ע.פ. 2254/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*התיישנות בעבירות מין בקטין ובמשפחה. *מידת העונש בעבירות מין בקטינים במשפחה(מחוזי נצרת - ת.פ. 407/98 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הורשע בעבירות אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים - במקרים רבים ובנסיבות מחמירות - שביצע כלפי גיסתו ס', בין השנים 1979 ו-1993, למן היותה כבת 8 ועד להיותה כבת 23, וכן בעבירת הדחה בנסיבות מחמירות כלפי ס'. בנוסף הורשע בביצוע מעשים מגונים בחותנתו, באינוס אשתו ובאיומים עליה, החל בשנת 1990 ואילך. הוא נדון ל-17 שנות מאסר, מתוכן 14 שנים לריצוי בפועל. בערעור השיג המערער על המימצאים העובדתיים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי. כן טען כי חלק מן העבירות בהן הורשע התיישנו. בערעור על גזר הדין טען, כי עונש המאסר בפועל חמור מדי ויש בו כדי לקפח את סיכויי שיקומו. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המתלוננות כבשו את תלונותיהן נגד המערער עד לשנת 1998. משנעצר לחקירה סיפר המערער, כי בשתי הזדמנויות, בהיות ס' כבת 14, קיים עמה יחסי קירבה. לטענתו, בנתון לכך כפר המערער בחשדות שיוחסו לו, אולם ביהמ"ש המחוזי קיבל כמהימנות ללא סייג את עדויותיהן של המתלוננות ודחה כבלתי-ראוייה לאמון את גירסת המערער. בכך אין להתערב.
ג. הטענה היחידה שיש בה ממש והמועלית לראשונה במסגרת הערעור, היא, כי חלק מן העבירות שיוחסו למערער כלפי ס' התיישנו לפני מועד הגשת תלונתה נגדו. את תלונתה נגד המערער הגישה ס' בשנת 1998, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-28, כך שחקירת המשטרה בפרשת התלונות נפתחה בשנת 1998. המערער טוען שכל העבירות שביצוען יוחסו לו עד ליום 19.1.86 התיישנו. לעמדה זו הצטרפה גם ב"כ המדינה. ואכן יש לקבל את טענת ההתיישנות ביחס לכל העבירות שבוצעו עד ליום 19.1.1986, שכן חל בענייננו תיקון לחוק העונשין שנחקק ביום 19.1.96 שקבע סייג להתיישנות עבירות מין בקטין, ובכלל זה לעבירות מין במשפחה. מסקנה זו, אכן אינה נלמדת מפשטות לשונו של החוק המסדיר את זמן התיישנותן של עבירות מין בקטינים בני-משפחה, אך משבודקים את סעיפי החוק השונים והפסיקה הנוגעים לכך עולה כי יש לקבל טענה זו.
ד. אשר לעונש - לנוכח חומרת המעשים המיניים שביצע המערער כלפי גיסתו הקטינה, השיטתיות בה בוצעו המעשים במהלכה של תקופה ארוכה מאד, והעבירות הנוספות (אף הן חמורות מאוד) שביצע המערער כלפי רעייתו וחותנתו, אין לקבל את הטענה כי עונש המאסר שנגזר על המערער חורג לחומרה. עם זאת, ולנוכח ביטול הרשעתו של המערער בגין חלק מן המעשים, מחמת התיישנותן של העבירות, מן הדין להקל בעונש במידה מסויימת, ולהעמיד את העונש על 12 שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עו"ד ע. תוסיה-כהן שרם למערער, עו"ד גב' נ. גרנות למשיבה. 22.5.01).
רע"א 4740/00 - לימור ונפתלי אמר נגד ידיעות תקשורת בע"מ ואח'
*השיקולים בקביעת גובה הפיצויים בפרסום בעתון שיש בו הוצאת לשון הרע(מחוזי נצרת - ע.א. 272/99 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. למערערים, הגרים בטבריה, נולדה ביום 6.10.94 ילדה עם תסמונת נדירה, המכונה "אפרט". היא סובלת, בין השאר, מעיוותים קשים בגפיה ובראשה. המערערים סירבו לקחת את ילדתם לביתם. היא הושארה בבית החולים. במקומון המופץ בטבריה ובצפון הארץ פורסמו שתי כתבות בעניינה של הילדה. בכתבה הראשונה (מיום 25.11.94) נמסרו פרטי לידתה וצויין, כי היא ננטשה על ידי הוריה. בכותרת המשנה של הכתבה נאמר כי אמה של התינוקת היא נרקומנית. בכתבה השניה (מיום 25.8.95) פורסם
דבר מומיה של הבת ודבר הנטישה. המערערים הגישו תביעה על פי חוק איסור לשון הרע נגד המשיבים. מטעמים של אגרה, העמידו את תביעתם על סכום של 100,000 ש"ח. בימ"ש השלום קבע כי האמור בכתבות מהווה לשון הרע, כי הפרסומים הובילו לזיהוי המערערים כהורי התינוקת ופגעו בשמם הטוב, ביזו אותם והשפילו אותם בעיני הבריות. עם זאת נקבע כי הפרטים בשתי הכתבות באשר למצבה הפיזי של הילדה ודבר נטישתה הם אמת, והיה בפרסומם עניין לציבור. באשר לפרסום פרטים אלה, התביעה נדחתה.
ב. באשר לפרסום בכתבה הראשונה, לפיו האם היא נרקומנית, קבע בימ"ש השלום כי האם אינה נוטלת סמים, ואין היא נרקומנית. הפרסום בעניין זה מהווה לשון הרע. לעניין נזקיהם של המערערים נקבע, כי האמור בכתבה התפשט ברחבי השיכון בו גרו המערערים. הפרסום זרע מלח על פצעיהם, שכן ניתן היה להבין מהפרסום כי האם הביאה את האסון על בתה ועל עצמה בשל נטילת הסמים. הובאה גם ראייה כי בשל פרסום זה נאלץ מעבידה של המערערת לפטרה. לעניין התנהגות המשיבים נקבע, כי הם לא עשו כל מאמץ סביר לבדוק בטרם הפרסום אם האם הינה נרקומנית. לאחר הפרסום הראשון ולפני הפרסום השני, ידעו המשיבים כי האם אינה נרקומנית. חרף זאת, הם לא יזמו כל תיקון של הכתבה הראשונה. נהפוך הוא: במהלך המשפט עשו כל שלאל ידם כדי להוכיח בכל זאת שהאם הינה נרקומנית, למרות שכבר בקדם המשפט הודתה הכתבת כי בעניין זה נפלה טעות בכתבה. בימ"ש השלום פסק לטובת המערערים פיצויים בסכום של 100,000 ש"ח. כן הוטלו על המשיבים 15,000 ש"ח הוצאות משפט. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים והעמיד את סכום הפיצויים על 40,000 ש"ח. בקביעת סכום זה התחשב ביהמ"ש המחוזי בכך כי חוג האנשים אשר עלולים היו לזהות את המערערת כנרקומנית, סמוך לאחר הפרסום, הוא מצומצם למדי. כמו כן הקטין ביהמ"ש המחוזי את החיוב בגין הוצאות המשפט, והעמידו על 6,000 ש"ח. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ג. הדינים בדבר איסור לשון הרע מהווים איזון עדין בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות מזה והזכות לחופש הביטוי מזה. האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע, והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות. התרופה הטבעית כאשר נקבע כי היתה פגיעה אסורה בשם הטוב, היא תרופת הפיצויים. בדרך כלל תרופה זו עדיפה על פני המניעה המוקדמת של הפרסום. על עניין הפיצויים חלות הוראות פקודת הנזיקין. אחת המטרות העיקריות של ה"פיצויים" בדיני הנזיקין היא להעמיד את הניזוק באותו מצב בו הוא היה נתון ללא ביצוע העוולה. גישה זו חלה גם בפיצויים בגין לשון הרע. בהגשמתה של מטרה זו נמצא האיזון הראוי בין הזכות לשם הטוב לבין חופש הביטוי. פיצוי החורג מעבר לפיצוי התרופתי - בין אם הוא פיצוי נומינלי ובין אם הוא פיצוי עונשי - מחייב הצדקה מיוחדת.
