תקציר סביר כרך נ"ז חוברת 6

דנ"א 2415/01 - חב' פליצ'ה ראובן בע"מ ואח' נגד ציפורה סופיוב ואח'

הוראת ביהמ"ש לכונסת נכסים, במסגרת הליך הכינוס, על דרך רישום רכוש משותף ברישום בית משותף. התיישנות במחלוקת על הצמדות ברישום בית משותף(העתירה נדחתה).

א. העותרים היו בעלי קרקע ברמת גן. בשנת 1978 התקשרו בעיסקת קומבינציה עם חברה קבלנית. משהושלמה הבנייה, קיבלו בעלי הקרקע חנות והם הכשירו קולונדה בשטח 143 מ"ר שבחזיתה, לצורכיהם. המשיבים 1 ו-2 ("הדיירים") רכשו מהקבלן, בשנת 1978, דירה בבניין. בשנת 1989 מונתה המשיבה 3 ככונסת נכסים של הקבלן, לצורך רישום הבניין כבית משותף. הכונסת הודיעה לדיירים כי בדעתה לבצע את הרישום באופן שהקולונדה תירשם בבעלות העותרים בהיות שטחה צמוד לחנות. בתגובה פנו הדיירים לבית המשפט המחוזי, שיורה לכונסת הנכסים, במסגרת הליך הכינוס, לא להעביר לעותרים את שטח הקולונדה, כחלק מן החנות, באשר יש לראות שטח זה כחלק מהרכוש המשותף. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הדיירים והורה לכונסת לסווג שטח זה כרכוש משותף השייך לכל דיירי הבניין. בערעורם לבית המשפט העליון טענו העותרים כי בית המשפט לא היה רשאי להידרש להכרעה במחלוקת בגדר הליך מקוצר של בקשה למתן הוראות, וכי קיום הבירור בהליך זה, קיפח את זכויותיהם הדיוניות לטעון את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם. טענותיהם העיקריות לגוף העניין היו, כי השטח נשוא המריבה הינו בבעלותם הבלעדית מכוח חוזים בינם לבין הקבלן; כי השטח שייך להם מכוח תכנית-בניין-עיר; וכי אין לקבל את תביעת הדיירים מטעמי מניעות, שיהוי והתיישנות. בפסק הדין שלערעור התייחס בית המשפט העליון בהרחבה לטענות העותרים, הן במישור הדיוני והן לגוף העניין, ובסופו של דבר פסק לדחות את ערעורם. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. בפסק הדין שלערעור נקבע, כי בעיקרון צודקים העותרים בטענתם, כי מחלוקת בשאלת זכות הקניין גבי חלק משטחו של בית משותף ראוי שתועמד להכרעה במסגרת תובענה רגילה. עם זאת לא ראה בית המשפט מקום להתערב בשיקול-דעתו של בית המשפט המחוזי, אשר סבר כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון, ניתן וראוי לברר את המחלוקת גבי שטח הקולונדה במסגרת בקשה למתן הוראות. בקביעה זו, אין משום חידוש הלכתי כל עיקר.
ג. בפסק הדין שלערעור נקבע, כי האמור בתכנית-בניין-עיר אינו מעלה או מוריד לעניין קביעת הזכויות הקנייניות בקרקע. העותרים טוענים, כי בפסיקה קודמת נקבע כי תכנית-בניין-עיר עשוייה להקנות ואף להעביר זכויות קניין. אין לקבל טענה זו. האסמכתאות עליהן הסתמך ב"כ העותרים התייחסו כולן לתכניות שעסקו בחלוקה מחדש של מקרקעין, על פי חוק התכנון והבניה. לתכניות מעין אלו, מעצם טיבן וטבען, יש תוקף קנייני, שהרי לכך נועד הליך החלוקה מחדש. שונה הדבר בתכנית-בניין-עיר כדוגמת זו שבמקרה דנא אשר ייעדה את שטח המריבה לשימוש מסחרי. תכנית כזאת אכן מגבילה את השימושים המותרים לבעלי הנכס, אך אינה מתיימרת להעביר זכויות קניין מאדם לחברו.
ד. העותרים מלינים על קביעת פסק הדין שלערעור, כי תביעת הדיירים לא התיישנה. טענת העותרים היא כפולה: ראשית, כי העילה נוצרה עוד בשנת 1989, בה החלו העותרים לעשות שימוש בשטח המריבה, ולא בשנת 1998, עת התבררה לדיירים כוונת כונסת הנכסים לרשום את הקולונדה כחלק מהחנות. ושנית, כי מאחר והמדובר בזכויות שלא נרשמו בפנקסי במקרקעין הרי שהמדובר בתביעה "בשאינו מקרקעין" שתקופת התיישנותה שבע שנים. הטענה, על שני חלקיה, דינה להידחות. בקשת הדיירים התייחסה לתביעתם לאכיפת זכות חוזית לקבלת זכות במקרקעין, ותביעה כזו הינה תביעה "במקרקעין",
שהדין להתיישנותה קבוע בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. פסק הדין בערעור עולה בקנה אחד עם דין זה, ואין מקום לדיון נוסף בסוגיה זו.
ה. בפסק הדין שלערעור נקבע, כי בהיעדר הסכמה מפורשת לא ניתן להסיק ויתור של דייר על חלק מן הרכוש המשותף לטובת דייר אחר. העותרים טוענים, שקביעה זו עומדת בסתירה להלכה הקובעת כי על קיומו של ויתור ניתן להסיק גם מהתנהגותו של הדייר. גם טענה זו דינה להידחות. ככלל, ההסכמה להוצאת חלקים מהרכוש המשותף צריכה להיות ברורה, מפורשת וקונקרטית (סעיף 6 לחוק המכר (דירות). האסמכתאות עליהן נשענים העותרים, בהן הכיר בית המשפט בוויתור מכללא על רכוש משותף, עניינן היה במקרים בהם לא עמדו הדיירים על זכויותיהם בשעת הרישום, ולא התנגדו לרישום הזכויות ברכוש המשותף על שם דייר אחר, ואילו בפרשתנו התנגדו ומתנגדים הדיירים לרישום שטח הקולונדה כחלק מחנותם של העותרים.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ד. בסון לעותרים. 22.5.01).

בג"צ 5548/00 - רחל אברהם (כהן) נגד נתן כהן וביה"ד הרבני

*בג"צ לא יושיט סעד לעותרת שהתחייבה התחייבות מסויימת בפני ביה"ד הרבני כדי לקבל גט ואח"כ טענה כי מדובר ב"תחבולה" בלבד(העתירה נדחתה).

