ע.פ. 4368+4378/99+4230 - סברי אבו ג'נאם ואח' נגד מדינת ישראל
*המבחנים, הנתונים, והקשר הסיבתי משפטי הנדרשים להרשעה בעבירה של הריגה וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 337/97 - ערעורו של סברי על ההרשעה נתקבל בחלקו וכן ערעורו על מידת העונש והערעורים האחרים נדחו).
א. המערער סברי הוא בעליו של נכס בירושלים, אשר נוהל בסיועו של המערער קאסם. בנכס התגוררו בשכירות מוגנת אחד אבו ראוף וכן המנוח ג'ורג' חורי ובני משפחתו. באחד הערבים הגיעו סברי וקאסם אל אבו ראוף, במטרה לפנותו מדירתו ומשסירב עזבו את המקום וחזרו לאחר מכן עם המערער מחמד כשהם מצויידים בכלי ברזל ובמקלות. אבו ראוף הסתתר ומשלא מצאו את אבו ראוף בביתו, פנו לבית המנוח, במטרה להניע אף אותו לפנות את דירתו. המנוח ניסה להרגיע את המערערים ובני לוויתם, אולם סברי וקאסם תקפו אותו בכלי המשחית בהם הצטיידו. בשלב כלשהו נפל המנוח ארצה עקב התקף לב ונפטר לאחר מכן. בתו של המנוח, שהיתה בחודשי הריונה הראשונים, הותקפה אף היא, ואיבדה את עוברה. בין סברי וקאסם לבין משפחת המנוח נערכה, לאחר האירוע, סולחה, במסגרתו שולמו למשפחת המנוח כ-50,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את סברי וקאסם בעבירת הריגה, וגזר עליהם מאסר בפועל לתקופה של שנתיים ומאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים. מוחמד זוכה מעבירת ההריגה, אך הורשע בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות והסגת גבול ונדון למאסר בפועל של 8 חודשים ומאסר על תנאי של 18 חודשים. הערעורים של קאסם ושל מוחמד נדחו וערעורו של סברי נתקבל בסעיף ההרשעה ועקב כך הוקל ענשו.
ב. המערערים הואשמו בעבירה של הריגה, שהינה עבירה של תוצאה, בה יש להצביע על קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשיו של הנאשם לבין התוצאה. לעניין הקשר הסיבתי העובדתי, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי אירוע תקיפתו האלימה של המנוח היווה "סיבה שבלעדיה אין" להתרחשות תוצאת מותו. בחינת חוות דעת המומחים ועדויותיהם מעלה כי אין מקום להתערב במסקנה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי בשאלה זו. ניתן לקבוע איפוא כי לגבי כל המערערים נתקיים היסוד העובדתי של עבירת ההריגה, במובן זה שהם נטלו חלק באירוע אלים, שהביא למותו של המנוח.
ג. אשר לקשר הסיבתי משפטי - עבירת ההריגה דורשת מחשבה פלילית, מודעות לרכיבים העובדתיים של העבירה, ובפרט לאפשרות של גרימת התוצאה, וכן כוונה או פזיזות באשר לתוצאה זו. הפזיזות באה לידי ביטוי בחזות מראש של התרחשות התוצאה האסורה, כשלצידה אדישות לאפשרות גרימת התוצאה, או, למצער, קלות דעת ביחס אליה. מבחנה של הפזיזות הוא מבחן סובייקטיבי אישי, ואין דרישת הפזיזות באה על סיפוקה אלא אם הנאשם אכן חזה בפועל סיכון ממשי לקרבן. על פי המצב המשפטי דהיום, מודעות לתוצאה הקטלנית היא אחד האלמנטים של עבירת ההריגה. המערערים לא כיוונו מעשיהם מראש למטרה של קטילת חיי המנוח, אלא ביקשו להטיל עליו פחד ואימה, במטרה להביאו לפינוי המושכר. יחד עם זאת, הוכח כי קאסם, שהכיר את המנוח זמן רב קודם לאירוע, וניהל את עסקי השכירות של סברי, ידע כי המנוח לוקה במחלת לב קשה וכי מצב בריאותו רופף. כאשר מצרפים את דבר ידיעתו של קאסם אודות מחלת לבו של המנוח לעובדה כי מדובר באדם מבוגר, הרי חזקה על מי שנטל חלק פעיל באירוע כאמור, שהיה מודע סובייקטיבית לאפשרות שהתנהגותו האלימה תביא לתוצאה של קטילת חיי המנוח. כך שהרשעתו של קאסם בעבירת ההריגה בדין יסודה.
ד. אשר לסברי - הלה כפר בעדותו במשפט ובהודעתו במשטרה בעובדת ידיעתו הקודמת אודות מחלת הלב של המנוח. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בגירסתו. אולם, נותר ספק סביר בשאלת ידיעתו של סברי אודות מחלת הלב. לפיכך, יש לזכות את סברי מעבירת ההריגה, ומשכך תדון אחריותו הפלילית בעבירות אחרות העולות מן העובדות
יחד עם הדיון באחריותו של מחמד הטוען נגד הרשעתו בעבירות שונות מאלה שבכתב האישום.
ה. אשר להרשעתו של מחמד - ביהמ"ש המחוזי קבע, כאמור, כי אין להרשיע את מחמד בעבירת גרם מוות ברשלנות, אך עשה שימוש בהוראת סעיף 184 לחסד"פ והרשיע את מחמד בעבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, הגם שעובדות אלה לא נטענו בכתב האישום. לטענת מחמד לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן בפני ההאשמה בעבירה של הסגת גבול. אין לקבל טענה זו. במסגרת פרשת ההגנה, דן בא כוחו של מחמד בהרחבה בשאלה היכן ארע האירוע הנדון. ביהמ"ש קבע כממצא עובדתי כי המערערים, ומחמד בכללם, נכנסו לבית המנוח, וכי ארוע התקיפה ארע בתוך ביתו של המנוח. משכך, לא נפגמה הגנתו של מחמד, ויש לדחות את ערעורו על ההרשעה. הדברים האמורים ביחס למחמד יפים אף לעניינו של סברי. שגם אותו יש להרשיע בעבירה של תקיפת המנוח בנסיבות מחמירות וכן בעבירה של הסגת גבול לביתו של המנוח.
ו. אשר לעונש - בנסיבות הענין, איזן ביהמ"ש המחוזי כראוי בעניינם של המערערים קאסם ומחמד בין השיקולים לחומרא ולקולא. התוצאה הטרגית שנגרמה בעטיו של האירוע, מחייבת השתת עונשי מאסר בפועל על המערערים. אשר לסברי - משזוכה מן האישום שיוחס לו ונמצא אשם בעבירה קלה יותר ובהתחשב בגילו ובמצב בריאותו יועמד ענשו על מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים ומאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד מנחם בלום למערערים, עו"ד עודד שחם למשיבה. 5.9.01).
בג"צ 2271/98 - דוניה זאד אחמד מוחמד עאבד ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הענקת אזרחות לנשים ערביות שוויתרו על האזרחות משנישאו לתושבי האיזור ועתה התגרשו וחזרו להתגורר בישראל. *אין בג"צ דן בעתירות כלליות וסתמיות(העתירה נדחתה לאחר שדרישות העותרות נתמלאו ע"י המשיבים).
א. שבע העותרות היו אזרחיות ישראל, תושבות ישראל והתגוררו בישראל. במועדים שונים במהלך שנות ה-80 נישאו העותרות לתושבי אזור יו"ש וכל אחת מהן הלכה אחרי בן-זוגה למקום מגוריו באזור, וזכתה, לבקשתה, במעמד של תושבת קבע באיזור, וניתנה בידה תעודת זהות של האיזור. במדיניות שנהגה במשרד הפנים אותן שנים, חוייבו כתנאי מוקדם לקבלת מעמד של תושבות קבע באיזור - לוותר על אזרחותן הישראלית. לימים נתגרשו העותרות ושבו למשפחותיהן בישראל. משביקשו להסדיר מחדש את מעמדן בישראל ולקנות לעצמן זכות לישיבת קבע, נידחו בקשותיהן. העותרות ביקשו להורות למשיבים להשיב להן את אזרחותן ואת תעודות הזהות הישראליות שנלקחו מהן. לאחר הגשת העתירה, ובעקבות דיונים שהיו בביהמ"ש, החליטו רשויות משרד הפנים על הנהגתו של נוהל חדש להשבת אזרחות ישראל לנשים במעמדן של העותרות. משנקבע הנוהל החדש, הושבה אזרחות ישראל לעותרות, וכן הוענקה אזרחות ישראל לילדיהן המתגוררים עימהן בישראל.
