ע.א. 2028+3059/99 - משה פאר נגד טחנות קמח חיפה ואח'
*אחריות בנזיקין של בעלים ומפקח בניה שהתרשל בפיקוח ובכך נגרם נזק עקב התמוטטות המבנה(מחוזי חיפה - ת.א. 1018/94 ו- 1106/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. בתאריך 31.5.93 קרס סילו - ממגורה המשמשת לאחסון תבואה - שנבנה בחיפה, והתמוטט על מבנה בלוקים שעמד בסמוך. במבנה שכנו שלושה בתי-עסק שניזוקו, ביניהם זה של המשיבה 7 (להלן: ג.ש.ק.). הסילו נבנה בשנת 1978 על-ידי המשיבה ו-4 אחרים (להלן: הבעלים) באמצעות חברת בנייה בהתאם לתוכניות שהכין המערער, שגם שימש כמפקח על עבודות-הבנייה (להלן: המפקח). לקראת תחילת עבודות הבנייה הכין המפקח תוכנית בה נכלל צינור-הרקה, המיועד להפחית את הלחץ המופעל על דפנות הסילו בעת הרקתו. ברם, חברת-הבנייה לא התקינה צינור-הרקה. למרות זאת, נמסר הסילו בשנת 1979 באישור המפקח לבעלים לשם הפעלתו. לאחר שבוצעה הרקה ראשונה של הסילו, ומשנתגלו סדקים במבנה הסילו, שיגר המפקח בחודש נובמבר 1979 מכתב לבעלים, ובו ציין כי הוא שב ומסב את שימת-ליבם לחשיבות של התקנת צינור-הרקה בסילו, ולכך שבהיעדר צינור-הרקה, אין הוא רואה עצמו אחראי לשלמות מבנה הסילו. בחודש פברואר 1980 הותקן בסילו צינור-הרקה בהתאם לתוכניות המפקח, אך לא תחת פיקוחו. צינור-ההרקה קרס זמן-מה לאחר שהותקן. המפקח דרש לשוב ולהתקין בסילו צינור-הרקה, משום שבהיעדר צינור-הרקה, הסילו אינו יציב וייווצרו בו סדקים. על-אף דברים אלו, נמנעו הבעלים מלהתקין בשנית צינור-הרקה, וגם המפקח לא פנה אליהם עוד בעניין זה.
ב. לבסוף התמוטט הסילו כ-15 שנים בלבד מעת שנבנה. על רקע זה הגישו הניזוקים, וג.ש.ק. בכללם, תביעה לבית-המשפט המחוזי בחיפה כנגד הבעלים. אלה שלחו הודעות צד שלישי לחברת-הבנייה ולמפקח. בית-המשפט המחוזי מצא, כי על-פי התוכניות שהכין המפקח, צינור-ההרקה היה חיוני להבטחת יציבות הסילו, כי הפעלת הסילו בלא צינור-הרקה גרמה להיווצרות סדקים שלא נאטמו כהלכה, ובסופו של דבר לקריסת הסילו. בית-המשפט הטיל %75 מן האחריות לנזקים על הבעלים בשל התרשלותם בתיחזוק הסילו, לרבות הימנעותם מלהתקין צינור-הרקה חלף זה שקרס. את המפקח מצא בית-המשפט המחוזי אחראי בשיעור של %25 לנזקים. כן קבע ביהמ"ש את שיעור הפיצויים לניזוקים. הבעלים והמפקח הגישו ערעורים לעניין חלוקת האחריות וכן הוגשו ערעורים על גובה הנזקים. הערעורים נדחו.
ג. בהערכות הנזק של בית-המשפט המחוזי, שבוססו היטב, אין מקום להתערבות. אשר לאחריות לקריסת הסילו - הנזק לא היה מתרחש לו היה מותקן בסילו צינור-הרקה. משכך, מתעוררת השאלה, אם קשר סיבתי עובדתי זה מצמיח גם קשר סיבתי משפטי. התשובה לכך חיובית. מכוח תפקידיו חייב היה המפקח לוודא כי יותקן בסילו צינור-הרקה, משום שעל-פי התוכניות, שאותן הכין בעצמו, ברור היה כי ללא צינור-הרקה עלול הסילו להתמוטט. מלכתחילה, במסגרת עבודות בניית הסילו שנערכו בפיקוח המפקח, לא הותקן צינור-הרקה כלל, ואילו צינור-ההרקה שהותקן על-פי תוכניות המפקח לאחר שבוצעה ההרקה הראשונה של הסילו, כאשר כבר נוצרו בסילו סדקים - קרס. המפקח נמנע מלהסביר לבעלים כי על-פי תכנונו ובהתאם לחישובי הכמויות שערך, צינור-ההרקה הוא חיוני, ואף לא תבע במפגיע כי יותקן צינור-הרקה אחר במקום זה שקרס. התרשלותו של המפקח היתה, איפוא, גורם מרכזי להתרחשות הנזקים.
ד. התרשלות הבעלים בתיחזוק הסילו, לרבות הימנעותם מהתקנת צינור-הרקה אחר במקום הצינור שקרס, היא אחד הגורמים לנזק, אך אין היא שוללת את אחריותו של המפקח. אין גם מקום להתערבות בחלוקת האחריות בין המפקח לבין הבעלים, שהיו אחראים לתחזוקת הסילו השוטפת ולא דאגו לאטימת הסדקים בצורה ראוייה, הגם שאלו היו גלויים לעין, ואף לא דאגו להתקנה חוזרת של צינור-הרקה, חרף הסברו של המפקח כי צינור-הרקה דרוש וכי הסדקים נגרמים בשל היעדרו.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אריה בלכמן ורן פינגרר למערערים, עוה"ד אליהו שילה, דורון מוזס ואהד מנדל למשיבים. 3.4.01).
עש"מ 1062/01 - ד"ר תפחה הורן נגד נציבות שירות המדינה
*עיסוק בפרקטיקה פרטית ע"י מנהלת מחלקה בבית חולים מבלי לדווח מראש למעסיקיה על העיסוק(הערעור נדחה).
א. המערערת עובדת כרופאה בבית חולים בתפקיד מנהלת המכון לרפואה גרעינית. הוגשה נגדה תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, בטענה כי עבדה בפרקטיקה פרטית ללא קבלת היתר לכך כמתחייב מן התקשי"ר. עוד נטען כי בשל אי הסדרת עבודתה מראש, לא נוכה משכרה %5 כפי שקובע התקשי"ר ביחס לרופאים העובדים במסגרת פרקטיקה פרטית. בהליך שהתקיים בפני ביה"ד, הגישה המערערת מסמך לפיו עבדה בשנים הרלוונטיות בין שעה ל-11 שעות בשנה, ולטענתה היקף זה של עבודה אינו עולה כדי פרקטיקה פרטית ומהווה לכל היותר "עבודה פרטית אקראית" כמשמעותה בתקשי"ר. לפי הוראות התקשי"ר "עבודה פרטית אקראית" המבוצעת בידי עובד מדינה, אינה מחייבת דיווח מראש או ניכוי מהמשכורת, אלא רק דיווח בדיעבד. ביה"ד הרשיע את המערערת בעבירות המיוחסות לה והטיל עליה כאמצעי משמעת נזיפה והפקעת מחצית משכורת קובעת שתנוכה ב-6 תשלומים רצופים. הערעור נדחה.
ב. בהתאם להוראות התקשי"ר נאסר על עובד מדינה לעסוק בעבודה פרטית, אלא אם קיבל לכך היתר מראש. עבודה פרטית אקראית, היא בגדר החריג לכלל הרחב, ונקבע לגביה פטור כאמור. ברם, לגבי רופאים נקבע בתקשי"ר כי "רופא מנהל מחלקה... הרוצה לעסוק בפרקטיקה פרטית, רשאי לעשות זאת על פי אישור המנהל הכללי של משרד הבריאות. ניתן לרופא אישור לעסוק בפרקטיקה פרטית ינוכו %5 ממשכורתו". על המערערת חל ההסדר הקבוע בתקשי"ר באשר להפעלת פרקטיקה פרטית בידי רופאים. הסדר זה אינו מכיל חריג של עבודה אקראית, ולכן, כדי לקיים פרקטיקה פרטית, בכל היקף שהוא, היה על המערערת לקבל היתר מראש ולקיים את ההסדר לפיו ינוכו %5 משכרה.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד אשר חלד וגב' ענת קנט למערערת, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 23.4.01).