א. העותרת והמשיב נישאו בשנת 1969. בשנת 1976 הגישה העותרת לביה"ד הרבני תביעה לגירושין. הצדדים קיבלו על עצמם לקיים שלום בית, ולאחר שהניסיון לא צלח, הגישו בני הזוג תביעות הדדיות בערכאות שונות. בשנת 1991 ובשנת 1996 ניתנו בבית המשפט המחוזי פסקי-דין על דרך הפשרה, באשר לאופן חלוקת הרכוש ביניהם. בשנת 1996 ציווה ביה"ד הרבני האזורי על המשיב לגרש את אשתו. ערעור שהגיש על החלטה זו לביה"ד הרבני הגדול נדחה. המשיב עמד בסירובו לתת גט, וביה"ד האזורי החליט להטיל עליו סנקציות שונות, ומשאף אלו לא הועילו, ציווה לאסרו. המשיב ערער לביה"ד הגדול על צו המאסר, וטען כי הוא מוכן לגרש את העותרת, בתנאי שזו תסכים כי ענייני הממון (אשר הוכרעו על דרך הפשרה בבית המשפט המחוזי) ישובו ויידונו, על-פי דין תורה, בביה"ד הרבני. ביה"ד הגדול קיבל את ערעורו וקבע כי אין להטיל על המשיב סנקציות, שכן "הוא מסכים עתה לגרש אם ידונו שוב בענייני הממון, והאישה היא שמתנגדת לכך". כנגד החלטה זו עתרה העותרת בשעתו לבג"צ ובהתאם להמלצתו שבו בני הזוג לביה"ד הגדול לנסות להגיע להסדר.
ב. בהתחדש הדיון לפני ביה"ד הגדול הודיעה העותרת, על-פה ובכתב, כי היא מסכימה לתנאי שהעמיד המשיב להסכמתו לגרשה. הצדדים התייצבו לפני ביה"ד האזורי בחיפה, ואף לפניו הודיעה העותרת כי היא מסכימה להפקיד בידיו את סמכות השיפוט בענייני הממון. בעקבות זאת סודר הגט ובני הזוג התגרשו. או אז הודיעה העותרת כי אין היא מסכימה לקיים את ההסדר עליו הוסכם בבית הדין הגדול. בעקבות זאת הוציא ביה"ד הגדול, לבקשת המשיב, צו ביניים, שלפיו "הצדדים אסורים להנשא לעלמא עד לבירור עניינם", והורה, כי "הגט שניתן בביה"ד האזורי מעוכב עד... לאחר שיסתיימו הדיונים בביה"ד האזורי ויבוצע פסה"ד". מכאן העתירה לבג"צ, שעיקרה בקשת העותרת להורות על ביטול החלטות ביה"ד הגדול. העתירה נדחתה.
ג. ב"כ העותרת הודה, כי הצהרות העותרת - לפני ביה"ד הגדול ולפני ביה"ד האזורי - אודות הסכמתה לקיום דיון מחודש בענייני הממון על-פי דין תורה, לא היו אלא תחבולה אשר נועדה להוציא מהמשיב גט בדרכי עורמה. עתה, משהשיגה את מבוקשה, מבקשת היא לפטור אותה מתוצאות הסכמתה המדומה. לכך לא יוכל בג"צ לתת ידו. בעל-דין המופיע לפני ערכאה שיפוטית מוסמכת, וביודעין מוליך אותה שולל, אינו יכול לצפות כי בג"צ יסייע בידו להחזיר את גלגלו לאחור. אם חפצה העותרת לטעון,
כי הסכמתה המוצהרת לאו-הסכמה היתה, תתכבד ותעשה זאת לפני הערכאה השיפוטית שלפניה הצהירה על הסכמתה.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד ו. מזרחי לעותרת, עו"ד ב. הוכמן למשיב. 29.5.01).

על"ע 4095/99 - עו"ד זאב קובלר נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

*הרשעת עו"ד בהגשת תצהיר שיש בו טענה לא נכונה בשאלה אם קיבל או לא קיבל הזמנה לדיון(הערעור על ההרשעה נדחה אך סעיף ההרשעה הוחלף).

א. המערער הגיש, מטעם שולחתו, תובענה כספית נגד חברה ומנהלה. משהומצא לבית המשפט אישור כי המסמכים הודבקו על דלת משרדם של הנתבעים ולא הופיעו לדין ניתן פסק-דין בתובענה במעמד צד אחד. הנתבעים הגישו לבית המשפט בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרם, ובקשתם נקבעה לדיון ליום 25.11.1990. המערער הוזמן לישיבה, ומשלא התייצב לדיון, נעתר בית המשפט לבקשת הנתבעים וביטל את פסק הדין. בבקשתו לביטול ההחלטה האמורה, ובתצהיר שעשה לתמיכת בקשתו, טען המערער, כי לא קיבל הזמנה לדיון בבקשה ומועד הדיון לא היה ידוע לו. טענתו, שאותה התיימר לאמת בתצהירו, לא היתה אמת. הוגשה נגד המערער קובלנה בה הואשם בעבירת משמעת, לפי סעיף 61(2) לחוק. עבירה זו יוחסה לו על יסוד הטענה, שהמערער הפר את מצוותו של סעיף 34(א) לכללים, הקובע: "לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה". המערער לא כפר, שאמנם קיבל הזמנה לדיון בבקשת הנתבעים לביטול פסק הדין, אלא טען, כי דבר קבלת ההזמנה נשכח מלבו. את הטיפול בהליך העביר, בשלב כלשהו, לעורך הדין סתיו במשרדו, והלה מצא כי המערער לא הוזמן לדיון. בהסתמך על בירור זה, ומששכח את דבר קבלת ההזמנה, כתב בבקשתו ובתצהירו כי לא הוזמן לדיון. בנסיבות אלו, טען המערער, אין להרשיעו בעבירה שיוחסה לו שכן כלל 34 הנ"ל אוסר על עורך-דין העלאת טענה, עובדתית או משפטית, "ביודעו שאינה נכונה" ורכיב הידיעה אינו מתקיים לגביו. הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל והמערער הורשע בסעיף אחר.
ב. מסיכומי טענות ב"כ הקובל לפני בית הדין המשמעתי המחוזי עולה, כי הוא לא חלק על אמיתות גירסת המערער, וכי השאלה היחידה שנותרה לדיון היא אם בנסיבות העניין רשאי היה המערער "להסתמך 'בעיניים עצומות' על מידע שנמסר לו על ידי עו"ד סתיו או שמא היה עליו לבדוק את האמור בתצהירו". לשאלה זו השיב בא-כוח הקובל כי "משלא בדק הנאשם (המערער) את העובדות המופיעות בתצהיר בעצמו והסתמך רק על העובדות שנמסרו לו על ידי עו"ד סתיו, הוא התרשל, ולפיכך סבור ב"כ הקובל כי יש להרשיעו בהתרשלות". בית הדין המשמעתי המחוזי לא התייחס, בהכרעת-דינו, לעמדת בא-כוח הקובל בסיכומיו ופסק להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב הקובלנה. על כן יש לבטל את הרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 61(2) לחוק, בשל הפרת הוראתו של סעיף 34(א) לכללים, ולזכות את המערער מביצוע העבירה האמורה.
ג. עם זאת יש להרשיעו על יסוד גירסתו וברוח עמדת בא-כוח הקובל בסיכומיו לפני בית הדין המחוזי, במעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(1) לחוק, על הפרת חובתו על-פי סעיף 53 לחוק, לשמור על כבוד מקצוע עריכת הדין ולהימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע. הצהרה עובדתית הנמסרת לבית המשפט מפי עורך-דין - אף בדברים על-פה באולם המשפטים, לא כל שכן בתצהיר כתוב וחתום - מתקבלת, בדרך כלל, כאמת בדוקה ומוסמכת. ביסוד האמון שבית המשפט רוחש להצהרות פרקליטים ניצבת ההנחה, שעורך-דין העושה את מלאכתו נאמנה אינו מצהיר על עובדה אלא לאחר שבדק ונוכח באמיתותה. הצהרה עובדתית בלתי-נכונה מפי עורך-דין, הנמסרת
כלאחר-יד וללא בדיקה נאותה, פוגעת ביסודותיו של אמון זה, שקיומו חיוני לפעילות בתי המשפט ולשמירת נורמות ההתנהגות המקובלות. המערער, כעולה מגירסתו הוא, הפר את חובתו האתית האמורה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד ח. קינן למערער, עו"ד ע. ויצמן למשיבה. 23.5.01).

