תקציר סביר כרך נ"ז חוברת 5

רע"א 1258/01 - אליהו רום נגד פקיד שומה תל אביב

דחיית בקשה ע"י ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי שומת מס הכנסה עקב גידול הון התיישנה. ביטול הוצאות שנפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי(הבקשה נדחתה).

א. המשיב הוציא למבקש צו על פי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה, אשר לפיו קיימים הפרשי הון בלתי מוסברים, בסכום של למעלה מ-315 אלף ש"ח בין שתי הצהרות הון שהגיש המבקש. המבקש מייחס הפרשי הון אלה לעובדה שסכום של 103 אלף דולר הועבר לחשבונו בבנק בשנים 1991 ו-1992, מדודו, איש עסקים המתגורר בברזיל. המשיב לא קיבל הסבר זה, והשגה שהוגשה בעניין נדחתה. המבקש ערער על קביעת המשיב בבית משפט קמא, ובמסגרת זו ביקש כי בית המשפט יקבע כי הפרשי המס עליהם נסב הערעור מקורם בשנות המס 1992-1991, שהינן שנות מס "סגורות" וכי סמכותו של פקיד השומה לשום שנות מס אלה פגה בגין התיישנות, ועל כן אין צורך לדון במקור הפרשי ההון. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש, בקבעו כי טענת ההתיישנות שהעלה המבקש טומנת בחובה שתי קביעות עובדתיות, שנטל ההוכחה לגביהן מוטל על כתפי המבקש, ואין להכריע בהן בטרם הוכחו: ראשית, כי קיבל סכומים מדודו בשנות המס 1992-1991; שנית, כי הכספים שקיבל מדודו הם המהווים את הסיבה לגידול ההון הנמצא אצלו. כן קבע בית המשפט כי אין מקום לדון בשלב זה בשאלת סמכותו של פקיד השומה לייחס את גידול ההון הבלתי מוסבר לשנת מס מסויימת, שכן מקומה של שאלה זו בשלב הראיות בתיק עצמו. בית משפט קמא חייב את המבקש בהוצאות הבקשה בסך של 4,500 ש"ח. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. בית המשפט לא דן בטענת ההתיישנות שהעלה המבקש לגופה, כי אם קבע שלצורך הכרעה בטענה זו יהא על המבקש להוכיח את הטענות העובדתיות העומדות בבסיסה, במהלך הדיון בערעור. הלכה היא כי אין בית משפט שלערעור מתערב בעניינים הקשורים לניהולו של ההליך, אלא אם מצא כי החלטתו של בית משפט קמא נוגדת את הדין או יוצרת עיוות דין. במקרה זה, לא נגרם למבקש עיוות דין, נוכח העובדה שטענת ההתיישנות שהעלה תוכרע במהלך הדיון בערעור לגופו. עם זאת, לא היה מקום, בשלב זה, לחייב את המערער בהוצאות הבקשה, נוכח העובדה כי אכן ראוי היה כי המבקש יעלה את טענת ההתיישנות כבר בשלב זה, וטענתו לא נדחתה לגופה. לפיכך, ראוי כי החיוב בהוצאות שהוטלו יהא פועל יוצא של התוצאות במשפט.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אתי בן סימון למבקש. 13.5.01).