ד. בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב ביהמ"ש, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו והתנהגותו של המזיק אף היא עשוייה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשוייה להקטין את הנזק ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים. חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בביהמ"ש להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי.
ה. כאשר עיתון מוציא לשון הרע עליו לשלם פיצוי מלא בגין הנזק (הרכושי והלא-רכושי) שהוא גורם. ככל שהתפוצה רבה יותר, הנזק עשוי להיות גדול יותר, והפיצוי רב יותר. בפרשה שלפנינו הוכח הנזק הלא רכושי. הוכחה פגיעה בשמה הטוב של המערערת, בכך שנכתב עליה כי היא נרקומנית; הוכחה פגיעה קשה ברגשותיה בשעותיה הקשות, שכן נרמז כי בשל הנרקומניות של האם נולדה הבת עם מום. המשיבים נמנעו מלצמצם את הנזק בפרסום הודעת תיקון. הם הגבירו את הנזק בכך שהמשיכו לטעון לאמת בפרסום כאשר הם ידעו, ואף הצהירו בקדם משפט, כי נפלה טעות בפרסום. במצב דברים זה הפיצוי שנקבע בבימ"ש השלום (100,000 ש"ח) אינו גבוה כלל ועיקר ולא היה מקום להפחיתו בביהמ"ש המחוזי. בנוסף ישלמו המשיבים למערערים 30,000 ש"ח שכ"ט עו"ד.
ו. פסה"ד נכתב ע"י הנשיא ברק. המשנה לנשיא ש. לוין הוסיף כי הסטנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעות בגין לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי וכי בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה, יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר. הדברים הם כך ביתר שאת כשהפרסום נעשה בכלי תקשורת. במקרה שלפנינו הוגשה התובענה כבר מלכתחילה בסכום שאינו חורג מגדר הפסיקה הקודמת בדבר שיעור הפיצויים. לא היה מקום להתערב בשיעורם גם לו נפסק במקרה שלפנינו סכום העולה באופן משמעותי על הסכום של -.100,000 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - הנשיא ברק, הוסיף המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אפרים כהן למערערים, עו"ד צבי שטוירמן למשיבים. 14.8.01).
דנ"פ 8612/00 - חיים הרמן ברגר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*רכישת מעמד של "תושב ישראל" לעניין הליכי הסגרה לפי חוק ההסגרה(דיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון בע.פ. 2600/00 - סביר נ"ו 88 - פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות).
א. נגד העותר, חבר מזה עשרות שנים בקהילה יהודית חסידית בניו-יורק, התנהלה חקירה בחשד לקבלת כספים ציבוריים במירמה. בשנת 1995 נמסר לעורכי-דינו של העותר כי הוחלט להגיש נגדו כתב-אישום ולדרוש כי יוטל עליו עונש מאסר. העותר, שנהג במשך השנים לבקר בישראל מדי פעם, פנה במהלך ביקור שערך בישראל בסוף שנת 1996, והוא אז כבן 70, בבקשה לקבל תעודת עולה, בכוונה להימלט מן הדין על מעשיו בארה"ב. העותר הותיר אחריו את מרבית בני-משפחתו, ששת בניו ו-65 מנכדיו. עם הגעתו לישראל קיבל העותר אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, נרשם במרשם התושבים במשרד הפנים, החל לקבל קיצבת-זיקנה מן המוסד לביטוח לאומי, נרשם כמבוטח בקופת-חולים לאומית, ואף הצביע בשנת 1999 בבחירות לכנסת ה-15. בחודשים מאי וספטמבר 1997 הוגשו נגד העותר בארה"ב שני כתבי-אישום. בתאריך 8.7.98 הגישה ממשלת ארה"ב למדינת ישראל בקשה להסגרת העותר. לפי המצב המשפטי כיום חל סעיף בחוק ההסגרה שלפיו אם האדם שמבקשים להסגירו הוא "אזרח ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר".
ב. בביהמ"ש המחוזי שבפניו התבררה בקשת ההסגרה טען העותר כי בהיותו אזרח ישראלי ותושב ישראל אין להסגירו לארה"ב, אלא אם ארה"ב תתחייב כי יוחזר לישראל לשם נשיאת עונשו. ביהמ"ש דחה את הטענה וקבע כי הסייג להסגרה אינו חל על מי שזיקתו לישראל נוצרה בשל רצונו למלט עצמו מלעמוד למשפט במדינה שממנה נמלט. העותר ערער כנגד דחיית טענתו בדבר תחולת הסייג להסגרה לגביו. על דעת כל השופטים
בערעור נפסק, כי "עצם המניע של ההימלטות מאימת הדין הזר אין בו כשלעצמו כדי לשלול מעמד של 'תושב ישראל'". אלא שהנשיא ברק, שלדעתו הצטרפה השופטת שטרסברג-כהן, סבר כי מניע זה, כשלעצמו, מלמד על שהייה ארעית, ונדרשים נתונים כבדי-משקל המצביעים על כך שעל אף המניע של ההימלטות נוצרה זיקה של קבע לישראל, וכי בעניינו של העותר לא נמצאו נתונים אלה. לעומתם, סבר המשנה-לנשיא לוין, כי "אין קיימת סתירה הכרחית בין החלטתו של יהודי אזרח המדינה המתגורר בחו"ל לעזוב את הארץ בה הוא מתגורר מאימת שלטונות המשפט במדינה הזרה לבין החלטתו לעלות לישראל ולעתים השיקולים אף משתלבים זה בזה". מסקנתו היתה, כי המדינה לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות שהעותר לא הפך לתושב ישראל. בדיון הנוסף אושר פסה"ד הראשון ברוב דעות הנשיא ברק, והשופטים אור, חשין וגב' שטרסברג-כהן, נגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים מצא וגב' דורנר.
ג. העותר ביקש להעמיד לדיון נוסף את השאלה בדבר משקלו של מניע ההימלטות מן הדין לצורך הגדרת הצירוף "תושב ישראל". לטענת העותר יש להעניק לצירוף "תושב ישראל" שבסעיף 1א(א) לחוק ההסגרה פירוש מרחיב. מנגד, עמדת המשיב היא שהעותר לא היה "תושב ישראל" במובן סעיף 1א(א) לחוק בעת שפנתה ארה"ב לישראל בבקשה להסגרתו. לטענת המשיב, תכלית חוק ההסגרה היא למנוע את הפיכתה של מדינת ישראל למדינת מקלט לעבריינים, שזיקתם אליה נובעת אך ורק מרצונם להימלט מאימת הדין בחו"ל. בהקשר זה ציין המשיב, כי בפעולות שביצע העותר כדי לקבל הטבות מן המדינה ובתקופת שהייתו הקצרה בישראל לא היה כדי ליצור זיקה ממשית לישראל. בנושא זה החליט הרוב, כאמור, כי יש לאשר את החלטת הרוב בפסה"ד הקודם. ההחלטה נתקבלה בפס"ד מפי השופט חשין ופס"ד קצר מפי השופט אור, נגד דעת המיעוט ב-2 פסקי דין מפי השופטת דורנר והשופט מצא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עוה"ד ד. ליבאי וא. מעוז לעותר, עוה"ד י. בלום ונ. גסר למשיב. 5.8.01).
בג"צ 530/01 - משה יוגב נגד ניצב מיקי לוי
*דחיית בקשה לרשיון כניסה להר הבית(העתירה נדחתה).
