תקציר סביר כרך נ"ז חוברת 3

רע"א 4317/00 - מודל אינטרנשיונל יעוץ והשקעות בע"מ ואח' נגד לשכת הוצל"פ כפר סבא ואח'

*הוראות ביטול עיקולים על כספים בעקבות "הסדר נושים" שבוטל במפורש עיקולים ותביעות שעילתן התגבשה עד ליום תחילת הקפאת ההליכים(הבקשה נדחתה).

א. המבקשים הינם נושים של עיריית טייבה בסכום של למעלה מ-25 מליון ש"ח. הם פתחו בהליכי הוצל"פ בחדרה. לעירית טייבה היו נושים נוספים וב- 22.7.97 ניתן לבקשת העיריה צו איחוד תיקים. נתמנה ממונה על תיק האיחוד וזה קיבל ממשרד הפנים כ-6.5 מליון ש"ח לצורך כיסוי חובות העיריה לזוכים על פי תיקי האיחוד. צו האיחוד בוטל לבקשת המבקשים על ידי בית המשפט המחוזי. ראש ההוצל"פ בחדרה, הוציא לבקשת המבקשים, צו לעיקול הכספים שהיו בידי הממונה, בליוויית הוראה לממונה להעביר את הכספים ללשכת ההוצל"פ בחדרה. הממונה לא העביר את הכספים, אלא פנה ללשכת ההוצל"פ בכפר סבא בבקשה לקבלת הוראות מה לעשות בכספים שבידו. לאחר הליכים שונים הפקיד הממונה בלשכה בכפר סבא כ- 5.8 מליון ש"ח מתוך הסכום שהוחזק על ידו, וראש ההוצל"פ בכפר סבא הורה להחזיר את הכספים למשרד הפנים, וביום 12.11.98 הועברה המחאה על סך 5.8 מליון ש"ח למשרד הפנים. לאחר מכן, הורה ראש ההוצל"פ בחדרה למחזיקים להעביר את הכספים המעוקלים, לרבות הסך 5.8 מליון ש"ח ללשכה בחדרה לזכות תיקי המבקשים. ההמחאה הוחזרה להוצל"פ בכפר סבא. ראש ההוצל"פ בחדרה הורה להעביר את הכספים בסך 5.8 מליון ש"ח ללשכתו. הלשכה בכפר סבא לא נהגה כן, מאחר שלפני כן החליט ראש הוצל"פ כפר סבא לחלק את הכסף בין נושים רבים של העיריה וכעבור מספר ימים חולקו הכספים בין המבקשים ונושים נוספים. על החלטה זו של ראש ההוצל"פ בכפר סבא הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ובקשתם נדחתה. הנימוק לכך היה כי בינתיים החליט הרכב אחר של ביהמ"ש המחוזי על אישור הסדר נושים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בחינת השאלות השונות בדבר ההחלטות של ראש ההוצל"פ מתייתרת נוכח העובדה כי אושר הסדר נושים כולל בבית המשפט המחוזי אשר נועד להציג פתרון כולל לבעיית פרעון חובותיה של העירייה לנושיה. הסדר זה ביטל במפורש עיקולים שהוטלו על ידי נושים שונים על כספי עירייה, וכן מחק תביעות שעילתן התגבשה עד ליום תחילת הקפאת ההליכים. הוראות אלה בהסדר חלות גם על העיקולים הנטענים בענייננו, שכן הנחה מתחייבת מקיומו של הסדר זה היא כי כשם שהתביעות הישנות נמחקות כך גם עיקולים שהוטלו, ובכלל זה צווי מימוש שטרם בוצעו - גם הם מתבטלים. צדק בית משפט קמא בהדגישו כי הכספים בהם מדובר הינם כספי מדינה אשר הוזרמו לצורך פרעון חובות העיריה, וסביר להניח כי הכוונה בהזרמה זו היתה לאפשר הסדר נושים אשר יסדיר חלוקה צודקת, הוגנת ושיוויונית בין כלל ציבור הנושים.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד א. פינצ'וק למערערים, עוה"ד מימון למדינה. עו"ד אמל למשיבים האחרים. 23.4.01).

ע.א. 2098/97 - אלברט בוסקילה נגד שמעון בוסקילה ואח'

*סירוב לקיים צוואה שיש בה פגם של היעדר תאריך עשייתה. *הוכחת "אמיתות צוואה" שיש פגם בעריכתה. *"נטילת חלק" בעריכת הצוואה הפוסלת את הוראה לטובת מי שנטל חלק בעריכתה(מחוזי חיפה - תיק עזבונות 3028/95 + 2104/94 - הערעור נדחה).
א. באוגוסט 93 הגיעה המנוחה תמר בוסקילה (להלן: המנוחה), אז אשה קשישה כבת 93, ועמה בנה אלברט בוסקילה, הוא המערער, למשרד עורכי דין. המנוחה חתמה בפני עורך הדין על ייפוי כוח, המייפה את כוחו של המערער לקבל בשמה ובמקומה כספים המגיעים לה מאת חברת "עמידר" בע"מ (להלן: ייפוי הכוח). באותו מעמד הוכן נוסח צוואה (להלן: הצוואה), בה נאמר כי המנוחה מצווה את כל רכושה למערער. את הצוואה ניסח עורך דין הלר. על פי עדותו של עורך הדין פגש את המערער ואת המנוחה בחדר ההמתנה של משרדו. המערער פנה אליו ואמר לו כי המנוחה מעוניינת להכין צוואה ולהעביר נכסים לידי המערער. עורך הדין נכנס למשרדו יחד עם המנוחה, בעוד המערער ממתין בחוץ. עורך הדין העיד כי "כללית התרשמתי ממנה שהיא, למעשה, מבקשת להעביר את כל רכושה למבקש בלבד, אבל לא היה לי מספיק תקשורת טובה איתה בשפה העברית...
הכנתי את המסמך, הדפסתי אותו... ובזה סיימתי את העניין... בכוונה לא הדפסתי תאריך, היא לא היתה אמורה להיות נחתמת בנוכחותי... אמרתי לה שיחתמו בפני אנשים שיסבירו לה את הצוואה".
ב. שני עדים, על הצוואה מופיעות חתימותיהם של המאשרים על גבי המסמך כי הם הסבירו למנוחה בערבית בניב מרוקאי, את פרטי הצוואה, וכי היא הבינה את ההסברים כולם ואישרה את הצוואה בפניהם. לאחר שנפטרה המנוחה פנה המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבלת צו לקיום הצוואה. המשיבים - ילדיה האחרים של המנוחה התנגדו לקיום הצוואה והגישו בקשה למתן צו ירושה לעזבונה של המנוחה. התנגדותם של המשיבים התבססה, בעיקרה, על שלושה נימוקים: האחד, המנוחה לא חתמה על הצוואה; השני, המערער, על אף היותו נהנה על פי הצוואה, נטל חלק בעשייתה; והשלישי, לא היתה גמירות הדעת מצד המנוחה לעשיית הצוואה.
ג. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר ומדובר בצוואה בעדים, הפגומה בכך שאין בה תאריך חתימה, מוטלת חובת ההוכחה, באשר לאמיתותה, על המבקש לקיימה. השופט קבע, כי אינו מטיל ספק בכך שהחתימה המתנוססת על הצוואה היא חתימת המנוחה. יחד עם זאת, כך קבע, לא ברור אם הבינה המנוחה את משמעות הצוואה, והאם בכלל הבינה כי היא חותמת על צוואה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי מעורבותו של המערער בשלב עריכת המסמך, על ידי עורך הדין, כמו גם בשלב חתימת העדים על הצוואה, עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה, ועל כן, לאור הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, בטלה הוראת הצוואה, המזכה אותו. מכל מקום, כך קבע בית המשפט המחוזי, נסיבות צוואה זו אינן מצדיקות הפעלת סמכותו של בית המשפט לקיים צוואה שנפל בה פגם, הוא הפגם של היעדר תאריך. הערעור נדחה.
ד. השופט ריבלין: עורך הדין העיד, כי ההימנעות מהדפסת תאריך על גבי הצוואה היתה מודעת ומכוונת, בשל העובדה שהצוואה לא אמורה היתה להיחתם באותו מעמד. סעיף 25(ב) מקנה לבית המשפט שיקול דעת לקיים צוואה אף בהיעדר חתימה או תאריך, במקום שאין לבית המשפט ספק באמיתותה של הצוואה, ובנסיבות מיוחדות. הוראת סעיף זה חלה, אמנם, על פי לשונה, רק על צוואה בכתב יד ואינה חלה על סוגים אחרים של צוואות. אולם, לפי הפסיקה חסר של תאריך בצוואה בעדים, אף הוא פגם הניתן לתיקון. אף על פי כן, דין הערעור להידחות מחמת שלא הוכחה אמיתות הצוואה.
ה. צוואה שנערכה בדרכים הקבועות בסעיף 20 לחוק - צוואה בעדים - חזקה עליה כי היא כשרה, ועל הטוען אחרת מוטל הנטל להוכיח כי פסולה היא. לא כך, כאשר ישנו פגם באחד ממרכיבי הצוואה, הנקובים בסעיף 20, שאז עובר נטל השכנוע אל כתפי הצד המבקש לקיימה. דרגת השכנוע הנדרשת להוכחת "אמיתות הצוואה" גבוהה אף יותר מזו הנדרשת במשפט הפלילי. לא די בכך שבית המשפט ישתכנע מעבר לספק סביר בדבר אמיתות הצוואה. הפעלת סעיף 25 לחוק מותנית בכך שלבית המשפט לא יהיה כלל ספק באמיתות הצוואה. אין עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא ברור האם ידעה המנוחה והבינה את משמעות הצוואה, והאם בכלל הבינה כי חותמת היא על צוואה.
ו. אשר לנימוק שהמערער נטל חלק בעריכת הצוואה - סעיף 35 לחוק הירושה קובע לאמור: "הוראת צוואה... המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה... בטלה". תוצאתו של סעיף 35 לחוק היא תוצאה מרחיקת לכת וחמורה, שהרי הוא קובע "חזקת בטלות חלוטה בהתקיים הנסיבות המתוארות בו". אפילו הוכח כי לא נתקיימה, למעשה, כל השפעה בלתי הוגנת - אין בכך דבר. סעיף 35 הנ"ל פורש בפסיקה בצמצום. המקרה שלפנינו הוא מקרה גבול. המערער היה מעורב בהליכים שקדמו לחתימה על הצוואה. הוא ליווה את המנוחה למשרדו של עורך הדין, הוא נכח עת שהגיעו העדים לחתימה על הצוואה. מאידך גיסא, עורך הדין שוחח עם המנוחה ביחידות, וניסה להבין מפיה מהו רצונה. המערער יצא מן החדר בעת שנחתמה הצוואה בידי העדים. בנסיבות העניין, אין לומר כי מדובר כאן ב"מעורבות יתר" העולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה.
ז. הנשיא ברק: היעדר תאריך בצוואה בעדים הוא פגם שניתן לתקנו באמצעות סעיף 25(א) לחוק הירושה. בנסיבות העניין שלפנינו לא נתקיימו התנאים הנדרשים לכך. אין לומר שלסעיף 35 לחוק הירושה יש ליתן פירוש מצמצם, או ליתן לו פירוש מרחיב. צמצום או הרחבה של תחולת הסעיף הם תוצאות פרשנותו של סעיף 35 ולא אמות מידה לפרשנותו. סעיף 35 צריך להתפרש באופן שיגשים את תכליתו. המקרה שלפנינו הוא מקרה גבולי, והגבול לא נחצה.
ח. באשר לדרגת השכנוע בדבר אמיתות הצוואה סבור השופט ריבלין כי "דרגת השכנוע בו דובר הסעיף גבוהה אף יותר מזו הנדרשת לנו במשפט הפלילי". לגישה זו תימוכין בפסיקה. נמתחה עליה ביקורת קשה. ספק אם יש מקום להחמרה גורפת שכזו. רמת הוכחה מעל לכל ספק סביר עומדת בניגוד לעקרון-העל בדבר כיבוד רצונו של המת. לכאורה הטוען לתוקף הצוואה עומד במידת ההוכחה הנדרשת ממנו, אם הוא משכנע את בית המשפט מעל לספק סביר, כי המצווה גמר בדעתו לערוך את הצוואה שעשה. בגדרי מבחן זה יש גמישות מספקת, שתאפשר לבית המשפט לדרוש כמות ראיות בהתאם לחומרת הפגם. מכל מקום, במקרה שלפנינו אין לקיים את הצוואה, גם אם מידת ההוכחה המוטלת על המערער נמוכה היא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, ריבלין. עו"ד יהודה גזיאל למערער, עו"ד אבי גולדסובל למשיבים. 30.4.01).

