ע.א. 2686/99 - וולף אייזמן נגד קדמת עדן בע"מ ואח'
*ביצוע בקירוב" של חוזה. *התאמת התמורה לערך השוק באכיפה של "ביצוע בקירוב" של חוזה(מחוזי ת"א - ה.פ. 540/96 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער התקשר, ביוני 91, בחוזה עם קדמת עדן לרכישת יחידת נופש בגודל 45 ממ"ר בפרויקט בחדרה (להלן: "חוזה הרכישה"). הוסכם כי המערער ישלם כ- 88 אלף ש"ח, צמוד למדד תשומות הבניה. הצדדים התקשרו גם בהסכם פיתוח שלפיו התחייב המערער לשלם לקדמת עדן בגין עבודות הפיתוח כ-25 אלף ש"ח. קדמת עדן נקלעה כבר בשלבים הראשונים לקשיים כלכליים ומכרה את זכויותיה לחברת עונות חטיבת הפנאי בע"מ (להלן: "חברת עונות"). להסכם המכר עם חברת עונות צורף מכתב של קדמת עדן אל חברת עונות שלפיו "מכרנו 34 יחידות דיור... שגודלן אינו עולה על 45 מ"ר ליחידה... ידוע לכם שיתכן ויתעורר קושי בביטול ההסכם עם כעשרה רוכשים... במקרה כזה... אתם תיבנו את היחידות לאותם עשרת הרוכשים ובלבד שאלה ישלמו לכם את יתרת התשלומים...". חברת עונות אישרה על גבי המכתב כי היא מסכימה לאמור בו.
ב. המערער סירב לבטל את חוזה הרכישה והגיש המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי להורות על אכיפת החוזה המקורי, ולחלופין, לתת הצהרה בדבר זכותו של המערער לקבל דירה חלופית בפרוייקט של חברת עונות. המערער ביקש גם פיצול סעדים, באשר אין באפשרותו להעריך במועד הנוכחי את היקף הנזקים הכספיים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת חוזה הרכישה, בתוכה גם ליקויי בנייה וראשי נזק אחרים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי על חברת עונות למסור למערער יחידת נופש, כפוף לכך שהמערער ישלם את מחיר השוק של יחידת הנופש החדשה. כן החליט בית המשפט כי לזכותו של המערער ייזקף הסכום ששולם על ידו לחברת קדמת עדן, באופן יחסי, למחיר הדירה, ומאחר שביהמ"ש מצא כי המערער שילם בפועל %6 מן התמורה המקורית, עליו להשלים %94 ממחיר השוק של דירת הנופש החלופית. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לא נגע בבקשתו של המערער לפיצול סעדים. המערער טוען נגד המרת התמורה המקורית במחיר השוק, וכן הוא טוען כי הקביעה ששילם %6 בלבד מהמחיר החוזי המקורי אינה נכונה. כמו כן טעה ביהמ"ש בכך שנמנע ממתן החלטה בבקשה לפיצול סעדים. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. באשר לשיעור התמורה ששילם המערער עבור דירת הנופש - בנוסף לתשלום על חשבון הדירה, שילם המערער תשלומים נוספים ובכללם על יסוד הסכם הפיתוח. צריך לקחת בחשבון גם סכום זה. על כן יש לקבוע כי המערער שילם כ-12 אחוז ממחיר הדירה והוא חייב לשלם עתה רק 88 אחוז ממחירה.
ד. באשר לסוגייה של התאמת התמורה המקורית למחיר השוק של הדירה החלופה - ביהמ"ש ביסס את ההתאמה הזאת על הדוקטרינה של "ביצוע בקירוב". הצורך בהתאמה התעורר, משום שהמערער העדיף, במקום להסכים לביטול החוזה המקורי, לקבל דירת נופש אחרת. דירת הנופש שיקבל מחברת עונות שונה מדירת הנופש עליה הוסכם בחוזה הרכישה. החלת הדוקטרינה של ביצוע בקירוב במקרה הנדון, מתבססת על שתי הנחות: האחת, כי הדוקטרינה של ביצוע בקירוב, אשר מקורה בדיני היושר האנגליים, נקלטה במשפטנו; והאחרת, כי דוקטרינה זו ממשיכה לחול בתחום דיני החוזים גם לאחר חקיקת חוק החוזים. שתי הנחות אלה נכונות הן.
ה. אין ספק כי ההלכה, שנתקבלה לפני חקיקת חוק החוזים, קבעה שבית המשפט רשאי - כאשר אין אפשרות לקיים את החיוב החוזי בדייקנות - לצוות על ביצוע בעין של חוזה בדרך של קירוב. עיקרון זה חל גם לאחר חקיקת חוק החוזים. אכן, חוזה או חלק הימנו, שאינו בר ביצוע, גם אינו אכיף כמות שהוא. סעיף 3(1) לחוק החוזים (תרופות) חל על חוזה שאינו בר ביצוע, אולם אם רק חלקו אינו אכיף והצד הנפגע עקב כך מוכן להסתפק ב"ביצוע בקירוב" אין לומר שהחוזה עדיין אינו בר ביצוע.
ניתן להגיע לאותה מסקנה, לפחות בתחום דיני המכר, בעזרת סעיף 16 לחוק המכר, הקובע שחיובים יש לבצע "בדרך המקובלת ובתום לב". לפי פירושו, אם החיוב הקיים אינו בר ביצוע שומה לבצעו לפחות ביצוע-בקירוב כדי לקיים את מצוות הסעיף.
(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד דניאל מקליס ויעלה מקליס-תלמוד למערער, עוה"ד דוד קירשנבוים ורם פרייס למשיבים. 5.8.01).
מ.ח. 1888/01 - משה כהן נגד מדינת ישראל
*הנסיבות המצדיקות משפט חוזר(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם במספר רב של עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות וגרימת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות ושל תקיפת קטין והתעללות בקטין. מעשי התקיפה של המבקש, שוטר, כוונו כלפי בני ביתו - אישתו וחמשת ילדיו - ונמשכו על פני שנים רבות. ביהמ"ש המחוזי בנצרת הרשיע (ביום 24.1.2000) את המבקש בכל העבירות אשר מועד ביצוען היה לאחר יום 29.7.87, שכן לגבי עבירות שלפני מועד זה חלה התיישנות. ביהמ"ש גזר למבקש עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 10,000 ש"ח. המבקש ערער על הכרעת הדין וגזר הדין לביהמ"ש העליון. בערעור יוצג על ידי סניגורית שלא ייצגה אותו בפני הערכאה הראשונה. בפתח הדיון הודיעה הסניגורית כי היא חוזרת בה מהערעור על ההרשעה, וכי הערעור הינו על חומרת עונש המאסר בפועל בלבד. ביהמ"ש דחה את הערעור על חומרת העונש. בבקשה לקיום משפט חוזר טוען המבקש כי בידיו ראיות העשויות לשנות את תוצאת המשפט; כי נגרם לו עיוות דין בשל מחדלים בייצוגו על ידי עורכת דינו בערכאה הראשונה; כי בהכרעת הדין נפלו טעויות בקביעת העובדות והמסקנות; כי ביהמ"ש התעלם מסתירות בעדויות בני המשפחה, עליהן ביסס את הרשעתו. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
ב. מכלול הראיות אותן הציג המבקש, אין בהן כדי להוביל לשינוי תוצאות המשפט לטובתו. המבקש טוען עוד, כי נגרם לו עיוות דין. לגבי עילה זו נפסק בעבר כי: "לבחינתה של עילה זו, על הנשיא להשקיף 'במבט-על' על מלוא חומר הראיות - המקורי והנוסף - ולשאול עצמו, אם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין". בבחירתה של סניגוריתו קו הגנה מסויים אין כדי להוות, לבדה, עילה לקיומו של משפט חוזר. לגופו של עניין, אין בנסיבות המשפט כדי להעלות חשש ממשי כי נגרם למבקש עיוות דין. זאת ועוד, המבקש יוצג בערעורו על ידי סניגורית אחרת, והיא לא העלתה כל טענה לגבי ליקוי בייצוג בפני הערכאה הראשונה. היא אף חזרה בה מעצם הערעור על ההרשעה כולה. על כן, טענותיו אלו של המבקש הינן ערעוריות בטיבן, אותן היה מקום להעלות בפני ערכאת הערעור ולא במשפט חוזר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ציון סיבוני למבקש, היועהמ"ש אליקים רובינשטיין למשיבה. 25.7.01).
