בש"פ 5989/01 - מדינת ישראל נגד משה פרג ואח'
*עיון בחומר חקירה(ערר לפי סעיף 74(ה) לחסד"פ בעניין גילוי חומר חקירה - הערר נתקבל).
א. נגד שלושת המשיבים הוגש כתב אישום עב כרס המייחס להם, בין היתר, רישומים כוזבים בספרי משיבה 3, חברה לביטוח, בהיקף של למעלה מ-800 מליון ש"ח, הונאה של מבטחי-משנה בחו"ל בסכום של למעלה מ-143 מליון ש"ח והונאת ציבור המשקיעים בבורסה בסכום של למעלה מ-114 מליון ש"ח (להלן: פרשת לה נסיונל). לב כתב האישום עניינו "עסקאות הקיבוצים", אשר במסגרתן התחייבה לה נסיונל לשלם תגמולים בגין מקרי פטירה של חברי קיבוץ. הקיבוצים חוייבו בתשלום בפועל של סכומי כסף נמוכים, אם בכלל, בגין עסקאות אלה אף שהיו זכאים לתגמולי פטירה בסכומים ניכרים. העד מאיר שמיר היה אחד משני סוכני הביטוח, אשר באמצעותם נקשרו "עסקאות הקיבוצים". הוא נחקר במסגרת חקירת פרשת לה נסיונל. עם פתיחת עדותו, הודע לבית המשפט ולהגנה כי התיק נגדו, בכל הקשור למעורבתו בפרשת לה נסיונל ועסקאות הקבוצים נסגר והוא לא יועמד לדין פלילי בענין זה. מלבד חקירתו בפרשת "לה נסיונל" נחקר שמיר בחשדות נוספים. בין היתר - חשד לרישום כוזב וגניבה בענין עסקת ביטוח ספציפית אשר נקשרה בין לה נסיונל וקרן הפנסיה "המגן". עמדת הפרקליטות הראשונית היתה כי יש להאשים את שמיר בגין העבירות הקשורות לקרן המגן ולא לגבי העבירות האחרות בגינן נחקר בפרשה זו. לאחר סיום עדותו של שמיר בביהמ"ש, בעניין המשיבים, שינתה הפרקליטות את עמדתה והחליטה להימנע מהגשת כתב אישום כלשהו כנגד שמיר בפרשת קרן המגן.
ב. לאחר הודעת המדינה על סגירת תיק החקירה נגד שמיר גם בפרשת קרן המגן הגישו המשיבים בקשה לעיון בחומר הנוגע להחלטה בדבר אי העמדתו לדין של שמיר. לטענתם, ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד שמיר והנימוקים להחלטה זו, הינם רלוונטיים ביותר לנושאים העומדים להכרעה בתיק שלהם. לאחר מתן החלטות שונות ע"י ביהמ"ש המחוזי הוא הגיע למסקנה כי אין מדובר רק בעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחסד"פ, אלא בעתירה מינהלית נגד סגירת התיק של שמיר. על יסוד זה הורה להעמיד לרשות הסניגוריה את כל החומר והתכתובות הפנימיות הנוגעות לסגירת התיק. הערר נתקבל.
ג. הבקשה המקורית, מכוחה ניתן הצו הגורף למסור לנאשמים תרשומות פנימיות בענין השיקולים שלא להעמיד לדין את שמיר, היתה בקשה כאמור בסעיף 74 לחסד"פ לעיון בחומר חקירה. זאת ותו לא. הבקשה אמנם איננה מזכירה מפורשות את סעיף 74, אולם היא נוקטת בטרמינולוגיה של סעיף זה. בתגובתה של המדינה לבקשה המקורית, מתייחסת המדינה באריכות לסעיף 74. המסגרת הדיונית האחת והיחידה בה התנהל הדיון, או לפחות צריך היה להתנהל, הינה המסגרת של עיון בחומר החקירה, כאמור בסעיף 74. סמכותו של ביהמ"ש היא לבחון אם נכונה טענת המדינה שהחומר שלא גולה להגנה הוא אכן חומר צריך לגלותו. אין המדינה מתנגדת לעיון של בימ"ש בתרשומות הפנימיות נשוא הערר. התנגדותה היא לכך שעיון כאמור, ככל שיש צורך בו, ייעשה ע"י השופט הדן בתיק העיקרי. ואכן, הכלל הוא שבבקשה מעין זו דן שופט אחר ולא השופט הדן בתיק. אם כי אין זה כלל בל יעבור, הרי בנסיבותיו של ענין זה, ראוי לשמור על הכלל. על כן, פתוחה הדרך בפני המשיבים, אם ירצו בכך, לבקש ששופט אחר יעיין באותם מסמכים שלא גולו להם ויחליט אם אכן ישנה הצדקה שלא לגלות כל מה שלא גולה להם.
(בפני: השופטת נאור. עוה"ד א. כרמל, מ. סייבל-דראל, ל. שמע-זלטיקרילוב לעוררת, עוה"ד ב. בן צור, י. וולנרמן וד. סירקיס למשיבים. 27.8.01).
בג"צ 9539/00 - איתן יוסף נגד ביה"ד הרבני האיזורי ירושלים ורות איתן
*סמכות בי"ד רבני לדון בעניין חינוך ילדים. *עקרון "הסמכות הנמשכת" של ערכאה שיפוטית(העתירה נתקבלה).
א. העותר והמשיבה השניה (להלן: המשיבה) נישאו בשנת 1985 וניהלו אורח חיים דתי. נולדו להם 3 בנות. במהלך חיי הנישואין החל העותר לקיים אורח חיים חילוני, והם חיים כיום בנפרד. המשיבה והבנות מנהלות אורח חיים חרדי, והבנות עברו ללמוד בבית-הספר "בית-יעקב" של ישיבת איתרי בירושלים. בדצמבר 94 הגישה המשיבה תביעת גירושין לביה"ד הרבני בירושלים. במהלך הדיונים, בסוף שנת 95, החל ביה"ד לדון בהסדרי המשמורת של הבנות. בתחילת שנת 1996 פיטר העותר את עורך-דינו, ובמשך חודשים רבים לא התקיימו דיונים בפני ביה"ד. בספטמבר 98 הגיש העותר תביעת משמורת לביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, אולם תביעתו נמחקה באשר לא התייצב לדיון.
ב. בחלוף הזמן, שבה ופנתה המשיבה לביה"ד הרבני בבקשה כי ידון בתביעת הגירושין. הבעל הביע נכונות להתגרש, אך הציב לכך מספר תנאים ובהם שהבנות תלמדנה בבית-ספר ממלכתי-דתי. ביה"ד ציין בפני העותר כי בנוגע לבנות תתבקש חוות-דעת מקצועית. על כך השיב העותר: "אני מבקש שהסמכות על הילדים תהיה בבימ"ש לענייני משפחה". במהלך אותה ישיבה, ערך ביה"ד הסכם גירושין בין בני-הזוג, והצדדים חתמו עליו בהסכמה. בין היתר הוסכם כי "הבעל יממן מלא שכ"ל כאשר יעברו הילדים לבי"ס... שבין היתר מחנכים לבגרות ולציונות דתית... הסכם זה אינו פוגע בזכותו של כל צד לפנות לערכאה שנראית לו מוסמכת, ובכל מקרה ביה"ד לא יתן החלטה בנושא החזקה וביקורים...". ביה"ד אישר את הסכם הגירושין, ולאחר הליכים שונים התגרשו בני הזוג. ביום מתן הגט, (21.11.00), הגישה המשיבה תביעה לביה"ד בה ביקשה כי ביה"ד יאשר את המשך לימודיהן של הבנות בבית-הספר "בית-יעקב". מנגד, הגיש העותר באותו יום תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, שעניינה משמורת וחינוך הבנות. ביום 13.12.00 נתן ביה"ד הרבני החלטה בתביעת המשיבה בנוגע לחינוך הבנות ודחה את טענת העותר, כי ביה"ד חסר סמכות לדון בחינוך הבנות. העתירה נגד החלטה זו נתקבלה.