ע.פ. 6411/98 - נחום מנבר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של סיוע לאוייב במלחמתו בישראל ומסירת ידיעה לאוייב בכוונה לפגוע בבטחון המדינה וחומרת העונש. *הבטחה מינהלית והאפשרות לחזור ממנה(מחוזי ת"א - ת.פ. 4/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).א. המערער הואשם בעבירות נגד ביטחון המדינה שעניינן סיוע לאויב במלחמתו בישראל ומסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. בכתב האישום נטען כי במהלך שנת 1990 יצר המערער קשר עם ד"ר מג'יד עבאספור שהיה באותה עת ראש פרוייקט הנשק הכימי באיראן ויועץ לנשיא איראן. במסגרת קשרים שנוצרו בין השניים, נחתם הסכם בין חברת "מאנה", חברה בבעלות המערער לבין עבאספור בשם גוף איראני האחראי באיראן לנושאי התקפה והתגוננות בתחום חומרי לחימה כימיים (להלן: חל"כ). בהסכם זה, לטענת התביעה, התחייב המערער לספק ידע וציוד להקמת מפעל לייצור החומר טיוניל כלוריד בריכוז %96, המשמש כחומר מוצא לגזי עצבים וגז חרדל. כן התחייב המערער לספק ידע וציוד לצורך הקמת מפעלים לגבי גז רעיל מסוג חרדל וכן שלושה סוגים של גזי עצבים. לטענת התביעה, תמורת אספקת אמצעים אלה קיבל המערער מהאיראנים סך של 16 מיליון דולר. עוד נטען בכתב האישום, כי בחודש אפריל 1993 התקשר המערער בזכרון דברים עם עבאספור לביצוע עיסקה של הקמת מפעל לייצור פגזים בינאריים הנושאים גז עצבים מסוכן. כתב האישום מגולל אף את מסכת מגעיו של המערער עם קהיליית המודיעין הישראלית, אשר המערער היה בקשר עמה במהלך פעילותו. המערער לא דיווח לאף גורם מקהיליית המודיעין על פעילותו האמורה עם האיראנים עד אוגוסט 1992, למרות מפגשים שהיו לו עם גורמי הביטחון (להלן: גורמי הביטחון) באותה תקופה. כמו כן נטען, כי על אף אזהרות שהוזהר ועל אף התחייבותו של המערער להפסיק לאלתר את פעילותו האסורה בתחום אספקת אמצעים כאמור לאיראנים, המשיך בפעילות עניפה ואינטנסיבית בתחום זה עם האיראנים למימוש התחייבויותיו השונות. ביום 27.3.97 הגיע המערער לארץ, נעצר והועמד לדין.
ב. המחלוקת העיקרית התמקדה בשאלת מודעות המערער לטיבו המסוכן של החומר טיונול, המשמש, כאמור, כחומר מוצא לגז עצבים וגז חרדל. בית המשפט קבע, כי מדובר בחומר בעל ריכוזיות המעידה על שימוש צבאי, וכי מחשבתו הפלילית של המערער שזורה וארוגה בכל שלבי פעילותו השונים, החל מחתימת ההסכם והמשכו במהלך מגעיו עם גורמי הביטחון במהלך השנים 1991-1993, בהן טרח להסתיר בעקביות ובשיטתיות את מעשיו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של סיוע לאויב במלחמתו בישראל, עבירה לפי סעיף 99 לחוק העונשין ובעבירה של מסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בביטחון המדינה, עבירה לפי סעיף 111 לחוק העונשין. הושת על המערער עונש של
שש עשרה שנות מאסר בגין עבירות אלה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. באשר לממצאים העובדתיים - ביהמ"ש יכול היה להאמין לעדים שבאו לפניו. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש, כי עדותו של המערער אינה מהימנה. הוגש גם סליל הקלטה משיחה עם המערער וזה נתקבל כראיה כשרה. על פי דיני הראיות, המבקש להגיש כראיה סליל הקלטה או אמצעי אחר להוכחת תוכנה של שיחה שהתקיימה, מוטל עליו הנטל להוכיח את תנאי הקבילות של אותו מוצג קודם שיוכל להציגו כראייה. לעיתים ניתן יהיה להוכיח את תוכנה של השיחה ולקבל כראייה תמליל שלה, על אף שתנאי הקבילות כאמור לא הוכחו. כך הוא במקרה שיש הודאה מצד הנאשם, שתמליל של שיחה משקף את תוכנה הנכון של השיחה אשר הוקלטה. הודאה כזו אינה חייבת להיות הודאה מפורשת. היא יכולה להיות הודאה במשתמע, הבאה לידי ביטוי בהתנהגות המערער. זה המצב בענייננו.
ד. סעיף 99(א) לחוק העונשין קובע כי "מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם", וסעיף קטן (ב) קובע כי "לעניין סעיף זה, 'סיוע' - לרבות מסירת ידיעה בכוונה שתגיע לידי האויב או ביודעין שהיא עשויה להגיע לידי האויב, ואין נפקא מינה שבעת מסירתה לא התנהלה מלחמה...". לא יכול להיות ספק שהמידע והציוד שסופקו לאיראן על ידי המערער היו לתועלתה וסייעו לה במלחמתה בישראל.
ה. אשר לטענת המערער כי לא הוכח שאיראן היא "מדינת אוייב" - סעיף 91 לחוק העונשין מגדיר "אויב" כך: "'אויב' - מי שהוא צד לוחם... נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה...". אין צורך בהכרזת מלחמה על מנת שמדינה תיחשב לאויב. כל שנדרש הוא הכרזה של המדינה על היותה "צד לוחם" או כי היא "מקיימת מצב מלחמה" עם ישראל" וכזו היא איראן.
ו. המערער טוען, כי לא נתקיים אצלו היסוד הנפשי, באשר לא היה מודע לטיבם האסור של מעשיו ולנסיבות של העבירות בהן הורשע. לאור שלל הראיות וההוכחות שהובאו בנושא זה, לא יכול להיות ספק כי המערער היה מודע היטב לכך שהוא עוסק בחומרים ללחימה כימית עם מדינת אויב. סעיפים 99 ו-111 בהם הואשם והורשע המערער דורשים יסוד של כוונה מיוחדת. הראשון דורש, כי המעשה נעשה בכוונה לסייע לאויב במלחמתו, והשני, כי עושה המעשה התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה. בית המשפט קבע, כי אף שלא הוכח רצון ישיר של המערער לסייע לאויב ולפגוע בבטחונה של המדינה, הרי שהמערער היה מודע לתוצאות החמורות והקשות של מעשיו, ובכך, לאור הלכת הצפיות, התקיים היסוד הנפשי הנדרש. היסוד הנפשי הנדרש בסעיפים האמורים הוא מחשבה פלילית מסוג מטרה, בלי שנדרש שיתקיים יסוד נפשי של מניע. לגופו של עניין, אף שלא הוכח שהתקיימו אצל המערער מניע ורצון לסייע לאויב (סעיף 99) או לפגוע בבטחונה של מדינת ישראל (סעיף 111), הרי שהתקיים לגביו היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת מסוג מטרה. זאת, משום שהנסיבות מלמדות שהמערער הבין וצפה ברמת הסתברות גבוהה את התוצאות החמורות הנובעות ממעשיו, ואף על פי כן ביצעם.
ז. אחת מטענות המערער היתה, כי לא היה מקום להגיש כתב אישום נגדו מאחר שאת כל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ביצע תחת חסותה של הבטחה שלטונית, שלא להעמידו לדין. טענתו זו מתבססת על אמירת דן, איש גורמי הביטחון, בפגישה עימו מיום 21.8.92, כפי שמופיעה בדו"ח הפגישה. ברם, התנאים הרלבנטיים לענייננו הם, מתן ההבטחה על ידי בעל הסמכות לתיתה וכי המבטיח התכוון ליתן לה תוקף משפטי. תנאים אלה לא התקיימו בענייננו. כמו כן ההבטחה לה טוען המערער היתה בתנאי ובתמורה לכך שהמערער ישתף פעולה וימסור לשלטונות את מלוא האינפורמציה אשר ברשותו, בכל הנוגע לעסקיו עם האיראנים. לא כך נהג המערער, שהסתיר את ההיקף האמיתי ואת האופי האמיתי של עסקיו עם האיראנים.
ח. נוסף לכך - ההבטחה המינהלית הנטענת נוגעת להפעלת הסמכות לנקוט בהליכים פליליים כלפי מי שביצע עבירה וחוק העונשין חל עליו. הכלל הוא, כי "הבטחה" כזו עשוייה להיות תקפה ומחייבת. כלל זה נובע מהחובה המוטלת על רשות לכבד
הסכמים עליהן היא חותמת. בית המשפט קבע, כי במקרה זה היתה המדינה רשאית להשתחרר מההבטחה, אם היתה כזו, לאחר שנתגלו היקף מעשיו הפליליים של המערער וחומרתם חסרת התקדים. נוכח חומרה זו של העבירות המיוחסות למערער, אשר טיבן וחומרתן לא היתה ידועה במהלך השיחה בין המערער לדן, היה אינטרס ציבורי אשר חייב את העמדת המערער לדין.
ט. אשר לערעור על חומרת העונש - גם דינו של חלק זה של הערעור להידחות. תמורת בצע כסף ביצע המערער עבירות ביטחוניות חמורות, אשר יש בהן לפגוע במדינה ובבטחונה. מקרהו של המערער הוא אחד המקרים החמורים ביותר של עבירות ביטחוניות, שנדונו אי-פעם בבית-משפט במדינה, ואשר בוצעו על-ידי אזרח ישראלי כנגד ביטחון המדינה. המערער היה מעורב בביצוע עבירות חמורות אלה במשך תקופה של מספר שנים. במשך תקופה זו הוצבו בפני המערער מספר רב של תמרורי אזהרה. הוא לא חדל ממעשיו גם לאחר שידע שקיימים נגדו חשדות. כשלונו של המערער הינו כבד. כשנמצא בצומת בו, מצד אחד, מעשיו עלולים לפגוע במדינתו והוא יודע זאת, ומצד שני, אם יימנע מביצועם יפסיד ממון, לא עמד המערער בפיתוי.