ע.א. 7286/00 - זאב טנדט נגד עמיקם כפר שיתופי... ואח'
*תנאי מתלה לשכלול חוזה. *דחיית מועמדות לקבלת "בן שלישי" למושב(מחוזי ת"א - ת.א. 1185/94 - הערעור נדחה).
א. בראשית שנות ה-80 הוחלט על הרחבתו של המושב עמיקם בדרך של הקצאת 15 משקים נוספים למושב. מספר המועמדים לחברות עלה על מספר המשקים ונתמנתה ועדה לקביעת קריטריונים וסדרי עדיפויות. הוועדה חילקה את המועמדים לשתי קבוצות עדיפות: מועמדים שאין להם אחים חברי משק אך יש בן ממשיך למשק הוריהם; עדיפות שניה למועמדים שיש להם אח אחד חבר משק ואח אחד בן ממשיך, בהיותם נשואים. לעתים רחוקות אישרה הסוכנות הקצאת משק נוסף לבן שני של בית אב, אך בכל מקרה לא
נתנה הסכמתה להקצאת משק לבן שלישי של אותו בית אב. למרות שמדיניות זו היתה ידועה למושב, החליט המושב להקצות שישה משקים לבנים שלישיים, ובכלל זה למערער. בתגובה הודיעה הסוכנות כי היא מתנגדת להקצאת משקים לבנים שלישיים. מאז ועד 1990 לא אירע דבר, ובפועל לא הוקצה מגרש למערער, לא התקבל אישור הסוכנות להקצות משק למערער, המערער לא נשא בחובותיו של חבר ולא קיבל זכויות של חבר.
ב. בשנת 1990 הוגשה תביעה על-ידי בן שלישי שמועמדתו נדחתה על-ידי אותו מושב ובמהלך התביעה הוצג כראייה דף מחברת משנת 1985 ובו רישום של אישורי קליטה שהוצאו ע"י הסוכנות. בדף זה נרשם כי למערער הוצא "אישור קליטה" זמני ל-6 חודשים. אישור זה לא נשלח מעולם למערער ולמושב. משנתגלה אותו רישום, פנה המערער למושב בדרישה לממש את ההקצאה. בתשובה נענה המערער כי אינו חבר באגודה ואין לו זכויות במשק. בית משפט קמא דחה את תביעת המערער בקבעו כי לא ניתן אישורה של הסוכנות להקצאת המשק ולפיכך לא ניתן היה להקצות אותו למערער. עוד קבע בית המשפט כי אין לראות ברישום בדבר הוצאת אישור הקליטה, עדות לשינוי מדיניות של הסוכנות בעניין הבנים השלישיים. הערעור נדחה.
ג. המושב הסכים לקבל את המערער כחבר בו, בתנאי מתלה לפיו על הסוכנות ליתן הסכמתה לכך. שני הצדדים היו מודעים להתנגדות של הסוכנות להקצאת משקים לבנים שלישיים. משנקפו השנים ולא נתקבלה הסכמת הסוכנות, היה צריך להיות ברור למערער כפי שהיה ברור למושב כי הסוכנות לא נתנה את הסכמתה להקצאת הקרקע למערער. כך שהתנאי שאמור היה לשכלל את החוזה בין המושב והמערער לא התקיים.
ד. הצעת מועמדותו של המערער הועברה לסוכנות ע"י המושב. הסוכנות נתבקשה לקבל הצעה זו, אלא שלא נעשה על ידה קיבול במובן המשפטי של מושג זה. הקיבול, המעיד על גמירת דעתו של הניצע, מגלם בתוכו שני יסודות - החלטה פנימית וביטוי חיצוני לה. החוק אינו מסתפק בגמירת דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה. הודעת הניצע למציע על קבלת ההצעה איננה דרישה פורמלית בלבד, אלא אחד מיסודותיו המהותיים של הקיבול ומשלא נתקיימה - לא נתגבש קיבול. ספק אם אישור הקליטה, שעל קיומו למדים מתוך דף מחברת אישורי הקליטה, מעיד על גמירות דעת הסוכנות, אלא שגם אם כך הוא, לא התממש היסוד השני החיוני לקיבול והוא מסירת הודעת קיבול למציע.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אפרים מנדלמן למערער, עוה"ד ירון אילן, יוסף לאופר וציון אילוז למשיבים. 25.7.01).
בש"א 4553/01 - שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד ברזילי משה ואח'
*ביטול מחיקת משיבים בערעור(ערעור על החלטת רשם ביהמ"ש העליון למחוק את המשיבים 5-2 מהערעור - הערעור נתקבל).
א. לביהמ"ש המחוזי בחיפה הוגשה תובענה של 20 רוכשי דירות (להלן - רוכשי הדירות) נגד שיכון ופיתוח, שעילתה ליקויי בנייה. בגדר התובענה נשלחו ע"י שיכון ופיתוח הודעות לצדדים שלישיים, רביעיים וחמישיים (להלן - המשיבים מס' 5-2). ביהמ"ש המחוזי קיבל את התובענה בחלקה וחייב את שיכון ופיתוח לשלם לבעלי הדירות סכומי כסף. הוא חייב גם את המשיבים 5-2 בתשלום סכומי כסף בגדר ההודעות לצד שלישי. רוכשי הדירות ערערו כנגד מיעוט הסכומים שנפסקו (להלן - הערעור העיקרי). נוסף לשיכון ופיתוח נרשמו ברשימת המשיבים שבכתב הערעור גם המשיבים 5-2. שיכון ופיתוח לא הגישה ערעור נפרד להגדלת חיוביהם של המשיבים 5-2, אם כי היא טוענת
כי אם הערעור יתקבל יש להגדיל את חיובם הכספי של אלה. משלא נתבקש בערעור סעד נגד המשיבים מס' 5-2, עתרו הללו למחיקתם. רוכשי הדירות לא התנגדו למחיקה. שיכון ופיתוח התנגדה. הרשם החליט, נוכח עמדת רוכשי הדירות, למחוק את המשיבים 5-2 מכתב הערעור. הערעור נתקבל.
ב. תקנה 424 לתקנות סדר הדין קובעת את הכלל ש"כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואינו מערער, יהיה משיב בערעור". אין מדובר בתקנה טכנית, הואיל, ואם בעל דין, העשוי להיפגע מתוצאות הערעור, לא יצורף, יכול ותגרמנה תקלות חמורות בהליך, כגון שתוצאת פסק הדין לא תחייב אותו. אמנם, לפי תקנה 412(ב) לתקנות רשאי בית המשפט שלערעור או הרשם "לוותר" על המצאת כתב הערעור למשיב שאינו נוגע בדבר במישרין, אולם זאת הוא יעשה רק במקרים נדירים. החלטת בית המשפט המחוזי בדבר איחוד הדיון נועדה להגשים את האינטרס של שיכון ופיתוח שהמשיבות 5-2 תהיינה קשורות בתוצאת ההתדיינות שבינה לבין רוכשי הדירות. אין כל טעם או הגיון להפריד מחדש בין ההליך העיקרי לבין הליכי ההודעה לצד שלישי דווקא בערכאת הערעור. אין כל סיבה לשלול משיכון ופיתוח את הזכות - בהתקבל ערעורם של רוכשי הדירות - לזכות בגדר הערעור העיקרי עצמו בפסק של חיוב נוסף גם נגד הצד השלישי, המבוסס, כאחד מנדבכיו, על פסק הדין המקבל את הערעור נגדה, אם ינתן.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד גב' תמר ורטהיים ויעקב ברכה למערערת, עוה"ד אלי הכהן, גב' נטע ארז, עידן גולדנברג ושלמה בר עוז למשיבים. 25.7.01).