ג. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, מקנה לביה"ד הרבני סמכות שיפוט ייחודית "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין". בפסיקה קיימת הבחנה בין משמורת ילדים, הנחשבת עניין שלפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין, (כל עוד לא נתבע קודם לכן בערכאה מוסמכת אחרת), לבין שאר עניינים הקשורים בגירושין וכריכתם חייבת להיעשות במפורש. סעיף 9 לחוק, מקנה לביה"ד סמכות שיפוט מקבילה בענייני המעמד האישי, אם ניתנה לכך הסכמה של כל הצדדים הנוגעים בדבר. ההסכמה לסמכותו של ביה"ד בענייני מעמד אישי יכולה להיות מפורשת- בכתב או בעל-פה, ויכולה להיות הסכמה מכללא. במקרה שלפנינו, מאחר שתביעת המשיבה לביה"ד בעניין חינוך הבנות הוגשה לאחר שבני-הזוג התגרשו, ברי כי ביה"ד הרבני לא קנה סמכות לדון בה מכוח כריכה לפי סעיף 3 לחוק. העותר גם לא נתן הסכמתו לסמכות ביה"ד. העותר כלל בכתב ההגנה התנגדות מפורשת לסמכותו של ביה"ד לדון בנושא. אלא שב"כ המשיבה טוענת כי ביה"ד הוא בעל סמכות נמשכת לדון בעניין. טענה זו מניחה כי ביה"ד הרבני הוסמך לדון בנושא החינוך עוד בהתדיינות הקודמת בין בני-הזוג בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה, ולפיה סמכות זו ממשיכה להתקיים גם כיום. טענה זו דינה להידחות.
ד. נושא חינוכם של ילדים, להבדיל ממשמורתם, אינו כרוך "על-פי עצם טיבו וטבעו" בתביעת הגירושין. בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני בשנת 94',
לא ביקשה לכרוך דבר. ממילא לא ניתן לטעון כי ביה"ד הרבני האזורי היה מוסמך לדון בחינוך הבנות, מכוח כריכה לפי סעיף 3 לחוק, אף אם ניתן היה לכרוך את נושא החינוך בתביעת הגירושין שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה. גם לא היתה הסכמה בעת ההתדיינות בתביעת הגירושין, לסמכות ביה"ד לדון בחינוך הבנות מכוח הסכמת הצדדים לפי סעיף 9 לחוק. המסקנה המתבקשת הינה כי ביה"ד הרבני היה חסר סמכות לדון בחינוך הבנות בעת דיוניו בתביעת הגירושין. ממילא, לא ניתן לטעון כי הוא בעל סמכות נמשכת לדון בחינוך כיום.
ה. מעבר לנדרש יש לציין כי מעיקרו, נועד עקרון הסמכות הנמשכת להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן. במקרה שלפנינו, תביעת הגירושין בין בני-הזוג הסתיימה, בלא שביה"ד דן ופסק בנושא החינוך.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד דניאל ורשבסקי לעותר, עוה"ד רוט אשר ואקרמן תאנה למשיבים. 29.8.01).
בג"צ 6032+7960/99 - אסמאעיל סואעד ואח' נגד המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח'
*הרחבת גבולות תכנית מתאר חדשה של ישוב בגליל המערבי(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. הכפר הבדואי כמאנה שוכן על הר כמון שבגליל המערבי. הוא גובל ביישוב הקהילתי כמון ממזרח וביישוב הקהילתי מכמנים ממערב. בכפר, שהקמתו לא עוגנה מעולם בתכניות כנדרש לפי חוק התכנון והבניה, התיישבו במהלך השנים רבים מבני השבט הבדואי סועאד. הם בנו את בתיהם על שני רכסי הר כמון, מעברו המזרחי ומעברו המערבי של פארק טבעי שבין הרכסים. בצדו הצפון-מערבי של הגוש המזרחי, ובמרחק של כ-400 מטר ממנו, נבנתה והתפתחה שכונה חיצונית נפרדת (שכונת ג'לסה), ובמרחק של כ-150 מטר ממערב לגוש המערבי, נבנתה והתפתחה שכונה חיצונית נפרדת נוספת (השכונה המערבית). אוכלוסייתו הכוללת של כפר כמאנה מונה כ-1400 נפש. לכפר כמאנה הוענק מעמד מוניציפלי מוכר. בעקבות זאת, הכינה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הצפון, תכנית מתאר, נשוא העתירות. שטח התכנית כולל את שני גושי ההתיישבות העיקריים (המזרחי והמערבי), כשתי אונות המחוברות בינותן ברצועה דקה. שכונת ג'לסה והשכונה המערבית לא נכללו בגבול התכנית. תושב שתי השכונות עתרו לבג"צ לכלול גם אותן בתכנית, לאחר שדרישותיהן נדחו ע"י רשויות התכנון. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. לאחר שבג"צ סקר את הדיונים הממושכים השונים ע"י הרשויות בעניינם של העותרים, הגיע למסקנה כי יש לאפשר לעותרים להגיש, תוך 6 חודשים, את בקשותיהם והצעותיהם להרחבת גבולותיה של תכנית המתאר. אך גם בהיעדר בקשות והצעות מצד התושבים, חייבת הוועדה המחוזית לשוב ולשקוד מיוזמתה על מציאת פתרון תכנוני ראוי להכללת שטחיהן של השכונה המערבית ושכונת ג'לסה, במלואם או בחלקם, בגבול מרחבו התכנוני של כפר כמאנה. במסגרת הדיון יש לשוב ולשמוע את עמדותיהם של העותרים וכן של יתר הגורמים הנוגעים בדבר, בכללם נציגי היישובים הגובלים בשטחו של כפר כמאנה ונציגי העיר כרמיאל השכנה.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עוה"ד חוסאם סבית, ג'אמיל דקואר וחסן ג'וברין לעותרים, עוה"ד גב' אורית קורן, רני גורלי וצביקרה כוחן למשיבים. 5.9.01).
