תקציר סביר כרך נ"ז חוברת 4

ע.פ. 1751+2543/01 - מדינת ישראל נגד שני עזני

*החמרה בעונש בעבירה של גרם מוות ברשלנות, הפקרה לאחר פיגוע ונהיגה ללא רשיון(ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. המשיב נהג בזמן פסילה, בשעה 5 לפנות בוקר, בכביש רחב ביותר בן 3 נתיבים, ריק מתנועה, שדה ראייה פתוח למרחק העולה על 100 מטר, במזג אוויר נאה, ראות טובה, עמודי תאורה דולקים כשהמהירות המותרת במקום היא 50 קמ"ש. הוא נהג במהירות גבוהה ופגע בהולכי רגל שהלכו בצדו הימני של הכביש. שני הולכי רגל נהרגו, שלישי נפצע קשה, רביעי הוכה בהלם. הרכב ניזוק קשה מן הפגיעה בהולכי הרגל. לאחר התאונה נמלט המשיב מהמקום, לא הודיע לאיש על התאונה, לא הזעיק עזרה והשאיר את הנפגעים מופקרים לגורלם על הכביש. ביהמ"ש הרשיע את המשיב בגרם מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה בזמן פסילה, ודן אותו לעונשים נפרדים בגין כל אחת מהעבירות אך חפף את ענשי המאסר השונים כך שעל המערער לרצות שנתיים מאסר בפועל, וכן נדון למאסר על תנאי ונפסל מנהיגה לתקופה של 10 שנים. שני הצדדים ערערו על מידת העונש. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. חסד נעשה עם המשיב שהורשע - לאחר תיקון כתב האישום - בגרם מוות ברשלנות ולא בהריגה. נסיבותיה של התאונה ותוצאותיה הקטלניות הנוראיות, פרי נהיגתו הרשלנית של המשיב, מעמידות את העבירה ברף הגבוה ביותר של עבירת הרשלנות, שכפסע בינה לבין הריגה. הפועל היוצא הוא, שהמשיב לא נענש במאסר בפועל באופן ראוי - בגלל החפיפה - בגין עבירת הפקרה לאחר פגיעה ונהיגה בזמן פסילה, שהן מן העבירות החמורות שבדיני התעבורה. אין הצדקה כלשהי משפטית או אחרת לחפיפה של העונשים כפי שנעשתה על ידי השופט קמא. עונש המאסר בפועל שהוטל כמכלול, אינו עומד ברף הענישה ההולם לעבירות שבוצעו ולמעשים המהווים אותן. גילו הצעיר של המשיב אינו עומד לזכותו. נהפוך הוא. במציאות הקשה בה מתקפחים מדי יום חיי אדם בתאונות דרכים, נוטלים חלק נהגים צעירים המתעלמים מחוקי התנועה ואינם נותנים דעתם במידה מספקת לסיכונים שהם נוטלים על עצמם בנהיגה בלתי זהירה ושלא כחוק. לא פעם משלמים הם עצמם בחייהם או בבריאותם על נהיגתם הרשלנית וכן מקפדים הם פתיל חיי אחרים. על בתי המשפט לתרום את חלקם למלחמה בנגע זה. הדרך לעשות זאת היא בענישה מתאימה. לפיכך, יועמד העונש בגין כל העבירות בהן הורשע המשיב על שש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים מאסר בפועל והיתרה על תנאי.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' נעמי גרנות למערערת, עו"ד יגאל טמיר למשיב. 1.5.01).

ע.פ. 3778/00 - עודה אשרף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת הריגה תוך משחק בנשק(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער ביקר בבית דודו, המנוח עלי עודה. בעוד השניים מסיבים בבית זה מול זה נטל המערער אקדח השייך לדודו והחל לשחק בו. תוך כדי משחק, לחץ המערער על ההדק, וגרם למותו של הדוד. המערער הואשם בעבירת הריגה והורשע על יסוד הודייתו. לקראת הדיון בגזר הדין הוגש תסקיר שרות המבחן בו הומלץ להימנע מהטלת עונש מאסר שיש עמו כליאה בפועל. על רקע זה הושג הסדר טיעון בגדרו ביקשה המדינה להסתפק במאסר בפועל לתקופה הניתנת לריצוי בעבודות שירות, ובהטלת צו מבחן לתקופה של 18 חודשים. בית המשפט המחוזי החליט שלא לאמץ את הסדר הטיעון וגזר על המערער שנה מאסר בפועל וכן הפעיל נגדו ששה חודשי מאסר על תנאי, כשמחצית מן התקופה המופעלת תצטבר לעונש החדש. הסניגור טוען כי לא נתקיימו במקרה הנדון נסיבות שהצדיקו את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את ההסדר המוצע.
ב. באת-כוח המדינה טענה כי בהסכמתה להסדר הטיעון נתפסה המאשימה לטעות שבשיקול דעת. בעת מעשה, אמרה, לא היתה התביעה ערה לפסק הדין שניתן בפרשת מירו (ע.פ.
1971/98 פד"י נב(5) 145). נסיבותיה של פרשת מירו היו דומות להפליא לנסיבות האירוע נשוא הדיון כאן, גם שם החליט בית המשפט המחוזי להקל בענישה והסתפק בהטלת שישה חודשי מאסר בעבודות שירות בתוספת מאסר על-תנאי, אך ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל ובית המשפט העליון גזר על הנאשם בפרשה ההיא ארבע שנות מאסר, שנתיים מתוכן לריצוי בפועל. לנוכח הדמיון בין הפרשיות, תמכה באת-כוח המדינה בנימוקי גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בפרשתנו וביקשה לדחות את הערעור. הערעור נדחה.
ג. העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער הוא עונש מאוזן המביא בחשבון, מחד, את חומרת המעשה ותוצאותיו הקשות, ומאידך, איננו מתעלם מן ההשפעה הקשה שהיתה לאירוע על המערער ומנסיבותיו האישיות של המערער. שאלת החריגה מהסדר הטיעון שוב איננה עומדת על הפרק, לנוכח הצהרתה של באת-כוח המדינה כי התקשרותה בהסדר הטיעון היתה פרי טעות, באשר התביעה לא היתה ערה לקיום פסק הדין בעניין מירו.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד א. ג'לג'ולי למערער, עו"ד גב' נ. גרנות למשיבה. 2.5.01).

בש"א 2691/01 - בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נגד רויטל בצלאל ואח'

*העברת דיון ואיחוד הדיון בין שתי תביעות(בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).

א. המבקש, נושה של המשיב 3, פתח בהליכי הוצאה לפועל נגד המשיב 3, במסגרתם עוקלו מטלטלין בחנות "טבע סנטר" ברמת-גן ובחנות "פריחת השקד" בפתח-תקווה. ביום 19.2.01 הגישה המשיבה 1 בבית משפט השלום בתל-אביב תובענה נגד המבקש והמשיב 3, למתן פסק דין הצהרתי כי החנות "טבע סנטר" ברמת-גן, הרשומה על שם המשיבה 1, הינה בבעלותה הבלעדית, לרבות תכולתה. ביום 20.2.01 הגישה המשיבה 2 בבית משפט השלום בפתח-תקווה תובענה נגד המבקש והמשיב 3 למתן פסק דין הצהרתי כי החנות "פריחת השקד" בפתח-תקווה, הרשומה על שם המשיבה 2, הינה בבעלותה הבלעדית, לרבות תכולתה. במסגרת כל אחת מן התובענות טען המבקש, כי המשיב 3 הינו הבעלים של החנויות נשוא התובענות, הגם שהן רשומות על שם המשיבה 1 או המשיבה 2, לפי העניין. המבקש טוען כי שתי התובענות עוסקות במאטריה עובדתית דומה וכי שיקולי יעילות הדיון תומכים באיחוד התובענות נוכח זהות המשיבים והעובדה כי העדים והראיות מטעם המבקש זהים בשתי התובענות. המבקש מבקש כי הדיון בשתי התובענות יתקיים בבית המשפט בתל-אביב מאחר שהעדים מטעמו והמשיב 3 מתגוררים בסמוך לת"א ואף משרדי עורכי הדין של המבקש והמשיבה 2 מצויים בתל-אביב. המשיבות 1 ו-2 מתנגדות לבקשה. לטענתן, אין כל קשר עובדתי או ראייתי בין שתי התובענות ואיחודם יגרום לסירבול הדיון. הבקשה נתקבלה.
ב. תכליתה של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, הינה, בין היתר, הגברת היעילות בדיון ומניעת הכרעות סותרות, תוך שמירה על האינטרסים של הצדדים להליכים השונים. לאור המטרה שביסוד תקנה זו נפסק, כי "די בכך שבין שתי תובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, בכדי לקבוע כי הן באותו נושא". המסכת העובדתית שביסוד כל אחת מן התובענות בענייננו קשורה לזו העומדת ביסוד האחרת, הגם שאין חפיפה מוחלטת בין שתי התובענות. הדיון בכל אחת מן התובענות יצריך, לכאורה, הכרעה בשאלה משפטית משותפת והיא האם המשיב 3 הינו הבעלים של המיטלטלין בחנויות נשוא התובענות, או שמא הן שייכות לבעלים הרשומים. בנסיבות אלו קיים חשש כי ערכאות שונות יקבלו החלטות שונות באשר למחלוקות המשותפות לשני התיקים. לפיכך, אין זה רצוי כי שתי התובענות תידונה בערכאות שונות, אף אם איחוד הדיון עלול להכביד מעט על המשיבות. באשר למקום השיפוט הראוי - מן הראוי לקבוע את מקום השיפוט בתל-אביב, נוכח העובדה שמקום מגוריהם של מרבית העדים הוא בתל-אביב.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד ארז בי-עזר ושולי לקשטיין למבקש, עוה"ד נחום שר ודרור אלון למשיבות. 6.5.01).

