיהם בחלקה. בחודש אוקטובר 1992, הגישה המערערת תביעה נגד המשיבים להצהיר כי החוזה "בטל", ולחילופין להתנות את ביצוע החוזה בשערוך סכום התמורה שנקבע בו. המשיבים הגישו תביעה שכנגד לרשום את זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה של המערערת, וציווה לאכוף את החוזה - בלי לשערך את סכום התמורה. הערעור נדחה.
ג. המנוח לא קיים את התחייבותו העיקרית כלפי המשיבים בדבר מועד הרישום. לעומתו קיימו המשיבים את כל התחייבויותיהם, בכך שהפקידו את סכום התמורה בידיו של הנאמן במועדו וכן שילמו את המסים שבהם היו חייבים לפי החוזה עוד בטרם נרשמו זכויות הבעלות על שמו של המנוח. בכך יצאו ידי חובתם. על כל אלה מעידים בשפה ברורה גם דברי המנוח בתצהיר כי "עסקת המכירה נגמרה לגבי הואיל וקיבלתי מהם את מלוא התמורה המגיעה מהם...". תמיכה נוספת בדברים אלה מצוייה במכתבו של עו"ד פיין מיום 22.11.82 שבו נאמר כי "העיכוב היחידי לסיום הרישום הינו דרישת רשם המקרקעין לקבלת צו ירושה פורמלי". במצב דברים זה אין יסוד לטענת המערערת כי המשיבים הפרו את החוזה וכי המנוח היה זכאי לבטלו. יתר על כן, אפילו ניתן לייחס למשיבים התרשלות בכך שלא הגיבו על מכתביו של עו"ד פיין ולא המציאו לו אישורים מחודשים על תשלום המסים, הרי לאור הסחבת הממושכת מצדו של המנוח בטיפולו בהעברת הזכויות, אין לראות במחדל זה של המשיבים עילה לבטל את החוזה.
ד. אשר לבקשה להתנות את סעד האכיפה בשיערוך התמורה לפי שווי המקרקעין - ביהמ"ש המחוזי בדין דחה את הטענה מן הטעם שהמשיבים "ביצעו את חלק הארי" של החוזה, "להוציא את הרישום הפורמלי של הזכויות", ולפיכך אין המערערת זכאית לשערוך. בנוסף לכך, המנוח והמשיבים נתנו דעתם מראש על הבטחת ערכו הריאלי של סכום התמורה והסכימו בחוזה כי יושקע בבנק בניירות ערך צמודים למדד. סברתה של המערערת, אחרי שחלפו שנים רבות, כי שיטת ההצמדה המוסכמת מיטיבה עמה פחות מהצמדה לשווי המקרקעין, לא די בה כדי להעניק לה את הסעד שהיא מבקשת.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אלכסנדר בנר למערערת, עו"ד גד נחום למשיבים. 22.7.01).
ע.א. 8116/99 - אדם טבע ודין... נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון ואח'
*התנגדות למתן היתרי בנייה הנוגדים תכנית מתאר ארצית לעניין נוף כפרי/ פתוח. *נגד תביעה שעניינה פעולה בלתי חוקית של רשות תכנון אין להעלות טענה של שיהוי או טענה שצריך היה להגיש התנגדות לתכנית(מחוזי חיפה - ע.מ. 102/99 - הערעור נתקבל).
א. תכנית מתאר ארצית תמ"א 31 (להלן: התכנית), שאושרה בשנת 1993, הגבילה את השימושים המותרים בשטחי נוף כפרי/פתוח. עפ"י התכנית, הבנייה בשטח כפרי/פתוח תהיה בעלת אופי כפרי ותותר במסגרת תחומי השטח המיועד לבנייה של הישובים. ביתרת השטח תותר כל פעילות שאינה פוגעת באופיו הפתוח של השטח, ובתנאי שלא יהפוך לשטח עירוני בנוי. בשנת 1997 אושרה בוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון הקמת תחנת תדלוק ושרותי דרך בשטח חקלאי של כ-6 דונם, הממוקם לצד כביש הגישה לגבעת עדה. הוועדה המקומית הוציאה היתרי בנייה להקמת תחנת התדלוק ושירותי הדרך, לבקשת המשיבות 2 ו-3. העותרת פנתה לביהמ"ש המחוזי בעתירה מינהלית, נגד מתן היתרי הבנייה להקמת תחנת התדלוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה והערעור נתקבל.
ב. השאלה היא אם הקמת תחנת תדלוק ושירותי דרך היא "פעילות שאינה פוגעת באופיו הפתוח של השטח (כולל תיירות, נופש ומערכות תשתית) ובתנאי שלא יהפוך לשטח עירוני בנוי", כאמור בתכנית. לשיטתה של המערערת, הקמת תחנת תדלוק נכנסת לגדר "בנייה" ולא לגדר "פעילות". עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה היא שהתכנית אינה קובעת איסור גורף על בנייה ביתרת השטח המיועד לנוף כפרי/פתוח. ואכן, מהוראות התכנית עולה כי ביתרת השטח הכפרי/הפתוח, דהיינו השטח שאינו מיועד לבנייה של הישובים, תותר פעילות, לרבות בנייה, אם היא עומדת בשני תנאים: היא אינה פוגעת באופיו הפתוח של השטח והיא אינה הופכת אותו לשטח עירוני בנוי. צודקים המשיבים, כי הקמת תחנת התדלוק אינה מהווה מוקד פיתוח עירוני ואין בה, כשלעצמה, כדי להפוך את השטח לשטח עירוני בנוי. אך מאידך הקמת תחנת תדלוק ושרותי דרך על שטח של כששה דונם, ובהם 1000 מ"ר שטח בנוי, מקומות חנייה, משאבות דלק, מיכלי דלק, דרכי גישה, שירותי רכב ועוד, פוגעת באופיו הפתוח של השטח.
ג. המשיבות 2 ו-3 (להלן: המשיבות) העלו טענת שיהוי נגד המערערת. ברם, השיהוי אינו צריך לחסום עתירה נגד פעולה בלתי חוקית של הרשות. המשיבות לא הצביעו על כך שעבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה. טענה אחרת היא שהמערערת היתה צריכה להגיש התנגדות לתכנית המקומית. בעניין זה צודקת המערערת כי לא מדובר בנושא תיכנוני או פרוצדורלי, שמקומו להתברר בהליך התנגדויות. אקט בלתי חוקי של רשות תכנון ניתן לתקיפה בדרך הרגילה בבית משפט מינהלי, ואין להתלותו בקיום הליך התנגדות קודם. מדובר בפעולה של רשות שלטונית שנעשתה
בניגוד לתכנית מתאר ארצית, שהיא במעמד של חקיקת משנה. כאשר פעולה של הרשות השלטונית עומדת בסתירה ממשית לדין, הדבר מחליש במידה ניכרת את עצמתן של טענות הסף, כגון שיהוי או אי מיצוי הליכים. לכן, מן הראוי לדחות את הטענה בדבר אי מיצוי הליכים, מבלי להכריע בשאלה האם המקום הראוי לתקוף אקט מינהלי פגום של רשות תכנונית הוא תחילה בהליך התנגדות, או שניתן לפנות מיד בעתירה מינהלית.
ד. התוצאה היא כי ההיתר להקמת תחנת התדלוק מתבטל והתכנית מועברת לאישור המועצה הארצית או לאישור של ועדת המשנה של המועצה הארצית לעניינים תכנוניים עקרוניים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אנגלרד, הוסיפו הנשיא ברק והשופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אליהו בן ארי ועמית ברכה למערער, עוה"ד מנחם נחליאלי, משה גלזנר ויצחק גלזנר למשיבים. 23.7.01).