(בפני השופטים: אור, מצא, קדמי. החלטה - השופט אור. עוה"ד גילעד חריש ואילן זוהר למערער, עוה"ד גב' דבורה חן וגב' שלומית גפני למשיבה. 5.12.00).

בג"צ 97+2390/96/360+1947 - יהודית קרסיק ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*דחיית טענה של שיהוי בפניה לבג"צ. הזיקה בין בעלים של מקרקעין שהופקעו לבין המקרקעין נמשכת לאחר ההפקעה ומשתם הצורך שלשמו הופקעה הקרקע ממשיך הבעלים להיות בעל דין לעניין החזרת הקרקע לבעלותו(העתירות נתקבלו).
א. בשלהי שנות החמישים נזקק הצבא לשטח אימונים ולמטרה זו הופקע מיתחם בן כ-137 דונם קרקע באיזור חדרה. העותרים בשלוש העתירות הם יורשי מי שהיו הבעלים - עובר להפקעות - של פיסות-קרקע במיתחם ההפקעה. גם העותרים גם מורישיהם סירבו לקבל פיצוי מן המדינה חלף הקרקעות שהופקעו מהם. באוגוסט 93 החליטה הממשלה לפנות את הצבא מן הקרקע. לצורך זה נכרת הסכם בין הצבא לבין המינהל לפינוי הקרקע, ובתמורה אמור היה הצבא לקבל כ-12 מיליון ש"ח, לבניית שיטחי-מיטווחים חלופיים. בקרקע הנדונה התעתד משרד הבינוי והשיכון להקים איזור מגורים.
ב. העותרים טוענים כי משתם הצורך הציבורי שלשמו הופקעה הקרקע, יש להשיב את הנכס לבעליו. לטענתם, חייבת הרשות המפקיעה להגביל את הפגיעה בקניינו של היחיד רק למטרה הציבורית שלשמה הופקעה קרקע ומשנתמצתה אותה מטרה ציבורית, שב הקניין אל בעליו המקורי. המדינה טוענת כי כל שנעשה לא היה אלא החלפתו של שימוש ציבורי אחד בשימוש ציבורי אחר - הקמתה של שכונת מגורים שהיא בגדר מטרה ציבורית, ולרשות המפקיעה סמכות להחליף מטרה ציבורית אחת ברעותה. השאלה המתעוררת היא אם רשאית הרשות המפקיעה להחליף מטרה ציבורית אחת באחרת. כמו כן שאלה היא אם תשלום פיצויים לבעלים המקורי ינתק את זיקתו לקרקע המופקעת. שאלה אחרונה זו אינה מתעוררת במישרין בענייננו, הואיל והעותרים סירבו לקבל את הפיצויים שהוצעו להם. העתירות נתקבלו.
ג. המדינה טענה כי העותרים השתהו בעתירתם לבג"צ וכי באותה תקופה של השתהות נשאה המדינה בהוצאות ניכרות בהליכי התיכנון ובבניית תשתיות ומטעם זה בלבד דין העתירה דחייה. טענה זו אין לקבל. העותרים לא ידעו כלל על תוכניות המתוכננות לקרקע המופקעת, ואף לא היה להם כל יסוד להניח כי במקביל לשימושה של הקרקע לייעודי הצבא מתכננות הרשויות תוכניות לבניה אזרחית במקום.
ד. בג"צ קבע כי ההלכה שנפסקה לאחר קום המדינה, כי עם סיום הליכי ההפקעה פגה הזיקה בין הבעלים המקורי לקרקע והמפקיעה זכאית לפעול בקרקע לכל מטרה אחרת מזו שלשמה הופקעה, עברה שינויים וכיום, בפרט לאחר חקירת חוק יסוד כבוד האדם
וחירותו, הקובע את זכות הקניין כזכות יסודית, יש לראות את הזיקה של הבעלים המקורי כנמשכת ועדיין בעל דין הוא לגבי המקרקעין. בג"צ הגיע למסקנתו בהנמקות שונות של השופטים.
ה. על פי ההלכה שקבע בג"צ בדבר המשך הזיקה כאמור, אפשר קנו העותרים עילה להשבת הקרקע להחזקתם או לקבלת פיצויים תחתיה. ואולם זכות זו, לידתה היתה קודם שנקבעה ההלכה החדשה ומכאן השאלה: מה יהא המועד לתחילתם ולתחולתם של ההסדרים החדשים שקבע בג"צ. האם תחולתה של ההלכה תהא תחולה פרוספקטיבית בלבד, קרא: ההסדרים החדשים יתפשו רק בהפקעה שתתרחש בעתיד או בקרקע שהופקעה, אמנם, בעבר אך המטרה הציבורית תפוג ביום מן הימים בעתיד? או שמא המועד הנכון לתחולת ההלכה יהא רטרוספקטיבי לאמור: ההסדרים החדשים יחולו גם על הפקעה שהיתה בעבר וגם אם הצורך הציבורי פג בעבר? שאלת המועד הנכון לתחולת הסדרים החדשים כורכת שיקולים משיקולים שונים. בשאלה זו של מועד התחולה ובעניינם של שיקולים שלעניין, לא העלו בעלי הדין טענות, ולכן נדחה הדיון כדי שבעלי הדין יעלו את טענותיהם בשאלת המועד הנכון לתחולת הסדרים החדשים בדרך כלל, אם לעתיד בלבד ואם גם למפרע; ובהנחה שההסדרים החדשים עשויים לחול גם למפרע - בשאלה אם ראוי להחיל אותם על ההפקעות נושא העתירות דנא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. עוה"ד צבי וטל הר נבו, אמנון עברון, אלון סמואל, אריה פייגנבוים ויעקב לסרי לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 13.2.01).