רע"א 2620/01 - מדינת ישראל נגד צובחי מנאע ואח'
*שומת מקרקעין בהפקעה גם לפי השימוש ולא רק לפי הייעוד החוקי(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת (להלן: המדינה) הפקיעה מן המשיבים מקרקעין, לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). הקרקע יועדה מבחינה תכנונית לשימוש חקלאי, אך מזה עשרות שנים פעלה בה מחצבה ללא היתר כדין. החל בשנת 83, אז תפסה המדינה חזקה על הקרקע, המשיכה המדינה לנהל בה מחצבה, ולאחר זמן מסרה אותה לידי קבלן פרטי. המשיבים הגישו תובענה למתן פיצויים. בשלב ראשון נדונה השאלה, האם לצורך חישוב הפיצויים יש לאמוד את שווי הקרקע על בסיס השימוש שנעשה בה בפועל, או לפי הייעוד החוקי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לשום את הקרקע על בסיס ערכה הכלכלי בפועל, אך הוסיף כי באמידתו של ערך זה, יש להביא בחשבון גם את העובדה שהמחצבה פעלה ללא היתר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לפי סעיף 12 לפקודת הקרקעות, בבוא ביהמ"ש להעריך את הפיצויים בהפקעת מקרקעין "יקובל כשוויה של הקרקע, אותו הסכום שהיה מתקבל ממכירת הקרקע אילו נמכרה בשוק ע"י המוכר מרצונו הטוב...". קריטריון זה קובע מבחן אובייקטיבי, הנשען כולו על הערך שנקבע בשוק החופשי, והוא איננו תלוי בשאלה אם שימוש שנעשה בקרקע בפועל היה כדין אם לאו. עקרון זה נקבע במקרה דומה בע.א. 1510/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' פרחאת (סביר מ"ו 394). פרשנות זו מתיישבת הן עם לשונו של ההסדר והן עם תכליתו. מבחינת לשונו, ההסדר מעניק בידי הנפגע זכות לפיצויים בהתאם לערך השוק של הקרקע. ערך זה מגלם לא רק את ייעודה התכנוני של הקרקע, אלא גם את השימוש שנעשה בה בפועל. מבחינת תכליתו, ההסדר מבקש למזער את הפגיעה בזכות הקניין. משאיתרע מזלו של פלוני, ונבחרה הקרקע שבבעלותו להיות מופקעת לצרכי ציבור, הרי שעקרון המידתיות מחייב כי זכותו לפיצויים תתפרש באופן רחב, אשר יביא את היקף הפגיעה בו לידי מינימום הכרחי. צדק איפוא בית-המשפט המחוזי
בקבעו כי ערך המקרקעין שעל-פיו צריכים להשתלם הפיצויים, גבוה מערכה על-פי דיני התכנון כקרקע חקלאית, אך נמוך מערכה כקרקע חציבה בעלת היתר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד משה גולן למבקשת, עו"ד חסאן בסתוני למשיבים. 25.7.01).
רע"פ 4072/01 - שרעבי לירון נגד התובע הצבאי הראשי
*ביטול פס"ד של בי"ד צבאי ע"י בי"ד צבאי לערעורים בטענת חוסר סמכות(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בביה"ד הצבאי לתעבורה בעבירה של "פגע וברח". ביה"ד גזר למערער פסילה מנהיגה לארבעה חדשים, קנס של 500 ש"ח, וארבעה חודשי פסילת רשיון על תנאי. התביעה הצבאית ערערה לביה"ד הצבאי לערעורים, בטענה כי ביה"ד הצבאי לתעבורה היה חסר סמכות לדון בתיק, באשר המבקש הואשם בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, שהעונש המירבי בגינה הוא 7 שנות מאסר, כך שמדובר בעבירה מסוג פשע שאינה בסמכותו של בי"ד צבאי לתעבורה. ביה"ד הצבאי לערעורים קיבל את הטענה וביטל את פסה"ד. לאחר מכן הוגש כתב אישום נגד המבקש לביה"ד המוסמך, וההליך מתברר בו כעת. טענת המבקש היא כי התביעה הצבאית איחרה בהגשת הערעור לביה"ד הצבאי לערעורים, לא הגישה בקשה להארכת מועד, ועל כן פסק דינו של ביה"ד הצבאי לערעורים ניתן בחוסר סמכות. עוד טוען המבקש כי ביה"ד הצבאי לערעורים שגה כשנמנע מלאשר את פסק דינו של ביה"ד הצבאי לתעבורה, וכי שגה כשביטל אותו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. חוק השיפוט הצבאי קובע כי "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". ביה"ד הצבאי לערעורים התייחס בפסק דינו לטענת המבקש כי התביעה הצבאית לא הגישה את ערעורה במועד, ודחה אותה. מדובר במחלוקת עובדתית בין הצדדים הנוגעת לשאלה מתי נודע לתביעה הצבאית על הצורך להגיש ערעור. ביה"ד הצבאי לערעורים בחר לאמץ את עמדת התביעה הצבאית ביחס לכך, ומשכך קבע כי הערעור הוגש במועד. לכן, אין יסוד לטענת המבקש כי פסק דינו של ביה"ד הצבאי לערעורים ניתן בחוסר סמכות. אין בהכרעה במחלוקת עובדתית זו כדי להעלות שאלה משפטית בעלת חשיבות, המצדיקה רשות ערעור לביהמ"ש העליון. גם בהחלטתו של ביה"ד הצבאי לערעורים לבטל את פסה"ד של ביה"ד הצבאי לתעבורה, היות ומדובר בפס"ד שניתן בחוסר סמכות, ללא הידרשות לקביעות בפסה"ד לגופן, אין משום קושי המצדיק הענקת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דן כוכבי למבקש, עו"ד גב' עינת רון למשיב. 25.7.01).
רע"א 2459/01 - רמי היימברג ואח' נגד לומיר חברה לבניין בע"מ
*גובה הערבות בהענקת סעד זמני נגד מכירת נכס עקב ביטול חוזה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשים רכשו מהמשיבה בית בפרוייקט "אמירי שהם" תמורת 326,000 דולר, שילמו סכום של 264,000 דולר באמצעות הלוואת משכנתא שנטלו מבנק משכן (להלן: הבנק), ואף השקיעו כספים ברכישת מטבח ובריצוף הבית. בטרם קיבלו לידיהם את החזקה בבית, שכרו המבקשים מומחה, שחיווה דעתו שקיימות אי-התאמות מהותיות בין הבית כפי שנבנה לבין התשריטים שצורפו לחוזה, שאת פגיעתן בשווי הבית העריך בסך של 89,000 דולר. לאחר שהמשיבה סירבה לתקן את אי-ההתאמות, הודיעו המבקשים למשיבה כי הם מנכים מתמורת הבית את הסכום שבו פחת שוויו. בתגובה לכך הודיעה המשיבה למבקשים, כי היא מבטלת את החוזה.
