תקציר סביר כרך נ"ז חוברת 25

ע.א. 8958+8964/96 - ציון חברה לביטוח בע"מ ו-17 אח' נגד ישראל פישר ואח'

אחריות בנזיקין. החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו". *אומדן הנזק כאשר קשה להוכיח את שיעורו(מחוזי ת"א - ת.א. 3304/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. מיכלית גז פרקה גז פחמימתי מעובה למיכלים במפעל שבבעלותה של חברת פניציה. בעת הפריקה, פרץ גז מצינור גמיש שהותקן במיכלית, הגז התלקח וכתוצאה מכך התפוצצו והתבקעו שלושה מיכלים סטטיים שהיו במקום והמפעל כולו עלה באש. הצינור הותקן במיכלית ע"י המשיב (להלן: המתקין), בעל מסגריה עצמאי, שנתן שירותים למיכליות. המיכליות היו בבעלותה של פזגז. פניציה ופזגז היו מבוטחות אצל חברות הביטוח המערערות. פניציה ופזגז קיבלו תגמולי ביטוח מהמבטחות. בגין תשלום חלק מתגמולים אלה ובגין תשלום לשמאים שש?מו את הנזקים, הגישו המבטחות תביעת תחלוף נגד המתקין ונגד, בין היתר, ספקית שעסקה באספקת צינורות והצינור הנדון בכלל זה.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המבטחות. תביעתן נגד ספקית הצינור נדחתה מן הטעם שלא הוכח שהצינור סופק על ידה. מכל מקום, קבע ביהמ"ש, לא הובאה ראייה מספקת להוכחת קיומו של פגם בצינור. אשר לתביעה נגד המתקין, קבע ביהמ"ש, בהסתמך על חוות דעת מהנדס מטעם המבטחות, כי בדרך ההתקנה של הצינור באופן מכופף מעבר למותר בתקן, הפר המתקין את חובת הזהירות שחב בה. אעפ"כ נדחתה התביעה נגדו. ככל שהדבר נוגע לנזק לפניציה נדחתה התביעה באשר הנזק לא הוכח לפרטיו אלא על דרך האומדן המדגמי. טענת המבטחות בדבר היעדר אפשרות להעריך את הנזק באופן מדוייק בשל הקושי למיין את הזכוכית לסוגיה השונים, נדחתה. תביעת המבטחות ככל שהיא נוגעת למיכלית של פזגז, נדחתה, באשר הוטל אשם תורם בשיעור של %100 על נהג המכלית ומעבידתו ובאשר נקבע כי התנהגותם היוותה את הסיבה המכרעת לנזק למיכלית. כן נדחתה תביעת המבטחות לתשלום הוצאות ששולמו לשמאים בנימוק כי אין לפצות את המבטחות על הוצאות שהוציאו לצורך תשלום תגמולי ביטוח. המבטחות מערערות נגד שחרור הספקית מאחריות לנזק, ונגד אי פסיקת פיצויים בגין נזק לפניציה ותשלומים לשמאים. ערעורו שכנגד של המתקין נסב על הקביעה כי הוא אחראי לנזק וכן על כך שלא נפסקו לו הוצאות משפט. ערעור הספקית נסב על שיעור ההוצאות שפסק ביהמ"ש המחוזי. ערעור המבטחות נדחה והערעורים שכנגד נתקבלו.
ג. באשר לאחריות המתקין - אין חולק כי התקנת הצינור נעשתה בכיפוף חד, תוך סטייה מהתקן המכונה . SAEאלא שמכך בלבד לא התחייבה הקביעה כי המתקין התרשל. כדי לבסס קביעה כזאת היה על המבטחות להוכיח, כי מסגר סביר, באותן נסיבות, היה פועל באורח שונה, ולכך לא הובאה כל ראייה. כלל לא הובררה מהותו של תקן ה- SAEואם זה תקן מחייב. לא הובאו ראיות אודות מקור אחר ממנו צריך היה המתקין ללמוד אודות זווית הכיפוף המותרת. הוכח כי המיכלית - על המבנה הלקוי שלה והצינור המכופף - עברה בדיקות תקופתיות ע"י אנשי מקצוע רבים, בכלל זה ע"י אנשי מכון התקנים ובוחני משרד התחבורה ואיש מהם לא העיר דבר אודות הפגם במיקום המשאבה או בצינור.
ד. זאת ועוד: אף אם המתקין התרשל, ומסגר סביר במקומו היה נמנע מיצירת הכיפוף בצינור, לא היה יסוד לקביעה שהתקיים קשר סיבתי בין הכיפוף לבין פריצת הגז. הנתון החשוב ביותר לעניין זה, הוא העובדה שצינור עם כיפוף זהה היה מותקן במיכלית לפחות במשך שנתיים קודם לאירוע ללא כל תקלה. אך אף אם נניח את קיומו
של קשר סיבתי עובדתי, עדיין אין מקום לקבוע את קיומו של קשר סיבתי משפטי. המתקין - שאינו מהנדס ואינו מומחה לבטיחות - יכול היה להניח, כי כיפוף הצינור החדש באופן זהה לישן, אשר נבדק פעמים רבות, הינו בטוח דיו. אשר לאחריותה של ספקית הצינור - ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לפטור את הספקית מאחריות לנזק, הן מן הטעם שלא הוכח כי היא שסיפקה את הצינור שפקע והן מן הטעם שלא הוכח קיומו של פגם בצינור. מן הראיות עולה במידת הסבירות הנדרשת במשפט אזרחי כי הספקית היא שסיפקה את הצינור, אולם לא הוכח פגם בצינור ואין בקביעה כי הצינור סופק על ידי הספקית כדי להטיל עליה אחריות לאירוע.
ה. המבטחות טענו, כי בנסיבות העניין היה על בית המשפט המחוזי להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו" ולהטיל על המתקין ועל הספקיות להוכיח כי לא התרשלו. לטענתן, אירוע הנזק מתיישב יותר עם קיומה של רשלנות מצד המתקין והספקית מאשר עם היעדרה. אין לקבל טענה זו, שכן אירוע הנזק מתיישב יפה גם עם האפשרות שגורמים אחרים - ובראשם פזגז ופניציה עצמן - הם שהתרשלו.
ו. נוכח המסקנה כי לא הוכחה אחריותם של המתקין ושל הספקית לנזק, הרי שדין ערעורן של המבטחות להידחות, ואין צורך להיזקק לשאלות המתעוררות במקרה זה בנושא הוכחת הנזק בדרך של אומדן. עם זאת, למעלה מן הדרוש, יצויין, כי על אף שככלל יש להוכיח את שיעורו של הנזק, הכירה ההלכה הפסוקה בחריג, לפיו במקרים בהם הוכחת שיעור הנזק היא מסובכת מעצם טיבה, ובלתי אפשרי או קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדוייקת ומלאה, ניתן להקל ברמת ההוכחה הנדרשת, ולאמוד את הנזק מתוך הראיות.
ז. באשר להוצאות - בית המשפט שלערעור אינו נוטה, ככלל, להתערב בסכום ההוצאות הנפסק ע"י הערכאה הדיונית, אולם המקרה שלפנינו הוא בבחינת יוצא מן הכלל. סכום ההוצאות שנפסק לזכות הספקיות - 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ לכל אחת - אינו עומד בכל יחס סביר לסכום התביעה (כעשרה מיליון ש"ח) ולמורכבותה. פסיקת סכום הוצאות הנמוך משכר הטרחה המינימלי של לשכת עורכי הדין - שערכו לענייננו, נכון למועד מתן פסק הדין, היה כ-30,000 ש"ח - טעון הנמקה דבר שלא נעשה בענייננו. לפיכך יועמד סכום ההוצאות על 40,000 ש"ח בצירוף מע"מ לכל אחת מהספקיות שנגדן הוגשה התביעה. בערעור שכנגד טוען המתקין, כי יש לזכותו בהוצאות משפט גם בגין ההליך לפני ביהמ"ש המחוזי, דבר שלא נעשה. לאור התוצאה בערעור, יש לקבל את טענתו האמורה. לפיכך, סכום הוצאותיו של המתקין בביהמ"ש המחוזי יועמד אף הוא על 40,000 ש"ח בצירוף מע"מ. בשל אי הגשת סיכומים בערעור בזמן לא נפסקו לו הוצאות בערעור.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. עו"ד בטינה טאובר למערער, עוה"ד אברהם בית הלוי, דב ואסנת פישלר דב ולץ (ברזניצקי) למשיבים. 16.9.01).