ע.פ. 3417/99 - מרגלית הר שפי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של אי מניעת פשע וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ע.פ. 4253/98 - הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות).

א. המערערת הועמדה לדין לפני בית-משפט השלום בת"א בעבירה של אי-מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין. לדברי כתב-האישום, ידעה המערערת כי יגאל עמיר זומם לרצוח את ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ולמרות זאת לא נקטה באמצעים סבירים כדי למנוע את עשיית מעשה הפשע. בית-משפט השלום הרשיע את המערערת בדינה וגזר עליה עונש של עשרים וארבעה חודשי מאסר, מהם תשעה חודשים לריצוי בפועל. בערעור לבית-המשפט המחוזי הוחלט - ברוב דעות - כי יש להותיר את ההרשעה ואת גזר-הדין על כנם, ואילו שופטת המיעוט סברה כי יש לזכות את המערערת מחמת הספק. הערעור - לאחר קבלת רשות - נדחה.
ב. טיעונה העיקרי של המערערת הוא, כי לא ידעה על מזימתו של עמיר לרצוח את ראש הממשלה, הואיל ולא התייחסה ברצינות לדבריו, וסברה כי דברי עמיר על כוונתו לרצוח את ראש הממשלה נאמרו על דרך ההיתול, כביכול, כדי לתעתע בה ולהקניטה. היא מוסיפה כי אילו ידעה שעמיר הוא מאלה האומרים ועושים, כי-אז היתה מסגירה אותו לרשויות, וכך אף אמרה לו. השאלה היא - האם מושג הידיעה שבסעיף 262 לחוק העונשין מצמצם עצמו לידיעה - פשוטו של מושג כמשמעו - או שמא פורש הוא עצמו גם על עצימת עיניים? לאחר בחינת השאלה מצדדיה השונים המסקנה היא כי החלת הידיעה שבסעיף 262 גם על עצימת עיניים אינה מקובלת. הידיעה בה מדובר חייבת שתיסוב על סכנה "ממשית" לביצועו של פשע. סכנה שאינה "ממשית" אין היא סכנה בגידרי העבירה, וידיעה אודות אותה סכנה-שאינה-ממשית אין היא ידיעה כהוראת סעיף 262 לחוק העונשין. מאידך, אין צורך כי הידיעה תהיה בדבר סכנה העלולה להתממש "קרוב לוודאי" או כסכנה קרובה. די בממשות ואין מקום להידרש לאמת-מידה מחמירה יותר. ידיעה כזו היתה לה למערערת ועל כן דין הערעור על ההרשעה להידחות.
ג. אשר לעונש - בעניין זה נחלקו הדעות. השופט חשין, שכתב את פסה"ד, סבר בדעת הרוב כי יש להשאיר על כנו את העונש שנגזר. לדעתו, אין העונש חמור במידה המצדיקה
את התערבות ביהמ"ש שלערעור. גם כאשר מביאים בחשבון העונש, לקולא, את גילה הצעיר של המערערת, את עברה הנקי ואת המועד שחלף מיום ביצוע העבירה - אין מקום לומר כי ביהמ"ש הכביד ידו עם המערערת למעלה מן הראוי. מאידך סבר השופט טירקל כי בהתחשב בכל הנסיבות והנימוקים ומטעמים עקרוניים ואישיים יש להעמיד את העונש על 6 חדשים מאסר בפועל שיבוצעו בעבודות שירות.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. עו"ד יעקב וינרוט למערערת, עוה"ד גב' פנינה גיא וגלי חצב למשיבה. 21.2.01).