ע.פ. 5938/00 - ניסים אזולאי נגד מדינת ישראל

*דחיית טענה של נאשם באינוס שלא היה מודע להיעדר הסכמה של המתלוננת, למרות שמלכתחילה אמרה שאינה רוצה לקיים יחסי מין. *מניעת חקירתה של המתלוננת על תלונות קודמות שלה על מעשים מיניים שבוצעו בה(מחוזי חיפה - ת.פ. 300/99 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' בייניש וריבלין נגד דעתו החולקת של השופט מצא).
א. המתלוננת, ילידת 1.8.85 הכירה את המערער ביום שלישי ה- 24.8.99, היינו, כאשר מלאו לה 14 שנה, עת טיילה עם חברתה. המערער פנה אליה באמרו: "איזה חמודה" או "איזה תלתלים". בהמשך אותו יום, בפגישה נוספת, ניגשה המתלוננת למערער וביקשה ממנו סיגריה. במהלך אותו מפגש, שאל המערער לשמה של המתלוננת ולגילה, והיא ענתה שמלאו לה 16. המערער סיפר למתלוננת כי הוא בן 22, אף שגילו אותה עת היה 34. המתלוננת התקשרה למערער למחרת היום, ולדבריה: "שאלתי אותו אם הוא מחפש קשר רציני או קשר לסטוצ, כי אם זה רק לסטוצ זה לא מתאים לי, מסיבות אישיות... הוא אמר לי שהוא מחפש קשר רציני, וגם לו לא מתאים קשר של סטוצ..." ביום שישי, 27.8.99, התקשרה המתלוננת למערער בסביבות השעה שמונה בערב, ובעקבות זאת נפגשו בהמשך הערב והלכו לפאב. במהלך ההליכה, ניסה המערער לנשק את המתלוננת, אולם היא סירבה. בפאב ניסה המערער שוב לנשק את המתלוננת, והיא סירבה. לאחר
שיצאו מהפאב ניסה המערער פעם נוספת לנשק את המתלוננת, והפעם היא הסכימה. לאחר שהמערער נשק לה, כך העידה, הוא משך אותה לבניין נטוש ושם החל להפשיטה. המתלוננת הגיבה באומרה: "מה אתה עושה" וכן "לא, לא, לא", אולם המערער המשיך במעשיו והפשיטה מכל בגדיה, השכיב אותה על הריצפה, התפשט, וחדר אליה. המתלוננת העידה כי שכבה על הריצפה קפואה ומאובנת, וכי "פשוט הייתי אבן...". כן העידה כי המערער לא היכה אותה ולא השמיע איומים, ובחקירתה הנגדית אף ציינה כי בעת החדירה לא הרגישה כאב. לשאלת הסניגורית, ענתה: "לא הרגשתי כלום...כי לא רציתי להרגיש". בהודעותיו במשטרה ובעדותו בפני בית-המשפט המחוזי, טען המערער כי המתלוננת סיפרה לו שהיא בת 19, ורק בסוף הערב, טרם פרידתם, אמרה לו שהיא בת 16. המערער לא הכחיש כי קיים יחסי מין עם המתלוננת, אך לטענתו המתלוננת היא שיזמה את קיום יחסי המין, ושיתפה עימו פעולה באופן מלא. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער, ברוב דעות, בעבירת אינוס וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, ותשלום פיצויים על 6,000 ש"ח למתלוננת. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' בייניש וריבלין נגד דעתו החולקת של השופט מצא.
ב. השופטת בייניש: ההגדרה של עבירת האינוס מורה כי חדירה אל אישה שלא בהסכמתה החופשית, צריכה להיעשות "עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה". לפני תיקון חוק העונשין נדרש, כדי לבסס הרשעה באינוס, כי הבעילה נעשתה "נגד רצונה" של האשה. בתיקון החוק הוחלף הביטוי נגד רצונה בביטוי "שלא בהסכמתה החופשית" של האשה. כתוצאה מזניחת היסוד של "נגד רצונה", נעלמה הדרישה הראייתית, נחלת פסיקתנו בעבר, לפיה יש להוכיח התנגדות פיזית מצד קרבן העבירה. אף שהפסיקה לאחר תיקון חוק העונשין קבעה כי אין הכרח להוכיח התנגדות פיזית של האישה למעשה האישות, התביעה עודנה נושאת בנטל השכנוע, ועליה להוכיח במסגרת היסוד העובדתי של העבירה, כי האישה לא נתנה הסכמתה החופשית למעשה האישות. בעניין שלפנינו, מוסכם על הצדדים כי המתלוננת לא הסכימה לקיום היחסים עם המערער.
ג. המתלוננת, שעל מהימנותה אין חולק, העידה כי הבניין אליו משך אותה המערער, נראה היה לה נטוש. היתה זו שעת לילה מאוחרת ובמקום שרר חושך מוחלט. משיכתה של המתלוננת לבניין, הפשטתה של המתלוננת מכל בגדיה, נעליים וגרביים, בבניין שומם בשעת לילה, והשכבתה על הארץ ללא כל שיתוף פעולה מצידה, ולאחר שהביעה חוסר הסכמה, והביעה את סירובה באופן מפורש כאשר אמרה למערער עם תחילת הפשטתה "לא", נתמלאה דרישת ה"שימוש בכוח" בהגדרת העבירה.
ד. טענתם העיקרית של באי-כוח המערער הינה כי המתלוננת כבשה את אי-רצונה פנימה, באופן שהמערער לא היה מודע להיעדר הסכמתה. במהותה, תואמת טענת הסניגורים את הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34 לחוק העונשין, המכונה "טעות במצב דברים", אף שזו לא נטענה במפורש. על הטעות להיות כנה, באופן שהנאשם האמין במצב דברים שאינו מתקיים בפועל. אין הכרח להוכיח כתנאי מהותי כי הטעות היתה סבירה. אכן, חזקה היא כי מעשה נעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית. עם זאת, משעורר הנאשם ספק סביר בדבר קיומו של סייג לאחריות פלילית, הנטל על התביעה להסיר ספק זה. בענייננו, בעדותו בפני בית-המשפט לא טען המערער לקיומה של טעות כזו, אלא העיד כי קיום יחסי המין עם המתלוננת היה ביוזמתה ובשיתוף פעולה אקטיבי ומלא מצידה. על כן, ספק אם במקרה שלפנינו ניתן להיזקק לטענת הטעות. מכל מקום, הוכח שהמערער עצם עיניו מפני היעדר הסכמתה של המתלוננת לקיום יחסי המין עימו, אם לא למעלה מכך.
ה. השאלה שמעוררת הסניגוריה היא מה הבין המערער מהתנהגותה של המתלוננת. התנהגותה הקפואה של המתלוננת לאחר אמירת הלאו המפורשת מצידה, לא יכולה היתה להתפרש על-ידי המערער כ"שינוי לבבות" וכהסכמה להמשך קיום היחסים. להיפך, היעדר שיתוף הפעולה, הקיפאון שאחז במתלוננת על רקע כלל נסיבות האירוע, לאחר שהמתלוננת הביעה במפורש בפני המערער את היעדר רצונה בהפשטתה ולא נתנה כל ביטוי לכך ששינתה דעתה, מביאים למסקנה כי המערער לפחות חשד באפשרות, כי המתלוננת אינה מסכימה לקיום יחסי המין עימו, אך בחר להתעלם מכך ולהמשיך בסיפוק מאוויו.
ו. בהודעה שמסרה במשטרה, הזכירה המתלוננת מעשים מיניים שבוצעו בה בעבר על-ידי אחרים שלא בהסכמתה. לבקשת הסניגוריה, הורה השופט על העברת שני תיקי חקירה שנפתחו בעניין, לעיונה של ההגנה. תיקים אלה הוגשו כראייה לבית המשפט. במהלך חקירתה הנגדית של המתלוננת, סירב בית המשפט לאפשר לסניגורית לחקור את המתלוננת אודות האירועים נשוא תיקי החקירה. הסניגורים טוענים כי חקירה כזו יכולה היתה לשפוך אור על התנהגותה של המתלוננת ולהצביע על-כך שהיא נוטה לשדר הסכמה לקיום מגע מיני עימה, אף כאשר אינה מסכימה לו. טענה זו יש לדחות. סעיף 2א לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), קובע כי: "בית המשפט לא ירשה חקירה בדבר עברו המיני של הנפגע... אלא אם כן ראה... כי איסור החקירה עלול לגרום לנאשם עיוות דין". אין לשלול קיומם של מקרים חריגים בהם הגנת הנאשם תצדיק סטייה מכלל זה. כך, למשל, כאשר קיימות תלונות חוזרות ונשנות מצד המתלוננת בגין מעשי אינוס, כשהתברר שהתלונות חסרות בסיס, עד כי מתעורר חשד רציני בדבר שיטה של עלילה נגד גברים. במקרה דנן, שני תיקי החקירה הוגשו כאמור כראייה, ועמדת בית-המשפט היתה כי שאלות הסנגוריה בנוגע לאירועים אלה, היו חסרות כל רלוונטיות לכתב-האישום.
ז. אשר לעונש - בית המשפט שקל את נסיבותיו האישיות של המערער, וכן את העובדה כי לא הורשע בעבר בעבירות מין. אולם, מנגד, עומדת החומרה הרבה של מעשיו. עבירת האינוס חמורה היא, והיא משפילה ופוגעת ברגשותיה של האישה ובכבודה כאדם, אף כאשר האונס בוצע ללא אלימות פיזית. המערער ניצל את גילה הצעיר של המתלוננת ואת האמון שנתנה בו, ראה בה טרף קל על מנת לספק את יצריו, ופגע בגופה ובנפשה. בהתחשב בחומרת מעשיו של המערער ובהתחשב בעברו הפלילי העשיר, שעיקרו עבירות רכוש וסמים, אין מקום להתערבות בעונש המאסר שהוטל עליו.
ח. השופט מצא (דעת מיעוט): השאלה הניצבת בערעור זה היא, בעיקרה, אם הוכח, מעבר לספק סביר, כי המערער היה מודע - או, למצער, חשד - כי המתלוננת אינה מסכימה לבעילה. לשאלה זו יש להשיב בשלילה. הראיות לא שללו את האפשרות שהמערער פירש את התנהגות המתלוננת כהסכמה למגע המיני. במהלך כל האירוע היתה המתלוננת "קפואה ומאובנת". היא הניחה למערער להפשיטה ולבעול אותה מבלי להתנגד לו בדרך כלשהי. אין לקבוע כלל, שכאשר אישה מביעה אי-הסכמה מילולית, בשלב שקדם למגע המיני, יעבור הנטל לנאשם להוכיח כי בשלב מאוחר יותר הסכימה האישה למעשה. "אי-הסכמה מילולית מפורשת", בשלב בו מבקש גבר את קירבתה של אישה, עשויה תוך פרק זמן קצר להפוך ל"הסכמה מפורשת", ולאו-דווקא מילולית. בכגון דא יש לנהוג מידה של זהירות מיוחדת, ואין להסכים לקביעת כללים שמשמעותם המעשית היא העברת הנטל לשכמו של הנאשם, להוכיח את חפותו, בעוד שהספקות המתעוררים יתפרשו לחובתו.
בשאלה אם אמירת האישה מהווה ראייה מספקת לאי-הסכמתה, ולמודעות הנאשם לאי-ההסכמה, יש להכריע על רקע כלל נסיבותיו של המקרה, לרבות התנהגות האישה לאחר האמירה ובזמן קיום היחסים.
ט. השופט ריבלין: השאלה שעמדה להכרעה בערעור זה היא בעיקרה זו: באלה מקרים רשאי מי שהואשם בעבירת אינוס לסמוך על "שינוי לבבות חיובי" מצד המתלוננת, מקום בו הביעה המתלוננת מלכתחילה התנגדות ברורה לקיום יחסי מין. הבחירה לעבור מסירוב להסכמה היא בבחינת "שינוי לבבות חיובי". צריך ביטוי ברור וחד משמעי לקיומו של "שינוי לבבות חיובי". אכן, אין בהבעת אי הסכמה מילולית, בשלב שקדם למגע המיני, כדי להעביר את הנטל אל הנאשם להוכיח כי בשלב מאוחר יותר הסכימה האישה למעשה המיני. אולם, משהביעה האישה התנגדות מפורשת לקיום יחסי המין בתחילת האירוע, והאיש מודע להתנגדותה זו, או אז, רק ביטוי מפורש וברור, לאו דווקא מילולי, עשוי לשלול את קיום היסוד הנפשי בעבירה. מי שעוצם את עיניו לעובדה שלא בא מצד המתלוננת כל ביטוי, כאמור, לחזרה מן ההתנגדות, וממשיך בקיום יחסי מין, כמוהו כמי שממשיך להיות מודע לעובדה שאין היא מסכימה למעשה.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, ריבלין. עוה"ד עמי קובו וופא זועבי פאהום למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 14.5.01).