ע.פ. 5636/98 - רוני נחום נגד מדינת ישראל

הרשעה בנסיון לרצח כאשר המתלונן שינה את גירסתו הראשונית שאינו יודע מי פגע בו. חומרת העונש בעבירה של נסיון לרצח(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער והמתלונן הם בני-דודים. המתלונן סבל ממצוקת דיור ובמהלך תקופה מסויימת איפשר לו המערער להתגורר בחדר שיש לו צמוד לדירתו. לאחר זמן דרש המערער מן המתלונן לפנות את החדר. המתלונן סירב ונראה שאף הגיב על הדרישה בגסות. בליל האירוע ספג המתלונן 9 דקירות סכין בגבו. כתוצאה מהדקירות נגרם למתלונן שיתוק מוחלט בפלג גופו התחתון. בחקירתו הראשונית טען המתלונן, כי אינו יודע את זהות האיש שדקר אותו. המערער, שהוזמן לחקירה (כמי שהאירוע התרחש סמוך לפתח דירתו), הכחיש כל מעורבות במעשה, הוא סיפר, כי בליל האירוע לן
בדירת ידידו כוכבי, ומשהוזמן כוכבי לחקירה, אישר את גירסת המערער. בכך נקלעה החקירה למבוי סתום. מקץ כשבעה חודשים פנה המתלונן למשטרה, מסר עדות חדשה שלפיה היה זה המערער שדקר אותו ואף השליך לעברו אבן גדולה. לכוכבי ייחס המתלונן נוכחות במקום בשעת האירוע. כוכבי הוזמן לחקירה נוספת, ומשהוברר לו כי המתלונן חשף את העובדות לאשורן, מסר אף הוא הודעה חדשה בה הפליל את המערער. כן הודה, כי הודעתו הראשונה נמסרה בעקבות תיאום גירסת אליבי, בינו לבין המערער. המערער הואשם והורשע בעבירות של נסיון לרצח ושיבוש הליכי משפט ונדון ל-12 שנות מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי ותשלום פיצויים למתלונן. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל כאמינות ומשכנעות את עדויות התביעה ודחה מכל וכל את גירסת האליבי שהעלה המערער להגנתו. בהכרעת-דינו התייחס ביהמ"ש לעובדה שהמתלונן וכוכבי כבשו את גירסותיהם במשך תקופה לא מבוטלת ומשמצא כי שניהם נתנו הסברים משכנעים לכבישת גירסותיהם, החליט לייחס לעדויותיהם את מלוא המשקל הראייתי הראוי. מן הנסיבות הסיק בית המשפט שבעת מעשה גמלו בלב המערער כוונה והחלטה להמית את המתלונן ובכך לשים קץ להטרדותיו ולהצקותיו. המערער נעץ את סכינו בגבו של המתלונן 9 פעמים. הוא הוסיף לדקור את המתלונן, גם לאחר שהלה כבר היה מוטל חסר אונים, ומשנשברה הקת של הסכין, השליך אבן כבדה לעבר המתלונן. נסיבות אלו העידו, כי בעת ביצוע התקיפה החבלנית התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש לשכלולה של עבירת ניסיון לרצח. ביהמ"ש קבע כי סמוך לאחר תקיפת המתלונן הדיח המערער את כוכבי ובכוונה לשבש את מהלכי המשפט תיאם עמו גירסה בדויה שנועדה להקים למערער הגנת אליבי כוזבת. בכך אין להתערב.
ג. באשר לעונש - הסניגור טען כי בשיקולי ענישתו של המערער היה על בית המשפט להניח לטובתו, כי היה זה המתלונן אשר פתח בתגרה האלימה. בטענה זו אין ממש. למערער, שטען להגנתו "במקום אחר הייתי", לא היה פתחון פה לטעון כי נסיבות האירוע היו שונות ממה שתיארו עדי התביעה, ואף סניגורו אינו יכול להישמע בטענה כזאת מטעמו. אין לקבל גם את הטענה כי העונש שנגזר חורג לחומרה מרמת הענישה המקובלת. המערער נמצא אשם בעבירות חמורות וכן לחובתו הרשעות קודמות רבות, מהן בעבירות אלימות.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט מצא. עו"ד ד. ארד-אילון למערער, עו"ד א. פטר למשיבה. 13.9.01).

ע.פ. 2316/98 - יריב סוויסה נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(מחוזי נצרת - ת.פ. 84/96 - הערעור נדחה).

א. בתאריך 29.5.96 בשעות הצהרים, נגרם מותה של שרית סויסה צעירה כבת 20 (להלן: "המנוחה"), בירי מאקדחו של בעלה, המערער. השניים שהו לבדם מאחורי דלת נעולה בחדרם שבדירת הוריו של המערער. בסמוך לאחר הארוע נעצר המערער כחשוד ברצח אשתו, הועמד לדין וביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער ירה במנוחה בכוונה תחילה לגרום למותה, והרשיעו בעבירת רצח. הערעור נדחה.
ב. בני הזוג נישאו כ-8 חודשים בלבד לפני הרצח. השניים התגוררו בחדר בדירת הוריו של המערער בעפולה. על רקע חיכוכים שהתגלעו בין בני הזוג, הביעה המנוחה מעת לעת את רצונה להתגרש והמערער סרב. כחודשיים וחצי לפני מותה, עברה המנוחה להתגורר בבית הוריה במגדל-העמק, אך המשיכה לקיים קשר עם המערער שאף נהג לפקוד את דירת הוריה וללון עמה שם. במהלך תקופת נישואיהם הקצרה נהג המערער באלימות
כלפי המנוחה. במהלך החודשיים שקדמו לרצח, איים המערער על המנוחה באקדח שהחזיק ברשיון, כי בחיים לא תקבל גט וכי הוא יהרוג אותה קודם שיתן לה גט. במקרה אחר כיוון המערער את אקדחו לעבר אחותה של המנוחה, כשניסתה להתערב בעת שהמערער היכה את המנוחה.
ג. באחד הלילות, סמוך לחצות הגיע המערער לדירת הורי המנוחה במגדל העמק ודרש להיכנס לדירה. אמה של המנוחה סירבה לאפשר לו להיכנס, ואז הלם המערער בדלת הדירה ברגליו ובידיו, עד שהאם פתחה לו את הדלת. לאחר שהמערער שוחח עם אשתו שהתחבאה בדירה, עזב המערער את המקום בסביבות השעה 00:03 לפנות בוקר. למחרת היום בא המערער לדירת הוריה של המנוחה ויצא ממנה ביחד עמה. בשעות הצהרים הגיעו בני הזוג לבית הורי המערער בעפולה, ושם פרצה מריבה בין השניים אשר התמשכה גם כאשר נכנסו לחדרם שבדירה. בהיותם בחדר, נעל המערער את הדלת, החביא את המפתח, נטל את אקדחו, ירה במנוחה יריה אחת וגרם למותה.
ד. במהלך חקירתו במשטרה ובעדותו בפני בית המשפט השמיע המערער שורה של גירסאות - החל בגירסה לפיה המנוחה התאבדה וכלה בגירסה לפיה תוך כדי נסיונו למנוע התאבדותה נפלט כדור מאקדחו. נוכח שלל הגירסאות, קבע ביהמ"ש כי המערער טווה מסכת של שקרים, ולפיכך נמנע מלבסס כל ממצא על גירסאות אלה. היות והירי ארע בחדר נעול בו שהו המערער והמנוחה, ביסס ביהמ"ש קמא את ההרשעה על ראיות נסיבתיות בקבעו, בין היתר, כי: "גם אם יתכן שאין בכל גורם וגורם בנפרד... כדי להצביע על אשמתו של הנאשם, הרי אין ספק שמכלול הפרטים והגורמים כשהם נערמים נדבך על גבי נדבך, יש בהם כדי להכריע את הכף, ללא כל צל של ספק, לחובת הנאשם". הממצאים המבוססים על חוות דעת מקצועיות ועל החומר שנאסף בזירת הארוע בסמוך לארוע לאחר התרחשותו, מובילים למסקנה כי המנוחה לא ירתה בעצמה, אלא נורתה בידי אדם אחר. כיוון שהמערער והמנוחה היו לבדם בחדר הסגור, מתחייבת גם המסקנה כי המערער הוא שירה במנוחה. בהצטרף הממצאים הפתולוגיים והבליסטיים לעדויות על האיומים והאלימות שנקט המערער כלפי המנוחה בתקופה שקדמה לארוע, ובייחוד מספר ימים לפני הארוע, נראה כי המסקנה היחידה המתבקשת היא כי המערער ירה באשתו וכי התכוון לגרום למותה.
ה. ההגנה לא טענה בפני ביהמ"ש קמא כי אף אם ייקבע שהמערער ירה במנוחה, עדיין יש להימנע מהרשעתו ברצח. טענה זו נטענה לראשונה בערעור. לטענת הסניגור, האפשרות שהירי במנוחה בוצע ע"י המערער בשוגג היא אפשרות סבירה ולפיכך אין לומר כי קיומו של יסוד ה"כוונה תחילה" הוכח מעל לספק סביר. לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין נדרשים להוכחתה של "כוונה תחילה": הכנה, החלטה להמית והיעדר קינטור. די בעובדה כי המערער דרך את האקדח והכניס כדור לבית הבליעה (המערער עצמו העיד על עובדות אלו) כדי לגבש את יסוד ההכנה. יסוד "ההחלטה להמית" מבטא יסוד נפשי של "כוונה". ניתן להסיק מהתנהגותו של אדם שאותו אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות מהתנהגותו, אם כי זוהי חזקה הניתנת לסתירה. עוצמתו ואופיו של המעשה של שימוש בנשק חם, כאשר מצטרפות אליו הראיות בדבר התייחסותו של המערער לאשתו המנוחה, מבססים את ההנחה כי המערער התכוון להשיג את התוצאה הקטלנית. אין די באפשרות של תרחיש היפותטי שאין לו אחיזה ממשית בראיות כדי לעורר ספק סביר בדבר התגבשותה של הכוונה הפלילית הנדרשת לעבירת הרצח בכוונה תחילה שיוחסה לו.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד גב' דלית גילה למשיב. 10.9.01).