א. העותר פנה אל המשיב, מפקד המשטרה בירושלים, וביקש רשיון להיכנס למתחם הר-הבית. המשיב סירב לבקשה. לדעת המשיב, הגבלת הביקור בהר-הבית, בתקופה זו, מהווה איזון ראוי בין הצורך להבטיח את חופש הגישה להר-הבית לבין חובת המשטרה לשמור על חיי אדם וכן לשמור על הסדר הציבורי. העתירה נדחתה.
ב. שני הצדדים מסכימים כי לעותר עומדת הזכות לפולחן דתי ולחופש דתי. זכותו של העותר - כמו גם של כל אדם אחר - לעלות להר-הבית, להתפלל עליו, ולהתייחד עם בוראו. עם זאת, זוהי זכות יחסית וחופש יחסי. ההגבלה על זכות הפרט לחופש הפולחן - כמו גם הגבלת זכות הפרט לחופש הביטוי - אפשרית אם יוכח כי קיים סיכון - ברמה של התממשות קרובה לוודאי - כי הגשמת חופש הפולחן תביא לנזק ממשי לאינטרס הציבור. מהתצהיר שהוגש מטעם המשיב עולה כי כזה המצב בענייננו. עמדה זו אינה חדשה. היא באה לידי ביטוי במספר מקרים בעבר, בהם הוגבלה זכותם של עותרים - לרבות העותר דנא - להיכנס להר-הבית בשל אירועי התקופה האחרונה. העותר עצמו לא טען לקיומה של תשתית עובדתית אחרת, מזו שצויינה בתצהיר מטעם המשיב. אכן, המצב הוא סבוך וקשה. הר-הבית הוא מקום מיוחד במינו. ההכרעה באשר
להגשמת זכויות הפרט בו רוויה בשיקולים של מדיניות ובטחון. במצב דברים זה מתבקשת זהירות רבה בהפעלתה של הביקורת השיפוטית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, חשין. החלטה - הנשיא ברק, הוסיף המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותר, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיב. 20.8.01).
ע.א. 5653/98 - אמיליו פלוס נגד דינה חלוץ ורשת שוקן
*הוצאת לשון הרע ב"כותרת" של כתבה בעתון(מחוזי ת"א - ת.א. 1701/94 - הערעור נתקבל).
א. באפריל 94 פירסם השבועון "שתי ערים", מרשת שוקן, כתבה שכותרתה אומרת "משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה". כותבת הכתבה היתה הגב' חן דגן וכותבת הכותרת היתה הגב' דינה חלוץ. המערער הוא איש-עסקים ובין עסקיו פרוייקטים לייזום, לפיתוח ולבנייה. אחד מאותם פרוייקטים - הקמה ומכירה של בתים באריאל - הוליד תביעה של רוכשי הדירות נגד המערער ואחרים, לפיצויים בגין הפרת הסכמים ופגמים שנפלו בדירות שנמכרו לרוכשים. תביעה זו וחליפת-מכתבים מסויימת הן שהיו נגד עיני דגן וחלוץ לעת כתיבת הכתבה. המערער הגיש תביעה לפיצויים על פרסום לשון הרע נגד חלוץ ונגד רשת שוקן, כשהתביעה מתבססת על הכותרת הנ"ל וטענת הנתבעים היתה כי החומר שבתביעת הדיירים נגד התובע די היה בו - בצירוף להוראות-החוק שלעניין - כדי להצדיק את שנכתב בכותרת ובכתבה. בפסק-דינו קבע ביהמ"ש המחוזי כי "אין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר היות הכותרת בבחינת לשון הרע", אך קיבל את טענות הנתבעות כי עומדות להן טענות הגנה ראויות מפני העוולה של פירסום לשון הרע. הערעור נתקבל.
ב. אותיות הכותרת היו כאותיות "קידוש לבנה", ואשר לכתבה, זו אינה מציגה עצמה אמנם באותיות "טל-ומטר", אך בוודאי אותיות "טל-ומטר" הן האותיות שבה ביחס לאותיות הכותרת. אין ספק כי בכותרת זו יש משום פרסום לשון הרע. הכלל הוא, שבתביעה בגין לשון הרע יש לתת את הדעת להקשר בו נאמרו או נכתבו דברי לשון הרע. בפירסום בעיתון, למשל, יש לקרוא את כל הכתבה בה מדובר ואין להסתפק בציטוט חלק?י-כתבה אשר אפשר יש בהם, כשהם לעצמם, לשון הרע. מאידך, ההלכה הכירה בייחודיותה של הכותרת, ולא אחת נקבע כי לעיתים יש לבחון את הכותרת בנפרד מגוף הכתבה. אחד הטעמים העיקריים לכך הוא, שיש והקוראים בעיתון לא יקראו אלא את הכותרת וידלגו על הכתבה. בענייננו, הכותרת - בין לעצמה בין בהשוואה בין גודל ועובי האותיות בה לבין גודל ועובי האותיות בכתבה - היתה כחי-הנושא-את-עצמו. אם כך למראה עיניים ראשון, לא-כל-שכן לאחר קריאת הכתבה, שאין בה עיגון - ולו עיגון רופף - לצעקה העולה מן הכותרת ולפיה משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה.
ג. הגנת האמת שבפרסום עומדת לנתבע בתביעה בגין פרסום לשון הרע, כאשר הדברים שפירסם אמת הם והיה בו בפירסום עניין ציבורי. בימ"ש קמא קבע כי החומר בכתובים מאשש את דבר הכותרת, ואולם אין יסוד בראיות לטענה כי משרד השיכון בדק חשדות כי המערער גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה. אכן, בא-כוחם של הרוכשים, טען בתביעתו כי המערער "גרף" ו"שילשל" לכיסו מיליוני שקלים, ואולם טענה זו הועלתה על דרך הסתם ולא באורח ספציפי. מכל מקום, לא הרי מי ש"גרף" כספים ו"שילשל" כספים לכיסו כהרי מי שגנב. בימ"ש קמא קובע כי נוסח הכותרת אינו מייחס לתובע ביצוע עבירה "של גניבה...". אכן כן הוא. ואולם האמירה בכותרת כי משרד הבינוי והשיכון בודק "חשדות" לגניבה, מעלה בלב הקורא מחשבה כי יש "חשדות" במשרד, וכי אלה נבדקים עתה לגופם. דברים אלה לא היו אמת.
ד. טענת הגנה נוספת שהעלו המשיבות היא הגנת "תום לב" בפרסום. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו וקבע כי הן הכתבת והן הנתבעת 1 נהגו בתום לב. גם הגנה זו יש לדחות. החוק קובע חזקה על נתבע כי עשה פירסום "שלא בתום לב" אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפירסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". כאן הפירסום לא היה אמת והנתבעות כשלו גם במילוי הנטל הנוסף המוטל עליהן, דהיינו, לא נקטו "לפני הפירסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד דב ויסגלס למערער, עו"ד שלמה ליבליך למשיבים. 16.8.01).
בג"צ 794/98 - שייח עבדאל קארים עובייד ומוסטפה דיראני נגד שר הבטחון ואח'(העתירה נתקבלה).
*מתן אפשרות של ביקור נציג הצלב האדום אצל עצירים מינהליים שהובאו לישראל מלבנון לפני שניםא. העותרים נתונים במעצר מינהלי מזה שנים, וביהמ"ש קבע כי מעצרם הוא כדין, וכי בשחרורם טמונה סכנה של גרימת נזק ממשי לבטחון המדינה ולשלום התושבים. העותרים ביקשו כי יותר להם להיפגש עם נציגי הצלב האדום ובקשתם סורבה. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה. ב"כ העותרים מבסס את עתירתו על אמנת ז'נבה ועל תקנה 11 לתקנות סמכויות שעת-חירום (מעצרים). ב"כ המשיב טוען - ולטיעונים אלה הצטרף ב"כ משפחת הנווט ארד - כי הוראות אמנת ז'נבה הן בעלות תוקף הסכמי בלבד ואינן מהוות חלק ממשפטה של המדינה. אשר לתקנה 11 לתקנות, הוא טוען כי ההחלטה למנוע את המפגש היא סבירה, כי ביקורים של הצלב האדום אצל העותרים עלולה לפגוע בבטחון המדינה. העתירה נתקבלה.
