רע"א 7768/98 - מרדכי קורש נגד קצין התגמולים
*דחיית טענה לקשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי לבין מחלת כיב התריסריון(הבקשה נדחתה).
א. במהלך שירותו הצבאי, כשנה ו-4 חודשים לאחר גיוסו, לקה המבקש בכיב תריסריון (להלן: המחלה). בתביעה שהגיש לקצין התגמולים, טען שהמחלה היא תוצאה של תנאי השירות הצבאי. תביעתו של המבקש נדחתה ע"י קצין התגמולים, אשר הסתמך על חוות דעת, על פיה אין קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לבין תנאי השירות. המערער ערער על ההחלטה בפני ועדת הערר. בפני הוועדה הונחו שתי חוות דעת: מטעם המערער ומטעם המשיב. הוועדה העדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב וקבעה שלא הוכח שקיימת אסכולה רפואית לפיה מתח נפשי ותנאי תזונה קשים יכולים לגרום למחלה. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה על יסוד שני טעמים: האחד - שלא הוכח קיומה של אסכולה התומכת בקיום קשר סיבתי כאמור; והשני, שבנסיבות המקרה נמצא הסבר להופעת המחלה אצל המבקש, ללא קשר לתנאי שירות קשים אשר יש עמם לחץ נפשי ואפשרויות תזונה קשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין מחלוקת בין המומחים, שאחד הגורמים העיקריים לפרוץ המחלה הוא נטייה משפחתית, על רקע תורשתי. והנה מתברר, ששניים מבני משפחתו של המבקש לוקים במחלה. קיים רקע משפחתי ברור אשר יש בו להסביר את פרוץ המחלה אצל המבקש. על רקע זה, והואיל ולא הוכח ארוע מסויים במהלך השרות הצבאי אשר גרר לחץ נפשי חריג, וכן לא הוכחו תנאים תזונתיים לקויים במיוחד, הגיע ביהמ"ש למסקנה עובדתית, הקשורה בנסיבות המקרה, על פיה לא הוכח שהמחלה פרצה עקב השירות הצבאי. כך שאפילו אם מבחינה תאורטית יתכן קיומו של קשר בין לחץ נפשי ותנאי תזונה לבין הופעת המחלה, קשר כזה לא הוכח בנסיבות המקרה. נוכח מסקנה עובדתית זו, אין הצדקה ליתן רשות ערעור.
(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד נפתלי גרינברג למבקש, עו"ד ירון בשן למשיב. 15.8.01).
בר"מ 6168/01 - מסעדה וקפיטריה המצודה 2 ירושלים בע"מ ואח' נגד הכנסת ואח'
*כשמדובר בדיני המכרזים השיקול של אפשרות לפיצוי כספי אינו שיקול מרכזי לדחיית בקשה לצו ביניים של המתנגד לתוצאות המכרז(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. הכנסת פירסמה מכרז להפעלת מזנון בכנסת. הצעתה של המבקשת נפסלה לאחר שנותרה כהצעה יחידה והמשיבים פירסמו מכרז חדש. המבקשת ומנהליה הגישו עתירה מינהלית לבטל את הפסילה ובגדרה בקשו צו ביניים האוסר על המשיבים לקיים את הליכי המכרז החדש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לצו ביניים. המשיבים העלו מספר טענות: שכתב הערבות שהומצא ע"י המבקשת הוצא - כאמור בו - לבקשת המבקשת מס' 3 ולא לפי בקשת המבקשת והוא - בניגוד לתנאי המכרז; שהצעתה של המבקשת היתה פסולה משום שלא צורפו לה אישורים שהיו דרושים לפי תנאי המכרז; שלא ניתן היה לקבל את הצעת המבקשת משום שהיא נותרה ההצעה היחידה. השופט דחה את הטענה הראשונה וקבע שאמנם נפל פגם בכתב הערבות אולם אין זה אלא פגם פורמלי שאפשר להתגבר עליו; לענין הטענה השניה סבר השופט שאין מדובר בתנאי סף להשתתפות במכרז. עם זאת, קבע כי לצורך ההליך שלפניו אין לקבוע בוודאות הדרושה ששיקול דעתה של ועדת המכרזים היה פסול. השופט הוסיף וקבע כי אם יתברר בהליך העיקרי שלא כך הוא תוכל המבקשת לתבוע את נזקיה הכספיים בתובענה נפרדת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. צדק השופט כי אין בשתי טענותיהם הראשונות של המשיבים כדי להכשיל את הבקשה. מנגד - ככל שמדובר בהצעתה של המבקשת שנותרה הצעה יחידה, הרי לכאורה לא היה מקום לבטל את המכרז אך בשל שנותרה הצעה יחידה. כשמדובר בדיני המכרזים - השיקול שניתן לפצות את המציע בכסף, אם לא יזכה במכרז, אינו יכול להיחשב כשיקול מרכזי לדחיית העתירה. בנסיבות אלה, יעמד בתקפו צו ארעי שניתן עם הגשת הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד חגי סיטון למבקשים, עו"ד גב' חני אופק למשיבים. 22.8.01).
ע.פ. 5432+5453/00 - פנחס צוברי ודרור כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של ייבוא סם אקסטזי(ערעורים על חומרת העונש - ערעורו של כהן נדחה וערעורו של צוברי נתקבל וענשו הוקל במקצת).
א. המערערים הורשעו ביבוא 11 ק"ג סם אקסטזי. במשפטם כפרו השניים תחילה באישומים נגדם, אך לאחר שתמה פרשת התביעה, הודה כהן בגדרו של הסדר-טיעון בעבירה שיוחסה לו. משפטו של צוברי, שעמד על כפירתו באישום, נמשך והוא הורשע. לנוכח הודאתו של כהן, ועל-בסיס התרשמותו של ביהמ"ש מחרטתו הכנה גזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנה על-תנאי. על צוברי נגזרו 8 שנות מאסר, מתוכן 6 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על-תנאי. כן הופעל נגד צוברי מאסר על-תנאי של 3 חודשים מתוכו חודשיים במצטבר. ערעור של כהן על חומרת העונש נדחה ושל צוברי נתקבל וענשו הוקל במקצת.
ב. יש לדחות את טענותיו של כהן בערעורו. גם אם מתחשבים בנסיבותיו האישיות ובטענה כי נפלה שגגה מסויימת בגזר-דינו של ביהמ"ש המחוזי, הרי שגזר-הדין, ככלל, נוטה לקולא, וזאת נוכח הכמות העצומה של הסם שיובא. נסיבותיו האישיות של כהן, לרבות עברו הנקי, נוצלו על-ידיו לצורך ביצוע העבירות, שכן כהן עצמו אינו מכור לסמים ומטרתו היתה בצע כסף. בנסיבות אלו, ראוי דווקא להטיל עונשים חמורים, שירתיעו את אלו המבקשים להתעשר בקלות מסחר בסמים. ביהמ"ש המחוזי אף לא חרג מן ההסכמה שהושגה בין הצדדים בגדרי הסדר-הטיעון, וגזר עונש קל מזה שנקבע בהסדר זה כמירבי.