ב. המבקשים הגישו תובענה למתן הצהרה כי הם זכאים לנכות מהתמורה את שווי הפגיעה שנגרמה לו עקב אי ההתאמות, ולקבל לידיהם את החזקה בבית. כן ביקשו צו מניעה זמני שיאסור על המשיבה להעביר את הזכויות בבית לצד שלישי. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה למתן צו מניעה זמני, בתנאי של הפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בסך 300,000 ש"ח. המבקשים הגישו בקשה להמרת הערבות הבנקאית בערבות עצמית בלבד, ולחלופין ביקשו כי יוקטן סכום הערבות הבנקאית. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם. ביני לביני הודיע הבנק למבקשים, כי נתקבלה פנייה מן המשיבה לפרוע את הלוואת המשכנתא ולמחוק את המשכנתא. או אז הגישו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בקשה נוספת למתן צו מניעה ארעי, שבג?דרה הסבירו, כי דחיפות מתן הצו הארעי נובעת מכך שהמשיבה פועלת למכירת הבית לצד שלישי, ושוב נדחתה בקשתם. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. לא הוגשה בקשה בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לתת צו מניעה זמני. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת הערובה שעל המבקשים להעמיד כתנאי למתן צו המניעה הזמני. בידי המשיבה מצוי סכום של כ-264,000 דולר, המהווה את מרבית תמורת הבית. כן מצוי בידיה הבית עצמו, שהחזקה בו טרם נמסרה למבקשים, הגם שהזכויות בו מושכנו לטובת הבנק. במצב זה, הדרישה כי המבקשים יעמידו ערובה בגובה של 300,000 ש"ח היא מוגזמת, ועלולה לסכל את יכולתם לזכות בסעד שביקשו. בקשותיהם החוזרות ונשנות של המבקשים להפחתת הערובה ולמתן צו מניעה ארעי - ולו עד למועד הדיון במעמד הצדדים בפני ביהמ"ש המחוזי - מעידות היטב על המצוקה שאליה נקלעו. המבקשים הציעו להעמיד ערובה בגובה של כ-80,000 ש"ח. בהצעה זו יש כדי להבטיח גם את זכויות המשיבה. לפיכך ניתן צו מניעה זמני בתנאי של הפקדת ערבות עצמית ללא הגבלת סכום וכן הפקדה במזומן או בערבות בנקאית של 80,000 ש"ח.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' טובה כהן למבקשים, עו"ד גב' שרון רוזנבלט למשיבה. 25.7.01).
רע"פ 2240/01 - גד ורקשטל נגד מדינת ישראל
*ניהול משחקים אסורים ב"מכונות מזל". *הרשעה בעבירות מרמה כאשר "מכונות מזל" תוכנתו כך שלא ניתן לזכות בהן(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הוא הבעלים של שלושה בתי עסק, שבהם הופעלו מכונות משחק. ההשתתפות במשחק התאפשרה ע"י רכישת נקודות משחק בכסף. בכל שלב משלבי המשחק השקיע השחקן נקודות, ועל פי התוצאה, באותו שלב, היה אמור לזכות בנקודות נוספות או להפסיד את אלה שהשקיע. דא עקא, שבעסקו של המבקש פעלו המכונות באמצעות תוכנת מחשב, אשר נועדה להבטיח שבעת סיום המשחק תמנע כמעט לחלוטין האפשרות כי השחקן יצא כשבאמתחתו יותר נקודות מאלה שרכש. יחד עם זאת, בשלבי ביניים של המשחק, כך הבטיחה התוכנה, נתאפשר לשחקן לזכות בנקודות. בכך לא היה כדי לשנות מן התוצאה הסופית - הכל בחריג אחד: המשחק במכונה עשוי היה לצאת ברווח בידיו אם השקיע את הנקודות שרכש על פי נוסחה מסויימת, שכדי לגלותה, ועל מנת לעמוד על פשרה, ועל מהותה, נדרש ניסוי של 704,969 צירופים. בימ"ש השלום מצא כי המכונות הן מכונות המשמשות לקיומו של משחק אסור - כהגדרתו בסעיף 224 לחוק העונשין, וכי המבקש קיבל מבאי המועדונים כספים במרמה, בכך שיצר כלפיהם מצג מטעה כאילו עומדת להם אפשרות ריאלית לזכות בכספים במכונות אלה, כשהוא יודע שמצג זה כוזב. כיוון שכך, הרשיע אותו בימ"ש השלום בעבירות של החזקה וניהול מקום לעריכת משחקים אסורים ושל קבלת דבר במרמה. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הלכה פסוקה היא (רע"פ 9140/99, סביר נ"ה 354), כי אף זכייה בנקודות המאריכות את משך זמן המשחק במכונות המשחק - כמוה כזכייה ב"שווה כסף", ודי באפשרות כזאת כדי להפוך את המכונה למכונה המשמשת למשחק אסור, ואת הפעלתה למשחק אסור. קל וחומר כך מקום בו, כמו בענייננו, מאפשרת הזכייה בנקודות זכייה בכספים בסופו של יום. אכן, הסתברותה של זכייה זו נמוכה מאוד - מחמת התוכנה המפעילה את המשחק, אך ממשית היא בלבו של המהמר המשקיע את כספיו. מעשיו של המבקש היו נגועים גם בתרמית בשל כך שהשתמש בתוכנה, שסיכלה כל אפשרות ריאלית לזכות בכספים, מבלי שגילה דבר קיומה של התוכנה למהמרים. לפיכך היה מקום להרשיעו גם בעבירה של קבלת דבר במרמה. פסקי הדין של בתי המשפט דלמטה לא שינו איפוא מן ההלכה הקיימת בנוגע למשחקים אסורים; הם מיישמים נכונה את הדין, ואין בהם כל חידוש המצדיק מתן ערעור לערכאה שלישית.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש. 25.7.01).
ע.א. 694/01 - מדינת ישראל נגד לאה ויסמן ואח'
*החלטת הרשם שלא להאריך את המועד כאשר הוגש ערעור באיחור של יום אחד(ערעור על החלטת הרשם שלא להאריך את המועד להגשת ערעור - הערעור נדחה).
א. פסה"ד מושא הערעור ניתן ביום 12.9.00 בהיעדר בעלי הדין, והומצא למערערת ביום 17.9.00. הערעור הוגש לביהמ"ש העליון ביום 2.11.00 כאשר המועד האחרון להגשתו חל ביום 1.11.00. בעקבות זאת, הגישו המשיבים בקשה למחיקת הערעור מחמת הגשתו באיחור ואילו המערערת הגישה בקשה להארכת מועד. בקשת המערערת נדחתה ע"י הרשם והערעור נמחק. הטעם המרכזי שהוביל לדחיית הבקשה היה שהמשיבים בחנו מהו המועד האחרון להגשת הערעור ויידעו את המערערת אודותיו, ולמרות זאת לא נדרשה המערערת לבחינת המועד, דבר שהוביל להגשת הערעור באיחור. לטענת המערערת, מתקיימים מספר טעמים, אשר בהצטברותם יש כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד: מדובר בטעות אנוש ובתקלה משרדית; המשיבים ידעו על טעותה של המערערת באשר לתאריך האחרון להגשת הערעור, ולפיכך לא יכלה להיווצר הסתמכות על כך, שהמערערת ויתרה על זכותה לערער; האיחור היה בן יום אחד בלבד ולא נגרם כל נזק למשיבים; הערעור עקרוני ולתוצאתו עשויות להיות השלכות על תיקים נוספים. הערעור נדחה.ב. מדובר במועד הקבוע בחיקוק, ולפיכך דרושים טעמים מיוחדים על מנת להאריכו. אמנם מדובר באיחור בן יום אחד, אך כבר נפסק לא פעם, כי אף איחור בן יום אחד איחור הוא הטעון תרוץ וצידוק. המשיבים טרחו לבדוק את לוח הזמנים העומד לרשות המערערת להגיש ערעורה. הם פנו למערערת וביקשו לברר האם בכוונתה להגיש ערעור. הם התריעו בפניה על המועד שיש לה להגיש את הערעור. למרות זאת, לא בדקה ולא וידאה המערערת כי עומדת היא במניין המועדים הקצובים לה על-פי הדין להגשת הערעור. מכלול נתונים אלה מלמד על החשיבות שייחסו המשיבים למועד הגשת הערעור על-ידי המערערת, ועל כך שהמשיבים סמכו על חלוף המועד. בנסיבות אלה, אין הטעות המשרדית לה טוענת המערערת יכולה להוות טעם להארכת המועד. משלא הצליחה המערערת להראות קיומו של טעם להארכת המועד, אף הטענה בדבר חשיבות הערעור אינה יכולה לשמש בסיס לארכה, שכן אין בחשיבות העניין כשלעצמה כדי לשמש עילה עצמאית להארכת המועד
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' טליה ששון למערערת, עו"ד גב' מרים דונין למשיבים. 30.7.01).