ע.א. 4845/01 - נועם אלרון נגד קיבוץ עינת
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו לאחר שב"כ המערער פנה בתלונה נגד השופט לנשיא ביהמ"ש(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1994 הגיש המערער תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בתאונה שארעה במהלך עבודתו אצל המשיב. ביום 10.12.00 נשמעו עדי התביעה והתיק נקבע לשמיעת עדי ההגנה ליום 22.4.01. בישיבה זו נחקר המומחה מטעם המשיב על חוות דעתו. עם סיום חקירת המומחה, דחה בית המשפט את המשך שמיעת עדי ההגנה ליום 11.9.01. ב"כ המערער ביקש כי בית המשפט ימשיך בשמיעת העדים, אך בית המשפט דחה את הבקשה. בעקבות דחיית מועד הדיון, פנה ב"כ המערער במכתב לנשיא בית המשפט המחוזי, בו הביע את מחאתו בעניין זה. נשיא ביהמ"ש קיבל מהשופט הסבר מניח את הדעת, ולפיכך החליט שלא לנקוט בשום צעד נוסף בנדון. ביום 10.6.01 זימן השופט את ב"כ הצדדים ללשכתו והודיע להם כי נוכח הגשת התלונה ע"י ב"כ המערער, בכוונתו לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתיק. ב"כ המערער ביקש מהשופט שלא לפסול עצמו. בהחלטתו מיום 12.6.00, החליט השופט לפסול עצמו, בציינו כי לא יוכל להמשיך ולדון בתיק, שכן כל תוצאה אליה יגיע עלולה להתפרש על ידי מי מהצדדים ככזו שהושפעה מהתלונה שהגיש ב"כ המערער. המערער טוען כי קיימת חשיבות רבה שהשופט אשר יכריע בתובענה ישמע בעצמו את עדי התביעה, ולפיכך אם יועבר התיק לשופט אחר, יהא עליו לשמוע עדויות אלה מחדש, המשפט יתארך וייגרם נזק כבד למערער שהינו נכה בכסא גלגלים. הערעור נתקבל.
ב. אכן, מדובר במקרה של פסילת עצמית בה יש לתת ללא ספק, משקל להערכתו העצמית של השופט את המצב, שכן לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. עם זאת, להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות. הם נקבעים על-פי אמת המידה הידועה והמקובלת של חשש ממשי למשוא פנים. לא אחת נקבע כי אין בהגשת תלונה על שופט - כשלעצמה - כדי לבסס עילת פסלות. אמת, תהיינה נסיבות בהן עצם הגשת התלונה - ובעיקר תוכן התלונה - תהיה מרכיב בתשתית הראייתית המניחה חשש ממשי למשוא פנים, אולם, אין זה המקרה דנן. זאת ועוד: כעולה מדברי בית המשפט בהחלטת הפסילה, החליט הוא לפסול עצמו על מנת למנוע לזות שפתיים מצד בעלי הדין בעניין זה. מכאן, שאף בית המשפט עצמו לא סבר כי מתקיים חשש אובייקטיבי למשוא פנים, כי אם חשש סובייקטיבי בלבד מצד בעלי הדין, ובנסיבות אלה הרי שלא כדין פסל את עצמו. כמו כן, מדובר בתביעה שהוגשה בשנת 1994 והעברת הדיון עלולה להביא
להתמשכות ההליכים עוד תקופה ממושכת, אין זה ראוי שהשופט יפסול עצמו, תוך גרימת נזק בלתי ראוי למערער.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דן צימרמן למערער, עו"ד גב' אפרת צ'רבוניץ למשיב. 19.7.01).
ע.א. 3417+3977/00 - חיים יניב נגד הדר חברה לביטוח בע"מ
*גובה הפיצוי בתאונת דרכים בפריט של סיעוד(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. התובע, יליד 1937, נפגע בתאונת דרכים ביום 5.4.96. התאונה הוכרה כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. כתוצאה מהתאונה סובל התובע מקואדרופלגיה מתחת לחוליה, עם יכולת תנועה מוגבלת ביד שמאל, ירידה קוגנטיבית ניכרת, התמצאות חלקית ושיתוף פעולה חלקי. הוא נזקק לסיעוד צמוד, ולעזרה בכל פעולות היומיום. בית המשפט פסק לתובע פיצויים בפרטי הנזק השונים ועל כך הוגשו ערעור וערעור שכנגד. הערעורים נדחו.
ב. יתכן שבמספר פרטי נזק היה מקום לשנות ממסקנות בית המשפט המחוזי, אך בסופו של דבר הדברים מתאזנים ובסכום הכולל שנפסק אין להתערב. פריט אחד המצדיק התייחסות נוגע לטיב ולעלות העזרה הסיעודית לתובע. בית המשפט המחוזי פסק לתובע בפרט זה פיצוי בשיעור 20,000 ש"ח לחודש. לטענת הנתבעת, הסכום הינו גדול מן הראוי, והוזכר בעניין זה פסק הדין אשר ניתן בע.א. 3375+3618/99 (פד"י נד(4) 410 - להלן פס"ד אקסלרוד), שם נקבע סכום של 12,000 ש"ח לחודש כתשלום הולם עבור הוצאות סיעוד, במקרה של אדם הנדרש לסיעוד בכל פעולות היומיום. ברם, מה שנאמר בפרשת אקסלרד שייך, כאמור בו, למקרה הרגיל, בו מועסק לצרכי סיעוד הנפגע עובד זר ובנוסף לו עובד מחליף באותם פרקי זמן. בענייננו הוכחו נסיבות מיוחדות לסטייה מהכלל.
ג. ראשית, בנסיבותיו המיוחדות של התובע נדרשים לו בפרקי זמן מסויימים שני עובדים אשר יסייעו לו באותו פרק זמן; שנית, המטפל בתובע חייב לדעת עברית, הן בדיבור והן בכתיבה. הוכח שבעזרת גירויים אינטנסיביים מהסביבה מצליח התובע להתקדם, לאט לאט, בתקשורת עם הסביבה, בתגובות ובהבנה. ראוי, על כן, שהעובדים שבסביבתו של התובע יהיו ישראלים, דוברי עברית, כדי שיטלו חלק במהלך זה. כך שעלותו של הסיעוד הנדרש לתובע חורגת בצורה משמעותית מהעלות הרגילה אשר נדונה בפרשת אקסלרוד.
ד. יתכן ובשני הנימוקים הנזכרים לא היה די כדי להסביר את הפער בין 12,000 ש"ח הנזכר בפרשת אקסלרוד לבין הסכום של 20,000 ש"ח שנפסק לתובע. אך ביהמ"ש הפחית מסכום הפיצוי החודשי של 20,000 ש"ח, סכום שהתובע זכאי לקבל כעזרה סיעודית מהביטוח הלאומי בשיעור של 6,666 ש"ח לחודש, בעוד שהתשלום החודשי המתקבל בפועל עומד על 4,620 ש"ח בלבד. כך שגם אם נפסק סכום גבוה מהראוי כסיעוד לעתיד, הדבר מתקזז כנגד ניכוי גבוה מדי מסכום זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אילן קנר למערערים, עו"ד משה עבדי למשיבה. 24.7.01).
ע.א. 8457/96 - שמואל שבאבו נגד מרים הרצוג ואח'
*דחיית טענה כי רישום דירה ע"ש הנתבע היה במחציתו בנאמנות עבור התובע. *זכויות דיירות מוגנת. *סמכות ביהמ"ש בתביעה שכנגד(מחוזי חיפה - ת.א. 1217/92 - ערעור וערעור נגדי הערעורים נדחו).
