ע.א. 3141/99 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד עו"ד ש.ז. פונדמינסקי
*טענת התיישנות של עו"ד שהופקדו בידיו בנאמנות כספי לקוחות. *כאשר הימים האחרונים בהתיישנות חלים בפגרה נדחית ההתיישנות עד סוף הפגרה(מחוזי י-ם - ת.א. 1502/98 - הערעור נתקבל).
א. נגד המערערת, שהיתה המבטחת של בעל רכב (להלן: "המבוטח"), ונגד המבוטח, הוגשה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו בתאונת דרכים. התובעים יוצגו ע"י המשיב (להלן: "תביעה א'"). ביום 14.5.91, ניתן פסק דין בתביעה א'. ביהמ"ש קבע כי לכאורה זכאית התובעת לגימלה מהמוסד לביטוח לאומי, ועל כן החליט כי יופקד בנאמנות בידי ב"כ התובעת (המשיב) סכום של 40,000 ש"ח, מסכום הפיצויים שפסק, עד להכרעה של המל"ל בתביעה שיגיש אפוטרופסה של התובעת. ביהמ"ש קבע כי "לגבי הסכום המוקפא... אם לא תוגש תביעה תוך 90 יום [למל"ל] - יוחזר הסכום למבטחת". המערערת העבירה בתאריך 29.5.91 את הסכום שנפסק בתביעה א' לידי המשיב. מאז ההפקדה פנתה המערערת למשיב במספר הזדמנויות על מנת לברר אם הוגשה על ידו תביעה למוסד לביטוח לאומי, אך לא זכתה למענה.
ב. בתאריך 16.8.98, הגישה המערערת תביעה לחייב את המשיב להשיב לה את הסכום של 40,000 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. בכתב הגנתו, העלה המשיב שתי טענות מקדמיות: האחת, כי לפי סכומה צריכה התביעה להתברר בבית משפט השלום; השניה, כי התביעה התיישנה. המערערת טענה כי עילת התביעה נוצרה שלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין, שכן היום האחרון להגשת התביעה למל"ל לפי פסק הדין, היה ביום 15.8.91, וכי כתב התביעה הוגש על ידה ביום 16.8.98 ויום ה-15.8.98 חל בשבת. עוד טענה כי תקופת ההתיישנות מסתיימת במהלך פגרת בתי המשפט, ולכן נדחה היום האחרון להגשת התובענה ליום הראשון שלאחר הפגרה, דהיינו, ליום 1.9.98. באשר לעניין הסמכות, קבע ביהמ"ש כי התביעה מבוססת על נאמנות שנוצרה בהתאם לפסק הדין, עניין שנכלל בגדר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי. באשר לטענת ההתיישנות, דחה בית המשפט את הטענה לפיה מפסיקה פגרת בתי המשפט את מרוץ תקופת ההתיישנות. במצב זה, וכאשר עילת תביעתה של המערערת נולדה בתאריך 14.8.91, הרי הגשתה של התביעה הנוכחית בתאריך 16.8.98, היתה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ועל כן החליט לדחותה. הערעור נתקבל.
ג. השופט לוין: עילתה של התובענה נולדה 90 ימים לאחר מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, היינו ביום 12.8.91 (ולא ב-15.8.91 כפי שטוענת המערערת). לפיכך, תקופת ההתיישנות היתה אמורה להסתיים בתאריך 12.8.98. אשר לעניין המועד המסתיים במהלך פגרת בתי המשפט - סעיף 10(ג) לפקודת הפרשנות קובע כי "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". פגרת בתי המשפט היא "פגרה על פי חיקוק", ולפיכך, אם ימיה האחרונים של תקופת ההתיישנות חלים בפגרה, נדחה סופה של תקופת ההתיישנות ליום החול הראשון שלאחר פגרת בתי המשפט. אפשר ויימצא מי שיטען כי סעיף 10(ג) אינו חל על ענייננו, שכן הוראת סעיף 10(ג) עניינה בימים, ואילו תקופת ההתיישנות הוגדרה בשנים. אין לקבל טענה זו. סעיף 10(ג) נועד להסדיר את סוגיית מניין ימי המנוחה, הפגרה והשבתון. הסעיף מבחין בין מצב בו ימי מנוחה, פגרה ושבתון חלים באמצע התקופה - שאז ימים אלה יבואו במניין; לבין מצב בו ימים אלה הם הימים האחרונים שבתקופה - שאז אלה לא יבואו במניין. השימוש בביטוי "מניין ימי תקופה" אין בו בהכרח לשלול החלת ההוראה גם לגבי תקופה הקצובה בשבועות, חודשים או שנים.
ד. נותרה השאלה אם ההוראה שבסעיף 10(ג) חלה לגבי חוק ההתיישנות, ועל שאלה זו יש להשיב בחיוב. סעיף 1 לחוק הפרשנות קובע: "חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראות מינהל, אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת לעניין הנדון
ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה...." בחוק ההתיישנות אין הוראה כיצד נוהגים בימי מנוחה, פגרה או שבתון, וממילא אין בו הוראה סותרת לזו הכלולה בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. על כן, אין מניעה להחיל את הוראות סעיף זה על מניין תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות.
ה. השופט אנגלרד (מסכים ומוסיף): המשיב מונה כנאמן על סכום של 40,000 ש"ח, עד לבירור זכאותה של הניזוקה לגמלה מן המוסד לביטוח לאומי. על הנאמן הוטל למסור את הכספים למבטחת או לנהנית לפי העניין. הניזוקה והמבטחת הן הנהנות על-פי הנאמנות. הלכה פסוקה היא, כי תביעתו של נהנה אינה מתיישנת, כל עוד הנאמן אינו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן ואינו מפר את חובת הנאמנות. במקרה הנדון, לא התברר מה עלה בגורל הכספים שהופקדו בנאמנות אצל המשיב. גם השאלה האם הוגשה תביעה למוסד לביטוח לאומי ואם כן - מה עלה בגורלה, לא התבררה מעולם. המשיב לא טען כי במועד כלשהו, עובר להגשת התביעה באוגוסט 1998, הוא כפר בעובדת היותו נאמן על כספי הפיצויים.
ו. השופטת שטרסברג-כהן: מסכימה לפסק דינו של השופט לוי ולהערותיו של השופט אנגלרד.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. עו"ד יוסף ארנון למערערת, המשיב לעצמו. 6.8.01).
ע.א. 4814+6004/97 - בנק הפועלים בע"מ נגד פרחי שירותי מזנון בע"מ (בפירוק) ואח'
*דחיית תביעה של חברה נגד בנק שעילתה גרימת התמוטטותה של החברה ע"י התנהגות הבנק(מחוזי ת"א - ת.א. 2069/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המערער (להלן - "הבנק"), כרת בשנת 1985 חוזים שלפיהם התחייבו המשיבים 2 ו-3 (ריטה וניסים) לספק שירותי מזנון למספר סניפים של הבנק בת"א. בחודש אוגוסט 1988 כרתו ריטה וניסים הסכם עם אדם בשם פירסט לפיו התחייבה ריטה למכור את חלקה "בשותפות בזכויות אשר במזנונים". מאוחר יותר, הקימו ריטה וניסים חברה בשם "פרחי שירותי מזנון בע"מ" (המשיבה 1). ביום 17.10.89 כרתו החברה והבנק חוזה שבו התחייבה החברה לספק שירותי מזנון לסניפי הבנק שלהם סיפקו ריטה וניסים שירותי מזנון בעבר (להלן - "החוזה"). כמו כן, מסרה החברה לבנק כתב התחייבות המגדיר, בין היתר, את אחריות החברה לעיקולים על כספים של ריטה וניסים. ביום 17.11.89 הוטל לפי בקשת פירסט עיקול על כספים של ריטה שבידי הבנק. הבנק סרב לכבד ארבעה שיקים של החברה והחזיר אותם למפקידיהם עם הערה "מעוקל" על גבם. הבנק פנה גם אל ראש ההוצאה לפועל וביקש לקבל הוראות כיצד עליו לנהוג בעיקול. משלא התקבלה תשובה, עיכב את מחציתו של תשלום שהגיע לחברה (להלן - "הסכום המעוכב"). ביום 22.2.90 הודיע הבנק לחברה "על הפסקת ההתקשרות". ביום 12.3.90 העביר הבנק את הסכום המעוכב עם סכומים נוספים שהגיעו לחברה ממנו, לחשבונה של החברה באחד מסניפיו, על מנת לכסות יתרת חוב של החברה לבנק.