ג. שיקולי הענישה האמורים יפים גם לעניינו של צוברי. עם זאת, לנוכח עקרון אחידות העונשים, חומרת העונש שהושת על צוברי אינו מוצדק, אף בהתחשב בהודאתו של כהן, ובהתרשמותו של ביהמ"ש המחוזי מכנות חרטתו. בהקשר זה יצויין, כי בתסקיר האחרון שהוגש בעניינו של צוברי, התרשם שירות-המבחן כי גם צוברי התחרט, וכי אף הוא מבקש לשוב אל דרך הישר. על כן יש להקל במידת מה בענשו ולהעמידו על מאסר בפועל ל-5 שנים ו-9 חודשים. יתר חלקי גזה"ד יישארו בעינם.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד רפי ליטן לצוברי, עו"ד יאיר גולן לכהן, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 13.8.01).
רע"א 6547/99 - עמותת עזר לדיור דחסידי באבוב נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים מחוז ת"א
*חיוב במס רכוש של מי שקיבל מהמינהל זכויות בחלקות מקרקעין והחזקה בהן, למרות שמבחינה תכנונית עדיין אי אפשר לבנות עליהן(מחוזי ת"א - ע.ש. 2335/97 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הינה עמותה הפועלת ללא כוונת רווח, אשר הוקמה לשם בניית בתי מגורים. לצורך כך התקשרה בשנת 94' בחוזה פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל, במסגרתו קיבלה זכויות כבת-רשות בשתי חלקות קרקע, על מנת שתבנה בהן יחידות דיור, וזאת בכפוף
לשינוי צפוי בייעודן התכנוני. הליכי התכנון והאישור התעכבו מעבר לצפוי, ובמשך מספר שנים נמנעה מן המבקשת האפשרות להתחיל בעבודות הבנייה. המשיב חייב את המבקשים במס רכוש על שתי החלקות בהיותה מחזיקת הקרקע כ"בת רשות". המבקשת הגישה ערר ומשנדחה הערר הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי. כאן העלתה המבקשת שתי טענות: האחת, כי בתקופה האמורה היא לא "החזיקה" במקרקעין כמשמעות מושג זה בסעיף 1 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים; והשניה, כי עד לגמר הליכי התכנון, הקרקע שהועברה להחזקתה היתה רשומה כחלק ממתחם מקרקעין אחר, שהיה באותה עת פטור ממס רכוש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בעל זכות במקרקעין החייב במס רכוש, הוא, בין היתר, הבעל הרשום ו"... אם המדינה, רשות הפיתוח... היא הבעל... והקרקע מוחזקת ע"י אחר על פי חוזה או רשיון - יראו את המחזיק כבעל הקרקע...". העיכוב באישורה של תכנית בניין העיר, כלשעצמו, אינו שולל את זכות ההחזקה של המבקשת במקרקעין, שאותה קיבלה מכח חוזה הפיתוח. אמת, בהיעדר תכנית בניין עיר מאושרת, זכות זו הסבה לה הנאה פחותה מזו שציפתה לה, אולם, אין בכך כדי לפגום בטיבה הקנייני של ההחזקה, ובזכויות והחובות המשפטיות הנגזרות ממנה.
ג. העובדה שהחלקות הנדונות אינן מהוות יחידות עצמאיות מבחינת רישומן, אין בה כשלעצמה כדי למנוע את הגדרתן ככאלה לצורכי מיסוי. מנהל מס רכוש, בהגדירו את יחידת המקרקעין הרלוונטית לצורך מס, מבקש להגדיר את המקרקעין נשוא המס באופן אשר תואם את תכליתם הכלכלית. מגמה זו באה לידי ביטוי במבחני העזר השונים שאומצו בפסיקה בעניין זה. במקרה שלפנינו, החלקות הועברו להחזקת המבקשת בנפרד משאר חלקי המתחם, על מנת שישמשו להגשמת מטרותיה המיוחדות. במעשה זה יוחדו החלקות נשוא הבקשה משאר חלקי המקרקעין שבמתחם, ונקבעה להם תכלית כלכלית עצמאית.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד משה שוב וצבי שוב למבקשת, עו"ד דוד פורר למשיב. 26.8.01).
רע"א 9141+9211/00 - ykseirK onurB muroFואח' נגד ירון מרכס ואח'
*סמכות שיפוט בינלאומית והפורום הנאות לתביעה בנזיקין נגד גוף הפועל באוסטריה(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים משתייכים לגוף הפועל באוסטריה ועוסק בקידום הבנה בין צדדים לסכסוכים בינלאומיים ברחבי תבל (להלן: הארגון). בשנת 1997 יזם הארגון בעיירה זכאו שבאוסטריה סמינר בהשתתפות משלחות ממדינות שונות וביניהן משלחת מישראל. לצורך סיוע בקביעת הרכב המשלחת הישראלית ובטיפול בהכנתה לנסיעה לסמינר, פנה הארגון לממשלת ישראל, ומשרד החינוך ונציגיו טיפלו בעניין. המשיב (להלן: ירון), והוא אז קטין, נבחר ע"י משרד החינוך, יחד עם תלמידים אחרים, להשתתף בסמינר. בעת שהותו באוסטריה, ובמסגרת סדנה שבה הודרכו המשתתפים לכסות את עיניהם, הונחה ירון לצעוד אל שדה תירס ותוך כדי הליכה כשעיניו מכוסות, נפגע ירון מקומביין שעסק בקציר, ושתי רגליו נקטעו. ירון ואמו הגישו לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה לפיצויים בגין נזקי-גוף. התביעה הוגשה נגד מדינת ישראל; המבטחת של המדינה; המלוות הישראליות של הנערים שהשתתפו במשלחת; נגד נתבעים אוסטרים וכנגד הארגון עצמו. בצירוף לכתב-התביעה הגישו התובעים בין היתר, בקשה למתן היתר להמצאת כתב-התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט לארגון. רשם ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה במעמד
צד אחד. הארגון ערער לביהמ"ש וטען כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. כידוע, בימ"ש קונה סמכות שיפוט בינלאומית על נתבעים זרים בדרך של המצאת כתבי בי-דין אל הנתבעים הזרים אל מחוץ לתחום המדינה. ההמצאה טעונה היתר, שבימ"ש רשאי לתיתו. ביהמ"ש רשאי להימנע מהפעלת סמכותו אם שוכנע ע"י בעל-הדין הזר כי בימ"ש בישראל הינו "פורום לא נאות". בענייננו, משרד החינוך ונציגיו, והארגון, היו שותפים בהכנת משלחת הנוער הישראלית ובפיקוח על משתתפיה. הארגון חולק על אחריותו לנזקי התובעים ומטיל את האחריות, בין השאר, על משרד החינוך ונציגיו, והנתבעים הישראלים, מצידם, מטילים את האחריות, בין היתר, על הארגון. בירור יעיל והוגן של מחלוקת זו מחייב את צירוף התביעות נגד הנתבעים הישראליים ונגד הנתבע הזר. לביהמ"ש בישראל מוקנית איפוא סמכות שיפוט בינלאומית על הארגון.