ע.פ. 271/01 - נועם טולדנו נגד מדינת ישראל
*תחילת תקפו של מאסר על תנאי כאשר נגזר גם מאסר ונדחה ביצועו לצורך בדיקת אפשרות לעבודות שירות(מחוזי חיפה - ע.פ. 959/00 - הערעור נדחה).
א. בחודש יוני 1999 נגזרו למערער בגין עבירת סמים, 6 חודשי מאסר על תנאי. המשיבה ערערה על קולת העונש ובתאריך 25.11.99 קיבל ביהמ"ש המחוזי את הערעור והחליט: "להטיל על המשיב מאסר לתקופה של 18 חודשים, מזה 6 חודשים בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים מהיום...". בית המשפט המחוזי הפנה את המערער לממונה על עבודות שירות, אך בטרם גובשו המלצותיו של הממונה, ביצע המערער, בתאריך 13.12.99, עבירה נוספת של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. בתאריך 20.1.2000 התחדש הדיון בהמלצה לביצוע עבודות השירות וביהמ"ש הורה כי על המערער לשאת בעונש המאסר במתקן כליאה (ולא בעבודת שירות). בגין עבירת הסמים הנוספת, הועמד המערער לדין בבית משפט השלום והורשע, ובית המשפט גזר לו שנה מאסר בפועל ושנה של מאסר על תנאי. כן הפעיל בית המשפט את המאסר על תנאי שנגזר בעבירה הקודמת, תוך שהוא דוחה את טענתו של הסניגור כי עונש זה אינו בר-הפעלה, הואיל והמערער ביצע את העבירה הנוספת לפני שפסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך לחלוט.
ב. המחלוקת בשאלת הפעלתו של המאסר על תנאי עלתה במהלך הדיון בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על גזר הדין החדש. שופטי המותב נחלקו בדעותיהם. שופטי הרוב קבעו כי תקפו של המאסר על-תנאי הוא מהיום בו ניתן גזר הדין, ולא במועד הנדחה בו אמור היה בית המשפט לדון בהמלצותיו של הממונה על עבודות השירות.
מנגד סברה שופטת המיעוט, כי תחילת תקפו של המאסר המותנה, כמו גם תחילת תקפו של המאסר בפועל, ותחילת תקפם של כל יתר חלקי גזרי הדין, תהיינה לאחר שבית המשפט ייתן גזר דין סופי ושלם על כל חלקיו. הערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ג. הסניגור טען כי כשם שנפסק כי כאשר נגזר לנאשם מאסר, ונבחנת האפשרות להתיר לו לשאת בעונש בדרך של עבודת שירות, תתחיל תקופת הערעור ביום בו מוכרעת השאלה בדבר הדרך בה ישא הנאשם בעונש המאסר, כך מן הראוי שגם "תקופת התנאי" תתחיל באותו יום. גישה זו אין לקבל. סעיף 52(ג) של חוק העונשין, קובע כי "תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין... והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת". בית המשפט המחוזי אשר קבע את תקופת התנאי, לא הורה אחרת בשאלת מועד תחילתה של "תקופת התנאי". מאידך, ההחלטה בדבר המרתו של מאסר בפועל בעבודת שירות, היא בבחינת שינוי מהותי, הואיל ואין דינו של מאסר במתקן כליאה כדין עבודת שירות המתבצעת מחוץ לבית הסוהר. על כן, גם החלטתו של בית המשפט בעניין זה נתונה לערעור, והדבר נעשה במסגרת הערעור על גזר הדין. ההיגיון מחייב, שערעור על גזר הדין יוגש רק לאחר שסיים בית המשפט את מלאכתו בהחלטה משלימה לעניין עבודת השירות, וזאת על מנת למנוע את הצורך לערער פעמיים, פעם על גזר הדין ופעם נוספת על ההחלטה בנושא עבודת השרות. אך אין לעניין זה דבר וחצי דבר עם תחילת תוקפו של מאסר על תנאי שהושת על נאשם במסגרת אותו גזר דין. רכיב זה של העונש, כמו גם אורכה של תקופת המאסר בפועל, לא עוברים שינוי כלשהו בעקבות בדיקת התאמתו של נאשם לעבודת שירות, ומבחינת הכלל בדבר סופיות הדיון, נושא זה הוכרע ביום בו נחתם גזר הדין, והוא עשוי להשתנות רק מכוח פסק-דינה של ערכאת ערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד פארס בריק ועמי קובר למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 30.4.01).
רע"א 6994/00 - בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נגד יצחק אמר ואח'
*הענקת סעד זמני נגד מימוש משכנתא על דירת מגורים(הבקשה נדחתה).
א. המשיבים מישכנו לטובת הבנק נכסי מקרקעין שונים, וביניהם דירת מגורים. הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל נגד המשיבים. ראש ההוצל"פ ציווה על פינויים של המשיבים מכל הנכסים שמושכנו על ידם. המשיבים הגישו תביעה לפסק דין הצהרתי, בה טענו כי הבנק אינו זכאי למימוש שטרי המשכנתא לאור הסכם שנקשר בין הצדדים לעיכוב המימוש עד לסיום פרוייקט בנייה שיאפשר פרעון החובות, וכן כי גובה חובם, כנטען על ידי הבנק, הינו מוטעה. בד בבד הגישו המשיבים בקשה לצו מניעה זמני כנגד פינויים מהנכסים הממושכנים ומימושם. בית המשפט לא השתכנע בקיום הסכם בין הבנק לבין המשיבים לדחות את מועד פרעון החוב. לאור זאת, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני. אולם, סייג את הדחייה בהחליטו כי מימוש דירת המגורים של המשיבים 1 ו-2 יעוכב עד למתן פסק דין בתובענה. הנימוק שניתן לכך הוא כי "מאזן הנוחות נוטה לכך שזו לא תמומש עד להכרעה בתובענה, שאחרת עלול להיגרם למבקשים [המשיבים דנא] נזק בלתי הפיך". בקשת הבנק לרשות ערעור נדחתה.
ב. לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד - סיכויי התביעה העיקרית או, למצער, האם עומדת שאלה רצינית לדיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני - מאזן הנוחות בין הצדדים. בדיקת קיומו של התנאי הראשון נעשית באורח ∞כאורי בלבד ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית; בחינת התנאי השני היא, בעיקרה, מעשה של איזון אינטרסים ובענין זה נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעיתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור. ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד ומעמיד בסכנה ממשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת.
ג. בענייננו, הביע בית משפט קמא את הערכתו לגבי סיכויי התביעה העיקרית, אך אין להבין את קביעת בית משפט קמא כאילו סיכויי התביעה אפסיים או שהיא תביעת סרק, ולכן, אין להוציא מכלל אפשרות כי עם פרישת מלוא הראיות תיצלח התביעה
ולו בחלקה. מנגד, מאזן הנוחות פועל באופן מכריע לטובת המשיבים. מדובר בפינוי דירת מגורים, המהווה תמיד מהלך קשה שהחזרת המצב לקדמותו לגביו, העיכוב הוגבל לנכס מגורים אישי, תוך שימת דגש על ההיבט האנושי הכרוך בפינוי החייבים, כנגד קיומו של אינטרס עיסקי גרידא של הבנק. על כן אין מקום למתן רשות ערעור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 30.4.01).
רע"א 6535/00 - רמי ואריה רוזנצוייג נגד עו"ד דן אחיעזר ואח'
*מימון תשלומו של כונס נכסים ע"י קבוצת הרוב בחברה בפירוק כאשר קיימים הליכים בין קבוצת הרוב לקבוצת המיעוט(הבקשה נדחתה).