ע.פ. 3347/01 - רכאב סלמאן נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של גרימת חבלה בסכין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נטפל למתלונן, שלא היתה לו עמו היכרות קודמת, קיללו והקניטו. לפתע שלף המערער סכין מתוך כיסו וחתך את צווארו של המתלונן. החבלה הצריכה את אישפוזו של המתלונן וביצוע ניתוח לשם איחוי החתך. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 20 חדשים מאסר בפועל ו-16 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור עמד על נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של המערער. במסגרת זו גם הוגש תסקיר של לשכת הרווחה ממנו עולה שעל משפחת המערער עברו ועוברים זמנים קשים הן על רקע מחלתה של אשת המערער והן בעקבות אירוע טראגי שבו אחד מבניו שם קץ לחייו. כן צויין כי המערער הפיק לקח ראוי מכשלונו ועבר בהצלחה הליך של גמילה מאלכוהול לאחר שנים רבות של התמכרות. לנוכח חומרת העבירה ותוצאותיה הקשות כלפי המתלונן, אין מקום לפטור את המערער לחלוטין מריצוי מאסר ממשי. עם זאת, נכון להקל באופן משמעותי באורך תקופת המאסר וגם באת-כוח המדינה הסכימה להקלה מסויימת במאסר. בשים לב לנסיבות האמורות תועמד תקופת המאסר בפועל על 10 חדשים.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד גב' חנא בולוס למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 26.7.01).
בש"פ 5681/01 - מדינת ישראל נגד ראמי זרעיני
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות סחיטה ותעבורה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות של סחיטה באיומים, החזקת ונשיאת נשק, שימוש ברכב ללא רשות, בלי רשיון נהיגה, וללא פוליסת ביטוח. המשיב היה משוחרר בערובה לפני הגשת האישום בגין האישום הראשון והשני, והפר את תנאי הערובה. ביום 16.11.00 נעצר המשיב עד תום ההליכים. עתה מבקשת המדינה להאריך את מעצרו ב-90 יום בשל מסוכנותו הרבה. לטענתה, התנהגותו של המשיב מעידה כי אין עליו מורא הדין ואין ליתן בו אמון כי יקיים תנאי חלופת מעצר. בנוסף קיים חשש כי ינסה לשבש הליכי משפט אם ישוחרר ממעצר. הבקשה נתקבלה.
מדובר באדם מסוכן אשר יש להגן על הציבור מפניו. התנהגותו של המשיב מעידה כי אין עליו מורא הדין. עברו הפלילי כולל 13 הרשעות בעבירות של רכוש, סמים ואלימות. את העבירות נשוא בקשה זו ביצע המשיב בהיותו אסיר ברשיון. התמשכות המשפט נגרמה במידה רבה מעיכובים באשמת המשיב. רק ביום 3.1.01 מונה למשיב סניגור, לאחר שזמן יקר בוזבז בשל טענות שונות של המשיב בעניין ייצוגו. עיכובים נוספים נגרמו בשל כך שב"כ המשיב לא היה מוכן כי עדויות המתלוננים תישמענה בישיבות נפרדות. ניכר כי בית המשפט עשה מאמצים לסיים את שמיעת משפטו של המשיב בתקופת תשעת החודשים הקבועים בחוק, ואף מוכן היה לקיים דיונים בפגרה, ואולם ב"כ המשיב סרב להצעה זו. בכל הנסיבות יש להיעתר לבקשה.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד גב' רחל מטר לעוררת, עו"ד דוד זילברמן למשיב. 25.7.01).
בש"פ 5785/01 - מדינת ישראל נגד חיים שושן
*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות אינוס ומעשי סדום בקטינה במשפחה (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בביצוע עבירות מין (לרבות עבירות אינוס ומעשי סדום) במשפחה, בקטינה ילידת 1978, בין השנים 1995-1990. כן הואשם המשיב בכך שאיים על המתלוננת,
היכה אותה ותקף אותה בדרכים אחרות כדי שתיכנע לרצונו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביום 7.8.00 נעצר המשיב עד תום ההליכים. ביום 7.5.01 הוארך מעצרו ע"י ביהמ"ש העליון בתשעים ימים וכעת מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 יום נוספים. הבקשה נתקבלה. המשיב מסכן את הציבור ואת המתלוננת, ויש להרחיקו מן הציבור. אין להשיג מטרה זאת אלא ע"י כליאתו מאחורי דלתיים ובריח.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד שחר מנדלמן למשיב. 29.7.01).
בש"פ 5871/01 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של איומים על מתלוננות ותקיפה (ערר על מעצר עד תום ההליכים -הערר נדחה).
העורר הואשם כי איים על שתי המתלוננות מספר רב של פעמים, הן בשיחות טלפון, והן על-ידי שליחת הודעות לפלאפון. כמו כן, על פי הנטען, לאחר שהוזהר על-ידי אחיה של אחת המתלוננות שלא יטריד אותן, תקף אותו עם סכין, וכתוצאה מתקיפה זו נפגעה המתלוננת ונגרמו לה שריטות. לפי כתב האישום, לאחר שנעצר העורר במשטרה, ושוחרר למעצר בית, הפר את תנאי מעצר הבית. עם הגשת כתב האישום, הורה בית משפט השלום ברחובות על מעצר העורר עד תום ההליכים. עררו של העורר ערר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הסניגור טוען כי מדובר בקטין שעברו הפלילי אינו כולל עבירות אלימות או איומים ושלא שהה במאסר מימיו. הוא הביע חשש כי מעצר ממושך יחמיר את מצבו. הערר נדחה.
מן הראיות הלכאוריות עולה כי העורר פיתח אובססיה ביחס למתלוננות, והמשיך לאיים עליהן ולרדוף אותן, תוך הפרת תנאי השחרור, גם לאחר ששוחרר למעצר בית, ואף לאחר מעצרו לא הרפה מהן. התנהגותו של העורר מעוררת דאגה ממשית לשלום המתלוננות. בנסיבות אלה, אין מנוס מקביעה כי חלופת המעצר המוצעת לא תוכל להשיג את תכלית המעצר, ועל כן, על העורר להישאר במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד י. וינגרטן לעורר, עו"ד ע. חולתא למשיבה. 29.7.01).
רע"א 2825/01 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד אולמי נ' מלכה בע"מ
*החלטת ביהמ"ש לאפשר העדת עד כ"עדות הזמה" (הבקשה נדחתה).