ב. העותרות טוענות כי הוענקה להן האזרחות רק מעתה ואילך, ואילו זכותן עומדת להן, להשבה למפרע של האזרחות, ורק השבה למפרע, טוענות הן, תזכה אותן בזכויות שונות אותן מעניק המוסד לביטוח לאומי. העותרות נתבקשו להבהיר אלו זכויות יישללו מהן אך הן לא פרטו. כיוון שכך אין להידרש לטענות על פגיעות תיאורטיות. יתר-על-כן: בג"צ איננו הפורום הראוי והמתאים לבירור הטענות אותן מעלות העותרות בדבר פגיעה שנפגעו - שלא-כדין, לטענתן - בזכויותיהן הסוציאליות. בירור סוגיית זכויות אלו מקומן להתברר בדרך הרגילה והמקובלת.
ג. במהלך הדברים הרגיל ניתן היה לסיים בכך את הדיון, אלא שהאגודה לזכויות האזרח, אשר צירפה עצמה כעותרת נוספת לעתירה, מבקשת לטעון בשם כל הנשים האנונימיות שאי-פעם ויתרו על אזרחותן עם נישואיהן ועקירתן מישראל לאיזור. מבקשת היא להוציא פסק כללי המצהיר, כי יש להשיב לכל אותן נשים (אנונימיות) - למפרע - את אזרחותן שעליה ויתרו. כשם שבעבר לא נעתר בג"צ לעתירות כלליות, כן יהא גם הפעם. לא יהא זה לא נכון ולא ראוי להדרש לעתירה שהיא כללית וסתמית במהותה - כעתירתה זו של האגודה לזכויות האזרח.
ד. אשר להחזרת תעודות הזהות - גם בעניין זה באו העותרות על סיפוקן אלא שהאגודה לזכויות האזרח טוענת כי הצו האוסר על תושב האיזור להחזיק בה-בעת בתעודות זהות של תושב האיזור ובתעודת זהות ישראלית ניתן בחוסר סמכות. ברם, המפקד הצבאי הוא בעל זכות השליטה באיזור, והוא הנושא באחריות לסדר הציבורי ולמימשל התקין בשטח. אם נמצא למפקד כי ביטחון האיזור והשמירה על הסדר הציבורי תבעו את התקנתו של צו תעודות זהות, היה המפקד רשאי ומוסמך לצוות צו זה. המפקד הוציא את הצו משיקולי ביטחון, בעיקר בשל החשש שמא החזקת תעודות זהות של ישראל בידי תושבי האיזור תנוצל לרעה ותסייע לביצוע פעולות נגד ישראל. נימוקי ביטחון אלה טעם רב יש בהם.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד גילה שטופלר ודן יקיר לעותרות, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 27.8.01).
ע.א. 3422/01 - דוד ומתי בורושק נגד ישראל מובשוביץ ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבות(בקשה להארכת מועד להפקדת ערבות - הבקשה נתקבלה).
א. הערעור נשוא הבקשה הוגש ביום 2.5.01. ביום 3.5.01 הוחלט כי על המערערים להפקיד ערבון בסך 30,000 ש"ח בתוך 30 ימים. החלטה זו הומצאה לידי ב"כ המערערים ביום 31.5.01. לפיכך, החל מניין הימים באותו יום, ונוכח העובדה שיום 30.6.01 היה יום שבת, המועד האחרון להגשת הערובה היה יום 1.7.01. הערבות הוגשה ביום 2.7.01, ועימה הבקשה לארכה. בנימוקי הבקשה מצויין, כי הוצאת הערבות הבנקאית התעכבה כתוצאה מניתוח שעבר ב"כ המבקשים, עו"ד מוזס, שהביא להיעדרותו בין הימים 24.6.01 עד 27.6.01, בעקבות הוצאת גידול סרטני שבועות אחדים לפני כן. הערבות הבנקאית הוצאה במועד - 1.7.01 - אך הגיעה, בנסיבות אלה, לביהמ"ש ביום אחד של איחור. המשיבים מתנגדים בתוקף להארכת המועד. התנגדותם מבוססת על ההנחה, כי האיחור של המערערים הוא של יותר משבועיים, וכי המועד האחרון להפקדת הערובה היה עוד לפני שאושפז ב"כ המערערים. עוד הם טוענים, כי במשרדו של ב"כ המערערים עו"ד נוסף וכי הפקדת הערבות הבנקאית אינה עניין לעורך הדין כלל. הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
ב. המועד אותו מבוקש להאריך נקבע בהחלטה של ביהמ"ש. ככזה, אין צורך בטעם מיוחד על מנת להאריכו, ודי בטעם סביר, המצדיק זאת. בפסיקה נקבע, כי בשיקולים הבאים בחשבון יש להתחשב בעיקר באינטרסים של המבקש ושל הציבור בכללותו. במסגרת שיקול הדעת האמור, ניתן גם משקל לשאלה אם התנהגותו של המבקש הצביעה על זלזול כזה בביהמ"ש, שחומרתו מצדיקה אי קיום דיון בערעורו לעיצומם של דברים. לא ניתן משקל רב לאינטרס המשיב שהערעור יידחה מחמת אי הפקדת ערבון במועד, במיוחד כאשר המשיב לא הגיש בקשה לכך. במקרה דנא, ניתנה סיבה מתקבלת על הדעת לאיחור. הגם שהכנת ערבות בנקאית אינה עניין בעל אופי משפטי מובהק, אין לפקפק בטענת ב"כ המערערים, כי הוא טיפל בהכנת הערבות הבנקאית, ואין הדבר חורג מגדר פעולות
המתבצעות לא אחת ע"י עו"ד המטפל בתיק. אשר לכך שיש במשרדו של עו"ד מוזס עו"ד נוסף, הרי שגם אם ניתן היה להיעזר בו, אין לדון בהקשר זה לכף חובה את עו"ד מוזס, אשר מסתבר מבקשתו כי היה טרוד באותה תקופה בהתמודדות ובטיפולים במחלה קשה עד מאד.
ג. יש להצר על כך, שבאת כוחם של המשיבים בחרה להטיח מלים קשות בב"כ המערערים, ולכנות את בקשת הארכה שהגיש כבקשה ש"כל כולה התחסדות נלוזה". אכן, ההתנגדות לבקשת ארכה עשוייה להיות לגיטימית. ברם, השימוש בכינויים חמורים, המופנה בנסיבות הענין נגד מי שאין חולק כי לקה במחלה קשה, אינה עולה בקנה אחד, לכאורה, עם החובה של עו"ד לנהוג בצד שכנגד ב"דרך ארץ" (סעיף 23 לכללי לשכת עוה"ד - (אתיקה מקצועית).
(בפני: הרשם שחם. עו"ד רפאל מוזס למערערים, עו"ד אברהם מזור למשיבים. 23.8.01).