רע"א 4976/00 - בית הפסנתר נגד רשות השידור ודליה מור

*ביצוע הסכם פשרה עם רשות השידור שניתן לו תוקף של פס"ד. *גמירות דעת בהסכם. *היעדר מסויימות בהסכם. *השתק נגד טענת רשות השידור כי הסכם פשרה לא תפס(מחוזי י-ם - ע.א. 4144/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1987 התקשרו המשיבות עם המבקשת לצורך שאילת פסנתר-כנף עבור רשות השידור. בין הצדדים הוסכם, כי בתמורה להשאלת הפסנתר לרשות השידור, תוקרן תמונת הפסנתר - כשהוא נושא את שמה של המבקשת - במסגרת שבע תוכניות שהיו צפויות להיכלל בסדרה. הסדרה צולמה אך נפסלה לשידור ולא הוקרנה. המבקשת הגישה תביעה לבימ"ש השלום לחייב את רשות השידור להציג פסנתר של המבקשת על מרקע הטלוויזיה במשך שבע תוכניות, וכן לקבל פיצוי כספי בסך 15,000 ש"ח. במהלך הדיון ניסחו הצדדים במשותף מחוץ לאולם ביהמ"ש הסכם-פשרה, שבו התחייבה רשות השידור להשתמש בכלים של המבקשת באותם התנאים הניתנים לחברת "כלי זמר". עוד הוסכם כי רשות השידור תשלם למבקשת לחיסול סופי ומוחלט של התביעה 1,380 ש"ח. להסכם ניתן תוקף של פס"ד. בתאריך 5.10.92 הגישו המשיבות תובענה נגד המבקשת לביטול חלקו של פסק-הפשרה הנוגע להתחייבות רשות השידור לנהוג בשוויון בין המבקשת לבין חברת כלי-זמר. במסגרת התובענה נטען, כי ההתחייבות חסרת-תוקף, מאחר שהמו"מ בין הצדדים נסב על טענתה של המבקשת כי היא מופלית לרעה, טענה שלא הוזכרה בכתב-התביעה, ורשות השידור לא התכוונה להתפשר ביחס אליה, כי ההתחייבות היא בלתי-חוקית לאור חוק חובת המכרזים; נוגדת את תקנת הציבור עקב הפגיעה בעקרון השוויון ביחס לצדדים שלישיים, מכבידה, ואף אינה ניתנת לביצוע. מספר ימים לאחר הגשת התובענה שילמה רשות השידור למבקשת את סכום הפיצוי שנקבע בפסק-הפשרה.
ב. בימ"ש השלום דחה את תובענת המשיבות, ואלה ערערו לביהמ"ש המחוזי. בערעור נדחתה טענת המשיבות כי ההתחייבות ניתנה מתוך טעות. עם זאת, נקבע כי מדובר בחוזה שיסוד המסויימות לא נתקיים בו. עוד נקבע, כי מכיוון שנציגי רשות השידור בדיון היו בעלי תפקיד מוגדר ומצומצם, קיים ספק רב אם גמרו בדעתם לכבול את הרשות בהתחייבות. על כן ביטל ביהמ"ש המחוזי את פסק-דינו של בימ"ש השלום ואת ההתחייבות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. ההליך השיפוטי, המשמש מסגרת לפשרה המושגת בין הצדדים, מגביר את העוצמה הגלומה בתוקפה של הפשרה. שכן, ביהמ"ש מסייע לצדדים להגיע לפשרה כשלנגד עיניו כתבי טענותיהם, והוא אף בוחן את הפשרה קודם אישורה. בכך מובטח - גם מן הבחינה הראייתית - כי הצדדים מבינים היטב את תוכנה של ההתקשרות, וכי גמרו בדעתם להתקשר בחוזה. בהיעדר טעם מיוחד, כבד-משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות כנגד פסק-דין המעניק תוקף לפשרה.
ד. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו בדבר היעדר גמירת-דעת על חסרונו של יסוד המסויימות. אלא שמסויימות וגמירת-דעת הם שני יסודות נפרדים. ככלל, היעדר מסויימות עשוי להוות ראייה להיעדר גמירת-דעת בהתקשרויות טרום-חוזיות, שאז היעדר פרטים עשוי ללמד כי טרם נתגבשה הסכמה חוזית. לא כך בחוזה גמור, ולא-כל-שכן בהסכם-פשרה, שגמירת-דעת עשוייה להתקיים בו גם בהיעדר מסויימות.
ה. קיומה של גמירת-דעת נבחן באספקלריה של האדם הסביר וההגון במעמדם של הצדדים לחוזה הקונקרטי. מבחן זה, שעל אף קיומם בו של מרכיבים סובייקטיביים הוא בעיקרו מבחן אובייקטיבי, בא להגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני לחוזה. בעניין
דנא הנסיבות שבהן ניתן פס"ד המאמץ הסכם-פשרה יוצרות מצג שהצד השני רשאי להסתמך עליו. כאשר רשות מרשויות המדינה היא אחד הצדדים להסכם הפשרה, רשאי הצד השני להניח כי הרשות פועלת על-פי אמת-מידה מוגברת של תום-לב, המוטלת עליה גם בפעולותיה בתחום המשפט האזרחי.
ו. הכלל הוא שהיעדר מסויימות לא ישמש עילה לצד לחוזה להשתחרר מחיוב שנטל על עצמו מתוך גמירת-דעת, אם ניתן לתת לחיוב פירוש נאות המאפשר לקיימו; ובאין אפשרות כזאת, אם ניתן להשלימו על-יסוד מנגנוני השלמה הקבועים בחוק ובפסיקה. במקום שהיעדר המסויימות מונע את אכיפת החיוב יינתן חלף סעד האכיפה סעד של פיצויים. ההתחייבות שנטלה על עצמה רשות השידור היא ברורה. תכליתה היתה למנוע את אפליית המבקשת תוך הענקת יתרון לחברת כלי זמר, שעל-פי טענת המבקשת רשות השידור נהגה להעדיפה. אך מובן הוא, כי אם תימנע רשות השידור מעשיית פרסומת לספקי כלי-הנגינה המשמשים בתוכניותיה, ותידרש מן הסתם לשלם עבור השימוש בכלי-הנגינה, או אם תבחר במכרז את הגורם המסחרי שלכלי-הנגינה שלו יינתן פרסום, יפקע תוקפה של ההתחייבות, גם אם הזוכה במכרז תהיה חברת כלי זמר.
ז. הפירוש הנ"ל של החוזה משמיט את הבסיס לטענת המשיבות, כי ההתחייבות הינה בלתי-חוקית בהיותה סותרת את חוק חובת המכרזים ונוגדת את תקנת הציבור. שכן, כאמור, ההתחייבות עומדת בתוקפה כל עוד מעניקה רשות השידור פרסומת לחברת כלי זמר. בנסיבות אלה, ההתחייבות שנטלה על עצמה רשות השידור בגדרי הסכם-הפשרה מונעת אפלייה נקודתית, ותוצאתה עדיפה על דרך התנהלותה הנוכחית של הרשות.
ח. במקרה שלפנינו ניתן היה לדחות את התביעה בנימוק של "השתק". פסק-הפשרה מבוסס על ויתורים הדדיים של הצדדים. מצד אחד ויתרה המבקשת על מרבית סכום הפיצוי שתבעה וכן על זכותה לאכיפת ההסכם המקורי עם רשות השידור, ומצד שני המשיבות ויתרו בעיקר בכך שנטלו על עצמן את ההתחייבות. והנה המשיבות, לאחר שנהנו מוויתוריה של המבקשת ושילמו לה אך סכום פיצויים סמלי, נמנעו מלקיים את ההתחייבות, ובתביעה ביקשו לבטל חלק זה בלבד של פסק-הפשרה. נסיבות אלה מקימות השתק דיוני, המונע את הצד שנהנה מהסדר מוסכם שגיבש עם יריבו מלטעון ומלהוכיח טענות, אפילו אם הן נכונות, הכופרות בתוקף ההסדר.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר, הוסיפה השופטת בייניש. עוה"ד אבנר ברק וגב' אפרת פינק למבקשת, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבות. 24.9.01).

