תקציר סביר כרך נ"ז חוברת 21

ע.א. 3348/97 - פקיד שומה למפעלים גדולים נגד דיקלה חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ

*אין לנכות בשנת המס השוטפת הוצאות של הפרשה שוטפת לצרכי "מענק יובל" שישולם לעובדים רק כעבור שנים(מחוזי ת"א - עמ"ה 109/94 - הערעור נתקבל).

א. בהסכם קיבוצי החל על עובדי המשיבה נקבע כי עובדים המועסקים 20 שנה מקבלים בשנה ה-20 להעסקתם מענק (להלן: "מענק היובל"), לפי דרגתו ו/או תפקידו של העובד. המענק מצטרף למשכורתו של העובד ומנוכה ממנו מס בהתאם. במרץ 1991 הורה המפקח על הבנקים לערוך הפרשות למימון מענק היובל החל מהשנה הראשונה להעסקת העובד. בהתאם לכך, הפרישה המשיבה כספים ל"מענק היובל" וברישומיה בספרים ראתה את ההפרשות כמשכורת לכל דבר ועניין. היא ביקשה לנכות כהוצאה מוכרת את סכומי ההפרשות ל"מענק היובל" בשנות המס שבהן נרשמו ההפרשות החשבונאיות בספרי החברה. פקיד השומה קבע כי ניכוי ההוצאות יו?תר רק בשנת המס בה משולמים הכספים בפועל לעובדים. סעיף 18(א) לפקודת מס הכנסה קובע כי "מענק פרישה, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, דמי מחלה והוצאות אחרות כיוצא באלה - ניכויים לפי סעיף 17 יותר רק בשנת המס שבה שולמו לזכאי להם או לקופת גמל...". השאלה השנוייה במחלוקת היא אם יש לראות במענק יובל כדומה באופיו ובמהותו להוצאות המנויות במפורש ברישא סעיף 18(א) לפקודה ובגדר "הוצאות אחרות כיוצא באלה". ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדתה של המשיבה, וקבע כי "מענק היובל" אינו נכלל בקטגוריה של "הוצאות אחרות כיוצא באלה". הערעור נתקבל.
ב. הכלל בדיני המס הוא, כי שכיר נישום לפי שיטת המזומנים. לכן, אין הוא חייב בתשלום מס על זקיפה חשבונאית גרידא לזכותו. לעומתו, החברה-המעבידה, נישומה בדרך כלל לפי השיטה המסחרית. מכאן נובע, לכאורה, כי חברה רשאית לראות כהוצאה בשנת מס פלונית משכורת או מענק, שהתחייבה לשלם לעובד בגין אותה שנה, גם אם במהלך אותה שנה טרם שילמה לו את המגיע לו. אולם, סעיף 18(א) לפקודה קובע מפורשות, כי הוצאות מסויימות, הקשורות ביחסי עובד-מעביד, ידווחו על-פי שיטת המזומנים. ניכויין של הוצאות אלה יו?תר רק בשנת המס שבה שולמו בפועל לזכאי או לקופת גמל. אין ספק ש"מענק היובל" אינו נופל לגדר ההוצאות הספציפיות המפורטות בסעיף 18, אך הוא נמנה על "הוצאות אחרות כיוצא באלה". מענק זה הוא הטבת שכר הסכמית, המעוגנת בהסכם קיבוצי ומשולמת לעובד בהגיעו לשנת עבודתו ה-20 בחברה. המענק הוא בגובה של מספר חודשי משכורת, והוא משתלם לעובד כגמול על התמדתו במשך 20 שנה בשירות המעביד. מענק זה ממלא את התכונות של תשלום שכר נילווה, כפריטים המצויינים במפורש בסעיף 18.

(בפני השופטים: טירקל, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד, הוסיף השופט לוי. עו"ד יהודה ליבליין למערער, עוה"ד יעקב יולוס וגב' עדה בויאנג'ו למשיבה. 19.8.01).

רע"א 2919/01 - דניאל אושרוביץ נגד יעל ליפה (פריד)

דחיית בקשה לבטל פס"ד שאישר הסכם פשרה ואת הסכם הפשרה. הכללה בפסיקתא של סכום שפסק מומחה לאחר מתן פסה"ד לפי הנחיות פסה"ד(הבקשה נדחתה).

א. המבקש השכיר למשיבה דירה בדצמבר 1982. לאחר כ-10 שנים הגיש תביעה לפינוי המשיבה מן הדירה. בדצמבר 94 הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"), לפיו המבקש ישלם למשיבה דמי פינוי אשר ייקבעו ע"י שמאי שמונה ע"י הצדדים בהסכמה. בהסכם נאמר כי "קביעתו של השמאי תהיה סופית ומוחלטת ותחייב את הצדדים". עוד נקבע כי השמאי יסיים עבודתו תוך 120 יום ממועד קבלת המינוי. הסכם זה קיבל תוקף של פס"ד. חוות דעתו של השמאי הוגשה רק כשנה וחצי לאחר החתימה על הסכם הפשרה, ונקבע בה כי גובה דמי הפינוי הינו 98,000 דולר. לאחר שהתקבלה
חוות דעת השמאי, הגיש המבקש בקשה לביטול פסה"ד שאישר את הסכם הפשרה (להלן: "פסה"ד"), מן הטעם שהשמאי לא עמד במועדים שהוקצבו לו. בקשתו נדחתה בנימוק כי שתיקתו במשך יותר משנה מאז שחלף המועד להגשת חוות דעתו של השמאי, והעובדה כי המשיך להתדיין לפני ביהמ"ש בקשר לעבודתו של השמאי, היוו הסכמה בהתנהגות להארכת המועד.
ב. המשיבה פנתה לבימ"ש השלום בבקשה למתן פסיקתא, לצורך הוצאתו לפועל של פסה"ד. בימ"ש השלום אישר פסיקתא המבוססת על פסה"ד שנתן תוקף להסכם הפשרה. הפסיקתא כללה גם ציון של סכום דמי הפינוי, סכום אשר לא צויין בפסה"ד שניתן טרם פנו הצדדים לשמאי. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וטען כי לא ניתן לאשר פסיקתא שבה מופיע סכום מסויים של כסף, כקביעת השמאי, מבלי שסכום זה צויין בפסק הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה. ערעורו נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות החורגת מן הסכסוך הספציפי שבין הצדדים. הפגם היחיד לכאורה ביישומו של הסכם הפשרה היה באי עמידת השמאי במועד שנקבע למתן חוות דעתו, אך לא היה בכך כדי להביא לבטלותו של ההסכם, ועל כן ההסכם עומד בתוקפו וכך גם פסק הדין שאישר אותו. הלכה היא כי פס"ד שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפתחו אלא במקרים נדירים, כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי צדק. אין לקבל את בקשת רשות הערעור בדבר אישור הפסיקתא. טענתו של המבקש היא פורמליסטית בלבד ואינה מעלה שמץ של טענה עניינית המצביעה על כך שהפסיקתא סוטה מהאמור בפסה"ד המוסכם. הצדדים הסכימו על פינוי תמורת תשלום שייקבע ע"י השמאי המוסכם, והסכום אשר קבע השמאי, אשר נכלל בפסיקתא, אינו אלא חזרה על הקביעה הסופית והחד משמעית של פסה"ד.

(בפני: השופטת בייניש. 19.8.01).