ע.א. 3369/98 - מינהל מקרקעי ישראל נגד דגלאס רוזנטל

*בערעור על החלטה של ועדת הפיצויים של המינהל יושב ביהמ"ש המחוזי כערכאה ראשונה ועל החלטתו ניתן להגיש ערעור בזכות. *פרשנות הסכם בין המינהל למי שהחזיק במקרקעין של המינהל לעניין חבות במסים החלים על המקרקעין(מחוזי חיפה - ה.פ. 30125/97 - ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נתקבלו).
א. המשיב רכש זכויות חכירה בקרקע חקלאית של המינהל והזכויות נרשמו על שמו בפברואר 80. באוגוסט 91 הודיע המינהל למשיב, כי חוזה החכירה מבוטל, בהתאם לסעיף 17 לחוזה החכירה, בשל כך שלא שילם את דמי החכירה השנתיים ואינו מעבד את הקרקע. המשיב הגיש המרצת פתיחה בה ביקש הצהרה כי חוזה החכירה עדיין תקף. בינתיים קיבלה תוקף תוכנית מתאר שנועדה להרחבת שטחים למגורים ובמסגרתה שונה ייעוד השטחים למגורים ולשטחי ציבור. על רקע שינוי הייעוד, חתמו הצדדים ביום 4.4.94 על הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, בו קבעו כי חוזה החכירה בא לסיומו וכי המשיב זכאי לתשלום פיצויים. ניתנה למשיב אופציה לגבי דרך חישוב הפיצויים, לפי שתי חלופות: האחת על פי סעיף 15 לחוזה החכירה הקובע כי במקרה של שינוי ייעוד הקרקע "יהיה החוכר זכאי לפיצוי... שיעור שווי הזכויות... ייקבע ע"י ועדת פיצויים אשר תתמנה ע"י שר החקלאות..."; החלופה השניה מפנה להחלטה 533 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל, שלפיה ישולם "לחוכר פיצוי כספי... בשעור של %25 משווי הקרקע לפי ייעודה החדש, כפי שייקבע על-ידי השמאי הממשלתי, בתוספת שווי השקעות החוכר בקרקע, על פי קביעת ועדת הפיצויים, בתנאי שהחלטת ועדת הפיצויים תתקבל ללא זכות ערעור...". שיעור הפיצוי הקבוע בהחלטה 533 הופחת בהסכם הפשרה מ-%25 משווי הקרקע על פי הייעוד החדש, ל- %15 בלבד משווי זה.
ב. כדי לברר מהי החלופה הגבוהה יותר, פנה המשיב לוועדת הפיצויים - היא החלופה הראשונה - וכן פנה למעריך הממשלתי לקביעת שווי המקרקעין בתוספת שווי השקעותיו בקרקע, שהיא החלופה השניה. ניתנו החלטות שונות ע"י הוועדות והמינהל והמשיב פנה לביהמ"ש המחוזי שקיבל בחלקה את תביעתו. שני הצדדים ערערו על החלטת ביהמ"ש המחוזי. הערעורים נתקבלו.
ג. המשיב העלה טענה דיונית מקדמית. לדעתו, הערעור טעון רשות ערעור משום שבית המשפט המחוזי ישב, כביכול, כערכאת ערעור על ההחלטה של ועדת הפיצויים. לטענה זו אין בסיס. המרצת הפתיחה אינה בבחינת ערעור, אלא היא תובענה לפסק-דין הצהרתי. לכן, לפנינו פסק דין רגיל של בית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה, עליו יש ערעור בזכות.
ד. בית המשפט המחוזי לא דק פורתא בנסחו את דרך הערכת שווי הקרקע במסגרת סעיף 15 לחוזה החכירה, כך שגם במסגרת סעיף 15 לחוזה החכירה יש להתחשב בשינוי שחל בייעוד הקרקע. למעשה, יש לפרש את החלופה על פי סעיף 15 לחוזה החכירה, כנוגעת באופן בלעדי לערך זכות החכירה של המשיב בקרקע חקלאית. עקרונית, נראה כי עליית הערך הנובעת משינוי ייעוד של קרקע חקלאית מגיעה לבעל הקרקע, שבידיו נשארה יתרת הזכויות שבקרקע, ולא לחוכר או לשוכר. לפיכך יש לקבל את ערעורו של המינהל לגבי ניסוח ההנחיות של ביהמ"ש המחוזי לוועדת הפיצויים. באשר למועד של ההערכה, יש לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי, כי מועד זה הוא תאריך החתימה על הסכם הפשרה.
ה. באשר לערעור שכנגד - המשיב קובל על כך שבית המשפט המחוזי לא איפשר לו לתקוף בבית המשפט את החלטת ועדת הפיצויים בעניין היקף השקעותיו בקרקע. את
הקביעה בדבר היעדר זכות ערעור ביסס בית המשפט המחוזי על סעיף 3(א) להחלטה 533 הנ"ל, בה נאמר כי "החלטת ועדת הפיצויים תתקבל ללא זכות ערעור". אכן, אין זה סביר להניח, כי הצדדים התכוונו שלא לאמץ את ההוראה שבהחלטה 533, הנוגעת לסופיות ההחלטה של ועדת הפיצויים. אולם, כלל הוא, כי תנייה שעניינה שלילת הגישה לערכאות שיפוטיות, מן הראוי שתפורש בצמצום. לכן, רעיון הסופיות לגבי ההחלטות הנזכרות, משמעותו מוגבלת. הוא מתכוון לשלול תקיפה מינהלית בתוך המערכת המינהלית. אין לפרש ביטוי זה כמתכוון לשלול את הגישה לערכאות שיפוטיות. לו ציינו המתקשרים במפורש כי נשללת הזכות לגישה לבית המשפט, אפשר כי הוראה כזאת היתה נפסלת בשל היותה סותרת את תקנת הציבור. כך שיש למשיב זכות ערעור.
ו. אך לגופם של דברים - בהסכם הפשרה הפקידו הצדדים בידי ועדת הפיצויים את הקביעה בדבר שווי ההשקעות. הצדדים התכוונו לכבול עצמם לקביעתה של ועדת הפיצויים ולקבל אותה כסופית ומחייבת. במצבים מסוג זה, הגם שהגישה אל בית המשפט אינה נחסמת, היקף הביקורת השיפוטית הוא מצומצם. בית המשפט לא יבחן את שיקול הדעת של אותו גוף שלישי, לו העניקו הצדדים את כוח ההכרעה. התערבותו של בית המשפט תוגבל לטענות בדבר חריגה מסמכות, חוסר הגינות, חוסר תום לב, שימוש באמצעים בלתי כשרים, מירמה, הפעלת שיקולים זרים, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, וטענות כיוצא באלה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד גב' מיקי חשין למערער, עו"ד דוד לב למשיב. 22.4.01).

ע.א. 8263/98 - צים, חברת השיט הישראלית בע"מ נגד שמואל בן מויאל

דחיית טענה של הפרת חובת זהירות ע"י מעביד. קשר סיבתי בין הפרת חובת זהירות לבין הפגיעה בתובע(מחוזי נצרת - ת.א. 66/95 - הערעור נתקבל).

א. המשיב שימש כטבח ראשון באניה שבבעלות "צים". באחד הימים ירד המשיב במדרגות שבאניה מקומת המטבח לחדר הקירור כאשר בידיו היתה קערת סלט. לטענתו, הוא הוריד את קערת הסלט לצורך אחסונה במקרר חלופי למקרר שעמד בקומת המטבח ואשר לא היה במצב תקין. בעת הירידה במדרגות כאמור, החליק המשיב, נפל ונפגע. המשיב הגיש תביעה לפיצויים לבית המשפט המחוזי, בטענה כי הפגיעה נובעת מרשלנות צים, שלא דאגה לתקן את המקרר במטבח. בית המשפט המחוזי קבע כי צים יכלה וצריכה היתה לצפות מראש שהטבח יזדקק לרדת במדרגות כדי להשתמש במקרר המצוי בקומה נמוכה יותר. חובת הזהירות המוטלת על צים הופרה, על פי קביעת בית המשפט, בכך שלא דאגה כי המקרר במטבח יהיה תקין ויעמוד לרשות הטבח. עוד הוסיף בית המשפט, כי קיים קשר סיבתי בין מחדלה של צים לבין הפגיעה. הערעור נתקבל.
ב. ראשית, בקומת המטבח היו שלושה מקררים נוספים בהם ניתן היה לעשות שימוש, ללא צורך לרדת באותן מדרגות מהן נפל המשיב. שנית, בשתי הזדמנויות שונות אמר המשיב דברים המהווים הודאת בעל דין, כי ביקש "לרדת לבד לעבר הפריז'ידר כדי להביא פרודוקטים להכנת עוגה. היתה בידיים קערת סלט מלאה עם סלט כי רציתי באותה הזדמנות להכניס את הקערה למקרר". מדברים אלה עולה, שמטרת הירידה היתה לשם העלאת מצרכים לאפיית עוגה, ולא לשים את הקערה במקרר. נוכח אמירות מפורשות אלה, ולנוכח העובדה שהיו מקררים נוספים בקומת המטבח לצורך אחסון קערת הסלט, מתבקשת המסקנה שמטרת הירידה במדרגות אינה קשורה עם היותו של אחד המקררים בקומת המטבח מקולקל.
ג. צודקת צים בטענתה כי לא הופרה חובת זהירות כלשהי מצידה. אכן, על צים כמעבידה מוטלת חובת זהירות כלפי עובדיה. אולם, ברי הוא, כי לא ניתן להטיל על צים חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. השאלה אינה האם מעביד עשה הכל כדי להגן על עובדיו מפני סיכון, אלא האם מעביד עשה כל שסביר היה לעשות כדי למנוע התרחשות התאונה. חובת צים כמעבידה אינה למנוע מעובדיה כל סיכון וסיכון, אלא אך את אותם סיכונים שניתן לצפות ממעבידה סבירה שתמנע אותם תוך שימוש באמצעים סבירים. במקרה זה,
המדרגות עליהן החליק המשיב עמדו בתקן הבטיחות המקובל. מדרגות כדוגמת המדרגות עליהן החליק המשיב מצויות בכל אניה וכל ימאי נאלץ להשתמש בהן פעמים רבות במשך הפלגה. זהו כורח המציאות היומיומית באניה.
ד. האם בכך שבמשך כיום וחצי לא תוקן המקרר המקולקל הפרה צים חובת זהירות כלפי המשיב? התשובה שלילית. אפילו היה המקרר שבמפלס הנמוך היחיד בו ניתן לאחסן את הסלט, והיה על המשיב לאחסנו שם, הובלת הסלט כשאוחזים בקערה ביד אחת ובצמידות לגוף אינה כרוכה בסיכון בלתי סביר, שהרי במצב זה ניתן להחזיק ביד השניה במעקה ולרדת במדרגות בבטחה. אף אם היתה התרשלות מצד צים בכך שלא תיקנה את המקרר המקולקל בזריזות הדרושה, אין קשר בין מחדל זה לבין קרות התאונה.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אור. עוה"ד ישראלה קראי - גירון וג. גורדון למערערת, עו"ד רון וורמברנד למשיב. 19.4.01).

ע.א. 3205/00 - עלי סאלח נאטור נגד שאפע יאסין ואח'

*יפוי כח כ"מסמך בכתב" הנדרש לעיסקה במקרקעין(מחוזי חיפה - ת.א. 1338/98 - הערעור נתקבל).