ע.א. 6010/99 - דוד ששון, עו"ד כמנהל מיוחד של חברת תבור... נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'

ביטול הסדר נושים עם חברה כאשר הוגשה בקשה לפירוק החברה ומונה מפרק זמני. סמכות הדיון בנושא הנובע מהסדר נושים שבוטל כאשר הבקשה לפירוק מתבררת בבימ"ש בעיר אחרת(מחוזי ת"א - בש"א 52104/99 - הערעור נתקבל).

א. ביום 1.7.97 אישר ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב הסדר נושים לחברת תבור תעשיות שיש בע"מ (להלן - "החברה") במסגרת סעיף 233 לפקודת החברות, ונתמנה לחברה נאמן לצורך ביצוע ההסדר. כן ניתן צו להקפאת הליכים נגד החברה. ההסדר הורה כי היקף החובות לנושים ייקבע על פי ספרי החברה נכון למועד שנקבע, וחוב זה הוגדר בהסדר כ"חוב הקובע". כל נושה שיבקש לערער על סכום החוב הקובע יהיה רשאי להגיש לנאמן הוכחת חוב בהתאם. לנושה תעמוד זכות ערעור לביהמ"ש על החלטת הנאמן לענין הוכחת החוב, וקביעת ביהמ"ש תהא סופית. עוד נקבע בהסדר נושים בלתי מובטחים יקבלו %10 מהחוב הקובע תוך 14 יום ממועד האישור וחלק מהחוב
הקובע במועדים יותר מאוחרים. בנק לאומי לישראל (המשיב 2 - להלן - "הבנק") הינו נושה רגיל והחוב הקובע שלו עמד על 4,167,329 ש"ח. ביום 21.8.97 שילם הנאמן לבנק %10 מסכום החוב הקובע. הבנק ערער על גובה החוב הקובע בפני הנאמן והלה קבע כי החוב עומד על 7,811,000 ש"ח (להלן - "החוב המעודכן"). כן קבע הנאמן כי ישולמו לבנק הפרשים בעקבות קבלת ערעורו.
ב. לפני ששולמו לבנק ההפרשים הוגשה לביהמ"ש בת"א בקשה לפירוק החברה ובקשה למינוי מפרק זמני. ביום 21.6.98 בוטל הסדר הנושים, והנאמן שפעל על פיו שוחרר מתפקידו. ביהמ"ש בת"א נמנע מלדון בבקשת הפירוק בשל היעדר סמכות מקומית והעביר את הבקשה לדיון לביהמ"ש המחוזי בנצרת. ביום 23.6.98 הורה ביהמ"ש בנצרת על מינוי מפרק זמני לחברה, וביום 16.7.98 הורה לנאמן להעביר לקופת הפירוק את יתרת הכספים המצויים בקופת ההסדר. לאחר הגשת בקשת הפירוק, הגיש הבנק לביהמ"ש המחוזי בת"א בקשה להורות לנאמן לשלם לו את ההפרש המגיע לו בעקבות קבלת ערעורו ע"י הנאמן. ביהמ"ש קיבל את התביעה והורה למפרק לשלם לבנק את ההפרשים מכח הסדר הנושים. הערעור נתקבל.
ג. השופטת פוקצ'יה: המערער העלה טענה דיונית שלפיה עם ביטול הסדר הנושים פקעה סמכותו של ביהמ"ש המחוזי בת"א כערכאה המפקחת על ההסדר וקמה סמכותו של ביהמ"ש של פירוק במחוז הצפון, שם מצוייה החברה בפירוק, ומכאן שהחלטתו בטלה מעיקרה. עוד טען כי הבנק לא היה רשאי להגיש את בקשתו על דרך בקשה למתן הוראות כי אם על דרך תובענה כספית רגילה. לענין הפן המהותי, טוען המפרק כי משעה שבוטל הסדר הנושים והחברה נכנסה להליכי פירוק יש להסדיר את פרעון החובות ולבצע את התשלומים בהתאם לכללים הקבועים בדיני הפירוק, ואין לבצע תשלומים כלשהם על פי אמות מידה של הסדר נושים ששוב אינו בר-תוקף. את הטענות הדיוניות יש לדחות ומאידך יש לקבל את הטענה המהותית.
ד. באשר להיבט הדיוני - אין מתעוררת בענייננו שאלת סמכות עניינית של ביהמ"ש המחוזי אלא שאלת סמכותו המקומית, שלגביו לא נטענה טענת היעדר סמכות מקומית בהזדמנות הראשונה. אשר לטענה כי בפנייתו לבימ"ש קמא נקט הבנק בהליך של בקשה למתן הוראות, כאשר על הבנק היה להגיש תובענה כספית רגילה - הליך מתן הוראות מקובל כמסגרת יעילה ומהירה שבתחומה פועל בית המשפט כמנחה וכמפקח על פעילות נושאי תפקידים שונים מטעמו. בענייננו לא נפל פגם בהיזקקות בית המשפט לבקשת הבנק על דרך בקשה למתן הוראות. המדובר בעניין המצריך התייחסות לשאלה נקודתית מוגדרת שאינה כרוכה בבירור עובדות מורכב, והקיצור והיעילות הולמים אותה.
ה. אשר להיבט המהותי - בימ"ש קמא סבר כי יש ליישם את החלטת הנאמן גם לאחר תחילת הליכי הפירוק ולשלם לבנק את המגיע לו על פי אותה החלטה. גישה זו אין לקבל. עם תחילת הליכי הפירוק, הבנק, ככל יתר הנושים בדרגתו, כפוף לכללי פרעון החובות הנהוגים בדיני הפירוק, והסכום השנוי במחלוקת מהווה חלק מקופת הפירוק ועומד לחלוקה על פי הכללים המקובלים, כקבוע בדין. לא נראה כי ביטול הסדר הנושים פועל גם למפרע, אך מכל מקום ברור כי ביטול הסדר הנושים ופתיחת הליכי פירוק פועל לביטול כללי ההסדר מכאן ולהבא. את מקומם של כללים אלה תופסים דיני הפירוק, ובכללם כללי החלוקה והפרעון לנושים, על סדרי העדיפות שנקבעו בהם.
ו. הבנק טוען כי החלטת הנאמן להכיר בחובו המעודכן ולשלם לו הפרשי דיבידנד הפכה את הכספים המגיעים לו לכספים המוחזקים בנאמנות עבורו, ולפיכך עומדת לו זכות לממשם גם לאחר ביטול ההסדר ותחילת הליכי הפירוק. טיעון זה אינו מתיישב עם ההשקפה כי ביטול ההסדר ותחילת הליכי פירוק יוצרים מעבר חד משיטת חלוקה אחת לאחרת וכי קו החיתוך בין שתי השיטות הוא חד. ברם, יהא אשר יהא הסיווג של החוב, הרי החלטת הנאמן בענין החוב אינה מגבשת זכות קניינית בידי הנושה
לכספים נשוא ההחלטה, ורק זכות כאמור עשוייה היתה לעמוד למימוש במנותק ומחוץ למסגרת הליכי החלוקה בפירוק, שהוחל בינתיים לאחר ביטול הסדר הנושים.
ז. השופט אור: קיימים נימוקים לדחיית תביעת הבנק, מבלי צורך לקבוע באופן חד משמעי כי המעבר בין הסדר נושים לפירוק יהא לעולם חד וחלק ואין לרככו בנסיבות מסויימות. גם אם יתכן כי ראוי לשקול את האפשרות שנושים עשויים לקנות לעצמם זכויות כלשהן במסגרת ההסדר, זכויות אשר תעמודנה להם אף לאחר שהחברה נכנסה להליך פירוק - לא עומדת לבנק טענה כזו במקרה שלפנינו. הבנק קיבל את כל המגיע לו על פי המוסכם בהסדר הנושים, במסגרת חלוקת הדיבידנד הראשון. לגבי כל המגיע לו מעבר לכך, כמוהו כמו הנושים האחרים. הכלל המנחה הוא אמנם שהליך הפירוק מוציא את הליך הסדר הנושים ואין הוא פועל במקביל אליו. יחד עם זאת יש להשאיר בצריך עיון את האפשרות כי בנסיבות מסויימות, בסיטואציות מיוחדות, יתכן כי יתקיימו שיקולי מדיניות חשובים המצדיקים הענקת "זכויות מוקנות" לנושים שהשתתפו בהסדר, ביתרת הכספים שמצטברת בקופת ההסדר עובר לפירוק או בחלק מכספים אלה.
ח. השופטת שטרסברג כהן: נוטה לעמדה הגורסת השארת גמישות מסויימת במעבר בין הסדר נושים לפירוק, ולו מהטעם שלא ראוי ליצור כלל משפטי שאינו משאיר פתח ליוצאים מן הכלל שלא ניתן לחזותם מראש. עם זאת, אין השאלה דורשת הכרעה בענייננו, שכן אין לבנק זכויות בכספים שהצטברו בקופת ההסדר, המצדיקות את הפרדתם ממסת הנכסים העומדת לחלוקה במסגרת הליך הפירוק והעברתם אליו.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. עו"ד דוד ששון למערער, עוה"ד גב' רחל שני-שרפסקי, שלמה ורטהיים וליפא מאיר למשיבים. 20.9.01).