ע.א. 7705/98 - המרכז הרפואי סורוקה ואח' נגד חגית כהן
*רשלנות רפואית ביילוד תינוק. *העברת נטל הראיות עקב היעדר רישום רפואי בביה"ח. *קשר סיבתי בין רשלנות רפואית לנזק שנגרם. *שיעור הפיצויים בנזק רפואי(מחוזי באר שבע - ת.א. 279/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבה (להלן: התובעת) נולדה במרכז הרפואי סורוקה (להלן: בית החולים) בדצמבר 1968. להריון האחרון קדמו שני הריונות בהם נפטרו העוברים בחודש השמיני להריון. על כן החליטו הרופאים לעקוב אחרי מהלך הריונה של האם באופן קפדני יותר. במסגרת מעקב זה אושפזה האם 3 פעמים. במהלך האשפוזים נלקחו מהאם דגימות לצורך עריכת בדיקת אסטריול, בדיקה שנועדה לגלות אי ספיקה שלייתית, אשר הרופאים חששו שגרמה למות העוברים בשני ההריונות הקודמים. תוצאות הבדיקות הגיעו לבית החולים לאחר פרקי זמן של שבוע-שבועיים. בתאריך 12.12.68, בהיותה בשבוע ה-37 להריון, הגיעה האם לבית החולים כשהיא סובלת מכאבים קלים. כשעתיים לאחר מכן החלו צירים ולאחר 50 דקות נוספות היתה ירידה של מי שפיר, והורגשה האטה בדפיקות לב של העובר. הוחלט על ניתוח קיסרי ו-50 דקות לאחר ירידת המים חולצה התובעת כשהיא במצב של תשניק. בניתוח פתולוגי של השליה נמצאו הצטלקויות (סיסים פיברוטיים), דבר אשר עשוי להצביע על אספקת דם לקוייה. כחודשיים לאחר הלידה סבלה התובעת מארוע של איבוד הכרה פתאומי. התובעת הובאה לבית החולים, אך לא נמצא דבר והיא שוחררה לביתה. 5 שנים לאחר הלידה אובחנה התובעת כסובלת משיתוק מוחין.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי הוכחה רשלנות של בית החולים. קביעה זו התבססה על מספר נדבכים: האחד, כי בדיקת האסטריול לא נערכה בתדירות הראוייה, בהתחשב בעבר המיילדותי של האם; השני, כי היעדר רישום של חלק מהתוצאות של הבדיקות מהווה חסר אשר מחבל באפשרות לקבוע ממצאים ומעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעים; השלישי, כי הוכח שאי הספיקה השלייתית עשוייה היתה לגרום לשיתוק המוחין. מן העבר השני, דחה ביהמ"ש את טענת התובעת, כי התשניק ממנו סבלה מהווה אף הוא גורם לשיתוק המוחין, בקבעו, כי לא הוכח קשר סיבתי בין התשניק לשיתוק המוחין. בהקשר זה קבע ביהמ"ש, כי לא הוכח שחילוץ התובעת בניתוח הקיסרי בוצע תוך זמן לא סביר. להלן קבע ביהמ"ש את שיעור הפיצויים. ערעור המערערים נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ג. באשר להעברת נטל השכנוע בשל היעדר רישום חלק מן התוצאות של הבדיקות - היעדרם של רישומים הנדרשים על פי שיגרת הנוהל הרפואי מהווה מחדל רשלני. אין די בקיום רישום מסודר כנדרש. ללא שמירה על הרישומים, נמוגה כל תועלת שניתן להפיק מהם. במקרה שלפנינו טרם חלפה התקופה בה אמורים היו הנתבעים לשמור על המסמכים הרפואיים. בענייננו, חסרה תוצאה של בדיקת אסטריול אחת אשר אין חולק כי נתבצעה. מחוות דעת רפואית עולה, כי קיימת משמעות לביצוע עוקב של בדיקות האסטריול, מאחר ותוצאתן נבחנת ע"י השוואתן זו לזו. על כן, יתכן שהיה באותה תוצאה חסרה כדי להשליך הן על השאלה האם קיימת בענייננו התרשלות והן על הקשר אשר בינה לבין הנזק שנגרם לתובעת. חסר זה מעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבעים, וזאת בשל הנזק הראייתי שנגרם בשלה לתובעת.
ד. באשר להתרשלות בית החולים - את המענה לשאלה, האם בית החולים התרשל בטיפול שהעניק לאם התובעת, יש לתת על רקע הבדיקות אשר נחשבו לסבירות בתחום הרפואה בשנת 1968, על רקע הידע הרפואי שהיה ידוע אותה עת. כאשר מדובר בחולה עם רגישויות וסיכונים מיוחדים, יש להעניק טיפול החורג מגדר הנורמה הרגילה. במקרה דנא
הכף נוטה למסקנה, כי היתה רשלנות של בית החולים. מסקנה זו מבוססת הן על הטיפול באם במהלך ההריון והן על הארועים ביום הלידה עצמו. האם, שהיתה בהריון בסיכון גבוה, צריכה היתה לקבל טיפול דקדקני יותר. בית החולים היה צריך לדאוג לבצע את הבדיקות בתדירות רבה יותר. בנוסף, בית החולים היה צריך לדאוג לקבלת התוצאות באופן מהיר וסדיר ולא כעבור שבועיים.
ה. באשר לאירועי יום הלידה - ביהמ"ש קבע כי לא הוכח שחילוץ התובעת בניתוח הקיסרי בוצע תוך זמן בלתי סביר וכי לא הוכח שהתובעת סבלה מתשניק קשה עם לידתה. אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש בעניין זה. יתכן כי פרק זמן של 50 דקות לא היה זמן ארוך מדי מרגע שמתקבלת ההחלטה לנתח עד לניתוח. זאת, מאחר שהיה צורך להעביר את המנותחת לחדר הלידה, לגבש צוות רפואי וכיו"ב. בענייננו, מתווסף לכך אף המרחק של חדר הלידה מהמחלקה בבית חולים סורוקה בשנת 1968. אולם, אילו האם היתה מוכנסת מלכתחילה לאיזור חדר הלידה לשם השגחה, או אם היתה מועברת לשם עם תחילת הצירים, זמן חיוני היה נחסך.
ו. ביהמ"ש קמא קבע, כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין רשלנות הנתבעים במהלך ההריון בעוד שדחה קיומו של קשר סיבתי בין מאורעות יום הלידה והתשניק לבין הנזק. במצב עניינים רגיל על התובעת להוכיח כי רשלנות הנתבעים היא שגרמה לנזקה. אולם, במקרה זה, כאמור, הועבר נטל השכנוע על הנתבעים להוכיח כי לא רשלנותם היא שגרמה לנזקה של התובעת. והם לא עמדו בנטל זה. לא נשלל קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין הנזק.
ז. אשר לגובה הנזק - עקב התאונה סובלת התובעת משיתוק מוחין קל עם חולשה בשתי הרגליים וביד השמאלית. נכותה היא בשיעור %31.6, ובנוסף נכות אסטתית בגין צלקות בשיעור %5. נכותה התפקודית של התובעת תואמת את נכותה הרפואית. מוגבלותה העיקרית של התובעת מתבטאת בכך שאת כל פעולות היומיום, אותן היא מסוגלת לבצע, היא מבצעת באיטיות ובאי נוחות בהשוואה לאדם אחר בגילה. אין עילה להתערב בפסיקת ביהמ"ש בפרטי הנזק השונים, אשר בעיקרם - הפסד כושר השתכרות בעתיד ועזרת הזולת - נפסקו על דרך האומדן, פרט לעניין אחד. ביהמ"ש לא פסק לתובעת כל סכום בגין הוצאות מוגברות על ניידות. זאת, על אף שבגין הנכות ברגליה מתלוננת התובעת על כאבים וחולשה ברגליים, ולטענתה היא נופלת מידי פעם. על דרך האומדן יש לפסוק לתובעת סכום של 80,000 ש"ח בפרט נזק זה.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד יעקב אבימור למערערים, עוה"ד מרדכי רסיוק ואבי רסיוק למשיבה. 29.8.01).
בש"פ 6005/01 - נאדר טהה ומוסא אהדיב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חטיפה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של נאדר נדחה ושל מוסא נתקבל).
א. העוררים, יחד עם נאשם נוסף, הואשמו בעבירה של חטיפה. הרקע לאישום הוא בגניבה של רכוש מבית העסק של מוסא (העורר 2). הוא דיווח על הגניבה למשטרה הפלסטינית באבו-דיס, וזו הודיעה לו כי חלק מן הרכוש הגנוב נמצא ברשותו של המתלונן. על פי הנטען הגיעו הנאשמים בשעות הלילה המאוחרות, לדוכנו של המתלונן בעיר העתיקה בירושלים, העירו אותו משנתו וחקרו אותו בעניין הרכוש הגנוב. המתלונן מסר את הרכוש הגנוב לידי הנאשמים ודרש לקבל את תמורתו. העורר 2 נטל מידי המתלונן את הרכוש שנגנב ממנו, ואילו העורר 1 שכנע את המתלונן לבוא עמם לסילוואן לצורך יישוב הסכסוך והחזרת כספו. למעשה, שני העוררים סיכמו עם המשטרה הפלסטינית באבו-דיס על הבאת המתלונן והרכוש הגנוב אליהם. המתלונן התלווה
לנאשמים אל רכבו של העורר 1. בהגיעם לרכב קשרו הנאשמים את ידיו ובאבו-דיס מסרו את המתלונן לידי המשטרה הפלסטינית והוא נשאר שם במעצר במשך מספר ימים. עם הגשת כתב האישום נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת התביעה והורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים, ואילו הנאשם הנוסף שלגביו נקבע כי חלקו בפרשה קטן יותר משל העוררים שוחרר בתנאים של חלופה למעצר. עררו של העורר 1 נדחה ושל העורר 2 נתקבל.