ב. ביום 31.10.90 הגישו המשיבים תביעה נגד הבנק לפצותם עבור נזקיהם "בגין הריסת החברה ותשתיתה". לטענתם, גרמה התנהגותו של הבנק לכך שריטה וניסים לא יכלו לעמוד בהסכמים שעשו בדבר פרעון חובותיהם לרשויות מס ההכנסה והביטוח הלאומי נגמרו לכך שהחברה "קרסה" וניתן לגביה, מאוחר יותר, צו לפירוק. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הבנק נהג ברשלנות בטיפול בכספי ובחשבונות המשיבים וכי "אילו היה הקשר עם הבנק מסתיים בצורה מסודרת, סביר להניח שהחברה היתה יכולה להתקיים
ולנהל מזנונים במקומות אחרים". עוד קבע כי הדרך שבה ניהל ניסים את החברה תרמה לקריסתה ולפיכך יש לייחס לו ערעור של הבנק נתקבל וערעור החברה והמשיבים נדחה.
ג. לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו של הבנק לבין התמוטטותה של החברה. אשר לעיכובו של הסכום המעוכב - צדק הבנק בכך שפנה לראש ההוצל"פ בבקשה לקבל הוראות כיצד לנהוג בעיקול שהוטל לבקשת פירסט על כספי ריטה ובכך שעיכב בינתיים את כספי החברה. זאת, בעיקר, מן הטעם שמתוך כתב ההתחייבות שמסרה החברה לבנק משתמעת כוונתה לערוב להתחייבויותיהם של ריטה וניסים. לעניין החזרת השיקים ע"י הבנק - בכך אמנם התרשל הבנק, אולם סכומם הכולל של השיקים שהוחזרו היה 1089 ש"ח בלבד. קשה לקבל את הטענה שהחזרת שיקים בסכום פעוט כזה ערערה את מצבה של החברה כפי שטוענים המשיבים. אשר לטענה נגד הבנק על כך שהעביר את הסכום המעוכב עם סכומים נוספים לחשבונה של החברה באחד מסניפיו, בניגוד לבקשותיו של ניסים - מבלי לחוות דעה בשאלה אם רשאי היה הבנק לעשות כן, אין להתעלם גם כאן מכך שהדברים אמורים בסכום של כ-100,000 ש"ח בסך הכל וכי מתוך דף חשבון שהגישו המשיבים כראייה עולה, לכאורה, כי החברה משכה לפחות כמחציתו של הסכום. כך שלא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו של הבנק לבין התמוטטותה של החברה ודי בכך כדי לקבל את ערעורו של הבנק וכדי לבטל את חיובו לפצות את החברה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד לוינסון ואקרמן שוורץ למערער, עוה"ד רב חן, בירנברג, ברקן, ברקמן למשיבים, עו"ד קויש לכונס הנכסים, עוה"ד אבן חיים ושדיאור לרשויות המס. 2.8.01).
ע.א. 2173/94 - LTD EVENT TELEנגד ערוצי זהב ושות' ואח'
*הפרת זכות יוצרים בשידורי וימבלדון ע"י ערוצי זהב בשידורי הכבלים בישראל. *עשיית עושר ולא במשפט(מחוזי ת"א - ה.פ. 931/92 - הערעור נתקבל).
א. מדי שנה מתקיים בווימבלדון, בריטניה, טורניר משחקי הטניס. מועדון וימבלדון מוכר את זכויות השידור של אירועי הטורניר. חברה גרמנית, ,UFAרכשה ממועדון וימבלדון את זכויות השידור בארצות אירופה וישראל בשנים 1989-1993. המערערת, העוסקת ברכישת זכויות שידור ובהפצתן ברחבי העולם, רכשה מ- UFAרשיון בלעדי לניצול זכויות השידור של הטורניר בתחומי מדינת ישראל. המשיבות 1-5, בעלות זיכיונות לשידורי טלוויזיה בכבלים, נהגו לקלוט באמצעות לווייני תקשורת ולהעביר למנויי הכבלים בישראל את שידוריהן של רשתות טלוויזיה זרות. מן הרשתות הללו הועברו למנויי הכבלים בישראל, כעניין שבשגרה, גם שידורים מאירועי טורניר וימבלדון. המערערת הגישה תביעה נגד המשיבות, למתן פסק-דין הצהרתי, כי כל גורם אשר לא קיבל מהמערערת היתר מפורש לשדר את טורניר וימבלדון 1992 ו-1993 מנוע מלעשות כן. המערערת טענה עוד כי המשיבות עושות עושר ולא במשפט. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי היצירה האודיו-ויזואלית המופקת בעת שידור הטורניר יכולה להוות יצירה שגלומה בה זכות יוצרים מוגנת. עוד קבע כי המשיבות הפרו את זכות היוצרים הגלומה ביצירה המשודרת. אעפ"כ קבע כי הפרת זכות היוצרים בשידורים על-ידי המשיבות אינה מקימה למערערת זכות לקבלת סעד. ביהמ"ש נימק זאת בכך שמן ההסכם, שלפיו רכשה המערערת את זכויות השידור, עולה כי UFAלא הימחתה למערערת זכות קניינית במישדרים, אלא אך העניקה לה רשיון לעשות שימוש בזכויותיה בישראל. גם תביעתה החלופית של המערערת, לקבלת סעד בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, נדחתה. הערעור נתקבל.
ב. לאחר סקירה מקיפה של הדינים הנוגעים לזכויות שידור וזכויות יוצרים הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי למערערת זכות יוצרים בשידורים. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי לא צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו כי הפרת זכות היוצרים ע"י המשיבות אינה מקימה עילת תביעה למערערת. מעולם לא הוטל ספק בזכותו של בעל רשיון (שנרכש בתמורה) להגיש תביעה בעילת הפרה, אם גם בעליה החוקיים של זכות היוצרים צורף כצד לתביעתו. כחלק מהמרצת הפתיחה שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי, צורף מכתב שנשלח ע"י מועדון וימבלדון לבא-כוחן של המשיבות, בו הודיע כי הוא הבעלים היחיד של זכויות היוצרים במשחקי הטורניר, כי העניק ברשיון מטעמו את זכויות השידור למערערת, ולפיכך דרש מן המשיבות להימנע מהפרת זכויותיו. מסירת הצהרה זו מטעמו מעידה על עניינו של מועדון וימבלדון בתובענה, ואילו בצירופו כמשיב פורמלי לתביעה יש כדי לחסן את המשיבות מפני הגשת תביעה נוספת נגדן מטעמו.