א. דירה בחיפה שהיתה בבעלות עמידר, שימשה לצרכי מגורים למערער (להלן: שבאבו) אשר החזיק בשלושה חדרים מהדירה ממועד כלשהו בשנות ה-60. ניסים עמרה ומשפחתו
(להלן: עמרה) החזיקו ביתרת הדירה משנת 1948. בפברואר 1970 רכש עמרה את הזכויות בדירה מעמידר והדירה כולה נרשמה על שמו בספרי החברה. שבאבו המשיך גם לאחר מכן להחזיק במחצית הדירה כמקודם. בשנת 1973 נפטר עמרה וזכויותיו בדירה עברו לבתו, המשיבה. החלק בדירה שבו התגורר המנוח הושכר על ידי בני משפחתו לאחרים. שבאבו השכיר ב-1981 את חלקו בדירה ומאותו זמן לא התגורר עוד במקום. מצב זה נמשך עד 1992. באותה שנה ביקשה המשיבה למכור את מחצית הדירה שלה והתברר לה כי הדירה רשומה במלואה, ולא רק מחציתה, על שם עמרה. שבאבו הגיש תביעה להכרה בזכויותיו במחצית הדירה, והמשיבה, כיורשת של עמרה, והמשיבה השניה, גברת לובנהיים, אשר בינתיים רכשה ממנה את הדירה, הגישו תביעה שכנגד לסילוק יד של המערער ושוכר הדירה מחלק הדירה שהוחזק על ידם.
ב. העילה הנטענת בתביעת שבאבו היא כי נתן לעמרה סכום של 15,000 ל"י כדי שירכוש עבורו בנאמנות זכויות בעלות במחצית הדירה. מאז נהגו, לטענתו, שני המחזיקים מנהג בעלים כל אחד בחלקו, ורק לאחרונה התברר לו כי הרישומים בעמידר ובמינהל יוחדו לשמו של עמרה בלבד. ביהמ"ש המחוזי בחן את שאלת זכויותיו של שבאבו משני היבטים אפשריים: האחד - רכישת זכות בעלות מכוח "נאמנות נסתרת"; השני - רכישת זכויות דיירות מוגנת במחצית הדירה. בית המשפט קבע כי שבאבו נכשל בהוכחת זכותו למחצית הדירה, ועם כשלון זה נדונה תביעתו לדחייה. אשר להיבט השני של זכות המגורים של שבאבו - קבע ביהמ"ש כי שבאבו פינה את יחידת המגורים שלו ומאז 1981 השכיר אותה, כך שגם אם עמדה לשבאבו זכות לדיירות מוגנת, הוא נטש את הדירה והשכירה בשכירות מישנה אסורה. על כן הורה ביהמ"ש על סילוק היד מהדירה, אך לא חייב את המערער בהוצאות. הערעור נדחה.
ג. גירסת הנאמנות נמצאה בלתי מבוססת. עדותו היחידה של שבאבו בענין זה היתה שזורה סתירות מהותיות ולקתה בליקויים מהותיים נוספים שפגעו במשקלה. מנגד, ניצבת כתמיכה לעדות יחידה זו העובדה כי שבאבו החזיק בפועל בחלק מן הדירה משנות השישים ואילך והשכיר אותה מתחילת שנות השמונים, כאשר עד 1992 איש לא כפר בזכותו לעשות כן. אעפ"כ עולות התמיהות הבאות: כיצד שילם לעמרה כספים ולא דאג לקיום מסמך, קבלה או תיעוד כלשהו שיעיד על התשלום ועל הזכות שנרכשה? מדוע לא דאג, לפחות לאחר פטירת עמרה, לבירור פרטי הרישום בעמידר? מדוע, מלכתחילה, נזקק שבאבו לרכישת הזכויות מעמידר בנאמנות נסתרת? כאשר מצרפים אלה לאלה, ונוכח העובדה כי אין, ולו מסמך אחד, התומך בגירסת הנאמנות - המסקנה המתבקשת היא כי אין מנוס אלא לדחות גירסה זו.
ד. אשר לזכויות הדיירות המוגנת - המערער לא תבע זכויות בהליך זה מכוח דיירות מוגנת. בימ"ש קמא נתן דעתו להיבט זה מעבר לנדרש, ומצא כי העובדות לא הניחו יסוד לקיומן של זכויות דיירות מוגנת, ומכל מקום, גם אם היה שבאבו דייר מוגן בעבר, הוא חדל להחזיק במקום ולא הוכיח קיום זכות להשכרת מישנה. כך שלא היתה תשתית ראייתית עליה יכול היה ביהמ"ש לבסס מסקנה כי המערער רכש זכויות דיירות במחצית הדירה.
ה. אין יסוד לטענת המערער בדבר היעדר סמכות עניינית לביהמ"ש המחוזי ביחס לתביעה שכנגד שהוגשה נגדו. על פי סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט, בתביעה שכנגד אזרחית מוסמך לדון ביהמ"ש גם אם אותו ענין או אותה תביעה מצויים בסמכות בימ"ש השלום. מכאן, שגם אם התביעה שכנגד - אילו הוגשה כתביעה עצמאית - היתה נתונה לסמכות בימ"ש השלום, הרי משהוגשה כתביעה שכנגד קמה סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בה.
ו. חזקתו של שבאבו במחצית הדירה במשך שנים רבות בלא הפרעה, הן בחייו של עמרה והן לאחר מותו, הינה עובדה בעלת משקל הוכחתי לא מבוטל. אולם, אין די בכך כדי להעיד על אופי זכויותיו של שבאבו בדירה. המשיבות בערעורן הנגדי עומדות על קבלת הוצאות, לאחר שהן התביעה והן הערעור נדחו. בקשתן בדין היא. עם זאת, נותרה בענין זה תחושה כי ראוי לתת ביטוי כספי כלשהו לחזקתו ארוכת השנים של המערער במחצית הדירה, גם אם לא הצליח להוכיח את מהות זכויותיו בה. על כן אין לחייב את המערער בהוצאות. מאותם טעמים, טוב היה אילו חזרו בהן המשיבות מכוונתן לתבוע את המערער לשכר ראוי עבור שנות ישיבתו בדירה, ואם בינתיים נדונה תביעה כזו וניתן בה פס"ד, כי ישקלו להימנע מלממשו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד רפאל רויטגרונד למערער, עוה"ד חן שחף ואליהו מאור למשיבים. 24.7.01).
בג"צ 6268/00 - קיבוץ החותרים ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*זכות קניינית מסוג "זכות נטילה" וזיקת הנאה בתביעה להמשך כריית זיפגיף ללא צורך במכרז. *אין זכות קנוייה להמשך מדיניות של הטבות בניגוד לדרישות חוק חובת המכרזים. *פגיעה בזכות הטיעון. *חופש העיסוק(העתירה נדחתה).