ב. את הטענות המשפטיות שהועלו ניתן להשאיר בצריך עיון. בסופו של יום, השאלה האמיתית היא סבירות ההחלטה שלא לאפשר לעותרים מפגש עם נציגי הצלב האדום. בקביעת סבירותה של החלטה זו יש לאזן בין שני שיקולים נוגדים: האחד, השיקול ההומניטרי הקשור בביקורים של אנשי הצלב האדום אצל העותרים; האחר, השיקול הבטחוני, אשר נוגע למידע בדבר הנווט ארד וארבעת השבויים. האיזון הראוי, על רקע מעצר מינהלי ממושך ביותר, אינו מאפשר להצדיק את מניעת המפגש של העותרים עם נציגי הצלב האדום. עם חלוף השנים והחודשים, הופך השיקול ההומניטרי כבד יותר ויותר. לעומת זאת, חלוף הזמן, הולך ומקטין את משקלו של השיקול הבטחוני. ישאל השואל: וכי זכאים הם העותרים כי ישקלו בעניינם שיקולים הומניטריים כאשר חברים הם בארגוני טרור שההומניות מהם והלאה ושפגיעות באנשים חפים מפשע הן לחם חוקם? התשובה היא כי מדינת ישראל הינה מדינת חוק; מדינת ישראל היא דמוקרטיה, המכבדת זכויות אדם, והשוקלת בכובד ראש שיקולים הומניטריים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, חשין, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק, הוסיף השופט אנגלרד. עו"ד צבי ריש לעותרים, עוה"ד שי ניצן, אלעד אייזנברג ועידו אורלנסקי למשיבים. 23.8.01).
בג"צ 5618/01 - יצחק צויזנר נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בג"צ בפס"ד ביה"ד הארצי לעבודה. *הימנעות ממתן סעד של אכיפה בלתי מוצדקת ביחסי עבודה(העתירה נדחתה).
א. העותר שימש מאז 1986 כמנהל פדגוגי של בית-ספר אליאנס בת"א (המשיב 2 - להלן: בית-הספר), שבו לומדים כ-1700 תלמידים ומלמדים כ-130 מורים. בשנת 1991 הורחבו סמכויות העותר גם לתחום הניהול האדמיניסטרטיבי והפיננסי. בשנת 1999
פרץ סכסוך בין העותר לבין צוות המורים בבית-הספר, שבעקבותיו נוצרו קשיים בניהולו התקין של בית-הספר. מורי בית-הספר תבעו את סילוקו של העותר והשביתו את בית-הספר בתמיכת ארגון המורים העל-יסודיים. דירקטוריון בית הספר הציע לעותר לשקול פרישה מתפקידו, והעותר סירב וטען כי בית-הספר מנוהל היטב. או אז החליט הדירקטוריון על פיטורי העותר. לאחר שנתקיימו הליכים שונים בביה"ד האזורי לעבודה וביה"ד הארצי לעבודה, החליט לבסוף ביה"ד האזורי לעבודה לבטל את הפיטורין. ערעור שהוגש לביה"ד הארצי לעבודה נתקבל. העותר מבקש לבטל את פסק-דינו של ביה"ד הארצי ולהחזיר על-כנו את פסה"ד שניתן ע"י ביה"ד האזורי. העתירה נדחתה.
ב. כידוע, בג"צ אינו מתערב בפסקי-דין של ביה"ד הארצי לעבודה, אלא במקרים חריגים, כאשר פסה"ד לוקה בטעות משפטית מהותית, שהצדק מחייב את תיקונה. במקרה שלפנינו, על אף הלבוש המשפטי שהעותר הלביש בו את טענותיו, הרי לאמיתו של דבר נוגעות טענות אלו בעניינים עובדתיים המתייחדים למקרהו הפרטני. הנושאים שמעלה העותר נדונו ע"י שתי ערכאות ואינם ראויים לשמש עילה להתערבותה של ערכאה שלישית.
ג. מעבר לדרוש יש להעיר כי גם לו היה העותר מצביע על עילה להתערבות בג"צ, הרי שהסעד שנדרש ע"י העותר, סעד האכיפה, מותנה באפשרות לקיימו, ובכך שהאכיפה לא תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין. במקרה שלפנינו, לנוכח משבר האמון החריף שנתגלע בין העותר לבין צוות המורים, שבשלו פוטר העותר, דומה שאין זה צודק - ונראה שגם בלתי אפשרי מבחינה מעשית - לכפות על מעבידו של העותר, בית-הספר, להחזירו למשרת הניהול.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אליהו בן טובים, חגי סיטון, גב' מיכל בן דב לעותר, עוה"ד נחום פיינברג, גב' אורלי אבירם וטל סלע למשיב. 21.8.01).
ע.א. 6936/00 - ד"ר שאמי חוסיין נגד שר הבריאות
*אין סמכות לשר הבריאות להתלות רשיון רופא שעבר עבירה פלילית לפני שקיבל את הרשיון לעסוק ברפואה. *הרכב חסר של ועדה שהמליצה על התליית רשיון רופא(הערעור נתקבל).
א. המערער למד רפואת שיניים ברומניה ולהסמכתו כרופא שיניים בישראל היה עליו לעמוד בבחינת רישוי הנערכת בישראל גם בשפה הערבית. הבחינה נכתבה במקורה עברית, ותורגמה לערבית ע"י ד"ר ג'ובריאל חורי. לפני הבחינה איפשר ד"ר חורי לאחד בשם ג'מאל כיאל, להעתיק את השאלות שבטופס הבחינה, וכיאל איפשר למערער, תמורת 5000 ש"ח, להעתיק את השאלות. לאחר מכן התיר המערער לאחד בשם חסן שבל, להעתיק ממנו את השאלות תמורת 5000 ש"ח. למעשה, השאלות בבחינה לא היו זהות לשאלות שבנוסח הבחינה שרכש המערער והוא נכשל בבחינה. לאחר כחצי שנה ניגש המערער שוב לבחינה וקיבל רשיון לעסוק בריפוי שיניים. לאחר שקיבל את הרשיון הועמד המערער לדין פלילי בעבירת נסיון לקבל דבר במרמה, הודה על-פי הסדר טיעון הורשע ונדון לתשלום קנס בסך 10,000 ש"ח ומאסר על-תנאי למשך 5 חודשים. בעקבות הרשעתו נפתחו הליכים משמעתיים נגד המערער, ולסופם של ההליכים הורה שר הבריאות להתלות את רשיונו של המערער למשך שנה. הערעור נתקבל.
ב. טענתו הראשונה של המערער היא כי הליכי המשמעת נסבו על מעשים שעשה קודם שקיבל רשיון של רופא, ולפי הדין, אין לשר הבריאות סמכות לפתוח בהליכי משמעת נגד רופא שיניים אלא בגין מעשים שעשה בעת היותו רופא שיניים. בטענה זו צודק המערער. סעיף 45 לפקודת רופאי השיניים קובע כי אם "ראה השר... כי מורשה לריפוי שיניים עשה אחת מאלה, רשאי הוא... לבטל את הרשיון או להתלותו...". שני מועדים מהותיים הם לענייננו: מועד עשייתו של מעשה העבירה ומועד קבלת הרישיון. שיפוט
משמעתי עומדים בו לדין אך-ורק רופאי שיניים, ומכאן חשיבותו של מועד קבלת הרישיון. כך הוא אף מועד עשיית מעשה העבירה, אם עובר העבירה הוא רופא שיניים. בעניינו, המערער עבר את העבירה לפני שהייה "רופא שיניים".