ע.א. 206/99 - א. דורי... בע"מ והפניקס... בע"מ נגד מגדל... בע"מ ואח'

*חלוקת החיוב בפיצוי בגין פוליסות ביטוח, בין שתי חברות ביטוח, על יסוד טענה של "כפל ביטוח". *אין תוקף להתנייה על החוק בדבר החיובים במקרה של "כפל ביטוח". *פירוש סעיף בפוליסת ביטוח(מחוזי נצרת - ת.א. 438/90 - הערעור נתקבל).
א. קבוצת יזמים קיבלה על עצמה פרוייקט לבניית מלון "הנסיכה" באילת. היזמים ביצעו את הביטוח אצל חברת מגדל בשתי פוליסות: האחת תחת הכינוי "קבלנים" והאחרת תחת הכינוי "חבות מעבידים". ברשימת המבוטחים בשתי הפוליסות מופיעים היזמים השונים "ו/או קבלנים ו/או קבלני משנה". באשר ל"מקרה ביטוח", הרי הוא מוגדר בפוליסה "היזק גופני או מוות כתוצאה מתאונה או מחלה לאחד או יותר מעובדי המבוטח...". בפרק "הרחבות" שבפוליסת "חבות מעבידים" נאמר: "פוליסה זו מורחבת לכסות את חבותו של המבוטח כלפי ו/או בגין קבלנים, קבלני משנה ועובדיהם, בתנאי שלא קיים כל ביטוח אחר שנערך ע"י המבוטח או לטובתו המכסה אותה חבות". התנאי של היעדר ביטוח אחר להלן "פיסקת החריגה" הוא העומד במרכז המחלוקת בין בעלי הדין.
ב. לביצוע הפרוייקט העסיקו היזמים את חברת דורי. גם חברת דורי הוציאה פוליסה מסוג ביטוח אחריות מעבידים אצל חברת הביטוח הפניקס הישראלי. המנוח דיאב מזאויי ז"ל הועסק ע"י חברת דורי בבניית הפרוייקט ונהרג בתאונת עבודה. יורשיו הגישו תביעת פיצויים נגד חברת דורי ונגד מבטחה, חברת הפניקס. הנתבעות שלחו לחברת מגדל הודעה לצד שלישי בטענה כי קיים לגבי התאונה כפל ביטוח, המחייב את חברת מגדל להשתתף, יחד עם חברת הפניקס, בחבות כלפי יורשי הנפגע. ביהמ"ש המחוזי פסק כי אין לפנינו כפל ביטוח, משום שלפי נוסח פרק "ההרחבות" בפוליסת חבות
המעבידים של חברת מגדל, החבות הנדונה אינה מכוסה ע"י חברת מגדל. הטענה היא כי חברת מגדל מחריגה באמצעות "הוראת ההרחבה" את הכיסוי הביטוחי מצידה כל פעם שקיים ביטוח אחר למקרה ביטוח נתון. מנגד טוענת חברת הפניקס שתי טענות: האחת, כי מבחינה פרשנית של "הוראת ההרחבה" אין פיסקת החריגה חלה בענייננו; והשניה, כי פיסקת החריגה נוגדת את סעיף 9 לחוק חוזה הביטוח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת מגדל ודחה את ההודעה לצד ג'. הערעור נתקבל.
ג. פרשנותו של ביהמ"ש המחוזי ל"פיסקת החריגה" ב"הוראת ההרחבה" אינה תואמת את נוסחו של הסעיף. אולם, גם בהנחה שפרשנותו של ביהמ"ש קמא נכונה היא, והמקרה הנדון אמנם נתפס בגדרה של "פיסקת החריגה", הרי ההחרגה, המכוונת לשלול כיסוי ביטוחי במקרה של קיום ביטוח חבות אחר, אינה תקפה. קביעה זו נסמכת על הוראת סעיף 59(ג) לחוק חוזה הביטוח, בשילוב עם הוראות סעיפים 67 ו-64 לחוק זה. לפי הוראות אלה, גם במסגרת של ביטוח אחריות, אין להתנות על ההסדר של סעיף 59(ג) לחוק.

(בפני השופטים: אור, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אורי מזור למערערים, עוה"ד אמנון שור למגדל, עו"ד שכיב קובטי למשיבים האחרים. 19.8.01).

דנ"א 4465/98 - טבעול (1993) בע"מ נגד שף הים (1994) בע"מ ומשרד הבטחון

*הסכם בין שותפים שנפרדו בדבר איסור התחרות ביניהם כ"הסדר כובל" פסול שאינו מחייב את השותפים(דיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון בע.א. 6222/97 (סביר נ"א 374) - פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות).

א. המערערת (להלן: טבעול) עוסקת, בין היתר, בייצור ובשיווק של מוצרי מזון דמויי-בשר המורכבים בעיקרם מחלבון מן הצומח. קיבוץ אילון עוסק בייצור ובשיווק של מוצרי מזון שמקורם בדגים והקרויים מוצרי סורימי. ביום 25.12.89 הקימו טבעול וקיבוץ אילון שותפות בשם "שף-הים", שנועדה לעסוק בייצור, בפיתוח ובשיווק של המוצרים דמויי-הבשר (מוצרי טבעול) לפי הידע שהיה בידי טבעול, ושל מוצרי סורימי לפי הידע שהיה בידי קיבוץ אילון. דרכה של השותפות לא צלחה, וביום 9.6.1993 כרתו בעלי-השותפות הסכם פרידה, שלפיו פרשה טבעול משף הים. הצדדים התחייבו - אהדדי - שלא לעסוק זה בעיסוקו של זה במשך תקופה של 5 שנים.
ב. בחודש מארס 1997 - בתוך אותן 5 שנים - פירסם משרד הביטחון מיכרז לקנייה של כחצי מיליון "שניצלים מחלבון צימחי". במיכרז זה תיחרו ביניהן טבעול ושף-הים, ושף-הים זכתה. טבעול טענה כי בהשתתפותה במיכרז הפרה שף-הים את הסכם הפרידה, ופנתה אל משרד הביטחון בדרישה כי יימנע מלהתקשר עם שף-הים. משרד הביטחון לא נעתר לדרישה. טבעול פנתה לביהמ"ש בעתירה כי יוציא צו המונע כריתת הסכם בין משרד הביטחון לבין שף-הים. כן ביקשה טבעול כי ביהמ"ש יוציא צו מניעה זמני עד להכרעה בעתירה לגופה. טבעול טענה כי התקשרות משרד הבטחון עם שף הים מהווה גרם הפרת חוזה שלא-כדין, אב-נזיקין כהגדרתו בסעיף 62 לפקודת הנזיקין. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה של טבעול, בקבעו כי תניית האי-תחרות היא "הסדר כובל" לפי חוק ההגבלים העסקיים, כך שאינו יכול להיות "חוזה מחייב" - אחד היסודות הנדרשים להקמתה של עוולת גרם הפרת חוזה. ביהמ"ש העליון בדיון הקודם דחה ברוב דעות השופטים א. גולדברג וגב' דורנר את הערעור, בעוד שהשופט טירקל סבר שיש לקבל את הערעור. בדיון הנוסף אושר פסה"ד הקודם ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר ואנגלרד, בפס"ד עיקרי מפי השופט חשין. נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ג. בפס"ד נרחב ומקיף סקר השופט חשין את הנושאים של חופש העיסוק, חופש ההתקשרות החוזית, החובה לקיים חוזים, מטרת חוק ההגבלים העסקיים על האיסורים וההיתרים שבו, טובת הציבור שהחוק בא להגן עליו וכיוצא באלה נושאים. בסיכומו של דבר הגיע למסקנה שיש לאשר את פסה"ד נשוא הדיון הנוסף. מנגד עמד השופט טירקל על דעתו שאין לאפשר לשף הים להשתחרר מההתחייבויות בטענה שהן נוגדות את חוק ההגבלים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, אנגלרד. עוה"ד יעקב שפיגלמן, אייל קינן ומאיר מורן למערערת, עוה"ד אביגדור קלגסבלד, גב' שרון קליינמן, גב' רחל גרשוני וגב' יעל מימון למשיבים, עוה"ד דרור שטרום ועודד פנקס לרשות להגבלים עיסקיים. 19.8.01).