א. עד שנת 1964 כרו העותרים 15-1 (להלן: הכורים) זיפזיף מחוף הים. לטענתם, עוסקים הם בכרייה עוד מתקופת המנדט. בשנת 1964 הוקמה ועדה לבדיקת נושא כריית זיפזיף בחוף הים. הוועדה המליצה על הפסקת הכרייה באזור החוף מטעמים אקולוגיים ועל הפניית הכורים לאזור דיונות חול הנמצא מזרחה לאזור שפת הים. שר הפיתוח הוציא ביום 31.5.64, צו בדבר הכרזת אזור סגור לכריית חול. ביום 26.7.71, בעקבות המלצת ועדה בנושא הכרייה, קיבלה מועצת מינהל מקרקעי ישראל החלטה לפיה תינתנה לכורים שעסקו בשנת 1964 בכריית זיפזיף, הרשאות בלעדיות, עתיות, שנתיות לכריית חול, וזאת, עד ל- 31.3.73. ביום 5.3.73 נתקבלה על-ידי המועצה החלטה 121, לפיה הרשאות לכריית חול יינתנו החל בתאריך 1.4.73 בדרך של מכרזים פומביים, למעט הרשאות לכורים, להם תינתנה הרשאות עתיות כאמור, ללא מכרז. הרשאות אלה תוגבלנה לאזורים בהם נעשית הכרייה על ידם במועד מתן ההחלטה, עד לגמר ניצולם של שטחים אלה. ב-1992 חוקק חוק חובת המכרזים, שמכוחו הותקנו בשנת 1993 תקנות חובת המכרזים. תקנה אחת מאשרת את הפטור ממכרז שניתן לכורים אשר קיימת כלפיהם התחייבות תקפה של המדינה מן העבר וכל עוד התחייבות העבר תקפה. לאור חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, קיבלה מועצת מקרקעי ישראל, ביולי 2000, את החלטה 833, המבטלת את החלטה 121 וקובעת כי הרשאות לכריית חול תינתנה על יסוד מכרזים פומביים. העותרים הגישו עתירה לביטול החלטה 833, ולהעניק להם הרשאה בלעדית לכריית חול באתרי כרייה מסויימים. העתירה נדחתה.
ב. לטענת הכורים פגעה החלטה 833 בזכויותיהם החוקתיות לקניין ולחופש עיסוק. לטענתם, יש בידם זכות קניינית מסוג "זכות נטילה". כן טוענים הם, כי הם בעלי זיקת הנאה מכוח החלטות 105 ו-121. טענות אלה יש לדחות. השאלה אם "זכות הנטילה" היתה מוכרת בשיטתנו המשפטית קודם לחוק המקרקעין, אינה נקייה מספקות. כך גם השאלה אם, בהנחה שאכן כך הוא, ממשיכה זכות זו להתקיים אחרי חוק המקרקעין. אך גם אם זכות זו היתה בשיטתנו, לא נוצרה לזכות הכורים "זכות נטילה". כמו כן לא קמה להם זכות קניינית מסוג "זיקת הנאה". החובה להוכיח קיומה של זכות קניינית או כוונה להעניקה, היא על הטוען זאת. לא הוכיח הטוען כוונה לכינון זכות קניינית, הרי שלפנינו יחסים חוזיים בלבד. הכורים לא הוכיחו זכות כזו.
ג. אשר לטענת ההסתמכות על ההחלטות שפטרו את הכורים ממכרזים - כלל הוא כי אין לאדם מסויים או לציבור מסויים כלשהו, זכות קנוייה, לתבוע, שמדיניות שהטיבה
עימו בעבר תישאר בתוקפה גם לעתיד לבוא. זאת ועוד, סמכות הנתונה לרשות שלטונית, כוללת גם את הכוח לשנות, לתקן, להתלות או לבטל מעשה מינהלי שעשתה מכוח סמכותה. הרשות רשאית, ולעתים אף חייבת, לתקן או לבטל את החלטתה.
ד. אשר לטענה בדבר חופש העיסוק שנפגע - אין בפגיעה זו, כדי לתת בידי הכורים זכות העומדת בניגוד לחובות המוטלות על המדינה לחלק את משאביה בצורה הוגנת ושוויונית, ע"י מכרזים. אכן, הכורים נפגעו מכך שבלעדיותם בכרייה נשללה מהם, אלא שפגיעה זו, גם אם היא מהווה פגיעה בחופש העיסוק לפי חוק היסוד, עומדת בפסקת ההגבלה, באשר היא נעשתה לתכלית ראוייה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.
ה. הכורים טוענים שנפגעה זכות הטיעון שלהם - אכן, הם לא הופיעו בפני המועצה עצמה, אלא שטיעון בפני גורם מטעם הרשות המוסמכת להחליט, יכול להחליף טיעון בפני הרשות עצמה. טענה אחרת נוגעת לשלילת זכות הטיעון המשנית, עקב מניעת עיון בחוות הדעת המשפטית שהוכנה על-ידי העוזר ליועץ המשפטי של משרד התשתיות הלאומיות, בחוות הדעת של הצוות ובמסמכים שהוגשו לצוות לשם הכנתה. חוות הדעת של עוזר היועץ המשפטי של משרד התשתיות היא חוות דעת משפטית-פנימית. הלכה היא, כי כאשר בחוות דעת כאלה עסקינן, לא מוטלת על הרשות חובה למסרה לאחר. ההסתדרות הכללית טוענת כי החלטה 833 פוגעת בחופש העיסוק של העובדים. על כך יאמר, שחופש העיסוק אינו הזכות להיות מועסק ואין חוק היסוד מגן על המשך העסקת עובד ע"י מעביד מסויים במקום עבודה מסויים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד חנן מלצר, גב' נאוה אילן, גב' אפרת שפירא, אבי דניאל ניסנקורן וגב' נטע רות לעותרים, עוה"ד מלכיאל בלס, דן בן שאול ורנאטו יארק למשיבים. 23.7.01).
ע.א. 8288/00 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' נגד סיכסך סאמי
*נטל ההוכחה לקביעת שיעור הנכות בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 271/95 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב, יליד 26.1.49, תושב הכפר זיתא ביו"ש, נפגע בתאונת דרכים ביום 2.6.92 והמערערים חבים בפיצויו. ביהמ"ש המחוזי קבע, שכתוצאה מהתאונה נגרמה למשיב נכות בתחום האורטופדי בשיעור של %10, ובתחום הנוירולוגי-פסיכיאטרי בשיעור %10 לצמיתות. את נזקיו של המשיב קבע ביהמ"ש בסכום כולל כ-275 אלף ש"ח, מהם כ-36 אלף ש"ח בגין כאב וסבל, 100,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר, 130,000 ש"ח בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד ו-12,000 ש"ח בגין הוצאות שונות. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. לאחר הבדיקה הראשונה בה בדק המומחה מטעם ביהמ"ש, את המשיב, נקבעה לו נכות בשיעור %50 בגין אפילפסיה ו-%20 בגין דיכאון תגובתי. הוברר שהמשיב העלים מהמומחה עובדות חשובות וכי היה מאושפז בעבר בבתי חולים פסיכיאטריים ועוד בשנת 1982 אובחן כפסיכוטי. עוד הוברר, שהוא סבל מחבלות בראש קודם התאונה הנדונה. המשיב גם התגלה כמי שמתחזה במחלות לצורך קבלת פיצויים. לפיכך הגיש המומחה חוות דעת שניה שלפיה אין לקבוע קשר סיבתי בין התאונה לבין מצב המשיב. על אף זאת, קבע בית המשפט שנגרמה למשיב נכות בתחום זה בשיעור %10, על יסוד הנחתו שלא ניתן לשלול באופן חד משמעי קיומם של התקפים אפילפסיים, וכי אלה הם כתוצאה מהתאונה, וכן לא ניתן לשלול את האפשרות שחלה החמרה במצבו הנפשי של המשיב עקב התאונה. מסקנה זו אין לקבל.