א. חברת גדרם שמנים בע"מ (להלן: החברה) הוקמה על-ידי שתי קבוצות שותפים. בקבוצה האחת חברים המבקשים ומשיב 6, (להלן: קבוצת המיעוט). בקבוצה האחרת חברות משיבות 4 ו- 5, (להלן: קבוצת הרוב). המבקשים החזיקו במשרות מרכזיות בחברה. אך גם לקבוצת הרוב היו נציגים ששימשו כנושאי משרה בחברה. קבוצת הרוב היא אף נושה של החברה. החברה צברה חובות כבדים. משיב 2 מונה לתפקיד כונס נכסים זמני של החברה. משיב 1 מונה בהסכמת כל הנוגעים בדבר לתפקיד מנהל מיוחד של החברה, בעיקר לצורך חקירת נושאי התפקידים בחברה ולשם בירור אופן ניהול עסקיה. הצדדים הסכימו, ובית המשפט החליט בהתאם, כי שכרו של המנהל המיוחד עד למינוי מפרק, ימומן על-ידי קבוצת הרוב. בינתיים מונה המשיב לתפקיד מפרק החברה. בית המשפט אישר למשיב להמשיך ולקבל שכר טרחה ישירות מקבוצת הרוב. במקביל נוהלו הליכי בוררות בין קבוצת המיעוט לבין קבוצת הרוב וניתן פסק בוררות. המשיב ומשיב 2 פנו אל בית המשפט המחוזי וביקשו, בהסכמת קבוצת הרוב, כי ייפסק להם שכר-טרחה נוסף בסכום השווה ל$-35,000 בגין המאמץ הרב לו יידרשו על-מנת לבחון את המסמכים שנאספו בהליך הבוררות, ואת פסק הבוררות עצמו. המשיב ביקש, בהסכמת קבוצת הרוב, כי אף תשלום נוסף זה ימומן על-ידי חברי קבוצת הרוב. המבקשים טענו כי קיים חשש לניגוד עניינים אצל המשיב בשל העובדה כי קבוצת הרוב ממשיכה לממן את שכר טרחתו. בית המשפט דחה את טענות המבקשים, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, על אף שעל פניהם לא נראו נימוקי המבקשים מופרכים. הערעור נדחה.
ב. קבוצת הרוב, משמשת כאמור, אחד מנושי החברה, ולפיכך קיים אינטרס ברור מצדה בהמשך ביצוע יעיל של הליכי הפירוק. בית המשפט פעל נכונה, כאשר עשה להסרת המכשולים העומדים בפני פעילותו של מפרק החברה - הוא המשיב, ובכלל זה היעדר תמריץ מספיק למפרק לבצע את משימותיו בחריצות הראויה. אמנם צפוי המשיב להימצא לכאורה בניגוד אינטרסים; כך הוא הדבר, כפי הנראה, בעיקר בעת שישקול את השאלה האם להגיש תביעות, נגד נושאי משרה שפעלו בחברה מטעם קבוצת הרוב. עם זאת, בנסיבות העניין, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לעניין דרך תשלום שכר הטרחה.
(בפני: השופט ריבלין. 29.4.01).
ע.א. 1632/98 - משה ארבוס ואח' נגד אברהם רובינשטיין חברה קבלנית בע"מ
*חיובים שלובים או חיוב עצמאי או מותנה בהסכם מכירה של דירה שבו נקבעו התשלומים לפי התקדמות הבניה ומסירת החזקה בדירה. *פיצויים בגין איחור במסירת דירה. *התנייה על סעיף 23 לחוק המכר בדבר חיובים מקבילים. *עשיית עושר ולא במשפט(מחוזי ת"א - ת.א. 1396/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. השופטת דורנר: בין המערערים (להלן: הקונים) לבין המשיבה (להלן: החברה) נכרתו בחודש פברואר 1982 שני הסכמי מכר למכירת שתי דירות צמודות. בהסכמי המכר - טפסים שנוסחו על-ידי החברה - נקבע, כי החברה תמסור את הדירות לקונים עד לחודש אוקטובר 1983, וזאת "בתנאי שהרוכש ימלא קודם לכן את כל התחייבויותיו... לפני מסירת החזקה בדירה..."; וכן כי איחור במסירת הדירות שלא יעלה על 120 ימים לא ייחשב כהפרת הסכמי המכר. הקונים קיימו את חיוביהם, ושילמו לחברה את מלוא תמורת הדירות. החברה לא מסרה את הדירות במועד, אף בחלוף 120 ימים
מן המועד שנקבע למסירתן. לבסוף, משהושלמו הדירות, ביקשו הקונים לקבל את מפתחות הדירות, אך החברה התנתה את הסכמתה בכך שהקונים יחתמו על כתבי-ויתור, שבגדרם יצהירו כי אין להם כל טענה כנגד החברה. הקונים נענו לדרישה, ובחודש פברואר 1984 נמסרו לידיהם מפתחות הדירות. בחודש אוגוסט 1984, עברו הקונים להתגורר בדירות, הגם שעבודות הבנייה בהן טרם הושלמו.
ב. בשנת 1986 הגישו הקונים תביעה נגד החברה. טענת הקונים היתה, כי חיוביהם לשלם לחברה את תמורת הדירות במסגרת הסכמי המכר היו שלובים בחיובי החברה לבנות ולמסור את הדירות, וכי איחורה של החברה במסירת הדירות שנמשך 11 חודשים, עלה כדי הפרה של הסכמי המכר, וגרם להם לנזקים הבאים: אובדן הפרשי הצמדה לדולר האמריקני (להלן: הפרשי-ההצמדה), או הפסד ריבית על תמורת הדירות; תשלומי ריבית בגין הלוואת משכנתא שרבצה על דירתם בתל-אביב, שאותם נאלצו לשלם במשך כל חודשי האיחור במסירת הדירות; (להלן: הוצאות-המשכנתא); עוגמת-נפש, טירחה ואי-נוחות. חלף ראש-הנזק הראשון של הפרשי-ההצמדה או הריבית תבעו הקונים מכוח דיני עשיית-עושר-ולא-במשפט, כי תושב להם הריבית על תמורת הדירות שממנה נהנתה החברה במהלך התקופה שבין מועד המסירה הנקוב בהסכמי המכר לבין יום מסירת הדירות בפועל.
ג. בית-המשפט המחוזי קבע כי החברה איחרה במסירת הדירות 13 חודשים, ועמדה בחובותיה רק כאשר הדירות הפכו ראויות למגורים, ולא כאשר הקונים עברו להתגורר בהן, אך יש להתחשב לצורך קביעת הפיצויים המגיעים לקונים רק ב-11 חודשי איחור, כפי שנתבקש בכתב-התביעה. עוד נקבע, כי פירוש כתבי-הוויתור שעליהם חתמו הקונים מלמד שאין הם כוללים ויתור על זכויותיהם של הקונים לתביעות כתוצאה מאיחורה של החברה במסירת הדירות. לבסוף נקבע, כי אין להפחית מתקופת האיחור במסירת הדירות את 120 הימים שלגביהם הוסכם בהסכמי המכר כי לא ייחשבו כאיחור, וזאת מכיוון שיש לפרש הוראה זו לצורך הגדרת האיחור, אך לא לצורך חישוב הנזקים בגינו. מאידך, לאור העובדה שמועדי התשלומים השונים לא נקשרו בהסכמי המכר להתקדמות הבנייה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי חיובה של החברה למסור את הדירות היה חיוב עצמאי. על-כן נדחתה תביעת הקונים לקבל פיצוי בגין הפרשי-ההצמדה או הריבית שנמנעו מהם בתקופת האיחור. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ד. סעיף 23 לחוק המכר קובע כי "חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד". היינו חיובים מקבילים (או "שלובים"), להבדילם מחיוב עצמאי, שיש לקיימו ללא קשר לשאלה האם הצד השני לחוזה מקיים את חיוביו אם לאו; ולהבדילם גם מחיוב מותנה, שהחובה לקיימו קמה אך ורק אם הצד השני קיים את חיוביו קודם. במקרה שלפנינו, בית-המשפט המחוזי הסיק מפירוש טופס הסכמי המכר כי הצדדים התנו על תחולת סעיף 23 לחוק המכר. זאת, לנוכח ההוראה שקבעה כי על הקונים לקיים את כל חיוביהם בטרם תימסר החזקה בדירות לידיהם ועל כך שמועדי העברת התשלומים על-ידי הקונים לא נקשרו בהסכמי המכר להתקדמות הבנייה. ברם, כאשר מדובר בחוזה אחיד, ויתור על ההגנה שבסעיף 23 לחוק המכר, המשקף את אומד-הדעת הטיפוסי של צד לעיסקה, צריך להיות מפורש. דרישה זו מגבירה את הביטחון בכך שנוסח החוזה האחיד - שאליו הצד החלש מצטרף, להבדיל ממצב שבו הוא משתתף בעריכת החוזה ומנהל משא-ומתן אמיתי על תנאיו - אמנם משקף אומד-דעת משותף של הצדדים, הכולל ויתור אמיתי ומודע של הצד החלש על ההגנה המוקנית לו בחוק, תוך אימוץ הסדר חריג. במקרה שלפנינו אין זה מתקבל על הדעת, כי הקונים הסכימו לשלם את המחיר בלא לקבל את החזקה בדירה במועד שנקבע בהסכם.