ע.פ. 6316/01 - פלוני נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה כאשר ביום הגשת סיכומי ההגנה במשפט רצח, הורה ביהמ"ש על הגשת תסקיר שירות המבחן לעניין העונש(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערער - קטין - הואשם בעבירת רצח. ביום 31.7.01, היום שנועד להגשת סיכומי ההגנה, לאחר שכבר הוגשו סיכומי התביעה, נתן ביהמ"ש החלטה בה הורה על עריכת תסקיר מבחן, אשר יוגש ביום 22.8.01, המועד שנקבע למתן הכרעת הדין. ביהמ"ש ציין כי מטרת עריכת התסקיר היא "לחסוך מזמנם של ביהמ"ש והצדדים, והדגיש, כי בבקשת התסקיר לכשעצמה אין כדי להשפיע על תוצאות התיק. בגין החלטה זו הגיש המערער בקשה למותב כי יפסול עצמו מלישב בדין, בטענה כי בקשת התסקיר בשלב מוקדם זה, בו המערער נהנה מחזקת החפות, מעוררת חשש כי ביהמ"ש כבר גיבש דעתו ביחס לאשמתו. לטענתו, גיבוש עמדתו זו של ביהמ"ש ארעה בטרם קרא ביהמ"ש את סיכומי ההגנה, שהוגשו אך בבוקר מתן ההחלטה על עריכת התסקיר. עוד טען המערער, כי לא היתה לביהמ"ש סמכות חוקית להורות בשלב זה על עריכת התסקיר. בנוסף לכך טוען הוא, כי עריכת התסקיר בשלב זה עשוייה לפגוע בו, שכן הינו מצוי בשלב בו הוא נאבק על חפותו וזכותו שלא להפליל עצמו. עריכת התסקיר מצריכה התייחסות המערער לעבירה, אשר תשליך - כמקובל - על המלצות שירות המבחן לגבי עונשו. ממילא, כך לטענתו, הבעת חרטה מצדו תהווה ראיה מפלילה לעניין הכרעת הדין בעוד שכפירה בעבירה - תחבל בתסקיר. ביהמ"ש דחה את הבקשה לפסילתו. הערעור נדחה.
ב. מדובר בהרכב שופטים מקצועי ומנוסה שהבהיר בהחלטתו כי בבקשתו לעריכת התסקיר טרם גיבש את דעתו לעניין הכרעת דינו של המערער. על כן, בעצם בקשת התסקיר בשלב זה של המשפט אין כדי לעורר חשש ממשי למשוא פנים. אמת, בקשת התסקיר בשלב זה, סמוך לפני הכרעת הדין, אינה רצוייה, הגם שברור כי ביהמ"ש לא יראה את התסקיר ולא יעמוד על תוכנו בטרם יתן את הכרעת הדין. אין גם חולק כי החובה לקבל תסקיר אף היא קמה, לכאורה, בנסיבות המתאימות, רק עם מתן הכרעת הדין ולא קודם לכן. בנסיבות העניין טוב היה עושה ביהמ"ש אם היה נמנע מלבקש תסקיר לפני הכרעת הדין. בה בעת, בעצם בקשת התסקיר אין חשש ממשי למשוא פנים, ומטעם זה גם לא עילה לפסילת ההרכב.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מ. פלאח למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 16.8.01).

ע.פ. 5454+6879/00 - עלי זהאר וחמיס אלאטראש

*חומרת העונש בעבירה של חטיפה לשם רצח של ערבי שנחשד במכירת קרקעות ליהודים והעברתו לרשות הפלשתינית שם נרצח (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

המנוח "נחשד" במכירת קרקעות ליהודים. שני המערערים חטפו את המנוח והעבירו אותו למנגנון המודיעין הצבאי
של הרשות הפלסטינית. לאחר שהמנוח חזר לביתו שוב נחטף ע"י השניים, נלקח למשרדי מנגנון המודיעין ולבסוף נורה למוות. המערער עלי הואשם בעבירות של חטיפה לשם רצח וסיוע לחטיפה לשם העמדה בסכנת רצח ונדון ל-16 שנות מאסר, מהן 14 שנים לריצוי בפועל. המערער חמיס הואשם בעבירות של סיוע לחטיפה לשם רצח וחטיפה לשם העמדה בסכנת רצח, ונדון ל- 12 שנות מאסר מהן 10 שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש שהוטל על המערערים אינו קל, אך הם הובילו לקטילת חייו של המנוח. המדובר בשני פרטי אישום, אשר העונש המקסימלי באחד מהם הוא 20 שנות מאסר. סניגורו של עלי טען כי לא היה צידוק להטיל על עלי עונש כבד מזה שהוטל על חמיס. טענה זו אין לקבל. עלי היה חוקר בכיר במנגנון המודיעין הצבאי של הרשות הפלסטינית וחלקו באירועים היה דומיננטי. שני המערערים העלו טענה הקשורה לאחידות הענישה, באשר שותף שלישי, שנדון בנפרד, קיבל עונש של 27 חודשי מאסר בפועל. ברם, שותף שלישי זה היה עד מדינה ונעשה עימו הסדר טיעון. דינו שונה, איפוא, מדינם של המערערים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אנגלרד. עוה"ד מוחמד אברה אבו-גוש, פנחס נוסבאום ושני מלכין למערערים, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 30.7.01).

רע"א 1041/01 - איזוטופ בע"מ נגד דן רנט א-קאר בע"מ ואח'

*הגשת חוות דעת של מומחה שהוכנה בעקבות החלטה של שופט שנפטר (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

במסגרת הוכחת נזק שנגרם לכלי רכב של המבקשת ביקשה היא להגיש לביהמ"ש (השופטת פלפל) חוות דעת של מומחה. חוות הדעת הוכנה בעקבות החלטה של השופט דוויק ז"ל, שבפניו התקיים דיון בתיק קודם לפטירתו. השופטת דחתה את בקשת המבקשת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בהיות החלטת השופט דוויק ז"ל החלטת ביניים, רשאי ביהמ"ש לבוחנה מחדש כפי שימצא לנכון. השאלה היא אם חוות הדעת רלבנטית ויכולה לסייע בעשיית הצדק במהלך המשפט. חוות הדעת עומדת בדרישות הדין מבחינת קבילות. השאלה הנכונה היא שאלת משקלה ולא שאלת קבילותה, וזאת במסגרת המגמה הרווחת בדיני הראיות של מעבר מכללים של קבילות לכללים של משקל. אם מכילה חוות הדעת פרטים או רכיבים שלא נכללו בכתב התביעה והמהווים הרחבת חזית, מוסמך ורשאי ביהמ"ש למנוע הרחבה כזו ולא להתייחס אליהם. על כן תתקבל חוות הדעת כראייה קבילה שניתן לחקור עליה בחקירה שכנגד לאחר הגשת שאלות הבהרה והכל כפי שביהמ"ש ימצא לנכון.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 14.8.01).