ג. סעיף 6 לפקודת רופאי השיניים קובע כי "מי שנתקיימו בו כל אלה זכאי לקבל רשיון: הוא אדם הגון...". מכאן: אם נודע לרשות כי מעשיו של פלוני מעידים עליו כי אין הוא "אדם הגון", בסמכותה שלא ליתן בידו רשיון לריפוי שיניים. במקרים מתאימים מוסמכת הרשות לבטל רשיון שהעניקה, אם לעת הענקת הרשיון לא התקיים התנאי של "אדם הגון". השאלה אינה אלא אם בנסיבות הענין - ולאחר שהורשע בדינו בשל מעשים שנעשו קודם שקיבל את רשיונו - ראוי הוא המערער כי רשיונו יבוטל או יותלה לפי סעיף זה. ברם, אין צורך להכריע כאן בשאלה זו ולו משום שבעלי-הדין לא נדרשו לה לגופה.
ד. המערער צודק גם בטענתו הנוספת בדבר פגם דיוני. אין השר מוסמך להתלות רשיון אלא אם הקדים ומינה ועדה בת 3 חברים שתדון בנושא. כאן אמנם נתמנו 3 חברים, אלא שהדיון בקובלנה נערך בפני שני חברי הוועדה בלבד, אם כי על ההמלצה להתליית הרשיון חתמו שלושת חברי הוועדה. הוראה שכיחה היא בחקיקה בישראל, ולפיה ניתן היתר לגופים מעין-שיפוטיים לדון במותב חסר או במותב קטוע. בענייננו, סעיף 47 לפקודה מורה על הקמתה של ועדה, אך אין בו דבר לענין דיון בהרכב חסר. בנסיבות אלו, ועל-פי ההלכה, אין הוועדה מורשית לקיים את דיוניה אלא בהרכב מלא. גם הסכמתו של העומד לדין אין בכוחה להעניק לגוף המעין-שיפוטי סמכות שהדין אינו מעניק לו.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופט חשין והסכים לו השופט ריבלין. המשנה לנשיא ש. לוין העיר כי הוא מסכים שיש לקבל את הטענה הראשונה של המערער, והוא משאיר בצריך עיון את הטענה השניה בדבר פסול ההתלייה עקב ההרכב החסר של הוועדה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, ריבלין. עוה"ד רם נועם, עבדאללה ואכד ורזניק למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 23.8.01).
ביד"מ 3414/00 - חבצלת מעטוף נגד שלום עובדיה מעטוף
*התנאים הנדרשים להקמת בית דין מיוחד לקביעת סמכות בימ"ש או בי"ד רבני(בקשה להקמת בית דין מיוחד - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת והמשיב נשואים משנת 1968 ומתדיינים ביניהם, מאז שנת 1997, בפני ביהמ"ש לענייני משפחה ובפני ביה"ד הרבני. בית במושב ברקת, המשמש למגורי בני הזוג זה שנים רבות, רשום ע"ש המשיב לבדו והמבקשת טוענת כי מחצית מהזכויות בבית שייכות לה מכוח ההלכה בדבר שיתוף נכסים בין בני זוג. ביהמ"ש לענייני משפחה, אליו פנתה המבקשת, החליט כי הוא המוסמך לדון בעניין הזכויות בבית. מאידך החליט ביה"ד הרבני האזורי כי הסמכות לדון בעניין הבית מוקנית לו וכי לאור הסתירה בין החלטת ביהמ"ש לבין החלטת ביה"ד בשאלת הסמכות יש להעביר את השאלה לדיון והכרעה בפני ביה"ד המיוחד לפי סימן 55 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל. המבקשת מציגה בבקשה להקמת ביה"ד המיוחד שורה של פלוגתאות, ואילו המשיב מתנגד להקמת בי"ד מיוחד. הבקשה להקמת ביה"ד המיוחד נדחתה.
ב. סימן 55 לדבר המלך דורש שהשאלה, המובאת לפני ביה"ד המיוחד, תענה על מספר תנאים והראשון שבהם כי "צריכה להתעורר שאלה" בתחום הסמכות. הדרישה לקיומו של ספק אמיתי בשאלת הסמכות, כתנאי להעברת השאלה לביה"ד המיוחד, מחייבת את ביהמ"ש או את ביה"ד השוקל להעביר ממנו אל ביה"ד המיוחד שאלה מסויימת שנתעוררה
בקשר לסמכות, להיכנס לעובי הקורה של השאלה בדבר הסמכות, ולנסות להשיב עליה, על יסוד הדין הקיים, באופן עצמאי. אם המסקנה תהיה שהדין הקיים משיב על השאלה באופן ברור וחותך, כי אז חייבת היא להכריע בשאלה בכוחות עצמה ובהתאם לדין.
ג. ניתן למנוע הקמה של בי"ד מיוחד, חרף החלטה של הערכאה הדיונית להעביר שאלה להכרעת ביה"ד המיוחד, אם ניכר בעליל כי השאלה שהועברה להכרעת ביה"ד אינה מגלה ספק אמיתי או רציני בעניין הסמכות. ההתערבות בהחלטה על הקמת בי"ד מיוחד מתבצעת באחת משתי דרכים: במהלך הטיפול המתקיים בביהמ"ש העליון בהקמת ביה"ד המיוחד; בשלב של תחילת הדיון בפני ביה"ד המיוחד, הרשאי לברר טענות מקדמיות, ובכלל זה טענות לגבי חוקיות ההקמה של ביה"ד. בענייננו, ביה"ד הרבני, שהחליט על דיון בביה"ד המיוחד, קבע בהחלטתו ש"הסמכות לדיון בנושא הדירה היא לביה"ד". הוראתו להעביר את הדיון לביה"ד המיוחד, לא ניתנה מפאת קיומו של ספק סובייקטיבי קל שבקלים אצל ביה"ד האזורי בשאלת הסמכות, אלא, "לאור הסתירה שבין החלטתנו להחלטת ביהמ"ש". קיומה של סתירה בין החלטות של ערכאות שונות בשאלה של סמכות איננו עילה להקמת בי"ד מיוחד, כל עוד הסתירה אינה יוצרת ספק אמיתי אצל אחת הערכאות לגבי סמכותה. ואם לא די בכך, גם המבקשת עצמה לא ראתה מלכתחילה הצדקה להעברת השאלה לביה"ד המיוחד, ולפיכך ביקשה בערעור שהגישה לביה"ד הגדול שביה"ד הגדול יבטל לא רק את ההחלטה של ביה"ד האזורי לעצם שאלת הסמכות, אלא גם את החלק האחר של ההחלטה, המורה להעביר את השאלה לביה"ד המיוחד.
ד. טעם נוסף לדחיית הבקשה נובע מהוראת תקנה 393 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי שלב דיוני הכרחי בהליך ההקמה של ביה"ד המיוחד (בהינתן החלטה של ביהמ"ש או ביה"ד הדתי שבו נתעוררה השאלה על הפנייתה לביה"ד המיוחד) הוא משלוח תזכיר לרשם ביהמ"ש העליון מאת "בעלי הדין הנוגעים בדבר או ביהמ"ש שבו נתעורר הספק". התזכיר צריך להיות מוגש לרשם ביהמ"ש העליון ע"י שני בעלי הדין או ע"י ביהמ"ש (לרבות ביה"ד הדתי) שהחליט על העברת השאלה לביה"ד המיוחד. תנאי זה אינו מתקיים במקרה שלפנינו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד רונן דליהו למבקשת, עו"ד יואב מרחבי למשיב. 14.8.01).