ה. משכך, מתעוררת השאלה, מהו הנזק שנגרם לקונים עקב הפרת החברה את חיובה המקביל למסור את הדירות. כתוצאה מכך שתמורת הדירות שולמה לחברה כפי שנתחייבו הקונים בהסכם ובשל שהחברה הפרה מצדה את חיובה המקביל למסור לידיהם את הדירות,
נשללה בפועל מן הקונים האפשרות להשתמש בכספי תמורת הדירות בתקופת האיחור. כלומר, הם לא יכלו לקבל ריבית על תמורת הדירות, שהיתה משקפת את מחיר השימוש בכסף. יש לפסוק על-כן לקונים פיצוי בגובה ריבית זו עבור משך תקופת האיחור במסירת הדירות.
ו. יש לדחות את טענת החברה כי ראוי להפחית מסכום הפיצוי את תקופת 120 הימים שלאחר מועד המסירה, שלגביהם הוסכם במסגרת הסכמי המכר כי לא ייחשבו כאיחור במסירת הדירות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אומד-דעתם של הצדדים בעניין זה לא כלל הסכמה להפחתת הפיצוי בגין הנזק שייגרם לקונים במקרה שהאיחור יימשך מעבר ל-120 ימים. פירוש בדרך זו מתיישב עם עקרונות הפרשנות של חוזה אחיד שנכרת בין צדדים לא שווים בכוחם.
ז. השופט טירקל: הקונים זכאים לפיצוי בשיעור הריבית על תמורת הדירות, לא כפיצוי עבור הנזק שנגרם בשל הפרת הסכמי המכר אלא מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט. הטעם לכך הוא שהריבית עבור הכספים שבהם החזיקה החברה בתקופה שבין מועד התשלום לבין מועד המסירה של הדירות, אינה נזק שנגרם לקונים עקב ההפרה, אלא היא זכייה שקיבלה החברה שלא על פי זכות שבדין (סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט). העובדה שהחברה איחרה במסירת הדירות, כשלעצמה, לא גרמה לקונים נזק של הפסד ריבית אלא היטיבה עם החברה בכך שהכספים היו בידיה במשך תקופה ארוכה בלי שקיימה את המוטל עליה. לאור מסקנה זאת אין צורך להכריע בשאלה אם מדובר בחיובים מקבילים, לפי סעיף 23 לחוק המכר, או בחיובים עצמאיים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. עו"ד גב' עירית וינברג למערערים, עו"ד חיים וינטרוב למשיבה. 30.4.01).
רע"א 8857/00 - מיקרוקול שיווק בע"מ נגד בזק בינלאומי בע"מ
*ערעור בזכות או ברשות על פס"ד חלקי בדבר פרשנות סעיפי הסכם. *התנאים למתן רשות ערעור(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת עסקה במתן שירותי בידור ומידע בקווי טלפון בינלאומיים והתקשרה בהסכם עם חב' בזק שהעבירה לה עמלות מהכנסותיה. תחום שירותי הבזק הבינלאומי הוצא מרשותה של בזק והוענק למשיבה ובעקבות זאת שלחה בזק לכל החברות שעסקו במתן שירותים, ובכללן המבקשת, הודעות בדבר ביטול החוזים עמן, החל ב- 11.10.96. המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבה כי תקבל על עצמה את התחייבויותיה של בזק, עד לקיומה של תחרות בתחום מתן שירותי בזק בינלאומיים בישראל. היא גם ביקשה סעד זמני לחייב את המשיבה לקבל על עצמה את התחייבויותיה עד להחלטה בתיק העיקרי. הצדדים הגיעו להסכם ביום 1.10.96 (להלן - "ההסכם") לפיו יידחה הדיון בכפוף לכך שבזק ובזק בינלאומי ימשיכו לקיים את ההתחייבויות המקוריות של בזק, ובכלל זה ימשיכו לשלם את העמלות ששולמו על פי הסדר העמלות המקורי עד 20 יום לאחר מתן החלטה בבקשה לסעדים הזמניים. ביום 16.3.97 דחה בית המשפט את הבקשה לסעדים זמניים בקבעו כי המשיבה אינה חייבת לשלם לחברות כספי עמלות על פי ההסדר הישן.
ב. לאור דחיית הבקשה לסעדים הזמניים הגישה המשיבה תביעה להחזר התשלומים ששילמה למבקשת על פי ההסכם, בטענה כי ההסכם מתבטל רטרואקטיבית ויש לבצע השבה של כל מה ששולם על פיו. המבקשת תבעה מאידך תשלומים שונים. הדיון פוצל לשני שלבים באופן שבשלב הראשון אמורה היתה להידון שאלת פרשנותו של ההסכם ובשלב השני אמורות להתברר התביעות הכספיות ההדדיות של הצדדים. באשר לפרשנות ההסכם, טענה המבקשת כי יש לפרשו כאילו קבע חובת תשלום של המשיבה על פי הסדר העמלות הישן, שהיא בלתי מותנית בתוצאות ההחלטה בענין הסעד הזמני, או בכל תנאי אחר. המשיבה טענה מנגד כי מדובר בהסכם שעניינו בבחינת "צו מניעה זמני בהסכמה", המכוון להסדיר מצב ביניים עד להחלטה בסעדים הזמניים ובכפוף לה, בלא שהיה ויתור מצידה על כל זכות או טענה מהותיים. בית המשפט פירש את ההסכם ברוח טענותיה של המשיבה, וקבע כי הוא נושא אופי של הסכם דיוני שאינו חוסם כל טענה מהותית של בעל דין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. החלטת בית משפט קמא הינה, על פניה, סבירה ומשכנעת. יחד עם זאת, אין צורך לפסוק בענין זה, שכן אין הצדקה לעסוק בבירור סופי של שאלת פרשנותו של ההסכם במסגרת בקשת רשות ערעור, בטרם הוכרע המשפט כולו. התייחסות נפרדת של ערכאת ערעור למיגזרים שונים של דיון משפטי אחד הינה בלתי יעילה ובלתי ראויה מבחינה עניינית. בעקבות פסק הדין הסופי שינתן, תעמוד למבקשת זכות ערעור על הפסק כולו, ושאלת פרשנות ההסכם בכלל זה, אם ובמידה שתמצא לנכון להעמידה למבחן ביקורת נוסף.
ד. מעבר לנדרש, יש לציין כי למבקשת אין עומדת בשלב זה זכות ערעור בענין פרשנות ההסכם, כפי שניסתה לטעון, כי אם זכות להגיש בקשת רשות ערעור. המבחן לצורך אבחנה בין "פסק דין חלקי" לבין "החלטה אחרת" לענין הליך הערעור הוא מבחן דיוני שעניינו בבירור השאלה האם בעקבות מתן ההחלטה נסתיים הדיון בענין התלוי ועומד בפני בית המשפט. כל החלטה שאינה מסיימת את הדיון מבחינה פורמלית היא "החלטה אחרת" שעליה יש לבקש רשות ערעור, להבדיל מפסק דין חלקי או סופי המסיים את הדיון בסוגיות שנדונו. בענייננו, ההחלטה נשוא הבקשה בוודאי אינה מסיימת את הדיון. לפיכך, סיווגה הוא כ"החלטה אחרת", הטעונה רשות ערעור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 30.4.01).
ע.א. 2698/00 - ודאד ג'ירייס ח'ליל ח'ורי ואח' נגד פהמי נעים לולו ואח'
*יורשים אינם רשאים לחזור בהם, במקום המנוח, ממתנה שנתן המנוח לבנו(מחוזי נצרת - ה.פ. 706/95 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המנוח נעים לולו, בעלה של המערערת 1 (להלן: המערערת) ואביהם המנוח של המערערים 2 ו- 3 ושל המשיב, היה הבעלים של חלקת אדמה בעיר נצרת, שעליה הוקם בניין ובו חנויות ודירות (להלן: החלקה). המנוח השאיר בצוואתו את כל רכושו למערערת, וזו רשמה בשמה את הקרקע על מחובריה. המשיב מתגורר באחת הדירות שבבניין, ומחזיק באחת החנויות שבו. בין המערערת לבין בנה, המשיב, פרץ סכסוך, שבעקבותיו הגישה המערערת בבית משפט השלום בנצרת, תובענה כנגד המשיב "לתשלום דמי שימוש ראויים וסילוק יד של הבן מהחנות בה הוא מחזיק". המשיב, מצדו, הגיש כנגד אחיו, המערערים 2 ו- 3, וכנגד המערערת, תובענה בבית המשפט המחוזי בנצרת, ובה עתר למתן פסק דין הצהרתי, שיקבע, כי הוא הבעלים של הדירה בה הוא מתגורר ושל חלק מהחנויות. הוא ביקש להורות על ביטול רישום המקרקעין נשוא המחלוקת, וליתן הוראה לרשום בשמו את הדירה וחלק מהחנויות.