ג. השאלה היא אם התרחשות הנזק באוסטריה, כשלעצמה, מספיקה לקביעה כי הפורום הישראלי איננו פורום נאות לבירור התביעה נגד הארגון. התשובה לכך שלילית. בתביעה שהוגשה מקום התרחשות התאונה הוא משני. עיקר ההתדיינות יסוב על חלוקת האחריות בין הגופים המפקחים, ולא על נסיבות התאונה. מנגד, ההתקשרות בין ירון לבין משרד החינוך והארגון נעשתה בישראל. העדים להתקשרות וכן לשיקום ולטיפול הרפואי והפסיכולוגי נמצאים בישראל. חלקם הארי של הנתבעים, ואף התובעים הם ישראלים. זאת ועוד: הארגון - שהתקשר עם משרדים ממשלתיים של מדינות זרות, הזמין משלחות מן העולם למפגש בינלאומי, ונציגיו נסעו למדינות שונות לצורכי עבודתם - חשף את עצמו לתביעות שיוגשו נגדו גם מחוץ לאוסטריה. ומנגד, ציפיית התובעים היתה, שאם הפיקוח על ירון לא יהיה סביר, יוכלו הם להתדיין בישראל עם מי שנטלו את ירון לארץ זרה תחת חסותם.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד מיכאל פפה, גב' ישראלה גירון וגב' כרמית פלד למבקשים, עוה"ד גב' ליאורה קלטניק, גב' עידית סלעד בורבין, גב' דפנה צדיקריו וגב' אלינור חייט למשיבים. 26.8.01).ע.א. 2701/00 - אילן הדר נגד ש. שמר מנכ"ל משרד הבריאות ואח'
*סירוב להכיר בתאר רפואי ממוסדות אקדמאיים בחו"ל(ערעור על פי סעיף 30(א) לפקודת הרופאים על סירוב להכיר בתאר רפואי מחו"ל - הערעור נדחה).
א. המערער למד רפואה ב-5 אוניברסיטאות, בארה"ב, באיים הקריביים ובדרום אמריקה וזכה לאחר לימודים במשך 9 שנים בתואר דוקטור לרפואה. המערער פנה למשרד הבריאות וביקש להיבחן בבחינות לפני סטז', על מנת שיורשה לעבור את תקופת הסטז' הנדרשת לצורך קבלת רשיון לעסוק ברפואה בישראל, לפי פקודת הרופאים. המשיב 2 (להלן - "המנהל"), בדק את המסמכים שהגיש המערער וכן התייעץ עם הוועדה המייעצת לרישוי רופאים וקבע כי לא יוכל להכיר בלימודיו ובדיפלומה שהציג. המערער טוען כי לעובדה שבמהלך לימודיו למד באוניברסיטאות שונות אין כל משמעות מבחינת רמת ההשכלה הרפואית שרכש, וכי יש לבחון את איכות לימודיו של סטודנט לרפואה שלמד בחו"ל ע"י המבחן שלפני תקופת הסטז' ולפי תפקודו בתקופת הסטז'. כנגדו טוענים המשיבים כי לימודי רפואה "צריך שיהיה להם רצף אקדמי ותוכנית לימודים מסודרת" וכי לא די בהשתתפות במכלול של קורסים כדי שמסלול לימודים יוכר. כן נטען כי הדיפלומה שקיבל מהאוניברסיטה האחרונה בה למד "מעוררת ספק לגבי אמינותה ומשמעותה, כמו גם ספקות לגבי אמינות המוסד המעניק אותה". הערעור נדחה.
ב. השופט טירקל: פקודת הרופאים קובעת את הזכאים לקבל רשיון רפואה בישראל, ובין היתר נמנה "מי שלמד רפואה באוניברסיטה או בבית ספר לרפואה בחו"ל שהמנהל הכיר בהם, ניתנה לו דיפלומה שהמנהל הכיר בה וסיים תקופת סטז' שהמנהל הכיר במשכה ובתנאיה...". השאלה היא אם נפל פגם בשיקול דעתו של המנהל והתשובה היא שלילית. לפי הפסיקה "שאלת הכשירות לעסוק ברפואה בישראל היא שאלה מובהקת לשיקול דעתו המקצועית ולמומחיותו המקצועית של מנהל שירותי הרפואה... ההתערבות בשיקול דעתה המקצועי של הרשות... אינה מדרכו של בימ"ש זה, כל עוד הופעל שיקול הדעת ללא התייחסות לשיקולים זרים וללא התעלמות משיקולים רלוואנטים". על עקרונות אלה חזר ביהמ"ש העליון בפסקי דין רבים. המשיבים סבורים כי בלימודיו של המערער לא היה רצף אקדמי וכי הוא לא השתתף בתוכנית לימודים מסודרת. האוניברסיטה האחרונה שבה למד לא בחנה את מכלול הידע שצבר המערער באוניברסיטאות השונות וכן לא התקיימה בחינה מסכמת על חומר הלימודים שלמד באותה אוניברסיטה, שבה השלים רק חלק קטן מלימודיו. בדברים אלה יסוד איתן לסירובו של המנהל להכיר בלימודיו של המערער ובדיפלומה שבידיו.
ג. הנשיא ברק: פקודת הרופאים מתנה קבלת רשיון לעסוק ברפואה בהיות מבקש הרשיון "בעל השכלה רפואית". קיומה של השכלה רפואית במקרה בו מבקש הרשיון למד רפואה באוניברסיטה או בבית ספר לרפואה בחו"ל, מותנה בהכרה של המנהל. ככל גוף מנהלי, על המנהל לפעול בסבירות, מידתיות ובתום לב. החלטתו של המנהל שלא להכיר בלימודיו של אדם או בדיפלומה שהציג, פוגעת בחופש העיסוק של הפרט, כפי שזו מעוגנת, בין היתר, בחוק יסוד: חופש העיסוק. בשורה של פסקי דין נקבע כי לא על נקלה יתערב ביהמ"ש העליון בשיקול הדעת של הגופים המקצועיים הבוחנים את רמתם של מבקשי רשיון ואשר המומחיות בידם לבדוק רמה זו לאשורה. עם זאת, הדרך בה פעל המנהל עומדת לביקורת ביהמ"ש על פי העילות השונות שבדין. גם שאלה "מקצועית" כגון רמתו של מועמד יכולה להימדד באמות מידה משפטיות; כך, שעה שהשאלה העומדת לבחינה איננה רמתו של מבקש הרשיון אלא סבירות החלטת המנהל ביחס להכרה ברמתו זו. בענייננו, עולה מתשובת המשיבים כי שיטת הלימוד שעל פיה הוסמך המערער באוניברסיטה האחרונה בה למד (הדרכה אישית ע"י רופא במקום) אינה הולמת את רמת הלימוד הנדרשת. אמת, ההחלטה שלא להכיר בלימודיו של המערער ובדיפלומה שהציג פוגעת בחופש העיסוק שלו, שכן בכך מסוכלת יכולתו לקבל רשיון לעסוק ברפואה, אולם, המנהל הציע למערער שורה של הצעות שמטרתן עמידה בבחינה שתעיד על השלמת לימודיו כך שהפגיעה היא מידתית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד ערן קייזמן למערער, עו"ד גב' נעמי זמרת למשיבים. 26.8.01).
ע.א. 2071/99 - פנטי אלישע נגד יצהרי שריה ואח'
*מסמך בכתב לעיסקה במקרקעין. *גמירות דעת לעיסקה במקרקעין. *סעד לתובע עקב התנהגות שלא בתום לב בעיסקת מקרקעין(מחוזי ת"א - ת.א. 1294/92 - התיק הוחזר לדיון בביהמ"ש המחוזי).