ע.א. 6651/99 - בנימין הדר ואח' נגד קק"ל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל

*ביטול חיוב חוכר דירה לשלם דמי היתר למינהל עקב הגדלת זכויות הבנייה, כאשר לפי חוזה החכירה המקורי לא היה מקום לחיוב האמור. *העובדה שהמינהל הוא גם רשות שלטונית אינה מצדיקה שינוי חניות בחוזה(מחוזי י-ם - ה.פ. 105/99 - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1946, הקימו נתן ויהודית ציטרונובסקי (להלן: המנוחים) בית בראשון לציון בחלקת קרקע שבבעלות הקרן הקיימת. ביום 30.3.1948 נכרת חוזה בין הקק"ל, שכונת פועלים א' ראשון לציון (להלן: האגודה) וחברת "ניר" (להלן: חברת ניר), בו הוחכרו המקרקעין לאגודה (להלן: החוזה הראשי). באותו יום נחתם אף חוזה חכירת משנה בין הקק"ל, האגודה וחברת ניר לבין המנוחים (להלן: חוזה חכירת המשנה). חוזי החכירה הם לתקופה בת 49 שנים המתחילה (למפרע) ביום 1.7.1947, עם אופציה להארכה ל-49 שנים נוספות, "על בסיס חוזה-החכירה שיהיה נהוג אז לגבי חכירת אדמה מהקרן על יד ראשון לציון...". גם בחוזה חכירת המשנה קיימים סעיפים על הארכת החכירה. בשני החוזים היתה הוראה שלפיה "במקרה של הוספת דירה - יועלו בהתאם לזה גם דמי החכירה השנתיים וייחשבו על בסיס של מספר יחידות הערך היסודי, שיתאים למספר הדירות בתוך הנכסים המוחכרים".
ב. ביום 19.12.88 התקבלה במועצת מקרקעי ישראל החלטה מספר 402 שלפיה יגבה המינהל תשלום עבור היתר שהוא נותן לחוכר של קרקע עירונית להפיק מן המוחכר הנאה נוספת על זו שהיה זכאי לה לפי חוזה החכירה. בסעיף 3 להחלטה נקבע כי: "את דמי ההיתר יגבה המינהל כתנאי למתן ההיתר המבוקש, אלא אם בחוזה החכירה המקורית נקבע אחרת". החלטה נוספת שנתקבלה ע"י המועצה אומרת כי "על מנת לאפשר לחוכרי המינהל... על פי חוזים לא מהוונים, להשתחרר מן הצורך בתשלום דמי חכירה שנתיים ודמי הסכמה... יתן המינהל... את האפשרות להוון זכויותיהם...". ביום 29.12.90 נפטר נתן ציטרונובסקי. ביום 30.6.1996 הסתיימה תקופת החכירה הראשונה בת 49 השנים, והאשה המשיכה לשלם למינהל דמי חכירה. בתחילת שנת 1997 שלח המינהל
לאשה הצעה להצטרף ל"מבצע ההיוון". כ-10 חודשים לאחר תום מועד החכירה הנקבע בחוזים, שילמה האשה את דמי ההיוון ובתמורה קיבלה מן המינהל תעודת היוון בה נאמר כי: "זכות החכירה בנכס... הינה מהוונת עד סוף תקופת החכירה הנוכחית ולתקופה נוספת של 49 שנים... זכות חכירה מהוונת זו פוטרת מתשלום דמי חכירה שנתיים וכן מדמי הסכמה... יתר תנאי החכירה בהסכם הקיים יישארו בתוקף...".
ג. בחודש מרץ 1998, לאחר פטירת האשה ביקשו המערערים, (להלן: היורשים), להעביר על שמם את זכויות החכירה וכן לממש את זכויות הבנייה המותרות בחלקה. המינהל היתנה את הסכמתו בחתימה על חוזה חכירה חדש, שבו הותנה, מימוש זכויות הבנייה של היורשים בתשלום דמי היתר. בתגובה, הגישו היורשים לביהמ"ש המחוזי בקשה להצהיר שהם זכאים להירשם כחוכרים של החלקה לתקופה של 49 שנים, על פי חוזה חכירת המשנה שנחתם ע"י המנוחים, וכי הם רשאים לנצל את זכויות הבנייה כנגד תשלום של תוספת דמי חכירה בלבד, כפי שנקבע בחוזה החכירה המקורי. ביהמ"ש קיבל את טענת היורשים כי החוזים המקוריים הוארכו אך דחה את טענת היורשים כי אינם חייבים בתשלום דמי היתר. נקודת המוצא של ביהמ"ש המחוזי היתה כי לפנינו חוזה בעל אופי ציבורי המסמיך את הרשות הציבורית הקשורה בו לשנות את תניותיו מתוך שיקולים של מדיניות. הערעור נתקבל.
ד. ביהמ"ש העביר במידה רבה את המחלוקת בין בעלי הדין מתחום המשפט הפרטי אל תחום המשפט הציבורי. תחום אחרון זה לא עמד במרכז הטיעונים של בעלי הדין, משום שהם מיקדו את הסכסוך בבעיית המשכיות חוזי החכירה המקוריים, על רקע התניות החוזיות ונסיבות המקרה, ביניהן קיומו של חוזה ארוך טווח. היות המינהל בבחינת רשות שלטונית עדיין אינה אומרת שהוא רשאי היה לשנות את תניות החוזה בעניין הוספת בנייה ולדרוש דמי היתר. התנהגותו של המינהל מעידה על הארכתו של חוזה החכירה המקורי ל-49 שנים נוספות, הארכה המתייחסת לכל תניות החוזה המקורי, בכללן התנייה בדבר הגדלת דמי החכירה במקרה של הוספת בנייה. אמנם, בחוזה המקורי נאמר כי ההארכה תיעשה "על בסיס חוזה-החכירה שיהיה נהוג אז לגבי חכירת אדמה מהקרן על יד ראשון לציון", אך גם לפי הוראה חוזית זו, היה על המינהל לציין במפורש את שינוי התנייה הספציפית הקיימת, בעת הארכת החכירה, ואילו בפועל נאמר לחוכרים כי החוזה מוארך בתנאים המקוריים. הבטחה זו של המינהל מחייבת אותו ביחסיו עם החוכרים, וזאת גם מכוח עקרון תום הלב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד רפאל שיוביץ למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 20.9.01).