בש"א 1266/01 - יעל אנדר זוגלובק ואח' נגד עו"ד יוסף גילאור ואח'

*העברת דיון מביהמ"ש המחוזי בחיפה שבו מכהנת כשופטת אשתו של הנתבע(בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב משמש כמנהל עזבון בהליכים נשוא הבקשה דנן, המתנהלים בפני בית המשפט לענייני משפחה בחיפה. המבקשים הגישו בקשה לביטול מינויו של המשיב כמנהל עזבון. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה, אותה מבקשים הם כעת להעביר לבית משפט אחר, בטענה שהמשיב הנו בעלה של שופטת המכהנת בביהמ"ש המחוזי בחיפה. לטענת המבקשים, הבקשה שהוגשה על ידם לביטול מינויו של המשיב כמנהל עזבון, כללה טענות המצביעות על חשש לביצוע עבירה פלילית; אי גילוי מידע מהותי לביהמ"ש; עצימת עיניים נוכח מצבה הרפואי הקשה של המנוחה; שיתוף פעולה עם המשיבים 3-2, שהם הנהנים העיקריים על פי הצוואה, שהיו לקוחותיו בעבר. הבקשה נתקבלה.
ב. כבר נקבע, כי מן הראוי שהרציונלים העומדים בבסיס סעיף 24 הנ"ל יחולו גם כאשר בית משפט נדרש לדון בעניינו של קרובו (מדרגה ראשונה) של שופט המכהן באותו בית משפט. זאת, הן מטעמים של קשיים בהם עשויים להיתקל, השופט היושב בדין, השופט שהוא קרובו של המתדיין, ואף בעלי הדין עצמם, והן בשל החשש לפגיעה בתדמיתה ובמעמדה של מערכת השפיטה. המשיב משמש אמנם כמנהל עזבון, אולם אין חולק כי הטענות המועלות בבקשת רשות הערעור נוגעות ישירות לתיפקודו באופן אישי, להבדיל מטענה כנגד לקוח או צד שלישי המיוצג על ידי עורך דין. בנסיבות אלה, חלה ההלכה הקיימת, לפיה מן הראוי להעביר את הדיון לערכאה בעיר אחרת.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יואב אוסישקין למבקשים, עוה"ד א. בן שחר, רם כספי וגב' אולגה גורדון למשיבים. 3.5.01).

בג"צ 891+1008/01 - זועבי עובייד, עו"ד ואח' נגד השר לענייני דתות ואח'

*דחיית בקשה לביטול מינויו של קאדי ושיקולי ועדת המינויים בבחירתו של קאדי(העתירות נדחו).

א. הוועדה למינוי קאדים החליטה להמליץ בפני נשיא המדינה על מינויו של משיב 3 (להלן: המשיב) למשרת קאדי. העותר בבג"ץ 891/01 הציג מועמדותו לכהונת קאדי וכך גם העותרת בבג"ץ 1008/01, אולם ועדת המינויים החליטה שלא להמליץ עליהם. העותרות האחרות הן עמותות ציבוריות ונשות מקצוע הפועלות למען שוויון לנשים. בעתירתם העלו העותרים טענות שהתייחסו לכשירותו של המשיב לתפקיד, והן התמקדו במיוחד בטענה כי המשיב נעדר השכלה בתחום השריעה או השכלה משפטית. העותר טען עוד כי בחירתו של המשיב מבוססת על שיקולים זרים הנובעים מקשרים פוליטיים עקב היותו דובר של סיעה בכנסת. העותרות בבג"ץ 1008/01 העלו בעתירתן טענות עקרוניות ביחס לחשיבות שיש במינוי אישה לתפקיד קאדי כדי לקדם את עקרון השוויון בין המינים. בתשובתה, עמדה המדינה על שיקול הדעת הרחב המסור לוועדת המינויים. ביחס לטענת העותרות בבג"ץ 1008/01 בדבר הצורך במינוי אישה לכהונת קאדי, ציינה המדינה כי מועמדותה של העותרת נבחנה לגופה בדומה לבחינתם של שאר המועמדים לתפקיד, ודחייתה היתה בהתייחס למועמדות הקונקרטית. העתירות נדחו.
ב. מעיון בפרוטוקולים של דיוני הוועדה עולה כי לא היתה מעורבות פסולה מצד חבר ועדה הנגוע לכאורה בניגוד עניינים. כן עולה מן הפרוטוקולים, כי הוועדה קיימה דיון ענייני במועמדותו של המשיב, בכשירותו ובהשגות שהועלו נגדה. אשר לטענת העותרות שיש לבחור באישה לכהונת קאדי - כיוון שמועמדותה של העותרת נשקלה לגופה, כפי שנשקלה מועמדותם של מועמדים אחרים, אין עולה במקרה זה הצורך לדון בשאלת האפליה בין המינים במינוי קאדים.
ג. למעלה מן הצורך יש להעיר כי שני החוקים שעליהם ביקשו העותרות להסתמך כדי לבסס את טיעוניהן, כוללים סעיפים מיוחדים השוללים במפורש את תחולת הוראותיהם על מינויים לבתי דין שרעיים. סעיף 2 לחוק שירות המדינה (מינויים), קובע כי
החוק אינו חל במקרה של מינוי "חבר בית דין שרעי או של בית דין דתי נוצרי". סעיף 7 לחוק שיווי זכויות האשה קובע כי הוראותיו "לא יחולו על מינוי לתפקיד דתי בהתאם לדין הדתי, ובכלל זה על מינוי רבנים ובעלי תפקידים שיפוטיים בבתי דין דתיים". השאלות שביקשו העותרות להביא מכוח עקרונות כלליים הן שאלות נכבדות לעצמן, אך כאמור אינן מתעוררות במסגרת הדיון שלפנינו.
ד. טענתם המרכזית של העותרים היתה כי המשיב אינו כשיר להתמנות כקאדי בשל היעדר הכשרה מתאימה בדין השרעי ובשל היעדר הכשרה משפטית. שאלת העמידה בתנאי הכשירות להתמנות וההתאמה של המועמד למינוי מסורה להכרעת ועדת המינויים והיקף הביקורת השיפוטית על הכרעותיה בעניין זה מצומצם ביותר. בג"צ לא יתערב בשיקול דעתה של הוועדה, אלא במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות או הפעלת שיקולים זרים. תנאי הכשירות הנדרשים מהמבקשים להתמנות לקאדים קבועים בסעיף 2 לחוק ובין היתר נדרש כי המועמד יהיה "בעל הכשרה מתאימה בדין השרעי". כלל זה הינו עמום באשר אינו קובע מהי אותה "הכשרה מתאימה בדין השרעי" הנדרשת מן המועמד. המבחנים למינוי ואף הפרשנות שיש לתת לאותם כישורים נדרשים, הם עניין המסור לשיקול דעתה של ועדת המינויים. נקבעו כללים למינוי קאדים אך אין הכללים דורשים הכשרה פורמלית מוקדמת, אלא "ידע או יכולת לימוד השריעה המוסלמית". מהו אותו ידע הנדרש הוא עניין המסור להכרעתה של ועדת המינויים. המשיב הוא אדם בעל השכלה גבוהה שנתוניו נדונו בפירוט בוועדת המינויים, ובהתקיים הליך תקין לבחינת כשירותו של המשיב, אין מקום להתערבות בג"צ.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד זועבי עובייד ותגריד ג'השאן לעותרים, עוה"ד ענר הלמן ויהודה רסלר למשיבים. 6.5.01).