ע.פ. 537/00 - יוסף ממן נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות שוד ונסיון שוד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בשורה של עבירות שוד ונסיון שוד שבוצעו בתקופה קצרה, בחנויות המשמשות כ"פיצוציות". הן בוצעו בעזרת סכין. השלל היה מועט ביותר. הוטלו עליו 14 שנות מאסר, מהן 12 לריצוי בפועל. כן הורשע המערער בבריחה ממשמורת חוקית. כאשר היה נתון במאסר של 7 שנים בגין הרשעה קודמת, לא שב מחופשה, ובעת הבריחה ביצע את העבירות שבתיק זה. בגין הבריחה ממשמורת חוקית הוטלו על המערער 12 חודשי מאסר, מהם 6 חדשים לריצוי בפועל, במצטבר. את העבירות בתיק זה ביצע המערער כאשר שני מאסרים על תנאי
היו תלויים ועומדים נגדו (האחד בן 3 שנים והאחר בן 18 חודשים). ביהמ"ש הפעיל מאסרים על תנאי אלו במצטבר זה לזה ובמצטבר לעונש שהוטל עליו בתיק זה. נמצא כי בסך הכל הוטלו על המערער 17 שנות מאסר, אשר יצטברו לעונש המאסר בן 7 השנים אותו הוא מרצה. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
העונש הכולל שהוטל על המערער חמור מדי. אף שמעשי השוד הם חמורים, ביהמ"ש עצמו ציין כי אין הם מצויים בסקלה העליונה של מעשי שוד. בנסיבות אלה, העונש הראוי בגינם הוא 12 שנות מאסר, מהן 10 שנים לריצוי בפועל, ושנתיים לריצוי על תנאי. 6 חודשי מאסר בגין הבריחה ממשמורת חוקית יצטברו, ולעומת זאת, המאסרים על תנאי יופעלו בחופף.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גב' נאור. עו"ד ששי וולשטיין למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 6.8.01).

ע.פ. 8739/99 - עמירם אדרי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של חטיפה לשם מין ואינוס (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע, על פי הודאתו, ב-8 עבירות של חטיפה לשם עבירת מין, ושמונה עבירות של מעשים מגונים בכפייה, בנסיון אינוס (שתי עבירות) ובנסיון למעשה סדום. העבירות שבהן הורשע המערער בוצעו בתוך תקופה של כחודשיים. כל אחת מהנפגעות, שהן בנות 16 עד 22, נאספו ע"י המערער במכוניתו, כאשר זה מציג את עצמו לפניהן בשמות בדויים וטענות כזב שונות. הוא שכנע אותן לנסוע עמו, הובילן למקומות מבודדים, שם תקף אותן, ברוב המקרים באלימות רבה וביצע בהן את העבירות שבהן הורשע. ביהמ"ש גזר למערער 18 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען שהעונש שהושת על המערער חורג מרמת הענישה המקובלת, וכן העלה את הנסיבות האישיות של המערער והגיש תעודה של פסיכולוגית קלינית בכירה שלהערכתה זקוק המערער לטיפול עקבי ורצוף לתקופה של שנה על מנת שילמד להתמודד עם קשייו ויחדל להיות מסוכן לסביבתו. ככל שהערעור מתייחס לרמת הענישה המקובלת, יש לשקול את עניינו של כל נאשם כשהוא לעצמו. במקרה שלפנינו מדובר בשמונה מקרים נפרדים זה מזה כאשר המערער מתנכל לשמונה נערות צעירות, בחלקן שאינן בגירות, ועושה בהן מעשים חמורים בכפייה ובאיומים. כל אלה מחייבים תגובה עונשית חמורה. אשר לנסיבותיו האישיות של המערער - אלה הובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד יעקב רובין למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 9.8.01).

רע"א 3801/01 - פוד קלאב בע"מ נגד בורטנשטיין בע"מ ואח'

*דחיית בקשה לסעד ביניים בתביעה לאיסור חיקוי של אריזה למוצר של "שניצל אמריקאי" (הבקשה נדחתה).

המבקשת והמשיבה משווקות מוצר המכונה "שניצל אמריקאי". המבקשת טוענת כי המשיבה החלה לשווק את מוצרה באריזה שהנה חיקוי אריזתה של המבקשת והגישה נגד המשיבה תביעה לאסור על המשיבה את השימוש באריזה האמורה. היא עתרה לקבלת צו מניעה זמני וביהמ"ש המחוזי קבע כי למרות קיומם של אלמנטים דומים בין שתי האריזות, השוני בין האריזות בולט דיו, והסכנה של הטעיית לקוחות רחוקה, ובנסיבות אלה, יש להעדיף, בשלב זה, את חופש התחרות וחופש העיסוק של המשיבה. על כן דחה את הבקשה לצו מניעה זמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בשלב זה לא נמצא שהדמיון בין האריזות מצדיק סעד של צו מניעה זמני. אכן, בתחום בו עסקינן יש חשיבות מיוחדת לתובע בקבלת סעד מהיר והסעד היעיל ביותר הוא צו מניעה זמני. אולם, על ביהמ"ש לנהוג זהירות יתירה בהענקת סעד זה, שכן, יש בהענקתו כדי לתת בידי תובע מונופולין בתיאור סחורתו ע"י האריזה המסויימת, מניעה מאחרים לעשות שימוש מותר בסממנים של אותו תיאור. התקיימותם של התנאים להוכחתה של גניבת עין, או לפגיעה בזכויות האחרות להן טוענת המבקשת, תתברר במשפט עצמו.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 7.8.01).

בש"א 4120/01 - אפרים שוחט ואח' נגד מדינת ישראל - ההוצל"פ בירושלים ואח'

*העברת מקום דיון מירושלים כאשר הוגשה תביעה נגד ההוצל"פ ובית המשפט בטענה של פגמים בהליכים משפטיים (בקשה להעברת מקום הדיון מירושלים - הבקשה נתקבלה).

המבקשים הגישו תביעה לבימ"ש השלום בירושלים. התביעה מפרטת שורה של פגמים שנפלו, לטענתם, בהליכים משפטיים שנוהלו נגדם בהוצל"פ בירושלים, בבימ"ש השלום בירושלים, ואף בביהמ"ש המחוזי בירושלים. בגין כל אלה תובעים המבקשים 1,000,000 ש"ח מהמשיבים. הם מבקשים כי תביעתם תתברר מחוץ לירושלים. המשיבים מתנגדים לכך וטוענים כי מדובר בהליך סרק, המטיל דופי ללא ביסוס במשיבים ובשופטים. לטענתם, אין חשש למשוא פנים בניהול ההליך בירושלים. מוסיפים המשיבים מס' 4-2 כי העברת הדיון אל מחוץ לירושלים תגרום להם טרחה רבה. הבקשה נתקבלה.
התביעה מכילה, בין השאר, טענות רבות כנגד ראש ההוצל"פ בירושלים, וכנגד שופטת המכהנת בבימ"ש השלום בירושלים. לכן, בענייננו, אין זה ראוי כי תביעה מסוג זה תתברר בבימ"ש המצוי בקשר כה הדוק עם מושאי טענותיהם של המבקשים. שיקולים אלה של מראית פני הצדק דוחים, בנסיבות העניין, את שיקולי הנוחות של המשיבים.

(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עוה"ד גב' נורית ישראלי ומשה בן דוד למשיבים. 12.8.01).

ע.א. 5090/01 - תאודור כץ נגד עמותת אלכסנדרוני ואח'

*אין סמכות לרשם למחוק ערעור בנימוק של חוסר עילה (ערעור על החלטת רשמת ביהמ"ש העליון למחוק ערעור על הסף - הערעור נתקבל).

המערער הגיש ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי המאשר הסכם פשרה בין בעלי הדין והדוחה את בקשתו של המערער לחזור בו מההסכם. רשמת ביהמ"ש העליון החליטה למחוק את הערעור על הסף מחוסר עילה. הערעור על כך נתקבל.
אין בדין הסמכה של הרשמת למחוק ערעור על הסף מחוסר עילה, החלטה שהיא בפועל פס"ד המוחק את הערעור מחוסר עילה. מאחר שהמשיבים מסכימים לביטול ההחלטה מבלי שהם מתייחסים לענין הסמכות, אין מקום להרחיב בענין זה.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עוה"ד גיורא ארדינסט ומ. פרימן למשיבים. 8.8.01).