ב. בית המשפט המחוזי פסק כי המשיב הוא "הבעלים של מחצית החנות המזרחית שבקומת הקרקע", כי שתי החנויות שבמחלוקת אינן חלק מעזבון המנוח, כי המשיב הוא הבעלים של הדירה בה הוא מתגורר. בית המשפט גם הורה על ביטול רישומן של הדירה ושל שתי החנויות בשמה של המערערת, על "החזרת הרישום לשמו של המנוח", ועל רישום הדירה וחלק מהחנויות בשם המשיב. בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה האמורה לאחר שקבע כי במות המנוח לא היתה החלקה כולה בבעלותו, משום שנתן במתנה את הדירה, ומחצית מאחת החנויות, למשיב, בנוסף לנכסים אחרים באותו בנין שנתן במתנה ליתר בניו. כיוון שהיתה מסירה מושלמת של הדירה ושל החנות, כך סבר בית המשפט, הושלמה המתנה. ראייה לדבר המתנה ראה בית המשפט המחוזי בדו"חות שמילא המנוח לצורך תשלום מס שבח הכרוך בהעברת הנכסים כאמור לשמו של המשיב. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. המתנה שהתחייב המנוח ליתן למשיב לא הושלמה, משהזכויות במקרקעין שביקש להעביר לא נרשמו על שם המשיב בלשכת רישום המקרקעין. אלא שהמנוח לא חזר בו מן המתנה, ויורשיו אינם רשאים לחזור מן המתנה במקומו הוא. כיוון שכך, תקפה ההתחייבות ליתן מתנה גם לאחר מותו של המנוח, וניתן יהיה להשלימה, אם יינקטו הצעדים הדרושים, על פי חוק המקרקעין. בטרם הושלמה המתנה, ההוראה שניתנה בבית המשפט המחוזי לביטול רישום החלקה בשמה של המערערת ולרישום הדירה ומחצית החנות בשמו של המשיב, אינה יכולה לעמוד. המסקנה היא כי המנוח הוריש את החלקה כולה
ואת כל הבנוי עליה למערערת, ואולם הורשה זו כפופה להתחייבותו הבלתי הדירה של המנוח עוד קודם לכן להעניק למשיב את הדירה בה הוא מתגורר, ולהעניק לו את מחצית הזכויות בחנות בה הוא מחזיק. את ביצוע ההתחייבות ניתן יהיה להשלים עם רישום הבית כבית משותף.
(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד נביל ח' איברהים למערערים, עו"ד מוסטפא לידאוי למשיב. 23.4.01).
ע.א. 4308/00 - דוד עספור נגד אדוארד ג'ובראן ח'ורי
*תיקון טעות בפסק דין. *הארכת מועד לבקשה לתיקון טעות בפס"ד. *הוצאות משפט(הערעור נדחה).
א. בעלי הדין הסמיכו את בית המשפט המחוזי בנצרת לתת פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. הסכמת בעלי הדין ניתנה בגדר תובענה על סכום של כ-2 מליון ש"ח שהמערער הגיש נגד המשיבים. מכוח ההסמכה האמורה פסק בית המשפט למערער ביום 20.3.00 סכום של 170,000 ש"ח, בתוספת "הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח". לפי בקשת המערער קבע המזכיר הראשי את ההוצאות בסכום של כ-62 אלף ש"ח. המשיבים השיגו על החלטת המזכיר הראשי לפני הרשם וזה העביר את הענין לשופט שנתן את פסה"ד. בהחלטתו מיום 4.5.00 כתב השופט שהסכום של -.15,000 הנזכר בפסק דינו הוא סכום כולל, שנקבע לאחר שיקול כל הנסיבות ולפיכך לא היה מקום לקביעת הוצאות. הערעור נדחה.
ב. אין ספק בדבר שהשופט טעה בפסק דינו כאשר לא קבע את סכום שכר הטרחה וההוצאות במפורש בסכום כולל ואין ספק שזו היתה כוונתו לעשות. ברור שמדובר בטעות, שהרי מתדיין שזכה רק בפחות מעשרה אחוזים מסכום תביעתו אינו אמור לזכות ב"הוצאות" על מלוא סכום תביעתו. מדובר בטעות הבאה בגדרו של סעיף 81(א) לחוק ורשאי היה השופט לתקן את פסק הדין ביזמת עצמו, אף על פי שהוא לא נתבקש לעשות כן. בפועל יש לראות את החלטתו מיום 4.5.00 כתיקון של פסק דין.
ג. המכשול האמיתי היחיד העומד לפני המשיבים הוא שהחלטת התיקון ניתנה לאחר שחלף המועד של עשרים ואחד הימים שנקבע בסעיף 81(א) לחוק. בנסיבות הענין גם ענין זה לא יעמוד בעוכרי המשיבים, נוכח המבחן המקל לגבי הארכת המועד במקרה כגון זה. פסק הדין תוקן ללא בקשה וביזמת בית המשפט ומכללא יש לראות בהחלטתו - החלטה להארכת המועד. אכן, למקרא פסק הדין המקורי יכולים היו המשיבים לחשוב שהסכום של 15,000 ש"ח כולל גם את סכום ההוצאות, והעיקר הוא שעקב הארכת המועד לא נגרם למערער עיוות דין.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד נביל ח. איברהים למערער, עו"ד אברהם זר למשיבים. 24.4.01).
בש"א 457/01 - נחום קרליץ נגד פקיד הבחירות לעירית באר שבע ואח'
*בקשה לרשות ערעור על פס"ד בענייני בחירות לעיריות פטורה מאגרה(ערעור על החלטת הרשמת שלא לפטור את המערערת מתשלום אגרה על בקשה לרשות ערעור - הערעור נתקבל).
א. המערער הגיש בקשה לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר דחה את עתירתו לבטל את תוצאות הבחירות למועצת עירית באר-שבע. בקשת הרשות לערער הוגשה מכוח סעיף 73(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). המערער שילם אגרה ועתר לפני הרשמת כי תושב לו האגרה ששילם. הרשמת דחתה את בקשתו וקבעה כי הפטור מתשלום אגרה על ערעור בחירות לפני בית המשפט המחוזי אינו חל על בקשה לרשות לערער המוגשת בבית המשפט העליון. הערעור נתקבל.
ב. במקרים רבים פורשו ההוראות הפוטרות בעל דין מן החובה לשלם אגרה בעד פתיחת הליך על דרך הצמצום. אולם, החובה לשלם אגרה מעמידה מחסום ומגבלה על זכות הגישה של בעל הדין לבית המשפט ומאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולאור ההגנה הקבועה בסעיף 3 שבו על הקניין, יש מקום לשינוי בדרך הפרשנות של הוראות הפטור הכלולות בתקנות האגרות. ככלל, יש לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך בתשלום אגרה יועדף הפירוש המקל עם המתדיין.
ג. מבלי לקבוע מסמרות בעניינים אחרים, הרי בנסיבות העניין דנא, שעל פיהן אין הוראת הפטור חלה במפורש ביחס להגשת בקשה לרשות לערער אך תחולתה גם איננה נשללת במפורש, אין חייבים ללמוד מה הדין על דרך הראייה מן ההפוך. יתירה מזו: זכותו של אזרח להשיג על תוצאות הבחירות היא זכות מהותית מהמעלה הראשונה ויש לפרש תנאי סף לשימוש בה, ככל האפשר, על דרך הצמצום. לפיכך, ראוי להעדיף את הפירוש המחיל את הוראת הפטור המתייחסת להגשת ערעור בחירות גם על הגשת בקשה לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור. יש להשיב לידי המערער את האגרה ששילם והעניין יוחזר לדיון לרשמת על מנת שתחליט אם יש מקום לחייב את המערער בתשלום ערובה לאור הוראות תקנה 432(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. המערער לעצמו, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבים. 25.4.01).