ג. הזכות לקבלת הסעדים שנתבקשו בתביעתה קמה למערערת גם מכוח העילה של עשיית עושר. די היה בעובדות שהוכחו כדי להוביל למסקנה, שלמערערת היתה ציפייה לגיטימית להפקת רווח מרכישת זכויות השידור הבלעדיות של הטורניר בתחומי ישראל, וכי בהעברת שידורי הטורניר מן הלוויין פגעו המשיבות בציפייתה האמורה של המערערת. אין ספק שהמשיבות הפיקו רווח מהעברת השידורים למנוייהן, והנסיבות בהן ביצעו את ההעברה - תוך שהיו מודעות לזכות שנרכשה ע"י המערערת ולעמדתו של מועדון וימבלדון - העידו בעליל כי הרווח שהופק על-ידן מהווה התעשרות שלא על-פי זכות שבדין.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. עברון למערערת, עוה"ד ר. בכר ולצלרמאייר למשיבים. 2.8.01).
ע.א. 3510/99 - ראובן ולעס נגד אגד ואח'
*ביטול מחיקתה של תביעה על הסף מחוסר עילה. *"חובת זהירות" של אגד כלפי נוסע שהותקף ע"י בריונים ונחבל בתחנה המרכזית של אגד בירושלים(מחוזי י-ם - ת.א. 1294/97 - הערעור נתקבל).
א. ביום 30.8.95, בשעת בוקר מוקדמת, הגיע המערער, לתחנת האוטובוסים המרכזית של "אגד" בירושלים. בעודו ממתין לאוטובוס, החלו המשיב 2 וחבר מרעיו להתנכל לו. עוברי אורח הבריחו את המשיב 2 וחבריו מן המקום. המערער נפגע קשות בידו ובכתפו, ונזקק לאשפוז בביה"ח שם נותח בידו. המשיב 2 הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית. המערער תבע בביהמ"ש המחוזי את נזקו מידי המשיבה ומידי המשיב 2, וייחס ל"אגד" רשלנות בכך שלא דאגה לאבטחה במקום. ביהמ"ש המחוזי מחק את התובענה נגד "אגד" על הסף, משני טעמים: מחמת היעדר חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה; מחמת היעדר קשר סיבתי בין המחדל המיוחס לאגד לבין נזקו של המערער. השופט הניח כי מוטלת על "אגד" חובת זהירות מושגית כלפי באי התחנה המרכזית. עם זאת, כך קבע, לא קמה לאגד, בנסיבות העניין, חובת זהירות קונקרטית כלפי המערער. ביהמ"ש קבע עוד כי אפילו התרשלה אגד בהתנהגותה, משלא הציבה אנשי אבטחה, הרי שלא נתקיים קשר סיבתי בין התרשלותה לבין הנזק. גם אם היה מצוי איש אבטחה באיזור, כך הניח ביהמ"ש, לא היה סיפק בידו לסייע למערער, וכדי להרתיע מראש את התוקפים. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, מסמיך את ביהמ"ש לצוות על מחיקת כתב התביעה, כאשר זה אינו מראה עילת תביעה. די באפשרות קלושה שהתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו, כדי שביהמ"ש יימנע ממחיקת התביעה על הסף. השאלה העולה כאן עניינה עוולת הרשלנות והחובה להגן מפני מעשה עברייני. ביהמ"ש קמא קבע, כאמור, כי "אגד" חבה בחובת זהירות מושגית כלפי באי התחנה. משנקבע כי מתקיימת
חובת זהירות מושגית יש לבחון האם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית ולדעת ביהמ"ש המחוזי חובה כזו לא נתקיימה בנסיבות דנן, שכן תקיפה ללא כל התגרות מצד הקרבן היתה בלתי ניתנת לצפייה מראש. למסקנה זו לא היה מקום בשלב זה של ברור התביעה. אין לומר, כי כתב התביעה - על פניו - אינו מגלה סיכוי לזכות בסעד המבוקש.
ג. מעשי פשע עשויים להתרחש - ואכן מתרחשים - כמעט בכל מקום ובכל זמן, ועל כן, במובן מסויים, הם תמיד "ניתנים לצפייה" במובן הטכני. אולם, חובת הזהירות כוללת, בנוסף לדרישת הצפיות ה"טכנית", גם דרישה לצפיות "נורמטיבית", היינו, האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני; האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי הדין, יכול היה התובע להסתמך, באופן סביר, על כך שהנתבע ינקוט באמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני עבריינים וכיוצא בכך. בשלב זה של ההליך, לא היה מקום לקבוע כי אירוע של התנכלות פתאומית לנוסעים תמימים הממתינים בתחנת האוטובוסים המרכזית, על-ידי עבריינים, היה בלתי ניתן לצפייה (טכנית), ואין מקום לומר כי כשאלה של מדיניות משפטית, פטורה המשיבה מנקיטת אמצעי זהירות כלשהם, למניעת פעילות עבריינית שכזו.
ד. ביהמ"ש קמא השתית את פסק-דינו גם על הקביעה, כי אפילו היתה התרשלות מצדה של המשיבה - באי הצבת מאבטח - הרי שאין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין נזקו של המערער. גם לקביעה זו לא היה מקום בשלב זה. שאלת הקשר הסיבתי ושאלת ריחוק הנזק, מקום שגורם זר מתערב בשרשרת הסיבתית, במעשה עברייני מכוון ועצמאי, אכן אינה קלה. אך לא היה מקום להכריע בה לשלילה בשלב זה. כמו כן, אין לשלול, כבר בשלב מקדמי זה, את ההנחה כי נוכחותו של איש בטחון לא היתה מונעת את התוצאה המזיקה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד משה ענבר למערער, עוה"ד א. נוביק ורון וינשטוק למשיבים. 6.8.01).
בג"צ 1480/01 - מאלינה אסתר חג'ג' נגד דוד חג'ג' וביה"ד הרבני
*הגדרת הביטויים של "יהודים בישראל" שהם "אזרחי המדינה" או "תושביה" לעניין סמכות בי"ד רבני. *לצורך הגשת חוות דעת לבימ"ש במדינה זרה בדיון על החזרת ילדים ש"נחטפו" מישראל, ניתן להגיש חוות דעת של בי"ד רבני(העתירה נדחתה).
א. העותרת, במקורה דנית לא-יהודיה, והמשיב, יהודי ישראלי, נפגשו בפאריס בשנת 1987, ונישאו בדנמרק בשנת 1988, בנישואין אזרחיים. לאחר כשנה נתברר כי האיש הותיר אחריו בישראל אשה ונישואיו האזרחיים לעותרת בוטלו. למרות זאת המשיכו השניים לחיות יחדיו ובשנים 1990 ו-1992 נולדו להם בת ובן. האיש התגרש מאשתו בשנת 1994. לאחר מכן באו בני הזוג ושני ילדיהם לישראל. כאן נתגיירו העותרת ושני הילדים, והאשה נישאה למשיב כדמו"י. לאחר מכן נולד לבני-הזוג בנם השלישי. העותרת נרשמה כעולה חדשה, ובשנת 1996 זכתה באזרחות ישראל. ביולי 1998 נסעו העותרת ושלושת ילדיה לדנמרק ולא שבו לישראל. כחודש לאחר שעזבה את ישראל, הגישה האשה לבימ"ש בדנמרק תביעה לגירושין ולהחזקת הילדים. כ-3 חודשים לאחר שהאשה הגישה את תביעתה בדנמרק, הגיש האיש לביה"ד הרבני בנתניה תביעת גירושין וביקש גם להורות על השבת הילדים לישראל, ולפסוק בשאלת המשמורת עליהם. ביום 3.6.99 נתן ביה"ד צו המורה לאשה להשיב את הילדים לישראל. ערעורה של האשה לביה"ד הרבני הגדול נדחה.