א. ביום 23.4.1988, חתמו משיב 1 (להלן "שאפע"), משיב 2, (להלן "תופיק"), וכן עכרמה יאסין, על יפוי כוח בלתי חוזר (להלן-"ייפוי הכוח הראשון"), בו מונה שחאדה סלמאן מאעבלין, להיות שלוחם לעניין מכירת חלקת מקרקעין. ביפוי הכח נאמר "והואיל והגענו לידי הסכם עם מר עלי סאלח נאטור...[המערער] למכור לו את חלקינו הרשומים על שמנו... תמורת סך 2000 ש"ח לכל אחד מאתנו... על כן אנו מאשרים כי מכרנו לנ"ל את החלקים הנ"ל וקיבלנו ממנו את מלוא התמורה...". כשמונה שנים וחצי לאחר החתימה על יפוי-הכוח הראשון, העבירו שאפע ותופיק את זכויותיהם בחלקה (להלן - "העיסקה השניה"), לאחיהם חוסיין והלה רשם את הזכויות שהועברו לו אצל רשם המקרקעין. גם בעיסקה השניה נחתם יפוי-כוח (להלן: "יפוי הכוח השני"), ובו נאמר כי העברת הזכויות נעשית "במתנה, וללא תמורה". המערער פנה לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה למתן פסק דין הצהרתי כי המקרקעין הנ"ל הם בבעלותו.
ב. בית המשפט המחוזי קבע כי העיסקה הראשונה, לאו עיסקה היא, שכן העברת הבעלות לא נגמרה ברישום כדרישת סעיף 7(א) לחוק המקרקעין. ביהמ"ש הוסיף כי לכל היותר היתה "התחייבות לעשות עיסקה" כאמור בסעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, והתחייבות כזו היתה צריכה להינתן בכתב לפי סעיף 8 לחוק. לדעת ביהמ"ש המחוזי, ליפוי הכח אין נפקות בענייננו ואין בכך כדי לעמוד בדרישת הכתב המופיעה בסעיף 8 לחוק. על כן דחה ביהמ"ש את התביעה. הערעור נתקבל.
ג. הפסיקה הרבתה לעסוק בשאלת מהותו של אותו "מסמך" הנדרש לעיסקה במקרקעין, ונקבע שעליו לכלול תנאים הכרחיים להתקשרות, כגון: שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העיסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומסים. לנוכח האמור, גם מסמך שהוגדר כ"יפוי-כוח", והעונה על אותם כללים שנקבעו בפסיקה, יכול למלא אחר דרישת "המסמך בכתב", כדרישת סעיף 8 לחוק. יפוי הכח שניתן כאן עונה על הדרישה ש"המסמך בכתב" יכלול את הפרטים החיוניים כאמור. אכן, יפוי הכוח אינו כולל פרטים באשר לחבות המס ולחלוקת נטל ההוצאות בין הצדדים. אך הפתרון לכל אלה מוסדר בחוק. המסקנה היא שיפוי-הכוח הראשון הינו מסמך בכתב כמשמעותו בסעיף 8 לחוק המקרקעין, ודינו של הערעור להתקבל.
ד. נותרו עדיין שאלות רבות אשר לא לובנו בבית המשפט המחוזי, וביניהן עניין התמורה ששילם חוסיין (אם שילם) עבור המקרקעין, ואם פעל בתום לב. ההכרעה בשאלות אלו חיונית על מנת לפסוק בשאלה איזו משתי העיסקאות הנוגדות עדיפה, ומשהדבר לא נעשה יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לדון בשאלות אלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד מוחמד זידאני למערער, עו"ד ר. עמרי ושות' למשיבים. 1.5.01).

ע.פ. 7749/00 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות הריגה בתאונת דרכים והפקרה אחרי פגיעה והקלה בעונש שנגזר(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על הרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. בנובמבר 97, בהיות המערער קטין בן 16.5, נטל את מכוניתו של אביו ונהג בה ברחובו הראשי של היישוב דליית-אל-כרמל, במהירות מופרזת, עד כי איבד את השליטה על הרכב ופגע באי-תנועה. המכונית התהפכה תוך שפגעה ברכב אחר, וכתוצאה מכך נהרג נהג הרכב האחר, ואחיו שישב לצדו נפצע. המערער נמלט מהמקום. בית-המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער בעבירות הריגה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה ללא רשיון-נהיגה, נהיגה ברכב וללא רשות הבעלים, ללא פוליסת-ביטוח, במהירות בלתי-סבירה, ואי-ציות לתמרור. נגזרו עליו 18 חודשים מאסר בפועל, 18 חדשים מאסר על-תנאי, ופסילה מלקבל רשיון-נהיגה למשך 15 שנה. הסניגור טוען כי אבדן השליטה על הרכב, עקב עקיצת דבורה, שבגינה נגרמה התאונה מלמד על רשלנות בלבד, ואין ניתן להוכיח על-פיו את היסוד הנפשי של פזיזות, הנדרש להרשעה בעבירה של הריגה. כן מערער המערער על חומרת העונש. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. באשר להרשעה - בית-המשפט המחוזי קבע, כי סיפורו של המערער בדבר אבדן השליטה על הרכב בגלל הדבורה איננו מהימן. המערער עצמו בחר במשפטו לשתוק ולא להעיד, ואילו דבריו בעניין זה נסתרו על-ידי מראה עיניו של השוטר שחקר אותו שלוש שעות לאחר ההתנגשות, ולא הבחין בסימן כלשהו של עקיצה על גופו של המערער. פזיזותו של המערער הוכחה מעצם נטילת הרכב, ומן הנהיגה ברכב במהירות מופרזת בכביש ראשי בלא לדעת לנהוג. כאמור, לא מדובר כאן באדם הנוהג ללא רשיון-נהיגה, אלא בנער שאינו יודע לנהוג. בעצם הנהיגה, ולא-כל-שכן נהיגה במהירות במקום סואן, הוכח כי המערער היה פזיז, כלומר, הבין שמעשיו עשויים לגרום לתאונת-דרכים ולאבדן חיי אדם.
ג. אשר לעונש - העונש שהוטל על המערער בנסיבות המקרה אינו חמור מדי, גם אם מתחשבים בגילו הצעיר ובנסיבותיו האישיות. על-כן, המלצת שירות-המבחן, שהציע להסתפק בהטלת עונש של עבודות-שירות על המערער, אינה יכולה להתקבל. יחד עם זאת, בהתחשב בתקופה הניכרת של שלוש שנים וחצי שחלפה מאז ביצוע העבירה ועד היום, בתקופה זו התבגר המערער והוא היום משרת בצבא, ניתן להקל במידה מסוימת בענשו ולהעמידו על שנה אחת מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד חיים גלזר למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 30.4.01).

ע.א. 3918/97 - בר משה שהין ואח' נגד בנק לפיתוח ולמשכנתאות ואח'

*ביטול פס"ד שקבע כי הסכם להעברת דירה בין בני זוג שהתגרשו היה רק הסכם למראית עין(הערעור נתקבל).

א. בני זוג, שלהם שלושה ילדים קטינים, ביקשו להתגרש, והגישו ביום 28.12.92 לבית הדין הרבני הסכם גירושין. בהסכם נקבע, בין היתר, כי הילדים יהיו במשמורתה ובהחזקתה של האשה וכי חלקו של הבעל בדירת המגורים יועבר על שם שלושת ילדיהם הקטינים של בני הזוג. בית הדין הרבני אישר את הסכם הגירושין וביום 2.5.94 התגרשו בני הזוג. על הדירה, שהיא מושא ערעור זה, רובצת משכנתא לטובת הבנק. לפי תצהיר האשה, הבעל עזב את הדירה והיא ושלושת הילדים מתגוררים בדירה. האשה ממשיכה לשלם את המשכנתא הרובצת על הדירה. זכויות החכירה של בני הזוג בדירה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ביום 3.8.93, דהיינו כשבעה חודשים לאחר הסכם הגירושין. זמן קצר לאחר רישום הזכויות על-שם שני בני הזוג, נרשמו צווי עיקול על זכות החכירה של הבעל בדירה בשל חובות קודמים של הבעל. בשנת 1996 פנו המערערים
לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יורה על העברת חלקו של הבעל בדירה לקטינים ויכריז על היעדר נפקות לעיקולים. בית המשפט החליט לדחות את הבקשה בנימוק הבא: "זכויות בני הזוג בדירה נרשמו בשמם בלשכת רישום המקרקעין ב-3.8.93, כ-7 חודשים לאחר ההסכם להעברת זכויות הבעל בדירה לילדיו, ולא הוצע הסבר מתקבל על הדעת להימנעות ממימוש ההסכם. בנסיבות אלו מסקנתי היא שהכף נוטה לכוון המסקנה שההסכם מ-28.12.92 הינו הסכם למראית עין שנועד להבריח את נכסיו של הבעל מנושיו". הערעור נתקבל.
ב. מן הנסיבות עולה כי בני הזוג התכוונו כוונה אמיתית כי הבעל יעביר את חלקו בזכויות בדירה לילדים הקטינים. כך הוסכם ביניהם בהסכם הגירושין וכך הם מבקשים לבצע היום. לכן, אין מדובר בחוזה למראית עין. שאלה אחרת היא מה סדר העדיפויות בין זכות הקטינים מכוח התחייבותו של הבעל להעביר להם את חלקו, לבין הנושים של הבעל, שרשמו עיקולים לאחר רישום זכויות החכירה של הבעל במרשם המקרקעין. שאלה זו היא מורכבת והיא תלוייה במתן תמורה ובקיומו של תום לב אצל הרוכשים. שאלות אלה קשורות בקביעת מימצאים, שלא נדונו על-ידי בית המשפט קמא. אי לכך, יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת לקבוע את זכויות הצדדים מתוך הנחה שהחוזה איננו חוזה למראית עין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אליעזר דיאמנט למערערים, עוה"ד אבי נימצוביץ, אמיר סטמרי, משה וידאל ועודד לב למשיבים. 2.5.01).