בש"פ 6084/01 - חוסני אלהוזייל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הריגה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ושני האחים האני ונביל קמאלאת, הינם תושבי הישוב רהט. האני התגורר בדירה שכורה בשכונת שפירא ביפו. באחד הימים פרצה מריבה בין האני לבין אחמד מוסטפא (להלן - המנוח). האני התקשר לאחיו נביל ברהט וסיפר לו על קבוצת אנשים - ידידיו של המנוח - שהתאנו לו, ודרשו ממנו לעזוב את הדירה השכורה. נביל התקשר לעורר והעורר התקשר לאחד בשם עאדל. השלושה הנזכרים, ועימם אדם נוסף בשם מהדי, יצאו עוד באותו לילה במכונית סובארו השייכת לעאדל לת"א. שם פגשו בעוד אנשים שהשתמשו בשתי מכוניות. סך הכל - נאספו במכוניות 11 איש. שלושת כלי-הרכב נסעו לשכונת שפירא ביפו. אנשים רבים יצאו מהמכוניות ותקפו את המנוח. הוא התמוטט, הכרתו לא שבה אליו עוד, ולמחרת נפטר. העורר ואחרים הואשמו בעבירת של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירת הריגה. העורר נעצר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. תהא אשר תהא כוונתם המקורית של יושבי שלוש המכוניות, ניתן לכאורה להסיק, בהיעדר הסבר אחר, שלפחות כל יושבי המכוניות שיצאו מכלי-הרכב כשהבחינו במנוח
הינם שותפים לעבירה, בין כמבצעים עיקריים ובין כמסייעים. לכאורה, ובהיעדר הסבר אחר, מי שלא נטל חלק פיזי בתקיפה הוא לפחות מסייע בעצם נוכחותו. העורר שהכחיש תחילה שהיה בזירת העבירה, מסר בסופו של דבר גירסה לפיה אכן היה ברכב הסובארו, אך נשאר לשבת ברכב. גירסה זו אינה עולה בקנה אחד עם העדויות של הנוכחים במקום. הערכאה הראשונה סברה שהראיות הלכאוריות לביצוע עבירת "קשר" אינן מוצקות דיין. אין לקבל סברה זו, ככל שהדברים נוגעים לעורר. על-פי הראיות לכאורה, היה לעורר יד בגיוס חלק מהאנשים שהגיעו ליפו. לכאורה, הנסיעה המשותפת של קבוצה כה גדולה כדי ליישב את הסכסוך "בדרכי שלום" - כטענת העורר - רחוקה מלהתקבל על הדעת.
ג. אשר לטענת העורר שהוא הופלה לרעה לגבי מעורב אחר, עאדל, נהג מכונית הסובארו - בהחלטה נשוא הערר נקבע כי יש ראיות לכאורה במידה הנדרשת לכך שהעורר וחמישה אחרים היו מעורבים בתקיפה, בעוד עאדל נשאר במכונית הסובארו. אכן, יש ראיות שעאדל נשאר בסובארו. בצידן יש ראיות לפיהן גם הוא יצא מהסובארו. אך גם את נפלה שגגה בכך שעאדל שוחרר, אין לומר שבשל כך יש לשחרר את העורר.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד נחמן בטיטו לעורר, עו"ד מנחם בלום למשיבה. 10.8.01).
ע.א. 8540/96 - חילן (1989) בע"מ נגד פקיד השומה ת"א
*התנאים לפטור ממס מעסיקים בשנה הראשונה לפעילות העסקית של חברה. *אמת מידה לסיווג חברה כמי שחייבת בניכוי מס במקור(מחוזי ת"א - עמ"ה 33/94 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא חברה פרטית, שעיסוקה בעיבוד ממוחשב של נתונים. בראשית היתה קיימת חברת "חילן - החברה הישראלית לעיבוד נתונים בע"מ" (להלן: חילן ענ"א), שעסקה מאז שנת 1968 במתן שירותים של עיבוד נתונים. חילן ענ"א נרשמה למסחר בבורסה לניירות ערך בשנת 1983. בשלהי שנת 1989 הצטרפה לחילן ענ"א קבוצת משקיעים חדשים, כדי לפתח תחום פעילות חדש בחברה: השקעות בנכסי דלא ניידי. בעלי השליטה בחברה החליטו לפצל את המסגרת המאוגדת של פעילותם ולשם כך הקימו את המערערת, ורשמו אותה כחברה פרטית. העיסוק בתחום הפעילות הישן של חילן ענ"א הועבר במלואו אל המערערת. במסגרת זו הועברו אליה חצרי חילן ענ"א, עובדיה, הציוד והלקוחות. חילן ענ"א עצמה שינתה את שמה, והתמקדה בתחום הפעילות החדש שלה.
ב. המחלוקת בין המערערת למשיב נסובה על השאלה אם מתקיים התנאי לפטור של המערערת מתשלום מס מעסיקים בשנת המס הראשונה לפעילותה העסקית, לפי הוראת סעיף 2א(א)(6) לחוק מס מעסיקים. התנאי שבמחלוקת קובע כי חברה הזכאית לפטור, היא "חברה שחלה עליה בשנת המס האמורה חובת ניכוי במקור". מוסכם על הצדדים כי המערערת אכן ניכתה מס במקור בשנת המס הרלבנטית והמשיב קיבל לידיו את דוחו"ת הניכוי ואת הסכומים שניכתה המערערת במקור בלא להעיר על כך. אלא שלדעת המשיב אין בעובדות האלה כשלעצמן, כדי להביא את עניינה של המערערת בגדרו של הפטור, שכן החברה לא היתה חייבת בשנה האמורה בניכוי מס במקור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב. הערעור נדחה.
ג. אמת המידה לסיווג חברה כמי שחייבת בניכוי מס במקור, מבוססת על מחזור עסקיה, כפי שהיה שנתיים קודם לכן. המערערת, שאך זה הוקמה, אינה יכולה להצביע, מטבע הדברים, על מחזור עסקים כלשהוא בשנתיים שקדמו לשנת המס, ומכאן שלא היתה חייבת בניכוי מס במקור. טענות המערערת נגד פרשנות הסעיף המבוסס על מחזור עסקים בשנתיים האחרונות שלפני שנת המס אין לקבלן. כן אין לקבל את טענתה האחרת של המערערת כי כל פעילותה של חילן ענ"א, נטמעה בה עם הקמתה, וכיוון שכך, וחרף
העובדה שהמערערת מהווה אישיות משפטית חדשה ונפרדת, יש להתעלם מהפרדה זו, ולהעניק לה את הפטור המבוקש, לפי מחזור העסקים של חילן ענ"א. טענתה של המערערת היא, כי לו היתה "קבוצת המייסדים" ממשיכה בעיסוקה במסגרת ענ"א ואילו "קבוצת המשקיעים" היתה עוברת למערערת - לא היה מתעורר כל קושי. בכך אין ולא כלום, שהרי כלל הוא שאדם החייב במס לא ישמע בטענה שלו נהג באותה עיסקה עצמה אחרת משנהג, היה נפטר מאותו מס.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יוסי דולן למערערת, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 16.8.01).
בש"פ 6057/01 - מיכאל צ'ורני נגד מדינת ישראל
*איסור יציאה מן הארץ נגד מי שנחקר בעבירות פליליות ודחיית טענה של אפליה(ערר על איסור יציאה מן הארץ - הערר נדחה).