ג. אין ספק, שביהמ"ש אינו קשור בחוות דעת רפואית אשר הוגשה כראייה, אפילו מדובר במומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, ואפילו חוות דעתו ועדותו מהווים ראייה יחידה.
לעיתים, מתוך חומר הראיות, לרבות מתוך עדות המומחה עצמו, ניתן ללמוד שהמסקנה אליה הגיע בדבר שיעור הנכות, או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה, מוטעית. אלא שבענייננו לא התקיים אף אחד מהמקרים אשר הצדיקו סטייה ממסקנתו של המומחה. העובדה לבדה שאין שלילה קטגורית, חד משמעית, של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות, אין בה די לצורך זה. על התובע חל נטל ההוכחה, להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק שנגרם לו, ולא די בכך שיראה שקיימת אפשרות רחוקה לקשר כזה. התובע לא עמד בנטל זה. לפיכך לא היה מקום לקבוע שנותרה למשיב נכות כתוצאה מהתאונה בתחום הנוירולוגי-פסיכיאטרי. שיעורי הפיצויים תוקנו בהתאם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ליפא ליאור למערערים, עו"ד שאדי אלמאדי למשיב. 24.7.01).
ע.א. 1636/98 - רב בריח בע"מ נגד בית מסחר לאביזרי רכב חבשוש בע"מ ואח'
*הפרה תורמת של פטנט"(מחוזי ת"א - ת.א. 1509/93 - הערעור נתקבל).
א. חברת רב בריח רשמה פטנט, על צירופם של רכיבי מערכת לנעילת ידית ההילוכים של רכב, באמצעות שלושה חלקים: (1) אנקול הסוגר על ידית ההילוכים ומתחבר ל -(2) מנעול תלי, המורכב על (3) מעמד מברזל, המחובר חיבור קבוע לגוף הרכב. החידוש האמצאתי מצוי בשילוב שלושת החלקים. כל אחד מן החלקים, כשלעצמו, אינו מוגן פטנט. המשיבה 5, החברה אס.די.אר, (להלן: המשיבה) החלה לייבא מטייוואן מנעול תלי ואנקול, ומנעול התלי הותאם כך שאפשר להרכיבו על מעמד, כולל על זה מתוצרת רב בריח. שני החלקים המיובאים שווקו בתוספת ברגים ואומים שהתאימו לחיבור המנעול על גבי מעמד. אין מחלוקת כי מי שיצרף את שני החלקים המיובאים על גבי מעמד הוא בבחינת מפר של זכות הפטנט של רב בריח. אולם, הטענה שבפי המשיבה היא כי לא סיפקה אלא שני חלקים בלבד, שאינם מוגני פטנט. טענה זו שייכת לסוגיה המכונה "הפרה תורמת של פטנט". בית המשפט המחוזי דחה את תביעת רב בריח. הערעור נתקבל.
ב. לאחר שסקר את הדין והפסיקה במדינות העולם הגיע ביהמ"ש למסקנה כי אין כל מניעה שגם אנו נכיר בדוקטרינה של "הפרה תורמת". יש להכיר בדוקטרינה זו תוך כדי קביעת תנאים מגבילים לתחולתה, במקביל לאלו שנקבעו בחקיקה בארה"ב ובבריטניה. תנאים אלו הם שלושה: כי הרכיבים הנמכרים מהווים חלק מהותי מהאמצאה המוגנת; כי המשווק יודע, או בנסיבות העניין היה עליו לדעת, שהרכיבים מתאימים באופן מיוחד לקומבינציה המפרה את זכות הפטנט וכי הם מיועדים בפועל לכך; והתנאי השלישי הוא שלילי, בהיותו חריג לאחריות: הוא קובע כי האחריות אינה חלה במקרה שבו הרכיב הנמכר הוא מוצר בסיסי המתאים לשימוש משמעותי אחר שאין בו משום הפרת הפטנט. אין ספק כי שני התנאים הראשונים מתקיימים בענייננו. אשר לתנאי השלישי - המשווק יכול לפטור את עצמו מאחריות להפרה תורמת, אם יוכח שהמדובר ברכיב שהוא בבחינת מוצר מסחרי בסיסי, המתאים גם לשימוש מהותי שאינו מפר פטנט.
ג. ביהמ"ש קמא קבע שרב בריח לא הוכיחה כי למנעול המיובא אין כל שימוש אלא שימוש שגורר הפרת פטנט. על כך יש להעיר שתי הערות עקרוניות: ראשית, התנאי-החריג אינו מתקיים בכל מקרה אלא צריך להראות כי השימוש הבלתי-מפר הוא מהותי בנסיבות העניין. במקרה הנדון, אין למנעול התלי שימוש מהותי אחר מאשר הרכבתו בתוך הרכב לשם מניעת גניבת הרכב; שנית, נטל ההוכחה בדבר היות הרכיב מוצר בסיסי מוטל על הנתבע, הטוען טענה זו להגנתו. המסקנה היא כי הוכחו כל התנאים הדרושים
לשם הטלת אחריות על חברת אס.די.אר בשל הפרה תורמת של זכויות הפטנט של רב בריח.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יובל לוי למערער, עוה"ד נחמן כהן-צדק וגב' שירלי גל למשיבים. 23.7.01).
רע"א 1964/00 - POLISHING NAMDARואח' נגד חיים טאוס
*ביטול החלטה לבטל פסק בוררות בנימוק של "ניגוד עניינים" אצל הבורר (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בהליך בוררות שבו תבעו המבקשות לחייב את המשיב בתשלום עבור משלוחי יהלומים ניתן פסק שבו חוייב המשיב לשלם למבקשות כ- 475 אלף דולר. המשיב הגיש בקשה לביטולו של פסק הבורר, וביהמ"ש המחוזי ביטל את הפסק בשל אפשרות לניגוד אינטרסים בין מעמדו של הבורר כבורר לבין תפקידו כיועץ משפטי חיצוני לבורסת היהלומים הישראלית ולחברת בת שלה המשמשת כחברת ניהול ואחזקה של בנייני בורסת היהלומים. נקבע, כי ניגוד העניינים נוצר לנוכח העובדה שבחברת-הבת מכהן כדירקטור משה נמדר, שהוא אחד משני הבעלים של המבקשת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
נמדר מונה כאחד מ-15 הדירקטורים של חברת-הבת - עקב היותו נציג הדיירים בבניין שבניהולה - לאחר תום שמיעת הראיות בבוררות. הבורר נבחר על-ידי הצדדים בשל בקיאותו בעסקות יהלומים המתנהלות בבורסה. בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי הודגש כי הבורר עמד במצב של ניגוד עניינים אובייקטיבי בשל העובדה שדירקטוריון חברת-הבת הוא הגוף הקובע את שכרו של היועץ המשפטי עבור ייעוץ משפטי שהוא מספק לחברת-הבת. הגם שקביעה זו נכונה באופן תיאורטי, הרי שמציאות החיים מלמדת, כי כאשר מדובר באחד מ-15 דירקטורים, שממילא התמנה לאחר שלב שמיעת הראיות בתיק, לא נוצר ניגוד עניינים במישור האובייקטיבי, ובוודאי שלא קם חשש ממשי למשוא פנים מצד הבורר, שיהא בו כדי להצדיק את ביטול הליך הבוררות כולו.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גב' נאור. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גיל וויאקובסקי למבקשות, עוה"ד רונן ריינגולד וגיא ברוורמן למשיב. 15.7.01).