רע"א 1017/01 - אלבטרוניקס בע"מ ואלפרד דיין נגד אילן בר

*זכותם של בעלי דין לחקור מומחה מטעם ביהמ"ש שהגיש חוות דעת(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש 2 (להלן: המבקש) והמשיב הינם בעלי מניות במבקשת 1 (להלן: המבקשת). המבקש ואשתו מחזיקים יחד ב- %60 ממניות המבקשת, ויתר המניות מוחזקות על ידי המשיב. המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי, לחייב את המשיב להשיב למבקשת רכוש שהיה ברשותו, ולמכור למבקשים את מניותיו. הצדדים הגיעו לכלל הסכם, בו נאמר כי המשיב ימכור למבקש את מניותיו במבקשת על יסוד שווי שייקבע על פי חוות דעת של רואה חשבון, שימונה על ידי בית המשפט. לאחר שנתקבלה חוות דעת המומחה ביקשו המבקשים את פסילת חוות הדעת. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי, כי הצדדים רשאים להפנות למומחה שאלות הבהרה, ולהשלים את סיכומיהם על יסוד תשובותיו. הוגשו שאלות הבהרה ועל יסוד התשובות השלימו הצדדים את סיכומיהם. לאחר קבלת סיכומי הצדדים, החליט בית המשפט שלא לפסול את חוות הדעת. בקשתם של המבקשים להורות על זימון המומחה לחקירה בבית המשפט נדחתה, בנימוק כי ניתנה לצדדים אפשרות להציג למומחה שאלות הבהרה, ואפשרות זו נוצלה על ידם באופן נרחב, תוך הצגת שאלות המתאימות לחקירה נגדית. מן ההסכם - כך קבע בית המשפט קמא - משתמעת כוונה לוותר על חקירה נגדית של המומחה, אך גם אלמלא ויתור זה, יש בהליכים הנוספים שנתקיימו בין הצדדים ובשאלות הרבות שהוצגו למומחה בכתב, משום מיצוי או ויתור על הזכות לחקירה נגדית. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. חוות הדעת הוגשה על ידי רואה החשבון כמומחה מטעם בית המשפט. בכגון דא קובעת פקודת הראיות כי "הוראות סימן זה אינן גורעות מכוחו של בית המשפט לצוות כי מומחה או רופא או עובד הציבור ייחקרו בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך". בעלי דין רשאים איפוא לחקור מומחה שהגיש חוות דעת, וברגיל, ייעתר בית המשפט לבקשת בעל דין לעשות כן. אין לומר כי בשאלות ההבהרה שהוצגו למומחה, יש משום מיצוי או ויתור על זכות החקירה הנגדית. שאלות ההבהרה, כשמן כן הן, נועדו להבהיר את האמור בחוות הדעת. ואילו החקירה הנגדית, מטרתה לסתור את המסקנות העולות מחוות הדעת. ולא הרי אלה כהרי זו.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ש. זיסמן למבקשים, עו"ד ג. שטילמן למשיב. 8.5.01).

ע.פ. 1577/01 - פלוני נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לפסילת שופט שעילתה עיון השופט בתסקיר שהוגש ובו פרטים על תיקים פליליים אחרים שהוגשו נגד הנאשם (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם בבית משפט השלום לנוער בעבירות התפרצות והיזק בקשר לרכב בהיותו קטין. הוא הודה בבצוע העבירות והוגש תסקיר על ידי שירות המבחן. בעת הדיון בטיעונים לעונש, הוגש תסקיר משלים בו נאמר כי "[המערער] סיפר שנפתחו לו שלושה תיקים נוספים בגין עבירות דומות כבגיר", לאחר מועד הגשת כתב האישום. בעקבות זאת ביקש הסניגור כי בית המשפט יפסול עצמו, לאור הפרטים הנוספים בתסקיר המבחן הנוגעים לעברו של המערער. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה.
אכן, בנסיבות מיוחדות כאשר נחשף בית המשפט למסה של מידע בלתי קביל יהא בכך משום עילה לפסלותו. אולם, בנסיבות דנן נראה כי אין מקום לביסוס עילת פסלות. במקום אחר אמר ביהמ"ש העליון "מטבע הדברים מידע הנפרש לעיני השופט בתסקיר שירות המבחן הוא אינטימי והוא עלול לחשוף במידה רבה את הנאשם. בה בעת, התסקיר משמש חלק מן ההליך ומבסס נדבך לגיטימי במסגרת קבלת ההחלטות בתיק מסוג זה. על כן, מטבע הדברים הגבול בין אותם הפרטים שהכרחי כי יופיעו בתסקיר לבין פרטים שאותם אין להביא בו יכול שיהיה דק". דברים אלה יפים גם לענייננו. חזקה על השופט המקצועי כי יידע להפעיל את שיקול דעתו העצמאי באופן הראוי והצודק.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דרחי רצון למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 22.4.01).

ע.פ. 437/01 - גמיל כנעאן נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של אלימות במשפחה (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערער הורשע בעבירות אלימות במשפחה, לאחר שנהג במשך תקופה ממושכת להכות את אשתו בתכיפות מכות אכזריות עד כי נדרש גם אישפוזה, וכאשר המערער נוהג כך גם כלפי ילדיו הקטינים. המערער הודה בעבירות שיוחסו לו, וביקש לאפשר לו לעבור הליך שיקומי מונע. אשתו תמכה בו, והצטרפה לבקשתו. שירות-המבחן, שראה סיכוי לשיקום, ביקש לדחות את הדיון כדי לבדוק אפשרות לטיפול במערער. בית-המשפט המחוזי, דחה את הבקשה, ברוב דעות, וגזר על המערער שש שנים מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל. בגדר הערעור על חומרת העונש נתבקש שירות-המבחן להשלים בתסקיר את אשר החסיר בית-המשפט המחוזי. המלצת שירות-המבחן היתה לאפשר למערער לעבור טיפול שיקומי למשך שישה חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
המעשים האכזריים שעשה המערער בבני-משפחתו במשך תקופה ממושכת מצטרפים לתופעת האלימות במשפחה שהשתרשה בחברתנו. מעשים אלו אינם מאפשרים לפטור את המערער מעונש משמעותי של מאסר בפועל. עם זאת, לנוכח המלצת שירות-המבחן, יש מקום להקל בעונש על-מנת לאפשר את שיקומו של המערער. על כן יועמד העונש על חמש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל. כן יועמד המערער בפיקוח שירות-המבחן למשך שנה, החל מיום שחרורו ממאסר.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מוהנד חלאילה למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 30.4.01).

בה"נ 7035/99 - כרמון ועמוס יניב נגד היועץ המשפטי לממשלה

*דחיית בקשה למינוי אפוטרופוס לדין בהליכי התרת נישואין (בקשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה למינוי אפוטרופוס לדין - הבקשה נדחתה).