בג"צ 6378/00 - סיעת הליכוד במועצת עירית חולון ואח' נגד ועדת השרים לפי חוק שירותי הדת היהודיים ואח'
*החלטת ועדת שרים לשנות את הרכב הנציגים של העיריה במועצה דתית לעומת הצעת העיריה(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה הוא בבקשת העותרים כי תבוטל החלטת ועדת השרים מיום 27.8.00, להוציא מהצעת הרכב המועצה הדתית המחודשת בחולון, את העותר מספר 2, נציג הליכוד ולהותיר לליכוד נציג אחד בלבד. העותרת מבקשת כי בהרכב המחודש של המועצה הדתית יכללו שני נציגים מטעם הליכוד - שלה חמישה חברים במועצת עיריית חולון - ויוצא מההרכב נציג המפלגה הדתית לאומית (מפד"ל), שלה נציג אחד בלבד במועצת העירייה. העותרים טוענים כי ועדת השרים חרגה מסמכותה, באשר מוטל עליה להכריע בחילוקי דעות המתגלעים בין שלוש הרשויות המציעות מועמדים למועצה הדתית וחילוקי דעות כאלה לא נתגלעו בעניין הנדון. העתירה נדחתה.
ב. עניינה של הוצאת מועמד מהצעת הרכב המועצה, שכתוצאה ממנה מתמנה מועמד של מפלגה אחרת, הוא פועל יוצא של חילוקי דעות באשר להרכב המועצה הדתית. חילוקי דעות אלה שעניינם הרכב המועצה הדתית, הובאו להכרעת ועדת השרים. סמכותה של הוועדה חובקת את כל סוגי המחלוקות שבין הרשויות האמורות ואין להוציא מגדרן את המחלוקת שבענייננו.
ג. אשר לטענות המתייחסות לעניין ייצוג יחסי הולם במועצה הדתית - מועצת העיר מורכבת מ-27 חברים המייצגים 7 מפלגות בהתפלגות סיעתית החל ממפלגה שלה 10 נציגים במועצת העיר וכלה במפלגות שלכל אחת מהן חבר אחד. המועצה הדתית מורכבת מ-9 חברים בלבד. ממילא לא ניתן לקיים ייצוג מתמטי יחסי מדוייק של הסיעות המיוצגות במועצת העיר במועצה הדתית. לליכוד חמישה חברים במועצת העיר והיא אמורה היתה לקבל 2 נציגים במועצה הדתית. לפי החלטת ועדת שרים תיוותר היא עם נציג אחד בה. כתוצאה מכך, למפד"ל, נציג אחד במועצת העיר ונציג אחד במועצה הדתית. לכאורה, נוצר יחס בלתי הולם בין נציגות הסיעות במועצת העיר לבין הנציגות במועצה הדתית. אלא שמתצהיר שהוגש עולה, כי המפד"ל חברה לצורך הצעת מועמד למועצה הדתית, לסיעת עוצמה, לה חבר אחד במועצת העיר, ולסיעת מרץ, לה שלושה חברים במועצת העיר (ביחד 5 חברים), הזכאים יחד לפחות לנציג אחד במועצה הדתית. מכאן שכבר מטעם זה דין העתירה להידחות.
ד. בנוסף לכך, כבר נפסק כי "אין הרכב המועצה הדתית חייב להיות זהה להרכב המועצה המקומית. אילוצים שונים (כגון הצורך לתת ייצוג לעדה מסויימת שלא השתתפה בבחירות אך יש לה צרכים מיוחדים בתחום השירותים הדתיים) יכולים להצדיק סטייה בהרכב המועצה הדתית מן ההרכב של המועצה המקומית... בית המשפט לא יתערב בהרכב המועצה הדתית במקרה של סטייה קלה...". בענייננו, גם אלמלא חברה המפד"ל לשתי המפלגות האחרות, ספק אם היה מקום להתערב בהחלטת ועדת השרים, משום הצרכים הדתיים של המפד"ל, הראויים לייצוג. קל וחומר כאשר חברה המפד"ל לעניין זה לשתי סיעות אחרות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד תומר מוסקוביץ לעותרים, עוה"ד יהודה שפר, פינחס מעוז וליפא קמינר למשיבים. 23.4.01).
בש"פ 2747/01 - מדינת ישראל נגד שמואל הרוש וזיו אלוש
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של נסיון לגרום למותם של שוטרים(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים על פי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו כי קשרו קשר עם אדם בשם חזי בוהדנה לנסות לגרום למותם של שוטרים בתחנת משטרת נהריה. באחד הערבים קיבלו המשיבים מבוהדנה את רכבו לצורך הנסיעה למשטרה ולאחר חצות ירו המשיבים רימון ממטול שהיה ברשותם אל עבר תחנת המשטרה. כתוצאה מפיצוץ הרימון, ניזוק מבנה התחנה ואחד מהשוטרים במקום לקה בהלם. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי בחיפה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה וכי אין לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר היות ומדובר באישומים חמורים ביותר וכן על רקע עברם הפלילי של השניים. כעת מבקשת המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים. מתברר כי במקביל למשפטם של המשיבים מתנהל משפטו של שותפם, בוהדנה, שהינו אחד מעדי התביעה. מספר לא מועט של מועדים במשפטו של בוהדנה נדחה בעקבות מחלות של הנאשם וסניגורו. חוסר הסיכוי כי המשפט יסתיים בתקופת ההארכה, עמד במרכז טיעוניהם של הסניגורים, שהדגישו כי על פי הלכת קינזי יש לחכות לסיום משפטו של בוהדנה לפני שפרשת התביעה במשפטם של המשיבים תוכל להסתיים. כן ציינו כי משפטם של המשיבים עשוי להתעכב עיכוב נוסף בשל יציאתו של אחד משופטי ההרכב לשבתון לתקופה ממושכת. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. אין ספק, כי עם התמשכותו של משפט פלילי, האיזון בין שיקול ביטחון הציבור לבין שיקול חירותו של הנאשם משתנה לטובתו של הנאשם. אין המעצר צריך להיהפך לענישה מוקדמת. עם זאת, במקרה של סכנה ממשית לבטחון הציבור או לקיום התקין של ההליך המשפטי או במקרה של חשש גדול להימלטותו של נאשם מאימת הדין, בית המשפט מצווה להעדיף אינטרסים אלה על פני חירותו של הנאשם. כל זאת כאשר משך המשפט נשאר בגבולות סבירים. בנסיבות המקרה שלנו, מדובר בהארכה ראשונה של תקופת המעצר. הארכה זו, אינה חורגת, בנסיבות העבירות הנידונות, ממתחם הסבירות של ניהול המשפט.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אריה פטר למבקשת, עוה"ד גב' תמר אולמן ודוד יפתח למשיבים. 29.4.01).
ע.א. 303/99 - PRODUCTS BALACED MICROואח' נגד תעשיות חלאבין בע"מ
*ביטול תנאי הפקדה של מלוא סכום התביעה במתן רשות להתגונן(מחוזי ת"א - ת.א. 1023/96 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערת, לתשלום סכום של 1.1 מליון ש"ח. התובענה מבוססת על "זכרון דברים
של הסכם" משנת 1985 (להלן - ההסכם), שבו קיבלה על עצמה המערערת להפיץ בארצות הברית וקנדה את מוצרי הקוסמטיקה של המשיבה לתקופה של חמש שנים המתחדשות אוטומטית לחמש שנים נוספות. בסעיף 5 להסכם נקבעו הכמויות והמחירים של המוצרים אותם אמורה היתה המערערת לרכוש מהמשיבה. בכתב התביעה נטען, כי בתקופה שבין 1989 ל-1995 היה על המערערת "לשלם (למשיבה) (בעד המוצרים שהתחייבה לקנות) כ-9 מליון דולר ארה"ב", אך בפועל שולם למשיבה בתקופה הנ"ל סכום של כ-1.2 מליון דולר בלבד. המערערת עתרה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולמתן רשות להתגונן. בתצהיר שניתן לתמיכה בבקשתה נטען, בין השאר, כי מנהל המשיבה "הסכים להפחית את הכמויות הנקובות בסעיף 5 (להסכם) האמור לרמת הכמויות אותן רכשה (המערערת) בפועל מאת המשיבה". המצהיר מטעם המערערת נחקר על תצהירו ובתום הדיון ניתנה למערערת רשות לערער בתנאי של הפקדת מלוא סכום התביעה. משלא הופקד הסכום האמור ניתן פסק דין נגד המערערת. הערעור נתקבל.