ע.פ. 5270/01 - עדי סמארה ואמיר מנצור נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה של מורה שהודה בגרימת חבלה חמורה לתלמיד לאחר שהלה הסתכסך עמו, כי לא תהיה הרשעה בדין(הערעור נדחה).

א. המערער 2 (להלן: המורה) שימש כמורה בבית ספר תיכון בטייבה, ועל-פי הנטען בכתב האישום, נתגלעה במהלך הלימודים מחלוקת בינו לבין אחד מתלמידיו (להלן: המתלונן). התלמיד התנצל בפני המערער. לאחר מספר שבועות, פגש מערער 1 (להלן: המערער) את המתלונן, והסיעו לביתו של המורה. בסמוך לאותו בית תקפו שני המערערים את המתלונן. המערער נטל מברג שהביא עמו ודקר את המתלונן במקומות שונים. בעקבות האירוע הובהל המתלונן לבית חולים, שם בוצע לו ניתוח חירום. במהלך המשפט הודה המערער, הורשע בעבירות של חבלה חמורה ואיומים ונדון ל-24 חודשי מאסר, מחציתם לריצוי בפועל. מנגד, התגונן המורה בטענה כי לא היה שותף לתכנון של חברו לתקוף את המתלונן. את הגירסה הזו דחה ביהמ"ש המחוזי. עם זאת, קבע ביהמ"ש שהמשך
התקרית אפשר ויצא מכלל שליטתו של המורה והרשיעו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. המערער מערער על העונש שהושת עליו והמורה מערער על הרשעתו. הערעור נדחה.
ב. אשר למערער - חרף העובדה שנתוניו האישיים אינם מצביעים על אישיות עבריינית, הוא היה מעורב במעשה שחומרתו מופלגת. גזירתו של עונש מאסר במקרה הנוכחי היתה במקומה, והתחייבה מנסיבות האירוע.
ג. בעניינו של המורה הופנה הערעור כנגד הרשעתו, ולחלופין טען הסניגור, כי גם אם הוכחו העובדות המפלילות, ראוי היה להימנע מהרשעתו, לנוכח הסכנה שהרשעה כזו תשים קץ לסיכוייו להמשיך את העסקתו כעובד הוראה. באשר לדיות ההוכחות - ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסת עדי התביעה על זו של המורה וחבריו ואין להתערב בכך. באשר לטענה כי צריך היה להימנע מהרשעתו של המורה - הכלל הוא כי נאשם שהוכח כי ביצע את מעשה העבירה אשר יוחס לו, דינו להיות מורשע בדין. כמו כן, הבאתו של המתלונן לביתו של המורה נעשתה בעצה אחת עמו, ולא קשה לשער שהיה ער לכך ש"יישוב הסכסוך" עם המתלונן עלול להיות מלווה באלימות. יותר מכך, תגובתו האלימה של המורה לא היתה בבחינת תגובה ספונטנית לאירוע שהתרחש זה לא מכבר, אלא מעשה שקדמו לו מחשבה ותכנון. זאת ועוד, זו לא היתה מעידה של איש חינוך בתחום שאין לו קשר לעיסוקו הפדגוגי, אלא מעידה דווקא בתחום שאתה מצפה כי מורה לא יחטא בו. לנוכח כל אלה יש להותיר את הרשעתו של המורה על כנה.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אשר חן למערערים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 24.9.01).

ע.א. 291+4805/00 - עזבון אברהם בראשי ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*תביעת נזק שנגרם למטלטלין ולדיר צאן עקב הריסת מבנים בלתי חוקיים בנכס של המינהל לאחר שבוטלה רשות השימוש בנכס שניתנה למורישם של התובעים והם לא ביצעו את צווי ההריסה למבנים(מחוזי י-ם - ת.א. 1597/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
א. במקרקעין, הממוקמים סמוך לאתר "יד לשריון" בצומת לטרון ונתונים לאחריות המינהל, ניתנה להסתדרות הציונית (להלן: ההסתדרות) הרשאה לשימוש. בשנת 1987 הקים המנוח אברהם בראשי (להלן: "המנוח") במקרקעין חווה לגידול צאן, בהסכמת ההסתדרות, תוך שמירת זכותה של ההסתדרות להביא את הרשיון לקיצו. בשנת 1991 מימנה ההסתדרות עבור המנוח הצבת שני קרוואנים במקום. המנוח הציב בשטח גם מבנה למגורים וכן מבנה עץ ששימש כמזנון, וזאת ללא הסכמת ההסתדרות. כל המבנים, הקרוואנים והדיר הוקמו ללא היתר. באוגוסט 1992 הוצאו נגד כל המבנים צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה. בסוף שנת 1995 הוחלט במינהל להעביר את המקרקעין מידי ההסתדרות לעמותת "יד לשריון", לשם הרחבת אתר ההנצחה לחיל השריון. בינואר 1996, נפטר המנוח וההסתדרות הודיעה למשפחת המנוח כי מחוייבותה היתה אך ורק כלפי המנוח. עם זאת, נתנה רשות לאחד מאחייני המנוח להתגורר בחווה באופן זמני לשם טיפול בצאן, כדי לתת שהות להגיע להסדר בקשר לחווה. בשנת 1996 הציב בחווה עודד בראשי - אחיינו של המנוח ומנהל עזבונו - מכולה ומבנה ששימש כמחלבה, ללא קבלת היתר.
ב. באוקטובר 1996 הוצאו למבנים צווי הריסה. בצווים הוזהרו התובעים כי החל ביום 1.5.98 יגיעו אנשי המינהל האזרחי להרוס את הבתים הבלתי חוקיים. ביום 19.5.98 בוצעה ההריסה. עובדי המינהל רוקנו את תכולת המבנים, פירקו את מה שניתן לפירוק, הוציאו את הצאן מהדיר והרסו את המבנים והדיר, למעט קרוואן ומכולת מחסן. שני מבנים אלה פורקו והוחרמו ע"י המינהל. באשר לצאן, עם הריסת גדרות הדיר וניתוק המים, התפזר הצאן לכל עבר ומספר כבשים אבדו או ניזוקו.
ג. עזבון המנוח ושלושת האחיינים (להלן ביחד: "התובעים") הגישו תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב הריסת החווה ומתקניה ופינויים מן החווה. היקף הנזק הנטען בתביעה עמד על כ- 1.23 מיליון ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את מרבית התביעה, זיכה את התובעים בפיצויים חלקיים בגין החרמת קרוואן ומכולה, בשיעור של 27,500 ש"ח. ביהמ"ש פסק כי המנוח ישב בשטח כבר-רשות אישית, ומסוף שנת 1996, עת נדרשו התובעים לפנות את החווה, הם הפכו למשיגי גבול. יחד עם זאת קבע ביהמ"ש, כי ראוי היה להודיע לתובעים מבעוד מועד על היום שנקבע להריסת המבנים, על מנת לאפשר להם לפנות לבג"ץ למנוע את ההריסה, או לפרק את הניתן לפירוק ולהעביר את בעלי-החיים מן החווה. ביהמ"ש קבע, פיצוי בגין קרוואן אשר נתפס ע"י המינהל בעת ההריסה ולא הוחזר, ופיצוי בגין מכולת מחסן, אותה החרים המינהל ומסר לצד שלישי, מבלי שהוכחה זכאותו של הצד השלישי לקבל את המכולה. ביהמ"ש אמד את שווי הקרוואן ב- 45,000 ש"ח ואת שוויה של המכולה, בהתחשב בבלאי, בסך 10,000 ש"ח. ביהמ"ש פסק כי לא הוכח היקף הנזקים של אובדן הכבשים ומות הטלאים. ביהמ"ש פסק אשם תורם לתובעים בשיעור של %50. בסופו של דבר חייב את הנתבעים בתשלום 27,500 ש"ח כאמור. ערעור הנתבעים נדחה וערעור התובעים נתקבל בחלקו.
ד. יש לקבל את ערעור התובעים, ככל שהוא נוגע לפיצויים בשל הפגיעה בראשי הצאן ולהפחתת הפיצויים בשל אשם עצמי תורם. אפשר והמדינה צודקת בטענתה כי, עקרונית, לא היתה חובה לתת הודעה מוקדמת בדבר המועד המדוייק של ביצוע צווי הריסה, במצבים בהם מבקשים המחזיקים במקום להתנגד לביצוע צווי ההריסה, כפי שהיה צפוי במקרה זה. אך אין בכך משום מתן היתר לגרום להרס ולנזק בלתי סבירים ומיותרים. במקרה הנדון קבע ביהמ"ש המחוזי כי המדינה נהגה בהתרשלות בכך שלא העבירה את כל בעלי החיים למקום מבטחים. עם זאת, ביהמ"ש דחה, כאמור, את התביעה בעניין הצאן, משום שלטעמו לא הוכיחו התובעים את ההיקף המדוייק של הנזק. בנסיבות העניין, יש לקבוע את הנזק שבאבדן ראשי הצאן על דרך האומדנא, ולהעמיד את הפיצויים על סך 15,000 ש"ח, בגין הנזק לצאן.
ה. אשר לשאלת האשם העצמי התורם - גם אם התובעים ידעו על צווי ההריסה ועל המועד האפשרי של הביצוע, אין במחדלם להרוס בעצמם את המבנים קשר סיבתי מהותי לנזק שנגרם כתוצאה מהביצוע הרשלני של המדינה. לכן, אין צידוק להפחית מסכום הפיצויים בשל נזקים שנגרמו בעקבות הביצוע הרשלני של צווי ההריסה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אנגלרד. 25.9.01).