ע.א. 4727/01 - נחום כהן נגד אילן פרץ
*סירוב לבקשת פסילה בתיק אזרחי בנימוק שהשופט דן בתיק פלילי שבעקבותיו הוגשה התביעה האזרחית (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הורשע ע"י נשיא בימ"ש השלום בירושלים, בתקיפת המשיב, ונגזר לו עונש של חצי שנה מאסר לריצוי בעבודות שירות ותשלום פיצויים למשיב בסך 10,000 ש"ח. בעקבות ההרשעה הגיש המשיב נגד המערער "תובענה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים", והתיק הגיע לדיון בפני נשיא ביהמ"ש. בעקבות זאת הגיש המערער בקשה לפסילת השופט, בטענה כי אין זה מן הראוי שביהמ"ש אשר דן בתיק הפלילי ידון גם בתביעה האזרחית, נוכח העובדה שהכרעת הדין בתיק הפלילי נסמכת על קביעות מהימנות הצדדים, וברור בעליל שדעתו של ביהמ"ש נקבעה מראש לחובתו. המשיב התנגד לבקשת הפסילה בטענה כי מדובר בתובענה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, ועל-פי הוראת סעיף 77(א) לחוק בתי המשפט מוסמך השופט שדן בהליך הפלילי לדון בתביעה האזרחית, לבקשת מגיש התביעה. ביהמ"ש, דחה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
עצם העובדה שהשופט דן בהליך הפלילי, אין בה כשלעצמה כדי ליצור עילת פסלות. כמו גם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם שאינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך, אפילו מקום בו מוחזר התיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור. השאלה היא תמיד, האם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו
של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". בענייננו, אכן אימץ ביהמ"ש בתיק הפלילי את גירסתו של המשיב כמהימנה, אך מכתבי הטענות עולה כי עיקר המחלוקת בהליך זה הוא בשאלת גובה נזקו של המערער, שאלה אשר לא נידונה בהליך הפלילי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב פודים למערער, עו"ד א. עמוס פריד למשיב. 23.7.01).
רע"פ 5356/01 - זאב שוויץ נגד מדינת ישראל
*החזרה לכלא עקב החמרה בעונש (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בביצוע עבירות סמים ונדון ביום 7.5.01 ל-10 חודשי מאסר בפועל ו-8 חודשי מאסר על תנאי. בגזר דינו הסתמך ביהמ"ש על תסקיר מבחן שהוגש לו ע"י שירות המבחן. היות והמבקש שהה במעצר למשך תקופה זו השתחרר המבקש עם מתן גזר הדין. המשיבה הגישה ערעור על קולת העונש וביהמ"ש המחוזי קבע כי העונש חרג מאמת המידה הראוייה והאריך את המאסר ב-10 חודשים נוספים. ביהמ"ש הורה על שליחתו של המבקש למאסר ביום 8.7.01. בבקשתו לרשות ערעור מעלה המבקש שתי טענות: האחת, כי הוא נמצא בתהליכי שיקום מתקדמים, וביהמ"ש המחוזי צריך היה לבקש תסקיר משלים משירות המבחן; השנייה, כי אין זה ראוי לשלוח למאסר אדם שכבר ריצה את עונשו כפי שנגזר עליו ע"י בימ"ש השלום, לאחר ששהה תקופת זמן משמעותית מחוץ לכותלי הכלא. הערר נדחה.
בימ"ש השלום שם את הדגש על עמדת שירות המבחן למבוגרים שיש להטיל על המבקש תקופת מאסר קצרה כדי להגדיל את סיכויי השיקום והגמילה שלו מסמים, ואילו ביהמ"ש המחוזי שם את הדגש על העובדה כי למבקש עבר פלילי ניכר הכולל עשר הרשעות בעבירות סמים, רכוש ואלימות, וכבר ריצה עונשי מאסר מספר פעמים. אין מקום שביהמ"ש העליון יבחן את הסוגייה בפעם השלישית, שכן אין המקרה מעורר שאלה בעלת חשיבות כללית או עקרונית החורגת מגבולותיו של התיק הנדון. קורה לעיתים שבתי המשפט מחזירים למאסר נאשם שכבר שוחרר וזאת כתוצאה מקבלת ערעור המדינה על קולת העונש. אשר לטענה כי היה על בית-המשפט המחוזי להורות על הגשת תסקיר מבחן משלים - בנסיבות המקרה לא היה ביהמ"ש חייב לעשות כן. הפעלת שיקול הדעת שלו בעניין זה אינה מקימה בסיס להיענות לבקשת רשות הערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אפרים קציר למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 24.7.01).
ע.א. 4984/00 - מילובן אם.סי.פי בע"מ נגד אולג זילברמן
*גובה כושר ההשתכרות ושיעור הפסד כושר ההשתכרות (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב, יליד 1971, נפגע בתאונת עבודה ביום 13.10.94, ונכותו הרפואית המשוקללת היא בשיעור %47.30. ביהמ"ש המחוזי קבע את שיעור נכותו התיפקודית ואת הפסד כושר השתכרותו עקב התאונה בשיעור %70 לצמיתות. את כושר השתכרותו של התובע לולא התאונה העמיד ביהמ"ש המחוזי על שיעור השכר הממוצע במשק. בהתאם לנתונים אלה, קבע ביהמ"ש את הפסדי ההשתכרות. בנוסף לכך פסק ביהמ"ש 200,000 ש"ח בגין הצורך בעזרת הזולת, ו- 250,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני. מסכום זה הורה ביהמ"ש לנכות את גימלאות המוסד לביטוח לאומי. הערעור נתקבל בחלקו.
אין להתערב בקביעת שיעור כושר ההשתכרות. בעת התאונה המשיב טרם רכש מקצוע. הוא היה בן 23 שנים בלבד ועתידו היה לפניו. גם אופן שיקומו לאחר התאונה, כשהחל לעבוד בסוכנות ביטוח, על אף מומו, תומך בהנחה שלולא התאונה היה מגיע להשתכרות כדי השכר הממוצע במשק. לעומת זאת, לא היה מקום לפסוק הפסד כושר
השתכרות בשיעור %70. המשיב מועסק בסוכנות ביטוח ומשכורתו מגעת כדי 3,500 ש"ח לחודש. אין מדובר בעבודה חד פעמית או קצרה, אלא לאורך תקופה של שנים. יש בכך להצביע לכאורה על כושר השתכרות של המשיב בשיעור המהווה קצת למעלה ממחצית השכר הממוצע במשק ביום פסה"ד. בהתחשב בנתון זה ובשיעור נכותו הרפואית של המשיב, כאמור, יש להעמיד את הפסד כושר השתכרותו בשיעור של %50.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. רנרט למערערת, עו"ד א. ברק. 24.7.01).
רע"א 1641/01 - הדסה ומנחם בוטנר נגד קיבוץ חפציבה ואח'
*הטלת עיקול זמני עם הגשת תביעה (הבקשה נדחתה).