בש"פ 3670/01 - אפרים מצלאווי נגד מדינת ישראל

*דחיית טענה שלא היתה "הקראה" של כתב האישום בתוך 30 יום מהמעצר ועל כן יש לשחרר את הנאשם(הערר נדחה).

א. העורר הואשם ביום 7.12.00 בבית משפט השלום ברחובות בשני אישומים של תקיפה, גניבה, שימוש ברכב ללא רשות ושיבוש הליכי משפט. בית משפט השלום הורה על שחרורו של המשיב בתנאים ובערובה. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 21.1.01, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. אחרי שחלפו יותר משלושים ימים מיום מעצרו הגיש העורר בקשה לשחררו לפי סעיף 60 לחסד"פ. טענתו העיקרית של הסניגור היתה כי הקראת כתב האישום בישיבה שנערכה ביום 11.12.00 היתה "הקראה פורמלית", שלא לפני המותב שהיה אמור לשבת בדין, ואין היא בגדר "תחילת משפטו". בימ"ש השלום דחה את הבקשה וכן ביהמ"ש המחוזי. הערר נדחה.
ב. סעיף 60 לחוק המעצרים מורה כי: "נאשם שלאחר הגשת כתב אישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר...". בדרך כלל תחילת המשפט היא בהקראתו של כתב האישום לנאשם "אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה...". ביום 11.12.00 התקיים בבית משפט השלום דיון בבקשת המדינה לעצור את העורר. באותו מעמד ביקש התובע "שתתקיים הקראה" ועל כך השיב מי שהיה סניגורו של העורר, בנוכחותו של העורר. "אנו מצהירים כי תכנו של כתב האישום מוכר לנאשם, תגובתנו תינתן בהזדמנות אחרת". אין צריך לומר כי ראוי שבית המשפט הבא לקרוא את כתב האישום באזני נאשם ידקדק היטב בקיום הוראות סעיף 143 לחוק סדר הדין, אולם, במקרה דנן יצא בית המשפט ידי חובתו בכך שקיבל את הצהרתו האמורה של הסניגור, שמתוך לשון הרבים שבה נאמרה, ניתן גם ללמוד שהעורר אישר את ההודעה. בכך החל משפטו של העורר ונתקיימה מצוות סעיף 60 לחוק המעצרים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד אורי בן נתן לעורר, עו"ד גב' מיה חדד למשיבה. 14.5.01).

ע.א. 2912/01 - יעקב וייספיש נגד מינהל מקרקעי ישראל

*דחיית בקשה לפסילת שופט שהתבססה על התבטאות של השופט בעניין המצב המשפטי בדיני מכרזים(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיב בגין ביטול זכייתו במכרז, בשל אי עמידת המערער במועדי התשלום הקבועים במכרז. המערער טען, כי המשיב פעל בניגוד להוראות הנוהל שלו, משלא שלח למערער התראה בטרם ביטול העיסקה. כן טען, כי המשיב פעל שלא כדין משלא נתן לו ארכה בת שבועיים לביצוע התשלום ומשלא חידש את העיסקה לאחר שהמערער שילם את מלוא התמורה. במהלך חקירתו הנגדית של אחד העדים מטעם המשיב, אשר בתקופה הרלבנטית שימש כמנהל מחוז המרכז במינהל מקרקעי ישראל, נשאל העד האם זו מדיניות סבירה מבחינת המשיב, כגוף שלטוני, כי בקשת הארכה של זוכה במכרז לא תידון. ב"כ המשיב התנגד לשאלה בטענה כי השאלה בדבר המדיניות הסבירה היא שאלה משפטית. בית המשפט קיבל את התנגדות המשיב והחליט לפסול את השאלה בקבעו כי העד אינו על תקן של נותן חוות דעת, וכי השאלה מתי ראוי לסטות מתנאי המכרז היא שאלה משפטית. בית המשפט הוסיף ואמר כי בתי המשפט קבעו לא אחת שיש לנהוג באופן דווקני לפי האות הכתובה במכרז, וכי מטעם זה לא ניתן להביא בחשבון חריגות בשל מצב סובייקטיבי. בעקבות החלטה זו, ביקש המערער מבית המשפט כי יפסול עצמו. ביהמ"ש סירב והערעור נדחה.
ב. על מנת לבסס עילת פסלות על המערער להראות כי מהחלטת בית המשפט עולה "חשש ממשי למשוא פנים". נפסק, כי "מבחן האפשרות הממשית משמעותו שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נושא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט". במקרה זה, אין בדברי בית המשפט בהחלטתו לפסול את השאלה שהוצגה לעד מטעם המשיב, התבטאות שיש בה להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, במחלוקת שבין הצדדים. בית המשפט לא הכריע באופן ספציפי בשאלות שבמחלוקת בין הצדדים בתיק, כי אם ציין את ההלכה הקיימת בדיני מכרזים בנושא אפשרות הסטייה מתנאי המכרז.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יניב לוי למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיב. 13.5.01).

עש"מ 2699/01 - ג'מיל חלף נגד מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה

זיוף פוליסת ביטוח ע"י מורה במסגרת עיסוקו הנוסף כסוכן ביטוח, מהווה עבירה שיש עמה קלון. החלטה על פיטורין בגין העבירה האמורה(ערעור על סעיף ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, מורה בבית הספר "עין אבראהים" באום אל-פאחם, הורשע בבימ"ש השלום בכך שבעת ששימש כסוכן ביטוח זייף פוליסת ביטוח רכב, ונטל לעצמו את דמי הביטוח ששולמו עבור הפוליסה. הוא נדון לשני חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, ומאסר על תנאי בן 6 חודשים. על יסוד הרשעת המערער הוגשה נגדו תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. ביה"ד גזר למערער פיטורים לאלתר משירות המדינה עם תשלום גימלה ופסילה משירות המדינה למשך 5 שנים. הערעור על סעיף ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. לטענת המערער לא היה מקום לקבוע כי העבירה שבה הורשע היא עבירה שיש עמה קלון. לטענתו, העבירה שבה הורשע בוצעה במסגרת עיסוק פרטי וללא קשר לעבודתו בשירות המדינה. ביחס לאמצעי המשמעת, טוען המערער, כי מדובר באמצעי משמעת חמורים מדי בהשוואה לתקדימים שהובאו ע"י התביעה. כמו כן, לטענתו, ביה"ד לא
העניק משקל הולם לכך שהוא נמצא בגיל שבו יקשה עליו להשתלב במעגל העבודה, במיוחד משנותרו לו עוד שנתיים בלבד עד שיהיה רשאי לפרוש לגמלאות עם הגיעו לגיל 50.
ג. העבירות שבהן הורשע המערער - זיוף של מסמך וגניבה בידי מורשה - הן עבירות שעל פי אופיין וטיבן נחשבות עבירות שיש עמן קלון. אכן, ביצוע העבירה שלא במסגרת תקפידו של העובד בשירות המדינה יכול ויהיה בגדר הנסיבות השוללות את קיומו של הקלון לצורך דיני המשמעת של שירות המדינה. עם זאת, כבר נקבע שגם אם העבירה בוצעה שלא במסגרת התפקיד יכולה היא להשליך על שירות המדינה ועל כשירות העובד לכהן בשירות, וזאת עקב כתם הקלון שדבק בהתנהגותו. כך הדבר בנסיבות מסויימות, אפילו אם העבירה בוצעה עוד לפני שהעובד הפך לעובד מדינה, על אחת כמה וכמה אם נעברה בהיותו עובד מדינה. בנסיבות עניינו של המערער, יש לזקוף לחובתו את העובדה כי אין זו העבירה הראשונה שביצע, ואין מדובר במעידה חד פעמית, אלא במקרה שני שבו ביצע המערער עבירות של מרמה במסגרת עבודתו מחוץ לשירות המדינה כסוכן ביטוח. בנסיבות אלה, הכתם שדבק בהתנהגות המערער משליך על האמון שניתן לתת בו כעובד מדינה. בנוסף, לתפקיד המורה נועדה משמעות מיוחדת, בהיותו מחנך האמור לשמש דוגמה לתלמידיו, ולכן יש חשיבות רבה לשמירה על מעמדו ועל יוקרתו בעיני תלמידיו. על כן יש לראות במעשיו עבירה שיש עמה קלון.
ד. אשר לחומרת אמצעי המשמעת - בגזר דינו של המערער נתן ביה"ד ביטוי לכך שמדובר בהרשעתו השנייה, לכך שהעבירה שאותה ביצע נושאת עמה קלון וכן למעמדו של המערער כמורה בשירות המדינה. כידוע ביהמ"ש העליון אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת המוטלים על ידי ביה"ד למשמעת, אלא אם יש בהם חריגה מהותית מן המקובל או עיוות דין מבחינה אחרת. בהתחשב בשיקולים לחומרה שנמנו לעיל, אין לומר כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער חורגים באופן מהותי מאמצעי המשמעת שמקובל וראוי להטיל במקרים מעין אלה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ד. רסמי למערער, עו"ד א. כרמל למשיבה. 15.5.01).