ע.פ. 1867/01 - ארמונד מיארה ובנימין פינטו נגד מדינת ישראל

*סירוב לבקשת פסילה שהתבססה על ידיעה שפורסמה כי איימו על השופטים היושבים בדין והיה צורך להצמיד להם שמירה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערערים הואשמו בעבירת רצח. בשלב מסויים של המשפט, הודיע קצין בטחון של הנהלת בתי המשפט לשופט גלעדי, שישב בדין, כי ישנה ידיעה לפיה המערערים מתכוונים לפגוע בו. לפיכך, כך הודיע קצין הבטחון, תוצמד אבטחה לכל אחד משופטי ההרכב ויבוצעו סיורי משטרה מוגברים ליד בתיהם. תוכן שיחה זו לא הובא לידיעת המערערים והתביעה, בשל עמדתו של קצין הבטחון, לפיה חשיפת העובדה כי המידע הגיע לידי גורמי מודיעין עלולה לסכן חיי אדם (ככל הנראה את חייו של מוסר הידיעה). מאוחר יותר, התפרסמה בעתון "ידיעות אחרונות" ידיעה, כי בעקבות מידע על כוונה להתנקש בחייו של השופט גלעדי מצד שני עבריינים "מסוכנים" הוצבה אבטחה הדוקה על השופט. על סמך ידיעה זו, ביקשו המערערים לפסול את המותב מלדון בעניינם. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי אינו מושפע מהנאמר בעתונים ומשיקולי אבטחת השופטים. בעוד הללו יכולים להיות מבוססים על מידע שמידת מהימנותו לא הוכחה, בו כל ספק יפורש לחומרה, הרי שופט מקצועי מבסס מסקנותיו רק על סמך הראיות הקבילות שהוגשו בבית המשפט. עוד ציין בית המשפט, כי השופטים מקצועיים ויידעו להפריד בין חומר קביל אשר הוצג במשפט לבין כל מידע אחר. במקרה זה, קבע בית המשפט, לא היו עובדות המבססות חשש ממשי למשוא פנים או דעה קדומה בלב השופט. הערעור נדחה.
ב. העובדה כי הובא בפני השופט מידע על איומים כנגדו אינה יוצרת, מניה וביה, עילת פסלות. אמת, איום על שופט על ידי בעל דין משמעו נסיון ליצור מעורבות אישית של השופט בסכסוך המתברר בפניו, ולהטות משפט על ידי פגיעה באובייקטיביות השיפוטית. למרות זאת, רק בנסיבות חריגות ביותר, יהא באיום על שופט כדי להוות עילת פסלות. נסיבות חריגות אלו אינן אלא אמת המידה שלפיה יש לבסס חשש ממשי למשוא פנים. על כן, יש לבחון את כלל נסיבות העניין בכדי להכריע אם קיים חשש ממשי למשוא פנים בהמשך הדיון בפני הערכאה הדנה בהליך. בעניין דנא לא הוכח קיומו של חשש ממשי אובייקטיבי שבית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נשוא הדיון השיפוטי; כי "ננעלה" דעתו באופן שאין עוד טעם בהמשך הרגיל של המשפט וכי "המשחק מכור".
ג. טעם נוסף שלא לראות אך בעצם קיומו של איום כלשהו על שופט בפני עצמו כמקים עילת פסלות, הוא החשש כי כל בעל דין יוכל לפסול שופט מלדון בענייניו ולו אך באמצעות הפצת איומים כנגדו. גם בטענה שהועלתה בעניין מראית פני הצדק אין ממש. אין להרחיב את השימוש בטענת מראית פני הצדק במקרה בו אין ביסוס אובייקטיבי ממשי לטענת הפסלות. אמנם, יש חשיבות כי הצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה, אך אמת המידה לפסלות שופט איננה צומחת מהשאיפה למראית פני הצדק. בנסיבות דנא, בהן לא בוססה טענת הפסלות ובהן המערערים מבקשים לסמוך על עילת פסלות אותה יצרו לכאורה הם בעצמם, אין לקבל טענת מראית פני הצדק כעילת פסלות. אמון הציבור ייפגע דווקא אם יתאפשר לצד להביא לפסילתו של שופט מלדון בעניינו ולו רק על
ידי הפצת איומים כנגד השופט, במישרין או בעקיפין, זאת ללא ביסוס אובייקטיבי לטענות הפסלות.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אביגדור פלדמן ויריב אביעם למערערים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 20.5.01).

בג"צ 6741/99 - ארנן יקותיאלי ועם חופשי, עמותה רשומה, נגד שר הפנים ועיריית ירושלים

*פסילת התקנות הנוגעות למתן הנחה בארנונה לאברכים ש"תורתם אומנותם" ולמשפחות מרובות ילדים. *פסילת האצלה "דה פקטו" לשר הדתות של סמכות שניתנה בחוק לשר הפנים. *פסילת תקנה בת פועל תחיקתי שלא פורסמה כדין(העתירה נתקבלה).
א. העותרים קובלים על הנחות בתשלומי ארנונה שעיריית ירושלים מעניקה למיגזרי אוכלוסיה מסויימים. מיגזרי-אוכלוסיה אלה הם: אברכים ש"תורתם אומנותם"; משפחות מרובות-ילדים. ההנחות ניתנות מכוחן של תקנות שהתקין שר הפנים. העותרים מכוונים את בקורתם אל התקנות גופן - שלטענתם נפלו בהן פגמים בהיותן גם חורגות מסמכות גם בלתי-סבירות בעליל, ואל החלטותיה של העירייה בגידרי התקנות. העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 12(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה מורה כי "השרים יקבעו בתקנות את שיעור ההנחה המירבי שיינתן למי שישלם ארנונה כללית בתשלום אחד... שר הפנים יקבע בתקנות תנאים וכללים למתן הנחות אחרות בתשלומי הארנונה הכללית, ואת שיעורי ההנחה המירביים וכן רשאי הוא לקבוע את שיעורי ההנחה המזעריים. מועצה לא תפחית תשלומי ארנונה כללית אלא אם כן נתקיימו במחזיק בנכס התנאים שנקבעו בתקנות לפי סעיף זה, ובהתאם לכללים ולשיעורים שנקבעו". שר הפנים עשה שימוש בסמכות שניתנה לו, והתקין את תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה). סמכותו של שר הפנים לא הוגבלה - על-פי לשון החוק - בכל הגבלה שהיא. אולם המשפט בישראל אינו מכיר בשיקול דעת "מוחלט" וכל שיקול דעת - גם סמכות לחקיקת-מישנה - עומד הוא לביקורתו של בית-משפט.
ג. תושבי הרשות המקומית כולם נהנים משירותיה של העיריה, והדעת נותנת כי הכל יחוייבו אף בתשלום ארנונה. פטור ממס או הקלה במס, כמוהם כהטלת מס, נדרשים הם לחוק ברור בלשונו. לפי סעיף 12 לחוק ההסדרים התקין שר הפנים את תקנות ההנחה. תקנה 2 לתקנות מורה כי "מועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה... על מחזיק בנכס שנתקיימו לגביו התנאים כמפורט להלן, בשיעורים שיפורטו להלן:... הזכאי לאחת הגמלאות המפורטות להלן... גמלה להבטחת הכנסה או תשלום להבטחת הכנסת מינימום מהמשרד לענייני דתות...". ההנחה למי שמקבל "תשלום להבטחת הכנסת מינימום מהמשרד לענייני דתות" עניינה תשלום לאברכים שתורתם אומנותם. אלה אינם זכאים לגימלה להבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה.
ד. התקנה לתקנות ההנחה אינה מפרטת מיהם אלה הזכאים לקבל תשלום להבטחת הכנסת מינימום ממשרד הדתות. פגם ראשון זה בתקנה הוא פגם היורד אל שורשי הסמכות. חוק ההסדרים מסמיך את שר הפנים, אותו ולא אחר, להתקין תקנות הקובעות תנאים וכללים למתן הנחות. וכאן, שר הפנים הסמיך רשויות מקומיות להעניק הנחה לקבוצות אוכלוסיה שהוא עצמו לא הגדירן בתקנה. השר פ??ר?ק מעל עצמו את עול הקביעה המהותית מי הם אלה ואלו הם שיזכו להנחות ו"העביר" למשרד הדתות את סמכותו לקבוע את בעלי הזכות, ע"י כך שיקבע מי הם אלה הזכאים לקבל את התשלום להבטחת מינימום. השר אצל את סמכותו למשרד הדתות - לא באצילה מפורשת, אמנם, אלא באצילה מוסווית, ואת זאת לא היה רשאי לעשות.
ה. פגם נוסף הוא בכך שהקריטריונים שלפיהם מקבלים בני הישיבות את הבטחת ההכנסה לא פורסמו. סעיף 17 לפקודת הפרשנות קובע כי "תקנות בנות-פעל תחיקתי יפורסמו ברשומות". תקנה בת-פועל תחיקתי שלא פורסמה אינה כלל דין. ההפניה בתקנה למיסמך עלום במשרד הדתות - מתוך הנחה כי היה בנמצא מיסמך שלענין - בוודאי אין בה כדי לקיים את חובת הפירסום. פירסום כנדרש פירושו הוא, שהקורא בתקנות ידע אל-נכון מהם הקריטריונים המהותיים שקבע השר לבחינתם ולאיתורם של בעלי זכות-היתר לקבל הנחה בארנונה. ואולם כאן הקריטריונים נותרו בחשכה: הציבור אינו יודע מהם, ומכאן הפגיעה בנטל הפירסום.
ו. העותרים תוקפים גם את הוראתה של תקנה 2(8) לתקנות ההנחה, המורה כי מועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה לבעלי משפחות מרובות ילדים ולמעוטי הכנסה. בעניין זה יש לפסול את הקריטריונים העוסקים בקביעת שיעור ההכנסה ומקורות ההכנסה לעניין הזכאים להנחה. גם ההוראה המבחינה בין משפחות בנות 4 ילדים ויותר לבין משפחות בנות שלושה ילדים ופחות, מהווה אפלייה שאינה יכולה לעמוד.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד גלעד ברנע לעותרים, עוה"ד גב' אסנת מנדל וחיים כהן למשיבים. 4.4.01).