א. המשיב הועסק בסוף שנות ה- 60 כפחח עצמאי במוסך, שהופעל ע"י אגודה שיתופית באזור התעשייה נתניה. הזכויות באגודה נרכשו, לימים, ע"י המערער ושניים אחרים (להלן: השניים). באותה עת, הקצתה עיריית נתניה, לשלושה, 12 דונמים באזור תעשייה שהוקם בנתניה. השלושה פנו למשיב בהצעה לנהל פחחיה במוסך שיוקם באזור התעשייה, וירכוש דונם קרקע אחד מתוך ה-12. המשיב שילם, על פי קבלה שבידו, בחודש ספטמבר 1972, 20,000 לירות דאז. כל שנרשם בקבלה היה כי סכום של 20,000 לירות נתקבל מהמשיב. הקבלה אינה מכילה את מרבית הפרטים המהותיים הדרושים
להשלמת העסקה. בשנת 1973 נתגלע סכסוך בין שלושת השותפים ואלה החלו בהליכים לפירוק השיתוף. בשנת 1975 הוכן זכרון דברים, בו הוצהר כי אלישע (המערער) ושני השותפים האחרים מכרו למשיב דונם אחד מתוך ה-12, וכי המשיב שילם, בתמורה, 20,000 ל"י. השניים חתמו על זכרון דברים ואילו המערער סירב לעשות כן. ביום 8.4.76 מונה מפרק לאגודה ובשנת 1978 פנו שלושת השותפים לבוררות. בעקבות פסק הבוררות והליכים נוספים הועברו כל הזכויות במקרקעין באיזור התעשיה למערער. בשנת 1990 הגיש המשיב לביהמ"ש תובענה למתן סעד הצהרתי, כי הוא "בעל הזכויות של חכירה-לדורות בדונם אחד מתוך 12".
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכום של 20 אלף ל"י ששולם ע"י המשיב היה תמורת דונם הקרקע האמור. ביהמ"ש דחה את טענת ההתיישנות שהעלה המערער. נפסק, כי עיסקת המקרקעין השתכללה רק במועד חתימת זכרון הדברים בחודש יולי 1975. קודם לכן, כך נקבע, לא נתקיימו דרישות גמירות הדעת, המסויימות והכתב, הנחוצות להשלמת עיסקה מעין זו. לפיכך, בעת שהוגשה התובענה, בחודש ינואר 1990, טרם הגיע מרוץ ההתיישנות - שמשכו 15 שנים - לסיומו. ביהמ"ש סבר, כי עם חתימת זיכרון הדברים השתכללה העיסקה במקרקעין. תנאי סעיף 8 לחוק המקרקעין, כך נקבע - מתקיימים בזיכרון הדברים, והקבלה בדבר תשלום הסכום של 20,000 ש"ח מצביעה על גמירות הדעת שהושגה בזכרון הדברים. אכן, אלישע לא חתם על זיכרון הדברים, אולם ביהמ"ש סבר כי חתימות השותפים האחרים, אשר פעלו בשם השותפות, על זכרון הדברים, "מעידות על התחייבות הנתבעים לשתף את התובע בדונם אחד מתוך השניים עשר" ואילו סימון חלקת הדונם של המשיב, ע"י המערער עצמו, בתשריט שהוכן לצורך הקמת הפחחיה, והסיור שערכו הוא והמשיב במקרקעין מהווים "תשתית עובדתית להשתק". כיוון שכך, הצהיר בית המשפט כי "התובע הוא בעל זכויות ב... דונם במקרקעין...". מסקנת ביהמ"ש כי החוזה בין הצדדים נשתכלל בוטלה והתיק הוחזר לדיון בביהמ"ש המחוזי.
ג. בנסיבות המקרה זכאי אכן המשיב לסעד, אף כי לא לסעד שהוענק לו, ואף לא מן הטעמים שמנה ביהמ"ש קמא. סעיף 8 לחוק המקרקעין, קובע, כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". הואיל והקבלה שקיבל המשיב איננה מקיימת את דרישת הכתב והמסויימות, לא נשתכללה עיסקה במקרקעין או התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין, בשנת 1972, עת שילם סכום של 20,000 ש"ח כאמור. בשנת 1975, כאשר נערך זכרון דברים לא חתם עליו המערער. ביהמ"ש המחוזי ביקש להשלים את החסר על ידי מתן נפקות להתנהגותו המוקדמת של המערער שהתבטאה, בין היתר, בעריכת התשריט ובסיור בחלקה בלוויית המשיב. דא עקא, שכאשר נצטרפו הכתב והמסויימות, שוב לא היתה גמירות דעת מצדו של המשיב. התנהגות הצדדים בעת עריכת זכרון הדברים ותוכן ההסכם, מעידים על היעדר גמירות דעת מצדו. גם בהלכה, לפיה היעדר חתימה אינו שולל, מניה וביה, קיומו של חוזה, אין כדי לסייע למשיב, הואיל ובענייננו ברור כי היעדר החתימה מורה גם על היעדר הסכמה.
ד. אולם, ראוי להעניק סעד למשיב מן הטעם שסירובו של המערער לחתום על החוזה עולה כדי התנהגות בחוסר תום לב. המשיב נהג בחוסר תום-לב חמור, בהסתלקותו מן העיסקה. הסתלקות זו, בשיאו של המשא ומתן, לאחר ששולמה התמורה, הוכנו תוכניות ונערכו שרטוטים, היתה, בנסיבות העניין, מעשה בלתי ראוי ובלתי הוגן, העולה כדי הפרה חמורה של חובת תום הלב. עילת התביעה שיסודה בהפרה זו לא נתיישנה, שהרי לא נולדה אלא עם סירובו של המשיב לחתום על זכרון הדברים. על כן יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי, על מנת לאפשר למשיב לבקש את תיקון כתב התביעה באופן
שיכלול את הסעדים המתאימים, לאור הפרת חובת תום הלב, ובהם סעד של פיצויים והשבה. במסגרת זו ניתן יהא לשקול גם את האפשרות והצורך להעניק פיצויי קיום.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד שחר למערער, עוה"ד יצחק אברמוב ואריאל למשיבים. 27.8.01).
רע"פ 4900/00 - רונן ישראל נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה (בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום, על פי הודאתו, בעבירות של איומים ותקיפה כלפי אשתו, וביהמ"ש גזר לו 5 חודשים מאסר בפועל ו-7 חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 5 חדשים. בערעור לביהמ"ש המחוזי טען המבקש, כי לא היה מיוצג בעת הדיון בבימ"ש השלום, ועל כן הודה בעבירות אותן לא ביצע. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בנמקו זאת בכך שהמערער לא הצביע ולו על נקודה אחת שגרמה לעיוות דין. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ממש בטענה כי מאי-ייצוגו של המבקש בערכאה הדיונית, נגרם לו נזק. עם זאת, ולנוכח השינוי שחל בהתנהגות המבקש, והרגיעה המתמשכת שחלה ביחסים הבין-זוגיים, הוחלט כי אף שהעונש אשר הושת על המבקש אינו חמור, ראוי להקל בענשו. המאסר שנגזר בבימ"ש השלום, ישאר על כנו. אך הפעלתו של המאסר על תנאי יהיה חופף, כך שהתוצאה הסופית תהיה שהמבקש ישא בפועל ב-5 חודשי מאסר, שיוכל לרצות בעבודות שירות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד יוסף ויור למבקש, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 21.8.01).
בש"פ 6476/01 - אחמד זניד נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גידול שתילי קנבוס בשל חולשת הראיות לכאורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בגידול שתילי קנבוס במשקל כולל של 450 ק"ג. שתילי הקנבוס נתגלו בחממה של חבר מושב, ע"י הבעלים של החממות. הלה דיווח על כך למשטרה, והוצבה תצפית של שוטרים בחממה. בשעת לילה הבחינו בעורר הנכנס לשטח החממה, מתהלך בין שורות שתילי הקנבוס, נוגע בהם, מאיר לעברם בפנס ומדי פעם נוגע בקרקע. העורר ניסה להמלט כשביקשו לעצרו אך לבסוף נתפס. בימ"ש השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה וגם קמה עילת מעצר. ביהמ"ש שקל את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת, אך החלופות שהוצעו לו, לא היה בהן די. לפיכך הורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו. העורר שב ופנה לבית משפט השלום והציע חלופה אחרת ל"מעצר בית מלא" ובימ"ש השלום בהרכב אחר אימץ את החלופה והורה על שחרורו של העורר ממעצר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרו של העורר. הערר נתקבל.