רע"א 3131/00 - גד שילר, עו"ד הנאמן על נכסי אריה שחם (בפש"ר) נגד רפאל מנס וכונס הנכסים הרשמי

*החלטת בימ"ש מחוזי כי תביעת נושה נגד נאמן בפשיטת רגל תתברר בתביעה נגדית לתביעה שהגיש הנאמן נגד הנושה ולא במסגרת הליכי פשיטת הרגל(הבקשה נדחתה).

א. כנגד החייב אריה שחם (להלן: החייב) ניתן ביום 10.6.90 צו כינוס נכסים, וביום 1.6.92 הוכרז כפושט רגל. המבקש מונה כנאמן על נכסי החייב (להלן: הנאמן). המשיב, הגיש נגד החייב תביעת חוב ולאחר הליכים שונים החליט הנאמן לדחות את התביעה. הוא קבע כי יש להפחית מהוכחת החוב סכום שגבה המשיב על פי פסק דין בתביעתו נגד בנק. בשל הכספים ששילם הבנק על פי פסק הדין, הוגשה על ידו תביעת חוב לנאמן וזו אושרה לו. הנאמן הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיב, בסברו כי הכספים ששולמו למשיב על ידי הבנק הביאו להתעשרותו של המשיב. על החלטתו של הנאמן לדחות את תביעת החוב של המשיב הגיש זה האחרון ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט הציע כי תוגש ע"י המשיב תביעה נגדית במסגרת תביעתו של הנאמן, באופן שיתאפשר בירור מאוחד ומרוכז של המחלוקות. לטענת הנאמן, החלטתו של ביהמ"ש קמא עומדת בסתירה להוראות פקודת פשיטת הרגל ותקנות פשיטת הרגל, לפיהן השגתו של נושה על החלטת נאמן תשמע על דרך של ערעור בפני ביהמ"ש המחוזי, ולא בדרך של הגשת תובענה רגילה. עוד טוען הנאמן, כי החלטת ביהמ"ש קמא אינה עולה בקנה אחד עם המדיניות הראוייה, שכן יש בה כדי להביא לפיצול הליכי פשיטת הרגל לתביעות שונות בבתי משפט שונים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. על החלטתו של נאמן לדחות תביעת חוב ניתן לערער לביהמ"ש. לביהמ"ש נתון שיקול דעת "ליתן כל צו" ו"ליתן החלטה אחרת". לביהמ"ש סמכות גם להפנות את הצדדים להליך של תובענה רגילה. אמנם, קיים צורך בריכוז הבירורים והתביעות בידי הנאמן ויש בכך מן התועלת. ואולם, יכול שבנסיבות מיוחדות, ובמקרים יוצאים מן הכלל, תקום הצדקה להעברת הדיון לפסים של תביעה רגילה בביהמ"ש. בנסיבות שלפנינו, אין להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש קמא להפנות את הצדדים לדיון בדרך של תביעה רגילה. אף המלצתו של ביהמ"ש קמא, כי תוגש תביעה שכנגד תחת תביעה נפרדת, ראוייה היא.

(בפני: השופט ריבלין. המבקש לעצמו, עו"ד משה שוויג למשיב. 13.5.01).

רע"א 3948+5449/97 - מגדל, חברה לביטוח בע"מ נגד מנורה, חברה לביטוח בע"מ מגדל, חברה לביטוח בע"מ נגד סיגנא, חברה לביטוח בע"מ