רע"א 7052/00 - מדינת ישראל נגד יוסף אנג'ל ו-67 אחרים

*ביטול פס"ד שניתן על יסוד עילה שלא נתבעה בכתב התביעה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיבים, מגדלי פרחים בעיסוקם, הגישו לבית-המשפט המחוזי תביעה נגד המדינה לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בעקבות סגר שהטילה המדינה בחודש מרץ 1993 על רצועת-עזה, אשר מנע מעבר פועלים שהועסקו במשקי המשיבים בקטיף פרחים. בכתב-התביעה נטען, כי שבעה חודשים לאחר הסגר העבירה המדינה תוספת מיוחדת בסך של תשעה מיליון דולר (להלן: התוספת המיוחדת) למגדלי הפרחים כפיצוי בגין תנודות מחירים בשווקים שאליהם הם מייצאים את הפרחים. טענת המשיבים היתה, כי תוספת מיוחדת זו נועדה, בחלקה, לפצות את מגדלי הפרחים בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מן הסגר, וכי בקביעת הקריטריונים לחלוקת כספי התוספת המיוחדת נהגה המדינה ברשלנות, מתוך אפלייה פסולה ובחוסר סבירות, כאשר לא דאגה לכך שהמשיבים, שעקב הסגר לא הצליחו כלל לקטוף פרחים, יקבלו את חלקם בפיצוי.
ב. בכתב-ההגנה טענה המדינה כי התוספת המיוחדת לא נועדה לפצות את מגדלי הפרחים בגין נזקי הסגר, והועברה על-ידי המדינה רק בכדי לפצות את אותם מגדלי-פרחים שנפגעו עקב תנודות מחירים חריפות שחלו באותה שנה בשווקי הפרחים בחו"ל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לדחות את טענות המשיבים המבוססות על עילות של רשלנות, אפלייה וחוסר סבירות בחלוקת כספי התוספת המיוחדת. עם זאת, קבע כי יש לקבל את תביעת המשיבים, מן הטעם שעומדת להם נגד המדינה עילת תביעה המבוססת על הפרת הבטחה שלטונית לפצותם בגין נזקי הסגר שניתנה על-ידי המדינה. בית-המשפט המחוזי הטעים, כי הגם שעילת תביעה זו לא נטענה על-ידי המשיבים בכתב-התביעה, היא הוכחה בראיות שהובאו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. בהליך אדוורסרי, אין בית-המשפט פוסק אלא במחלוקות שמעוררים בפניו הצדדים. גדרי מחלוקות אלו נקבעים על-יסוד עילות התביעה שלקיומן טוען התובע בכתב-התביעה, ובהתבסס על הגנת הנתבע. במקרה דנא, המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה, האם חולקו כספי התוספת המיוחדת כדין לנוכח התכלית שלשמה הועברו. המשיבים לא טענו
כי ניתנה להם הבטחה שלטונית לקבל פיצוי נפרד בגין נזקי הסגר, מעבר לכספי התוספת המיוחדת, או כי הבטחה שלטונית זו הופרה. המשיבים גם מדגישים בסיכומיהם - שהוגשו בתום שלב הבאת הראיות - כי אינם טוענים לעילת תביעה של הפרת הבטחה שלטונית. ממילא גם המדינה לא התגוננה בעניין זה. מעבר לדרוש יוער, כי המשיבים גם לא הוכיחו כי נתמלאו יסודותיה של עילת הבטחה שלטונית שהופרה. על המבקש לטעון לקיומה של הבטחה שלטונית מוטל להוכיח כי ההבטחה ניתנה על-ידי מי שמוסמך לתיתה, שההבטחה היתה מסויימת, ושנותן ההבטחה התכוון להקנות לה תוקף משפטי מחייב.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד משה גולן למבקשת, עו"ד טומי מנור למשיבים. 1.5.01).

ע.פ. 5635/97 - עטיה סמהדאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של רצח על יסוד טביעות אצבע שנמצאו בזירת הפשע(מחוזי ת"א - ת.פ. 113/96 - הערעור נדחה).

א. באוגוסט 1988 נמצאה גופתה של חסיה וידס ז"ל, ילידת שנת 1912 אשר חיה בגפה, מוטלת ללא רוח חיים בביתה ברחובות. על צווארה נמצאה מטפחת שהודקה כלולאה, ונקבע כי המות נגרם כתוצאה מתשניק. בדירת המנוחה נתגלה אי-סדר רב. טכנאים של המחלקה לזיהוי פלילי צילמו טביעות אצבע אשר נמצאו, בין היתר, על ארנקה של המנוחה שהיה מוטל ליד המיטה בחדר השינה, וכן על שקיות ניילון בהן נהגה המנוחה לאחסן בגדים. חלק מאותן טביעות אצבע שייכות לבני משפחתה של המנוחה, ובאשר לאחרות נעשתה השוואה לטביעות אצבע של חשודים שונים, אך הבדיקה לא הניבה אותה עת תוצאות. רק בחודש פברואר 1996, ולאחר שהמשטרה החלה להיעזר במערכת ממוחשבת, התברר כי מספר מאותן טביעות אצבע שנמצאו בזירה זהות לטביעות אצבעותיהם של המערער וחברו, יוסף ערגני.
ב. המערער נעצר בחודש יולי 1996, ולאחר שנלקחו ממנו טביעות אצבע חדשות, נמצא שוב כי קיימת זהות מוחלטת עם המעתקים שנלקחו מארנקה של המנוחה ומשקיות ניילון בהן אוכסנו בגדיה. אותן טביעות אצבע הן הראייה היחידה, עליה ביססה המשיבה את כתב האישום שהוגש לבית משפט המחוזי. על פי גירסתה חדרו המערער וחברו ערגני לביתה של המנוחה, ככל הנראה, שלושה ימים לפני שנמצאה הגופה, מתוך כוונה לבצע שוד. המשיבה טענה כי המערער וחברו גרמו למותה של המנוחה בכוונה תחילה, ולחלופין, הם עשו זאת במזיד תוך ביצועה של עבירת שוד, או על מנת להבטיח את בריחתם או הימלטותם מעונש, כאשר כל אחת מהאפשרויות האמורות מהווה עבירת "רצח" לפי אחת מחלופותיו של סעיף 300 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו, כי במערער התקיימו יסודותיהן של שתי החלופות האחרונות של סעיף 300, והרשיע את המערער בעבירת רצח. הערעור נדחה.
ג. כידוע, משקלן של טביעות אצבע בזירה הינו רב, ולעתים זו ראייה אמינה ומשכנעת יותר מעדותו של עד הראייה המצוי. יותר מכך, די בראייה מסוג זה, אף אם היא יחידה, כדי להוות בסיס להרשעה, כאשר אין בפיו של נאשם הסבר סביר לממצא זה בזירה. לא די בהסבר המצביע על אפשרות רחוקה ותיאורטית, אלא כזה המתקבל על הדעת על פי מבחני ההגיון, ניסיון החיים והשכל הישר. עם זאת, לא תמיד יהיה די בטביעות אצבע על מנת לבסס הרשעה, למשל, כאשר הן נמצאו על חפץ נייד, הואיל ובמצב זה יתכן שטביעות האצבע הגיעו לאותו חפץ שלא במקום ביצוע העבירה, ולא בשעה שזו התרחשה. בענייננו, המערער בחקירתו טען כי מעולם לא נכנס לבית כלשהו ברחובות, למעט שיפוצים שביצע במספר דירות, אך הוא עשה זאת בשעה שכולן היו ריקות מאדם. על האפשרות שהועסק על ידי אישה זקנה בעבודה כלשהי בביתה, השיב המערער באופן נחרץ: "לא, אף פעם לא". במהלך עדותו בבית המשפט ניסה המערער להעלות השערה שיתכן כי נגע בשקית הניילון במקרה, בעת שעבד בשוק או כאשר סייע למנוחה, אותה לא הכיר, לשאת את השקית. אך המערער התקשה להצביע על הנסיבות שבהן התרחש אותו מגע אקראי. מדובר בשקיות גדולות שנועדו לאחסון בגדים, שאנשים אינם נוהגים לשאת אותן בלכתם לשוק. במיוחד התקשה המערער להסביר את מציאת טביעת אצבעותיו על ארנקה של המנוחה, בו נהגה להניח את תכשיטיה, הואיל וביחס
לזה העידה בתה של המנוחה, כי אמה נהגה להחזיק את הארנק מוסתר בארון. עובדה מפלילה נוספת, היא הימצאותם בזירה של טביעות אצבעותיו של יוסף ערגני, חברו של המערער.
ד. בפיו של הסניגור טרוניה על כך שהמוצגים עליהם נמצאו טביעות האצבע, לא נשמרו על ידי החוקרים, ולא הוצגו כראיות בבית משפט קמא, הואיל ואבדו או הושמדו. ברם, עד התביעה, המשרת כראש המעבדה לטביעות אצבע במשטרה, העיד כי אף שהשיטה המקובלת לתיעוד טביעות אצבע הנמצאות בזירה, היא על ידי העתקתם באמצעות סרט צלוטייפ לאחר פיזור אבקה, במקרה הנוכחי נעשה שימוש בשיטה אחרת המכונה "סופרגלו", בה התיעוד נעשה על ידי פיזור אדי דבק על המוצג וצילומו. לפיכך, לא נזקק העד גם לבחון את המוצגים עצמם, אלא את צילום טביעות האצבע בלבד. שיטת בדיקה זו, שנקבע על ידי המומחה כי היא השיטה המתאימה לבדיקה מסוג זה, לא הותקפה כשיטה לא ראוייה על ידי ההגנה, ומשכך, לא נפגם זיהוי טביעות האצבע שנעשה על ידי המשטרה על פי הצילומים, שהוגשו כראייה וניתנים היו לבדיקת מומחה מטעם ההגנה, אך זו לא מצאה לנכון לעשות את אותה בדיקה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד חיים שורצברג למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 6.5.01).