בש"א 5552/01 - שאול בר נוי נגד השופט וגנר ואח'

*העברת מקום שיפוט מחיפה כאשר התביעה הוגשה נגד שופט ורשם בימ"ש בחיפה (העברת מקום שיפוט מחיפה לנצרת).

המבקש הגיש בקשה לקביעת מקום שיפוט בתובענה שהגיש נגד שופט ורשם של בימ"ש השלום בחיפה. בבקשה מבוקש שעניינו של המבקש יתברר בפני השופט לינדנשטראוס, נשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה. עמדת המשיבים היא כי יש להעביר את הדיון בתביעה מביהמ"ש המחוזי בחיפה למקום אחר. הוחלט להעביר
את התיק לדיון בביהמ"ש בנצרת. אין מקומה של תביעת המבקש להתברר בביהמ"ש המחוזי בחיפה. כפי שצויין בעבר "אין... מי שיחלוק על הקביעה, כי אין מקום לכך שעניינו האישי של שופט יידון בערכאה בה הוא מכהן". (בש"א 6732/99 סביר נ"ד 247). הטעם לכך טמון בחשיבות השמירה על מראית פני הצדק. על כן אין מנוס מלהעביר את הדיון למחוז אחר. היות ואנו עוסקים במראית פני הצדק, אין בעובדה כי המבקש מעוניין שתביעתו תישמע בביהמ"ש המחוזי בחיפה כדי לשנות.

(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד גב' נעמי זמרת למשיבים. 12.8.01).

בש"פ 5791/01 - רוני אבהר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה וגרימת חבלה חמורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בעבירות של תקיפת אשתו וגרימת חבלה של ממש וכן באיומים עליה. על פי הנטען תקף העורר את אשתו בביתם כשטרק בעוצמה על כף ידה דלת ארון. כתוצאה מהתקיפה נגרם למתלוננת שטף דם ביד. לאחר כמה ימים איים העורר על אשתו בפגיעה ואמר לה שבשנתה יגזור את שערותיה. שוב איים עליה, על רקע בקשתה ממנו גט, באמרו לה: "רק בקבר אני ייעשה ממך אפר, אני ארצח אותך, אני אכנס לכלא ואני אצא, אני אגדל את הילדים, אני אגזור לך את השערות בלילה כדי שלא יסתכלו עלייך". בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר. הערר על כך נדחה.
אכן, מדובר בעבירות שהן, כל אחת בנפרד, עוון בלבד. הסניגור מקשה ושואל היכן במדינה מתוקנת עוצרים אדם בגין עבירה מסוג עוון. התשובה לכך היא שלעתים גם עבירות קלות יחסית המצטברות זו לזו, ובפרט במסגרת משפחתית, מצדיקות בהצטברותן מעצר ללא חלופת מעצר כדי להפסיק מסכת מתמשכת של אלימות ואיומים. אין מדובר כאן רק בעניינים נשוא האישום אלא גם בכתב אישום קודם בעניינים דומים, שבחלקם הודה העורר. תלוי גם ועומד נגד העורר מאסר על-תנאי של 6 חודשים, שוב בשל אותו סכסוך משפחתי. הוא הפר צו הרחקה. גם ממעצרו הטריד טלפונית את המתלוננת. יתכן ואף אחד מהעניינים הללו כשלעצמו לא היה מצדיק מעצר. לא כך הוא בהצטברות הדברים. על כל אלה יש להוסיף כי שירות המבחן המליץ שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. במכלול הנסיבות הללו לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד יורם שפטל לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 2.8.01).

על"ע 99+2329/01/8283 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נגד עו"ד מרדכי חולודנקו

*ביטול החלטת ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד שקיבל ערעור על חומרת עונש משמעתי שהטיל ביה"ד האזורי (ערעורים על קולת העונש - הערעורים נתקבלו).

המשיב הורשע בבימ"ש השלום בפתח-תקוה בתקיפת אמו ובבימ"ש השלום בת"א בשני תיקים: ב-6 עבירות של איומים, ב-2 עבירות של תקיפה, בעבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש ובנסיון לביצוע מעשה מגונה. כל העבירות הללו בוצעו כלפי אשתו. בשל העבירות האמורות הוטלו על המשיב מאסרים על תנאי ומאסר בעבודת שירות. המשיב הועמד לדין משמעתי וביה"ד המשמעתי החליט להטיל עליו עונש של השעייה ל-5 שנים. בפרשה אחרת הובא המשיב שוב לפני ביה"ד המשמעתי והורשע בעבירות שונות המתייחסות, בין השאר, ליציאה מאולם המשפטים במהלך הדיון, בהפרעה לניהולו התקין של משפט ובהתנהגות בלתי ראוייה מחוץ לאולם ביהמ"ש. עוד הורשע המשיב בכך שלא התייצב לדיונים בביה"ד הרבני ובאי מתן תגובה
לקובל. בשל הרשעותיו הוטל על המשיב עונש השעיה על תנאי לתקופה של 3 חודשים, תשלום פיצוי לקובלת וכן תשלום הוצאות הקובלת בסכום שנקבע. בערעורים שהוגשו לביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד הוחלט לדחות את ערעורו של הוועד המחוזי ולקבל את ערעורו של המשיב על חומרת העונש באופן שהוא יושעה לתקופה של 3 שנים מיום 13.4.00. בערעורו של הוועד המחוזי על קולת עונשו של המשיב בפרשיות נשוא האישום האחר החליט ביה"ד הארצי להטיל על המשיב עונש של השעיה בפועל לתקופה של חודשיים בנוסף לעונשים שהוטלו עליו בערכאה הראשונה. לטענת המערער אין המשיב ראוי לשמש כעו"ד הן עקב הרשעותיו והן עקב עברו בעבירות משמעתיות. הערעור נתקבל.
ביה"ד המשמעתי הארצי נתן משקל רב מדי לנסיבותיו האישיות של המשיב, כאשר התערב בסנקציה שנגזרה עליו בביה"ד המחוזי. משקלן של נסיבות אישיות בהקשר של עבירות משמעתיות הוא מועט לענין האמצעים המשמעתיים הראויים שיש לנקוט שעה שהתנהגותו של עוה"ד נגועה, כמו במקרה הנוכחי, בקלון. לפיכך יוחזר על כנו פסק דינו של ביה"ד המשמעתי המחוזי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד עמוס ויצמן למערער, המשיב לעצמו. 5.8.01).

בש"פ 6012/01 - ג'בריס ג'בריס ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה וגרימת חבלות בדקירות סכין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

שלושת העוררים, אחים, הואשמו כי התנפלו על המתלונן בשעת לילה בצאתו ממסיבה בכפרם. העוררים, שהיו מצויידים בסכינים, דקרו את המתלונן בחלק גופו העליון דקירות חוזרות ונשנות עד שאנשים שהיו במקום הרחיקו אותם מעליו והמתלונן הצליח לברוח מן המקום. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העבירה שביצעו העוררים מקימה נגדם חזקת מסוכנות, אשר לא הופרכה. בשורה של החלטות קבע ביהמ"ש העליון כי מי שנוהג באלימות באירועים של מה בכך, ובמיוחד כשהוא מלווה התנהגות זו בשימוש בנשק קר, כשלעתים המרחק בינו לבין קיפוח חיי אדם הוא קצר, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה למעצר אלא בנסיבות יוצאות דופן, ואין זה המקרה שלפנינו. כמו כן, נגד העוררים תלויים ועומדים תיקים ובהם אישומים בעבירות סמים וכן בעבירות רכוש ועבירות אלימות. ביהמ"ש קמא הביא בחשבון רקע עברייני זה וקבע בצדק כי בנסיבות אלה מידת המסוכנות הנשקפת מן העוררים שוללת התאמתם לשחרור בתנאים של חלופה למעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד זידאן מטאנס לעוררים, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 15.8.01).