בהתחשב בטיב הראיות, אף שהן מספיקות במובן "הטכני", הרי לא ניתן לעמוד, בשלב זה, על חוזקן ועל מידת המעורבות של העורר, בעבירות המתוארות באישום. הן בהחלטת בימ"ש השלום והן בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, ניכרת התלבטות בשאלת המעצר. על כן מן הראוי היה להותיר בעינה את ההחלטה על שחרור העורר בתנאי מעצר בית.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אורן ביטון לעורר, עו"ד רז ולטר למשיבה. 28.8.01).
בג"צ 6214/01 - איתן הלר ואח' נגד שר הפנים
*סירוב להעניק היתר כניסה לחברי להקה מחו"ל בנימוק שהדבר יעודד עובדים מאותה מדינה הנמצאים בישראל באופן בלתי חוקי (העתירה נמחקה).
העתירה הוגשה בעקבות סירוב משרד הפנים להעניק היתרי כניסה לחברי להקה בנימוק שהדבר יעודד את העובדים מאותה מדינה השוהים בארץ באופן בלתי חוקי. בינתיים נדחתה הופעת הלהקה למספר חדשים וממילא יצטרכו העותרים להגיש בקשה חדשה לאשרות כניסה. על דחיית מועד ההופעה לא נמסרה הודעה לבג"צ. העתירה נמחקה.
משהחליטה הלהקה לדחות את מועד המופע, שוב אין העותרים זכאים לקבל סעד על יסוד עתירתם. דחיית מועד המופע תחייב הגשת בקשה חדשה להתרת כניסתם של הזמר וחברי להקתו במועדים הרלוונטיים. עתירתם הנוכחית מיצתה את עצמה, ודינה להימחק. על יסוד הודעת המדינה יש להניח כי בקשת המשיבה למתן אשרות כניסה לישראל לזמר ולחברי להקתו, לקראת המועד החדש שנקבע למופעם, תיבחן ע"י משרד הפנים על יסוד שיקולים ענייניים. למניעת אי-הבנות יש לציין כי ההחלטה לדחות את הבקשה הנוכחית היתה, בעליל, החלטה שגוייה שחרגה ממיתחם הסבירות. מניעת כניסתם של אמנים, אך בשל כך שלעובדים זרים השוהים בישראל שלא כדין עשוי להיות עניין מיוחד באמנותם, אינה יכולה להיחשב כאמצעי לגיטימי להתמודדות עם תופעת העובדים הזרים. משלא טרחה ב"כ העותרים להודיע לביהמ"ש מבעוד מועד אודות החלטת הלהקה לדחות את המועד לקיום המופע, לא ייעשה צו להוצאות לזכות העותרים.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד גב' מיכל פינצ'וק ודן יקיר לעותרים, עוה"ד גב' דינה זילבר וגב' רינת שרפיאן למשיבים. 23.8.01).
בש"פ 6192/01 - מרט קוטליאר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בנשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי מכר ביפו, לפלשתיני תושב עזה, מלאי של כדורי רובה גליל ורובה 16M שגנב מהצבא במהלך שירותו במילואים, ביודעו כי הכדורים יועברו לידי המשטרה הפלשתינאית. עוד הואשם העורר בכך שבהזדמנויות שונות, במהלך שירותו הסדיר בשנים 1997-1996, ולאחר מכן בשירות המילואים שלו, גנב מרשות הצבא נשק וציוד הכולל, בין היתר, רימוני יד, רימוני הלם, 9 נפצי חבלה, משגר של טיל חד-פעמי, מחסניות, כדורים לסוגי נשק שונים ועוד. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ברשות העורר נמצא אוסף "רציני" של נשק. אין די באמירה שהעורר הוא אספן נשק "אובססיבי", כדי להסביר או להצדיק את מעשיו של העורר. "האובססיביות" של העורר חרגה מגדר איסוף נשק והחזקתו. כל בר דעת מבין את הסיכון הטמון במכירת נשק לתושב רצועת עזה בימים קשים אלה. מי שמוכן כך לסכן את תושבי המדינה בעבור בצע כסף, אין לאפשר לו, בהיעדר נסיבות יוצאות מן הכלל, להלך חופשי. נטען שהמשטרה עצרה את העורר מספר שבועות לאחר שנודע לה על מעשיו ומכאן שאין הוא מסוכן. ברם גם אם נניח שהמשטרה התרשלה בכך שלא עצרה את העורר מיד - אין הדבר מצדיק את שחרורו.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד אבי חימי לעורר, עו"ד רז ולטר למשיבה. 19.8.01).
רע"א 6552/00 - דפנה קלינגר נגד עו"ד טוביה ארליך
*זכותו של בעל דין לעיין במסמכים הנמצאים בידי נאמן על נכסי פושט רגל בהליכים לפי פקודת פשיטת הרגל (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב, המשמש כנאמן על נכסי פושט-הרגל מיכאל קלינגר, בעלה של המבקשת, הגיש נגד המבקשת תובענה כספית
בנוגע למכר בית שהיה רשום על שמה. בשלב קדם-המשפט, ביקשה המבקשת כי יינתן לה לעיין במסמכים שונים הנוגעים לחומר החקירה בעניין פשיטת-הרגל, ובכללם גם מסמכים שלגביהם טען המשיב כי הם חסויים - וזאת בכדי להתגונן מפני התביעה. לחלופין, ביקשה המבקשת בהסתמך על תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, כי ביהמ"ש יעיין בחומר כדי להחליט אם יש ממש בטענת החיסיון. המשיב התנגד לבקשה ממספר טעמים, וטען כי מטרת ניסיונות הגילוי של המבקשת היא לצורך סיוע לבעלה להסתיר נכסים מפני נושיו; כי על חלק מהמסמכים חל חסיון שכן הם הוכנו לקראת הליך משפטי, וחיסיון מכח סעיף 18ג(ה) לפקודת פשיטת הרגל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת החיסיון "בין בנימוק שהמסמכים נושא בקשה זו הוכנו לצורך המשפט, ובין בנימוק היותם של מסמכים אחרים חסויים לפי סעיף 18ג(ה) לפקודת פשיטת הרגל". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
חיסיון הוא הענקת פטור מחובה הקבועה בחוק למסור מידע במסגרתו של ההליך השיפוטי. החיסיון מהווה חריג לעקרון הגילוי, והפטור חל בכפוף לתנאים הקבועים בדין או בהלכה הפסוקה. במקרה דנא קיבל ביהמ"ש המחוזי באופן גורף את עמדת המשיב ולא מצא מקום לנמק את קביעתו או לפרטה. כך, למשל, לא ניתן לדעת מהו החיסיון שחל על כל מסמך ומכוח איזה דין. על כן יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי בכדי שישקול מחדש ביחס לכל מסמך בנפרד את ההצדקה לסירובו של המשיב לגלותו בפני המבקשת.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד צבי בר נתן למבקשת, עו"ד גב' עידית רוט למשיב. 5.8.01).