ע.א. 2360/99 - יצחק בחר ואח' נגד דיור בנין ופיתוח בע"מ ואח'

החלת השתק עילה (מעשה בית דין) על "צדדים זרים" שהיה להם עניין בפסיקה הקודמת. פירוש הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד כהסכמה שלא יחול על "צדדים זרים"(מחוזי ת"א - ת.א. 879/92 - הערעור נתקבל).

א. המערערים, בעלים של שתי דירות בבית משותף בן 76 דירות בתל-אביב, הגישו בשנת 1992 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה נגד המשיבות, חברות קבלניות לבניין, לצו עשה לתיקון ליקויים ברכוש המשותף. בעת הגשת התביעה, עמדה בפני בית משפט השלום בהרצליה, תביעה אחרת, כספית, של דייר אחר בבנין, (להלן: "הר-אל"), שהוגשה בשנת 1989 בגין מספר ליקויים ברכוש המשותף, הכוללים, בין היתר, את הליקויים נשוא תביעת המערערים. בחודש דצמבר 1993, הגיעו הצדדים בתביעת הר-אל להסכמה, לפיה תימחק התביעה נגד המשיבות ללא צו להוצאות. פשרה זו קיבלה תוקף של פסק דין ביום 20.12.93. נקבע בפשרה כי הר-אל מוותר על כל טענותיו ודרישותיו כלפי המשיבות בגין הדירה שבבעלותו והרכוש המשותף. המשיבות הגישו את הסכם הפשרה כמוצג בפני בית משפט קמא במשפט דנא. בית המשפט המחוזי קבע כי מי שטיפל בנושא הלקויים בבית המשותף הוא ועד הבית, ואת זה ייצג עו"ד דוד קוגן, שהיה גם בא-כוחו של הר-אל בתביעה שהגיש נגד המשיבות. בית המשפט ציין כי מערער 1, היה מעורב בתביעתו של הר-אל ואף העמיד לרשותו חוות דעת של מומחה. לאור האמור הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, לפיה, זהות האינטרסים בין בעלי הדירות שפעלו בצוותא חדא, והתנייה בהסכם הפשרה לפיה נמנע מהראל מלהגיש תובענה נוספת כנגד המשיבות ביחס לרכוש המשותף, חוסמים את הדרך בפני המערערים מלהגיש את תביעתם הנוכחית. במילים אחרות "נוצר מעשה בית דין בין הצדדים, לאחר סיומה של תביעת הר-אל, והתובעים מנועים לחזור ולתבוע על יסוד העילה המקורית." הערעור נתקבל.
ב. הכלל של השתק עילה קובע כי בית משפט לא יזקק לתביעה נוספת בין בעלי דין או חליפיהם, מקום שתביעה קודמת בין אותם בעלי הדין המבוססת על אותה עילה, נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. התנאי לכך הוא, כמובן, שלבעל הדין נגדו נטענת טענת מעשה בית דין, היתה הזדמנות להעלות את טענותיו בהליך הקודם, ומבחינה זו מקום שבעלי הדין בשני ההליכים זהים, כי אז ניתן לומר שהיתה
להם ההזדמנות להעלות את טענותיהם כבר בהליך הראשון. הלכה זו תחול גם מקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין, לדיון הקודם או שהינו חליפו של מי שהיה בעל דין. בענייננו, שאלת קיומם של הליקויים ברכוש המשותף ואחריותן של המשיבות לתקנם, עמדו במרכזה של העילה עליה השתית הר-אל את תביעתו. על עילה זו מושתתת גם תביעתם של המערערים שבפנינו, ולא יד המקרה גרמה לכך, אלא משום שכל ההליכים הללו היו יזומים ומונחים על ידי ועד הבית. המסקנה המתבקשת מכך היא, שגם המערערים ואף ועד הבית, שאין מחלוקת כי היו בעלי עניין בגורלו של הרכוש המשותף, יכלו להצטרף כבעלי דין לתביעתו של הר-אל (שהגשתה קדמה להגשת תביעתם של המערערים). הם היו "צדדים" במובן המהותי של המלה, ועל כן הם נכנסים לגדרם של אותם "זרים" עליהם תחול הלכת מעשה בית דין.
ג. אולם, בעלי דין יכולים להסכים ביניהם לוותר על טענה של מעשה בית דין, ואותו ויתור יכול להיגזר מדרך התנהגותם. בענייננו, קבעו הר-אל והמשיבות בסעיף 1 של הסכם הפשרה כי "התביעה בתיק זה תימחק...", הווה אומר, הצדדים לא עתרו להכרעה בתביעה לגופה; מאידך, הם עשו שימוש בכוחם להגדיר את מעמדו המחייב של ההסכם. מלשון הסעיף עולה כי הסעיף נועד לחסום בפני כל מי שעשוי להיות בעל זכויות בדירתו של הר-אל, לתבוע בעתיד את המשיבות או את חליפיהן. אין סעיף זה חוסם את דרכם של המערערים מלהגיש את תביעתם. זאת ועוד, במועד שבו ניתן פסק הדין בעניין הר-אל, היתה תביעת המערערים תלוייה ועומדת בפני ביהמ"ש המחוזי, ולו התכוונו המשיבות לחסום תביעות נוספות על אלה של הר-אל וחליפיו, ההיגיון מחייב שהן היו נותנות לכך ביטוי מפורש בהסכם. העובדה שתנייה כזו לא הותנתה מלמדת שלא לכך התכוונו הצדדים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד דוד קוגן למערערים, עו"ד גב' מירה בורנשטיין למשיבים. 23.5.01).