בש"א 3452/01 - מינהל מקרקעי ישראל נגד סלע חברה לשיכון בע"מ

*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר פסה"ד הועבר למערער בפקסימיליה ולא נתמלאו התנאים הנדרשים בתקנות להעברה בפקסימיליה(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

א. ביום 28.2.01 ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בירושלים. פסה"ד נשלח לבעלי הדין באמצעות פקסימיליה. על פני פסה"ד מופיעה שורה מודפסת, המלמדת שפסה"ד התקבל אצל המערער (על ידי פרקליטות מחוז ירושלים) ביום 1.3.01. חרף זאת, הוטבעה על פסה"ד חותמת "התקבל" ביום 4.3.01. המערער הגיש את ערעורו ביום 24.4.01. אם מרוץ הזמן להגשת הערעור החל עם קבלת פסק הדין בפקסימיליה, היה על המערער למסור את כתב הערעור כבר ביום 22.4.01. מכאן הבקשה להארכת מועד "שהוגשה למען הזהירות בלבד". המשיבה מתנגדת למתן ארכה. לשיטתה, עולה מן הבקשה כי המערער טעה, והכלל הוא ש"טעות משרדית אינה עולה כדי טעם מיוחד". הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ב. "טעם מיוחד", קיים במקרה בו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה של בעל הדין (מוות, מחלה). "טעם מיוחד" קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מלכתחילה. גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחוייבת בה. שיקולים אלה כפופים גם לאינטרס הנגדי של יתר בעלי הדין. ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של היעדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה.
ג. למערער נשלח פסק הדין באמצעות פקסימיליה ביום 1.3.01. הוא התקבל פיסית באותו מועד. עם זאת, קשה לומר כי פסק הדין אכן הומצא למערער. הטעם לכך הוא שמזכירות בית המשפט לא עמדה בכל הדרישות הנוגעות להמצאה באמצעות הפקסימיליה. על פי תקנה 497א לתקנות סדר הדין שומה על השולח להודיע לנמען בטלפון בתוך 24 שעות מעת המשלוח, על דבר המשלוח. הודעה זו חייבת למצוא ביטוי בתרשומת. מזכירות בית המשפט לא ערכה כל תרשומת מסוג זה. אמת, המערער אינו מבקש להיאחז בפגם זה. הוא מציין כי "הניסיון מלמד כי בירור טלפוני שכזה אכן נעשה, שכן כך נוהגת מזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים", ואולם, להיעדרו של רישום מסוג זה, יש השלכה על צפיותיו של בעל הדין האחר בנוגע לתחילת מרוץ הזמן להגשתו של הערעור. בהיעדר רישום במזכירות בית המשפט, אין בידו לוודא, אפילו טרח לעשות כן במזכירות בית המשפט, כי אכן נעשתה המצאה כדין.
ד. התקנות גם מחייבות את השולח לצרף דף לוואי, "דף משלוח בפקסימיליה", עליו יצויינו, בין היתר, פרטי התיק. דף לוואי כזה לא נשלח אל המערער על ידי המזכירות. דף הלוואי נועד לייחד את דבר המשלוח של הפקסימיליה. בידוע הוא שמשלוח באמצעות מכשיר זה, בעיקר אם מדובר במשלוח למכשיר עמוס, עלול ליצור תקלות שונות. תקלות אלה יכולות לנבוע ממשלוח חלקי, אך גם מעירוב בין מסמכים שונים, המגיעים לאותו מכשיר בפרקי זמן קצרים. דף הלוואי נועד לזהות את השולח ואת נושא המשלוח. משלוח של פסק דין ללא דף לוואי של המזכירות יכול לטעת בלב הנמען מסקנות שונות. אכן, גם אם נניח כי מועד ההמצאה הוא מועד הידיעה של בעל הדין אודות פסק הדין, ולאו דווקא מועד השלמתה של המצאה כדין, והנחה זו היא מסופקת, חייבת הידיעה להיות ממשית ורלוונטית. לא ניתן לסמוך על הידיעה, כאשר ידיעה זו אינה מסויימת ואינה ברורה.

(בפני: הרשם אוקון. 3.5.01).

ע.א. 8390/99 - עירית חולון נגד אבינועם ניר ואח'

*פירוש הסכם בין עיריה לבעל מקרקעין שהופקעו בדבר החיוב במסים על המקרקעין החילופיים שהוקצו לבעלים(מחוזי ת"א - ת.א. 996/96 - הערעור נתקבל).