על"ע 99+4446/00/4444 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים נגד עו"ד יורם וינוגרד
*זיכוי עו"ד מעבירה משמעתית בשל התבטאויות שונות (הערעור נדחה).
המשיב הועמד לדין משמעתי בשני משפטים בגין שתי התבטאויות בחליפת מכתבים בינו לבין עורכי דין שייצגו לקוחות שונים. ביה"ד המחוזי של לשכת עוה"ד הרשיע את המשיב בעבירות לפי חוק לשכת עוה"ד ואילו ביה"ד הארצי זיכה את המשיב וקבע שאין בהתבטאויות כדי עבירת משמעת. הערעורים נדחו.
אין חולק על כך שמחובתו של פרקליט לנקוט לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת, הן בפניותיו לבית המשפט והן ביחסו לחבריו למקצוע. אך מכאן עדיין אין זה נובע שכל התבטאות סרת טעם שאיננה אסתטית צריכה באופן אוטומטי להפוך לעבירה אתית. לא היה זה ראוי שהמשיב ישתמש במשאיו ומתניו כעורך דין לפחות בחלק מהביטויים מושאי ערעורים אלה, שאותם ראה ביה"ד הארצי כצורמים ולא אסטתיים, אך אין לראות בהם עבירה אחרת. מה גם שביה"ד התחשב גם בהתנצלותו של המשיב.
(בפני: השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. לוי, גב' נאור. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד דניאל זיידמן למבקש, עו"ד אבנר וינוגרד למשיב. 29.8.01).
בש"פ 6412/01 - מוסבאח בוקאעי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של אלימות כלפי האשה והבנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי במשך תקופה ארוכה נהג להכות את בנותיו, ובאחד המקרים כאשר ניסתה אשתו למנוע ממנו להכותה במקל, הוכתה אף היא במקל. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד ההליכים, בשל החשש לשלומן של המתלוננות, ומחמת החשש לשיבוש הליכי המשפט והשפעה על עדים. הערר נדחה.
נגד העורר קיימות ראיות לכאורה לעניין האשמות המיוחסות לו. העבירות המיוחסות לו מקימות עילת מעצר. הן בוצעו באכזריות. אין מדובר במעשה חד פעמי, כי אם
בהתנהגות אלימה שנמשכה לאורך זמן. כל אלה מלמדים על מסוכנותו של העורר. גם החשש שהעורר ישבש את הליכי המשפט אם ישוחרר - הוא חשש של ממש, והוא טבוע בעצם העבירות המיוחסות לעורר.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד בולוס ג'רייס לעורר, עו"ד רז ולטר למשיבה. 28.8.01).
בג"צ 4110/01 - איוב מזערו ואבו קוידר נאסר נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואיתן מזרחי
*התערבות בג"צ בפס"ד ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותרים תבעו פיצויי פיטורין והלנה מהמשיב השני (להלן: המשיב) בביה"ד האזורי לעבודה בירושלים. ביה"ד קיבל את טענתם כי הם זכאים לפיצויי פיטורין. יחד עם זאת, מצא ביה"ד כי בין הצדדים התקיימה מחלוקת של ממש וטעות כנה בנוגע לנסיבות סיום ההעסקה, ולפיכך הופחתו פיצויי ההלנה לגובה של הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המשיב ערער לביה"ד הארצי לעבודה וביה"ד קבע כי המשיבים אכן זכאים לפיצויי פיטורין, אך בנסיבות סיום עבודתם של העותרים יש לבטל את חיוב המשיב בפיצוי הלנת פיצויי הפיטורין. טענתם של העותרים בעיקרה היא כי לא היה מקום לשלול מהם את פיצויי ההלנה. העתירה נדחתה.
הלכה היא כי בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה, וכי היקף ביקורתו השיפוטית יוגבל למקרים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית ולמקרים בהם מחייב הצדק התערבות. ביה"ד הארצי היה ער לטענת העותרים כי פסק דינו של ביה"ד האזורי היה אמור להיות סוף פסוק במחלוקת בין הצדדים, אך מצא לנכון, על אף האמור, לבטל את חיוב המשיב בפיצויי ההלנה שפסק ביה"ד האזורי. משנתן ביה"ד הארצי את דעתו לנושא כאמור, רשאי היה במסגרת סמכותו לבטל את פיצוי הלנת השכר, ואין להתערב בקביעתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, גב' נאור. 26.8.01).
דנ"א 1585/01 - מצדה חברה להנדסה בע"מ נגד רסקו... בע"מ
*פס"ד ביהמ"ש העליון הסומך כל כולו על נימוקי ביהמ"ש המחוזי אינו מקים עילה לדיון נוסף (העתירה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את תובענת העותרת לביטול פס"ד קודם בעניינה, אשר הושג, לטענתה, במרמה. על כך ערערה המערערת לביהמ"ש העליון ופסק דינו הקצר של ביהמ"ש אומר: "טענות המערערים אינן מצדיקות התערבות בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה...". לטענת העותרת, היה על ביהמ"ש העליון להורות על ביטול פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי "מתוך חובת הצדק", בשל פגם דיוני חמור שנפל בו; ומשלא עשה כן, הרי שפסק-דינו עומד בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, ומצדיק דיון נוסף. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
אין לקבל את הגישה כי פס"ד של ביהמ"ש העליון, הסומך כל כולו על נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי, עשוי להקים עילה לדיון נוסף. כפי שנפסק בעבר, "ככלל, קביעותיו של בימ"ש מחוזי, אשר לא זכו להתייחסותו הברורה של ביהמ"ש העליון (אף אם אושרו על ידו במשתמע כחלק מאישור פסק הדין כולו), אינן מהוות 'הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון' כמובנה בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט" לעניין קיום דיון נוסף. יתירה מכך, מפסק-דינו של ביהמ"ש העליון לא נובע כי נתקבלה טענת העותרת בדבר פגם דיוני שנפל בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך אין לראות בדחיית הערעור על פסה"ד משום קביעה כי פגם דיוני חמור אינו מצדיק את ביטול פסה"ד.
(בפני: השופט מצא. עו"ד יהושע רוזנצוויג לעותרת. 28.8.01).
בש"פ 6500/01 - דקדוקי עורסאן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת נשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר נתפס יחד עם אחר, בתוך רכב בו נהג האחר, כאשר ברכב היו אקדח ומחסנית שהכילה כדורים. השניים ביקשו להתחמק מן השוטרים שעצרו אותם, והעורר השליך מן הרכב את האקדח בעת שהשוטרים התקרבו אליו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של השניים עד תום ההליכים. העורר טוען כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר, באשר אין לו עבר פלילי והוא עובד לפרנסתו בעסק חוקי. הערר נתקבל.
אכן, נסיבות המקרה מעוררות חשש מפני כוונותיו של העורר, אך מששוקלים חשש זה כנגד העובדה, כי בניגוד לשותפו לעבירה אין לו עבירות קודמות, ראוי היה להורות על חלופת המעצר שהציע.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד דוד שפיגל ודקדוקי לעורר, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 26.8.01).
בש"פ 6446/01 - סעיד חדקה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של אלימות הבעל כלפי אשתו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי איים על אשתו בפגיעה וברצח. המתלוננת ביקשה לברוח מן הבית אך העורר רדף אחריה ותקף אותה וגרם לה חבלות. בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי אישר את החלטתו. הערר נדחה.