ב. באשר לטענה בדבר היעדר ראיות לכאורה - עיון בתיק החקירה המשטרתי מגלה כי קיימות נגד העוררים ראיות לכאורה. העוררים פעלו תוך עשיית דין עצמית והסתייעו לצורך כך במנגנון רב עוצמה. נסיבות אלה מעידות על המסוכנות הנשקפת מהעוררים לציבור בכלל ולמתלונן בפרט. זאת ועוד, קיים יסוד סביר לחשש ששחרורם של העוררים ממעצר יביא לשיבוש הליכי משפט. צדק ביהמ"ש המחוזי בהבחינו בין העוררים לבין הנאשם הנוסף. נראה מהנסיבות כי חלקו במעשה היה קטן מחלקם של העוררים, וניתן היה להסתפק בעניינו בחלופה למעצר. לעורר 1 עבר פלילי בעבירות ביטחון חמורות, בעבירות אלימות ובעבירת רכוש. בנסיבות העניין אין בחלופה למעצר כדי למלא אחר מטרת המעצר. אשר לעורר 2 - הוא אמנם היה בעל העניין אשר פנה לעזרת הרשות הפלסטינית ולעורר 1 לשם עשיית שימוש בשירותיו. עם זאת, מדובר באדם מבוגר יותר ללא כל עבר פלילי, אשר נראה כי ביחס אליו ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה. בנסיבות אלה יוכל העורר 2 להשתחרר מהמעצר בתאי "מעצר בית" מלא.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ג. בולוס לעוררים, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 22.8.01).
רע"פ 7153/99 - אלגד אורי נגד מדינת ישראל
*שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה ע"י אי אמירת אמת בחקירה במשטרה(מחוזי י-ם - ע.פ. 1256/99 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המערער כיהן כמפקד תחנת מבשרת ציון. באחד הלילות שהה במועדון "קוקטייל" בירושלים, יחד עם חברו בני לוי (להלן: בני) אשר עבד במקום. לאחר חצות, פרצה במועדון קטטה, במהלכה נפצע המערער בעינו מרסיס זכוכית. כדי להסתיר את דבר נוכחותו במועדון, בו סייע בשמירה ללא היתר מן הגורמים המוסמכים לכך במשטרה, סיפר המערער לממונים עליו כי נפצע כתוצאה מהתפוצצות מכסה זכוכית בביתו. המערער תידרך את אישתו לאשר את סיפורו וכן ביקש מחברו בני כי אם יוזמן לחקירה במשטרה בנוגע לקטטה, יאמר כי המערער לא היה במועדון בזמן הקטטה. זמן-מה לאחר מכן, נחקרו המערער ובני במשטרה בקשר לקטטה. בני אמר לחוקריו כי לא ראה את המערער בזמן הקטטה, והמערער טען כי לא שהה במועדון במהלכה. משנתגלתה עובדת נוכחותו של המערער במועדון וכן עובדת פציעתו במהלך הקטטה, הועמד המערער לדין והואשם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט ובעבירה של הדחה בחקירה.
ב. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. בימ"ש השלום קבע כי מכוח "חזקת המודעות" הוכח היסוד הנפשי הנדרש לצורך ההרשעה, והוסיף כי את כוונתו הפלילית של המערער ניתן להסיק גם "מעצם המעשה". בערעור לביהמ"ש המחוזי טען המערער כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירות הנדונות הוא יסוד של "כוונה מיוחדת", וכוונה כזו לא הוכחה. ביהמ"ש המחוזי מוכן היה להניח כי נדרשת כוונה מיוחדת, אך היחס הנפשי של "כוונה מיוחדת" מתייחס לרצון להכשיל חקירה ולפגוע בתהליך עשיית הצדק וחשיפת האמת במובן הרחב, ו"אפילו לא הוכח היחס הנפשי של המערער כלפי תוצאת החקירה בעניין הקטטה, הוכח גם הוכח רצונו-מטרתו בהכשלת חלק אחר מן החקירה, ודי בכך (בצירוף יסוד המודעות) לצורך קיומה של כוונה להכשיל את הליך החקירה". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ג. בפס"ד נרחב התייחסה השופטת בייניש לסוגיית החובה שבדין לומר אמת בחקירה משטרתית ולא לשקר. בישראל אין עבירה פלילית המטילה סנקציה עונשית מיוחדת בגין אמירת שקר בחקירה משטרתית אלא סעיף המחייב אמירת אמת בחקירה. אולם לאמירת שקר בחקירה סנקציה כללית בגין כל הפרת הוראה חוקית וכן לעתים עבירה בגדר האיסור לשבש מהליכי משפט. להלן בחנה השופטת בייניש את היסודות הנדרשים בעבירה של שיבוש מהלכי משפט ובעבירה של הדחה בחקירה, את היסוד הנפשי הנדרש, הכוונה לתוצאה וכיוצא באלה נושאים. כן נדרשה ל"כוונה" ו"צפייה" בעבירות שאינן תוצאתיות. בסופו של דבר הוחלט לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד יורם שפטל למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 29.8.01).
ע.פ. 8002/99 - אלי בכר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אינוס המבוססת על עדות המתלוננת ומצבה הנפשי לאחר המעשה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 4153/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. באחד הימים של חודש אוגוסט 1997, הבחין המערער בבת המושב בו הוא גר, כשהיא עושה את דרכה רגלית. הוא הציע להסיעה למושב ובמהלך הנסיעה סטה לדרך צדדית, ושם אנס את המתלוננת. המערער הואשם באינוס והגנתו היתה כי קיומם של יחסי המין היו בהסכמתה של המתלוננת. המערער אישר, כי ביקש מהמתלוננת שלא תספר על האירוע לאיש, וטעמו עמו: הוא איש נשוי. במרכז הראיות נגד המערער עמדה עדותה של המתלוננת. לראשונה בעדותה אמרה כי כאשר הוריד אותה המערער מרכבו, איים עליה עם אקדח, והזהיר אותה לבל תספר על הקורות אותה לאיש, ולא - הוא יהרוג אותה. המתלוננת העידה עוד, שכאשר הגיעה לביתה התקלחה, ובהמשך אותו ערב יצאה לצעוד עם חברתה א' ח'. לטענתה, תוך כדי הליכתן, הגיע המערער עם רכבו, אמר להן "שלום יפהפיות", ולאחר שנסע לדרכו סיפרה המתלוננת לחברתה "שאלי הזה התחיל אתי ותוך כדי זה אנס אותי". בפני ביהמ"ש היו ראיות על כך שבעקבות האירוע היה מצבה הנפשי של המתלוננת קשה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער באינוס וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ההכרעה בתיק זה היא בסופו של דבר, הכרעה בשאלות של עובדה המבוססת על אמינות העדים. הלכה היא, שבימ"ש של ערעור אינו נוהג להתערב בסוג זה של ממצאים, למעט מקרים חריגים בהם נמצא כי "ממצאים אלה הם בלתי סבירים בעליל או נטולים כל אחיזה בחומר הראיות". המקרה הנוכחי איננו מאותם מקרים חריגים. מצבה הנפשי של מתלוננת בעבירת מין, יכול לשמש ראייה התומכת במהימנותה. בפני בימ"ש קמא העידה גב' אילת ויינשטוק, עובדת סוציאלית אשר פגשה את המתלוננת 3 ימים לאחר האירוע, והיא תארה אותה כמי שהיתה "מאוד מדוכאת... בוכה כל הזמן. קשה היה לדבר איתה. היא היתה מפוחדת מכווצת כזאת". הסניגור לא חקר עדה זו בחקירה נגדית, ועל כן ניתן להניח כי התרשמותה מהמתלוננת היתה התרשמות-אמת. על פי גירסת המערער נמשכו האירועים, מרגע שהמתלוננת עלתה לרכבו ועד שהורידה במושב, כרבע שעה עד 20 דקות. חלק מזמן זה היה דרוש לנסיעה עצמה, ועל כן, ואם גירסת המערער נכונה, הספיקו לו דקות ספורות בלבד על מנת לנהל שיחה עם המתלוננת כדי להעמיק את היכרותו עמה, לשכנעה לקיים עמו יחסי מין, ולקיימם בפועל. גירסה זו, גם בתקופה המתירנית בה אנו חיים, נשמעת תמוהה.