א. בשנת 1964 הכריזה העירייה על כוונתה להפקיע לצרכי ציבור נכסי מקרקעין שבתחומה, ובכללם ארבע חלקות קרקע שהיו בבעלות המשיב. בין העירייה לבין המשיב נכרתו חוזים שלפיהם התחייבה העירייה להקצות למשיב מקרקעין חלופיים כנגד חלקותיו המופקעות. העירייה נטלה על עצמה התחייבויות עיקריות אלו: לרשום את החלקות החלופיות בפנקס המקרקעין על-שם המשיב במושע (לאמור, בבעלות משותפת עם אחרים), בתוך שישה חודשים מיום פרסום צו ההפקעה; לאחר השלמת הליך החלוקה מחדש, לרשום את החלקות החדשות על-שם המשיב במפרוז (דהיינו כבעלים יחיד), בתוך שלושה חודשים מיום רישום תכנית החלוקה. עם זאת נקבע בחוזה, כי המשיב רשאי להודיע לעירייה, כי אינו מעוניין ברישום בעלותו בחלקות כלשהן במושע אלא מבכר להמתין עד לרישום בעלותו בהן במפרוז. באשר לתשלומי מס רכוש בגין החלקות החלופיות, נקבע כי "אם צד ב' [המשיב] יבכר ויעדיף להמתין... להעביר לו בטאבו את חלקתו החדשה במפרוז... אזי כל המסים העירוניים והממשלתיים שיגיעו לגבי החלקה החדשה יחולו על צד ב' וישולמו על ידו, מיום תום שני חודשים מהתאריך בו תודיע העיריה בכתב... לצד ב' על מקום החלקה החדשה ועל הקצאתה לצד ב'". ואילו "אם צד ב' יבכר ויעדיף לקבל חלקתו החדשה בטאבו במושע... אזי צד ב' יתחיל מחדש לשלם את מסיו העירוניים והממשלתיים... מיום תום שני חודשים מהתאריך בו תעביר לו העיריה במשרד ספרי האחוזה את חלקתו החדשה במושע...".
ב. אף שצו ההפקעה פורסם עוד בשנת 1964 (זמן קצר לאחר חתימת החוזה), חדלה העירייה, במשך שנים רבות, מלרשום את החלקות החלופיות בבעלות המשיב במושע. כן לא הזדרזה בהכנתה וברישומה של תכנית לאיחוד וחלוקה מחדש של המקרקעין המיועדים להקצאה. גם המשיב, לא גילה במהלך אותן השנים כל יוזמה; לא הודיע לעירייה, כי הוא מעדיף להמתין עד לרישום זכות בעלותו במפרוז, ואף לא דרש ממנה לקיים את התחייבויותיה לפי החוזה. ביום 11.12.1984, בתשובה לפניית בא-כוח המשיב, הודיעו בא-כוח העירייה, כי בתמורה לחלקותיו המופקעות הוקצו למשיב עשר חלקות חדשות. במכתב פורטו מספריהן של החלקות החדשות (שבשלב זה טרם ניתן היה לרושמן בבעלות המשיב). בעקבות זאת התקשר המשיב, עם חברה קבלנית וכרת עמה הסכמי קומבינציה לגבי חלק מהחלקות החדשות. כדי לקבל היתרי בנייה חוייבו המשיבים בתשלום מס רכוש על החלקות. רק בתחילת שנות ה-90, לאחר השלמת הליכי החלוקה מחדש, סיפקה העירייה למשיב שטרי מכר חתומים שאיפשרו לו לרשום את המגרשים החדשים על שמו.
ג. המשיבים הגישו נגד העירייה תביעה להשבת תשלומי מס הרכוש ששולמו על-ידם בין השנים 1986-1992. סכום התביעה הועמד על 1,456,000 ש"ח. בתביעה נטען, כי חיובם במס צריך היה לקום רק חודשיים לאחר רישום המגרשים על שם המשיב. בכתב הגנתה טענה העיריה, בין השאר, כי מכתבו של בא-כוח העירייה מיום 11.12.1984
היווה הודעה על הקצאת חלקות במפרוז למשיב, ומכאן, שחיוב המשיב במס קם חודשיים לאחר ההודעה, אף שהרישום טרם התבצע. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה. הערעור נתקבל.
ד. על-פי החוזה, רישום הבעלות בחלקות במושע אמור היה להתבצע, כברירת מחדל, בתוך זמן קצר ביותר (שישה חודשים מיום פרסום צו ההפקעה), בעוד שאופציית המפרוז עשוייה היתה לחול רק אם הודיע המשיב כי הוא בוחר באופציה זו. משפנה בא-כוח המשיב לעירייה, בשנת 1984, הוצב לכאורה בפני עובדה, לפיה הוקצו לו חלקות במפרוז בטרם רישום. כאשר הודיעה העירייה לבא-כוחו, כי הוקצו לו מגרשים במפרוז, לא דחה המשיב את ההודעה, ואף לא טען כי הסכמתו להצעה אינה במסגרת החוזה, אלא נטל את המגרשים והתקשר לגביהם בהסכמי קומבינציה. בכך גילה המשיב את דעתו, כי הוא מסכים לקבלת המגרשים במפרוז בהתאם לתנאי החוזה, הגם שמעיקרה לא הודיע לעירייה על בחירתו באופציה האמורה.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. דר לולו למערער, עו"ד מ. רוזן למשיבים. 8.5.01).

רע"א 6658/00 - גמאל אבו רוקן נגד בנק לאומי לישראל בע"מ

התפרשותו של סעיף 20 לחוק ההוצל"פ על השבת כספים ששולמו שלא דרך ההוצל"פ. התיישנות בתביעת השבה של כספים ששולמו ביתר על יסוד פס"ד(הבקשה נדחתה).

א. המבקש חוייב על פי פסק דין מיום 27.2.85 לשלם למשיב מליון שקל ישן. נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל ולאחר פתיחת הליכי הוצאה לפועל, שילם המבקש סכומי כסף על חשבון החוב, מחוץ למסגרת הליכי ההוצאה לפועל. כעבור כ-10 שנים הוכנה לבקשת המבקש חוות דעת מומחה ממנה עולה כי עומדת למבקש יתרת זכות בגין תשלומי יתר לזוכה, בסכום של למעלה ממליון ש"ח נכון ליום עריכת הדו"ח. בעקבות זאת, פנה המבקש בבקשה לראש ההוצאה לפועל כי יורה לזוכה להחזיר את תשלומי-היתר, על פי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל דחה את הבקשה משני טעמי סף: האחד - סעיף 20 האמור חל רק על כספים ששולמו ביתר במסגרת הליכי הוצאה לפועל ולא על כספים ששולמו מחוץ למסגרת הליכים אלה, גם אם בעת ששולמו היו הליכי הוצאה לפועל תלויים ועומדים באותו ענין; השני - עילת הבקשה התיישנה, משעברו יותר מ-7 שנים מאז נתגבשה עילת התביעה להשבת תשלומי היתר. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה ובית המשפט דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. עילת התביעה של החייב להשבת תשלומי היתר התגבשה בעת ביצוע תשלומים אלה. מאותה עת קמה לו הזכות לתבוע את השבתם. אין לקבל את טענת המבקש לפיה יש לראות בפסה"ד המקורי שקבע את החוב הפסוק מקור לעילת התביעה שבגינה נדרשת השבת תשלומי היתר. טענה זו הועלתה בנסיון לבסס קיומה של התיישנות ארוכה של 25 שנים המיועדת לביצוע פסקי דין. אולם הפסק האמור מהווה עילה בידי הזוכה לצורך אכיפתו ולא בידי החייב לענין דרישתו להשבת תשלומים ששילם ביתר. לאור האמור, יש לראות את בקשת המבקש לקבל צו השבת תשלומי-יתר על פי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל כענין שחלה עליו התיישנות וטעם זה די בו כדי לדחותה. משכך, ההכרעה בסוגייה הנוספת העוסקת במרחב התפרשותו של סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל אינה נדרשת.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 6.5.01).

ע.א. 6909/00 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד קבוצת אריה יצחקי בע"מ

*הדיבור "למוטב בלבד" המודפס על גבי שיק גובר על הדיבור "לפקודת" המודפס על גבי שיק לגבי עבירותו של השיק(מחוזי נצרת - ע.א. 372/99 - הערעור נדחה).

א. המשיבה משכה שני שיקים. בחלק המודפס של השיק נאמר "שלמו לפקודת...". כנפרעת נרשמה חברה מסויימת. כן הודפס על פני השיק, בין שני קווים, "למוטב בלבד". השיק הוסב על ידי הנפרעת למערערת. זו תבעה את המשיבה והמשיבה קיבלה רשות להתגונן בשל טענתה כי בינה לבין הנפרעת נערך הסכם שלפיו השיקים בטלים והם יוחזרו לנפרעת, משום שהנפרעת קיבלה כסף מזומן לסיפוק תביעותיה. בית משפט
השלום קבע שהשיקים עבירים (בעלי סחרות פורמלית). אשר לשאלה אם המערערת אוחזת בשיקים כשורה (סחרות מטריאלית) - נקבע כי בשל הדיבור המודפס "למוטב בלבד" נשלל מהמערערת המעמד של אוחז כשורה, אשר בלעדיו אין בכוחה לגבור על הגנתה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערת והערעור על כך נדחה.
ב. אכן, ביטול השיקים (להבדיל מפרעונם כשורה) יוצר הגנה "יחסית" אשר אוחז כשורה מתגבר עליה. בהיעדר אחיזה כשורה, רשאית המשיבה (המושכת) לעורר כלפי המערערת, כל טענה שהיא יכולה לעורר כלפי הנפרעת. אשר להלכת גויסקי (ע.א. 333/61 פד"י טז(1) 595) אין היא חלה בענייננו, ונראה גם כי הלכת גויסקי קשה היא, ומן הדין לשקול את ביטולה. עם זאת, הדבר אינו צריך לגוף הערעור. האם המערערת היא אוחזת כשורה? שאלה זו נדונה בהרחבה בפרשת ציטיאט (ע.א. 1560/90, פד"י מ"ח (4) 498). פסק דין זה ניתן ברוב דעות. [הן דעת הרוב והן דעת המיעוט שיקפו השקפות מקובלות בדיני מסמכים סחירים. במצב דברים זה, אמת או יציב - יציב עדיף. יש חשיבות לבטחון המשפטי וליציבות בדינים המסחריים. מטעם זה, בכל מקרה בו יש סתירה בין דעת הרוב לדעת המיעוט בפרשת ציטיאט, הדין ימשיך להיות כדעת הרוב]. דעה זו גרסה, כי במקום שפני השיק כולל בחובו הן הוראה מודפסת "לפקודת" והן הוראה בכתב-יד "למוטב בלבד", יד ההוראה בכתב-יד על העליונה.
ג. ומה הדין אם ההוראות הסותרות - "לפקודת" ו"למוטב בלבד" - שתיהן בדפוס? בעניין זה לא נפסקה הלכה בפרשת ציטיאט. נראה כי בין צדדים קרובים השיק יפורש על פי לשונו ונסיבות עריכתו. לעומת זאת, בין צדדים רחוקים, לשון השיק (ולא נסיבות עריכתו) היא המקור ממנה ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים. בערעור שלפנינו, המערערת והמשיבה הם צדדים רחוקים. ביחסים שביניהם, מכריעה לשון השטר. אין מקום לפניה לנסיבות החיצוניות לשטר. בעניין זה, יש ליתן את המשקל המכריע לדיבור "למוטב בלבד". אין לשכוח כי הדיבור "לפקודת" המופיע בשיקים הוא דיבור מיותר - שכן הדין קובע ששיק הוא "לפקודה". הבנקים, שמדפיסים את טופסי השיק, לא למדו לקח, וממשיכים להשתמש בדיבור זה ("לפקודת") בלא כל צורך, ותוך גרימת בעיות פרשנות, והתדיינות מיותרת. לעומת זאת, הדיבור "למוטב בלבד" מבטא כוונה ברורה לשנות מדיני הסחרות הרגילים. לפי השקפת הרוב בפרשת ציטיאט, הוא נועד לשלול את העבירות. יש ליתן לו משקל ראוי. התוצאה היא, איפוא, כי במצב הדברים הרגיל, בו מופיע הדיבור "למוטב בלבד" על שיק, הוא שולל את עבירותו של המסמך בדומה לדיבור "לנפרע בלבד". זאת, בין אם דיבור זה ("למוטב בלבד") הוא בכתב-יד ובין אם הוא בדפוס.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מקס חסין למערער, עו"ד עומרי בירותי למשיבה. 10.5.01).