ב. במקביל לתביעת הגירושין פנתה פרקליטות המדינה, לבקשת המשיב, בחודש יולי 1999, אל הרשויות המוסמכות בדנמרק, בהתאם לאמנת האג, בבקשה כי יחלו הליכים
בדנמרק להשיב את הילדים ארצה. ביהמ"ש הדני החליט לבקש חוות דעת מאת הרשות המוסמכת בישראל על אודות דין ישראל בנושא הנדון. חוות-דעת זו נתן ביה"ד הרבני הגדול בהחלטתו מיום 7 בנובמבר 2000, היא ההחלטה בה נדחה ערעורה של האשה. ביום 24.1.01 החליט ביהמ"ש הדני כי יש להחזיר את הילדים לישראל לפי אמנת האג, אך בשל חלוף הזמן מאז באו הילדים לדנמרק, החליט להשהות את החלטתו הסופית עד שיתקבל דו"ח מפסיכולוג. עתירת האשה היא להורות על ביטול החלטתו של ביה"ד הרבני הגדול. שתי שאלות שנויות במחלוקת בין בעלי-הדין: שאלה אחת נסבה על סמכותו של ביה"ד הרבני להידרש לתביעת הגירושין שהגיש האיש לביה"ד הרבני בנתניה; שאלה שניה היא אם על-פי אמנת האג קנה ביה"ד הרבני סמכות ליתן חוות דעת לביהמ"ש בדנמרק. התשובה לשתי שאלות אלו הן חיוביות בנסיבות המקרה ועל כן הוחלט לדחות את העתירה.
ג. השופט חשין, שכתב את פסה"ד, סקר בהרחבה את ענייני סמכות ביה"ד הרבני לגבי "יהודים בישראל" שהם "אזרחי המדינה" או "תושביה". התייחס לשאלות של "נוכחות קונסטרוקטיבית" או "זיקה לישראל" וכיוצא באלה נושאים. בסיכומם של דברים בא לכלל מסקנה כי בענייננו, לפי נסיבות המקרה, כמצויין לעיל, קנה ביה"ד סמכות לדון בנושא הגירושין והמשמורת על הילדים.
ד. באשר לשאלה השנייה קבע ביהמ"ש כי כאשר מדובר בקבלת חוות דעת לפי אמנת האג לדיון המתקיים במדינה אחרת, שם צריך לקבוע אם חלה אמנת האג ואם יש להורות על החזרת הילדים, אין מניעה כי חוות הדעת תהיה של ביה"ד הרבני. זאת, בניגוד למצב שבו היינו נמצאים אילו ערכאה שיפוטית בישראל היתה צריכה להכריע בשאלת החזרת ילדים לפי אמנת האג.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אברהם ננטל לעותרת, עו"ד גב' ורדה אפרת למשיב, עו"ד יהודה שפר ליועהמ"ש. 6.8.01).
ע.א. 1780/00 - רמי תעשיות קרמיקה (1991) בע"מ נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח'
*תאונה שאירעה בעת עמידה על משטח עץ שהוגבה קודם לכן ע"י מלגזה אינה מהווה תאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 497/94 - הערעור נדחה).
א. המשיב הפורמלי, אבו זלאם נור (להלן: התובע), נפגע בתאונת עבודה כשעבד בשירותה של המערערת. הוא נפל ממשטח עץ, שהוגבה קודם לכן על ידי מלגזה, ונפגע קשה. הוא הגיש תביעה נגד נהג המלגזה וחברות הביטוח שביטחו אותה, בטענה כי מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (להלן: חוק הפיצויים), וגם נגד מעבידתו, המערערת, למקרה שייקבע כי אין מדובר בתאונת דרכים. השאלה היחידה שנותרה להכרעה היתה אם התאונה היא גם תאונת דרכים. המערערת טענה כי מדובר בתאונת דרכים עליה חלה החזקה המרבה החלוטה שבהגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים, לפיה "יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין קשר סיבתי בין השימוש בכוח המיכני של המלגזה לבין נפילתו של התובע ממשטח העץ שהורם קודם לכן ע"י המלגזה, ועל כן לא חלה החזקה המרבה החלוטה האמורה. הערעור נדחה.
ב. השימוש בכוח המיכני של המלגזה היה זמני, כאמצעי בלבד, לצורך הבאת משטח העץ לגובה הנדרש. מאותו שלב נדם המנוע והמלגזה לא היתה אלא בבחינת "רהיט" המשמש כלי עזר לביצוע העבודה בגובה הדרוש. המערערת איננה טוענת כי התאונה נופלת בגדרי "ההגדרה הבסיסית" של "תאונת דרכים". המחלוקת היא בשאלה אם חלה
החזקה המרבה החלוטה לפיה התאונה אירעה "עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב". כבר נקבע במקרים דומים מאד לענייננו שאין תחולה לחזקה המרבה החלוטה האמורה. לא ניצול הכוח המיכני של המלגזה הוא "שגרם" משפטית לתאונה. כוח זה הביא, אמנם, את משטח העץ לגובה המשטח המתאים לעבודה, התובע הניח את רגלו על משטח העץ של המלגזה ונעמד עליה (ברגלו האחת), אך הפגיעה בתובע נגרמה מהפעולות הפיזיות שעשה ולא עקב השימוש בכוח המנועי של המלגזה. על כן- אין מדובר בתאונת דרכים.
(בפני השופטים: אור, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד וינברג לאה למערערת, עו"ד גלזר חיים למשיבים. 13.8.01).
בש"פ 6050/01 - יצחק בנגד נגד מדינת ישראל
*פסילה מינהלית של רשיון נהיגה של מורה נהיגה בגין תאונה קטלנית שאירעה כשהרכב היה נהוג ע"י תלמיד. *מילוי חובת השימוע בפסילה מינהלית(ערר על פסילה מינהלית של רשיון נהיגה - הערר נדחה).
א. העורר, מורה לנהיגה, נסע עם תלמידו במשאית לימוד. בשלב מסויים פנתה המשאית שמאלה, מנתיב שלא היה מיועד לכך, פגעה ברוכב אופנוע וגרמה למותו. עקב התאונה, הוזמן העורר לשימוע בפני קצין משטרה לצורך החלטה בדבר פסילת רישיון הנהיגה שלו. ביום הדיון ביקש העורר לדחות את מועד ההחלטה, היות ועורך דינו שהה אותה שעה בביהמ"ש. קצין המשטרה סירב לבקשה, קיים את הדיון ללא נוכחות עו"ד, והוציא צו פסילה מינהלית לפי סעיף 47(ה) לפקודת התעבורה, הקובע כי אם "היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע את העבירה... יפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 90 ימים". העורר פנה לבימ"ש השלום, וביהמ"ש קבע כי בהחלטת הפסילה נפל פגם בשל היעדרו של עוה"ד, ולכן, ביטל את החלטת הפסילה. המדינה הגישה ערר על כך וביהמ"ש המחוזי קבע כי אף אם הופרה זכות הטיעון של העורר, הרי שלא היתה זו הפרה המביאה לבטלות מוחלטת של ההחלטה, אלא אך לבטלותה היחסית, והחזיר את העניין לבימ"ש השלום שיבחן את צו הפסילה לגופו. בימ"ש השלום בחן את החלטת הפסילה לגופה ואישר אותה. על החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש דחה את הערר וקבע כי בשלב בו מתבקשת החלטת פסילה מנהלית, די בכך שהמשאית פנתה שמאלה מנתיב שלא היה מיועד לכך, כדי לבסס את החלטת הפסילה המינהלית. הערר נדחה.