*ביטוח כפל" לפי סעיף 59 לחוק חוזה ביטוח. *ביטוח "אינטרס הבעלים" בנכס ע"י המחזיק בנכס. *שימוש לרעה בהליכי משפט(מחוזי ת"א - ע.א. 1939/99, ומחוזי ת"א - ע.א. 1886/95 - בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעורים נתקבלו).
א. שתי הבקשות לרשות ערעור. הסבות על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ואשר במרכזם שאלת קיום מצב של "ביטוח כפל" במקרים שבפנינו, ובאופן נגזר שאלת קיומה של זכות להשתתפות העומדת לחברת ביטוח אחת כלפי חברות ביטוח אחרות, בגדריו של כל אחד משני ההליכים הנדונים. ברקע ההתדיינות מצויות שתי פוליסות ביטוח. האחת הוצאה על ידי "מגדל" לביטוח רכוש בהעברה. המבוטחת על פי הפוליסה היא חברת מנופי אבי. הפוליסה השניה הוצאה על ידי "סיגנא" לביטוח מפעל בהקמה. המבוטחת על פי פוליסה זו היתה חברת פילור. במסגרת הפוליסה ביטחה סיגנא גם סיכוני הובלה יבשתית. במהלך הקמת המפעל של פילור, נפלה מכונת טוויה בעת שהועברה על ידי מנופי אבי. בהתאם לפוליסת הביטוח, שילמה סיגנא לפילור תגמולי ביטוח בגין הנזק, והגישה תביעת שיבוב, נגד מנופי אבי לשפותה, ונגד מגדל, המבטחת של מנופי אבי. מגדל העלתה טענת הגנה, המבוססת על זכותה, כלפי סיגנא, להשתתפות מכוח הוראת סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח. לעומתה, טענה סיגנא כי לא מדובר בביטוח כפל, ומכאן כי לא עומדת למגדל זכות להשתתפות נגד סיגנא. בית משפט השלום קבע כי הוראת סעיף 59 חלה רק מקום בו מדובר במבוטח אחד אשר ביטח את אותו נכס מפני אותו סיכון אצל מבטחים שונים לתקופות חופפות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של מגדל.
ב. ברקע ההתדיינות השניה מצויות פוליסות לביטוח רכוש שנכרתו בין "מגדל" לבין חברות אחדות. במסגרת הפוליסות, הוסכם על כיסוי גם לרכושן של החברות אשר נמסר לידי אחרים, לצרכים שונים כגון עיבוד. המבוטחים מסרו חוטים לעיבוד למפעל בשם זקסוניה. לזקסוניה היתה פוליסת ביטוח אצל "מנורה", המכסה גם את החוטים שמבוטחי "מגדל" מסרו לזקסוניה לצורך עיבודם. החוטים שנמסרו לזקסוניה על ידי מבוטחי "מגדל" ניזוקו בשריפה שאירעה במפעל זקסוניה. "מגדל" פיצתה את החברות המבוטחות בגין הנזקים שנגרמו לחוטים, ותבעה את מנורה להשתתפות ב-%50 מדמי הביטוח ששילמה, בטענה כי נוצר ביטוח כפל, המקנה למגדל זכות השתתפות, לפי סעיף 59 הנ"ל. בימ"ש השלום קבע, כי הוראת סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח אינה חלה על מצב בו מדובר במבוטחים שונים אשר ביטחו את אותו נכס. ערעורה של מגדל לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בשני המקרים הגישה מגדל בקשות לרשות ערעור.
הבקשות נדונו כערעורים והערעורים נתקבלו.
ג. ההסדרים הקבועים בסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח במצב של ביטוח כפל - ולענייננו חשובה שאלת תחולתה של זכות ההשתתפות הקבועה בהם בין המבטחים במצב של ביטוח כפל - יכולים לחול גם במצב שבו אין זהות בין המבוטח (או המוטב) על פי שתי הפוליסות. גם בהיעדר זהות בין המבוטחים או המוטבים על פי הפוליסות, יכול ששתי פוליסות (או יותר) יכסו סיכון זהה לפגיעה באינטרס זהה בנכס. במצב כזה, יש הצדקה עניינית לתחולתו של ההסדר בדבר ביטוח כפל, והסדר זה, או כדוגמתו, חל. זכות ההשתתפות לפי סעיף 59 קמה, גם כאשר מדובר בפוליסות ביטוח רכוש אחדות, המתייחסות לאותו נכס ולאותו סיכון, וכאשר קיימת זהות בין המוטבים על פי הפוליסות, וגם בסיטואציה בה אין זהות בין בעלי הפוליסות השונות, או בין המוטבים על פי הפוליסות השונות, אך קיימת זהות באינטרס המבוטח - למשל, אינטרס הבעלות בנכס. קיים בסיס לשוני בחוק וצידוק ענייני לכך שזכות ההשתתפות תחול גם בשני המצבים הנזכרים.
ד. קיים קשר בין ביטוח נכסים לבין ביטוח כפל - לסוגייה של מהותו של ביטוח נכסים ישנו קשר הדוק לסוגייה העומדת לדיון בהליכים שבפנינו, היא שאלת תחולתם של ההסדרים בדבר ביטוח כפל. מהוראות סעיפים 55 ו-56(ג) לחוק חוזה הביטוח עולה לכאורה המסקנה, כי כאשר מחזיק בנכס עושה ביטוח רכוש, ואינו מגדיר את הבעלים כמבוטח או כמוטב, הרי שחברת הביטוח של המחזיק חייבת לשלם רק בגין פגיעה באינטרס של המחזיק. היא אינה חייבת לשלם בגין הפגיעה באינטרס של הבעלים, שכן זה אינו המבוטח או המוטב. במצב כזה, אף אם הבעלים ביטח גם הוא את הרכוש, לא נוצר מצב של ביטוח כפל, שכן לא נוצרת חפיפה כלשהי בין הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה של הבעלים, לבין הפוליסה של המחזיק.
ה. אף על פי כן, פתוחה הדרך בפני המחזיק בנכס לבטח גם את אינטרס הבעלים בו, ולהחזיק בתגמולי הביטוח שיקבל בגין הפגיעה באינטרס זה, כנאמן של הבעלים. אין חולק שקיימים צידוקים ענייניים אחדים לכך שהמחזיק בנכס יוכל לבטח גם את אינטרס הבעלים בו, גם במצב בו המחזיק לא היה צפוי לנזק אם לא היה יוצר כיסוי ביטוחי כזה. צידוקים אלה כוללים, בין השאר: שיקולים של נוחות מסחרית ושל שכל ישר; יתרון הידע של המחזיק בנכס, המודע לסיכונים באובדנו או בניזקו. יתרון זה מצדיק הכרה ביכולתו של המחזיק לבטח את הנכס במלוא ערכו; מניעת ביטוח כפל המכסה את אותו אינטרס עצמו.
ו. "מנורה" טוענת כלפי "מגדל", כי "מגדל" ויתרה על זכות ההשתתפות שלה כלפי "מנורה", שכן במפרט לביטוח אש מורחב, המהווה חלק מן הפוליסה של מבוטחי מגדל, צויין מפורשות כי "מגדל" מוותרת על זכות התיחלוף שלה מחברת זקסוניה. אין ממש בטענה זו. הויתור האמור של מגדל הוא כלפי חברת זקסוניה, בגידרו, מוותרת מגדל על זכויות התביעה של הבעלים בחוטים כלפי זקסוניה, אשר היו עשויות לעבור לידיה מכוח שיבוב, במקרה של חבות אפשרית של זקסוניה לנזק שנגרם לרכוש. גם אם יש לקרוא ויתור זה כמתייחס גם למי שנכנס לנעליה של זקסוניה - למשל, חברת ביטוח המבטחת את אחריותה - הרי שאין לכך ולא כלום עם זכות ההשתתפות של מגדל כלפי מבטחים נוספים של הרכוש. זכות ההשתתפות במקרה של ביטוח כפל, בניגוד לזכות מכוח שיבוב, אינה מבוססת על קיומה של זכות כלשהי העומדת לבעלים ברכוש, העוברת לידי חברת הביטוח (במקרה זה, מגדל). זכות ההשתתפות היא זכות עצמאית. לכן, בעצם הויתור על זכות השיבוב לא מקופל ויתור על זכות ההשתתפות.
ז. טענה נוספת נגד "מגדל", אשר כוחה יפה לשני המקרים היא, כי בהליכים קודמים, בין צדדים אחרים נקטה "מגדל" עמדה הפוכה לזו בה נקטה בבקשות שבפנינו, וטענה כי לא קמה זכות להשתתפות בנסיבות כגון אלה שבפנינו. באותם הליכים נתקבלה עמדתה של "מגדל", והצמיחה לה טובת הנאה. על רקע זה נטען, כי היא מושתקת מלהעלות טענות הפוכות במקרה שבפנינו. גם טענה זו יש לדחות. אמנם, טענה מעין זו, בדבר קיומו של "השתק שיפוטי", נתקבלה במקרה אחר בפסיקתו של בית המשפט העליון (ע.א. 513/89, פד"י מח(4) 133). באותה פרשה, הועמדה דוקטרינה זו על בסיס כפול, שעניינו, מחד, בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ומאידך, ברצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. ברם, במקרה דנא אין מדובר בפעולה שלא בתום לב, או בשימוש לרעה בהליכי משפט מצד "מגדל". מדובר כאן בשאלה משפטית לא פשוטה, אשר עד כה לא ניתן לה מענה ברור בחוק או בפסיקותיהם של בתי המשפט, וגם לא היתה לגביה הלכה מחייבת של בית המשפט העליון. בשל כך, היתה "מגדל" נתונה בסיכון של החלטות שיפוטיות סותרות, כל עוד הענין לא הוכרע סופית בהלכה מחייבת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, חשין. החלטה - השופט אור, הוסיף פס"ד השופט חשין. עוה"ד פגי שרון, מ. תגר וא. אטיאס למבקשות, עו"ד משה קפלנסקי וא. ריבלין למשיבות. 4.4.01).

בש"א 3075/01 - החברה לשיקום... הרובע היהודי ואח' נגד עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח'

ערעור על "החלטת הבהרה" של בימ"ש. ארכה להגשת ערעור נוסף יחד עם ערעור על "החלטת הבהרה"(הערעור נדחה).