ג. אכן, רק במהלך עדותה טענה המתלוננת, כי בעת שעמדה לרדת מרכבו של המערער, הוא דרש ממנה להימנע מלספר על האירועים לאיש, ואותה שעה הוא החזיק בידו אקדח.
כאשר נתבקשה המתלוננת להסביר מדוע אמירה זו נעדרת מהגירסה שמסרה במשטרה, השיבה "הייתי בלחץ". מטבע הדברים, שאיום באקדח אינו מסוג העניינים שמתלוננת אמורה לשכוח, גם אם קדם לו מעשה אינוס שהיתה קרבנו. מאידך, קשה לקבל את הטענה שהמתלוננת בדתה טענה זו מלבה, הואיל ועל פי עדותו של המערער, היה לו אותה עת אקדח, אך נשא אותו עמו רק כשנקרא לשרות מילואים. מדוע תטרח המתלוננת להוסיף בעדותה פרט כוזב וכזה שאיננו בתחום ידיעתה, כאשר היה נהיר לה שאם יוכח כי למערער אין כלל נשק, תתמוטט גם גירסתה בעניין האינוס.
ד. הסניגור העלה את הטענה שהמדינה לא חקרה ולא העידה את חברתה של המתלוננת. הכל מסכימים כי א' יכלה לשפוך אור על האירועים, ובעיקר להביא לביהמ"ש את גירסתה הראשונה של המתלוננת. את המחדל הזה פטרה עדת המשיבה, השוטרת ריקי שחר, בהשיבה בחקירתה הראשית: "קראתי לה גם למתן עדות. היא אמרה שאינה מוכנה למסור עדות במשטרה ולהתערב בסיפור". נדמה כי אילו כך נהגו גופי חקירה אחרים, היו רוב החקירות מסוכלות בעודן באיבן. ברם, אין במחדל זה כדי לפגום בראיות המשיבה. ראשית, כפי שכבר נפסק, מבחנן של ראיות התביעה אינו מותנה בשאלה "אם ניתן היה להשיג ראיה טובה נוספת, אלא אם הראיות שבאו לפני ביהמ"ש מספיקות לביסוס הרשעה; שהרי הדין הוא שדי בראיה 'מספקת', ואין כלל המחייב את התביעה להציג את הראיה 'המקסימלית' שניתן להשיג"; שנית, לו סבר המערער כי עדותה של א' עשוייה לסייע לו, יכול היה לזמנה כעדה מטעמו.
ה. אשר לעונש - על המערער נגזר עונש מאסר, שאף כי אורכו אינו מבוטל, הוא מתון ביותר בהשוואה לרמת הענישה הנהוגה בתחום זה של עבריינות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' רחל תורן כהן למערער, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה. 2.9.01).
בג"צ 1308+8350/00+244 - עמותת שיח חדש - למען השיח הדמוקרטי ואח' נגד שר התשתיות הלאומיות ומינהל מקרקעי ישראל
*צו ביניים בעתירות נגד המינהל בעניין שינוי יעוד קרקע חקלאית(בקשה לצו ביניים בעתירות שהוגשו - הבקשה נתקבלה).
א. עתירות התלויות ועומדות בבג"צ תוקפות את חוקתיות החלטות מועצת מקרקעי ישראל, לאפשר ליישובים חקלאיים החוכרים קרקעות מהמינהל לפתח בתחום המקרקעין פעילויות כלכליות שאינן חקלאיות. אחת ההחלטות מקנה פיצוי לחוכרים חקלאיים שונים בגין שינוי יעוד מקרקע חקלאית לקרקע המיועדת לבנייה ביוזמת המינהל. פיצויים אלה גבוהים משמעותית מהמגיע לחוכרים על-פי חוזי החכירה שנחתמו בינם לבין המינהל. העותרים טוענים כי בהחלטות אלה מקנה המינהל עדיפות למגזר החקלאי שלא כדין, היות ומדובר במשאב ציבורי כללי בעל חשיבות ציבורית עליונה. במסגרת העתירות שהוגשו נתבקש ביהמ"ש לתת צו ביניים נגד ביצוע ההחלטות. הבקשה נתקבלה.
ב. ההחלטות האמורות של המינהל הן החלטות חשובות ביותר מבחינה ציבורית. יש להן השלכות מרחיקות לכת, הן מקרינות על שוק הדיור בישראל, הן משליכות על סוגיית שטחי מקרקעין פתוחים ועל השגת יעדי תכנון ארציים, הן מעלות שאלות קשות ביחס לסוגיית השמירה על נכסי המקרקעין של המדינה ולסוגיית החלוקה ההוגנת של יתרונות כלכליים הקשורים בהם, הן נוגעות באינטרסים ובזכויות של החוכרים החקלאיים ביחס לשטחים שהם חוכרים. כל אלה נוגעים בשאלות יסוד של החברה הישראלית. המדיניות העומדת בבסיס החלטות המינהל מתגשמת הלכה למעשה מזה שנים רבות. ככל שהמדיניות מתגשמת והולכת כך גם ההשלכות שלה מתחזקות ומשתרשות. לבג"צ שיקול
דעת רחב בכל הנוגע למתן צווי ביניים על מנת לשמור על המצב הקיים בעת הגשת הבקשה. בג"צ המתין לכך שהממשלה תגבש את עמדתה העקרונית ביחס להחלטות המינהל לפני שיוצא צו ביניים והממשלה לא עשתה כן. בנסיבות אלה אין להמתין עוד ויש להקפיא את המצב הקיים בהוצאת צו ביניים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. 15.8.01).
ע.פ. 9282/00 - משה ירחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהשתתפות בהצתת בית כנסת קונסרבטיבי והקלה בעונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 1163/00 - ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער ושניים אחרים, יחזקאל כהן ויום טוב צליח, נטלו חלק בתפילה שנערכה במוצאי שבת אחת בבית הכנסת האורתודוקסי בשכונת רמות בירושלים. לאחר התפילה הזמין כהן את "מי שרוצה להיות גבר" להצטרף אליו להעלאת בית הכנסת "של הגויים" באש. השלושה שמו פעמיהם אל בית הכנסת הקונסרביטיבי ברמות, כאשר בנקודה כלשהי בדרכם שלף כהן ממקום מסתור מיכל של חומר דליק ויריעת בד. משהגיעו ליעדם, נכנסו שני האחרים לחצר בית הכנסת, והציתו אותו, בעוד המערער מטיל את מימיו על יד הגדר. המערער הואשם בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, וביהמ"ש קבע כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם הביע הסכמה או רצון לבצע את העבירה, או כי היתה לו יד בתכנונה, ועל כן זיכה אותו מעבירה זו והרשיעו בעבירה של סיוע להצתה. נוכחותו של המערער בזירת העבירה - כך קבע ביהמ"ש קמא - לא היתה מקרית; המערער היה מודע לכוונת שני חבריו לשלוח אש בבית הכנסת, ועל פי עדותו אף ניסה להניא אותם מלעשות כן. המערער לא מנע את המעשה ואף לא הסתלק מן המקום. בנסיבות אלה קמה ועולה חזקה, כי נוכחותו במקום נועדה לסייע למבצע העיקרי. ביהמ"ש גזר למערער 9 חדשים מאסר בפועל ו-6 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. ידיעתו של אדם על מעשה עבירה שאחר מתעתד לבצע, ואף השלמה עם המעשה, אין בה כדי להקים הרשעה בעבירה של סיוע. במסגרת היסוד העובדתי שבהגדרת העבירה, נדרשת התנהגות אשר יש בה כדי ליצור את התנאים לביצוע העבירה ע"י המבצע העיקרי. השאלה היא, מה נפקות יש לנוכחותו של המערער שלפנינו בזירת האירוע, לעניין הרשעתו בעבירת הסיוע. המערער לא היה בבחינת עובר אורח תמים בזירת האירוע. הוא התלווה לשני חבריו בדרכם למקום האירוע, שהה במקום עת ביצעו השניים את מעשה ההצתה, והתרחק מן המקום עם פרוץ השריפה. קמה איפוא ראיה לכאורה כנגד המערער, כי נוכחותו במקום נועדה לסייע לביצוע העבירה. חזקה זו כוחה עמה להעביר אל שכמו של המערער את הנטל לסתור את ההנחה האמורה לפיה נוכחותו נועדה לסייע למבצע העיקרי והוא לא עמד בכך.