ע.פ. 4664/99 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מין של אב בבנותיו(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע, על יסוד הודייתו, בביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים בשתיים מבנותיו, ובביצוע מעשים מגונים בבתו השלישית וכן בחברתה של אחת הבנות. כל המעשים בוצעו במתלוננות בהיותן קטינות, שטרם מלאו להן ארבע-עשרה שנים. את מעשיו המחפירים בבנותיו ביצע המערער, בשיטתיות מחרידה, במהלך תקופה של כחמש שנים, עד למעצרו בשלהי יוני 1998. קרבנותיו הראשונים, והעיקריים, היו בתו א' (ילידת שנת 1982) ובתו י' (ילידת שנת 1983). בהזדמנויות רבות, מאז שנת 1993 ואילך, ביצע כלפי כל אחת מן השתיים מעשים מגונים ומעשי סדום. משנת 1997 ואילך עשה מעשים מגונים גם בבתו ב' (ילידת 1986). בשתי הזדמנויות, בפברואר ובאפריל 1998, עשה המערער מעשים מגונים בחברתה של בתו י', קטינה שטרם מלאו לה ארבע-עשרה. מתסקירי-נפגע שערך שירות המבחן ביחס לשלוש הבנות המתלוננות עולה, כי מעשי אביהן הותירו בהן את אותותיהן. לכל אחת מהן נגרמה פגיעה נפשית
ארוכת-טווח והן נזקקות, עקב מצבן, למעקב מקצועי צמוד. שירות המבחן הגיע למסקנה, כי הסיכוי להציל את ילדי המערער מהמשך הפגיעה בהם, מותנה בענישה שתרחיק את המערער מביתו לתקופה משמעותית. בית המשפט המחוזי ציין בגזר-דינו, כי "המטרה הראשונה הזועקת לתשובה היא לגונן על בנותיו של (המערער) על-ידי הרחקתו של (המערער) עד כמה שניתן לזמן ארוך וממושך, עד אשר הן תגדלנה ותתגברנה על הטראומה שעברו, תעמודנה ברשות עצמן ותנסנה לשכוח". ביהמ"ש גזר למערערים 16 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. בערעורו טען הסניגור, כי בהתחשב בגילאי הבנות המתלוננות, הצורך להגן עליהן מפני פגיעה נוספת מפני המערער יכול לבוא על סיפוקו גם בהטלת עונש מאסר לתקופה קצרה יותר. עמדה זו אין לקבל. הרחקת המערער מבנותיו לתקופה ארוכה אינה נדרשת רק להגנת שלומן הפיזי, אלא גם למיצוי מירבי של סיכויי החלמתן הנפשית מן האירועים הטראומטיים אליהם נחשפו במהלכן של שנים גורליות לעיצוב אישיותן. זאת ועוד: הצורך להגן על שלומן של הבנות, חרף החשיבות המיוחדת שיוחסה לו בגזר הדין, לא היה שיקול יחיד, ואף לא מכריע, בקביעת תקופת המאסר. לצדו צויינו גם שיקולי ההרתעה והגמול שבענישה. בחשיבות שיש לייחס למסרים המרתיעים של העונש, בסוג זה של עבריינות נפוצה, קשה להפריז; ולא יהיה זה למותר לחזור ולהשמיע גם הפעם, באוזני בעלי דחפים פרועים התרים אחר סיפוק תאוותיהם תוך פגיעה בגופם ובנפשם של ילדים רכים הנתונים למרותם, כי סופם לתת את הדין על מעשיהם בריצוי עונשי מאסר לתקופות ארוכות מאוד. צדק גם בית המשפט המחוזי בציינו, כי "לא יהא זה גם שיקול זר לעניין העונש, אם בית המשפט ישיב ל(מערער) כגמולו, על גזילת תום הילדות מבנותיו והתעללות מינית בהן במשך שנים".

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. קליין למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 15.5.01).

ע.א. 2782/01 - יולי ובוריס נודלמן נגד השר נתן שרנסקי ואח'

*סירוב לבקשת פסילה בטענה שהשופט לחץ על הנתבע להסכים להסכם פשרה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה נגד המערערים על-פי חוק איסור לשון הרע, בעקבות ספר שפירסמו המערערים אודות המשיב. בית המשפט ניסה להביא את הצדדים לסיום המחלוקת ביניהם בדרך של פשרה. משנסיונותיו נכשלו, קבע את התיק לדיון בפניו. המערערים הגישו בקשה לפסילת השופט, בטענה כי נהג במשוא פנים כאשר הפעיל עליהם לחץ להיעתר להסכם הפשרה שהוצע על ידי המשיבים, וכי השופט אמר שאין להם הגנה מפני התביעה, תוך שהוא מציין כי בא כוחם של המערערים הודה בכך בעצמו. כן טענו המערערים, כי בית המשפט נתן החלטות בשתי בקשות שהגישו המשיבים, מבלי שביקש את תגובות המערערים לבקשות אלו בטרם נתן החלטותיו. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות, וציין כי החל מן הישיבה הראשונה הבהיר למערערים כי אם המו"מ לפשרה לא יבשיל לכדי הסכם, ינוהל המשפט בדרך הדיונית הרגילה, ללא משוא פנים. כן קבע בית המשפט כי הרושם המתקבל הוא כי בקשת הפסלות אינה מונעת מנימוקים לגופו של עניין, אלא מהחלטתו לקדם את ניהול המשפט, לאחר שהמערערים דחו את נוסח הסכם הפשרה האחרון. הערעור נדחה.
ב. הלכה היא, כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים וכי יש צורך בחשש ממשי המבוסס על נסיבות אובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות. בנסיבות העניין לא הצליחו המערערים לבסס חשש זה. הדברים שנטען כי נאמרו על ידי בית המשפט בדבר סיכויי ההגנה לכאורה של המערערים - ככל שנאמרו - אינם אלא דברים לכאורה, אשר נועדו לצורך ייעול הדיון, במסגרת הדיון בקדם משפט. זאת ועוד: בהחלטתו קבע בית המשפט כי לבקשה שבפניו אין בסיס עובדתי. גם בקביעה זו של בית המשפט יש משום שלילת היסוד תחת טענת המערערים בהקשר זה. המערערים מלינים על כך שבית המשפט נתן החלטות בבקשות שהגישו המשיבים, מבלי שביקש את תגובתם.
הדרך הראוייה לתקוף החלטות אלו היא על ידי הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - בהתאם לסדרי הדין.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יורם מושקט ושרון שפינט למערערים, עו"ד דן אבי יצחק למשיבים. 13.5.01).