רע"א 2301/01 - פז חברת נפט בע"מ נגד משה רשקס ויוסף עובד

*התערבות בהחלטת בימ"ש קמא בעניין סדרי דין בתובענות הדדיות של בעלי הדין(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת והמשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תביעה ותביעה שכנגד, הנוגעות לחוזה שנכרת בין הצדדים. טענת המשיבים היתה כי חוזה זה בטל, ולחלופין, כי החוזה תקף אך המבקשת הפרה חלק מחיוביה על-פיו. טענת המבקשת היתה כי החוזה תקף, אך הופר ע"י המשיבים. ביהמ"ש המחוזי החליט לפצל את הדיון בתובענות לשני שלבים דיוניים, כך שבשלב הראשון תידון טענת המשיבים בדבר הפרת החוזה על-ידי המבקשת ויינתן פס"ד חלקי, ובשלב השני תידונה כל הסוגיות הנותרות, כולל שאלת תקפו של החוזה. ביהמ"ש המחוזי נימק החלטתו בכך ששאלת תוקפו של החוזה בין המבקשת לבין המשיבים ממתינה להכרעה בשני הליכים תלויים ועומדים בבית-המשפט העליון, ועל-כן ראוי לדחות את הדיון בשאלה זו עד אשר תיוודענה תוצאותיהם של הליכים אלה. טענת המבקשת היא שעיכוב הדיון בתביעתה שלה עד אשר יסתיימו ההליכים בבית-המשפט העליון, עלולה לפגוע באופן בלתי הפיך ביכולתה להיפרע מן המשיבים, היה ויתברר כי דין תביעתה להתקבל. לטענתה, ככל שנוקף הזמן, הולכת ותופחת חבותם של המשיבים כלפיה בגין הפרת החוזה, כך שגם אם יתברר כי דין טענתה המהותית להתקבל, לא יהיו בידי המשיבים האמצעים לפצותה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לקבוע את סדרי הדיון, קבועה בתקנה 48 לתקנות סדר הדין האזרחי, האומרת: "ראה ביהמ"ש... כי אין דרך נוחה לדון יחד או לפסוק
יחד בעילות שאוחדו בתובענה אחת, רשאי הוא להורות על צמצום התובענה לאותן עילות שאפשר לדון או לפסוק בהן בדרך נוחה או על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת שתיראה לו". ככלל, תקנה זו מקנה לביהמ"ש סמכות נרחבת להורות על אופן ניהול הדיון, ולהתאימו לנסיבותיה הקונקרטיות של התביעה המובאת בפניו. ואולם, כאשר רואה ביהמ"ש כי זכותו המהותית של בעל-דין עלולה להיפגע כתוצאה משינוי סדרי הדיון, עליו להימנע מהפעלת הסמכות הקבועה בתקנה. במקרה דנן, למבקשת עומדת זכות מהותית כי עניינה יישמע בתוך פרק-זמן סביר, על-פי אותם הקריטריונים המוחלים על כל תביעה המוגשת לביהמ"ש. בעיכוב הדיון בעניינה עד לאחר שתוכרע ההתדיינות בביהמ"ש העליון, יש משום אפליית המבקשת הן ביחס למשיבים, שבעניינם החליט ביהמ"ש המחוזי לדון ולפסוק מיד, והן ביחס לתובעים אחרים, שתובענותיהם מתבררות בהתאם לסדרי הדיון הרגילים.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד יהושע חורש, גיל דניאל וערן בצלאל למבקשת, עו"ד אייל ויטנברג למשיבים. 23.5.01).

בג"צ 2689/00 - מועצה אזורית גליל תחתון נגד שר הפנים ואח'

*החלטת שר הפנים על העברת שטח מתחום שיפוט מועצה אזורית לתחום שיפוט מועצה מקומית(העתירה נדחתה).

א. שר הפנים החליט להעביר שטח בן 370 דונם מתחום שיפוטה של העותרת (להלן - המועצה האזורית) לתחום שיפוטה של המשיבה 3 (המועצה המקומית כפר תבור; להלן - מועצת תבור). השטח נשוא המחלוקת, הידוע בכינויו "תל שעורים", רשום בבעלות מינהל מקרקעי ישראל והוא מוחזק, בתנאי חכירה, על-ידי בית הספר החקלאי "כדורי". בעבר הוקם במקום אתר קרוואנים, אשר שימש למגורי-ארעי של עולים חדשים, ולקראת הכשרתו למטרה האמורה בוצעו בשטח עבודות תשתית נרחבות. את עבודות התשתית ביצעה המועצה האזורית, שהשטח נכלל בתחומה, וההשקעה הכספית, ברובה הגדול, מומנה מקופת המדינה. משהתפנה האתר מאוכלוסיית העולים החדשים, ביקשה המועצה האזורית לנצל את התשתיות הקיימות להקמתו של אתר תיירות שיכלול כפר נופש ומרכז מסחרי. מאידך, ביקשה מועצת תבור לספח את השטח לתחומה, במטרה להקים בו - תוך ניצול התשתיות הקיימות - שכונת מגורים לזוגות צעירים. מנכ"ל משרד הפנים מינה ועדת חקירה בנושא וזו המליצה לקבל את בקשתה של מועצת תבור, וכפיצוי למועצה האזורית להעביר לה שטח של כ-120 דונם מתחום שיפוטה של מועצת תבור. ועדת משנה של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דנה בבקשת מועצת תבור לשינוי גבולות מרחבי התכנון, במטרה לשנות את ייעוד השטח. מבלי להמתין להחלטת ועדת המשנה לתכנון, החליט שר הפנים להורות על סיפוח שטח המריבה לתחומה של מועצת תבור. לאחר מכן החליטה ועדת המשנה לתכנון לשנות את מרחבי התכנון, באופן התואם את החלטת השר. המועצה האזורית מבקשת בעתירתה להורות על ביטול ההחלטה, ולחילופין - על חיוב המשיבים לפצותה על הפגיעה הכרוכה בביצוע ההחלטה, בין בתשלום ממון ובין בהקצאת מקרקעין חלופיים.
ב. המועצה האזורית טוענת כי השקיעה ממון רב בפיתוח שטח המריבה ובתכנון ייעודו העתידי והיא משיגה על סבירות החלטתו של שר הפנים, בטענה, כי החליט לאמץ את המלצת ועדת החקירה מבלי להתחשב בשיקולים חשובים, בכללם העובדה שוועדת המשנה לתכנון טרם החליטה בבקשת מועצת תבור לשינוי גבולות מרחבי התכנון בהתאם להמלצת ועדת החקירה. טענה נוספת של המועצה האזורית היא, כי למעשה לא ניתן לה כל פיצוי על גריעת שטחה, ולמצער לא ניתן לה פיצוי הולם. תשובת שר הפנים היתה כי החלטתו לאמץ את המלצת ועדת החקירה התבססה על שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים,
וכן כי החלטה בדבר שינוי תחומי שיפוט היא החלטה המבוססת על שיקולי מדיניות של משרד הפנים, ומהווה תשתית להחלטותיהם של מוסדות התכנון. מטבע הדברים, החלטה כזאת צריכה להקדים את החלטות מוסדות התכנון. בתשובתה של מועצת תבור, הודגש הצורך הקיומי הדחוף שלה להתרחב ולהצעיר את אוכלוסייתה. לטענתה, אין בנמצא כל חלופה קרקעית מתאימה אחרת. העתירה נדחתה.
ג. בנסיבות העניין רשאי היה שר הפנים להחליט להעביר את השטח מן המועצה האזורית למועצת תבור, עוד לפני קבלת החלטתה של ועדת המשנה לתכנון בנושא שינוי מרחבי התכנון. החלטה בדבר גריעת שטח מתחומה של רשות מקומית אחת וסיפוחו לתחומה של רשות מקומית סמוכה, נתונה לסמכותו של שר הפנים. אם יקדים שר הפנים ויחליט בנושא זה, עשוייה החלטתו להשפיע על שיקוליה של הרשות התכנונית הנוגעת בדבר. מקום שהבחירה בין התכניות המוגשות על-ידי שתי רשויות מקומיות, המתחרות ביניהן על הזכות לנצל תא-שטח אחד, אמורה להתבסס על שיקולים תכנוניים בלבד, יש לכאורה יסוד לטעון כי על השר לעכב את החלטתו עד לקבלת החלטתה של רשות התכנון. לא כן הדבר, מקום שהברירה בין התכניות מערבת גם שיקולי מדיניות אחרים. מששוכנע שר הפנים, על רקע ההתחשבות בשיקולים החורגים מתחום ההעדפה התכנונית, כי נסיבותיו של המקרה הנתון מצדיקות להעביר שטח מתחום רשות אחת לתחום זולתה, רשאי הוא להקדים את החלטתו להחלטת רשות התכנון. כזה הוא המקרה שלפנינו.
ד. באשר לטענת המועצה האיזורית כי ועדת החקירה לא שקלה חלופות אחרות לשיכון זוגות צעירים במועצת תבור - מן הדין-וחשבון שהגישה ועדת החקירה אכן עולה, כי הוועדה לא בחנה לעומקה את השאלה אם קיימות חלופות קרקעיות אחרות לבנייה למגורי זוגות צעירים בתחומה של מועצת תבור, או בשטחים הסמוכים לגבולה. אך בעניין זה אין למועצה האזורית אלא להלין על עצמה על אשר לא הצביעה על קיומה של חלופה קונקרטית כלשהי.
ה. אשר לסוגיית הפיצוי - שאלה זו לא נתלבנה כראוי בטיעוני הצדדים, וספק אם נתלבנה די הצורך בדיון לפני שר הפנים ושאר הגורמים הנוגעים בדבר. בנסיבות אלו, לאחר שהמועצה האזורית תמצה את ההליכים בנושא זה לפני הגורמים המתאימים, וככל שתקום לה עילה לעשות כן, תהא היא רשאית לשוב ולעתור לקבלת סעד.