היועץ המשפטי לממשלה, המשיב בבקשה לקביעת שיפוט, מבקש לשקול את הצורך במינוי אפוטרופוס לדין למבקש בהליכי התרת הנישואין, שבינו לבין המבקשת. בית המשפט לענייני משפחה נתן את האפוטרופסות על המבקש לעמותת ש.פ.ר - עמותה למען שירותי אפוטרופסות. המשיב מציין כי מבדיקת הבקשה ונספחיה עולה כי לכאורה, אין זהות
באינטרסים בין המבקש והמבקשת, וכי למען הסר ספק של ניגוד אינטרסים בין הצדדים ולטובתו של החסוי, מבקש הוא כי יישקל הצורך במינוי אפוטרופוס לדין למבקש. המבקשים - המשיבים בבקשת היועהמ"ש - מבקשים לדחות הבקשה. הם מציינים כי הגיעו להסכם גירושין ויחסי ממון, וההסכם אף אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה, וניתן לו תוקף של פסק דין. נוכח הסכמתם של בני הזוג להתגרש, ומאחר שאין הם בני אותה עדה דתית, הגישו את הבקשה לקביעת מקום שיפוט, באמצעות באת כוחם. הבקשה למינוי אפוטרופוס נדחתה.
אכן, מן הראוי למנות אפוטרופוס לדין במקרה שקיים ניגוד אינטרסים בין הצדדים. עם זאת, כל מקרה צריך להיבחן לגופו ולנסיבותיו. בין היתר יש להתחשב בכך, שמינויו של אפוטרופוס כרוך בהוצאות נוספות עבור בני הזוג. במקרה דנן, בית המשפט לענייני משפחה אשר מינה את עמותת שפר כאפוטרופא למבקש, סבר שיש להשאיר עניין מינוי אפוטרופוס מיוחד להחלטתה. עמותת שפר שקלה את העניין והחליטה כי אין צורך בייצוג נפרד. אין מתקיימים במקרה זה טעמים אשר יש בהם כדי לחייב לסטות הן מהחלטת בית המשפט לענייני משפחה והן משיקול דעתו של מי שמונה כאפוטרופוס לחסוי.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' רחל לוברמן למבקשים, עו"ד גב' זיוה שמחה למשיב. 22.4.01).

בש"פ 3340/01 - דב פיכמן נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה ושיבוש הליכי משפט (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי קשר קשר עם אחר, גל הרינג, להשתלט על מקרקעין שהיו רשומים על שמו של אדם אשר ככל הנראה נספה בשואה, ואין לו שאירים. לצורך זה הם יצרו יורש-בדוי, ובאמצעות מסמכים מזוייפים הציגו את עצמם כבאי כוחו של אותו יורש, אשר הסכים למכור את המקרקעין. בעקבות כך הם מכרו אותם בפועל לאחר תמורת סכום של 550 אלף דולר. השניים נעצרו ולאחר מכן נעצרו אנשים נוספים הקשורים בהכנת המסמכים המזוייפים. הרינג הודה ומסר גירסה מפלילה נגד העורר. כתוצאה מפעולות שונות של העורר שונה כתב האישום והעורר הואשם גם בעבירות של הדחה בחקירה של שני עדים וכן שיבוש הליכי משפט. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה, לאחר שמצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה ולנוכח החומרה הכרוכה בהדחה למסירתה של עדות כוזבת ושיבוש מהלכי משפט. הערר נתקבל.
המעשים המיוחסים לעורר, עקב הסכנה הנובעת מהם לניהולו התקין של המשפט, הם בבחינת עילה המצדיקה מעצר. אך יש להביא בחשבון את השלב המתקדם אליו הגיעו ההליכים, כאשר נותרו עדים ספורים בלבד מטעם המדינה, וכולם אנשי משטרה. אכן, קיימת אפשרות לשיבוש מהלכי משפט על ידי העורר והדחה בעדות גם במהלך בפרשת ההגנה, אך ניתן להניח שאם לכך חתר העורר, היה בידו זמן די ויותר לפעול בתחום זה בעת שהילך חופשי. מעצרו של העורר עתה, אין בו כדי לשרת מטרה כלשהי, ותהיה בו הכבדה שלא לצורך על נאשם אשר אינו נעזר בסניגור להגנתו. לפיכך ישוחרר בערובה.

(בפני: השופט א. לוי. העורר לעצמו, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 3.5.01).

בש"פ 3018/01 - אלי בן אמו נגד מדינת ישראל

*עיכוב בביצוע מאסר עד לערעור בעבירות מרמה (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המערער הורשע בבימ"ש השלום, בביצוען של 6 עבירות של קבלת דבר במרמה וגניבה בידי מורשה ונדון ל-40 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. על פסק דינו של בבימ"ש השלום הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובמקביל הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן פסה"ד בערעור. בקשתו נדחתה והערעור על כך נתקבל.
הערעור אשר הגיש המערער לבית המשפט המחוזי, מכוון קודם כל כנגד ההרשעה, אך סיכויו של הערעור אינם רבים. מבחינת אורך תקופת המאסר, דין בקשתו של העורר היה להידחות, שהרי העונש אינו קצר, ומותר להניח כי הערעור יישמע בהקדם. באשר לחומרתן של העבירות, מיותר לומר שזו מופלגת, הואיל ובגין התמכרותו להימורים, פגע המערער פגיעה קשה במי שלא חטאו ונתנו בו את אמונם, ואף זה הוא טעם לדחיית הבקשה הנוכחית. עם זאת, אין לעמוד בדרכו של העורר למצות את הליך הערעור בעודו מהלך חופשי, הואיל ומאז נחשפה הפרשה חלפו שנים לא מעטות, והעורר לא חזר לעסוק בפלילים. בנסיבות אלה, ובערבויות מתאימות ניתן להבטיח את הציבור מפני מסוכנותו של עורר זה. על כן ביצוע גזר הדין יידחה עד לפסק הדין בערעור.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד בני נהרי לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 20.4.01).

ע.א. 3576/99 - עו"ד רות דורון - אלדן וד"ר לאה כץ נגד עירית תל אביב

סמכותו של ביהמ"ש למחוק תובענה לאחר שהנתבע נעתר לתביעת התובע. דחיית ערעור בעניין שיעור הוצאות משפט (הערעור נדחה).

המערערות הגישו תובענה לפס"ד הצהרתי כי העבודות שביצעה המשיבה או מי מטעמה, בקרקע מסויימת, המצוייה בחכירה לדורות של המערערות, נעשו שלא כדין. כן הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני. בהודעה שהגישה המשיבה לביהמ"ש נמסר כי הורתה על הפסקת העבודות ועל השבת המצב לקדמותו. לאחר קבלת תגובות בעלי הדין הורה בית המשפט על מחיקת המרצת הפתיחה והבקשה לסעד זמני, תוך חיוב המשיבה לשלם למערערות כאלפיים ש"ח החזר הוצאות הכנת חוות דעת ו-5,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין. המערערות טוענות כנגד מחיקת התובענה וכנגד סכום ההוצאות ושכר הטרחה הנמוך שנפסק להן. הערעור נדחה.
ההחלטה על מחיקת התובענה היתה בסמכותו של בית המשפט המחוזי. בעקבות הודעת המשיבה, השתנה מצב הדברים. בשלב זה, אם ביקשו המערערות לעמוד על בקשתן לקבלת הסעד ההצהרתי, היה עליהן להצביע על התועלת שתצמח להן מקבלתו. בתגובותיהן בפני בית המשפט המחוזי לא נמצא טיעון בעניין זה. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט המחוזי להורות על מחיקת המרצת הפתיחה, והבקשה לצו מניעה זמני. ואולם, נראה כי עניינו המרכזי של הערעור הוא גובה ההוצאות שנפסקו. בעניין זה הביע ביהמ"ש העליון את מורת רוחו מערעורים המוגשים בשאלת שיעור ההוצאות. התערבות בשאלת ההוצאות מוגבלת למקרים נדירים ביותר, אשר המקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם. בית המשפט שקל מהו השכר שראוי לפסוק למערערות, בהתחשב בחומר שהונח בפניו, ובשלב הדיון שבא העניין אל סיומו. בכך הלך הוא בהתאם להנחייתה של הפסיקה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. עו"ד גב' איילת כץ למערערות, עו"ד גב' מיכל וימר-שרגא למשיבה. 22.4.01).

בש"פ 2826/01 - מדינת ישראל נגד אליאס דאלי

*הארכה רביעית של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של סחר בסמים (בקשה רביעית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בשורה של עבירות סחר בסמים, בכך שהיה שותף ברשת בינלאומית של סחר בסמים, אשר ייבאה קוקאין מדרום אמריקה להולנד בכמות כוללת הקרובה לטון. עם הגשת כתב האישום נעצר העורר עד תום ההליכים ומאז הוארך המעצר מעבר ל-9 חודשים 3 פעמים. עתה מתבקשת הארכה רביעית. הבקשה נתקבלה.
העיכובים שנגרמו בהמשך ניהול המשפט אינם באחריותם של מוסדות המדינה, אלא הם באו בשל בעיות הקשורות לייצוגו של המשיב. אמנם, אין לבוא בטרוניה אל המשיב בשל בעיות אלה, וביהמ"ש קבע כי "אין כל ספק שהמשיב לא נוקט תכסיסי השהייה או מושך את העניין של ניהול סניגור מטעמים לא רלוונטים". עם זאת, במאזן השיקולים, עדיין יש משקל רב לחומרה היתירה של העבירות ולסכנת הימלטותו של המשיב מן הארץ.