בש"פ 7019/01 - מדינת ישראל נגד פליקס אביטל ושלום אבוטבול
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של חבלה, איומים, סחיטה והדחה בחקירה(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המתלונן, מכרם של המשיבים, עוסק בעבודות עפר. ביום 24.8.01 אמר המשיב צ'רלי למתלונן כי הוא חשוד במעורבות בגניבת רכב המשמש בעבודה של סלילת כבישים. המתלונן כפר בחשד. ביום 26.8.01, בשעות הצהריים, הוזמן המתלונן טלפונית לבוא למועדון המנוהל ע"י צ'רלי כדי לפגוש את בעל הרכב הגנוב. המתלונן הגיע למועדון ושם הוכה ע"י שני המשיבים שגם איימו עליו שאם לא יחזיר את הרכב יהרגו אותו. את תלונתו למשטרה מסר המתלונן ביום הארוע. כשעה לאחר הארוע ביקרו צ'רלי ואדם נוסף את ביתו של המתלונן. לאמו של המתלונן אמר צ'רלי כי "לא צריך בעיות, לא צריך ללכת למשטרה, לא צריך בית-משפט" ולאחיו של המתלונן, שהזדמן למקום, אמר צ'רלי כי אם מה שקרה יגיע למשטרה, שוב לא תהיה לו שליטה על המתרחש. המשיבים הואשמו בעבירות של סחיטה ופציעה בנסיבות מחמירות, פליקס הואשם גם בהחזקת אקדח וצ'רלי הואשם גם בהדחה בחקירה. התביעה ביקשה את מעצרם של השנים עד תום ההליכים. השופט סבר כי אין ראייה לכאורה לכך שהשניים איימו על המתלונן ואת הצידוק במעצר יש לבחון על יסוד ההנחה שהמתלונן הוכה במהלך תגרה במועדון בינו לבין אחרים והגיע למסקנה שיש לשחרר את השניים בתנאי מעצר בית. הערר נתקבל.
ב. יש ראיות לכאורה גם לאיומים, אך גם על יסוד הנחתו של השופט שמדובר בארוע אלים שלא תוך שימוש בכלי-נשק כלשהם - יש לראות את הארוע בחומרה רבה ולהעלות ממנו מסקנות למידת מסוכנותם של שני המשיבים. מדובר, בעליל, בפרשה של סחיטה באיומים. למשיבים הרשעות קודמות בעבירות דומות. בנסיבות העניין לא ניתן להסתפק, ביחס לכל אחד מן המשיבים, בחלופת מעצר. עם זאת, יהיה מקום לשקול את דבר שחרורם לאחר שהמתלונן ועדי התביעה העיקריים האחרים ישלימו את מתן עדויותיהם בביהמ"ש. מעצרם עד לשלב האמור מתחייב, הן מצורכי השמירה על המתלונן ובני משפחתו, והן מן החשש מפני הדחת עדים ושיבוש מהלכי משפט.
ג. החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה ביום 5.9.01 סמוך לשעה 00:18. התובע הודיע לביהמ"ש כי בכוונתו להגיש ערר על ההחלטה וביקש לעכב את שחרורם של המשיבים מן המעצר. השופט החליט לעכב את שחרורם של המשיבים עד יום 6.9.01 שעה 00:14. הערר הוגש בפועל בסביבות השעה 00:13 וסדרי העבודה של ביהמ"ש העליון לא איפשרו לקבעו לדיון אלא בשעה 30:15. כך אירע, שעד שהגיע הערר לדיון שוחררו המשיבים מן המעצר. הסניגורים, שהוזמנו לדיון בהודעה של הרגע האחרון, הודיעו כי הם
נמצאים רחוק מירושלים, וביקשו לדחות את הדיון עד למחרת. בפועל התקיים הדיון ביום 7.9.01. החלטת ביהמ"ש המחוזי לעכב את שחרורם של המשיבים ב-20 שעות בלבד - ולא ב-48 שעות, כפי שבסמכותו וכמקובל לעשות - העמידה את פרקליטות המדינה ואת ביהמ"ש העליון בפני לוח זמנים בלתי-אפשרי. אכן, לא בכל מקרה שבו מתבקשת ארכה להגשת ערר חייבת הערכאה הדיונית להעניק לתביעה את הארכה המירבית. עם זאת, מוטל על הערכאה הדיונית לקבוע ארכה סבירה שתאפשר את הגשת הערר וקיום דיון בו במסגרת הזמן הנתון ללא אילוצים מכבידים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עוה"ד ד. יפתח ור. סויד למשיבים. 7.9.01).
עש"מ 7686/00 - אריאן תעיזי נגד נציבות שירות המדינה
*הרשעה בעבירות משמעת וחומרת העונש שכלל פיטורין(הערעור על פסה"ד נדחה בעיקרו והערעור על גזה"ד נדחה).
א. המערערת שימשה כעובדת ביהמ"ש במשך כ- 22 שנה. היא הורשעה בשורה של עבירות משמעת ובכללם כי זלזלה בקהל הפונים אליה, התפרצה בצעקות כלפי הקהל ונקטה ביחס בוטה ופוגע כלפי עובדים וממונים עליה. ביה"ד קבע כי "העדויות... הותירו בנו רושם קשה מאוד לגבי תפקודה והתנהגותה של הנאשמת עם הקהל... חלק מן העדים שהעידו בפנינו היו מזועזעים בעת מתן העדות... דבר שיש בו כדי להעיד על עומק פגיעתה בהם". ביה"ד קבע עוד כי "הוראה של ממונה יש לקיים, גם אם אין היא נראית לעובד מוצדקת על פניה...". בסיום הכרעת דינו אף דחה ביה"ד את הטענות כי מעשיה של המערערת נכנסים להגדרת "זוטי דברים" בקבעו כי שמירה על צביונו של השירות הציבורי ועל היחס שניתן ע"י עובדיו הוא בגדר תפקידו של ביה"ד ואינו בבחינת "זוטי דברים". בגזר הדין נקבע כי יש לפטר את המערערת לאלתר משירות המדינה. עם זאת, בהתחשב במצבה הבריאותי, הכלכלי והסוציאלי של המערערת, החליט בית הדין כי המערערת תפוטר "ללא פגיעה בדרגה או בזכויות הפרישה שצברה". הערעור על פסה"ד נדחה פרט לפריט אחד שבכתב האישום הכולל פריטי עבירה רבים והערעור על גזה"ד נדחה.
ב. ביחס להרשעה קבע ביהמ"ש העליון כי סעיפי האישום הוכחו כדבעי פרט לסעיף אחד. ביחס לערעורה של המערערת על גזר הדין נקבע כי למרות זיכוייה מאחד מפרטי האישום, אין מקום להתערב בגזר הדין. ביהמ"ש העליון אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו ע"י ביה"ד למשמעת, אלא במקרה בו האמצעים הללו חורגים במידה ניכרת מן הראוי בנסיבות המקרה. בעניינה של המערערת אמצעי המשמעת הולמים את האישומים שבהם הורשעה. אכן, מדובר באמצעי משמעת חמור, ואולם המערערת הורשעה בגין שורה של אירועים שבהם התנהגה בצורה בוטה שאינה הולמת עובד בשרות המדינה. למרות האזהרות הרבות שניתנו לה, והנסיונות שנעשו לסייע לה באמצעות חברי ועד העובדים, התנהגותה של המערערת לא השתפרה והיא המשיכה לנהוג כפי שנהגה קודם לכן. בנסיבות שנוצרו אין מנוס מפיטוריה של המערערת מעבודתה בשירות המדינה, ואין ניתן להסתפק בהעברתה לתפקיד אחר בשירות.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד יונתן גליק למערערת, עו"ד אורי כרמל למשיב. 13.9.01).
עש"מ 2168/01 - חמני אליעזר נגד נציבות שירות המדינה
*הרשעה בעבירות משמעת של הטרדה מינית והתנהגות שאינה הולמת ביחסים שבין העובד לפקידה במשרד הכפופה לו(הערעור נדחה).