א. הנער מיכאל אטינגר ז"ל נפטר כתוצאה מנפילה לבור בלתי מגודר ברובע היהודי בירושלים. עזבונו, הוריו ואחיותיו, תבעו את נזקיהם מן המערערים. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבים סכום של 350,000 ש"ח בראש הנזק של קיצור תוחלת החיים, ודחה את תביעתם ככל שהיא מתייחסת לפרטי נזק אחרים, ובהם: פיצויים עונשיים, כאב וסבל ופיצויי ממון בשל "השנים האבודות". המשיבים ערערו על שנדחתה תביעתם לפיצויים עונשיים ולנזקי "השנים האבודות", אך לא הגישו ערעור על דחיית התביעה בראש הנזק של כאב וסבל. המערערים הגישו ערעור שכנגד המכוון כלפי גובה הפיצויים שנפסקו. ביני לביני, נפלה מחלוקת בין הצדדים באשר לדרך חישוב הפרשי השערוך והריבית, שאמורים להתווסף לסכום שנפסק. ראש ההוצל"פ, בתוקף סמכותו לפי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ, פנה לביהמ"ש בבקשת הבהרה בעניין זה, וביום 5.12.2000 ניתנה הבהרתו של ביהמ"ש, לפיה דרך השערוך וחישוב הריבית יהיו כסברתם של המערערים, ולא כטענתם של המשיבים. כיוון שכך, פנו המשיבים בערעור נוסף, והפעם, בעקבות החלטת ההבהרה. אלא שבמסגרת הערעור הנוסף, מבקשים המשיבים לערער גם על פסיקתו המקורית של ביהמ"ש המחוזי, על פיה נדחתה תביעתם המתייחסת לראש הנזק של כאב וסבל. הרשם קיבל את טענת המערערים כי המשיבים אחרו את המועד להגשת הערעור בראש הנזק של כאב וסבל, אך החליט להאריך למשיבים את המועד להגשת הערעור לעניין הפיצוי בגין כאב וסבל. המערערים טוענים כי טעה הרשם משפסק למשיבים סעד של ארכה שלא ביקשו, ומשנתן ארכה בת למעלה משנה להגשת הערעור, ללא שניתן "טעם מיוחד" לאיחור. הערעור נדחה.
ב. בעל דין רשאי לערער על החלטת הבהרה, כשם שהיה רשאי לערער על פסה"ד. אך בכך לבד אין כדי להקים למערער רשות מחודשת לערער על חלקים בפסה"ד, שלא היו טעונים הבהרה. העובדה שמרכיבי הפיצוי, בהצטרפם יחד, נמוכים יותר, מאלה שנצפו ע"י המשיבים טרם מתן ההבהרה, כשלעצמה, אינה משנה מנושא הערעור הנוסף. אלא שהיא עשוייה לשמש "טעם מיוחד" להאריך את המועד להגשת ערעור, גם על חלקיו
האחרים של פסה"ד - הכל בהתחשב בנסיבות העניין, ובמועד בו מתבקשת הגשת הערעור הנוסף. המשיבים, אכן, לא הגישו בקשה להארכת מועד, וברגיל, לא יידרש בית משפט לשאלה זו מבלי שנתבקש לכך. אלא שבמקרה זה העלה הרשם את האפשרות כי תינתן למשיבים הארכת מועד להגשת הערעור הנוסף, והוא הורה למערערים להתייחס לאפשרות זו. המערערים עשו כן, וטענו כי אין טעם מיוחד להאריך את המועד. משניתנה למערערים האפשרות להתייחס מפורשות לשאלת הארכת המועד, ובנסיבות המיוחדות של המקרה הזה, אין להתערב בתוצאה אליה הגיע הרשם.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד משה קפלנסקי למערערים, עוה"ד הרצוג, פוקס, נאמן וכרמלי ארנון ושות' למשיבים. 17.5.01).

בג"צ 7721/96 - איגוד שמאי ביטוח בישראל ואח' נגד המפקח על הביטוח ואח'

העסקת שמאים עובדי חברות הביטוח בשמאות כלי רכב שניזוקו בתאונות דרכים. "ניגוד עניינים" בתחום המשפט הפרטי. *התערבות בג"צ בפעולות המפקח על הביטוח(העתירה נתקבלה).