ב. מתן צו פסילה מהחזקת רישיון הוא החלטה מינהלית וחלות על ההליך החובות המוטלות על רשויות מינהליות, ובהן החובה לקיים שימוע ולהעניק זכות טיעון. אך גם אם יש ממש בטענה שבהליך מתן צו הפסילה המינהלי בעניינו של העורר נפל פגם, הרי המקרה הנוכחי אינו מצביע על פגם שיורד לשורשו של ההליך עד כדי שיביא לפסלותו. העורר לא לווה במעמד השימוע ע"י עורך דינו, אך ניתנה לו ההזדמנות להעלות את טענותיו בפני הקצין המחליט. בסופו של הליך ולגוף הטענות, הן הובאו גם בפני שתי ערכאות נוספות. כך שהפגם נרפא לאור האפשרות שניתנה לעורר ולבא-כוחו להשמיע טענותיו בפני בתי המשפט בערכאות השונות.
ג. אשר לטענה כי אין ראיות מספיקות להעמדתו לדין של העורר - סעיף 47 מורה במפורש כי רשאי קצין המשטרה לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה אם יש לו יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג. די אם נצביע על רשלנות לכאורה של העורר, שבאה לידי ביטוי בפנייה שמאלה מנתיב אסור, או בעובדה שלא וידא שתלמידו מבין את ההוראה שניתנה לו, כדי לקבוע שצו הפסילה בדין ניתן. אין גם לקבל את טענת הסניגור כי העורר שישב ליד תלמידו בשיעור נהיגה אינו הנוהג ברכב לצורך הוראת סעיף 47 לפקודת התעבורה. מורה לנהיגה הינו בבחינת "נהג" לצורך
סעיף 47 לפקודה, שכן המתקנים המיוחדים המצויים ברכב הנהיגה מאפשרים למורה הנהיגה להשתתף בפעולת נהיגת הרכב ובשליטה על תלמידו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד שמחה ניר לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 9.8.01).
מ"ח 3635/01 - מוחמד סמרי ואח' נגד מדינת ישראל
*הנסיבות והנימוקים בשיקול אם להורות על משפט חוזר(בקשה לקיום משפט חוזר בע.פ. 6547+9455/00 (סביר נ"ו 381) - הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי בחיפה הרשיע את שלושת המבקשים בעבירות של ניסיון לשוד מזויין בנסיבות מחמירות. בערעור המדינה לביהמ"ש העליון הוחמר ענשם ועתה הם מבקשים משפט חוזר. שלושה נימוקים לבקשתם: כי היו שיכורים בזמן ביצוע המעשים המיוחסים להם; כי ביקשו שימונה להם עו"ד בהזדמנות הראשונה בחקירתם, והחוקרים שללו זאת מהם; כי נוכחות של עו"ד בחקירתם היתה מובילה לבדיקת אלכוהול לביסוס הגנת השכרות. המבקש 3, קטין, טוען כי חקירתו לא התנהלה ע"י חוקר נוער כמתחייב. הבקשה נדחתה.
ב. אחת ההנמקות של היועץ המשפטי לממשלה, המתנגד למשפט חוזר, הינה העובדה שהמבקשים אינם מעלים טענות חדשות שלא עמדו לרשותם במשפטם. ברם, אין בעובדה זו כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לדחיית בקשתם. בהתאם לפסיקה אין עוד צורך כי העובדות או הראיות המשמשות בסיס לבקשה למשפט חוזר תהיינה עובדות או ראיות חדשות, אשר בשעת בירור המשפט לא יכולות היו להיות בידי המבקש או להיות ידועות לו. אפילו מתבססת הבקשה למשפט חוזר על החומר הראייתי שעמד לנגד ביהמ"ש אשר הרשיע את המבקש, ניתן להורות על משפט חוזר, אם נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם למבקש עיוות דין.
ג. טענתם המרכזית של המבקשים היא כי לא עמדה לדיון במהלך משפטם הגנת השכרות. מעיון בחומר הראיות לא נראה כי יכלה לעמוד למבקשים הגנת השכרות בנסיבות העניין. הפעילות שביצעו המבקשים בשעת העבירה היתה פעילות מורכבת, המעידה על רמת עירנות מספקת להבנת המעשים אותם ביצעו המבקשים; בהודעות של המבקשים בהם ציינו את השתלשלות האירועים בפירוט רב. בכל אלה יש כדי להצביע על כך כי גם אם שתו המבקשים לשכרה לפני ביצוע העבירה, הם לא הגיעו למצב בו היו חסרי יכולת להבין את אשר הם עושים או את הפסול שבמעשיהם.
ד. אשר לנימוק שלא נכח עו"ד בחקירתם - עיון בהודעת המבקש 1 מגלה כי תחילה, לאחר שהוזהר כי אין הוא חייב להשיב לשאלות, ביקש לדבר רק בנוכחות עו"ד, ונמנע מלהשיב לשאלותיו הראשונות של החוקר, אך לאחר מכן אמר: "אני רוצה לספר לך את האמת מה שהיה ומבקש להתחיל את העדות מחדש", ובהמשך גולל המבקש את גירסתו לאירועים, תוך שהודה בעיקרם. גם המבקשים האחרים הוזהרו כי אין הם חייבים לומר דבר לחוקריהם, אך גם הם בחרו למסור גירסאותיהם המפורטות לאירועים ללא שביקשו עו"ד שיהיה נוכח בחקירתם. לכן, לא מתעורר כאן עיוות דין המצדיק קיום משפט חוזר.
ה. נותרה העובדה כי מבקש 3, שהיה קטין, לא נחקר ע"י חוקר נוער. אמנם, אין חובה מכוח החוק, במקרה שלפנינו, לחקור קטינים ע"י חוקר נוער. יחד עם זאת, נוהל פנימי במשטרה מסדיר את נושא החקירה של קטינים. בנסיבות דנן פעלה המשטרה שלא על-פי הוראות הנוהל ויש בכך פגם. אך אין בפגם זה כדי לעלות לכדי עיוות דין המצדיק מתן הוראה למשפט חוזר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מוחמד פוקרא למבקשים, היועהמ"ש אליקים רובינשטיין למשיבה. 7.8.01).
רע"א 7568/00 - מינהל התעופה האזרחית נגד עודד אהרוני ואח'
*האיזון בין הצורך לחשיפת האמת בהליך משפטי לבין הצורך בחסיון מידע ומסמכים שבידי רשות ציבורית(הבקשה נדחתה).
א. בעקבות תאונה שאירעה בשנת 1990 למטוס זעיר שהטיס המשיב 1 (להלן: הטייס), עבור מעסיקתו, המשיבה 2, (להלן: המעסיקה), ואשר בה נחבל הטייס קשות, מינה שר התחבורה - מכוח סמכותו על-פי תקנה 12 לתקנות הטיס - חוקר לבדיקת נסיבות התאונה. בין יתר פעולותיו, גבה החוקר עדויות מן הטייס ומעובדי המעסיקה. בשנת 1997, הגיש הטייס תביעה לפיצויים כנגד המעסיקה וכנגד המשיבה 3, חברת הביטוח המבטחת אותה. אלו מצידן שלחו הודעת צד שלישי למבקש וכן ליצרנית המטוס. במהלך הדיון ביקשו הטייס, המעסיקה, והמבטחת להשתמש בעדויות הטייס ועובדי המעסיקה, שנכללו בחומר החקירה שאסף החוקר. ברם, הוא הודיע כי הוטל על החומר חסיון על-פי תקנה 20(א) לתקנות. את הטלת החסיון נימק החוקר בכך שחשיפת העדויות "עלולה להשפיע לרעה על אפשרות להשגת מידע לעניין חקירות בעתיד". המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה להסרת החסיון וביהמ"ש קיבל את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ככלל, מידע ומסמכים שבידי הרשות הציבורית צריכים להיות גלויים ופתוחים לעיון הציבור. תקנה 20 האמורה קובעת חריג לכלל ומקנה לחוקר סמכות להטיל חסיון על תכנו של מידע מסויים שהושג אגב חקירה שערך. זאת, על-מנת למנוע מצב עתידי, שבגדרו יתקשה החוקר להשיג מידע הדרוש לו - משום חששם של עדים לשתף עמו פעולה, פן יבולע להם. אולם, את סמכותו להטיל חסיון נדרש החוקר להפעיל תוך איזון בין הצורך להבטיח זרימת מידע דרוש לבין ההכרח להגן על אינטרסים נוספים. כך, כאשר הסרת החסיון מתבקשת לצורך הליך שיפוטי, פגיעת החסיון היא קודם כל בעקרון חשיפת האמת, המצוי ביסוד ההליך השיפוטי ואף משמש ערובה להוגנותו. הימנעות מהסרת החסיון פוגעת גם בזכויות-יסוד של צדדים להליך השיפוטי. על החלטת החוקר להיות איפוא מידתית.