א. המערער היה עובד מדינה משנת 1963, ומשנת 1979 שימש כסגן חשב משרד הדתות מטעם החשב הכללי במשרד האוצר, עד לפרישתו לגימלאות בשנת 2000. ביום 19.12.96
הוגש נגד המערער לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה אישום בגין מעשי הטרדה מינית שביצע במשך שנים כלפי עובדת במשרד הדתות אשר היתה כפופה לו (להלן: "המתלוננת"). בסעיף 3 לכתב האישום נטען כי במהלך שנות עבודתם המשותפת במשרד הדתות, נהג המערער לספר למתלוננת על חיי המין שלו, ואף הציע לה מספר פעמים לקיים עמו יחסי מין. עוד נטען כי המערער התחכך בגופה של המתלוננת, נגע מספר פעמים בחזה, ומספר פעמים ניסה לנשקה על פיה, אך היא התחמקה ממנו. סעיף 4 לכתב התובענה מתאר אירוע מסויים שהתרחש ביום 4.2.96, שבו פנה המערער לעבר המתלוננת בעת שהיתה יחד עם עובדת אחרת בפרוזדור המשרד (להלן: סיגל), תפס בידו את שדה ואמר לה שהוא אוהב את זה. המתלוננת הכתה את המערער על ידו וביקשה שיחדל ממעשיו. המערער הסיר את ידו משדה של המתלוננת ולאחר מכן נגע באיבר מינה מעל שמלתה. כתב האישום מייחס למערער עבירת משמעת לפי התקשי"ר בגין מעשי הטרדה מינית, וכן עבירות לפי חוק שירות המדינה (משמעת).
ב. ביה"ד למשמעת קבע כי היחסים האישיים בין המערער למתלוננת היו קרובים וכי שיחות על נושאי מין ונגיעות גופניות היו דפוס התנהגות שנמשך לאורך שנים בין המערער לבין המתלוננת כחלק ממערכת היחסים הקרובה ביניהם. ביה"ד לא השתכנע כי המעשים שיוחסו למערער בסעיף 3 נעשו שלא בהסכמתה של המתלוננת או תוך ניצול מעמדו של המערער במקום העבודה ומרותו כלפי המתלוננת, ועל כן קבע כי הם אינם מהווים הטרדה מינית אסורה, וזיכה את המערער מהעבירה לפי חוק שירות המדינה. עם זאת, ביה"ד קבע כי בדפוס ההתנהגות שאותו אימץ המערער ביחסיו עם המתלוננת יש כדי לפגוע בתדמיתו של השירות הציבורי, ועל כן ראה להרשיעו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת לפי החוק. באשר לאירוע מיום 4.2.96, אליו מתייחס סעיף 4 לכתב התובענה, קבע ביה"ד כי הוא היה "חריג ויוצא דופן, גם באותה מערכת יחסים קרובה" ובמעשיו באותו יום הפר המערער את הוראת התקשי"ר בדבר הטרדה מינית, ויש יסוד להרשעתו בעבירה לפי חוק שירות המדינה. ביה"ד הטיל על המערער נזיפה חמורה והורדה בדרגה אחת לפרק זמן של חצי שנה. הערעור כנגד הכרעת הדין נדחה.
ג. ככלל, אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים כאשר הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות וכאשר הגירסה העובדתית שאומצה ע"י הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. אין זה המצב בענייננו. הסתירות בין גירסתה של המתלוננת לבין גירסתה של סיגל אינן מהותיות וההסבר שנתן ביה"ד לסתירות אלה הוא הגיוני. מטבע הדברים, באירוע שמשכו שניות בודדות, אין לצפות כי עיניהם של שני אנשים שונים יקלטו בדיוק את אותן תנועות. החשוב הוא כי המתלוננת וסיגל תיארו אירוע זהה במהותו, שבמהלכו נגע המערער באבריה האינטימיים של המתלוננת, בפרוזדור המשרד בצהרי היום.
ד. אשר לטענה בדבר כבישת תלונתה של המתלוננת במשך תקופה ארוכה - אין בכך כדי לשלול מהמתלוננת את מהימנותה אם קיים הסבר מתקבל על הדעת מדוע נכבשה העדות. התופעה של כבישת התלונה בעבירות מין, ובכלל זה מעשי הטרדה מינית במסגרת העבודה, אינה נדירה ולעניין זה הסברים אפשריים מסוגים שונים. לא פעם העובדת המוטרדת חשה בושה, עלבון וקלון, או רתיעה מפני החשיפה ומפני מחירה החברתי והאישי של חשיפה כזו. חששן של קרבנות הטרדה מינית להתלונן מתעצם, מטבע הדברים, כאשר המטריד הוא איש בעל סמכות הממונה עליהן במסגרת עבודתן, כבמקרה דנן. בית הדין היה ער לכך שהמניע המיידי להגשת התלונה נעוץ היה בכעסה של המתלוננת על המערער על רקע החלטתו לקדם עובדת שיחסיה עמה היו עכורים, אלא שבית הדין לא ראה שיש בכך כדי לפגום במהימנות גירסתה.
ה. טענתו הנוספת של המערער היא שקביעת ביה"ד כי המתלוננת הסכימה למעשיו של המערער במשך השנים, אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו כי האירוע מיום 4.2.96 נעשה שלא בהסכמתה. טענה זו אין לה על מה לסמוך. ביה"ד קבע כי לאותה פגיעה בגופה ובכבודה של המתלוננת בפרהסיה, לא נתנה המתלוננת הסכמה, וקיים יסוד להרשיעו לגביו בהפרתה של הוראת התקשי"ר ובעבירה לפי החוק.
ו. אשר להרשעה של המערער בהתנהגות בלתי הולמת, המתייחסת להתנהגותו הכוללת כפי שהוכחה בפני ביה"ד ותוארה הן באישום 3 והן באישום 4 לכתב-התובענה - השאלה היא אם צדק ביה"ד בקבעו כי אף שהמעשים המיניים שיוחסו למערער עקב התנהגותו במשך השנים, לא היו בגדר הטרדה מינית, היה בהם משום התנהגות בלתי הולמת. התשובה לכך היא חיובית. "התנהגות שאינה הולמת" את תפקידו של עובד מדינה, לא הוגדרה באופן נוקשה וממצה בחוק שירות המדינה (משמעת), והיא מקיפה קשת של אופני התנהגות אשר על פי הערכים והמוסכמות החברתיים המקובלים, אינם ראויים לעובדי מדינה. התנהגות במקום העבודה המאופיינת בהערות בעלות אופי מיני, במעשים גלויים בעלי אופי מיני, בנגיעות ובמעשים המבוצעים בפומבי ועל דרך השגרה בעובדת במקום עבודתה, היא התנהגות שיש בה יצירת אווירה בלתי הולמת את שירות המדינה. אין ספק כי ממונה שנהג באופן האמור כלפי עובדת הסרה למרותו, גם אם עשה כן ללא יסוד של ניצול, התנהגותו חורגת מנורמת התנהגות מקובלת וקבילה בשירות המדינה.
ז. יש להוסיף כי ביהמ"ש העליון אינו נוהג להתערב בקביעותיו הנורמטיביות של ביה"ד למשמעת המכיר היטב את שירות המדינה, את צרכיו ואת הנורמות אשר ראוי כי ישררו בו. כך גם יש לקבוע בעניין שלפנינו כאשר ביה"ד יישם אמות מידה ראויות וקבע כי המערער נהג באופן שאינו הולם את תפקידו של עובד המדינה.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד רוני בר און ועדי בן יעקב למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 12.9.01).
בג"צ 6317/01 - יחזקאל זאפט נגד השופט ש. טימן ביהמ"ש המחוזי ואח'
*מחיקה על הסף של עתירה שעניינה החלטת ביניים במשפט פלילי(העתירה נדחתה על הסף).
א. העותר נעצר ביוני 2000 כחשוד בביצוע עבירות סמים. נחתם עמו הסכם לפיו ישמש עד מדינה כנגד אחרים, והוא שוחרר ממעצרו. בסמוך לאחר מכן עזב את הארץ שלא כדין. הוצא נגדו צו מעצר המורה על מעצרו "בכל מקום ובכל עת". העותר אותר בנמיביה, לה אין הסכם הסגרה עם ישראל. הוא נעצר ע"י קצין דרום אפריקאי שהודיע על כך למשטרת ישראל, הועבר לדרום אפריקה שם נמסר לשוטרים ישראלים ואלה הביאו אותו ארצה. העותר טען שכל ההליכים, החל ממעצרו בנמיביה ועד להבאתו לישראל, נעשו שלא כדין ושלא בסמכות, תוך קנונייה בין משטרת ישראל, משטרת דרום אפריקה ומשטרת נמיביה, ועל כן יש להתלות את כתב האישום מחמת "הגנה מן הצדק". ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה והעותר פנה לבג"צ. העתירה נמחקה על הסף.