רע"א 3673/01 - מנחם אריאב - ראש עירית נצרת עילית נגד ליה שמטוב ואח'

*הצורך בשימוע של חבר סיעה בעיריה לפני שראש העיריה קובע כי חבר הסיעה "פרש" מסיעתו(הבקשה נדחתה).

א. המשיבה, חברת סיעת "נצרת עילית שלנו" במועצת עיריית נצרת עילית (להלן: הסיעה), שאליה השתייכו גם המשיבים 2 ו-3, הצביעה בתאריך 15.12.99 נגד מינויו של המשיב 2 לתפקיד סגן ראש העירייה. בתאריך 29.12.99 הודיע המבקש למשיבה כי לבקשת סיעת "נצרת עילית שלנו" הוא קובע שהמשיבה פרשה מסיעת "נצרת עילית שלנו" במועצת העירייה. הוא נתן לה "הזדמנות לטעון טענותיך בפני, במידה ותבחרי לעשות זאת בפני בעל פה, נא תאמי מועד". לאחר דין-ודברים בין המשיבה לבין המבקש - שכלל החלפת מכתבים וכן פגישה, אשר בגידרם טענה המשיבה כי דווקא המשיבים 2 ו-3 הם שפרשו מן הסיעה, וכן כי המבקש קיבל את החלטתו בלא שעמדה בפניו בקשה
בכתב של המשיבים 2 ו-3, כנדרש בסעיף 125ב(א) לפקודת העיריות - הודיע המבקש למשיבה כי הוא עומד על קביעתו בדבר פרישתה מן הסיעה.
ב. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי בנצרת וביהמ"ש קבע כי החלטת המבקש היא החלטה מעין-שיפוטית הבאה להכריע בסכסוך שבין חברי סיעה במועצת העירייה, וכי החלטה זו נתקבלה בלא שניתנה תחילה למשיבה זכות טיעון, כמתחייב מסעיף 125ב(א) לפקודת העיריות ומכללי הצדק הטבעי. עוד נקבע, כי במפגש שנערך בין המבקש לבין המשיבה, שלגביו טען המבקש כי מדובר בשימוע מאוחר, לא היה כדי לרפא את הפגם שנפל מלכתחילה בהחלטת המבקש. לבסוף קבע ביהמ"ש המחוזי, כי עולה מתוכן המכתבים ששלח המבקש למשיבה, כי המבקש הפך את עצמו לצד לסכסוך עם המשיבה, וכי לנוכח ההשלכות הכלכליות והפוליטיות שיש להחלטת המבקש על המשיבה, אין המבקש יכול עוד לקיים את חובת השימוע כנדרש. על יסוד קביעות אלו, פסק ביהמ"ש המחוזי כי החלטת המבקש בטלה ואין לשוב ולדון בה שנית. המבקש חוייב לשאת בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. כעולה מסעיף 125ב(א) לפקודת העיריות, תנאי מוקדם לכך שראש העיריה יהיה מוסמך לקבל החלטה בדבר פרישת חבר מועצה מסיעתו הוא שמיעת חבר המועצה. חובה זו של ראש העיריה עוגנה מפורשות בסעיף הנ"ל אף שהיא נגזרת גם מכללי הצדק הטבעי. בנסיבות אלו, וכאשר ביהמ"ש המחוזי קבע, כעניין שבעובדה, כי המבקש קיבל את החלטתו לאחר שמיעת טיעוני חברי סיעתה של המשיבה אך בלא שמיעת המשיבה, ברי כי דין החלטת המבקש להתבטל. יש לדחות את טענת המבקש כי ראוי היה להורות על קיום שימוע מאוחר למשיבה. אין להתערב גם בחיוב המבקש בהוצאות. ביהמ"ש המחוזי השית הוצאות אלו על המבקש נוכח היותו בעל-הדין בערעור בפניו. ממילא פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי אינו מונע מן המבקש מלדרוש - אם אומנם עומדת לו עילה - כי הוצאות אלו ישולמו מקופת העירייה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אולגה גורדון למבקש. 23.9.01).

על"ע 4354/01 - דוד ברוך, עו"ד נגד הוועד מחוזי לשכת עורכי הדין ת"א

*מחיקת ערעור של עו"ד שהורשע ע"י ביה"ד המשמעתי באשר לא מסר כתובת בערעור ולא ניתן לאתר אותו (בקשת המשיב למחיקת הערעור - הבקשה נתקבלה).

המערער הורשע ביום 16.12.99 ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד בביצוען של 25 עבירות משמעתיות ונדון להשעייה מהלשכה לתקופה של 5 שנים ולקנס של 25,000 ש"ח. ערעורים שהוגשו לביה"ד המשמעתי הארצי נדחו. ביום 3.6.01 הגיש המערער לביהמ"ש העליון ערעור. בכותרת הערעור מצויין, בכתב יד, מתחת לשמו המודפס של המערער, "ת.ד. 3697 רמת גן". אין בכותרת כתובת אחרת של המערער. מבירור שנערך במזכירות ביהמ"ש עולה, כי הכתובת שהוספה בכתב יד בכותרת הודעת הערעור נמסרה אישית למזכירות ע"י המערער בעת שהיה בביהמ"ש. המשיב הגיש בקשה שלא לקבל את הערעור לרישום. בבקשה נטען, כי נגד המערער תלויים ועומדים ערעורים רבים בפני ביהמ"ש העליון, והנסיונות להמציא כתבי ערעור או הזמנות לדיון לידי המערער נכשלו בעבר, באשר כל הכתובות שבידי המזכירות או בידי הוועד המרכזי התבררו כבלתי נכונות. הבקשה נתקבלה.
תקנה 4 לתקנות סדרי הדין בערעור לשכה קובעת כי הודעת ערעור תכלול, בין היתר, את שמו ומענו של המערער. כך שישנו פגם בהודעת הערעור, בהיעדרה של כתובת מספקת, כדרישת התקנות. האפשרות כי יוגש ערעור שלא ניתן לקדם את הדיון בו, למשל בהיעדר כתובת נכונה של עוה"ד, עלולה לחבל בהשגת תכליתו של הדין המשמעתי ואף לסכלה, נוכח האפקט המעכב האוטומטי של הגשת הערעור על ביצוע העונש המשמעתי. לפיכך
יש צידוק כבד משקל לפרש את תקנות סדרי הדין בערעור לשכה באופן המכיר בסמכות ביהמ"ש שלא לקבל ערעור פגום, אשר אין בו כתובת של המערער או כל דרך אחרת ליצור עימו קשר. במקרה דנא, נעשו ע"י ביהמ"ש שני ניסיונות ליצור קשר עם המערער, בין לכתובת שמסר ובין לכתובת אחרת, שנזכרת בפסק דינו של ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד. שני הנסיונות כשלו. גם בתיקים אחרים המתנהלים בביהמ"ש התמונה דומה. במצב זה, יש למחוק את הערעור נוכח הפגם שנפל בהודעת הערעור.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 16.9.01).