רע"א 1422/01 - ציון חברה לביטוח בע"מ נגד ג'האן עבד אל רחמן

*בתביעת פיצויים בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה אין להציג בפני המומחה הרפואי שנתמנה ע"י ביהמ"ש חוות דעת של מומחה אחר שניתנה למוסד לביטוח לאומי באותו עניין(הבקשה נדחתה).

א. המשיבה נפגעה בתאונת דרכים אשר הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). במסגרת הדיון בתביעתה לפיצויים, מינה בית משפט השלום, בין היתר, את ד"ר זילברמן כמומחה אורולוג. בשלב שאלות ההבהרה הגיעה לידי ב"כ המבקשת חוות דעת אורולוגית, אשר ניתנה למל"ל על ידי ד"ר מרזל, במהלך הבדיקות שעברה המשיבה לצורך קביעת נכותה. ב"כ המבקשת פנה בשאלות הבהרה לד"ר זילברמן, במסגרתן צרף את חוות הדעת של ד"ר מרזל וביקש שיתייחס לחוות הדעת, בה נקבע שאין קשר סיבתי בין התאונה למצב האורולוגי. ב"כ המשיבה פנה לד"ר זילברמן בבקשה לא לענות למכתבו של ב"כ המבקשת ככל שהוא מתייחס לחוות הדעת. לנוכח התנגדות המשיבה, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות למומחה להשיב לשאלות הנוגעות לחוות הדעת. בית המשפט קמא דחה את הבקשה בהסתמך על תקנה 8 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), שלפיה אין להמציא למומחה רפואי אשר התמנה על ידי בית המשפט חוות דעת רפואיות. טוענת המבקשת, שאיסור זה חל רק על השלב שקודם למתן חוות הדעת על ידי המומחה. הערעור נדחה.
ב. על פי ההסדר בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עניינים שברפואה יש להוכיח על ידי מומחה רפואי המתמנה על ידי בית המשפט, מבלי שבעלי הדין יוכלו להציג לו חוות דעת משלהם כדי לשכנעו בצדקת עמדתם. כבר נקבע שגם קביעות של ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי אין להציג בפני המומחה הרפואי. האיסור משתרע גם על שלב שאלות ההבהרה המופנות אל המומחה וכן על שלב חקירתו הנגדית. מתן היתר להצגת חוות דעת שהוזמנה על יד צד במשפט במהלך החקירה הנגדית של המומחה הממונה, תמריץ בעלי דין לפנות ולבקש חוות דעת "פרטיות", תביא לבזבוז משאבים מיותר, ותכניס בדלת האחורית, אל תוך מסגרת ההתדיינות בבית המשפט, את חוות הדעת שמטעמם.

(בפני: השופט אור. עו"ד א. גדות למבקשת, עו"ד ח. שטיינמץ למשיבה. 10.5.01).

בש"פ 3354/01 - זרח יוגב נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

בשני מועדים בחודש ינואר 2001 מכר העורר סמים לסוכנת משטרתית סמוייה. בפעם הראשונה היו אלו שלוש טבליות של סם מסוג ,MDMAובפעם השניה כ-23 גרם של קנבוס. בחיפוש שנערך בביתו של העורר בדימונה, נמצאו כ- 1386 גרם של קנבוס, 10 טבליות של ,MDMAוכן משקל אלקטרוני ומסננות. בית משפט השלום נעתר לבקשת התביעה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וערר שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה. הערר נתקבל.
המסקנה בדבר מסוכנותו של העורר וקיומה של עילת מעצר, אינה נובעת רק מקיומה של החזקה שבחוק המעצרים, אלא מגירסתו של העורר עצמו שהודה כי סחר בסם כדי לממן את צריכתו שלו. על כן, השאלה היא, אם נכון לעשות שימוש במקרה הנוכחי בחלופת מעצר. באפשרות אחרונה זו תמך שירות המבחן, אשר התרשם כי מדובר בצעיר המכור לשימוש בקנבוס, שהמעצר גרם לו זעזוע נפשי, וזה עשוי לשמש מנוף להשתלבותו בתהליך טיפולי. מדובר באדם צעיר, חסר הרשעות קודמות, שהתנסה לראשונה בשהייה בתנאי מעצר. מקובלת השקפתו של שירות המבחן שזהו השלב בו צריך להיעשות נסיון
כדי לגאול את העורר מהשימוש בסם, ולהוציא אותו ממעגל העבריינות, ועל כן, וחרף הסכנה הנשקפת מהעורר, נוצרו נסיבות שיש בהן כדי למזער את אותה סכנה, בלי להחזיקו במעצר ממש, ועשיית שימוש בחלופה.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד חיים קאזיס לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 3.5.01).

בש"פ 3294/01 - מדינת ישראל נגד מופיד ג'מאל טאהא ואח'

*הארכה רביעית של מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח (בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב ונאשם נוסף הואשמו בעבירה של רצח סוכן משטרתי שהיה אמור להעיד נגד עברייני סמים. עם הגשת כתב האישום, נעצרו המשיבים עד לתום ההליכים. מעצרם הוארך מפעם לפעם מעבר ל-9 חדשים. ב"כ המשיב השני הודיע על הסכמתו לבקשתה של המדינה, ומעצרו הוארך בהתאם. הבקשה בעניינו של המשיב נתקבלה.
אף שההליכים בתיק זה נמשכים זמן רב, אין לתלות את קולר האשם בביהמ"ש, הואיל וקצב הדיון היה סביר. אכן, גם במצב זה אין ביהמ"ש פטור מלתת את דעתו לזכות היסוד של כל אדם, ונאשם בפלילים בכלל זה, להלך חופשי, כאשר שלילת החירות צריכה להיעשות רק בגין עילה ראויה ולתקופה קצובה. ככל שהולכת ונמשכת תקופת המעצר, הולך ופוחת משקלם של הנימוקים והעילות אשר גרמו להחלטת המעצר הראשונה, ומאידך עולה משקלה של זכות היסוד לחירות. כך בדרך כלל, אך יש גם יוצאים מן הכלל, והמקרה הנוכחי הוא אחד מהם. המניע לרצח היה הרצון למנוע את עדותו של מי שהיה ביכולתו להפליל עברייני סמים. מי שדבק בו חשד מסוג זה, גלומה בו סכנה רבה, ועל כן לא הגיע השלב שבו יהיה נכון להעדיף את אינטרס היחיד על פני אינטרס הרבים ולהורות על שחרורו.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' תמר פרוש למבקשת, עו"ד מיכאל זילברשמיד למשיב. 2.5.01).

בג"צ 6069/00 - העמותה להנצחת חללי אסון המסוקים בשאר ישוב נגד שר הבטחון ואח'

*כיתוב על גבי כרית מצבה צבאית כדרישת המשפחה (העתירה נתקבלה).

ביום 4.2.97 בשעות הערב, מעל המושב שאר ישוב, התנגשו זה בזה שני מסוקי יסעור של חיל האוויר בעת שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון. בהתנגשות קיפחו את חייהם שבעים ושלושה לוחמים, קצינים וחיילים, שהיו במסוקים. החללים הובאו לקבורה בבתי קברות צבאיים. לפי המלצת המועצה הציבורית להנצחת החייל, החליט שר הבטחון, כי הכיתוב על גבי כרית המצבות הצבאיות (להלן - "הכרית") שהוקמו על קברי החללים, יהיה "נפל בעת מילוי תפקידו בתאונת המסוקים בשאר ישוב" או "נפל בעת מילוי תפקידו בדרכו לפעילות מבצעית בלבנון", לפי בחירתה של כל משפחה. בעתירה מבקשת העותרת לשנות את הכיתוב על גבי כרית המצבות ל"נפל בדרכו לפעילות מבצעית בלבנון באסון המסוקים בשאר ישוב". היום אין העותרת והמשיבים חלוקים עוד בדבר הכיתוב שיופיע על גבי כרית המצבות, למעט מילה אחת: האם ייכתב "תאונת המסוקים", כהצעת שר הבטחון, או "אסון המסוקים", כמשאלתה של העותרת. יצויין כי שר הבטחון אינו מתנגד לכך שהמילים "אסון המסוקים" ייכללו ב"כיתוב לביטוי אישי", שאיננו מופיע על הכרית אלא במקום שנקבע לכך סמוך לקדמת המצבה. העתירה נתקבלה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט טירקל. עו"ד רמי בביאן לעותרת, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 7.5.01).