ב. מדובר בהחלטת ביניים בפלילים שאין אפשרות לערער עליה אלא, במידת הצורך, במסגרת ערעור על פסה"ד. העותר סבור שיש מקום להתערבותו של בג"צ כיוון שמדובר, לטענתו, בהחלטה הנוגעת לעצם סמכותו של ביהמ"ש לקיים את ההליך. אולם, מקומן ושעתן של טענותיו של העותר יהיה, במידת הצורך, במסגרת ערעור על פסה"ד, אם יורשע בדינו. כבר היו דברים מעולם, שהיתה פנייה לבג"צ בה התבקש לבטל כתב אישום לאחר שטענת "הגנה מן הצדק" הועלתה בערכאה הדיונית ונדחתה, ונפסק שם כי "...מקומה של טענת 'הגנה מן הצדק', אינו במסגרת עתירה לבימ"ש זה, כי אם
בפני הערכאה שבפניה נשמע המשפט הפלילי". גם הטענה שהעניין המועלה בעתירה זו נוגע ל"היעדר סמכותו" של ביהמ"ש המחוזי לדון את העותר, אין בה, בנסיבות של ענין זה, להביא לידי התערבותו של בג"צ.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד קובי סודרי לעותר. 22.8.01).
ע.א. 4885/00 - מרגלית כהן ואח' נגד עזרא גזולי
*קיום צוואה בעדים וסירוב לקיים צוואה מאוחרת יותר מחמת פגם צורני(מחוזי חיפה - המ' 24399/97 - הערעור נדחה).
א. לונה גוזלי, אלמנה בת 93, נפטרה ביום 29.9.96, ולה עשרה ילדים. הבן עזרא גוזלי - המשיב - (להלן: "עזרא") הגיש לביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה לקיים צוואה של המנוחה מיום 1.2.96, בה ציוותה את כל רכושה למשיב. תשעת ילדיה האחרים התנגדו לקיומה של צוואה זו והגישו בקשה לקיים "צוואה" מאוחרת יותר. הצוואה הראשונה היא צוואה בעדים, והמערערים טוענים שהצוואה המאוחרת יותר, מבטלת אותה. הצוואה המאוחרת היא "מסמך" מיום 6.8.96, הכתוב בכתבי יד שונים, מצידו האחורי של טופס ריק של לשכת רישום המקרקעין ובו נאמר: "אני הח"מ לונה גוזלי... מאשרת בזה כי רצוני מאז ומתמיד היה כי כל רכושי בכלל הדירה בה אני גרה... תעבור אחרי מותי לכל ילדי בחלקים שווים". על צוואה זו חתומים שני עדים לאמר: "מאשרים בזאת כי בזמן חתימתה של לונה גוזלי על מסמך זה היינו נוכחים. גברת לונה היתה בדעה צלולה בעת חתימה זו".
ב. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה רפואי-גריאטרי לחוות דעה על מצבה של המנוחה ועל יכולתה להבחין בטיבן של הצוואות ב- 1.2.96 וב- 6.8.96. כן מינה מומחית לכתבי יד, על מנת לברר אם החתימה על גבי המסמך מיום 6.8.96 היא חתימתה של המנוחה. באשר לחתימה "לונה גוזלי" המופיעה בתחתית המסמך, המומחית לכתבי יד לא יכלה לקבוע אם זו חתימת המנוחה, ומאידך קבעה כי החתימה "לונה" על-גבי הצוואה מיום 1.2.96 היא חתימתה של המנוחה. באשר למצבה הרפואי של המנוחה בעת עריכת הצוואות, התברר כי בתקופה בה נחתמו הצוואות סבלה המנוחה ממחלה פיזית קשה. בסוף שנת 1995 או תחילת שנת 1996 פרצה אצלה מחלה סופנית שהביאה למותה. בחודש יולי 1996 חלה החמרה ניכרת במצבה. על מצבה של המנוחה בסמוך לעריכת המסמך, ניתן ללמוד מדו"ח, שנעשה למנוחה מטעם המוסד לביטוח לאומי ביום 2.8.96, ארבעה ימים לפני עריכת "הצוואה" השניה. על רקע נתוני הדו"ח קבע המומחה הרפואי כי הסבירות לכך שהמנוחה ידעה על מה היא חותמת ביום 6.8.96, היא נמוכה בהשוואה למועד הצוואה הראשונה, כאשר המחלה היתה עדיין בתחילתה.
ג. ביהמ"ש המחוזי השתכנע, מתוך חומר הראיות, כי רצונה של המנוחה היה לצוות את נכסיה לבן עזרא, בהתאם לצוואה הראשונה. באשר למסמך מיום 6.8.96, קבע בית המשפט כי מבחינת דיני הצוואה יש בו פגם צורני. לא צויין על-ידי עדי הצוואה בגוף המסמך, כי המנוחה הצהירה בפניהם שזאת צוואתה. לפיכך, הנטל להוכיח את אמיתותה של הצוואה מוטל על שכם המערערים, והם לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה כי המנוחה עשתה את המסמך תוך שידעה להבחין בטיבה של צוואה ושלא מתוך השפעה בלתי הוגנת עליה מצד המערערת או מי מטעמה. הערעור נדחה.
ד. המסמך שנכתב ביום 6.8.96 הוא לכאורה "צוואה בעדים". ניתן למנות שני פגמים לפחות במסמך. הפגם האחד - אין במסמך הצהרה של המנוחה שזו צוואתה. הפגם השני - אין במסמך אישור של העדים, על כך שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה. בשל הפגמים האמורים, על המבקש לקיים את הצוואה לשכנע את בית המשפט באמיתותה.
מכלול הנסיבות הכרוכות בעריכת המסמך מיום 6.8.96 מקים ספק באמיתותה של "הצוואה". המנוחה היתה בשנות ה-90 לחייה, במצב גופני ירוד מאוד, וסבלה מאי ספיקת כליות חמורה. המנוחה היתה סיעודית לחלוטין, מרותקת למיטה, והיתה תלויה בעזרת הזולת באופן מוחלט. אין שום הוכחה לכך שהמנוחה התכוונה לערוך צוואה. העדים המופיעים בצוואה לא העידו בביהמ"ש על כך שהיו נוכחים בעת עריכת הצוואה, על כך שהמנוחה הבינה שמדובר בצוואה ועל כך שהבינה את תוכן הצוואה. גם בהנחה שהמנוחה חתמה על "הצוואה" והבינה את תוכנה, אין הוכחה לכך שהצוואה היא פרי רצונה האמיתי של המנוחה, ולא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד רון ברנט ושלום אלון למערערים, עו"ד אריה זרזבסקי למשיב. 9.9.01).
בש"פ 5831/01 - יצחק חדיף נגד מדינת ישראל
*אין פגם בסירוב להעמיד חומר חקירה לרשות הסניגור לפני הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים(הבקשה נדחתה).
א. העורר נעצר לחקירה בחשד כי עבר ביחד עם אדם נוסף עבירה של סחיטה באיומים. ביום 19.7.01 הוגש נגד העורר כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. הסניגור טען כי העובדה שחומר החקירה לא הועבר לסניגוריה לפני הדיון בהארכת המעצר מנע דיון ענייני במעצר עד לתום ההליכים. לפיכך, טען, ראוי שהעורר ישוחרר. לאחר שביהמ"ש המחוזי עיין בחומר החקירה והשתכנע כי יש תשתית ראייתית לכאורה כנגד העורר, ביקש הסניגור לקבוע את הדיון רק ביום 30.7.01 כדי שהסניגוריה תוכל לעיין בחומר החקירה. בקשתו נדחתה ועל החלטה זו הוגש הערר. בינתיים התקיים הדיון במעצר גופו והערר בעניינו של העורר התייתר למעשה. הסניגור ביקש לדון בכל זאת בעררו באשר ברוב רובם של הליכי המעצר מסתיים הדיון במעצר עצמו בטרם יש סיפק בידי ערכאת הערעור לדון בשאלה המשפטית שהוא מעלה. הוחלט לדון בנושא וטענת הסניגור נדחתה.