א. העותרים מבקשים לשנות הסדר שהונהג על ידי חברות ביטוח, לפני עשר שנים לערך, שלפיו שמאות של רכב שניזוק בתאונה, נעשית במקרים רבים על ידי שמאי בית, כלומר, שמאים שהינם עובדים של חברת הביטוח. העותרים טוענים כי הסדר זה מוביל לתוצאות שליליות. ראשית, הוא פוגע בשמאי חוץ המנהלים עסק עצמאי; שנית, ובעיקר, הוא פוגע במבוטחים, שכן שמאי בית, בהיותם עובדים של חברת הביטוח, עלולים להטות את השומה לטובתה של חברת הביטוח. הם מבקשים שבג"צ יצווה על המפקחת על הביטוח לפעול לשינוי ההסדר. העתירה נתקבלה.
ב. העתירה כורכת סמכויות (של המפקחת על הביטוח) מתחום המשפט הציבורי, וזכויות (של חברות ביטוח, מבוטחים ושמאי ביטוח) מתחום המשפט הפרטי. הבעייה נוגעת למספר ניכר של שמאי ביטוח, למספר גדול של מבוטחים הנזקקים לעתים קרובות לשירותי שמאות, ולסכום עצום של כסף המשתלם על-ידי חברות הביטוח בגין נזקי רכב. היא מעוררת את הבעייה הכללית של פיקוח המדינה על חברות גדולות שיש להן עוצמה כלכלית וחברתית רבה, כמו ביטוח, בנקאות, חשמל, דלק, תחבורה ותקשורת. השאלה היא, עד כמה ניתן וראוי שהמפקח, יהיה זה המפקח על הביטוח או מפקח אחר, יתערב ביחסים החוזיים שבין הספק לבין הצרכן. כיום המדינה נוטה לצמצום המעורבות שלה, במגמה לעודד כלכלה חופשית, המתבססת על יזמות ותחרות. נטייה זאת מבקשת להתבסס, במישור המשפטי, גם על חוק-יסוד: חופש העיסוק משנת 1992.
ג. חוק הפיקוח מקנה למפקחת על הביטוח סמכויות רחבות בסעיפים אחדים. סעיפים אלה מקנים למפקחת גם סמכות להתערב ביחסים החוזיים שבין חברת ביטוח לבין מבוטח, בכלל זה בתחום השמאות של רכב שנגרם לו נזק בתאונה, וגם סמכות להסדיר יחסים אלה באופן כללי. סעיף 60(א) לחוק הפיקוח קובע לאמור: "המפקח יברר תלונות הציבור שראה בהן ממש... מצא המפקח שהתלונה היתה מוצדקת... [ו]רשאי הוא להורות למי שהתלונה עליו לתקן ליקוי שהעלה הבירור...". חברות הביטוח טוענות כי סעיפים אלה מוגבלים למקרה מסויים, נשוא התלונה, ולא מעבר לכך. פירוש צר כזה אינו מתיישב עם לשון החוק ואף לא עם תכלית החוק. הלשון של סעיף 60(א) אינה מגבילה את המפקחת לבירור התלונה אך ורק במסגרת המקרה המסויים, אף אינה מגבילה את המפקחת לבירור תלונה שהוגשה על ידי מבוטח, והיא מוסמכת לברר גם תלונה שהוגשה על ידי ארגון בשם הציבור, או חלק מן הציבור. פירוש רחב של סמכות המפקחת מתבקש גם מתכלית החוק, שהיא, בראש ובראשונה, להגן על המבוטחים. מכאן, שאם המפקחת מגיעה למסקנה, אגב בירור תלונה, כי עצם ההסדר הקיים בתחום שמאות הרכב הינו
בגדר ליקוי, יש בידה סמכות להורות לכל חברות הביטוח לתקן את הליקוי.
ד. אשר להתערבות בג"צ בפעולות המפקחת - כיוון שחוק הפיקוח מקנה למפקחת על הביטוח סמכות להתערב בתחום שמאות הרכב, וכיוון שנמנעה עד כה מלקבוע הסדר בתחום זה, ראוי הוא שבית המשפט יצווה עליה להפעיל את סמכותה. המפקחת כבר הביעה דעתה, כי במצב הקיים בתחום שמאות הרכב טמונה בעייה, וכי ראוי שהיא תקבע הסדר לצורך פתרון הבעייה. היא אף הציעה תכניות אחדות לצורך זה. אולם, כיוון שהתכניות לא היו מקובלות על הצדדים, נותר המצב ללא הסדר על ידי המפקחת. אמנם אין להתעלם, בהקשר זה, מחוק-יסוד: חופש העיסוק. אולם חוק-יסוד חופש העיסוק אינו תומך בטענה שיש לרופף את הפיקוח על הביטוח, כל זמן שלא הוכח כי הפיקוח פוגע בחופש העיסוק, ואם הוא פוגע, כל זמן שלא הוכח כי הוא פוגע בחופש זה במידה העולה על הנדרש. הוכחה כזאת לא הובאה.
ה. העותרים טוענים כי חברת ביטוח אינה זכאית להסתייע בשמאי בית לצורך שומת נזק של רכב שניזוק בתאונה. המפקחת לא קיבלה טענה זאת והדין עמה. אין הגיון, ואף אין דין, המונע בעד חברת ביטוח להעסיק שמאי רכב כעובדים של החברה כדי שישמשו אותה לבירור חבותה. טענה זאת של העותרים מצטמצמת, אם כן, לכך שהעסקתם של שמאי בית על ידי חברת ביטוח, לצורך שומת נזק שנגרם לרכב, פסולה בשל ניגוד עניינים. חברות הביטוח טוענות שהכלל האוסר ניגוד עניינים חל רק על מי שממלא תפקיד ציבורי על פי דין, ואינו חל על שמאי רכב המועסק כעובד על ידי חברת ביטוח. באופן עקרוני, העובדה שכלל מסויים חל בתחום המשפט הציבורי, ואפילו אם הכלל נולד בתחום המשפט הציבורי, אינה שוללת את תחולת הכלל גם בתחום המשפט הפרטי. חברות הביטוח טוענות כי חזקה על שמאי הבית שהם ממלאים כראוי את חובת הנאמנות ועורכים שומות באופן מקצועי וללא משוא פנים, אולם טענה זאת אינה גוברת על הכלל בדבר ניגוד עניינים, שכן כלל זה אינו דורש הוכחה שניגוד עניינים השפיע בפועל על מילוי התפקיד.
ו. המסקנה היא, שהמצב הקיים בנוגע לשמאי הבית, שיש בו משום ניגוד עניינים דה-פקטו, מצדיק ומצריך קביעת הסדר על-ידי המפקחת. ההסדר יוכל לקבוע סייגים להעסקת שמאי בית, לאור התכלית של חוק הפיקוח, ובלבד שיהיה מידתי. אי לכך, הוחלט לחייב את המפקחת לקבוע הסדר, בהתחשב בדברי בית המשפט בפסק דין זה, תוך תקופה של ששה חודשים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד אמנון יצחקניא ואילן אמיר אנצויג לעותרים, עוה"ד מייק בלס, יוסף הלוי, פנחס רובין, שמואל אהרונסון, גב' מיכל שקד, גב' גלית פליישר, עופר בן חיים וג'ון גבע למשיבים. 15.4.01).

ע.פ. 783/01 - מוחמד סיידה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות סמים, נהיגה בחוסר זהירות ושיבוש הליכי משפט (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית בלבד, הסתייעות ברכב לפשע, שיבוש הליכי משפט, נהיגה בחוסר זהירות ונהיגה במהירות בלתי סבירה, ונדון ל-18 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי בן שלוש שנים בחופף. הסניגורית מבקשת לתת עדיפות לפן השיקומי ומסתמכת על תסקירי המבחן החיוביים שהוגשו ביחס למערער. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הוא כבן 42. בעברו, הרשעות בעבירות שונות לרבות עבירות סמים. הוא נדון בעבר לתקופות מאסר. באחרונה שבהן, נדון למאסר בפועל של 10 שנים כשהעבירה
בה הורשע היא סחר בהירואין בכמות גדולה ביותר. את העבירה הנדונה בענייננו, ביצע בשעה שהיה אסיר ברשיון וכשמאסר על תנאי תלוי מעל לראשו. אין ספק כי יש לתת את הדעת לפן השיקומי ולעשות כל שניתן על מנת שעבריין יוכל להפוך לאדם נורמטיבי ולחזור לחברה כאזרח מן השורה. אלא שהאינטרס של הגנה על הציבור ויחידיו מפני עבירות מן הסוג שעבר המערער, גובר במקרה זה. העונש שהושת על המערער הוא עונש קל ביותר בהתחשב בעבירות שביצע ובעברו הפלילי.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד זועבי פאהום וופא למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 19.4.01).

בג"צ 443/01 - אנט פורטל נגד מנהל אגף הגביה בעירית תל אביב ואח'

*הוצאות משפט בעתירה נגד ניתוק מים ע"י עיריה עקב חוב בגין מים, כאשר החוב נמחק ע"י העיריה לאחר הגשת העתירה (העתירה בוטלה והמשיבים חוייבו בתשלום הוצאות לעותרת).

העותרת, אשה כבת 60 המתגוררת ביפו, טענה בעתירתה, כי מדיניות העירייה של ניתוק אספקת המים לבתיהם של חייבים שלא שילמו את חשבון המים שלהם, אינה חוקית. לטענת העותרת, אשר חובה לעירייה בגין מים הגיע לסכום של כ-7,000 ש"ח ואספקת המים לביתה נותקה בעבר פעמיים, העירייה רשאית לגבות חובות בגין מים אך בדרך של תפיסה ומכירה של מיטלטלין של החייב, או בדרך של פתיחה בהליכי הוצאה לפועל נגדו, וכי חוק העזר העירוני שמכוחו מנתקת העירייה את אספקת המים לבתי חייבים, בטל בהיותו חורג מסמכות. העותרת הצביעה על סעיף 3 לחוק המים, הקובע, כי "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם", והוסיפה כי אין לקבל מצב שבו נשללת מאנשים עניים וחסרי אמצעים אספקת מים בגלל חסרון כיס והיעדר יכולת לשלם עבור המים. לאחר הגשת העתירה הודיעו הצדדים, כי העירייה מחקה את חובה של העותרת, וכי על-כן העותרת מבקשת כי תימחק עתירתה, תוך פסיקת הוצאות לטובתה. העירייה התנגדה לבקשה אחרונה זו. בקשת העותרת נתקבלה. לנוכח העובדה שההסדר בין הצדדים הושג לאחר שהוגשה העתירה, ראוי לחייב את העירייה לשאת בהוצאות העותרת בסך 3,000 ש"ח.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד קלריס חרבון לעותרת, עוה"ד גב' גבריאלה פריאל וגב' חני אופק למשיבים. 23.5.01).