דנ"א 5306/01 - ש. ובר, עו"ד נגד שמעון שטרית

*אחריות עו"ד ברשלנות בניהול תיק בבית משפט (בקשה לדיון נוסף בע.א. 4166/00 - סביר נ"ז 167 - הבקשה נדחתה).

המבקש ייצג את המשיב בהליך אזרחי נגד קבלן. בין יתר הסעדים ביקש המבקש רשות לפיצול סעדים, כך שהמשיב יוכל לתבוע נזקיו במועד מאוחר יותר. בהסכמת הצדדים הושג הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד, ובו לא הוזכרה הבקשה לרשות לפיצול סעדים. כעבור זמן הגיש המשיב, ע"י עו"ד אחר, תובענה נגד הקבלן וביהמ"ש דחה את התובענה בגין כך שהמשיב לא קיבל רשות לפצל את סעדיו בהליך הקודם. לאור זאת, הגיש המשיב נגד המבקש תביעה נזיקית בגין רשלנות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. המשיב ערער על פסה"ד וערעורו נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי כל עו"ד סביר צריך היה
להניח, ברמת הסתברות נאותה, כי ביהמ"ש לא התייחס בפסק דינו לסעד פיצול הסעדים, ולכן היה עליו לבקש הבהרה ביחס לפסה"ד. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
פסה"ד נשוא הבקשה צועד באפיק של ההלכות הקיימות בנושא החבות של עו"ד כלפי לקוחו במערכת היחסים שביניהם. ההלכה קובעת כי הפרת חובתו של עוה"ד לפעול במיומנות ובזהירות נאותים יכולה להקים בסיס לחבותו כלפי הלקוח שלו. מנגד נקבע כי לא כל טעות בשיקול דעת מקימה בסיס לחבות של עוה"ד כלפי לקוחו. עיון בפסה"ד, מושא הבקשה לדיון נוסף, מעלה שביהמ"ש קבע כי המבקש לא פעל ברמת המיומנות הראוייה, ואין בסיס לטענת המבקש כי מדובר אך בטעות שבשיקול דעת. בנוסף, כבר נפסק בעבר כי במקום בו "אין בפסה"ד כל הרחבה של ההלכות... אלא יישום של ההלכות הקיימות בנסיבות המקרה" אין מקום להעניק דיון נוסף.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. מזור לעותר, המשיב לעצמו. 8.8.01).

ע.פ. 6220/00 - דניס אייזן נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על הרשעה בעבירה של הריגת תינוק ע"י אביו וקבלת ערעור על חומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער היה אמור להשגיח לבדו על תינוקו, שגילו היה אז פחות מחודש. בעת שהיה עמו סובב המערער את זרועו הימנית של התינוק וגרם לו לשבר של עצם הזרוע. כאשר חזרה אשת המערער הביתה וראתה את ידו הרפוייה של בנה לקחו בני הזוג את התינוק לבית החולים. כחודשיים לאחר האירוע הראשון, חבל המערער בראשו של בנו וגרם לו לשבר בכיפת הגולגולת וכתוצאה מכך נפטר התינוק. ההרשעה בשני האישומים סבה על ראיות נסיבתיות ועל ראשית הודייה שהיתה כלולה בהודעותיו השונות של המערער במשטרה. ביהמ"ש גזר למערער 20 שנות מאסר בגין עבירת ההריגה ו-5 שנות מאסר חופפות בגין התקיפה. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
באשר להרשעה - הרי זו מבוססת דיה ואין להתערב בה. אשר לעונש - מדובר במקרה מזעזע שבו נגרמה חבלה לתינוק וחייו נקטפו מתוך תפישה מעוותת של המערער לדרך שבה יש לחנך ילדים כבר מהגיל הרך. אילו היה ברור שכוונתו של המערער היתה לגרום למותו של התינוק היה מקום לדחות את הערעור על גזה"ד. אלא שלא הוכח במידה מספקת המצב הנפשי שהביא את המערער לבצע את התקיפה ואת ההריגה ובוודאי שלא הוכח רצונו של המערער לגרום למותו של התינוק. עצם העובדה שהמערער ואשתו מהרו להביא את התינוק לבית החולים לאחר האירוע הראשון והזמינו את מגן דוד אדום הביתה כדי לנסות ולהציל את התינוק במקרה השני, מהווה - במידה מסויימת - נסיבה מקילה. עם זאת, מדובר במקרה חמור בטיבו ובנסיבותיו, המחייב ענישה מחמירה. לפיכך יועמד עונש המאסר בגין ההריגה על 12 שנה ועל התקיפה על 5 שנים כאשר שנתיים מהן מצטברות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. עוה"ד אברהם עזריאלנט ומיכאל דרעי למערער, עו"ד גב' נורית קורנהאוזר למשיבה. 9.8.01).

ע.פ. 4328+4948/00 - מדינת ישראל נגד עיסאם מסעוד

*החמרה בעונש בעבירת הריגה בתאונת דרכים תוך נהיגה פראית בהימלטות משוטרים (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).

המערער, שלא היה לו מעודו רשיון נהיגה וגם נפסל מנהיגה, פרץ לרכב ויצא בו לכביש ראשי. הוא נצפה ע"י שוטרים כשהוא נוהג ללא חגורת בטיחות והם קראו לו במערכת הכריזה לעצור. המערער נמלט בנהיגה פראית תוך שהוא עובר צמתים אדומים, תמרורי עצור
וסימני דרך אחרים שעל פיהם אמור היה לנסוע בכיוונים הפוכים מאלה שבהם נסע בפועל. לאחר נסיעה פראית לאורך כמה קילומטרים, כשאנשי המשטרה דולקים בעקבותיו, הגיע המערער לצומת, חצה אותו באדום והתנגש ברכב שבא ממולו. שתיים מנוסעות המכונית, אם ובתה, נהרגו ונוסעת נוספת נפצעה. ביהמ"ש המחוזי השית על המערער 50 חודשי מאסר, מתוכם 38 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, וכן הפעיל במצטבר מאסר על-תנאי של שנתיים. ערעור המשיב על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
לחובת המערער קרוב ל-30 הרשעות קודמות, חלקן עבירות רכוש ועבירות תעבורה. בשעת ביצוע העבירות דנא היה המערער אסיר ברשיון ועקב הרשעתו נוספה לתקופת המאסר תקופת של 15 חודשי מאסר עקב ביטול הרשיון. המעשים שבהם הורשע המערער חמורים הם בטיבם ובנסיבותיהם. אין מדובר כאן בעבירות תעבורה, כשלעצמן, אלא במעשה הפקרות שבעטיו קופחו חייהם של שניים ואדם שלישי נפגע קשה. המערער מהווה סכנה מוחשית לכל מי שמצוי בדרכו ויש לתת ביטוי הן לחומרה המפליגה העולה מהתנהגותו של המערער והן לעברו המכביד בתחום העבריינות כאשר המערער יוצא ובא בין כתלי בית הסוהר עקב הרשעתו בעבירות רבות ומגוונות. לפיכך יועמד עונשו של המערער על 7 שנות מאסר, מתוכן 6 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. מתוך המאסרים על-תנאי שהופעלו תהיה שנה אחת חופפת את המאסר החדש ושנה אחת מצטברת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, גב' נאור. עו"ד בורנשטיין למערערת, עו"ד מרדכי פנציאס למשיב. 30.7.01).