א. ביום 25.3.01 החלה חקירה גלוייה נגד העורר בנוגע לעיסקת הלוואה, בה העמיד תאגיד זר שבשליטת העורר אשראים לאיש העסקים הישראלי גד זאבי או לתאגידים בשליטתו, ששימשו שלא כדין, לרכישת מניות חברת "בזק" ע"י זאבי (או תאגידים בשליטתו). חקירה זו טרם הסתיימה. עם פתיחת החקירה עוכב העורר לחקירה ושוחרר לאחר שהפקיד בידי המשטרה את תעודת המעבר שלו. נאסר עליו לצאת מהארץ לתקופה של 3 חודשים. לקראת תום שלושת החודשים הגישה המשטרה בקשה לביהמ"ש להארכת איסור יציאתו מהארץ ובימ"ש השלום קיבל את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר והערר על כך נדחה.
ב. העורר טוען כי נפגעה, שלא במידה, זכות היסוד שלו לחופש התנועה. אין שום חשש סביר, כך טוען הוא, להימלטותו מאימת הדין. לחלופין - ניתן להבטיח את שובו ארצה בערובות מתאימות ובהן ערובויות כספיות. עוד טוען העורר טענת אפליה: לעבריין העיקרי (לפי טענת העורר) גד זאבי, ניתנת אפשרות לצאת מהארץ לענייני עסקים בתנאים מגבילים, בעוד שממנו נשללת אפשרות כזו. נקודת מוצא ראשונה לדיון היא שיש בסיס לחשד נגד העורר בפרשיית מניות בזק. נקודת מוצא נוספת היא שקיימת עילת מעצר. עילת המעצר היא חשש להימלטות מן הדין. על חשש להימלטות מהדין ניתן, כעקרון, ללמוד הן מנסיבות קונקרטיות והן מכלל נסיבות העניין. כעקרון אין להטיל על המדינה נטל להוכיח את החשש האמור דווקא על דרך הבאת ראיות ספציפיות. רשאית היא לסמוך טעוניה על העבירה ועל הנסיבות הכלליות. ביהמ"ש המחוזי ציין כי פרט לאופי העבירות הנחקרות, היקפן והעונש לו צפוי העורר, ישנם שיקולים נוספים, שיש בהם כדי לבסס את החשש להימלטות מן הדין. לעורר רכוש עצום, הנותן בידיו אופציות כמעט בלתי מוגבלות להימלט. מרכז עסקיו הוא בחו"ל, וניסה בעבר להגר לקנדה ואף ביקש בעבר לקבל ויזה רב-פעמית לברזיל, עמה אין הסכם הסגרה. כמו כן הודה כי בעבר השיג דרכונים פולניים מזוייפים. מסמכים חסויים שהוצגו בערר מראים שלעורר היו כוונות ממשיות לצאת את הארץ לתקופה לא קצרה, זמן לא רב (כחודש ימים) לפני שהחלה החקירה הגלויה.
ג. אשר לטענה בדבר התלייה לעומת זאבי - מרכז חייו של זאבי הוא בישראל ומשפחתו נמצאת בישראל ועל כן אין אפשרות סבירה שיימלט מהארץ. מאידך, העורר עלה ארצה רק בשנת 94. אשתו מתגוררת בלונדון. יש לעורר בית בארץ, אך יש לו בתים גם במקומות אחרים ברחבי העולם. כך שזיקתו של זאבי לארץ הדוקה הרבה יותר מזיקתו של העורר. ככל שהזיקה לארץ הדוקה יותר - חשש ההימלטות מן הדין קטן יותר.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד אמנון זכרוני לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 12.8.01).
ע.א. 7549+7584/99 - AG (EAST) M3 נגד צ'אקיר סוכנויות בע"מ
*פירוש חוזה (הערעור נתקבל).
המערערת עוסקת, בין היתר, בשיווק מוצרים דנטאליים מתוצרתה בישראל ובאירופה. בשנת 1994 - לאחר שנודע למערערת כי מוצריה מוצעים ע"י סוחרים ישראליים לסוחרים באירופה במחירים מוזלים - החליטה לשנות את מדיניות התמחור של מוצריה הנמכרים בישראל, להעלות את מחירי המוצרים בהדרגה ולהתאימם למחירי המוצרים הנמכרים באירופה. המשיבה שעסקה, בין היתר, בהפצת המוצרים - שאותם רכשה בכמויות גדולות - דרשה מן המערערת להימנע מלהעלות את מחירי המוצרים. המחלוקת יושבה בהסכם שנכרת בין הצדדים בתאריך 3.1.95 (להלן: החוזה). המשיבה טענה לאחר מכן כי המערערת מפרה את החוזה ואינה מקיימת התחייבויות שנטלה על עצמה ותבעה פיצויים בגין ההפרה. המערערת התגוננה בטענה כי בחוזה לא נכללו ההתחייבויות הנטענות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת הפרה את החוזה וחייב אותה בפיצויים. הערעור נתקבל.
עדות מנהל המשיבה בדבר מטרת החוזה, שממנה הוסק גם כי החוזה הופר, אינה משליכה על פירוש החוזה. שכן, ככל שתוכן עדות זו אינו בא לכלל ביטוי בחוזה, הרי היא מבטאת אך את כוונתיה וציפיותיה של המשיבה עצמה, ואילו חוזה יש לפרש על-פי אומד-דעתם המשותף של הצדדים, כפי שהוא משתקף בתנאי החוזה. במקרה שלפנינו, תנאי החוזה משתלבים בנסיבות האובייקטיביות ומצביעים על כך שיש לפרש את החוזה לפי הפירוש שניתן ע"י המערערת.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד צחי פלדמן למערערת, עוה"ד ישראל שלו וגב' הילה גולדשטיין למשיבה. 1.8.01).
בש"פ 5958/01 - אלכס אקסלרוד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של "סחר בנשים" לצורך זנות ושל אינוס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, אינוס, סחיטה באיומים וסרסרות למעשה זנות, כשכל העבירות בוצעו כלפי המתלוננת. המדובר בצעירה מרוסיה, שהובאה לישראל לאחר שהובטח לה שתעבוד כחדרנית בבית מלון. עם הגיעה לארץ נלקח ממנה דרכונה והיא הועסקה בזנות. על פי כתב האישום, הגיע העורר לבית בדרום הארץ בו שהתה המתלוננת "בחזקתו" של אדם אחר ולקחה משם ברכבו. במהלך הנסיעה הוא הודיע לה כי הוא לוקח אותה לטבריה, שם היא תעבוד עבורו בזנות. לאחר כחצי שעה הצטרף לנסיעה אדם נוסף בשם מאריק, שאמר למתלוננת כי שולמו עבורה $3,000 וכי יהא עליה לעבוד בזנות בתמורה. בהגיעם לטבריה שכר העורר חדר בבית מלון, ושם אנס את המתלוננת. במשך כ-3 וחצי שבועות עסקה בזנות כשהעורר היה מארגן את הלקוחות וגובה את הכספים, כך עד שנעצרה ע"י המשטרה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בנצרת לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הראיות, ובהן עדותה של המתלוננת בביהמ"ש, מקימות תשתית ראייתית לכאורה נגד העורר, המקימה חזקת מסוכנות נגדו, חזקה זו לא הופרכה. עבירות הסחר בנשים חמורות הן ויש להילחם בנגע נורא זה. הקלות בה מועברות נשים, כאילו היו רכושם של אנשים המוכרים אותן למרבה במחיר, היא תופעה קשה שיש לעקרה משורש. המסוכנות הנשקפת מאדם המבצע מעשים מן הסוג המיוחס לעורר היא רבה ועל אחת כמה וכמה כך כאשר פעילותו הפלילית של העורר היא עיסוקו העיקרי ומקור פרנסתו. העורר אף הורשע בעבר בביצוע עבירה מאותו סוג, וקיומו של מאסר על תנאי כנגדו לא מנע ממנו לחזור לאותם דפוסים עברייניים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד י. ויור לעורר, עו"ד גב' א. מור אל למשיבה. 22.8.01).