המשיב (להלן: הקיבוץ) הגיש תובענה נגד המבקשים, חברי הקיבוץ, בטענה שהמבקשים לא העבירו לידיו הכנסות שקיבלו ממקורות חיצוניים, אף שלפי תקנון הקיבוץ הם היו מחויבים לעשות כן. במסגרת תובענה זו, הגיש הקיבוץ בקשה להטלת עיקול זמני על דירה שבבעלות המבקשים. המבקשים הינם נכים, ולטענתם הם פטורים מהחובה להעביר הכנסות מעין אלה לידי הקיבוץ, משום שהקיבוץ סירב לספק להם אמצעי עזר שונים בגין נכויותיהם, וכן משום שהקיבוץ כבר ניכה מתקציבם חלק מן הסכום האמור. ביהמ"ש הטיל את העיקול כמבוקש. ביהמ"ש קבע כי לנוכח הודאת המבקשים כי לא העבירו את הכנסותיהם לידי הקיבוץ, נסמכת התובענה על "ראיות מהימנות". כן קבע כי קיים חשש כי אי מתן צו יוביל להכבדה על מימוש פסה"ד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטלתו של צו עיקול זמני נדרשת, מקום בו מתעורר חשש לסיכול אפשרותו של התובע לממש את הסעד הסופי שינתן לו, אם תתקבל תביעתו. מאידך, בהטלת העיקול הזמני יש כדי להוביל לפגיעה בזכות הקניין של הנתבע, שהינה זכות יסוד חוקתית. תקנה 360 לתקנות סדר הדין מאזנת בין האינטרסים השונים של הצדדים. המבקשים אינם חולקים על כך שקיבלו הכנסות ממקורות חיצוניים, ואף אינם מכחישים כי על-פי הקבוע בתקנון הקיבוץ, מן הדין להעביר הכנסות אלה לידיו. טענת המבקשים בדבר זכות כספית נגדית כלפי הקיבוץ הינה טענת הגנה, ואין בה כדי לשלול את מתן הסעד הזמני בשלב המקדמי. אף היסוד בדבר חשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין, התקיים במקרה דנן.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד רזיאל אברון למבקשים, עו"ד גב' איריס אבידור-שלו למשיב. 24.7.01).
ע.א. 5089/01 - חביב תאופיק ואח' נגד בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
*סירוב לבקשת פסילה בנימוק שהשופט מתח ביקורת על התנהגות המערערים שלא הגישו במועד חוו"ד מומחה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בבימ"ש השלום מתנהלת תובענה שהגיש המשיב נגד המערערים. אלה היו אמורים להגיש חוות דעת מטעמם, ולא עשו כן. כתוצאה מכך, לטענת המערערים, התפרץ השופט לעבר בא כוחם והטיח בהם דברים קשים. לדעת המערערים גיבש השופט דעה קדומה העולה לכדי חשש ממשי למשוא פנים. השופט דחה את בקשת הפסלות וציין כי אמנם הביע את כעסו הרב על המערערים, בשל עיכובים רבים שחלו בשמיעת התיק אותם ייחס לחוסר הגשת חוות דעת מטעם המערערים, אך גם אם הסגנון היה נרגז מעל למידה הראוייה, אין בכך מאום לעניין פסלות. הערעור נדחה.
אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו. אין כאן חשש ממשי למשוא פנים. בית המשפט הביעה מחאה על העיכוב בהגשת חוות הדעת מטעם המערערים, ואין בכך, בנסיבות העניין, כדי למנוע
ממנו מלהעריך אותה כשתוגש, או מלהעריך את טיעוני המערערים לגופם בהליך המתנהל בפניו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד פאיז שרקאוי למערערים. 24.7.01).
רע"א 3124/01 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד אברהם נילי
*סירוב להתיר הבאת ראיות לסתור קביעת אחוזי נכות ע"י המוסד לביטוח לאומי (הבקשה נדחתה).
בדיון המתנהל בביהמ"ש המחוזי ביקשו המבקשים להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), אשר קבע למשיב 100 אחוזי נכות צמיתה. לטענתם, היתה הוועדה הרפואית של המל"ל אמורה לקבוע אם קיים קשר סיבתי בין התאונה בה היה מעורב המשיב לבין ארוע מוחי אותו עבר מאוחר יותר ביום התאונה, אך היא לא עשתה כן. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על אף שהוועדה לא התייחסה במפורש לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לארוע המוחי, הרי שמהמסמכים שצורפו לכתבי הטענות ניתן להסיק כי הוועדה קשרה בין השניים. המשיב אמנם סבל בעבר מזעזוע מוח קל כתוצאה מחבלה בראשו, אולם ארוע זה התרחש 23 שנים לפני הארוע הנדון, וכל אותה תקופה תיפקד המשיב כנהג מונית. סמיכות הזמנים בין התאונה לבין הארוע המוחי, כמו גם התייחסות הוועדה לפגיעת הראש כנובעת מהתאונה, מניחות את הדעת. על כן אין להתערב בשיקול דעת הוועדה, דבר הנעשה במקרים חריגים בלבד.
(בפני: השופט אור. עו"ד אילן ירון למבקשות, עו"ד שמעון כץ למשיב. 23.7.01).
בש"פ 5696/01 - מדינת ישראל נגד אליהו אברמוביץ
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של אינוס (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירת אינוס ותקיפה. על פי כתב האישום, המתלוננת קיימה עם המשיב מערכת יחסים אינטימיים, וכשחפצה בסיומה החל המשיב להטרידה ולהפעיל עליה לחצים, כי תקיים עמו יחסי מין. בהזדמנות אחת ניסתה לברוח ממנו, אך המשיב גרר אותה, תוך הפעלת אלימות חזרה לדירה, נעל את הדלת ואנס אותה. המעשים נעשו באלימות ובאכזריות. גם לאחר האירוע המשיך המשיב להטריד את המתלוננת טלפונית ובמועד מסויים אף הגיע לדירתה. המשיב נעצר עד תום ההליכים ומעת לעת הוארך מעצרו מעבר ל-9 חודשים. לאחרונה הוארך המעצר בהחלטתו של השופט טירקל מיום 22.5.2001. כל הראיות בתיק נשמעו והכרעת הדין צפוייה להינתן בתחילת אוגוסט. בדיון בפני השופט טירקל נטען ע"י הסניגור כי המשיב הוא פגוע הלם קרב הזקוק לטיפול, וכי מצבו הורע בתקופת המעצר. השופט טירקל ציין כי טענה זו יש להעלות בבקשה לעיון חוזר. ביום 7.6.2001, הוגשה בקשה לעיון חוזר. התקיימו כמה דיונים, נחקרו מומחים, ובסופו של דבר הוחלט לשחרר את המשיב למעצר בית במושב מחולה שם הוא אמור להיות מועסק. הערר נתקבל.
לא היתה בדיקה פסיכיאטרית של המשיב ע"י מרכז בריאות הנפש. בקשת המדינה לבדוק את המשיב נדחתה על ידי הערכאה הראשונה שקבעה שמדובר בבדיקה קשה. המבקש ביסס את טענותיו בעניין מצבו הנפשי על חוות דעתו של ד"ר רון לוי, אשר שימש בעבר ראש מדור פסיכולוגיה בחיל המודיעין. גם בהנחה כי אבחנתו של ד"ר לוי נכונה היא, הרי בהחלטה בעניין השחרור בערובה לא ניתן המשקל הראוי לדרגת המסוכנות של המשיב, עליה עמדו כבר כל השופטים שדנו בהליכים הקודמים. המעשים בהם מואשם המשיב מצביעים, לכאורה, על מסוכנותו, ועל היעדר שליטה בדחפים. הכרעת הדין
בעניינו של המשיב צפוייה להינתן, כאמור, בתחילת אוגוסט. לא היה מקום להפוך את הקערה על פיה זמן כה קצר לפני מתן הכרעת הדין על יסוד חוות דעתו של ד"ר לוי.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד דוד זכריה למערערת, עו"ד גב' יהודית דויטשר ברקן למשיב. 17.7.01).