ע.פ. 9091/99 - שמעון שריקר נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות אינוס ומעשה מגונה בקטינה המבוסס על עדות הקטינה. הקלה בעונש בעבירות אינוס (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בכך שבשתי הזדמנויות סמוכות בשנת 1995 פגע בקטינה שגילה למטה מ-15 שנה שהועסקה על-ידו בעבודות משק בית. במקרה הראשון עשה מעשה מגונה בגופה, ואילו במקרה השני ביצע בה מעשה אינוס בכך שהחדיר את אצבעו לאיבר מינה. ביהמ"ש גזר על המערער שמונה שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
אשר להרשעה - בית המשפט נתן אמון מלא בגירסת המתלוננת ודחה, כבלתי ראוייה לאמון, את גירסת המערער. בית המשפט היה מודע לכך שביחס לעצם ההתרחשויות אין לפניו ראיות אחרות זולת גירסותיהם הסותרות של המתלוננת ושל המערער, ומשהזהיר את עצמו מפני הרשעה המבוססת על עדות המתלוננת בלבד, הגיע לכלל מסקנה כי יש להרשיע את המערער. תמיכה מסויימת לגירסת המתלוננת נמצאה בשקריו של המערער. כך שאין מקום להתערב בהכרעת הדין. אשר לעונש - באת-כוח המדינה, הסכימה כי יש מקום להקלה מסויימת בעונש המאסר. העונש שהושת על המערער אמנם הולם את
חומרת המעשים, ואולם לנוכח הזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירות, שבמהלכו חלה התדרדרות ממשית במצב בריאותו של המערער בעקבות התקף לב וניתוח מעקפים שעבר לאחרונה, הוחלט להקל במאסר בפועל ולהעמידו על חמש שנים. עונש המאסר על-תנאי יישאר על כנו.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, ריבלין. עו"ד נ. שביט למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 23.5.01).

ע.פ. 6286/99 - גדי בוקובזה נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של שוד 78
(ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערער, ביחד עם אחר, שדדו את כספי הפידיון היומי של חנות פלונית. המערער היה מזויין באקדח בעת מעשה, כשהוא דרוך וטעון. האחר היה מזויין במוט ברזל, עמו הכה בעובד החברה אשר נשא את הכסף. כתוצאה מכך נגרם שבר בידו של העובד, והוא נפגע בראשו. המערער הורשע בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
לכאורה, העונש שהוטל על המערער אינו מצדיק התערבות נוכח חומרת העבירות ונסיבותיהן. עם זאת, נוכח המלצת קצין המבחן והסכמת המדינה לכך, יופחת במעט מהעונש שהוטל על המערער, במגמה לעודדו בדרך השיקום בה החל. כך שמעונש המאסר אשר הוטל על המערער יופחתו 4 חודשים, וכמוסכם על בעלי הדין, יועמד המערער למבחן למשך שנה מיום שחרורו מהכלא.

(בפני השופטים: אור, אנגלרד, א. לוי. עו"ד עמרם אביטל למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 22.5.01).

בש"א 2493/01 - הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רחובות נגד מ. לוסטרניק... בע"מ ואח'

*קבלת ערעור על החלטה שלא להאריך את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור, כאשר האיחור נבע משביתה של העובדים (ערעור על דחיית בקשה להארכת מועד - הערעור נתקבל).

הרשמת של בית המשפט העליון דחתה את בקשת המערערת להאריך לה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. בהחלטתה קבעה הרשמת, כי השביתה שפרצה ברשויות המקומיות, ובכללן המערערת, אינה עילה להארכת מועד, וכי אם ראתה עצמה באת כוח המערערת כמחוייבת לשביתה, אזי עליה לשאת בתוצאות המתחייבות מכך. המערערת טוענת כי החלטת הרשמת ניתנה בטרם הוגשה תגובתה של המערערת על תגובת המשיבה; וכן, כי בהחלטת הרשמת יש משום הטלת עונש בגין השימוש בזכות השביתה, מה גם שאת השביתה ניהלו עובדיה של המערערת, מבלי שלאחרונה תהא שליטה על כך. לטענת המשיבות, אין בשביתת הרשויות המקומיות כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד. באשר לזכות המערערת לתגובה חוזרת, מפנות המשיבות להוראת תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת לבית המשפט או לרשם ליתן החלטה על יסוד הבקשה והתשובה בלבד. הערעור נתקבל. מן הראוי היה בנסיבות המיוחדות של המקרה הזה להיעתר לבקשה להארכת מועד. עובדיה של המערערת שבתו, ובשל כך נמנע ממנה מלהגיש את בקשת רשות הערעור. בקשת רשות הערעור, ועמה הבקשה להארכת מועד, הוגשה ביום בו נסתיימה השביתה. בנסיבות אלה, קיים "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' נילי ברעם למערערת, עו"ד ר. יגנס למשיבות. 29.5.01).

בש"פ 3712/01 - מדינת ישראל נגד מונדיר בדיר

*הארכה שישית של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות הונאה ומרמה בנסיבות מחמירות (בקשה שישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם ב-44 אישומים שעניינם, בין היתר, חדירה לחומר מחשב, הונאה בכרטיסי אשראי בנסיבות מחמירות, גניבה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, מתן שוחד, התחזות כעובד ציבור, התחזות כאדם אחר, עבירות על חוק הבזק, שיבוש מהלכי משפט, שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, האזנת סתר וכן פגיעה במזיד בפרטיות. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, עלה בידי המשיב ושני אחיו - שהם צעירים עיוורים בעלי כישורים נדירים ויכולות שאינן מצויות בתחום התקשורת - לחדור למערכות תקשורת ומחשבים ולבצע בהן פעולות שונות, תוך הפקת רווחים מפעולותיהם האסורות. בהחלטתו מיום 8.8.99, ציווה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיימו ההליכים תוך תשעה חודשים האריך בית המשפט העליון את תקופת המעצר מפעם לפעם ב-90 יום וזאת הפעם השישית, שהמדינה מבקשת להאריך את תקופת המעצר בתשעים ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
פרשת ההוכחות במשפט הסתיימה, המדינה הגישה את סיכומי טענותיה והסניגוריה אמורה להגיש את סיכומי טענותיה תוך ימים ספורים. אין לומר כי מסוכנותו הרבה של המשיב פגה, או נחלשה, או שאין לחשוש עוד להתחמקותו מהליכי השפיטה. כפי שנאמר בהחלטות הקודמות של הארכת המעצר "כישוריו הנדירים של המשיב ויכולתו הבלתי מצוייה בתחום התקשורת, שבכוחם פרץ למערכות מחשב ולקווי תקשורת, עם הקלות והתיחכום של הפריצות, עושים אותו למוקד של סכנה לציבור וליחידי הציבור". לכך יש להוסיף כי קרוב סיומו של המשפט. ממילא גדלה והולכת אימת הדין המוטלת על המשיב ועימה גדל החשש כי שחרורו יביא להתחמקותו מהליכי השפיטה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד דורון פורת למבקשת, עו"ד יריב אבים למשיב. 22.5.01).

בג"צ 926/01 - רס"ר פרי נובוטני, משטרת ת"א נגד ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל

*אי קיום הבטחה שלטונית (העתירה נדחתה).

העותר משרת במשטרה בדרגת רס"ר. במאי 2000 סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים. בשלהי שנת 1999 הובטח לעותר ע"י מפקד יחידתו, שעם סיום לימודיו יועלה לדרגת מפקח. ההבטחה התבססה על נוהל שאיפשר לקדם שוטרים בעלי דרגות אחרות למעמד של קצונה, בנתון להתחייבותם לצאת לקורס קציני משטרה, לפני יציאתם לקורס. דא עקא שבינואר 2000, ועל יסוד לקחיה מהפעלתו של נוהל זה, החליטה המשטרה לבטל את הנוהל. העותר דרש את קיום ההבטחה שניתנה לו, ומשסורבה בקשתו, הגיש את העתירה הסומכת - בעיקרו של דבר - על הטענה בדבר קיומה של הבטחה שלטונית מחייבת. העתירה נדחתה. נסיבות העניין אינן מקימות עילה להתערבות בג"צ בהחלטת המשיב.