ג. אשר לעונש - אמנם, עבירות המתבצעות על רקע דתי-אידיאולוגי, הן עבירות חמורות. ואולם, על פי הראיות, המערער לא היה היוזם של מעשה ההצתה, ולא נטל חלק פעיל בתכנון ובביצוע. יש רגליים לסברה כי הוא, אכן, נגרר ע"י חבריו לקחת חלק במעשה הנפשע, ובשלב מוקדם אף הביע דעתו, לטענתו, כנגד ביצוע המעשה. יש להתחשב גם בנסיבותיו האישיות הקשות. לפיכך יש להעמיד את תקופת המאסר לריצוי בפועל על 6 חודשי מאסר. הדיון יוחזר לביהמ"ש המחוזי שיבחן אם יש מקום לרצות את המאסר בדרך של עבודות שירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אנדרה רוזנטל למערער, עו"ד דוד פורר למשיבה. 5.9.01).
רע"א 3331/01 - קי.טי.וי. אלקטרוניקה בע"מ ואח' נגד צבי רוזן, עו"ד
*היענות לבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור, בקשתם לפטור מהפקדת ערבון נדחתה, ונקצבו להם 20 יום להפקדת ערבון בסך 25,000 ש"ח. המבקשים לא הפקידו את הערבון במועד. בבקשתם להארכת המועד טוענים המבקשים כי איחרו ב-10 ימים והאיחור נובע מהשקעת כספים מרובים, בתקופה הרלוונטית, ע"י המבקש 2 אשר הוא הנושא בעול הכספי מבין המבקשים, וזאת במסגרת הקמת גן ילדים המשמש לפרנסתו ולפרנסת בני משפחתו. המבקשים מדגישים, כי לא ייגרם עיוות דין למשיב כתוצאה מהיעתרות לבקשה. המשיב מתנגד לבקשה, וטוען כי דרך הילוכם של המבקשים מעידה על ניסיון להרוויח זמן ולגרום לסחבת, בלא הצדקה, משפטית או עובדתית. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ענייננו בבקשה להארכת מועד אשר לא נקבע בחיקוק, אלא בהחלטה שיפוטית. ככזו, אין הבקשה צריכה להצביע על טעמים מיוחדים למתן ארכה. עם זאת, נקבע בפסיקה, כי "הארכת מועד להפקדת ערבון אינה ניתנת כדבר שבשיגרה". בדרך כלל על המבקש ארכה להגיש בקשה הנתמכת בתצהיר מפורט על מנת לאזן את מחדלו. טענתו של המבקש בדבר קשיים כספיים זמניים עשוייה להסביר את אי הפקדת הערבון במועד. עם זאת, אין בטענה זו תשובה מספקת לשאלה האם ניסה המבקש 2 לגייס את הכספים מקרובי משפחה בעלי יכולת, אשר הוצעו בשלב מוקדם יותר כערבים במסגרת בקשת הרשות לערער. כמו כן הבקשה לארכה לא הוגשה בתוך המועד שנקבע מראש לצורך הפקדת הערובה. עם זאת, אין מדובר בהשתהות ארוכה, היכולה להצביע על זלזול בביהמ"ש, אלא בהשתהות קצרה יחסית. אף שישנם פגמים בדרך התנהלותם של המבקשים, ואף שהסבריהם למחדלם אינם שלמים, אין מדובר במקרה כזה, המצדיק דחיית בקשתם.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד י. אהרוני למבקשים. 26.8.01).
בש"פ 6275/01 - פלונים נגד מדינת ישראל
*הקלה בתנאי שחרור בערובה בעבירה של תקיפת שוטרים (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העוררים, אב ושני בניו, שאחד מהם קטין, תושבי מגדל העמק, הואשמו בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, איומים והיזק בזדון, בעקבות דרישת שוטר מהבן הבגיר שלא להחנות רכבו בצורה המפריעה לתנועה. בימ"ש השלום הורה לשחררם בערבות ובתנאי מעצר בית. בערעור לביהמ"ש המחוזי ביקשה המדינה שחלופת המעצר תהיה מחוץ למגדל העמק. ביהמ"ש המחוזי החליט כי הבנים ישהו במעצר בית מלא ברדיוס של 30 ק"מ ממגדל העמק. העוררים לא עררו לביהמ"ש על עצם ההחלטה שישהו במעצר בית. עתה הם מבקשים לשחררם כליל ממעצר בית ולאפשר להם לעבוד לפרנסתם. הערר נתקבל רק בעניין השהייה במעצר בית מחוץ למגדל העמק. לא היתה הצדקה להחמיר בתנאי מעצר הבית מעבר למה שקבע בימ"ש השלום. עיקר תרעומתם של העוררים עתה היא על הקביעה שישהו במעצר בית מלא ולא יוכלו לצאת לעבודה. במסגרת הדיונית הנדונה, אין העוררים יכולים כלל להעלות טענה זו, שכן הם לא ערערו על החלטת בימ"ש השלום ורק נתלים, עתה, בהחלטה המחמירה את תנאי מעצר הבית כדי להשיג הקלה בתנאי השחרור. לאחר חלוף זמן, יוכלו העוררים להגיש מצדם בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצר הבית.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד צבי אבנון לעוררים, עו"ד רז ולטר למשיבה. 23.8.01).
בש"פ 6314/01 - יצחק חדיף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה באיומים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלונן, שאול ימין, סחט באיומים את הנאשם מס' 2, שבתאי דלמדיגוס (להלן "שאבי") ואדם נוסף. המתלונן, שהוא, לגירסת המדינה, מי שנותן הלוואות בשוק האפור, פעל שלא כדין כדי לגבות חובות בריבית מופקעת משאבי ומאדם נוסף. בעקבות פנייתו של שאבי, נקט המערער בפעולות סחיטה נגד המתלונן. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. בזמן המעשים נשוא האישום, היה העורר נתון במעצר בית בגין עבירה של סחיטה באיומים. על כן, אם ישנן ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו, אין מקום כלל לשקול לשחרר שוב את העורר למעצר בית. ישנן ראיות שלא יכולה להיות, לכאורה, מחלוקת עליהן, והן הקלטות של שיחות בין המתלונן לבין העורר. העורר שמר על זכות השתיקה ובא כוחו ניסה לתת להקלטות פרשנויות מקלות. אולם, גירסה מפיו של ב"כ העורר איננה יכולה להיות שקולה לגירסה של העורר עצמו.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד אביגדור פלדמן לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 27.8.01).