רע"פ 5143/01 - סולימאן אבו סייף נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר לאחר שנדחתה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון על פסה"ד של הערכאות דלמטה (בקשה לעיכוב ריצוי עונש מאסר - הבקשה נדחתה).

המבקש רכש משאית שנגנבה מבעליה כשהוא יודע כי מדובר ברכב גנוב ובהתחשב בהרשעותיו הקודמות בתחום זה גזר לו בימ"ש השלום 8 חדשים מאסר בפועל ו-8 חדשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש ובקשת רשות הערעור שהגיש המבקש לביהמ"ש העליון נדחה. ביום 2.8.01 הגיש המבקש בקשה כי ריצוי עונשו ידחה ליום 1.1.02, והעלה נסיבות אישיות שונות להצדקת בקשתו. הבקשה נדחתה.
בעניין מסוג העניינים שלפנינו משקלם של השיקולים המורים על ביצוע מיידי של עונש המאסר הינם כבדי משקל. עניין לנו במי שאינו נהנה עוד מחזקת החפות, אלא הוא בגדר עבריין שהורשע. קיים חשש להימלטות מהדין בשל האיום המוחשי והקונקרטי במאסר. קיים אינטרס של הציבור באכיפה מיידית של עונש המאסר הטמון בצורך לקיים פעילות אפקטיבית של מערכת האכיפה הפלילית. שיקולים אלה הנשקלים עת נידונה בקשה של מערער לעיכוב עונשו בגין ערעור שהגיש על פסק דינו של בימ"ש קמא, מתחזקים משמעותית עת המבקש מיצה את הליך הערעור. לאור זאת, הנסיבות בהן יש להיענות לבקשה לעיכוב עונש מאסר בבקשות מסוג זה הן חריגות. המבקש לא הצביע על נסיבות המצדיקות את עיכוב עונשו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יצחק בורבסקי למבקש, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 15.8.01).

ע.פ. 3144/01 - סארי שיבלי נגד הוועדה לתכנון ובניה גליל מזרחי

*סירוב לבקשת פסילה לאחר שהשופט העביר לטיפול המשטרה בקשה קודמת לפסילה שהיו בה גידופים נגד השופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

בפני השופט שדמי, בבימ"ש השלום בטבריה, התנהל הליך אזרחי בו היה המערער התובע. בהליך זה ביקש המערער כי השופט יפסול
עצמו. הבקשה הכילה גידופים גסים נגד השופט. השופט סירב לפסול עצמו, והעביר את הבקשה למשטרת טבריה לשקול אם לפתוח בחקירה נגד המערער. במקביל התנהל נגד המערער הליך פלילי (להלן: ההליך העיקרי) בפני השופט שדמי. המערער טען כי על השופט לפסול עצמו מלדון בעניינו בהליך העיקרי. משסירב השופט, הגיש המערער ערעור לביהמ"ש העליון והערעור נדחה. בעוד ההליך העיקרי המתנהל בפני השופט שדמי ממשיך ומתנהל, הוגש כתב אישום נגד המערער בגין תוכן הבקשה לפסלות והגידופים המצויים בה לכאורה. השופט שדמי אמור היה להופיע כעד ולכן הגיש המערער בקשה חדשה כי השופט יפסול עצמו מלדון בעניינו בתיק העיקרי. השופט דחה את הבקשה והערעור נדחה.
כדי שתקום עילה לפסול את ביהמ"ש מלדון בעניינו של המערער יש להראות כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. יש לעמוד על המשמר מפני מצב דברים בו בעל דין, על-ידי נקיטה בפרובוקציות המוליכות את השופט להתלונן עליו בפני רשויות החוק, יצא נשכר בכך שיוליך לפסילת שופט שאין הוא מעוניין כי ידון בעניינו. המערער מבקש לזמן את השופט להעיד בהליך הפלילי המתנהל כנגדו, אך אין די בעצם הזימון לעדות כדי להניע את ביהמ"ש לפסול עצמו.

(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 6.8.01).

בש"א 793/01 - ועד הנאמנים (לנכסי הווקף המוסלמי) נגד יוסי חסון... בע"מ ואח'

*סמכות רשם ביהמ"ש העליון למחוק חלקים מכתבי ערעור (הבקשה נדחתה).

עניינם של ההליכים בהסכם מכר מקרקעין שנחתם בין המערער למשיב מס' 1 בשנת 1973. ביום 16.8.2000 נתן בימ"ש קמא את הכרעתו בהמרצת פתיחה ובבקשות שונות בהליכים שבין הצדדים. המערער הגיש בקשה למחיקת חלקים מהערעורים שהגישו המשיבים, מהטעם שהערעור בעניינים אלה הנו ברשות בלבד. הבקשה נדחתה ע"י הרשם. המערער טוען, כטענה מקדמית, כי הרשם כלל לא היה מוסמך ליתן החלטה בבקשה שהגיש למחיקת חלקים מהודעות הערעור. ואילו לגופו של עניין, טענותיו העיקריות הן, כי בבקשות השונות היה צורך לקבל רשות ערעור. הערעור נדחה.
באשר לטענה הנוגעת לסמכות הרשם - בידי הרשם סמכות לדון ולהורות על מחיקתם של ערעורים או על מחיקתם של חלקים מערעורים כפועל יוצא מסמכותה של מזכירות ביהמ"ש שלא לקבל לרישום ערעור שהוגש שלא על פי הוראות התקנות הרלבנטיות. מדובר בסמכות שהנה מנהלית בעיקרה, הגם שהיא עשוייה לערב הכרעה בשאלות משפטיות שונות. על החלטות בדבר אי קבלה לרישום, פתוחה לבעל הדין האפשרות להגיש השגה על החלטת מזכירות או ערעור על החלטת רשם. זאת ועוד, מקום בו לא נמצא כי יש להורות על מחיקה, הרי שאין בהחלטה בשאלת הקיבול לרישום כדי לחסום את דרכו של בעל הדין להעלות את טענתו בפני ההרכב שידון בערעור. אף לגופו של עניין אין הצדקה להתערב בהחלטת הרשם שלא להורות על מחיקת חלקים מכתבי הערעור. הן משום שכריכתם של כל העניינים יחד בהחלטה אחת, מאפשרת השגה על פסה"ד כולו במסגרת ערעור בזכות, והן משום, שלכאורה, אף מבחינת מהותם, מדובר בעניינים שההכרעה בהם היא בגדר פס"ד.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד ניר בראונשטיין ואילן שרקון למערער, עוה"ד גב' דנה בן דב, אייל כהן וראובן בכר למשיבים. 15.8.01).