ג. במקרה דנא, כתוצאה מהטלת החסיון נמנע מן הטייס, וכן מן המעסיקה והמבטחת, מלעיין ולהשתמש בעדויות המעורבים, שנמסרו לחוקר מיד לאחר התאונה, ואשר משקלן הראייתי - הנובע מזמן ומנסיבות גבייתן - הוא רב. בכך יש כדי לפגוע באפשרות לברר את אחריות המעורבים לתאונה, וממילא גם נפגעת זכותם של הצדדים, למצער, להגנה על קניינם ולקיום הליך הוגן. מנגד, החלטת החוקר להטיל חסיון נומקה אך בחשש מפני השפעה לרעה על אפשרות להשגת מידע במסגרת חקירות עתידיות. ואולם, בהחלטת החוקר אין הסבר לטיב חששו זה. בנסיבות אלו, איזון ראוי מחייב להעדיף על-פני האינטרס שבהטלת חסיון את הגשמת תכליותיו של ההליך השיפוטי.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אורית סון למבקשת, עו"ד אהוד שטיין למשיבות 2,3. 6.8.01).
בש"פ 5852/01 - שי רואה נגד מדינת ישראל
*דיותן של ראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ואדם נוסף, (להלן: "בוריס"), נסעו ברכב בו נהג העורר. במהלך נסיעתם בעיר עכו עצר העורר את הרכב, יצא ממנו, פתח את תא המטען והוציא מתוכו חבילה עטופה בנייר עיתון. השניים המשיכו בנסיעה עד למקום בו יצא בוריס מהמכונית כשבידיו חבילה. כשהבחין בוריס בשוטרים נמלט לדירה בה הוא מתגורר, והשליך את החבילה העטופה בעתון מחלון המטבח. בחבילה היו למעלה מאלף טבליות סמים מסוג .MDMAהשנים הואשמו בעבירות סמים ונעצרו עד תום ההליכים. טענתו העיקרית של העורר היא כי אין ראיות הקושרות אותו לחבילה שבוריס השליך. הערר נדחה.
לפי דו"ח השוטר, נראה לכאורה כי החבילה שהושלכה מחלון הדירה ע"י בוריס היא החבילה שעמה יצא מן הרכב. הימלטותו של בוריס מהשוטרים מיד עם ירידתו מהרכב, מחזקת את החשד כי החבילה שעמה ירד מן הרכב היא החבילה שהכילה את הסמים. בנסיבות אלה, ובמיוחד לנוכח העובדה כי בוריס לא סיפק הסבר לנסיעתו עם העורר, השכל הישר וניסיון החיים מצביעים כראייה נסיבתית סבירה כי העורר אף הוא נטל חלק בהחזקת חבילת הסם. באשר לשאלת המעצר - בכל הקשור למעורבות בביצוע עבירות סמים, הסיכון הנובע מעבירות הסמים וממבצעיהם מחייב בדרך כלל מעצרם עד תום ההליכים. נדרשות נסיבות אישיות יוצאות דופן על מנת לבסס קיומה של חלופה למעצר. בענייננו אין נסיבות כאלה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד פלאח זאיד לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 9.8.01).
בש"פ 5862/01 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה ומעשים מיניים של אב בילדיו הקטינים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה של עבירות מין ועבירות של תקיפת קטין והתעללות בקטין המתייחסות למעשים מיניים ומעשי אלימות שביצע בשניים מילדיו הקטינים. על פי הנטען ביצע בבתו במשך מספר שנים, החל מהיותה של בתו בגיל 11, מעשי מין כולל בעילה. כן הואשם כי נהג להכות את המתלוננת ואת אחיה, יליד 1985, וכן נהג לקללם ולהשפילם. כן ביצע מעשים מיניים בבנו. העורר נעצר עד תום ההליכים. בחקירתו הודה העורר בחלק מהמעשים המיוחסים לו. טענותיו של הסניגור התמקדו בשאלת המסוכנות ובשאלת קיומה של חלופה למעצר בנסיבות העניין. הוא טוען שמאז שפנתה המתלוננת לשירותי הרווחה ועד שנחקרה ע"י המשטרה חלפה תקופה של למעלה מחודש, במהלכה שהה העורר בביתו במחיצת ילדיו והגורמים שטיפלו בתלונתה בחרו שלא לנקוט באמצעי חירום לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה). מעובדה זו מבקש הסניגור להסיק שהמשך שהייתו של העורר בביתו אינו מהווה סכנה למתלוננים. הערר נדחה.
אין בעובדה שהעורר שהה במחיצת המתלוננים משך תקופה של למעלה מחודש ימים לאחר שהמתלוננת פנתה לשירותי הרווחה, כדי ללמד על היעדר מסוכנות הנשקפת ממנו או כדי ליצור מצג בדבר עמדה המסכימה לשחרורו. משהוגש כתב אישום נגד העורר ולאחר שהמתלוננים מסרו הודעות מפורטות במשטרה, קיים חשש ממשי מפני השפעתו של העורר על העדים שהם ילדיו הסרים למרותו. מחומר החקירה עולה כי אשתו של העורר ידעה על המעשים שביצע העורר במתלוננת כבר לפני מספר שנים, אך התעלמה מכך וניסתה לשכנע את המתלוננת כי אין ממש בדבריה. בהתחשב בקושי הרב שבהגשת תלונה ע"י ילדים צעירים לאחר שנים שבהן הטיל עליהם אביהם את חיתתו, קיים חשש כי אם ישוחרר העורר ממעצרו ישפיע הדבר על נכונותם של המתלוננים להעיד נגדו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אלון נשר לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 9.8.01).
רע"פ 5308/01 - מוחמד מאחמיד נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לערעור נוסף בהרשעה בגרימת מוות ברשלנות כשלא נתבקש תסקיר שירות המבחן לפני גזה"ד (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בכך כי בעת שנהג במשאית פגע בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש, במעבר חצייה או בסמוך לאחריו, וגרם למותה. ביהמ"ש גזר למבקש עונש של 9 חודשים מאסר בפועל ו-15 חדשים על תנאי. כן פסל את המבקש מקבלה או החזקה של רשיון נהיגה לתקופה של 12 שנים. ביהמ"ש ציין את נסיבותיו האישיות של המבקש ומנגד את הרשעותיו התעבורתיות
הקודמות של המבקש, 33 במספר, מתוכן 3 הרשעות המאוחרות לעבירה מושא בקשה זו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש טוען כי בימ"ש קמא לא התחשב בחוות דעת מומחה אשר קבע שלא היה ניתן לראות את הולכת הרגל באשר מדובר ב"שטח מת" שמנע התגלות הולך הרגל. כן הוא טוען, כי ביהמ"ש שגה בגזרו את דינו ללא עריכת תסקיר שירות מבחן. ברם, בקביעתן של הערכאות דלמטה לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינו של המבקש. גם לגבי אי הגשת תסקיר קצין מבחן אין עילה למתן רשות ערעור. אכן, ביהמ"ש רשאי היה, להורות על עריכת תסקיר, אולם, ההחלטה מצוייה במסגרת שיקול דעתו של ביהמ"ש. בנסיבות המקרה, כאשר העבירה בה הוא הורשע המבקש היא מסוג רשלנות, המבוצעת - פעמים רבות - ע"י אנשים נורמטיביים, לא בהכרח נדרש התסקיר לגבי הליכי הענישה והשיקום ממעגל העבריינות. אף טענת המבקש על חומרת העונש אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמאי ליבוביץ למבקש, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 7.8.01).