העורר היה משוחרר מספר ימים טרם שהוגש כתב האישום נגדו, ולא חזר לסורו במהלכם, ולדעתו, לא בנקל יורה בית משפט להחזיר משוחרר לכלאו. אלא שאין זה כלל שאין לו חריגים. כל מקרה נדון על פי נסיבותיו, ויש ומחזירים אדם לכלאו, במקרים מסויימים, כשהנסיבות מצדיקות זאת. מדובר במעשי אלימות כלפי בני משפחה, ובסוג זה של עבירות קיים חשש מפני הישנותן, גם כאשר הנאשם מורחק מביתו. לעורר הרשעות קודמות, ובהן הרשעה בגין עבירה שלפיה הכה באכזריות רבה את המתלוננת, וחזקת מסוכנותו לא פגה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד קנדלפת בסאם לעורר, עו"ד רז וולטר למשיבה. 28.8.01).
ע.פ. 8375/00 - מדינת ישראל נגד עבד מעיינג'
*החמרה בעונש בעבירה של תקיפה ונסיון שוד (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הודה כי תקף תיירת בנסיון לחטוף ממנה את תיקה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לתיירת חבלות בפניה. ביהמ"ש הרשיע את המשיב בעבירה של שוד וגזר לו 18 חדשים מאסר בפועל ו-6 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
לחובת המשיב רשימה ארוכה של הרשעות, רובן בעבירות סמים אך גם בעבירות אחרות. העבירה בה הורשע המשיב גם כשהיא לעצמה היא חמורה. בכל הנסיבות הקל ביהמ"ש המחוזי בעונש במידה המצדיקה התערבות. בהתחשב בעובדה שביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש יועמד ענשו של המשיב על 54 חדשי מאסר, מתוך זה 36 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי. כן יופעל מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים, שהיה תלוי ועומד כנגד המשיב, כש-7 חודשים חופפים ו-3 חודשים מצטברים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, ריבלין. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד פייסל מוסא למשיב. 20.8.01).
רע"א 75/01 - שלומית הררי נגד יוסף מגדיש ואח'
*הוכחת קיומו של הסכם. *צירוף חוות דעת לתצהיר עדות ראשית כחלק מן העדות (הבקשה נדחתה).
בגדרי חוזה (להלן: החוזה הראשון) שנכרת בין המבקשת ובעלה (להלן: המבקשת) לבין המשיבים המתגוררים באותו בניין בעכו, הוסכם לממן את הקמתה של תוספת-בנייה - עבור שני הצדדים - כך שכל צד ישלם 9,000 דולר (כ-18,000 ש"ח). המבקשת נטלה על עצמה לטפל בבנייה. לאחר שהמשיבים עוררו טענות ביחס לעלות הקמת תוספת-הבנייה, הובא שמאי לבדיקת תוספת-הבנייה, והוא קבע בחוות-דעת, כי מחצית מעלות הקמת תוספת-הבנייה הינה כ-12 אלף ש"ח. המשיבים הסכימו לשלם את חלקם במימון הבנייה רק בהתאם לחוות-דעתו של השמאי והמבקשת הגישה לבימ"ש השלום תביעה, בה טענה כי על המשיבים לשלם את חלקם על-פי החוזה הראשון. בימ"ש השלום קיבל את התביעה וקבע כי המשיבים לא הוכיחו את טענתם שהצדדים הסכימו ביניהם בעל-פה לשנות את תנאי החוזה הראשון, באופן שחוות-דעתו של השמאי תכריע. את מסקנתו זו ביסס בימ"ש השלום על כך שחוות-דעתו של השמאי לא הוגשה כראייה, הגם שצורפה לסיכומי המשיבים. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע כי את חיוב המשיבים במימון יש לבסס על חוות-דעת השמאי, וכי הסכמת הצדדים לכך שהשמאי יכריע במחלוקת ביניהם הוכחה. בהקשר זה נקבע כי חוות דעתו של השמאי צורפה לתצהיר עדותו הראשית של המשיב ועל-כן ראוי היה לקבלה כראייה, וכי ראייה זו לא נסתרה ע"י המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
חוות-דעתו של השמאי צורפה כנספח לתצהיר עדותו הראשית של המשיב בבימ"ש השלום, ובתצהיר אף צויין כי חוות-הדעת הינה חלק בלתי-נפרד ממנו. משכך, וכאשר המבקשת לא התנגדה לצירוף הנספח, ממילא יש לדחות את טענתה כי חוות-דעת זו לא היתה חלק מחומר הראיות שעמד בפני בימ"ש השלום. הוכח אף בראיות אחרות קיומו של הסכם בין המבקשת ובעלה לבין המשיבים בדבר פנייה לשמאי בכדי שיכריע מהי עלות הקמת תוספת-הבנייה שעל המשיבים לממן.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אמיר גאנם למבקשת, עו"ד מוחמד דחלה למשיבים. 26.8.01).
ע.פ. 4301+4138/00 - מדינת ישראל נגד אבישי איטח
*החמרה בעונש בעבירות של חבלה בפיצוץ רימון יד ונסיון רצח (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיב הואשם יחד עם שניים אחרים בקשירת קשר להרוג אדם בשם יוסוף אבו-סבית (להלן: אבו-סבית), עקב סכסוכים שהיו בינו לבין שני הנאשמים האחרים. לשם ביצוע מזימתם, השיגו השלושה רכב ורימון רסס צה"לי כדי להשליך את הרימון על אבו-סבית, שאמור היה להמתין להם בקיוסק בו קבעו להיפגש. הנאשמים הגיעו ברכב למקום המפגש והשליכו את הרימון לעבר יושבי הקיוסק מתוך כוונה להרוג את אבו-סבית ואחרים מבני משפחתו שהיו שם. כתוצאה מהתפוצצות הרימון נפגעו קשה תשעה בני אדם. המשיב הודה בעבירות של נסיון לרצח וגרימת חבלה בנסיבות מחמירות, הורשע, ונדון ל-8 שנות מאסר בפועל, ושנתיים מאסר על תנאי. בהטילו את העונש, עמד ביהמ"ש המחוזי הן על החומרה המיוחדת שבמעשים בהם הורשע המשיב, והן על נסיבותיו האישיות - גילו הצעיר מחד ועברו הפלילי הכבד מאידך. ביהמ"ש נתן גם משקל רב להודאת המשיב. הוגשו ערעורים על מידת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
העבירות אשר המשיב הורשע בביצוען הן מן החמורות ביותר מבחינת עוצמת האלימות, התעוזה והמסוכנות הנשקפת מהן. השימוש ברימון רסס הינו שימוש בכלי קטלני שפגיעתו קשה ורבה. באירוע בו השתתף המשיב, נפל הרימון והתפוצץ בתוך פח אשפה שהיה בקרבת מקום ורק כך נבלם חלק מההדף. על אף זאת, נפצעו תשעה אנשים תמימים.
המשיב היה בעת ביצוע העבירות קטין שגילו קרוב ל - 18. אף על פי כן, הינו בעל עבר פלילי עשיר, החל מגיל 13, הכולל עבירות אלימות. מאמצים טיפוליים בעבר לא נשאו פרי. בנסיבות אלה יש להחמיר בענשו. בהתחשב בכך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש ובהתחשב בגילו הצעיר של המשיב יועמד ענשו על 12 שנות מאסר, מהן 10 שנים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד חיים מקלר למשיב. 20.8.01).
ע.פ. 5803+7060/00 - סעיד גואר ומחמוד שהין נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירת שוד קשיש (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו).