בש"פ 5388/01 - יהודה רבינוביץ נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים (הערר נתקבל בחלקו).
העורר הואשם בעבירה של גרם מוות ברשלנות, בתאונת דרכים, יחד עם עבירות תעבורה נוספות. על פי כתב האישום נהג העורר במשאית ועצר בצומת בנתיב השמאלי, המיועד לפנייה שמאלה. כאשר התחלף ברמזור האור המיועד לנוסעים ישר וימינה מאדום לירוק, החל העורר בנסיעה, למרות שבכיוון נסיעתו (שמאלה) דלק עדיין אור אדום ברמזור. כתוצאה מכך התנגש עם רכב פרטי. נהג הרכב הפרטי נהרג ונפצעו שלושה אנשים. תחילה נפסל העורר פסילה מינהלית ל-90 ימים. ביום 12.7.00 הורה בימ"ש השלום ברמלה על פסילת הרשיון של העורר עד תום ההליכים, "ואף מעבר ל-6 חודשים". ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה ביום 23.8.00. הוגשה בבקשה לעיון חוזר שנדחתה. בקשה דנא נטען כי חל "כרסום" בראיות במהלך שמיעת פרשת התביעה וכן כי עבר זמן רב בו פסול העורר מלהחזיק רשיון נהיגה. הערר נתקבל בחלקו.
אין תשתית לטענה לפיה חל כרסום בראיות התביעה במהלך שמיעת הראיות. יותר כבדת משקל היא הטענה בדבר משך הזמן הארוך בו פסול העורר מלהחזיק ברשיון. העורר נפסל מלהחזיק רשיון בהחלטה המקורית "עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת אף מעבר ל-6 חודשים". כפי שנפסק בעבר, בתי המשפט לא יפסלו אדם מלהחזיק ברשיון נהיגה מעבר לתקופה של 6 חודשים, אלא לאחר שנתנו דעתם לנסיבותיו של הענין, ותוך שישקלו קביעתה של תקופה קצובה לפסילה. בנסיבות המקרה שלפנינו יש לפסוק כי הפסילה תפקע ביום 31.12.01.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד אילון אורון לעורר, עו"ד רז ולטר למשיבה. 23.8.01).
בש"פ 6267/01 - אנג'ליקה יוסופוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סיוע לרצח ע"י מחבל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
על פי כתב אישום שהוגש נגד העוררת ונאשם נוסף (להלן: הנאשם) סייעה העוררת לביצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה, להתפוצצותו של חומר נפיץ ועבירות נלוות נוספות. על פי כתב האישום, הנאשם הינו תושב סיריס שבאיזור ג'נין, ובתקופה עובר לאירועים התגורר בת"א. במהלך השנה האחרונה היתה העוררת חברתו. בחודש ספטמבר 2000 נהרג אחיו של הנאשם במהלך
תהלוכה שיצאה מאוניברסיטת אל נג'אח בשכם. כדי לנקום את מות אחיו דקר הנאשם בשוק הכרמל קצין צה"ל ופצע אותו אנושות. לאחר נסיון הרצח נמלט הנאשם לג'נין. לאחר כחדשיים סיפר הנאשם לעוררת כי דקר את הקצין והוא חושש שאם יחזור לת"א, הוא ייעצר. לאחר מכן הגיע הנאשם לאזור גוש דן, כשהוא נושא עימו שני מטענים של חומר נפיץ ואקדח. העוררת התלוותה אליו וסייעה לו להניח את המטענים בשני מקומות באזור ת"א ולהפעילם. הנאשם לא הצליח לגרום לפיצוץ והעוררת סייעה לו לקחת את אחד המטענים, כדי להחזירו לג'נין. במהלך נסיעה זו, התבקש הנאשם להזדהות במחסום של כוחות הבטחון, ואז ירה באקדח שהיה ברשותו במטען, וגרם למותו של אדם אחד ולפציעתם של עשרה אנשים אחרים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים והערר נדחה.
המעשים שלכאורה עשתה העוררת מגבשים, לכאורה, את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הסיוע. לא היתה מחלוקת על כך שישנה חזקת מסוכנות. המחלוקת התמקדה בשאלה אם עלה בידי העוררת להפריך את חזקת המסוכנות. הסניגור טוען כי העוררת היתה קרבן של הנאשם. כי מדובר בנערה ישראלית צעירה ונאיבית שלא התעניינה כלל בנושאים מדיניים או בטחוניים, ונסחפה לקשר של אהבה הרסנית עם מי שלימים הפך למחבל. מערכת היחסים עם הנאשם נפסקה, ואין כל סבירות בטענה כי אולי עשוייה היא, במהלך המשפט נגדה, להיכנס למערכת יחסים הרסנית נוספת עם מי שלימים יהפוך למחבל. אין לקבל טענה זו. הנאשם מצוי אמנם במעצר, אולם, לעוררת הכרויות עם חבריו של נאשם זה. מחוות הדעת הפסיכולוגית שהגישה ההגנה עולה כי העוררת הינה תלותית, ילדותית וחסרת בשלות רגשית. היא נוטה להיסחף בקלות יחסית אחרי דמויות חזקות וסמכותיות המהוות לגביה מקור להזדהות. דווקא בשים לב לתכונותיה של העוררת, אין לסמוך עליה כי לאחר שניתקה עצמה מבני עמה, לא תשוב לסורה בדרך זו או אחרת.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד אלדר שחר לעוררת, עו"ד תמי אניס למשיבה. 23.8.01).
בש"פ 6165/01 - אברהם לייבו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר התגורר בדירתו בבת ים עם שתי ידידות, אורלי (המנוחה) ולירז. ברשות העורר היו מספר כלי נשק אותם החזיק ברשיון. באחד הלילות שהו השלושה בחדרו של העורר תוך שהן מצחקקות ולעתים מתווכחות עמו. תוך שהייתם בחדר החזיקו העורר והשתיים לסירוגין באקדח, שלא היה טעון באותו שלב. לפי כתב האישום התרגז העורר בשלב מסויים על השתיים, חטף את האקדח מידיה של אורלי, טען אותו, ותוך שהוא מאיים על השתיים שיהרוג אותן, כיוון את האקדח לעבר ראשה של אורלי שהיתה במרחק של כחצי מטר ממנו, דרך אותו, וירה לעברה. העורר הואשם ברצח וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
גדר הספיקות הוא אם מדובר ברצח או בפליטת כדור בשוגג. הראיות לכאורה מצביעות על כך שמדובר ברצח. לכאורה, רצח ללא מניע, או לפחות - ללא מניע של ממש. ואולם נסיון החיים מלמד שמעשי רצח רבים נעשים בשל מריבות של מה בכך, כתוצאה מהתפרצות כעס רגעית. העדרו של מניע "סביר", אינו עומד מול כוחן של הראיות לכאורה. לכך יש להוסיף כי ככל הנראה נטל העורר סמים. אכן, אין עוד חובה היום לעצור נאשם בעבירת רצח וחובה לשקול חלופת מעצר גם בגין אישום ברצח. אולם, בשתי חוות דעת שהוגשו, הן של התביעה והן של ההגנה, יש ביטוי בכך שלעורר הפרעת אישיות. צירוף המעשה, לגביו יש ראיות לכאורה, עם העובדה שהעורר פועל, לדברי
הפסיכיאטר מטעמו, תחת השפעת סמים, מצביעים על מסוכנות ומביאים לכלל מסקנה שאין לשחרר את העורר בחלופת המעצר.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד חוגי צדוק לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 19.8.01).
בג"צ 6270/01 - נעמה פרנק ואח' נגד ביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע ואח'
*דחיית עתירה לבג"צ כאשר העותרים היו צריכים לפנות לביה"ד לעבודה המקיים הליך באותו נושא (העתירה נדחתה).