בש"פ 7154/01 - מדינת ישראל נגד מחמוד קראג'ה

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של סחר בנשק (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

העורר הואשם בביצוע עבירות סחר בנשק, בכך שמכר ליוסף חסאין, תושב ג'לג'וליה, כ- 10,000 כדורים בקוטר של 9 מ"מ, כאשר חסאין מצידו מכר את התחמושת לתושבים ברשות הפלשתינאית. בית משפט קמא החליט לדחות את בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים בשל היעדר ראיות לכאורה מספיקות. הערר נתקבל.
"ראיות לכאורה להוכחת אשמה" לצורך המעצר, הן ראיות גולמיות אשר ביחס אליהן קיים סיכוי סביר כי בסופו של המשפט תבססנה את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. כראייה מרכזית בענייננו, משמשת גירסתו הראשונית של חסאין, שלעמדת התביעה הוא שותפו לעבירה של המשיב ומשמש עד תביעה מרכזי. עד זה נעצר בחשד לסחר בנשק ובחקירתו הראשונית כרך את "חמודה קראג'ה" מכפר קאסם בעיסקת הנשק. אין חולק כי המשיב מכונה "חמודה קראג'ה". התעוררה שאלה אם בעימות בין השניים התכחש חסאין לזהותו של המשיב כמי שסיפק לו את התחמושת. ברם, לצורך הערכתן של ראיות לכאורה בעת הליך מעצר, יש לראות את גירסתו המקורית של העד המרכזי, המפלילה את המשיב, כראייה בעלת פוטנציאל רב משקל, אשר קיים סיכוי סביר כי תתגבש בסופו של יום לראייה מפלילה אשר תביא להרשעה. בחומר התביעה מצויים גם חיזוקים למכביר לעדות הבסיסית של השותף לעבירה, ועל רקע כל אלה בא על סיפוקו התנאי בדבר דיותן של ראיות התביעה לצורך הליך זה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דודי זכריה לעוררת, עו"ד צבי אבנון למשיב. 17.9.01).

רע"פ 4850/01 - עו"ד אברהם בראל נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירה על תקנה 48 לתקנות התעבורה. תקנה זו קובעת, בפסקה (א), כי "נוהג רכב שנעקף, יסיט את רכבו עד כמה שאפשר לשפת הכביש כדי לאפשר לרכב העוקף, לעקוף בבטחה ולא יגדיל את מהירות נסיעתו עד לאחר שהרכב העוקף עבר על פניו". לטענת המבקש, תקנה זו אינה חלה בכביש שבו יש למעלה מנתיב אחד לאותו כיוון נסיעה. לפיכך, טוען המבקש, שרכב הנוסע בנתיב הימני ומגביר את מהירותו כאשר הוא חולף על פני רכב אחר הנוסע בנתיב שמשמאלו, כפי שנקבע לגבי המבקש, אינו מבצע עבירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה מעוררת כל שאלה הראוייה להתברר בגלגול שלישי. תקנה 35 לתקנות קובעת כי "נוהג רכב ישתמש ככל האפשר בצדו הימני הקיצוני של הכביש, אף בכביש חד-סטרי, או בצדו הימני הקיצוני של הנתיב המיועד לאותו סוג רכב, הכל בכפוף להוראות חלק זה". תקנה 47(ג) לתקנות קובעת כי "בלי לפגוע בהוראות תקנת משנה
(א) [הקובעת איסור עקיפה מימין] ותקנה 35, בכביש חד-סטרי שיש בו שני נתיבים או יותר באותו כיוון נסיעה, אשר מחמת צפיפות התנועה נעים בו כלי רכב בטורים בכל נתיב, לא יראו כעקיפה את תנועתם של כלי רכב הנעים בנתיב אחד והנוסעים במהירות העולה על המהירות שבה נוסעים כלי הרכב שבנתיב האחר, ובלבד שהדבר לא יגרום הפרעה או סיכון לתנועה". הפרשנות המוצעת ע"י ב"כ המבקש לתקנה 48(א) אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתקנות, שהרי למעט במצב החריג המתואר בתקנה 47(ג) - שלא התקיים בעניינו של המבקש - על כל המכוניות לנסוע בצד ימין של הכביש. לפיכך, גם רכב עוקף חייב לחזור לנתיב הימני בתום העקיפה. מכאן, שתכליתה של תקנה 48(א) מחייבת את החלתה גם במצב בו ישנו יותר מנתיב אחד באותו כיוון נסיעה.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. 13.9.01).

על"ע 5726/98 - עו"ד דוד מימון נגד ועד מחוז ירושלים של לשכת עוה"ד

*הרשעת עו"ד בעבירה משמעתית בשל סירוב לתת ללקוח דיווח על הוצאות שהוציא בתיק לאחר שהלקוח הפקיד בידיו סכום כסף להוצאות (הערעור נדחה).

נגד המערער הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי, המתייחסת לתלונת המתלוננת, לפיה הפקידה בידי המערער סכום של 9,000 דולר להוצאות שוטפות אשר אמורות היו לכסות הוצאות שייגרמו לו בקשר לטיפול בעניניה הכרוכים במכירת שתי דירות בבעלותה ורכישת דירה אחרת עבורה. המתלוננת קבלה על כך כי, חרף בקשותיה החוזרות ונשנות, לא קיבלה פירוט חשבון, ואינה יודעת איזה שימוש נעשה בכספה, וכן לא קיבלה מסמכים המעידים על השלמת רכישת הדירה עבורה. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של הפרת חובתו על פי כללי האתיקה לדווח ללקוחתו על מצב חשבונה. ביה"ד התייחס לדו"ח שהוגש ע"י המערער באיחור, אך לא מצא כי מדובר בדיווח אמיתי ורציני הנותן תמונה מהימנה על אופן השימוש בכספים. על המערער נגזר ברוב דעות עונש השעייה למשך 12 חודשים, מהם 6 חודשים לריצוי בפועל ו-6 חודשים על תנאי, וכן הושתו עליו הוצאות ללשכת עוה"ד ופיצוי למתלוננת. דעת מיעוט סברה כי ראוי אף להחמיר בעונש. ביה"ד המשמעתי הארצי דחה את ערעורו של המערער. עתה טוען המערער כי המתלוננת אינה לקוחתו האמיתית וכי לקוחו האמיתי הינו "שולח נסתר" שהוא בנה של המתלוננת, וכי הוא חב חובת נאמנות כלפיו, ומתן דיווח על פי בקשת המתלוננת עלול להיות כרוך בהפרת חובת נאמנות כלפי שולחו האמיתי. הערעור נדחה.
טענת המערער בדבר חסיון לקוח אחר שהועלתה כעילה לאי מתן דיווח מלא על ידיו לא שימשה בסיס לטיעונו בערכאה הראשונה, וממילא לא נתמכה בראייה כלשהי לביסוסה. גם בערעור לביה"ד הארצי הועלתה טענה זו רק בסיכומי הטענות, ובצדק נדחתה. לגופם של דברים, המערער הודה במכתבו למנכ"לית הוועד המחוזי בירושלים כי המתלוננת הפקידה בידו 9,000 דולר בחודש מאי 93 לצורך שימוש בו למטרות מוגדרות שבתחום טיפולו של עוה"ד. משכך, היתה המתלוננת זכאית לקבל דיווח מלא ואמין על גורלו של כסף זה. יחסי המתלוננת ועוה"ד היו יחסי עו"ד ולקוח, וקשר זה הוליד חובות נאמנות של עוה"ד כלפי לקוחתו, ודיווח על מצב חשבונה הכספי נכלל בהן. בנסיבות אלה, אין להתערב בהחלטות הערכאות דלמטה הן לענין ההרשעה והן לענין העונש.