ב. ביהמ"ש אכן אינו דן בשאלות תיאורטיות שאין להן נפקות מעשית, אך נוכח הטענות שהועלו וההסתברות הגבוהה כי שאלה זו תשוב ותתעורר ובטרם תתלבן תהיה שוב לתיאורטית, יש להכריע בה.
ג. סעיף 74(א) לחסד"פ קובע לאמור: "הוגש כתב אישום... רשאים הנאשם וסניגורו... לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה... ולהעתיקו". טוען הסניגור כי למרות שנקבעה בסעיף 74 הזכות לעיין בחומר החקירה רק לאחר הגשת כתב האישום (שביחד איתו מוגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים), מן הראוי למסור את החומר לסניגור זמן מה לפני הגשת כתב האישום. טענה זו יש לדחות. בשלב בו טרם התגבש סופית חומר החקירה הרלוונטי להגשת כתב האישום, קיים אינטרס ענייני לקיים את החקירה ואת בחינת הראיות בידי התביעה בלא כל הפרעה או עיכוב. טעמיה של המדינה נגד מסירת החומר לפני הדיון במעצר אינם טעמים טכניים בלבד, כטענת הסניגור, ואף אין לומר כי התביעה מונעת בעניין זה משיקולי נוחות. הוראת סעיף 21(ד) מאפשרת לבית המשפט לדחות את הדיון במעצר על פי בקשת הנאשם או סניגורו, כדי לאפשר שהות לסניגוריה לבחון את חומר החקירה. הכלל הוא שביהמ"ש יקבל את בקשת הדחייה ויאריך את מעצרו של הנאשם רק לאחר עיון בחומר החקירה, ולאחר שימצא כי יש בידי המדינה תשתית ראייתית לכאורה למעצרו של הנאשם, הגם שתשתית זו טרם נבדקה ע"י סניגור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אביגדור פלדמן לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 4.9.01).
עש"מ 1804/01 - מדינת ישראל נגד אסתר אלקריף
*החמרה בעונש והטלת אמצעי פיטורין על עובדת שהיתה אחראית למחשבי המשרד ורשמה לעצמה שעות עבודה נוספות רבות(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיבה עובדת בשירות המדינה משנת 1981. בשנים 1995-1998 הועסקה בתפקיד מנהלת מדור עובדים במשרד התיירות, והיתה לה הרשאת כניסה למחשבי המשרד. בתקופה האמורה שינתה המשיבה במחשב המשרד את שעות הגעתה לעבודה ושעות היציאה מהעבודה, ב- 405 הזדמנויות שונות, ועקב כך זכתה בתוספת של 900 שעות נוספות. נגד המשיבה הוגשה תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, היא הודתה, הורשעה, וביה"ד גזר לה, ברוב דעות, נזיפה, הורדה בשתי דרגות למשך 4 שנים, פסילה למשך 5 שנים לתפקידים ניהוליים בתחום כח-אדם ולתפקידים בעלי נגישות למאגרי מידע, השבה בגובה ארבע משכורות חודשיות. בנימוקי גזר הדין הביא ביה"ד בחשבון את הנסיבות האישיות, את החרטה, ההודאה ואת עמדת המשרד שנטתה לסלוח למשיבה. דעת המיעוט גרסה כי יש לפטר את המשיבה ללא פגיעה כספית, היינו, להמתין ולממש את הפיטורין רק במלאת למשיבה 40 שנה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. מעשה שיש בו שליחת יד בכספי ציבור המבוצע בידי עובד הציבור, הוא מעשה שפגיעתו בשירות רבה. בשל עוצמת הפיתוי והקלות בה ניתן להערים על המערכת יש להקפיד על כך שאמצעי המשמעת יהוו תגובה הולמת ומרתיעה. אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיבה לא כללו אמצעי של פיטורין. בעניין זה עמדתו של בית הדין אינה עולה בקנה אחד עם עמדתו של בית המשפט העליון באשר לעבירות בהן קיים חשש לתדמית השירות הציבורי ולאמון הציבור. במיוחד כך במקרים בהם מדובר בעובד הממונה על התחום, אשר מעל באמון בתחום שעליו היה מופקד. בנסיבות כאלה יש להפעיל את אמצעי המשמעת של פיטורין.
ג. בנסיבותיה האישיות של המשיבה ניתן לקבל את גישתה של דעת המיעוט, ולאפשר למשיבה להשאר בשירות עד גיל ארבעים. אכן, בעקרון, משהוחלט על פיטורי עובד כאמצעי משמעת, אין לאפשר לו המתנה ממושכת בשירות כדי לצבור זכויות. שונה הדבר כאשר מדובר במספר חודשים בלבד שנותרו לעובד כדי לממש את זכויותיו שכבר נצברו וכאשר יתר נסיבות העניין אינן מחייבות הרחקה מיידית. התוצאה היא שהמשיבה תמשיך בעבודתה עד הגיעה לגיל ארבעים. בהגיעה לגיל זה תפוטר משירות המדינה. עד גיל 55 תקבל המשיבה גימלה חלקית בסך %60 מסכום הגימלה הכולל המגיע לה. מגיל 55 תקבל את מלוא הגימלה המגיעה לה על פי דרגתה ושנות עבודתה. בנוסף, תשיב המשיבה לקופת המדינה את הכספים שנלקחו על ידה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' רחל מטר למערערת, עו"ד אלי בן טובים למשיבה. 13.9.01).
ע.א. 410/00 - ראובן ודלילה דבש נגד גליה גלזנר
*פיצוי בשל פיגור ברישום העברת נכס במרשם המקרקעין (הערעור נדחה).
המערערים הפרו את התחייבותם לפדות משכנתא הרובצת על דירה שמכרו למשיבה ולהעביר למשיבה את זכות הבעלות הרשומה בדירה כשזו נקייה משעבודים למיניהם. ביהמ"ש המחוזי פסק, כי בגין אי-סילוק המשכנתא מוטל על המערערים לשלם למשיבה פיצוי השווה ל$-25 לכל יום של פיגור, החל במועד הגשת התביעה. שיעור הפיצוי האמור נקבע בחוזה ע"י הצדדים כמנגנון של פיצויים מוסכמים. הערעור על גובה הפיצוי נדחה.
הצדדים נקלעו למבוי סתום. כל עוד לא ימצאו המערערים דרך לפדות את המשכנתא, לא תוכל המשיבה לזכות ברישום הבעלות על דירתה. ב"כ המשיבה הצהירה שאם המשיבה תיווכח כי ויתור מצידה על חלק מחיובי פסק הדין יוכל לקדם את סיכוייה לקבלת
הבעלות, כי אז תהיה מוכנה לגלות נדיבות כלפי המערערים. כל עוד המערערים אינם עושים מאמץ של ממש להיחלץ מן המילכוד שלתוכו גררו גם אותה, הריהי עומדת על קיום חיוביו של פסה"ד. בכך אין להתערב.
(בפני השופטים: מצא, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. עו"ד ד. עמיר למערערים, עו"ד גב' נ. מזובר למשיבה. 5.9.01).