(בפני השופטים: אור, מצא, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא, הוסיפה בפס"ד נפרד השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד א. גולדנברג וא. שמואלי לעותרת, עוה"ד א. קורן וח. גורן למשיבים. 27.5.01).

בש"פ 3915/01 - מדינת ישראל נגד ג'אלאל קוסטרו

*שחרור בערובה בעבירה של השתתפות בשוד מוניות (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב ושניים אחרים הואשמו כי במהלך חודש אפריל 2001, היו נוהגים לאתר מונית מסוג "מרצדס", מבקשים מנהגה להסיע אותם לירושלים, ולקראת סופה של הנסיעה, תחת איומי סכין ומכות, היו נוטלים בכוח מהנהג את המונית, מוכרים אותה לסוחר מכוניות, ומחלקים ביניהם את התמורה. על פי האמור בכתב האישום, חבריו של המשיב היו שודדים את המונית, ואילו תפקידו של המשיב היה לנסוע ברכבו אחרי המונית למקום המסירה, לאבטח את ביצוע השוד, ולשמש, בעת הצורך, כרכב מילוט. לאחר שהיו מוכרים את המונית, כאמור, היו השניים חוזרים לבתיהם ברכבו של המשיב. המדינה ביקשה להורות על מעצרם של שלושת הנאשמים עד תום משפטם, ובית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של הנאשמים האחרים, אך מצא כי ניתן, בעניינו של המשיב, להשיג את תכלית המעצר בדרכים חלופיות. השופט
סבר כי היות והמשיב לא נטל חלק מכספי השלל, ולא השתתף באופן פיזי במעשי השוד, אין בחומר הראיות כדי לייחס לו גם את העבירה של שוד. הערר על השחרור בערובה נדחה.
אכן, בחומר הראיות יש כדי להצביע לכאורה על שותפותו של המשיב במעשי הפשע החמורים. יחד עם זאת, ולא בלי היסוס, הוחלט, שלא להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ולו רק בשל העובדה, שהמשיב לא נטל חלק במעשי האלימות החמורים, הקשים והחוזרים, שביצעו השותפים האחרים. כיוון שכך, ניתן להניח כי מסוכנותו פחותה משלהם, והתנאים המגבילים שנקבעו בבית המשפט המחוזי די בהם, לכאורה, כדי להבטיח את מטרות המעצר בדרך אחרת.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' דפנה ברלינר לעוררת, עו"ד עסלי עבד למשיב. 20.5.01).

בש"פ 3822/01 - מדינת ישראל נגד יוסף סניור

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירות מרמה והטעיית שופטים, עורכי דין, בנקים, חברות ביטוח ואח' (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם ב-21 אישומים של מרמה, גניבה, זיוף, שיבוש מהלכי משפט, השמדת ראייה, התחזות כאדם אחר, הוצאת שיק ללא כיסוי ושבועת שקר. הדברים אמורים בעשרות פרשיות של מעשי מרמה שנעשו במשך תקופה של כשנה ומחצה, כלפי בתי משפט, שופטים, לשכת ההוצאה לפועל, עורכי דין, בנקים, חברת ביטוח, מוסדות להשכלה גבוהה, לשכת רישום מקרקעין, קרובי משפחה וחברים. המשיב נעצר עד תום ההליכים ומשלא נסתיים המשפט תוך 9 חודשים מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
יש ראיות לכאורה להוכחת ההאשמות, ומעשיו של המשיב מקימים עילת מעצר. מעשי העבירה הרבים המיוחסים לו נעשו בתעוזה, בתחכום ובשיטתיות נדירים, ולא היה מעצור - מורא הדין, ציווי המוסר ורגשות אנושיים - שבלם אותו. נאשם שכזה, אפילו אין לו הרשעות קודמות, אינו ראוי לאמון ואין לשחררו לחלופת מעצר. יש להגן על הציבור מפניו וזאת ניתן לעשות רק על ידי כליאתו. קיים חשש שיהיה צורך בהארכה נוספת של תקופת המעצר ואולי אף יותר. אולם, בנסיבות המקרה, אין מנוס מהארכת המעצר גם נוכח תחזית זאת.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד יאיר חמודות למבקשת, עו"ד נמרוד ליפסקר למשיב. 23.5.01).

בש"א 6907/00 - זכי רושרוש נגד כלל חברה לביטוח בע"מ

*קבלת ערעור על החלטת הרשמת שלא לפטור מחובת ערבון, נפגע בתאונת דרכים שביקש רשות ערעור על החלטה בעניין פסילת חוו"ד של מומחה (ערעור על סירוב לפטור מהפקדת ערבון - הערעור נתקבל).

במסגרת תביעת המערער מהמשיבה לפיצויים בגין נזקי גוף בתאונת דרכים, מונה, לבקשת המשיבה, מומחה בתחום הקרדיולוגי. לאחר שזה הגיש את חוות דעתו, הוברר בחקירתו שהוא מועסק דרך קבע על ידי המשיבה וכי הוא משמש חתם שלה. בעקבות זאת, ביקש המערער לפסול את חוות דעתו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ועל כך הוגשה בקשה לרשות ערעור, שבמסגרתה עתר המערער לפטרו מהפקדת ערבון. הרשמת דחתה את הבקשה, הן משום שלדעתה אין סיכויים של ממש לערעור והן משום שלא הוכח שאין ביכולתו הכלכלית של המערער להפקיד ערובה כנדרש. הערעור נתקבל.
אין לבטל את סיכויי המערער בבקשתו ובערעורו. חוות הדעת הרפואית הנדונה ניתנה על ידי מומחה המשמש כעובד קבוע של המשיבה, מבלי שהמערער ידע זאת, ומבלי שהדבר הובא לידיעת בית המשפט או המערער. במכתבים אשר נשלחו אל המומחה צויין שהמשיבה, חברת כלל, היא הנתבעת. היא אף זו אשר שילמה למומחה את שכרו. בנסיבות אלה, היה על המומחה, לכאורה, לדעת שהוא נותן חוות דעת בסכסוך אשר מעבידתו היא
צד לו. מבלי לקבוע עמדה נחרצת בעניין, ראוי הערעור, מבחינת השאלות שהוא מעורר, לדיון ולעיון. אשר למצבו הכלכלי של המערער - בקשתו לפטרו מחובת תשלום אגרת ערעור התקבלה על רקע מצבו הכלכלי הקשה. עובדה זו, בצירוף נכותו הגבוהה של המערער וכן העובדה שאת משפחתו - אשה וארבעה ילדים קטנים - הוא מפרנס מגימלת נכות בסך 3,800 ש"ח שהוא מקבל, מצדיקות את המסקנה שאין ביכולתו, מבחינה כלכלית, להפקיד את סכום הערבון שהוטל עליו.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' מירה וינברגר למערער, עו"ד משה עבדי למשיבה. 9.5.01).