ב. יש לתת למערערת רשות בלתי מסוייגת להתגונן ללא תנאי ההפקדה. הרשמת ציינה בהחלטתה כי תצהירו של המצהיר מטעם המערערת לא נסתר בחקירתו. הטעם שבעטיו ניתנה למערערת רשות להתגונן על-תנאי של הפקדה התייחס לטענה שהמשיבה הסכימה במפורש או מכללא לכמויות שנרכשו ממנה בפועל על ידי המערערת. מאידך התנאי של הפקדת סכום התביעה הותנה משום שבחקירתו לא היה המצהיר מטעם המערערת מסוגל לתת פרטים על הכמויות שנרכשו. אכן, הכלל הוא שהיעדר פרטים כאמור עשוי להיות בעוכרי הבקשה לרשות להתגונן. אולם, אפשר להבין את טענתה של המערערת ש"המשיבה הסכימה... לכמויות שנרכשו ממנה בפועל" כך שלא הוסכם בין בעלות הדין על הכמויות, ולפיכך בפועל אין המערערת חייבת למשיבה אלא בגין הכמויות שסופקו לה בפועל. לענין זה מחדלו של המצהיר לציין את הכמויות שסופקו בפועל אינו מעלה או מוריד, הואיל ותהיינה אשר תהיינה הכמויות שסופקו אין המערערת חייבת לשלם אלא בעד הכמויות שסופקו לה בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אברהם דורון למערער, עו"ד ירון רז למשיבה. 24.4.01).
בש"פ 2857/01 - איאד מוגרבי נגד מדינת ישראל
*הסכמות להעמיד לעיון ביהמ"ש בלבד חומר חסוי בדיון על מעצר עד תום ההליכים(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירת רצח ובהסכמת סניגורו נעצר עד תום ההליכים. העורר שמר לעצמו את הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה לשחרור בערובה בכל עת שימצא לנכון, ללא צורך בהוכחת נסיבות חדשות. כעבור זמן נמצא העד המרכזי בפרשה, ג'אבר מוגרבי, מי שנחשד להיות שותפו של העורר בביצוע הרצח, מת בתא מעצרו. העורר פנה לבית המשפט בבקשה לשחררו בערובה, בסברו כי עם מותו של השותף, אבדה גם התשתית הראייתית לכאורה, אשר הקימה את העילה למעצרו עד תום ההליכים. המדינה התנגדה לשחרור, בציינה כי מתנהלת על ידי המשטרה חקירה שנועדה לבסס את התנאים הקבועים בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות (להלן: הפקודה), לצורך הכשרת הודעת השותף. בתמיכה לטענתה זו, ביקשה המדינה להגיש לבית המשפט את תיק החקירה בעניין, בכפוף לשמירה, בשלב זה, על חסיונו. הסניגור התנגד להגשת חומר החקירה, בטענה כי בשלב הנוכחי של המשפט, אין פרוצדורה המאפשרת עיון בחומר חסוי, שלא יועמד לעיון העורר.
ב. בית המשפט המחוזי קבע, כי מקום בו קיימת הצדקה לשמור על חסיון חומר ראיות שהינו רלוונטי לשאלת המעצר, רשאי בית המשפט לעיין בו גם בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים. לאחר שעיין בחומר החסוי, ולאחר שהשתכנע כי יש בו ראיות מוצקות, לכאורה, אשר ביכולתן להכשיר את אמרתו של השותף מכוח סעיף 10א(ב) הנ"ל, החליט בית משפט קמא לדחות את המשך הדיון בבקשה לעיון חוזר למשך חודש ימים, על מנת לאפשר למשטרה להשלים את החקירה כאמור. הערר נדחה.
ג. שאלת קבילות העדות המרכזית בפרשה זו הינה שאלה רלבנטית גם לעניין המשך מעצרו של העורר. מאידך גיסא, השאלה אם מותו של העד המרכזי נבע מ"אמצעי פסול", כלשון סעיף 10א(ב) לפקודה, אינה קשורה בהכרח במישרין להוכחת העבירה בה מואשם העורר. בפועל נפתחה בשלב זה חקירה חדשה העשוייה להשפיע על קבילות הראיות העומדות לחובת העורר ועל המשך קיומה של עילת מעצר בעניינו. אפילו אין החקירה החדשה הזו מכוונת כנגד העורר עצמו, עשוי גילוי פרטים מוכמנים מתוכה, לעורר או לאחרים, לסכל את השלמתה. אשר על כן, אין מקום להתערב, במקרה זה, בהחלטה על חסיון חומר החקירה בשלב זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אלי ישראל כהן וגיורא זילברשטיין לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 24.4.01).
בש"פ 2707/01 - אלי עמר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות התפרצות וגניבה (הערר נדחה).
העורר הואשם כי במהלך חודש נובמבר 2000, התיידד עם אלון ברדה, קצין בטחון בחנות המשביר לצרכן בבאר שבע, ושידל אותו לספק לו מידע פנימי על מיקום הכספת בחנות, להשיג לו את הקוד הסודי של הכספת ולאפשר לו לשכפל את מפתחות החנות. ברדה סיפק לו את כל שביקש ואף ערך לו סיור במקום. העורר נכנס לחנות, יחד עם אחרים, והסתתר בה עד שעת הסגירה. משנסגרה החנות, כיבה העורר את מערכת האזעקה בעזרת המפתח ששיכפל לו ברדה, פתח את הכספת באמצעות הקוד הסודי וגנב כ-90,000 ש"ח במזומן ותווי קניה בשווי כ-730,000 ש"ח. כן גנב טובין מהחנות בשווי של כ- 80,000 ש"ח ויצא מתוך החנות על ידי שבירת מנעול דלת החירום. בימ"ש השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי הודעתו של ברדה מגיעה לכדי ראיות לכאורה להרשעת העורר, וכי למרות שמדובר בעבירת רכוש, מתקיימים תנאים מיוחדים המצדיקים מעצר. בית המשפט המחוזי דחה את עררו של העורר. הערר נדחה.
קביעתן של שתי הערכאות הקודמות בדבר תשתית ראייתית לכאורה מבוססת היטב בחומר הראיות. הגם שלעורר מיוחסות עבירות רכוש בלבד, מדובר בעבירות מתוחכמות ונועזות, הכוללות תכנון מדוקדק, שידול של איש בטחון, וגניבת שלל רב. במעשים אלה יש משום פגיעה בבטחון הציבור. לאלה מצטרף עברו הפלילי העשיר של העורר, הכולל עשרות עבירות של התפרצות, גניבה, הונאה, סמים ובריחה ממעצר.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גב' אסתר בר ציון לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 22.4.01).
בש"פ 2901/01 - פלוני נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גרימת מוות בדקירות סכין ע"י תלמיד כתה י"ב בבית ספר שהותקף ע"י מבוגר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
בחודש מארס 2001 חשד העורר, שהוא תלמיד כיתה י"ב, שקטין גנב ממנו אביזרים ממכוניתו. בפגישה ביניהם התנהל ויכוח בעל סממנים אלימים. לעורר נודע בינתיים מאת חבר כי קיימת אפשרות שאנשים בוגרים, הקשורים לקטין, ירצו להתנכל לו בבית הספר. לפיכך הצטייד העורר בסכין פרפר משונן, בעלת חוד. למחרת היום הגיע לחצר בית ספרו של העורר ליאור אטיאס, אחיו של הקטין, כשבחוץ המתין אדם נוסף. אטיאס ניגש לעורר ובאלה שהביא הכה את העורר בראשו פעמיים, מכות שגרמו לפצעים מדממים בקרקפתו של העורר. בתגובה, הוציא העורר את הסכין מכיסו, ודקר בה את אטיאס מספר דקירות שגרמו למותו. העורר הואשם בעבירה של הריגה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
השאלה המוחשית היא האם חזקת המסוכנות, הקבועה בחוק לגבי עבירות חמורות מסוג זה, נסתרה על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה. העורר לא יזם את תקיפתו של המנוח, אלא הותקף ע"י המנוח במכות של אלה על קודקודו. שליפת הסכין היתה, על פי כתב האישום, תגובה למעשה התקיפה. ביהמ"ש יצטרך לבחון את השאלה האם
יש בנסיבות המקרה כדי לעורר לפחות ספק סביר בדבר קיום הסייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית. לנסיבה זו יש להוסיף את העובדות כי המדובר בתלמיד תיכון, ללא עבר פלילי, וכי קיים תסקיר מעצר הממליץ על שחרורו לחלופת מעצר. על כן יש לשחרר את העורר בערובה ובתנאי מעצר בית.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד רפי ליטן לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 22.4.01).
בש"פ 3009/01 - מדינת ישראל נגד ארמונד מיארה ואח'
*הארכת רביעית של מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח (בקשה רביעית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ מעבר ל-90 יום - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בעבירות של רצח ונסיון לרצח וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. המעצר כבר הוארך 3 פעמים מעבר ל-90 יום ועתה מתבקשת הארכה רביעית. הבקשה נתקבלה.