המערערים, יחד עם שניים אחרים, נכנסו לביתו של אדם בן 74 (המתלונן) דחפו אותו כך שראשו נחבל ברצפה, חסמו את פיו, התיישבו על בטנו, קשרו ידיו באמצעות כבל ואת רגליו באמצעות סדין, כיסו את עיניו וקשרו את צווארו. לאחר מכן זרקו אותו לתוך אמבטיה ונטלו מביתו חפצים שונים. המערערים הורשעו בעבירות של שוד, הפרעה לשוטר ושהייה בלתי חוקית בישראל ונדונו למאסר של 9 שנים. לענשו של גואר נתווספו 6 חדשים ממאסר על תנאי שהופעל. הערעורים על חומרת העונש נתקבלו.
העונש על פניו הוא ראוי ומשקף את חומרת העבירות שבהן הורשעו המערערים. עם זאת, נתברר ששני העבריינים האחרים הורשעו בהסדר טיעון ואחד מהם נדון ל-4 שנים וחצי מאסר והאחר ל-4 שנות מאסר. נכון שאין להשוות את עונשם של המערערים, שהורשעו לאחר שמיעת ראיות, לעונשם של האחרים. עם זאת, פער הענישה גדול מדי. לפיכך יועמד ענשם של שני המערערים על 7 שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. לוי, גב' נאור. עוה"ד רמי דיין ואברהם דואני למערערים, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה. 23.8.01).
ע.פ. 3698/99 - מדינת ישראל נגד דמיטרי בורשטיין
*החמרה בעונש בעבירת אינוס (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, בעת שהיה בן 18 וחצי, פגש בקטינה (להלן - "המתלוננת"), ליד טלפון ציבורי, ואותה עת היו עמו ארבעה מחבריו. המתלוננת החלה להתרחק, אך המשיב וחבריו הלכו אחריה וחסמו את דרכה. המשיב אמר לה שהוא רוצה לקיים עמה יחסי מין, והוסיף שאם תסרב "אנחנו ניקח בכוח". המתלוננת בכתה והתחננה על נפשה, אך המשיב אחז בה והוביל אותה לבניין נטוש, שם אנס אותה. לאחר שהוא סיים לבצע את זממו, נכנס אחד מחבריו לחדר בו שהתה המתלוננת, וביקש גם הוא להגיע לפורקנו, אך לנוכח סירובה של המתלוננת הוא הרפה ממנה. המשיב איים על המתלוננת שלא תפנה לרשויות החוק. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 7 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר על-תנאי בן 6 חודשים, בחופף. הערעור על קולת העונש נתקבל.
כל מעשה אינוס הוא אירוע חמור, המותיר את רישומו על הקרבן, ולעתים זהו רישום אשר מלווה את הקרבן עד סוף ימיו. אך חומרתו של המקרה הנוכחי מופלגת במיוחד. המתלוננת היא נערה צעירה שצעדה ברחובה של עיר בשעות אור, ונקלעה לדרכם של המשיב וחבריו. אלה ראו בה כלי לספק את יצרם, והם אטמו את אוזניהם ואת לבם מלשעות לתחינותיה. למשיב יש אמנם הרשעה אחת בלבד, משנת 1998, אך אין להסיק מכך דבר לעניין אורח חייו, הואיל והוא הודה וביקש לצרף במסגרת התיק הנוכחי, עבירות נוספות. אצל המשיב לא אובחנה סטייה מינית, אך שירות המבחן הביע את
הדעה כי הוא עלול להיות מסוכן בכל תחום, כולל התחום המיני, ועל כן גם לא הומלץ להוציאו לחופשות. על כן יש להחמיר בענשו למרות שעל חבריו לעבירה נגזר, בגדר הסכם טיעון, עונש מתון (6 חודשי מאסר בעבודות שרות). המשיב היה הרוח החיה באירועים ואין להשוות כלל בין חלקו בפרשה לחלקם של האחרים. לפיכך יועמד ענשו על 12 שנות מאסר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' דפנה בינוול למערערת, עו"ד גב' כרמלה רוטפלד (האפט) למשיב. 23.8.01).
בש"א 2785/01 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה ואח' נגד אלמוג התכלת ואח'
*העברת מקום דיון בהתחשב בנוחות הצדדים (בקשה להעברת מקום הדיון מירושלים לתל אביב - הבקשה נתקבלה).
המשיבה הגישה תביעה כספית לביהמ"ש המחוזי בירושלים, כנגד 17 נתבעים: המבקשים והמשיב מס' 2. התביעה הוגשה עקב נזקים שנגרמו למשיבה, לטענתה, ע"י הנתבעים, בקשר עם זכויות בנייה שרכשה להקמת מגדלי דירות נופש במרינה בהרצליה. בקשת המבקשים היא, כי הדיון בתביעה יועבר לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. לטענתם, זולת נימוק פורמלי יחיד, והוא שמקום מושבה של נתבעת אחת (המועצה הארצית לתכנון ובניה) הוא בירושלים, אין כל זיקה ממשית לקיום הדיון במחוז ירושלים. לעומת זאת, הזיקות הרלבנטיות ושיקולי נוחות הצדדים מצדיקים את ניהול הדיון בת"א. המשיבה מתנגדת לבקשה בטענה כי לביהמ"ש המחוזי בירושלים קיימת סמכות מקומית לדון בתביעה, ואין בשיקולי נוחות הצדדים, בפרט כאשר מדובר במחוזות סמוכים, כדי להוות טעמים כבדי משקל להתערבות במקום בו בחרה התובעת. הבקשה נתקבלה.
העילה המרכזית להעברת דיון למקום אחר הנה נוחיות הנוגעים בדבר, בעלי דין, עורכי דין ועדים. בענייננו, רובם המוחלט של הצדדים ובאי כוחם מצויים באזור המרכז, אליו מבוקשת ההעברה. מדובר בתביעה מורכבת, שעשויה להצריך דיונים רבים. נסיבות מיוחדות אלו מובילות למסקנה, שבנסיבות העניין, נוחות הנוגעים בדבר מצדיקה את העברת הדיון.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד רענן הר זהב, ליאור כץ, גב' אורית פודמסקי ורנאטו יאראק למבקשים, עוה"ד רון ברקמן וארדת ורבר למשיבים. 15.8.01).
רע"א 31/00 - עזבון המנוח דהוד עבודי ואח' נגד היכלי בידור בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לסעד זמני (בקשה למתן סעד זמני - הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור נגד המשיבה והמציאו ערבות בנקאית על סך 20 אלף ש"ח להוצאות המשיבים. בקשת הרשות לערער נדחתה והמבקשים חוייבו בהוצאות המשיבים בסך 10000 ש"ח, בצירוף מע"מ. את יתרת סכום הערבות עיקלה המשיבה בתיק הוצל"פ אחר שיש לה נגד המבקשים. בקשת המבקשים היא למתן צו מניעה זמני, אשר ימנע את חילוט יתרת הערבויות האמורה. הבקשה נדחתה.
מעמדו של ביהמ"ש העליון ביחס לחילוט הסכום הנדון הוא של צד שלישי, המחזיק בנכס של החייב. הסמכות ליתן החלטות שיפוטיות בעניין זה נתונה לראש ההוצל"פ המטפל בעניין, שהוציא את צווי העיקול אשר מכוחם פנתה המשיבה לבנק לחילוט הסכומים נשוא הערבויות.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד קלמן קרני למבקשים, עו"ד הרצוג למשיבים. 19.8.01).