בבימ"ש השלום הגישה המשיבה תובענה נגד המבקשת לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסת ביטוח בגין נזקי שריפה. בכתב ההגנה טענה המבקשת כי המבוטחת ביימה את השריפה במטרה לזכות בתגמולי ביטוח. במהלך בירור המשפט העיד מטעם המבוטחת העד דוד מלכה, שלטענת המשיבה (המבוטחת) הנו מנהלה בפועל. מטעם המבקשת העיד אדם שפרטיו נותרו חסויים. בעדותו אמר כי עובר לקרות מקרה הביטוח, הסיע את הבעלים של המשיבה, ניצן מלכה, לשדה התעופה וכי בדרך עצרו במשכנה של המבוטחת. עדותו נועדה לקשור ולסבך את ניצן עם קרות מקרה הביטוח. בעקבות עדותו של העד החסוי, הגישה המשיבה בקשה להבאת עדים נוספים מטעמה וביניהם את ניצן. בימ"ש השלום דחה את הבקשה ככל שהתייחסה לניצן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי היא לא יכולה היתה לדעת מלכתחילה שהמבקשת מטילה את האחריות לדליקה על כתפיו של ניצן, וכי גירסה זו הועלתה מפורשות על ידי עד בלתי צפוי ובתחפושת שנועדה להסתיר את פרטיו המזהים. על כן הורה לאפשר את העדתו של ניצן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש רשאי היה, מכוח שיקול דעתו, להרשות למשיבה להביא ראיות מפריכות, כדי לפגוע במהימנותו של עד, שהעיד מטעמה של המבקשת על קיומו של אירוע קונקרטי - לגירסתה בלתי צפוי - שהמשיבה חולקת על קיומו. עדות כזו המוגדרת כ"עדות
הזמה" מותרת היא בגדר תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, ומהווה אחת מתכליות התקנה. לאחר שבבקשת רשות לערער בגלגול שלישי עסקינן, לא הראתה המבקשת כי קיים צידוק לתת לה רשות לערער על פסה"ד.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ע. מיכלין למבקשת, עו"ד י. אביעד למשיבה. 31.7.01).
בש"פ 5463/01 - מדינת ישראל נגד עופר שושן ושלמה סוסן
*בקשה עשירית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בהברחת סמים, כאשר הנאשמים כבר הורשעו (בקשה עשירית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו, יחד עם 8 אחרים, כי קשרו קשר להברחת סמים מארצות בדרום אמריקה להולנד. בסך הכל סחרו המשיבים בכחצי טון קוקאין וגרפו סכומי כסף גבוהים מאוד. עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד לתום הליכים. משפטם היה מסובך ומורכב. המשפט התארך אך אין לומר שהתנהל באופן לא ראוי. במהלך המשפט הודו שמונת הנאשמים האחרים בעבירות שיוחסו להם. בעת הארכת המעצר השביעית, הורשעו המשיבים על פי הודאתם. מאז, הוארך המעצר פעמיים בהסכמת הצדדים, ועתה הוגשה בקשה להארכת מעצר עשירית. הבקשה נתקבלה.
מאז הרשעתם, מתמקד הדיון בעניינם של המשיבים בשאלת חילוט הרכוש. אמנם, לא בכל יום מתבקש בית המשפט להארכת מעצר עשירית. המחוקק קבע כלל לפיו נאשם העומד לדין, והוא נתון במעצר, ישוחרר ממעצרו כעבור תשעה חודשים. אולם, גם לכלל זה יש חריגים. בהתחשב בהרשעתם של המשיבים ובשלב אליו הגיע המשפט אין לשחררם בערובה. מדובר בעבריינים מסוכנים הצפויים עתה לתקופות מאסר ממושכות. מה עוד שיש להניח שסמוך לאחר הגשת סיכומי הצדדים לעניין החילוט, במהלך חודש ספטמבר, יינתן גזר הדין.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד יורם חכם למשיבים. 25.7.01).
ע.א. 3499+6253/98 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד סיסאי טדגו ואח'
*קביעה כי תאונה היתה "תאונת דרכים" ולא קפיצת המנוחה מהרכב מחשש של חטיפה (ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
בפברואר 92 נהרגה המנוחה ישארג סיסאי במהלך נסיעה בטנדר שהיה מבוטח באררט. בעלה וחמשת ילדיה של המנוחה הגישו תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המנוחה ובני משפחתה עלו לישראל מאתיופיה במאי 1991. המנוחה היתה בת 53 במותה. ביום האירוע נסעה המנוחה, יחד עם עולה חדש בשם פנטאו כטרמפיסטים בארגז האחורי של טנדר שנהגו הבטיח להוריד אותו בצומת מסויימת. נהג הטנדר שכח לעצור בצומת, ואף לא הבחין בכך שפנטאו הקיש על חלונו. בעקבות זאת אמר פנטאו למנוחה כי ירד מהטנדר ויזעיק עזרה. הוא קפץ מן הטנדר, ולאחר מכן נמצאה המנוחה על הכביש כשהיא ללא רוח חיים. הנתבעים העלו השערה כי המנוחה קפצה מן הטנדר, משום שחששה כי חוטפים אותה. השערות אחרות שהועלו הן שהמנוחה נפלה מן הטנדר, אשר דלתו נשארה פתוחה. אררט כפרה באחריותה לפצות את התובעים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסתברות לכך שמותה של המנוחה נגרם בתאונת דרכים, גבוהה מן ההסתברות כי המנוחה סברה שחוטפים אותה ולכן קפצה מן הרכב. על כן חייב את הנתבעים בפיצויים לפי החוק. כמו כן קבע ביהמ"ש את שיעורי הפיצויים. על קביעת אחריות הנתבעים מערערים הנתבעים ועל שיעורי הפיצויים מערערים שני הצדדים. הערעורים נדחו.
העדפת הגירסה, לפיה המנוחה לא סברה שנפלה קרבן לפעולת איבה, על פני הגירסה המנוגדת, מתיישבת היטב עם התשתית הראייתית שבתיק. לא הובאה כל ראייה המצביעה על כך שהיה למנוחה יסוד להניח שנקלעה לפעולת איבה. הקביעה כי הנתבעים נושאים
באחריות לתאונה לפי חוק הפיצויים נותרת, אם כן, על כנה. גם בשיעור הפיצויים שקבע ביהמ"ש המחוזי אין להתערב.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד חיים מנדלבאום למערערת, עוה"ד חיים נבות וגב' רויטל נבות-גלוסקה למשיבים. 26.7.01).
ע.א. 6076/97 - ישראל מאירוביץ ויצחק אופמן נגד מנהל מע"מ
*הרשומה של מע"מ כהוכחה בדבר זהותו של ה"עוסק" לצרכי חיוב במע"מ (הערעור נדחה).
המשיב, מנהל מע"מ בת"א, סבור, כי המערערים חייבים בחוב המס של "העוסק" נשוא הערעור, שכן לדעתו הם שותפים בו. את טענתו הוא סומך על רישומי פלט המחשב המצוי בתיק המע"מ והמתאר את מרכיבי העוסק (להלן: הרשומה). המערערים סבורים, כי אין ברשומה דבר המלמד על חובם שלהם על פי תיק המע"מ נשוא הערעור, והם ביקשו כי ביהמ"ש המחוזי יצהיר על כך. ביהמ"ש קמא דחה את בקשת המערערים. הרשומה, אותה הציג המשיב, התקבלה כראייה להוכחת אמיתות תוכנה מכוח הוראת סעיף 36 לפקודת הראיות. עדותו של המערער 1, שביקש לסתור את תוכן הרשומה, נדחתה. משקיבל את הרשומה כראייה לתוכנה, הסיק ביהמ"ש, כי כל אחד מן המערערים משמש "שותף" בתיק המע"מ. הערעור נדחה.