בש"פ 5840/01 - יעקב שריקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות גניבה ועבירות של נהיגה בזמן פסילה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בשתי עבירות של גניבה, עבירה של התפרצות לדירה בכוונה לבצע גניבה, עבירה של גניבת רכב, ועבירה של נהיגה בפסילה. עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בימ"ש השלום הורה על קבלת תסקיר ובהחלטתו אימץ את המלצת שירות המבחן להפנות את העורר לגמילה בפיקוח רפואי ב"אשפוזית" ביפו עוד בשלב המעצר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה, בציינו כי נושא גיבושה של תכנית גמילה לעורר יוכל להיבחן במסגרת השלב שלפני גזירת הדין, אם וכאשר ייגזר דינו של העורר. הערר נדחה.
נסיבותיו האישיות של העורר הן אמנם קשות. העורר סובל ממצבים פסיכוטיים, עבר מספר ניסיונות גמילה בעבר, אשר הוכחו כמוצלחים לתקופות מוגבלות ביותר, ותמיד שב לסורו. מצבו המיוחד של העורר, בהיותו סובל מהפרעות נפשיות, מצריך טיפול מיוחד, אשר מרבית מרכזי הגמילה אינם ערוכים להעניק. בשל כך, ולנוכח העובדה כי העורר ביצע את העבירות זמן קצר ביותר לאחר שחרורו מבית הסוהר, בהיותו אסיר ברשיון, אין המקרה מצדיק חריגה מן הכלל לפיו האפשרות ליתן לעורר טיפול גמילה, נבדקת בעת מתן גזה"ד.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד דב גורטלר לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 9.8.01).
בש"פ 5425/01 - יאסין אל חאק נגד מדינת ישראל
*הגדרת "חומר חקירה" שיש למסור לסניגור במשפט פלילי (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של רצח, בכך שהטביע את חברתו לחיים באמבטיה מלאה מים. העורר טוען כי יתכן שהמוות נגרם עקב שימוש מופרז בסמים. הסניגורית ביקשה לעיין בדו"ח ועדת חקירה שמינה שר הבריאות לבדיקת המצב במכון לרפואה משפטית. תמצית הדו"ח אשר פורסמה ע"י משרד הבריאות באתר האינטרנט של המשרד נמצאת בידי הסניגורית והיא מבקשת לקבל לידיה את הדו"ח המלא. הדו"ח איננו חלק מתיק החקירה בעניינו של העורר, אולם, לטענת הסניגורית, הוא מהווה חומר חקירה, כמשמעו בסעיף 74 לחסד"פ. היא סבורה כי הדו"ח רלוונטי לתקיפת המהימנות
של המומחה מטעם התביעה, פרופ' היס, אותו היא מבקשת לחקור חקירה נגדית. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נדחה.
להגדרת "חומר חקירה" יש לתת פירוש מרחיב כדי ליתן לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה. בהתאם לכך, "חומר חקירה" המצוי בידי התביעה או בשליטתה, או חומר שצריך על פי טיבו להימצא בשליטת התביעה, והוא קשור באופן ישיר או עקיף לאישום, יימסר לידי הסניגוריה ובלבד שאין החומר חוסה תחת כנפי חסיון. חומר הנוגע לתקיפת מהימנותו של עד עשוי אף הוא להיות חלק מחומר החקירה, אולם לא תמיד כך. כאשר מדובר בדו"ח של בדיקה פנימית, יש להבחין בין בדיקה שנעשתה בקשר לעניין המתברר בהליך הנדון, לבין בדיקה כללית הנוגעת לעניינים אחרים. בענייננו אין בדו"ח התייחסות לנתיחה הנדונה במשפטו של העורר, ובמהלך עבודתה של ועדת הבדיקה אף לא נמסרו פרטים כלשהם הנוגעים לאותה נתיחה. ככל שיש רלוונטיות לעניינים המועלים בדו"ח, לצורך חקירתו של פרופ' היס, הרי הפרטים הדרושים לחקירה כזו מצויים בתמצית הדו"ח שפורסמה ומצוייה בידי ב"כ העורר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' י. וייסבוך לעורר, עו"ד ש. ניסים למשיבה. 5.8.01).
בש"פ 5800/01 - בבר כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות ואינוס שנעשו במשך שנה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום ותקיפה בנסיבות מחמירות. כתב האישום מגולל שורה של מעשי אלימות ומעשים מיניים בכפייה שביצע העורר בחברתו במשך כשנה. על פי הנטען, במהלך תקופה זו נעל העורר את המתלוננת בדירתו, המתלוננת היתה נמלטת מהדירה בכל פעם שהדבר התאפשר לה, והעורר היה מחזיר אותה לדירתו ומכה אותה בכל חלקי גופה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
עיון בחומר החקירה מעלה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת. המתלוננת מסרה במשטרה שלוש הודעות ובהן גירסה עקבית ותיאורים מפורטים של מעשי אלימות חמורים ועבירות מין שביצע בה העורר. יש בחומר הראיות הנסמך על עדות המתלוננת ועל ראיות נוספות התומכות בה כדי להקים תשתית ראייתית לכאורה לאישומים נגד העורר. העובדה שהמתלוננת כבשה את עדותה אין בה כדי לערער את מהימנותה. ההימנעות מתלונה משך תקופה ארוכה אופיינית בעבירות מין, לא כל שכן כאשר עבירות אלה מתבצעות תוך הפעלת אלימות קשה על ידי אדם מוכר. חומר הראיות לכאורה מלמד כי העורר הפיל את חיתתו גם על מעורבים נוספים, מלבד המתלוננת, ובשל פחדם סירבו למסור עדות נגדו במשטרה. הפחד הרב השורה על רבים מהמעורבים, ובהם המתלוננת עצמה, מחזק לכאורה, ולצורך ההכרעה בשלב הנוכחי, את מהימנותה של גירסת המתלוננת ומצדיק את המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד י. פורר לעורר, עו"ד גב' ת. פרוש למשיבה. 6.8.01).
בש"פ 5908/01 - יעקב שטרן נגד מדינת ישראל
*ביטול תנאי מעצר בית בשחרור בערובה בעבירה של סחר בהירואין בכמות מזערית (ערר על תנאי מעצר בית בשחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של סחר בהירואין ושל החזקת הסם שלא לצריכה עצמית. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ושופטת השלום קבעה כי נגד העורר "עומדת תשתית ראייתית נחושה", ואולם "לא די בהם כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים". על כן קבעה כי העורר ישוחרר בתנאי מעצר
בית. העורר הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי שקבע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת, ועל כן דחה את הבקשה לביטול מעצר הבית. הערר נתקבל.