בג"צ 5485/01 - יניר אבנר ועוד 91 אח' נגד המכללה האקדמית אשקלון ואח'
*דחייה על הסף של עתירה נגד אוניברסיטה באשר זו אינה נתונה לבקורת בג"צ(העתירה נדחתה על הסף).
העותרים הינם סטודנטים המסיימים את השנה השנייה ללימודיהם במכללה האקדמית אשקלון, שהיא שלוחה של אוניברסיטת בר אילן. לטענתם, בעת שנרשמו למכללה, הובטח להם כי בסיום לימודיהם תוענק להם תעודת בוגר של אוניברסיטת בר אילן, אשר אינה כוללת ציון מפורש של שם המכללה בה למדו. בעת האחרונה התברר להם כי לא יוכלו לקבל תעודה כזו, אלא תעודה בה מצויין שם המכללה בה למדו בפועל. בעתירה מבקשים העותרים להורות לאוניברסיטת בר אילן להעניק להם תעודת בוגר ללא ציון שם המכללה האקדמית באשקלון. העתירה נדחתה.
האוניברסיטאות אינן נמנות עם הגופים הנתונים לשבט הביקורת של בג"צ. הן לפי אופיו המשפטי של הגוף הנתבע והן לפי אופיו של הסכסוך, דין העתירה להידחות על הסף. מהעתירה ומהתגובות לה אף עולה שהעותרים והמשיבים - כל אחד מהעותרים בנפרד - מצויים במחלוקת עובדתית סבוכה אודות הנהלים והתוכניות המסויימות על פיהן התקבלו העותרים ללימודים במכללה - מחלוקת שהיא לעצמה על דרך הכלל אינה מתאימה להתברר בבג"צ. בהתחשב בכל אלה ובכך שהעותרים יכולים למצוא סעד בביהמ"ש המוסמך, דין העתירה להידחות על הסף.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' נאור. 14.8.01).
ע.פ. 2649/00 - בועז ישראל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של יבוא קוקאין וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
על פי כתב אישום שהוגש נגד המערער, חברו בשנת 1996 שלשה אנשים לייבא קוקאין לישראל. את הסם ייבאו באמצעות בלדר שיש לו חסינות דיפלומטית. המערער הורשע כמי שרכש את הסם מ"היבואנים" וביהמ"ש גזר לו 45 חדשים מאסר בפועל, 39 חדשים מאסר על תנאי וקנס של 100 אלף ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הראיות שהגישה המדינה לביהמ"ש המחוזי היו נסיבתיות בעיקרן, ועל אף שכל אחת מהן בפני עצמה לא יכולה להוות בסיס להרשעה, הרי שלכולן יחד יש משקל מצטבר המכריע את הכף לחובת המערער. באשר לעונש - החברה בישראל שמה לה למטרה להדביר את נגע הסמים, ולבתי המשפט תפקיד ראשון במעלה להבטיח שיעד זה יושג. מנקודת השקפה זו, העונש אשר נגזר למערער, שמעידתו הפעם אינה מעידתו הראשונה, לא זו בלבד שאינו חמור, אלא אף נוטה לקולא.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד ירון פורר וציון אמיר למערער, עו"ד גב' הדס פורר גפני למשיבה. 16.8.01).
בש"א 5925/01 - יחזקאל נסימי ואח' נגד הודיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ
*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור כאשר עקב טעות שבדין הוגש ערעור ללא רשות (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשים טענו כי הם בעלי זכויות במשק במושב הנתבעים. טענתם נדחתה בפסק של המשקם, שניתן על פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי. המבקשים הגישו תביעה לביטול פסק המשקם. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המבקשים להצהיר על חברותם במושב. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון ובשלב הגשת הסיכומים, העלה המשיב טענה לפיה שומה היה על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור, ומשלא עשו כן דין הערעור להידחות. המבקשים ביקשו על כן להאריך להם את המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור. הבקשה נתקבלה.
מדובר כאן בטעות שבדין והגישה כי טעות שבדין אינה יכולה להוות טעם מיוחד למתן ארכה אינה חד משמעית עוד. בנסיבות העניין דנא יש מקום להארכת המועד.
(בפני: הרשם אוקון. עו"ד יפתח עניא למערערים, עו"ד אדם אופנהיים למשיבה. 12.8.01).
בש"פ 5953/01 - מרדכי טדגי נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים בעבירה של אינוס אשה ע"י בעלה (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העותר הואשם באינוס אשתו ונעצר עד תום ההליכים. לאחר שנשמעה עדותה של המתלוננת בבית המשפט, הגיש הסניגור בקשה לעיון חוזר בנימוק שבעדותה חזרה בה המתלוננת מתלונתה וטענה כי יחסי המין קויימו בהסכמתה. ביהמ"ש התיר לזמן את המתלוננת, לעדות חוזרת, לאחר שהיא שוחחה עם איש משטרה וביקשה ממנו לחזור ולהעיד בכדי למסור עדות שונה באופן מהותי מעדותה הקודמת. על כן, קבע ביהמ"ש בדונו בבקשה לעיון חוזר, כי אין בשינוי העדות כדי להצביע על כרסום "דרמטי" בראיות וכי אין מקום לקבל את הבקשה לעיון חוזר. הערר נדחה.
עיון בחומר שהוצג על ידי התביעה מגלה כי המתלוננת פוחדת ואף אינה מעוניינת שהעורר ייענש במאסר בגללה. תמליל ההקלטה של השיחה המאוחרת שלה עם איש משטרה מגלה על פניו כי היא דבקה בגירסתה הראשונה במשטרה. עיון בתמליל מצביע לכאורה כי עניינה של המתלוננת נראה על פניו כמקרה טיפוסי של אשה החוששת מפני אלימות בן זוגה ומוכנה לקבל על עצמה מערכת יחסים של כניעה לפחד. לנסיבות אלו מצטרפת העובדה שלעורר עבר פלילי מכביד הכולל עבירת אלימות כלפי המתלוננת וכן הדחה בחקירה, ועצם שחרורו מעורר חשש שמא הדבר ירתיע את המתלוננת ממתן העדות.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אברהם יהב לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 15.8.01).
בש"פ 5803/01 - איתן יוחננוב נגד מדינת ישראל
*ביטול תנאי של מעצר בית בשחרור בערובה בעבירה של תקיפה ואיומים (ערר על תנאי של מעצר בית בשחרור בערבות - הערר נתקבל).
העורר ואחיו הואשמו בכך כי עובד של רשת "מגה" שהגיע אל חנותם לצורך ביצוע סקר מחירים והשוואה, הותקף על ידם. כתב האישום ייחס לעורר עבירות של איומים, תקיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות, ולאחיו עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות בלבד. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר ואחיו במעצר בית מלא, וביהמ"ש קיבל את בקשת המדינה ביחס לעורר ואילו אחיו שוחרר בתנאים, באשר חלקו בתקיפה היה קטן יותר. הערר נתקבל.
המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים, ואולם, כאשר עוסקים בסוגיית המעצר טרם הרשעה, השאלה המרכזית היא, האם שחרורו של הנאשם מסכן את הציבור, או מקים חשש לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מהדין. במקרה דנן, חשש כזה אינו עולה כדי רמה המצדיקה את הטלת המגבלות החמורות על העורר המחייבות החזקתו במעצר בית. עד לארוע ניהל העורר אורח חיים נורמטיבי, ואף אם עבר את העבירה החמורה שיוחסה לו, אין בשחרורו בתנאים כדי לסכן את הציבור או את המתלונן. לעניין מסוכנותו, אין מקום להבחין בינו ובין אחיו שהשתתף באותה תקיפה אף כי חלקו במעשי האלימות היה לכאורה רב יותר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד בן ציון קבלר לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 2.8.01).