בש"פ 5980/01 - רמזי קאסם נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הודה כי ביצע שוד יחד עם שותף אחר, שזהותו איננה ידועה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הדיון בערר נסוב בעיקרו על שאלת הזיהוי, שנערך במסדר זיהוי תמונות עם המתלונן. קובלנתו המרכזית של הסניגור, הינה, כי צריך היה לערוך מיסדר זיהוי חי בנוכחותו, ולא היה מקום לעריכת מיסדר זיהוי תמונות, שכן בעת עריכת מסדר הזיהוי כבר חשדה המשטרה בעורר כי הוא זה שביצע את השוד. הערר נדחה.
פרט לראיית זיהוי זו, יש בידי המשטרה ראיות חזקות לכאורה, המבוססות על אמרות שונות שאמר העורר לאחר שנעצר. בשיחות עם חוקרים, לגביהן יש שלל מזכרים, נמצאת ראשית הודיה וגם דברים שמשמעותם הודיה מלאה. לצורך הארכת מעצר, די בהן כשלעצמן. אשר למיסדר זיהוי התמונות - בענייננו, קיימים לכאורה, שני פגמים: עריכת מיסדר זיהוי תמונות ולא מיסדר חי, למרות שהעורר כבר היה בגדר חשוד; עריכת המסדר ללא נוכחות סניגור. שני העניינים הללו עשויים לפגוע במשקל הזיהוי, אך אינם הופכים את תוצאות הזיהוי לבלתי קבילות. פגמים, ככל שהיו בהליכי הזיהוי, הינם ענין של משקל, הנקבע לפי כל נסיבות הענין. הודייתו-לכאורה של העורר (שהיא כשלעצמה ראיה) יש בה כדי לחזק את משקלו של מיסדר זיהוי התמונות. כך גם העובדה שהופרך אליבי של העורר. בנסיבות המקרה אין גם מקום לחלופת מעצר. העורר הינו אסיר ברשיון; יש לו עבר מכביד. המעשה שנעשה באזור מגוריו של העורר מעיד על תעוזה לא קטנה. גם דברי העורר לפיהם עשו הוא ושותפו מה שעשו כי הם היו "דלוקים על טריפים" מצביעים על הסכנה בשחרורו של העורר.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 20.8.01).

בשג"צ 691/01 - אלי נחום נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*הפקדת ערבון (ערעור על החלטה שלא לפטור את המערער מהפקדת ערבון - הערעור נדחה).

המערער עתר לבג"צ נגד בתיה"ד האזורי והארצי לעבודה שפסקו כי אינו זכאי לפיצויים בגין הלנת פיצויי פיטורין. עתירתו נדחתה, על הסף, משלא נמצאה עילה, על פי ההלכות הנוהגות בעניין התערבות בפסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה, להתערב בקביעתם של בתיה"ד. על פס"ד זה הגיש המבקש עתירה לדיון נוסף במסגרתה הגיש בקשה לפטור מהפקדת ערבון, ובקשתו נדחתה ע"י הרשמת. הערעור נדחה.
הלכה היא, כי במסגרת שקילת בקשה לפטור מהפקדת ערבון שומה על הרשם לשקול את סיכויי ההצלחה של ההליך במסגרתו מבוקש הפטור. התחשבות בסיכויי ההליך באה לאזן, בין זכותו היסודית של בעל דין לגישה לביהמ"ש, לבין הצורך למנוע הטרדת שווא של המשיבים, עידוד הליכי סרק והעמדת בעלי הדין האחרים בסיכון שתיגרמנה להם הוצאות, בלא אפשרות להיפרע ממקבל הפטור. איזון זה נעשה על בסיס נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. אין מקום להתערב בהערכתה של הרשמת, כי סיכוייו של ההליך בו נקט המבקש קלושים. עיון בפסק דינו של ביהמ"ש העליון אינו מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף, שכן לא נפסקה בביהמ"ש העליון הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או שמדובר בהלכה חשובה קשה או חדשה.

(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד יעקב כהן למשיבות. 14.8.01).

בש"פ 5832/01 - אבו ראס סאדק ואח' נגד מדינת ישראל

תנאי מעצר בית בשחרור בערובה. קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים (הערר של שניים מהעוררים נדחה ושל השלישי נתקבל).

שלושת העוררים ונאשם נוסף הואשמו כי נכנסו לחנות מכולת בכפרם בשעות הלילה, ודרשו מהמוכרים (להלן: המתלוננים), לתת להם בקבוקי בירה ללא תשלום. משסירבו המתלוננים, התפתחה תגרה שבמהלכה תקפו הארבעה את המתלוננים וגרמו להם חבלות. לפי הנטען נטלו עמם כסף מזומן שהיה בקופה, סיגריות ואת בקבוקי הבירה ונמלטו מן המקום. העורר 2 והנאשם הנוסף הואשמו גם כי לאחר מספר ימים איימו על אחד מאחיהם של המתלוננים, במטרה להשפיע על המתלוננים שיבטלו את התלונה שהגישו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של העורר 2 והנאשם הנוסף, עד תום ההליכים ואילו את העוררים 1 ו-3 ציווה לשחרר בתנאים של חלופה למעצר. לאחר שמשפטם החל להתברר, הגישו ארבעת הנאשמים בקשה לעיון חוזר, בטענה כי חל כרסום בראיות התביעה, וביהמ"ש דחה את הבקשה. עררם של העוררים 1 ו-3 על מעצר הבית נדחה ועררו של העורר 2 על מעצרו נתקבל וגם הוא שוחרר למעצר בית.
התמונה המצטיירת היא של עבירות שבוצעו על רקע התנהגות בריונית שהובילה להתלהטות הרוחות בין המתלוננים לבין הנאשמים. נראה כי המסוכנות הנשקפת מהעוררים היא בעיקרה כלפי המתלוננים ובני משפחתם והיא נובעת מהאישום השני המיוחס לעורר 2 הנתון במעצר. בשלב בו מצוי המשפט, כאשר מרבית עדויות התביעה כבר נשמעו, אין מקום להבחין בין העוררים 1 ו-3 שביהמ"ש הורה שישארו במעצר בית, לבין העורר 2. אכן, מלכתחילה התנהגותו של העורר 2 לאחר האירוע העידה על מסוכנותו, אולם בהתחשב בשלב בו מצוי המשפט, וכן בהתחשב במצבו הרפואי של העורר 2, הנתון במעצר זה למעלה מ-5 חודשים, ניתן יהיה להשיג את מטרת המעצר ע"י שחרורו בתנאים מגבילים בדומה לחבריו. מאידך, לא השתנו הנסיבות שיצדיקו הקלה בתנאי מעצר הבית של העוררים האחרים.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד חרבג'י עמראן לעוררים, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 5.8.01).

רע"פ 1764/01 - משה בן עמי נגד מדינת ישראל

*זיכוי מעבירות של קבלת שוחד כאשר ביהמ"ש סירב להסתמך על עדות עד המדינה אך מצא ראיות לתמיכה בעדותו וביהמ"ש העליון קבע כי אין לסמוך על הראיות התומכות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

פרשה של קבלת שוחד ע"י בוחנים של רשות הרישוי ממורי נהיגה, נחשפה ע"י מורה נהיגה, יוסף אטאדג'י (להלן: "יוסף"), ביוזמתו. יוסף שימש עד-מדינה, והיווה ציר מרכזי בהרשעתם של מספר בוחנים. בתמורה, ניתנה ליוסף התחייבות שלא להעמידו לדין. בכתב האישום נגד המערער נטען, כי בין השנים 90-1989 שילם יוסף למבקש, בכ-10 הזדמנויות שונות, כספי שוחד. בימ"ש השלום זיכה את המבקש משני אישומים נוספים של קבלת שוחד מאחרים והרשיעו בקבלת שוחד מיוסף. ביהמ"ש קבע כי "מן הראוי לבחון את עדותו של אטדג'י בזהירות רבה ובקפדנות יתירה, שמא, אדם כאטדג'י, אשר החליט 'לחצות את הקווים' ואשר קיבל תמורה רבת ערך מבחינתו... יבקש לרצות את חוקריו ע"י אספקת מידע והפללת רבים ככל הניתן". ביהמ"ש הנחה את עצמו, לבדוק אם יש בחומר הראיות תמיכה בעדותו של יוסף ועל כך השיב בחיוב. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. הראיות שאותן ראה ביהמ"ש כתומכות בעדותו של יוסף אין לסמוך עליהן ולכן יש לזכות את המערער מן האשמות שיוחסו לו.