ע.א. 5939/01 - ממן אסתר וחנניה נגד ממן בנימין
*ביטול החלטה של שופט לפסול עצמו לאחר שבעל הדין הגיש נגדו תלונות לנשיא ביהמ"ש העליון (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
בין המערערים למשיב מתנהל הליך אזרחי בבימ"ש השלום בחדרה. המשיב לא היה מיוצג ע"י עו"ד. בקשתו הראשונה כי ביהמ"ש יפסול עצמו נדחתה על הסף ביום 14.6.01 היות והמשיב לא תמך אותה בתצהיר. ביום 4.7.01 הגיש המשיב בקשה נוספת, הפעם בצירוף תצהיר. בבקשה פירט המשיב שורה של אמירות קשות, שלטענתו השמיע כלפיו השופט, ושורה של החלטות, שלטענתו, אינן הוגנות. ביום 17.6.01 הגיש המשיב תלונה על השופט לנשיא ביהמ"ש העליון, לנשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה ולמנהל בתי-המשפט בה התלונן על ניהול ההליך בעניינו. ביום 15.7.01 החליט השופט כי "מאחר והנתבע הגיש תלונה נגדי ועל אף שנראה לי כי אין חשש למשוא פנים, וכדי שהצדק יראה אני פוסל את עצמי מלדון בתיק". הערעור נתקבל.
בימ"ש יפסול עצמו מלשבת בדין "אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". המבחן לקיומו של חשש ממשי הוא מבחן אובייקטיבי. בנסיבות המקרה שלפנינו ביהמ"ש סבר כי אין קיים חשש ממשי לקיומו של משוא פנים. אחד הטעמים שבגינו החליט לפסול עצמו הוא כי תחושתו הסובייקטיבית של המשיב היא כי עליו לעשות כן. אך בכך אין די. נראה כי הסיבה המרכזית בגינה פסל עצמו השופט מלשבת בדין טמונה בתלונה שהתלונן עליו המשיב. אך כבר נפסק כי אין בעובדה, שצד להליך הגיש תלונה כנגד שופט הדן בעניינו, כשהיא עומדת לבדה, כדי לפסול אותו מלשבת בדין.
(בפני: השופטת בייניש. 11.9.01).
בש"פ 7294/01 - מדינת ישראל נגד ארקדי צ'יבס
*החמרת תנאי שחרור בערובה בעבירות של סרסרות לזנות כליאת שווא וסחיטה באיומים (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה תוך החמרת תנאי השחרור).
העורר הואשם בעבירה לפי סעיף 203א(ב) לחוק העונשין, ולצדה גם עבירות של סרסרות למעשה זנות, כליאת שוא וסחיטה באיומים. בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב עד לסיום עדותה של המתלוננת, שהיא תושבת חבר המדינות, ואשר בסיום עדותה יש כוונה לשלח אותה בחזרה לארצה, נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביסוד הבקשה למעצר הוצב החשש, שאם לא ייעצר עלול המשיב לפגוע במתלוננת ולהדיח אותה בעדות. השופט סבר שאכן קמה עילה למעצרו של המשיב, אלא שבנסיבות העניין, ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חילופית. הערר נדחה תוך החמרת תנאי השחרור.
השופט קבע כי לצד ערבויות אחרות מוטל על המשיב להפקיד סך של 5,000 ש"ח במזומנים, וסכום זה איננו מהווה ערובה מספקת למניעת הסיכון. לפיכך יש להגדילו לסך 50,000 ש"ח, שיופקד אם במזומנים ואם בערבות בנקאית. לתנאי השחרור שקבע השופט יתווסף איסור המוטל על המשיב לקיים קשר כלשהו, בין ישיר ובין עקיף, עם המתלוננת. הפרת תנאי זה תצדיק את החזרתו של המשיב למעצר לאלתר וכן את חילוט הערבויות,
לרבות הערבון במזומנים. המשטרה תיידע את המתלוננת בדבר קיום האיסור הזה ותורה לה לדווח מיד על כל פנייה אליה, אם תבוא, מצד המשיב או מטעמו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד חנן גולד למשיב. 17.9.01).
בג"צ 5866/01 - זיתון עמאד וזיתון שאהר נגד משרד הפנים
*דחיית עתירה שהוגשה בתיק אחד ע"י שתי נשים שביקשו לקבל אזרחות ישראלית מחמת צירוף שני עניינים נפרדים בעתירה אחת (העתירה נדחתה על הסף).
שני העותרים הם תושבי ירושלים שנישאו ב-20.11.00 לאזרחיות ירדניות. בעתירתם הם מבקשים להורות למשיב להעניק אשרות כניסה לישראל עבור נשותיהם. בתגובתה לעתירה טענה המדינה כי יש לדחותה על הסף משום שבמסגרת העתירה צירפו העותרים שני עניינים שונים שאין ביניהם קשר, ולפיכך היה ראוי להגיש עתירה בגין כל אחד מהם בנפרד. לגוף העתירה טענה המדינה כי העתירה התייתרה ביחס לעותר 1, שכן לאשתו הונפקה אשרת כניסה. ביחס לעותר 2, מציינת המדינה כי העותר עצור בגין עבירות פליליות עד לתום ההליכים נגדו ובגין אירועים אלה החליט משרד הפנים כי אין מקום בשלב זה לאפשר את כניסת אשתו לארץ. העתירה נדחתה על הסף.
דין העתירה להידחות על הסף מחמת צירופם של שני עניינים נפרדים בעתירה אחת. גם אם הבקשות של שני העותרים בעלות אופי דומה, הרי מדובר בשני עותרים שונים שעניינם הוא נפרד, ולכן היה עליהם להגיש עתירות נפרדות. למעלה מן הנדרש, יש לציין, כי על פני הדברים נראה כי דין העתירה להדחות גם לגופה. עתירתו של העותר 1 התייתרה, ואשר לעותר 2, הרי שעל רקע מדיניות משרד הפנים שלא להעניק אשרת כניסה לבן זוג של תושב ישראל כל עוד הוא נתון במעצר או במאסר, כשאין ניתן לממש את איחוד התא המשפחתי, נראית החלטתו שלא להיעתר לבקשה בשלב זה, כסבירה ומידתית ואין להתערב בה.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' נאור. 4.9.01).
בש"פ 6818/01 - ציון אלקיים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התפרצות וגניבה והפרת הוראה חוקית שבוצעו כאשר הנאשם היה במעצר בית עקב עבירות אחרות שיוחסו לו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות התפרצות וגניבה, וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית, על כך שיצא מביתו במועדים אחדים (בכללם המועד שבו בוצעו עבירות הרכוש המיוחסות לו) תוך הפרת תנאי שחרור ממעצר בחלופה של מעצר בית, בגדר אישום קודם בעבירות דומות. בימ"ש השלום הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר. הערר נדחה.
נראה שההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים הניחה, כי משהפר העורר את תנאי השחרור בגין האישום הקודם, שוב לא ניתן לבטוח בו. נראה שבנסיבות העניין מוטל היה על בימ"ש השלום לבחון אפשרות של חלופה, הגם בתנאים יותר מכבידים מתנאי החלופה הקודמת. כך, למשל, ניתן לבדוק אם הפקדת ערבון במזומנים או בערבות בנקאית בסכום לא מבוטל, והגבלת העורר למעצר בית במסגרת שיש איתה פיקוח צמוד, עשוייה להשיג את מטרת המעצר. הערר נדחה, אך שמורה זכות לעורר להגיש לבימ"ש השלום בקשה לעיון חוזר שבמסגרתה יביא הצעות קונקרטיות לתנאי השחרור וביהמ"ש יבדוק אותן לגופן וישוב ויחליט אם קיים הכרח בהמשך המעצר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד א. חימי לעורר, עו"ד ש. טובבין למשיבה. 9.9.01).
בש"פ 4445/01 - אריאלה ואליעזר גל נגד אהרון ונטלה קצובשווילי
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום בחיפה הכריע בסכסוך שכנים שבין הצדדים. ביהמ"ש קבע כי המבקשים דנא לא יהיו רשאים לעשות כל שימוש בשטח המוגדר כמקלט כל עוד לא יומצא אישור מאת הרשות המוסמכת לכך, וכי "בגין כל הפרה ישלמו המשיבים קנס בסך של 200 ש"ח ליום הפרה". המבקשים ערערו על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי בחיפה וערעורם נדחה. נוכח טענת המשיבים כי פסה"ד לא בוצע, הוגשה לבימ"ש השלום בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש. בעקבות זאת מעוניינים המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי והבקשה דנא היא למתן ארכה לצורך הגשת בקשת הרשות לערער. הבקשה נדחתה.