הטפסים המקוריים, ששימשו לפתיחת תיק המע"מ, נשוא הערעור, בוערו זה מכבר בהתאם להוראת חוק הארכיונים. בהיעדרם, נזקק ביהמ"ש לרשומה, היא פלט המחשב המציג את הנתונים כפי שנקלטו במחשבי המע"מ. הרשומה הוגשה כראייה ללא התנגדות מצד ב"כ המערערים דאז. היום טוענים המערערים, כי קבלת הרשומה כראייה לתוכנה, בטעות יסודה, שכן התנאים הקבועים בסעיף 36 הנ"ל לא מולאו. כיוון שמוסכם עליהם, שאינם יכולים עוד להתנגד לראייה זו, מסתפקים הם היום בטענה, כי יש לייחס לה משקל ראייתי נמוך. ברם, ככל שיופחת משקלה הראייתי של הרשומה, עדיין נותר בה די, במיוחד כך משלא הוצגה ראייה סותרת.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד עמית מנור ואופיר בלום למערערים, עו"ד גב' לילך דיין למשיב. 26.7.01).
בש"פ 5801/01 - מדינת ישראל נגד פליקס מילנר
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של נסיון לרצח ערבים בעקבות אירועים בשטחים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם יחד עם חברו, דני טיקמן, בעבירה של נסיון לרצח והיזק בזדון. על פי הנטען, נפגשו טיקמן והמשיב בקיוסק בקריית ים ושתו בירות. סמוך לחצות ביקש טיקמן מהמשיב להסיע אותו לבסיס הצבאי בו הוא משרת על מנת לקחת נשק. כשהגיעו לבסיס, המתין המשיב לטיקמן מחוץ לבסיס, ואילו טיקמן נכנס במרמה לנשקיית הבסיס ולקח משם רובה ומחסנית מלאה. כשחזר לרכב, ביקש מהמשיב להסיע אותו לרחוב יפו בעיר, "כדי לירות בערבים כנקמה על אירועים בהם נחטפו חיילים ונרצחו בשטחים". בהגיעם לרחוב יפו, החל טיקמן לירות לעבר אנשים שיש בו במסעדות, בהאמינו כי הם ערבים. מספר אנשים נפצעו ונגרם נזק לרכוש. המשיב נעצר עד תום ההליכים, ומשחלפו 9 חודשים למעצר הסכים טיקמן להארכת מעצר. עתה מבקשת המדינה להאריך גם את מעצרו של המשיב ב-3 חודשים. הבקשה נתקבלה.
אמנם, יתכן שחלקו של המשיב בפרשה כולה קטן יותר מזה של טיקמן, עם זאת, הראיות הנסיבתיות מעידות לכאורה על כך שהמשיב הבין את הנעשה סביבו, על אף טענת השכרות שהעלה. בשאלה האם היתה לשכרותו של המשיב השפעה על היסוד הנפשי שניתן ליחס
לו, יהיה על ביהמ"ש השומע את הראיות להכריע ואינה עניין הנתון להכרעה בשלב זה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' ענת חולתא למבקשת, עו"ד רונן חליוה למשיב. 26.7.01).
ע.א. 1869/01 - כל בו 2000 הרצליה (1990) בע"מ ואח' נגד זאב סטבינסקי
*עיכוב ביצוע פס"ד בתנאי של הפקדת ערבות בנקאית (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).
ביהמ"ש קמא קבע כי המבקשים הפרו חוזה שכרתו עם המשיב, וחייב אותם בתשלום פיצויים בשל הפרת החוזה. מן הפיצויים ניכה ביהמ"ש את הסכום המגיע למבקשים על פי פס"ד לטובתם שניתן בהליך נפרד. סכום הפיצויים הסופי שבו חוייבו המבקשים היה 830,000 ש"ח. עם מתן פסה"ד, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע. השופטת הורתה על עיכוב 600,000 ש"ח, כנגד ערבות בנקאית בגובה סכום זה. המבקשים לא הפקידו את הערבות ועקב זאת פקע הצו לעיכוב ביצוע. מכאן הבקשה כי יעוכב ביצוע פסה"ד עד למתן הכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה בחלקה.
נקודת המוצא הקבועה בתקנה 466 לתקנות סדר הדין הינה, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסה"ד. כדי שביהמ"ש יחרוג מן הכלל, על המבקש להראות כי סיכויי הערעור הם טובים, וכי אם יתקבל הערעור יקשה מאוד על המבקש להחזיר את המצב לקדמותו. במקרה דנן, שוכנעה השופטת, כי המשיב שקע בחובות, וכי המבקשים לא הצליחו לגבות ממנו את המגיע להם על פי פסה"ד שניתן לטובתם בבימ"ש השלום. בעקבות זאת פסקה כי יעוכב סך של 600,000 ש"ח כנגד ערבות בנקאית בגובה סכום זה. על כן יעוכב תשלום סך של 600,000 ש"ח, כנגד ערבות בנקאית בגובה סכום זה.
(בפני: השופטת בייניש. 26.7.01).
בה"נ 5895/01 - שקד שני נגד קומאר ז'ה דרו
*סירוב להורות על עיכוב יציאה מהארץ במסגרת דיון על קביעת שיפוט בהתרת נישואין (בקשה לעיכוב יציאה מהארץ - הבקשה נדחתה).
במסגרת בקשה משותפת ומוסכמת לקביעת שיפוט בעניין התרת נישואין, הוגשה בקשה לעיכוב יציאתו של המשיב מהארץ. הבקשה מבוססת על כך, שהמשיב - אזרח נפאל - נמצא בארץ מכח אשרת תייר, אשר עומדת לפוג ביום 13.8.01. על פי הנטען, אין לבעל כל זיקה לארץ, למעט הקשר עם האשה, וחששה של המבקשת הוא כי אם יחזור הבעל לנפאל, תישאר עגונה, בטרם הותרו הנישואין. הבקשה נדחתה.
הסעדים הזמניים, אשר ביהמ"ש העליון מוסמך ליתן במסגרת בקשה לקבוע מקום שיפוט בעניין התרת נישואין, מוגבלים להגשמת התכלית של ההליך, היינו, קביעת מקום השיפוט. במקרה זה, הבקשה לקביעת מקום השיפוט היא בקשה משותפת ומוסכמת. כבר בכך יש כדי להסיר חשש ממשי שמא יציאה אפשרית של המשיב מן הארץ תגרום להכבדה על ההליך. מן הבקשה לעיכוב יציאה עולה, כי פני הבקשה אינם לעכב את יציאתו של המשיב על מנת למנוע הכבדה על הליך קביעתו של מקום השיפוט, כי אם לעכב את יציאת המשיב עד שיותרו נישואיהם של בני הזוג. לכך אין לביהמ"ש סמכות, במסגרת הליך זה שבפניו.
(בפני: הרשם עודד שחם. 24.7.01).
בש"פ 5465/01 - מדינת ישראל נגד דוד ברכה
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. על פי כתב האישום, המשיב הגיע לגדר בית
ספר ושוחח עם אחת התלמידות. הוא סבר כי תלמיד אחר מנסה "להתחיל" איתה ובין השניים התפתחה קטטה. המתלונן ניסה להפריד בין השניים, אולם המשיב הכה אותו והמתלונן הכה אותו חזרה. בשלב זה המשיב עזב את המקום. בהמשך, המשיב יזם עימות נוסף עם המתלונן, ואז דקר את המתלונן בבטנו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העבירות המיוחסות למשיב מקימות נגדו חזקת מסוכנות, אולם, היות ולמשיב אין עבר פלילי בעבירות אלימות ובהתחשב בעובדה שהוא ביצע את המיוחס לו באופן לא מתוכנן, הורה על שחרורו למעצר בית. הערר נתקבל.