רע"פ 2980/01 - אריה אלרואי נגד מדינת ישראל

*סמכותה של הפרקליטות לפתוח מחדש תיק פלילי לאחר שהחליטה לסגור אותו (הערר נדחה).

המבקש הואשם בעבירות של הסגת גבול וכריתת אילנות מוגנים, בניגוד להוראות פקודת היערות 1936. על פי האמור בכתב האישום, נכנס המבקש לחצרם של שכניו בני משפחת כהן (להלן: כהן), וכרת, שלא כדין, עץ אורן מוגן. הגשת כתב האישום באה בעקבות החלטת פרקליטות המחוז לקבל ערר שהגישה הגב' כהן על ההחלטה שלא להוסיף ולחקור את המבקש או להעמידו לדין. בימ"ש השלום ביטל את כתב האישום, לאור הוראת סעיף 64 לחסד"פ, הקובע, כי ערר על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין ניתן להגיש ליועץ המשפטי לממשלה, זולת אם היתה העבירה מן העבירות המנויות בתוספת השניה. העבירה נשוא כתב האישום מנוייה בתוספת השניה, שאז לא ניתן להגיש ערר כאמור. ערעור שהוגש על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי, נתקבל. ביהמ"ש קבע, כי כאשר מדובר בעבירה המצוייה בתוספת השניה, לא ניתן להגיש ערר ליועץ המשפטי לממשלה, אולם ניתן להגיש קובלנה פרטית לפי סעיף 68 לחסד"פ, או לפנות שוב לגוף שהחליט, קרי - הפרקליטות, ולבקש ממנו כי ישקול מחדש את עמדתו. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי בידי הפרקליטות - באמצעותה מועבר הערר ליועץ המשפטי לממשלה - להחליט על שינוי החלטתה, שאז אין צורך בהעברת הערר ליועהמ"ש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בבג"צ 844/86 (פד"י מ"א(3) 219) נפסק כי: "... הטיפול והדיון של התובע בתיק חקירה שנסגר בעבר אינם מותנים... בכך שהוגש ערר, וגם אם לא הוגש ערר וגם אם לא ניתן להגיש ערר, מסורות בידי התובע כל הסמכויות שהוקנו לו בחוק לגבי הגשת אישומים... מאחר שאין זיקה בין הערר לבין סמכותו של תובע לבדוק מחדש תיק חקירה, גם אין בכך כדי לגרוע מן הסמכות של התובע, כשהמדובר הוא בעבירה מן המנויות בתוספת השניה". אין איפוא זיקה בין סמכותו של תובע לחזור בו מהחלטתו שלא להעמיד אדם לדין, לבין הגשת ערר, ואין בהגשת ערר כדי לשלול סמכות זו.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שלומי בלומנפלד למבקש. 13.5.01).

ע.א. 861/01 - דוד אילוז נגד יעקב לוי

*מחיקה על הסף של ערעור שהוגש באיחור, כאשר נטען כי לא היתה מסירה כדין באשר פסה"ד הועבר לב"כ המערער בפקסימיליה (בקשה למחיקת ערעור על הסף - הבקשה נתקבלה).

המערער הגיש ערעור והמשיב טוען כי לא ניתן היה להגיש את הערעור כפי שהוגש משני טעמים: האחד - בשל איחור בהגשתו, והשני - מן הטעם שמדובר בהחלטה בבקשה לאישור פסק בורר, אשר הערעור עליה טעון קבלת רשות. המשיב הגיש בקשה לתיקון כתבי הטענות, כך שהערעור יהפוך לבקשת רשות ערעור. אין מניעה להיעתר לבקשה, כיון שהוגשה בשלב מוקדם של הדיון. מאידך, בהתחשב במועד הגשת הערעור הוחלט למחוק את הערעור על הסף.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי נשלח לבא כח המערער על ידי בא כח המשיב בפקסימיליה למעלה משלושים יום לפני הגשת הערעור. המערער טוען כי כיון שפסק הדין לא הומצא לו כדין, טרם החל מירוץ המועדים להגשת הערעור, כך שהערעור הוגש במועד. מנגד טוען המשיב כי יש למנות את המועדים החל מהמצאת פסק הדין למערער בפקסימיליה. בשנים האחרונות, עם התרחבות השימוש בפקסימיליה כאמצעי זמין להעברת מסמכים, ניתנו שורה של פסקי דין והחלטות באשר להמצאה בדרך זו, ואף תקנות סדר הדין האזרחי תוקנו בהתאם. ההחלטות השונות דנות במתח שבין שאלת הידיעה בפועל על פסק הדין לבין המצאתו הפורמלית, כאקט הקובע את תחילת מנין הימים להגשת ערעור. פסק הדין הגיע לידי המערער בשלמותו ביום 21.12.00, ואילו הערעור הוגש רק ביום 4.2.01. הנטייה היא, לראות את מועד ההמצאה בפקסימיליה כמועד הקובע למניין ימי הערעור. על אחת כמה וכמה מחייב מועד זה, כאשר המערער עצמו עשה שימוש בפסק הדין שהועבר אליו והסתמך עליו בהגשת הערעור. במצב זה, גם מי שמעדיף את ההמצאה הפורמלית, מסכים כי בעל דין העושה שימוש בפסק הדין עוד לפני שהומצא לו "מושתק מלטעון להחלת כלל ה'המצאה'".

(בפני: הרשמת מאק - קלמנוביץ. עו"ד יוסי ניר למבקש. 17.5.01).

בש"פ 3491/01 - מדינת ישראל נגד דורון רוזוליו

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות אינוס (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בשתי פרשיות של אינוס בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה ואיומים, ובית המשפט המחוזי ציווה לעצרו עד תום ההליכים. משלא נסתיים משפטו תוך תשעה חודשים מבקשת המדינה להאריך את תקופת המעצר בתשעים ימים נוספים. הבקשה מתבססת בעיקר על מסוכנותו היתירה של המשיב, החשש לשיבוש הליכי משפט וכן בהתחשב בעובדה כי המשפט יסתיים, ככל הנראה בישיבה שנקבעה ליום 20.5.01. כפי שהודגש בבקשה נעברו המעשים המיוחסים לעורר כלפי קטינה, תוך אלימות, גרימת חבלות, איומים בסכין ואף איומים שיפגע בבני משפחתה של הקטינה. למשיב גם שורה של הרשעות קודמות בעבירות אלימות וסמים. הבקשה נתקבלה.
מדובר בנאשם שהמעשים שעליהם הוא נדון עתה, לרבות המעשים שעליהם נדון בעבר, מעידים עליו בבירור כי שחרורו עלול לסכן את המתלוננת, נערות אחרות ואת הציבור כולו. כדרכו גם עלול הוא לשבש את הליכי המשפט על ידי איומים על עדים. את הטענות בדבר כרסום שחל בראיות התביעה שהעלה הסניגור, היה צריך לשטוח לפני בית המשפט המחוזי במסגרת בקשה לעיון חוזר וגם עתה רשאי הוא לעשות כן.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד שלמה ניסים למבקשת, עו"ד זאב וישניא למשיב. 16.5.01).

בש"פ 3457/01 - עלא נעיראת נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ושלושה נאשמים נוספים, הואשמו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, כאשר נכנסו לחנות מכולת בכפרם בשעות הלילה, ביקשו בקבוקי בירה, בלי לשלם עבורם ובתגרה שהתפתחה תקפו הארבעה את שני המוכרים (להלן - "המתלוננים") שהיו בחנות היכו אותם וחבלו בהם. כמו כן נטלו עמם כסף מזומן, סיגריות ואת בקבוקי הבירה. ימים ספורים אחרי שהתלוננו המתלוננים במשטרה נכנסו העורר ואחד מן הנאשמים הנוספים (להלן - "הנאשם הנוסף") לחנות בשעות הלילה ואיימו על אח של המתלוננים. בית המשפט המחוזי הורה לעצור
את העורר ואת הנאשם הנוסף עד תום ההליכים ואילו את שני הנאשמים הנוספים ציווה לשחרר בתנאים ובערובה. הערר נדחה.
אין בסתירות מסויימות בהודעותיהם של המתלוננים, שעליהן הצביעו הסניגורים, כדי לשלול את ערכן ההוכחתי הלכאורי. הודעות אלה מעידות שהיה קשר בין הגניבה לבין מעשי האלימות. גם את הטענה כי העורר הופלה לרעה יש לדחות, הן בשל מעשיו והן בשל עברו הפלילי. כמו כן השתתף העורר עם הנאשם הנוסף, בניסיון שהיה מלווה באיומים להשפיע על המתלוננים לחזור בהם מתלונתם.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד חרבג'י עמרן לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 11.5.01).