ההוראה "המובילה" בתחום המעצרים היא זו הכלולה בסעיף 61 לחסד"פ לאמור: "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר... תשעה חודשים... ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה", אלא אם כן מוארך המעצר לפי סעיף 62. ככל שתקופת המעצר הולכת ונמשכת, הולכת וגוברת זכותם של המשיבים לחרות ומנגד הולך ופוחת משקלם של אותם נימוקים שעמדו בבסיס ההחלטה הראשונה לעצור אותם. בענייננו לא נעשה די לייעל ולהחיש את ההליכים. על אף האמור, לא הגיעה השעה לדחות את בקשת המדינה. המעשים אשר יוחסו למשיבים חמורים מאין כמותם, ומעידים על הסכנה הטמונה בהם אם יהלכו חופשי. יותר מכך, המשיבים הם בעלי עבר פלילי מכביד, וגם נתון זה הוא מהסממנים המובהקים למסוכנות, אשר שלובה עתה גם בחשש של הימלטות מאימת הדין.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' דפנה ברלינר למבקשת, עוה"ד אביגדור פלדמן, שגיא זקס ונחמן בטיטו למשיבים. 23.4.01).
בש"פ 3151/01 - מדינת ישראל נגד מוסטפא אלעדם
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של אלימות אב והתעללות בבתו (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב, אביה של המתלוננת, בת 16.5 שנים, הואשם בהתעללות בקטין. לפי כתב האישום יצא קצפו על כך שבתו החזיקה במכשיר טלפון סלולרי ללא רשותו. הוא תקף, יחד עם אחרים, את הקטינה בצינור פלסטיק, בכל חלקי גופה, ואחר כך קשרו את ידיה ורגליה בחבל. לאחר מספר ימים חזר המשיב ודרש מבתו את מכשיר הטלפון, ומשזו סירבה, הוא הכה אותה בכל חלקי גופה ושרט את פניה בידיו. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הוסכם כי קיימות ראיות לכאורה וכי קיימת גם חזקת מסוכנות של המשיב. חרף זאת הבהיר ביהמ"ש שהוא נוטה לשחרר את המשיב בערובה, אך החליט לדחות את הכרעתו עד לקבלתו של תסקיר מעצר. מתסקיר שהגיש שירות המבחן התברר, כי לא היה סיפק בידו לפגוש את המתלוננת השוהה כיום במקלט, ובית המשפט לא נעתר לבקשת המדינה ושירות המבחן לדחיית הדיון, בין היתר, משום שסבר כי ניתן היה לערוך את השיחה עם המתלוננת עד לאותו יום. בעקבות כך הורה בית המשפט לשחרר את המשיב למעצר בית. הערר נתקבל.
האלימות בה נהג המשיב בבתו חריגה בחומרתה, ומותר להניח שתוצאותיה, ולאו דווקא הפיזיות אלא בעיקר הנפשיות, ילוו את הקטינה שנים רבות. אך לא עניין זה לבדו היה צריך לעמוד בדרכו של המשיב להשתחרר, אלא העובדה שכל עוד לא התקיימה שיחה עם המתלוננת, לא ניתן לשלול קיומה של מסוכנות קשה וחמורה מזו שהעורר הפגין כלפי בתו עד כה. במצב זה נכון היה להמתין עד ששירות המבחן יגבש את המלצותיו. על כן ייעצר המשיב למשך שבועיים ועד למועד זה יגבש שירות המבחן את תסקירו ויתייחס גם לחלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיב ויכולתם של הערבים המוצעים לפקח עליו. רק אז יחליט בית המשפט המחוזי כיצד לנהוג במשיב.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אורי כרמלי לעוררת, עו"ד מוחמד אברה אבו גוש למשיב. 23.4.01).
בש"פ 47/01 - חסיין עיאדה נגד מדינת ישראל
*בקשה של נאשם לעיון חוזר בתנאי שחרור בערובה לאחר שהמעצר הוארך 5 פעמים מעבר ל-9 חדשים צריכה להתברר בפני ביהמ"ש קמא (בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
בקשת המדינה להאריך פעם שישית את תקופת מעצרו של המבקש ל-90 ימים נוספים נדחתה וביהמ"ש העליון הורה על שחרורו בתנאים מגבילים, ביניהם "מעצר בית" מלא. כעת פונה המבקש אל ביהמ"ש העליון כדי שיקל על "מעצר הבית", כך שיתאפשר למבקש לצאת לעבודה. הבקשה נדחתה.
הדיון בעיון חוזר בנסיבות אלה חייב להתקיים בפני ביהמ"ש של דיון ולא בפני ביהמ"ש העליון. הלכה זו נכונה היא במקרה של החלטה של ביהמ"ש העליון בערר הנוגע למעצר עד תום ההליכים שטרם עבר את תשעת החודשים הראשונים ועקרון זה נכון גם לגבי תקופת מעצר שהוארכה מכח סעיף 62 לחוק המעצרים. הנימוק לכך הוא שזכות הערר נשללת כאשר הסמכות הבלעדית היא בידי ביהמ"ש העליון. הלכה זו מתייחסת לעיון חוזר מטעם הנאשם, כשהמטרה היא לשחרורו או להקלה בתנאים המגבילים. במצב דברים זה, זכות הערר פועלת לטובת הנאשם. שונה המצב - כך נראה - כאשר הבקשה לעיון חוזר באה מצד המדינה, המבקשת להחזיר, בשל שינוי נסיבות, את הנאשם למעצר או להחמיר בתנאים של שחרורו. במצב דברים זה, נראה כי הסמכות הבלעדית נתונה בידי ביהמ"ש העליון וזאת בגזירת הכתוב, אשר הפקידה את האפשרות לעצירת נאשם מעבר לתשעה חודשים בידי שופט ביהמ"ש העליון ובכך הביאה לשלילת אפשרות הערר. יהא המצב המשפטי אשר יהא, הרי גם לגופו של עניין אין טעם להקל בשלב זה בתנאי השחרור. התברר כי הכרעת הדין אמורה להינתן תוך שבוע ימים ומן הראוי כי המצב יישאר בעינו לתקופה הקצרה עד למתן הכרעת הדין.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד יורם רם למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 29.4.01).
ע.פ. 1164/01 - יעקב אלוש נגד מדינת ישראל
*מידע שהגיע לביהמ"ש בתסקיר שירות המבחן לעניין גזה"ד אין בו כדי לפסול את ביהמ"ש (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם והודה בעבירות אלימות כלפי אשתו. המשיבה עתרה לקבלת תסקיר מבחן, הוסכם כי במידה והתסקיר יהא חיובי תעתור המשיבה לעונש של מאסר על תנאי. שיתוף הפעולה בין שירות המבחן לבין המערער נכשל ושירות המבחן הודיע כי אין אפשרות להגשת תסקיר. קצינת המבחן ציינה כי אשת המערער הודיעה לה כי המערער נהג כלפיה באלימות וכי היא אף הגישה תלונה למשטרה. המערער ביקש כי ביהמ"ש יפסול את עצמו, בטענה כי תוכן הודעת שירות המבחן מבסס חשש אמיתי לניהול ההליך במשוא פנים, משום ששירות המבחן חשף בהודעתו האחרונה מידע אודות המערער, הקשור בתלונותיה של אשתו במשטרה ואף את שהותה במעון לנשים מוכות. ביהמ"ש דחה את טענת הפסלות. הערעור נדחה.
הלכה היא כי אין בחשיפתו של ביהמ"ש למידע שיתכן ואל לו שיובא בפניו, לכשעצמה, כדי לבסס עילת פסלות. יתכן כי בנסיבות מיוחדות, מידת חשיפתו של ביהמ"ש, כמו גם טיבו של המידע אליו נחשף, עשויים לבסס עילת פסלות. הנסיבות דנן, נופלות בגדרן של אלה שאינן מחייבות את פסלות ביהמ"ש. התסקיר משמש חלק מן ההליך ומבסס נדבך לגיטימי במסגרת קבלת ההחלטות בתיק מסוג זה. על כן, מטבע הדברים הגבול בין אותם פרטים שהכרחי כי יופיעו בתסקיר לבין פרטים שאותם אין להביא בו יכול שיהיה דק. במקרה דנא, כל שנטען הוא כי, לדברי האשה, היא הגישה תלונה במשטרה וכי היא שוהה במעון לנשים מוכות. אין באלה כדי לבסס את המסקנה כי ביהמ"ש לא יוכל לעשות דין צדק וכי דעתו נעולה במובן זה שהוא לא יהא פתוח וקשוב לטענות הצדדים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד בני ברקי למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 16.4.01).