העבירה המיוחסת למשיב והתנהגותו בעת האירוע מעידים על מסוכנות רבה. אנשים רבים, ובהם מנהלת בית הספר, הפרידו בין המתלונן למשיב, אך המשיב חזר אל מקום האירוע וגמר אומר לדקור את המתלונן. מעשהו נעשה לאחר שהיה לו זמן להירגע. למשיב עבר פלילי והוא אף ביצע את העבירות המיוחסות לו בעודו משוחרר בערובה עקב פתיחת תיק משטרה שעניינו עבירת אלימות עקב סכסוך דרכים. אין בנמצא חלופה מתאימה אשר תוכל להבטיח מפני הישנות התנהגותו של המשיב, ואין להסתפק לעת הזאת בחלופה למעצרו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד יוסף חאזם למשיב. 29.7.01).
רע"א 262/01 - ישראל ד. ישראלי נגד התעשייה הצבאית... בע"מ ואח'
*התיישנות בתביעת פיצויים עקב תאונה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נפלו שגיאות. ראשית, ביהמ"ש שגה בסברו כי ידיעת המבקש אודות הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנזק אינה מהווה חלק מעילת התביעה לצורך בדיקת מועד תחילת תקופת ההתיישנות; שנית, ביהמ"ש שגה בכך שהסתמך על מסמכים שהוגשו במהלך הדיון בבקשת רשות הערעור, ואשר לא היו בפני בית-משפט השלום. בנסיבות אלו, פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי אינו יכול לעמוד, ויש לקבל את הערעור. התיק יוחזר לבית-משפט השלום, בכדי שידון מחדש בטענות ההתיישנות - וזאת על-יסוד מכלול הראיות שהצדדים יגישו, לרבות אותם מסמכים שהוצגו לראשונה בפני ביהמ"ש המחוזי - וגם יכריע אם אין בהם כדי לקבוע ממצא רלוואנטי המבסס ידיעה של המבקש ברמה של "'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר". (ע"א 4114/96 - המאירי נגד הכשרת הישוב - סביר נ"א 213).
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גב' נאור. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מרדכי מרגלית למבקש, עו"ד גב' אושרית רוטקופף למשיבות. 15.7.01).
בש"פ 5447/01 - נסר אבו איוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של איומים ותקיפת האשה והבנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ב-4 אישומים של איומים ותקיפות של אשתו ובנותיו. בימ"ש השלום הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים לאחר שהובהר שהעורר הפר צווי הרחקה והמשיך להטיל את חיתתו על בני משפחתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר והערר על כך נדחה. מתקבל הרושם הלכאורי כי העורר השליט טרור בביתו והוא אינו מרפה מבני המשפחה ואינו מסוגל להימנע מלשוב לבית גם בעת שתלויים ועומדים נגדו צווי הרחקה. בנסיבות אלה אין להקל ראש בסכנה המרחפת על האשה והבנות עקב איומיו החוזרים ונשנים של העורר עליהן. בנסיבות אלה אין בחלופת מעצר כדי להבטיח את השגת תכלית המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ענאן ג'ובראן למבקש, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 16.7.01).
ע.א. 5003/01 - טכנולוגית להבים בע"מ נגד ראובן בן הרוש ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד לפיצויים כספיים בתנאי של הפקדת הסכום בידי ב"כ התובעים (בקשה לעכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיבים סיפקו למבקשת שירותי הסעת עובדים במשך כ-25 שנים. לקראת סוף שנת 1994, החליטה המבקשת לקיים מכרז למתן שירותי הסעה ולאחר בדיקת ההצעות החליטה להפסיק את התקשרותה עם המשיבים. הודעה על הפסקת ההתקשרות נמסרה למשיבים חודש מראש. המשיבים הגישו תביעה בגין הנזקים שנגרמו להם בעקבות ביטול החוזה ללא התראה מספקת. בית המשפט קבע כי ראוי היה למסור הודעה מוקדמת של 6 חודשים, ופסק למשיבים פיצוי של כ-256 אלף ש"ח. על פסק הדין הוגש ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד עד לערעור. הבקשה נתקבלה בחלקה.
הכלל הוא כי צד שזכה זכאי לממש לאלתר את פסק הדין שניתן לטובתו. על בעל דין המבקש לעכב את הביצוע מוטל נטל כבד להראות כי אם לא ינתן לו סעד, יגרום לו ביצועו המיידי של פסק הדין נזק רב, אותו יהיה קשה לתקן אם הערעור יתקבל. נזק מן הסוג הזה אפשרי כאן לנוכח ההתרשמות כי מצבם הכלכלי של המשיבים אינו שפיר. על כן, על מנת לאזן בין האינטרסים של הצדדים, יהיה נכון לקבל את הבקשה ובלבד שסכום החיוב במלואו יופקד בידיו של ב"כ המשיבים, במזומן או בערבות בנקאית צמודה, עד לפסה"ד בערעור.
(בפני: השופט א. לוי. 1.8.01).
עע"מ 5114/01 - קל בנין בע"מ נגד מפלסי הצפון בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד שעניינו זכייה במכרז (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
עיריית קרית אתא, המשיבה 2, פירסמה מכרז לביצוע עבודות תשתית בעלות של כ-28 מילון ש"ח. נקבע כי המכרז ינוהל בשני שלבים. בשלב הראשון ייקבע מי ראוי לעלות לשלב השני ובשלב השני ייבחנו ההצעות לאור הקריטריונים הקבועים בסעיף 16 למכרז. ארבעה מציעים עברו לשלב השני והצעתה הכספית של המשיבה היתה ההצעה הנמוכה ביותר. דא עקא, שבשקלול הסופי, לאור המשקל היחסי שנתנה ועדת המכרזים לקריטריונים השונים, הגיעה המשיבה, על אף שהצעתה הכספית היא הנמוכה ביותר, למקום השלישי בלבד. המבקשת קיבלה את הניקוד הגבוה ביותר והוכרזה כזוכה במכרז. נגד החלטתה של הוועדה הגישה המשיבה עתירה מינהלית להכריז עליה כזוכה בשל היותה בעלת ההצעה הכספית הנמוכה ביותר, וטענה כי מתן משקל יחסי לקריטריונים השונים לאחר שהתקבלו ההצעות, לוקה באי-חוקיות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את העתירה, והצהיר על המשיבה כמי שזכתה במכרז. המבקשת ערערה לביהמ"ש העליון ובקשתה היא לעכב את הליכי המכרז עד לפסה"ד בערעור. הבקשה נתקבלה.
הכלל הוא, אכן, כי בעל דין זכאי לממש פסק דין שניתן לטובתו לאלתר ועיכוב ביצוע יינתן במשורה, ורק לאחר שהוכח כי אי-היענות לבקשת העיכוב, כרוכה בנזק בלתי הפיך שקשה יהיה לתקנו אם הערעור יתקבל. במקרה דנא מדובר במכרז לעבודות בהיקף גדול, ואין ספק שאי-היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עלולה לגרום למבקשת נזק של ממש אם ערעורה יתקבל. מאידך, האינטרס הציבורי להשלים את הליכי המכרז ולהתחיל בעבודות הוא רב, וזה יכול לבוא על סיפוקו רק אם ההכרעה בערעור תהיה מהירה. על כן יעוכב ביצוע פסה"ד ובלבד שהמבקשת תפקיד ערבות בנקאית בסך של 500,000 ש"ח, להבטחת נזקיה של המשיבה. מועד הדיון בערעור זה ייקבע לחודש ספטמבר.
(בפני: השופט א. לוי. 1.8.01).