עדותו של סוכן משטרה בעניין נתמכת בראיות נוספות ומציגה על פניה תמונה לכאורית של שיטת מכירה מתוחכמת שבוצעה ע"י המשיב ושותפו. בנסיבות אלה נראה לכאורה כי קמה מסוכנות על פי החוק והראיות לכאורה שהוצגו בביהמ"ש די בהן אף להקים עילת מעצר ומטעם זה יש בה כדי לבסס חלופת מעצר בית. עם זאת, בהתחשב בכך שהעורר הוא אדם צעיר ללא הרשעות קודמות, שיש לו מקום עבודה קבוע, ובהתחשב בכמות הסם המזערית ביותר שלכאורה סחר בה, יש לאפשר לו חלופה למעצר שתאפשר לו להימצא במקום עבודתו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 9.8.01).
בש"פ 5804/01 - עראידה וג'די נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של שוטר שהואשם בגניבת נשק מהבסיס בו שירת כדי למכור אותו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר אשר שירת כשוטר במשמר הגבול הואשם כי גנב מנשקיית הבסיס בו שירת רובה מסוג -16M, מחסנית וכדורים, לאחר שסיכם עם אדם אחר כי ימכור לו רובה מסוג זה תמורת 20,000 ש"ח. הוא נעצר לאחר שיצא עם הנשק מן הבסיס. כמו כן הואשם כי בשתי הזדמנויות שונות סיפק נשק לאחרים, במקרה אחד רימון הלם, ובמקרה נוסף כ- 150 כדורים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
בעבירות הקשורות בהחזקת נשק, ובמיוחד בסחר בנשק, כאשר הנשק עלול לשמש לביצוע עבירות פליליות או לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור, יש לראות במבצעים כמי שסכנה נשקפת מהם וסכנה זו מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. רק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה. עניינו של העורר אינו אחד מאותם מקרים חריגים שבהם ניתן להסתפק בחלופה למעצר. חומר הראיות לכאורה מצביע, כי העורר פעל בסיועם של אחרים, ולא היסס ליצור קשר עם גורמים עברייניים. העורר מעל באמון שניתן בו כשוטר המופקד על ביטחון הציבור ופעל באופן שיש בו כדי לסכן את ביטחון הציבור. בנסיבות הקיימות, אין לתת בעורר אמון שלא יבצע עבירות נוספות, ולכן אין לנקוט לגביו בדרך של חלופה למעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד שקיב עלי וסהר עלי לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 2.8.01).
בש"פ 5864/01 - מדינת ישראל נגד אחמד עיד ומופיד טאהא
*הארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חודשים בעבירת רצח סוכן משטרתי תמורת תשלום(בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בעבירה של רצח בכוונה תחילה, בכך שבתמורה לקבלת סכומי כסף וסמים רצחו סוכן משטרתי שאמור היה להעיד נגד עבריינים שהואשמו בעבירות של סחר בסמים. ביום 13.12.99, נעצרו המשיבים עד לתום ההליכים. מאז, הוארך מעצרם ארבע פעמים, ועתה הוגשה בקשה להארכה חמישית. בא-כוחו של המשיב 1 נתן הסכמתו להארכת המעצר וב"כ של המשיב 2 מתנגד לבקשה. הבקשה נתקבלה.
המשפט אמנם התארך זמן ניכר ויש להניח שהוא לא יסתיים גם לאחר הארכת מעצר זו. עם זאת, אין ספק שלפנינו תיק שהתמשכותו נובעת גם ממורכבותו. עתה נראה כי פרשת התביעה עתידה להסתיים בקרוב. במקרים המיוחדים בהם המשפט מתארך והולך, והסיכון הנשקף מהנאשם עומד בעינו, העניק המחוקק לבית המשפט העליון סמכות שבשיקול דעת להאריך את המעצר מעבר לתקופה של 9 חדשים. שיקול הדעת צריך שיופעל
בזהירות ויתבסס על נימוקים כבדי משקל ונימוקים כאלה מתקיימים במקרה הנדון. מדובר בעבירת רצח שבוצעה בדם קר ובתכנון מראש, במטרה למנוע מהקרבן למסור עדות בבית המשפט. זאת ועוד, למשיב עבר פלילי עשיר ולחובתו שתי הרשעות בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' תמר פרוש למבקשת, עו"ד זילברשמיד למשיב. 2.8.01).
ע.א. 98+4624/99/7702 - אתין חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד מנהל מע"מ
*תקפו של צו מע"מ לעניין ניכוי תשומות בגין חשבוניות מס שהוצאו באזור יו"ש וחבל עזה (הערעורים נדחו).
השאלה המתעוררת בשני הערעורים היא אחת: תוקפו של צו מע"מ (דרישת דו"חות נוספים), שפורסם במרץ 96 המורה על הגשת דו"ח נוסף ומיוחד לעניין ניכוי תשומות בגין חשבוניות מס שהוצאו באזור יו"ש ובשטחי עזה ויריחו. המערערות סבורות כי בצו יש משום פגיעה רטרואקטיבית בזכות הקניין שלהן, וכי התקופה של כ-3 שבועות שנקצבה בצו להגשת הדו"ח המפרט את חשבוניות המס שבגינן הן מבקשות ניכוי בגין התקופה שקדמה לצו, אינה סבירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה שהשמיעו שתי המערערות. הערעורים נדחו.
אכן, לצו נפקות בדיעבד, אלא שנפקות זו לא באה לפגוע בזכותן של המערערות, כי אם לאפשר להן לממש למפרע את הזכות הקבועה בחוק, זכות שלא היתה בת-מימוש קודם להתקנת התקנות ולהוצאת הצו. אלמלא הוחל למפרע, לא היו המערערות יכולות לנכות את המס ששילמו בתקופה שתחילתה ביום 1.1.95, וסופה ביום 3.3.95. בנסיבות העניין, אין גם לומר כי הזמן שהוקצב להגשת דו"חות מיוחדים באשר לעסקאות שנעשו בעבר הרחוק, אינו סביר.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יעקב קסטל למערערות, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 5.8.01).
בש"פ 5829/01 - מדינת ישראל נגד חאלד אגבריה ומאזן מחזומה
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות בטחוניות (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בשורה של עבירות נגד ביטחון המדינה הכוללות נסיון להחזקה, נשיאה ועשיית עיסקה בנשק, מגע עם סוכן חוץ ועבירה של חברות בהתאגדות בלתי מותרת וביצוע שירות עבורה. לפי הנטען, המשיבים קיבלו מסוכן חוץ הנחיות למצוא נשק שהוטמן במקום מסתור בדרום הארץ, ליטול את הנשק ולהעבירו לטול-כרם במסגרת הסיוע לארגון בו הם חברים. עם הגשת כתב-האישום נעצרו המשיבים עד לתום ההליכים. עם תום תקופת תשעת החודשים למעצר הוארך מעצרם של המשיבים פעמיים ועתה מתבקשת הארכה שלישית. הבקשה נתקבלה.
נוכח מסוכנותם של המשיבים הנלמדת מהעבירות הביטחוניות החמורות המיוחסות להם, אין להעלות על הדעת חלופה מתאימה שתגשים את תכלית המעצר. על-פי הנטען מדובר באנשים הקשורים בפעילות של החזית העממית שהיו מעורבים בניסיון להעביר נשק ממקום מסתור בדרום הארץ לטול-כרם, בתיאום עם פעיל הארגון בסוריה. אישומים אלה חמורים ביותר, וזאת במיוחד כאשר ארגוני חבלה מנסים ללא הרף ליזום פעולות טרור נגד אזרחי ישראל. על כן, למרות התמשכות ההליכים, עקב הסיכון הנשקף מהמשיבים אין מקום לשחררם ממעצרם.
(בפני: השופטת בייניש. 2.8.01).