רע"א 3044/01 - יהודה קרייזל וכלל חברה לביטוח נגד אריק מלול ואח'

*מינוי מומחה לשיקום בתביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

המשיבים הגישו תובענה נגד המבקשים לפיצויים בגין תאונת דרכים בה נפגע המשיב. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחים רפואיים בתחומים שונים אשר קבעו בחוות דעת שהגישו את נכותו ומגבלותיו של המשיב עקב התאונה. לאחר מכן הגישו המשיבים בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום השיקום, וביהמ"ש נעתר לבקשה. המבקשים טוענים שלא היה מקום למנות מומחה לשיקום קודם שמיעת המומחים הרפואיים בתחומים השונים, שכן יתכן ששמיעה כזו תייתר את הצורך במינוי מומחה בתחום השיקום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה אם ומתי למנות מומחה לשיקום, במקרים של פגיעות ונכויות קשות עקב תאונה, צריכה להיות מוכרעת על פי הנסיבות. בנכויות קשות רב מערכתיות, כשרק התייחסות אל הנכויות והמגבלות כמכלול יוכל לתת תמונה הולמת של השפעת התאונה על התובע, מוצדק למנות מומחה כזה. לעיתים, כשאין מחלוקת בדבר שיעור הנכות הגבוה עקב התאונה, כגון בתאונה בה הנכות היא של 100 אחוז, אף ניתן לחסוך את מינויים של מומחים רפואיים בתחומים השונים, ודי יהיה במינויו של מומחה שיקום. בענייננו החלטתו של ביהמ"ש המחוזי למנות מומחה שיקומי הינה סבירה ואינה מצדיקה התערבות.

(בפני: השופט אור. עו"ד משה עבדי למבקשים. 10.5.01).

בש"פ 3799/01 - מדינת ישראל נגד אמג'ד חליאפה

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת שוד (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם כי קשר קשר עם שניים אחרים לשדוד אדם המתגורר בשכנותם. השלשה הגיעו לביתו בשעות הלילה, כשהם רעולי פנים ועמם אקדח ותת מקלע, פרצו פנימה, השכיבוהו על הרצפה, קשרו את ידיו ונטלו את הכסף שמצאו בבית. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיים המשפט תוך תשעה חודשים מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים, בנימוק המתבסס בעיקר על מסוכנותו של המשיב, העולה מנסיבות העבירה, וכן מהרשעותיו הקודמות שבגינן ריצה עונשי מאסר. עוד ציין ב"כ התביעה כי המשפט אמור להסתיים בישיבה ביום 21.5.01. כנגדו טען הסניגור כי הנימוקים שעל פיהם הוחלט בתחילת המשפט לעצור את המשיב עד תום ההליכים אינם עומדים היום. אין חשש שהמשיב ישפיע על עדים; בזמן שנעברו העבירות היה המשיב צעיר שנגרר למעשי העבירה אחרי חבריו; חל כרסום בראיות. הבקשה נתקבלה.
מדובר בשוד בנסיבות חמורות ביותר המעידות כשלעצמן על מסוכנותו של המשיב. גם הרשעותיו הקודמות מעידות עליו שהוא מסוכן לציבור. אשר לטענה כי היה כרסום
בראיות התביעה, מקומה בביהמ"ש המחוזי במסגרת בקשה לעיון חוזר. גם סיומו של המשפט, ככל שניתן להתרשם, צפוי, כנראה, בתוך תקופת ההארכה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד ניסים שקר למשיב. 16.5.01).

בש"א 9356/00 - פסח ניסנוב ואח' נגד סען מרכזים בע"מ ואח'

*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בימ"ש מינהלי, בנימוק של טעות עוה"ד שסבר כי המועד להגשת ערעור בנושא כזה הוא כרגיל 45 יום (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

תקנה 18(ד) לתקנות התכנון והבנייה קובעת כי המועד להגשת ערעור על פסק דין שנדון לפני שופט אחד הוא שלושים ימים מיום שניתן. זוהי בקשה להארכת המועד להגשת הערעור, בטענה שהמבקש טעה באשר למועד, וסבר כי לרשותו עומדים ארבעים וחמישה יום, בדומה לערעור על פסקי דין אחרים של בתי המשפט. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם טעותו של המבקש אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד, במיוחד בהתחשב בכך שהמבקש הוא עורך דין בהשכלתו. הבקשה נתקבלה.
אכן, הכלל הוא כי טעות (בין של עורך הדין ובין של בעל הדין) בדבר מצב משפטי אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. אולם כלל זה אינו מוחלט. במקרה דנא האיחור נובע ממצב משפטי נדיר, כאשר המועד להגשת ערעור בעתירות מינהליות קוצר עם החלת חוק בתי המשפט המינהליים וחקיקת המשנה הקשורה אליו. העובדה שמדובר בשינוי מצב משפטי שהיה קיים וידוע מזה שנים, אשר נגע לאחת ממושכלות היסוד הידועות לכל באי בתי המשפט, יוצרת שוני בין טעות זו לבין מצבים שכיחים אחרים של טעויות במניין הימים להגשת ערעור. כיון שהשינוי אינו מופיע בתקנות סדר הדין האזרחי, הרי המודעות אליו אינה רבה. עם זאת מובן כי הארכה תינתן רק כאשר היא מוצדקת בהתחשב בכל יתר הנסיבות, וכאשר קיימת סמיכות זמנים בין שינוי המצב המשפטי לבין האיחור, כך שהטעות ארעה עוד לפני שהמצב החדש הפך לנחלת הכלל.

(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. 14.5.01).

רע"א 2527/01 - עבדאללאה שאור נגד תנובה... בע"מ

*סמכות ביהמ"ש העליון לתת צו ארעי במסגרת בקשה לרשות ערעור (בקשה מטעם המשיבה לביטול צו ארעי - הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש תובענה ולא התייצב לאחד הדיונים. ביהמ"ש התנה את המשך ניהול התובענה בכך שהמבקש ישלם למשיבה הוצאות בסך 15,000 ש"ח עד לתאריך 29.5.01, המועד שנקבע לישיבת ההוכחות הבאה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור, וביקש צו זמני לעיכוב ביצוע החלטת בית-המשפט המחוזי, במידה שההחלטה בבקשת רשות הערעור תינתן לאחר 29.5.01. בתאריך 22.5.01 ניתן צו לעיכוב ביצוע החלטת בית-המשפט המחוזי "במובן זה שהמבקש לא יידרש לשאת בהוצאות המשיבה כתנאי להמשך ניהול התובענה". המשיבה הגישה בקשה לביטול הצו, בטענה כי הצו ניתן בחוסר סמכות, לנוכח העובדה שהמבקש לא הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו, קודם שביקש זאת מבית המשפט העליון. לחילופין נטען, כי לא ראוי היה להעניק למבקש סעד של עיכוב ביצוע. הבקשה לביטול הצו נדחתה.
הצו לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי היה צו ארעי, שהסמכות לתיתו מוקנית לכל בימ"ש הדן בהליך אזרחי. על כן, הצו הארעי יוותר על כנו. המשיבה תגיש את תגובתה לבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, ובכלל זה לבקשה שהגיש למתן צו זמני לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי. לאחר מכן יוחלט אם יש מקום למתן צו זמני לעיכוב ביצוע.