ביה"ד האזורי לעבודה נתן צו מניעה זמני, לבקשת ועד עובדי פויכטוונגר תעשיות אשדוד, בו אסר על 4 חברות מקבוצת "פויכטוונגר", (המשיבות), ובהן פויכטוונגר תעשיות אשדוד, לפעול לכל שינוי במצב הבעלות או השליטה בחברות אלה. העותרים הם חלק מבעלי מניות, או בעלי עניין בחברת "פויכטוונגר תעשיות". העותרים טוענים כי הם מוכרים פוטנציאליים בעיסקת מכירת מניות העתידה להתבצע בחלק ממניות החברה וכי צו המניעה הוצא בחוסר סמכות והוא בטל מעיקרו. הדרך היחידה לבטלו, לטענתם, הינה עתירה לבג"צ. לטענתם לא צורפו כצד להליך בפני ביה"ד האזורי לעבודה, ולביה"ד אין סמכות לגביהם. העתירה נדחתה על הסף.
העותרים הינם, לטענתם, צד ג', זר להליך, אשר זכויותיו נפגעו שלא כדין מן הסעד הזמני שניתן בביה"ד האזורי לעבודה. תקנתם של העותרים היא בתוך מערכת ביה"ד לעבודה, ולא בדרך של פנייה לבג"צ. אם, אכן, כטענת העותרים, צריך היה לצרף אותם לבקשה, הם זכאים לבקש להצטרף להליך בביה"ד לעבודה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, גב' נאור. עוה"ד רנאטו יאראק וגב' חדווה הס לעותרים. 20.8.01).
בג"צ 5395/01 - יעקב סדיק נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי
*בג"צ אינו מתערב בפס"ד של בתי הדין לעבודה אלא בתנאים מיוחדים (העתירה נדחתה על הסף).
ביה"ד הארצי לעבודה דחה את תביעת העותר נגד המוסד לביטוח לאומי לשלם לו קיצבה מיוחדת כאמור בסעיף 112 לחוק הביטוח הלאומי. דחיית תביעתו של העותר הסתמכה על התקנות שהותקנו מכח סעיף 112 ושלפיהן גמלאות על פי סעיף 112 יינתנו לנכה שיראה כי הוא זקוק לעזרה בביצוע פעולות היום-יום. העותר טוען כי סעיף 112 קובע כתנאי לקבלת קיצבה מיוחדת נכות עבודה בדרגה של %75, ותנאי זה הוא תנאי בלעדי ואילו התנאים הנוספים שנקבעו בתקנות בטלים. הנימוק המרכזי שמעלה העותר לטענה זו טמון בלשונו של סעיף 112 כפי שנקבע בנוסח המשולב של חוק הביטוח הלאומי משנת 1995 לעומת נוסחו הקודם של הסעיף. עניינו של העותר הובא בפני ביה"ד לעבודה. בפסק דינו דחה ביה"ד את טענות העותר וקבע כי ניתנה לשר סמכות להתקין תקנות המשלימות את תנאי הזכאות לקיצבה המיוחדת. החלטה זו אושרה ע"י ביה"ד הארצי לעבודה. העתירה נגד החלטה זו נדחתה על הסף.
בג"צ אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי הדין של ביה"ד הארצי לעבודה, והוא מתערב בפסקי דין כאמור רק בהתמלא שני תנאים מצטברים: האחד מתייחס לטעות משפטית שנפלה בהחלטת ביה"ד, והאחר, כאשר הצדק מחייב התערבותו. בעניין שלפנינו לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת ביה"ד הארצי לעבודה. הנוסח המשולב של חוק הביטוח הלאומי לא נתכוון לבטל את תוכנו של החוק הקודם, ואין בשינויי הנוסח שנעשו בסעיף 112 כדי לבטל את התקנות שנעשו מכוחו.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' נאור. 2.9.01).
ע.א. 3456/00 - נ.ס.נ.ר. ייצור ושיווק בע"מ נגד מנורה חב' לביטוח בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת תיק מוצגים (בקשה להארכת מועד להגשת תיק מוצגים - הבקשה נתקבלה).
על פי צו הגשת סיכומים הגישה המבקשת סיכומים אך לא הגישה תיק מוצגים. באיחור של 3 חודשים ביקשה להגיש את תיק המוצגים. הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
המועד להגשת תיק מוצגים קבוע בתקנה 438 לתקנות סדר הדין האזרחי. האיחור בהגשת המוצגים עומד על כ-3 חודשים. ההסבר שניתן לאיחור אינו הסבר מספק, על פניו. תקנה 443 מסמיכה את הרשם להתיר, "על פי צד אחד", להגיש תיק מוצגים לאחר שעבר המועד לכך, "ובלבד שהמבקש הראה סיבה מספקת לכך, והדבר לא יגרום לדחיית מועד הדיון". בהקשר זה, ננקטה בעבר גישה אשר אינה מתמקדת בהסבר שניתן להגשת המוצגים באיחור, ומייחסת את עיקר המשקל לפגיעה הצפויה בכל אחד מן הצדדים על-פי כל אחת מן האפשרויות - קבלת המוצגים או סרוב לקבלם. מקום בו מדובר במוצגים שממילא היו בפני הערכאה הדיונית והגשתם - ולו באיחור - לא היתה כרוכה בהפתעה או בפגיעה לצד שכנגד, התקבלו המוצגים, ותרופתו של הצד שכנגד היתה בחיוב המבקש בהוצאות על הליך מיותר לו גרם במחדלו. כך המצב בענייננו.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד אביגדור פלדמן למערערת. 20.8.01).
בש"פ 6315/01 - רפי אוחנינה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של חטיפה, איומים וסחיטה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלונן יליד 1979 מסובך בעסקי הימורים. העורר הוא בעליו של "קפה אינטרנט" בכפר סבא, ועל פי הנטען בכתב האישום עיסוקו האמיתי הוא מלוה בריבית בשוק האפור. לדברי המתלונן נוטל העורר לעצמו חובות שחבים לאחרים ומפעיל את כוחותיו לגביית הכספים. כן גובה העורר דמי חסות, והמתלונן החב לעורר כספים, שימש בפועל כגובה דמי החסות באחד מבתי העסק ומשקיבל את הכסף לידיו, נוצר חוב נוסף שהוא חב לעורר. לפי הנטען שילם המתלונן לעורר, על חשבון חובותיו, סכום של 40,000 ש"ח, והודיע לעורר כי אין בכוחותיו לשלם עוד כספים. העורר איים עליו כי יהרגנו. המתלונן הסתתר מפניו במשך תקופה מסויימת. באחד הימים פגש המתלונן באחיינו של העורר ושניים אחרים בחוף הים בהרצליה. השלושה תקפו את המתלונן, היכו אותו ודקרו אותו בסכין. במהלך התקיפה התקשר אחיינו של העורר אל העורר והודיע לו כי המתלונן בידיהם. העורר הואשם יחד עם השלשה האחרים בעבירות נסיון חטיפה, איומים וסחיטה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
בין אם פגשו התוקפים במתלונן באקראי, ובין אם באו אליו לאחר מעקב שעקבו אחריו, אין חולקין, ואף העורר אינו חולק על כך, שהמכות שהפליאו התוקפים במתלונן נובעים מן העובדה כי הוא לא פרע את הכספים שהעורר תובע מידיו. העורר עצמו בשיחה בינו לבין המתלונן, שהוקלטה ע"י המשטרה, מבהיר למתלונן ש"הקטטה", כלשונו, שנסתבך בה לא היתה באה לעולם אילו הוא, המתלונן, היה מגיע לכלל הסדר פרעון עם העורר. אפילו תתקבל הטענה שלא הוכחו איומים מפורשים שהשמיע העורר כלפי המתלונן אין בכך כדי לשנות מן החומרה של המעשה.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד אביגדור פלדמן ואבים יריב לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 26.8.01).