השאלה הראשונה היא אם מדובר בהליך אזרחי או הליך פלילי. מקום בו מדובר בהליך אזרחי, לצורך קבלת ארכה של מועד שנקבע בחיקוק, יש להצביע על טעם מיוחד. לעומת זאת, מקום בו מדובר בהליך פלילי, אין דרישה לטעם מיוחד. ההליך נשוא הבקשה דנא הוא הליך של בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, הקובעת כי לעניין ערעורים, צו של בית משפט, המטיל עונש, "יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פס"ד פלילי המטיל עונש כיוצא בזה". בהקשר העומד לדיון, מדובר בהליכים לפי סעיף 6 לפקודה, המכונים גם "בזיון אזרחי". הליך זה, ככל שהדברים נוגעים לענייננו, הוא ההיבט האזרחי. השיקולים להארכת מועד לצורך הגשת ערעור במסגרת הליכי בזיון דומים בעיקרם לאלה שבהליך אזרחי, ובהפעלת שיקול הדעת יש לתת משקל רב לאינטרס של הצד שכנגד, אשר זכה בפס"ד חלוט. לכן, גם אם אין צורך ב"טעם מיוחד" ממש לצורך היעתרות לבקשה, על המבקש להצביע על טעמים ממשיים לאיחור, הקרובים במהותם ל"טעם מיוחד", על מנת שבקשתו תתקבל, והמבקשים לא הצביעו על טעם כזה.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד אליעזר גל למבקשים, עו"ד מיכאל מאירסון למשיבים. 2.9.01).
בש"פ 7030/01 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של דקירת ערבים ע"י יהודי על רקע לאומני (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב, כבן 17, הואשם במספר פרשיות של דקירת ערבים בסכין. באישום נוסף מיוחסות למשיב החזקת סכין שלא כדין ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים אך בקשתה נדחתה. בהחלטתו קבע ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מוחלט במוסד "נחלת צבי" בירושלים. הערר נתקבל.
לפי כתב האישום, בארבעה מקרים שונים, ברחובותיה של ירושלים, דקר המשיב בסכין עוברי אורח. עם איש מהם לא היה לו דין ודברים קודם, וככל הנראה גם לא הכיר איש מהם. המניע היחיד הוא היותם ששל המתלוננים ערבים. התופעה של עבריינות אלימה ממניעים לאומניים פושה לא רק בקרב חמומי-מוח מן הציבור הערבי, אלא גם בקרב חמומי-מוח מן הציבור היהודי. הסיכון הכרוך בשחרורם ממעצר של מבצעי מעשים כגון אלה שביצע המשיב חורג מגדר הסיכונים שבנסיבות הקיימות מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה. אכן, המשיב הוא בחור צעיר וזה מעצרו הראשון. אך בסוג זה של עבריינות, שבו מעורבים לרוב ובעיקר נערים צעירים, לא ניתן לייחס משקל ממשי לגילו של העבריין. לפיכך ייעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עו"ד י. גלעד למשיב. 7.9.01).
בש"פ 6526/01 - מדינת ישראל נגד אביב לוי וחנן סוויסה
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירות רצח, שוד והתפרצות (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
שני המשיבים הואשמו בעבירות של רצח, שוד והתפרצות. על-פי הנטען, מסר אחד, יגאל קדוש, למשיב, מידע שלפיו מוחזק בדירה בבת-ים סכום של כמיליון דולר. בדירה התגוררו אלמנה כבת 69 ובתה. המשיבים, יחד עם אדם אחר, קשרו קשר לשדוד את הכסף, ובשעת לילה מאוחרת פרץ המשיב 1 יחד עם האחר לדירה, הם העירו את שתי הנשים, כשהמשיב 2 נותר בקרבת הדירה. האשה המבוגרת הושלכה על בטנה אל מתחת למיטה, ידיה נכפתו לאחור, ועל פיה הוצמד סרט דביק. את הבת הם הפכו על בטנה, כבלו את רגליה וידיה מאחור וסתמו את פיה בסרט דביק ובכרית. השודדים ביצעו את החיפושים בדירה במשך שעה ארוכה, ובינתיים מתה האם בחנק. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של שני המשיבים עד תום משפטם, ומשחלפו 9 חודשים מבקשת המדינה להאריך את מעצרם ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
מדובר במעשה שוד שבוצע באלימות חמורה ובאכזריות המלמדים על מסוכנותם של המשיבים. הטענה כי המשיב 2 לא צפה את השימוש באלימות בעת ביצוע השוד, אינה מתיישבת, לכאורה, עם העובדה שהוא ומרעיו הצטיידו מראש באמצעים לכבול את שתי הנשים ולחסום את פיותיהן, דבר שהביא בסופו של דבר למותה של האם. הצורך לאתר את מקום המחבוא עליו קיבלו מידע, אמיתי או מדומה, חייב מעצם טבעו שימוש באלימות כאמצעי לקבלת מידע מאת הקרבנות. העובדה שהמשיב 2 לא נכנס לדירה כי אם רק הסיע את השודדים למקום והמתין להם, אינה גורעת מחזקת המסוכנות גם ככל שהיא נוגעת לו. החשש מפני מסוכנותם של המשיבים לא נתקהה מאז נעצרו לראשונה.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד גב' חדוה באום וחיים ויסמונצקי למבקשת, עוה"ד נעמנה מחמוד ואבי כהן למשיבים. 30.8.01).
בש"פ 6092/01 - עדי בן שמואל נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים. *אין מקום להעלות טענות נגד התשתית הראייתית בבקשה לעיון חוזר בפסילה מנהיגה עד תום ההליכים (ערר על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נתקבל בחלקו).
ביום 19.9.00 בשעה 30:5 לפנות בוקר נהג העורר ופגע קשות בהולך רגל, יליד 1933, שחצה את הכביש. הולך הרגל הספיק לחצות כ-5.30 מטר עד הפגיעה כשהוא גלוי לעיני העורר, שנהג במהירות 61 קמ"ש לפחות, כשהמהירות המותרת במקום הינה 50 קמ"ש. ביום 20.9.00 פסל קצין משטרה את רשיונו של העורר ל-60 יום. ביום 5.12.00 הורה ביהמ"ש לפסול את רשיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים ואף מעבר ל-6 חודשים המנויים בסעיף 50(ב) לפקודת התעבורה. ביום 18.6.01 דחה השופט את הבקשה לעיון חוזר בפסילה. ביום 22.7.01 דחה ביהמ"ש המחוזי את הערר. הערר נתקבל בחלקו.
לא היה מקום להעלות טענות נגד התשתית הראייתית במסגרת ערר על דחיית בקשה לעיון חוזר, כאשר על ההחלטה המקורית לא הוגש ערר. הנסיבה החדשה המצדיקה, כעיקרון, בחינת מחדש במסגרת עיון חוזר, בעניין הפסילה, הינה חלוף הזמן. התאונה אירעה ב-19.9.00. התיק קבוע לשמיעת ראיות רק ב-13.11.01. האיזון הנכון בין מסוכנותו הלכאורית של העורר לבין משך הזמן הממושך של הפסילה יהיה בהגבלת זמן הפסילה. לפיכך הפסילה תפקע ביום 15.1.02, אלא אם תוארך בהחלטה נוספת של בימ"ש השלום. אם תובא בקשה כזו לבימ"ש השלום ואם יחליט להאריך את הפסילה, הוא יעשה כן תוך קביעת תקופה קצובה לפסילה, ולא בדרך של קביעת פסילה "עד למתן החלטה אחרת".
(בפני: השופטת נאור. עו"ד דוד גולן לעורר, עו"ד רז ולטר למשיבה. 21.8.01).