רע"א 2592/01 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד מרדכי חג'ג'

*קביעות נוגדות של שיעור הנכות בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, ע"י ועדות המוסד לביטוח לאומי (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש בביהמ"ש השלום תביעה בגין תאונת דרכים אשר הוכרה גם כתאונת עבודה. במסגרת ההליכים הובאו מספר חוות דעת של ועדות רפואיות
מטעם המוסד לביטוח לאומי, אשר בדקו את המשיב על מנת לקבוע את דרגת נכותו בגין התאונה. ועדה מיום 3.7.95 קבעה למשיב 10 אחוזי נכות צמיתה בגין פגיעה בעמוד השדרה הצווארי, תוך שהיא מייחסת 50 אחוזים מהפגיעה לתאונה נשוא התביעה. ועדה נוספת שמונתה מכח תקנה 14 לתקנות הביטוח הלאומי קבעה כי נכותו של המשיב הינה כל כולה זמנית. ועדת ערר שבה וקבעה כי למשיב 10 אחוזי נכות צמיתה, תוך שהיא מייחסת את הנכות כולה לתאונה. המבקשת פנתה לביהמ"ש בבקשה להביא ראיות לסתור ובקשתה נדחתה. בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחתה והבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה.
קביעותיה של ועדת ערר, מטבעה של ועדה כזו, יכול שיהיו שונות מאלה של הוועדות שקדמו לה, ואין בשוני זה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, אפשרות הניתנת במקרים מיוחדים וחריגים בלבד. נוכח כל האמור לעיל, ובהתחשב בכך שהבקשה אינה מעלה שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור לערכאת ערעור שניה יש לדחות את הבקשה.

(בפני: השופט אור. עו"ד א. אלבינצר למבקשת, עו"ד ד. ברקל למשיב. 8.5.01).

ע.פ. 2476/01 - עלי זועבי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של תקיפת קטין וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בתקיפת קטין יליד שנת 1983, בשל שחשד בו כי היכה את בנו הצעיר. הוא התנפל על המתלונן, סטר לו, ולאחר מכן דקר אותו בפניו ובחלקים שונים בגופו. כתוצאה מן הדקירה, נוצרו חתכים בכל חלקי גופו של המתלונן. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - בית המשפט המחוזי בחן בקפדנות רבה את הראיות, ומצא כי ראוי לסמוך על תיאורו של המתלונן. על כן יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - המערער מבקש להביא בחשבון את העובדה, שקצין המבחן המליץ שלא להשית עליו עונש של מאסר בפועל וכן את העובדה שאין לו כמעט הרשעות קודמות, ושהוא סובל מחוליים רבים. בית המשפט המחוזי כבר הביא את כל אלה בחשבון העונש, ואף את העובדה שעל המערער נאסר לצאת מפתח ביתו עד תום משפטו. מדובר בעבירות הנגועות באלימות. התנהגות מן הסוג הזה יש לעקור משורש. בנסיבות המקרה אין לומר כלל וכלל כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער מעבר לראוי.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. עו"ד מג'די עאבד למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 18.4.01).

בש"א 3094/01 - שמואל שמואלי נגד עתי"ם - סוכנות החדשות הישראלית

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור כאשר הבקשה הוגשה בתוך התקופה העומדת לרשות המבקש להגיש את הבקשה (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש הגיש בקשה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה הוגשה בתוך התקופה העומדת לרשות המבקש לשם הגשת בקשת רשות ערעור. המבקש הסביר כי בביהמ"ש קמא הוא הופיע ללא ייצוג והוא זקוק לפרק זמן מסויים, כדי לגייס ממון, שיאפשר לו לשכור שירותים של עו"ד. הבקשה נתקבלה.
הבקשה הוגשה בתוך תקופת הזמן המותרת. הכלל הוא ש"הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור, הוכרה כטעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, כיון שיש בה כדי לשלול התגבשותה של 'מעין חסינות' מפני המשך ההליכים". כלל זה חל גם על בקשות להגשת רשות ערעור. אין לזקוף לחובת המבקש את התנהגותו, שכללה התארכות המשפט, בהליכים הקודמים. המבקש אינו מוחזק כמי שעושה שימוש לרעה בהליכים בשל "עבר קודם". אין למנוע ממנו דיון ענייני בבקשה, בשל גישתו הבלתי עניינית בהליך הקודם.

(בפני: הרשם אוקון. 8.5.01).

ע.א. 431/01 - איילון חברה לביטוח בע"מ נגד יוסף טוינה ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

במרץ 96 קרס והתמוטט חלקו הצפוני של בניין מגורים בירושלים. ההתמוטטות אירעה כתוצאה מעבודות חפירה שבוצעו ע"י חברה קבלנית במגרש סמוך שבו תוכננה בנייה של בניין מגורים חדש. הדיירים הגישו תביעה נגד החברה הקבלנית וזו שלחה הודעת צד ג' כנגד המבקשת, והיא ביססה את עילתה על פוליסת ביטוח. ביהמ"ש המחוזי מצא כי החברה הקבלנית ומנהליה אחראים בעוולת רשלנות כלפי הדיירים. ביחסים שבין חברת הביטוח לקבלנים נקבע, כי נכרת חוזה ביטוח בין הקבלנים למערערת קודם להוצאת פוליסת הביטוח, וכי חוזה זה הקנה לקבלנים כיסוי ביטוחי לנזק של קריסת הבניין. ביהמ"ש פסק כי המבקשת חבה כלפי החברה הקבלנית עד לסך 1 מיליון ש"ח, נכון ליום עריכת "הצעת הביטוח". המבקשת עותרת לקבלת עיכוב ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור שהוגש מטעמה. היא תומכת את בקשתה בשני נימוקים: האחד, סיכוייה להצליח בערעורה טובים מאד לאור הטעויות שנפלו, לטענתה, בפסק דינו של ביהמ"ש; השני, החברה הקבלנית ומנהליה מצויים בקשיים כספיים חמורים מאוד, ואם המבקשת תצליח בערעורה, יהיה זה בלתי אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו. הבקשה נדחתה.
הכלל הוא שצד שזכה בדיון זכאי לממש את פסה"ד שניתן לטובתו, ואין די בעובדת הגשתו של ערעור כדי לעכב את הביצוע. ביהמ"ש נוטה להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע, רק במקרים בהם נראה כי ביצועו המיידי של פסה"ד יגרום נזק בלתי הפיך, שקשה יהיה לתקנו במידה והערעור עליו יתקבל. בענייננו, הטענה בדבר מצבה הכלכלי הקשה של החברה הקבלנית אינה ישימה לגבי הדיירים. כך שהמבקשת תוכל לחזור אליהם במידה וערעורה יתקבל. יתירה מזאת, מאזן הנזקים אינו נוטה לטובת המבקשת, עיכוב ביצועו של פסה"ד יגרום נזקים כבדים לדיירים, ואלה ממתינים תקופה ארוכה לסיומם של ההליכים בעניינם, ואין מקום לשיהוי נוסף.

(בפני: השופט א. לוי. 8.5.01).

ע.פ. 592/01 - מחמוד עראר נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על חומרת העונש בעבירות מין כאשר העונש נגזר במסגרת המוסכם בהסדר טיעון (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בגדר הסדר-טיעון, שכלל הסכמה על העונש המירבי שתבקש התביעה, הודה המערער בביצוע מעשים מיניים בשתי מתלוננות, תוך התחזות לרופא נשים, ובעבירה של שהייה באופן בלתי-חוקי בישראל. בית-המשפט המחוזי אימץ את ההסכמה שהושגה במסגרת הסדר-הטיעון והטיל על המערער בשל מעשי האינוס את העונש הגבוה ביותר שהוסכם, ארבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על-תנאי, ובגין השהייה הבלתי-חוקית בישראל שנה מאסר, מחציתה לריצוי בפועל, במצטבר לעונשים שהוטלו עליו בגין העבירות הקשות יותר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור, שלא ייצג את המערער בפני בית המשפט המחוזי, טען כי הסדר הטיעון לא היטיב עם המערער, וכי נסיבותיו האישיות של המערער מחייבות להקל בעונשו. ברם, העיקרון הוא, שבית-המשפט אינו חורג מהסדרי-טיעון, ואין מקום להקלה נוספת בעונש שנגזר במסגרת הסדר-טיעון, אלא אם ניתן להצביע על נסיבות חדשות שלא היו לנגד עיני בית-המשפט בעת שגזר את העונש.