רע"פ 4722/01 - יוסף כהן פור נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לערעור שלישי על חומרת העונש. *ביהמ"ש מוסמך להוציא מהאולם נאשם המפריע לדיון (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בתקיפת אשתו וגרימת חבלה חמורה ובימ"ש השלום גזר לו עונש של 15 ימי מאסר בפועל, ו-4 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים. ביהמ"ש הדגיש, בגזר דינו, כי בעבירות אלימות כלפי בן זוג נדרשת העלאת רף הענישה, וכי ישנו צורך בהרתעת המבקש מהתנהגות תוקפנית בעתיד. מאידך שקל בית המשפט את בעיותיו הבריאותיות של המבקש, את העובדה כי הודה בעבירה במסגרת הסדר הטיעון ובכך חסך זמן שיפוטי. ביהמ"ש המחוזי החמיר בענשו של המבקש והעמידו על 9 חדשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין מתעוררות כאן שאלות בעלות חשיבות חוקתית, או עניינים בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, וטרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר. אין זה מקרה בו החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. המשיב הוצא מאולם הדיונים בעת מתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, אך אין בכך, בנסיבות העניין, כדי להוות עילה לקיומו של ערעור. בסמכות בית המשפט להרחיק נאשם מאולם הדיונים המפריע לדיוני ביהמ"ש, תוך יידועו על ההליכים שהתנהלו שלא בפניו. בא כוחו של המבקש היה נוכח באולם הדיונים באותה השעה. גם באי דחיית הדיון לשם קבלת תסקיר מבחן משלים אין עילה למתן רשות ערעור. אף טענת המבקש לעניין העונש שהשית עליו ביהמ"ש המחוזי אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אשר אוחיון למבקש, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 23.7.01).
רע"א 2527/01 - עבדאללה שאור נגד תנובה... בע"מ
*הפחתת סכום ההוצאות שנפסק נגד התובע שהגיע באיחור לדיון (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש, אשר הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, הגיע באיחור לאחד הדיונים. לאחר המתנה של כ-30 דקות, החליט בית-המשפט, מטעם זה, לדחות את תובענתו במעמד צד אחד, ולחייבו בתשלום הוצאות בסך 15,000 ש"ח. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק-הדין, בגידרה הסביר כי התעכב בדרכו עקב עומס תנועה בדרכים. השופטת נעתרה לבקשה תוך חיוב המבקש לשלם הוצאות בסך 15,000 ש"ח כתנאי לביטול פסה"ד. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור על סכום ההוצאות נתקבל.
ככלל, בעל-דין המפר הליך דיוני, ואגב כך גורם נזק לבעל-הדין שכנגד ולבית-המשפט, עליו לשאת בהוצאות המשקפות את העלות שגרם לה על מרכיביה השונים. על ביהמ"ש לוודא כי נשמרת הזיקה בין סוג ההפרה שנגרמה ונסיבותיה, לבין סכום ההוצאות הנפסק. במקרה דנא, סכום ההוצאות שנפסק בסיומו של ההליך בכללותו, הועמד על 15,000 ש"ח. משכך נקבע, אין אלא להסיק כי מידת הנזק שגרם המבקש באי התייצבותו, מצדיקה פסיקת הוצאות בסכום נמוך יותר. לפיכך, יועמד סכום ההוצאות על 2000 ש"ח בלבד.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שוקרי עמאד למבקש, עוה"ד גב' קרן פסח וגב' לילי דורון למשיבה. 16.7.01).
ע.א. 949/01 - לירן וחנה הנדל נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*מחיקת ערעור עקב הגשתו באיחור (הערעור נמחק מחמת הגשתו באיחור).
ביום 21.10.99 ניתן פס"ד בתביעת נזקי גוף, הכולל הכרעה סופית לגבי רוב רובם של הנושאים שנדונו. בסיום פסה"ד נקבע כי "החישובים הנדרשים בפסה"ד יחושבו ע"י אקטואר...". לאחר מתן פסה"ד ניתנו מספר החלטות ביניים, חלקן הבהרות שנדרשו להשלמת עבודת האקטואר, וחלקן השלמות בנוגע לנושא אחד שלא הוכרע בפסה"ד - סכום הפיצוי לתובע עבור טיפולי פוריות. ביום 14.12.00 ניתנה החלטה לפיה על הצדדים להגיש פסיקתא לחתימת ביהמ"ש בהתבסס על חוות דעת האקטואר. ביום 1.1.01 ניתנה פסיקתא, וביום 4.2.01 הוגש ערעור זה. המערערים טוענים כי יש למנות את המועד להגשת הערעור מיום מתן הפסיקתא, ולחילופין מיום מתן ההחלטה המורה על הגשת הפסיקתא, וכי על פי מועדים אלו הוגש הערעור במועד. המשיבים טוענים כי המועד נמנה החל ממתן פסה"ד וכי ההחלטות שניתנו מאוחר יותר, כולל סוגיית הפיצוי על טיפולי הפוריות, הן טפלות לגבי פסה"ד העיקרי ומהוות החלטות שלאחר מתן פסה"ד. הוחלט כי הערעור הוגש באיחור ויש למחקו.
רובם המכריע של הנושאים שנדונו הוכרעו סופית כבר בפסה"ד מיום 21.10.99. הפניית הצדדים לאקטואר אין בה כדי לפגום בסופיות ההחלטה, שכן די בנתונים המופיעים בפסק הדין, בצירוף כלי החישוב המקובלים, המעוגנים בדין ובנוהג בבתי המשפט, כדי להשלים את המלאכה ולקבוע את "השורה התחתונה" של פסה"ד.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד מנשה קוגוט למערערים, עו"ד א. גדות למשיבה. 20.7.01).
רע"א 7541/00 - מורד סוחייק נגד דוד יצחקי
*דחיית טענה כי פסק בוררות הקים מעשה בי"ד בנושא שהועלה בתביעה לביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
המבקש ואחיינו, המשיב, רכשו בשנת 1979 קרקע שנרשמה על-שמו של המבקש (להלן: המגרש). בשנת 1990 פנו הצדדים לבוררות ליישוב סכסוכים שונים ביניהם. במהלך הבוררות, כמופיע בפרוטוקול הבוררות, הסכימו השניים כי: "[המגרש] הועבר ל[מבקש] בהתחשבנות ביניהם ובתוספת ניתנו השיקים ע"י [המשיב] ל[מבקש]". בעקבות זאת, לא התייחס פסק הבורר לעניין המגרש. כעבור עשור, משנודע למשיב כי המבקש מנסה לבצע עיסקה במגרש, הגיש תובענה למתן הצהרה שלפיה המגרש שייך לו ולמבקש בחלקים שווים. המבקש ביקש לדחות או למחוק את התובענה על-הסף, בטענה כי פסק הבוררות הקים מעשה בית-דין, ולחילופין כי יש לדחות את תובענת המשיב מחמת התיישנות או שיהוי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי פסק הבורר לא יצר מעשה בית-דין, שכן בהסכם הבוררות ובפסק הבורר, לא היתה התייחסות למגרש. עוד קבע, כי יש למנות את פסקי הזמן הרלוואנטיים לטענת ההתיישנות מיום שנוצרה עילת התביעה, היינו ביום שבו נודע למשיב כי המבקש כופר בזכותו בקרקע. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסכמת הצדדים במהלך הבוררות, יכולה לשמש כראייה בהליך משפטי, או, לכל היותר, בנסיבות מסויימות, כהודאת בעל-דין. אין הסכמה זו, שצימצמה את גדר המחלוקת בין הצדדים בעת שהתדיינו בפני הבורר, יכולה לשמש עילה לסילוק על הסף של תובענה. לעניין טענות ההתיישנות והשיהוי, אין להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אמיר מרגלית למבקש, עו"ד יצחק שמלה למשיב. 19.7.01).