ע.א. 6518/98 - הוד אביב בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*דרישת המינהל ל"דמי היתר" מיזם שהצליח לקבל תוספת אחוזי בניה על מגרש שחכר מהמינהל אינה כדין(מחוזי ת"א - ה.פ. 165/95 - הערעור נתקבל).
א. ב-1987 פירסם המינהל מכרז לפיתוח מגרש ברמת אביב ג'. המערערת (להלן: החברה) זכתה במכרז, ונחתם בינה לבין המינהל הסכם פיתוח. החברה החלה בבנייה, ורשות התכנון אישרה לה הקלות בנייה המסתכמות בתוספת אחוזי בנייה בשיעור %11. במידותיו ובצורתו החיצונית של הבנין לא חל כל שינוי עקב תוספות הבנייה. התכנית הכוללת את ההקלה הועברה ע"י החברה למינהל ונחתמה על ידו מבלי שביקש מהחברה תוספת תמורה כלשהי. לקראת סיום בניית הפרוייקט, פנתה החברה למינהל לצורך חתימת חוזי חכירה בינו לבין הדיירים. בתגובה לכך הוציא המינהל דרישת תשלום לחברה שכונתה "דמי היתר בגין תוספות הבנייה". החברה הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי לסעד הצהרתי שלפיו אין לחייבה לשלם למינהל דמי היתר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם לא נאמר בהסכם הפיתוח דבר מפורש בענין זכות המינהל לדמי היתר, אך ההסכם נוקב בהערכת מספר המטרים לבנייה וגורם זה משמש יסוד לקביעת ה"ערך היסודי" של המגרש. מכאן, משהוגדל שטח הבנייה, יש להוסיף על התמורה החוזית תוספת מתאימה. הערעור נתקבל.
ב. החלטת מועצת מקרקעי ישראל מיום 19.12.88, שלפיה יגבה המינהל תשלום דמי היתר עבור תוספת בנייה, אינה יכולה לשמש מקור לגביית דמי היתר בענייננו. ראשית, מועד קבלתה של ההחלטה מאוחר כשנה מתאריך התקשרות החברה עם המינהל בהסכם הפיתוח, והיא אינה חלה רטרואקטיבית; שנית, עניינה של ההחלטה בגביית דמי היתר בהקשר לחוזה חכירה והיא נוגעת לחוכר, ואילו הדרישה לדמי היתר בענייננו הופנתה אל החברה בתורת יזם על פי הסכם הפיתוח. נותר, איפוא, הסכם הפיתוח, ומנוסח הוראותיו ופרשנותו יש ללמוד ולהסיק אם הצדדים לו התכוונו להסמיך את המינהל לגבות דמי היתר בגין תוספות בנייה שבוצעו ע"י היזם. התשובה היא שלילית. אין לקבל את גישת ביהמ"ש המחוזי לפיה "הערך היסודי" של המגרש, ששימש בסיס לקביעת התמורה החוזית המקורית, נשען בעיקרו על נתון קיבולת הבנייה הנקובה בהסכם וכי עם שינוייה עקב מתן הקלות נוצר בסיס משתמע לשינוי התמורה. אדרבה, מקיומו של הסדר לשינוי התמורה החוזית המוסכמת במקרה של שינוי בשטח המגרש או גבולותיו ניתן להסיק על קיומו של הסדר שלילי ביחס לשינוי דומה בקיבולת הבנייה.
ג. המינהל מבקש לראות בסמכותו לאשר את תכניות הבנייה, בטרם תוגשנה לרשויות התכנון, מקור לגביית דמי היתר במקרה של הגדלת קיבולת הבנייה. קשה להלום פרשנות ברוח זו עם אומד דעתם המסתבר של הצדדים כעולה מנוסחו של החוזה ומעקרונות בסיסיים של תום לב והגינות בביצוע חוזה. המינהל כצד להסכם הפיתוח הינו בעל ענין ישיר בתוכנן ואופיין של תכניות הבנייה המיועדות לשטח בהקשרן התכנוני, ומכאן אף החובה להעביר את התכניות לאישורו בטרם יועברו למוסדות התכנון. סמכות אישור התכניות אינה כוללת בחובה זכות לגבות תשלומים נוספים מהמתכנן כתנאי למתן אישור כאמור. גם אילו נותר ספק באשר לכוונת הצדדים, ראוי היה לפרש את שתיקת ההסכם בדרך המיטיבה עם המתקשר הפרטי. המינהל הוא זה אשר ניסח את החוזה וגיבש את הוראותיו. בהליך פרשנות חוזה שגוף ציבורי הוא צד לו יש להתחשב, בין היתר, בעובדה כי ההסכם נוסח ע"י הגורם השלטוני אשר נעזר לצורך כך באנשי מקצוע, בעוד למתקשר הפרטי כח מוגבל, אם בכלל, לשנות את התנאים החוזיים ואת ניסוחם. נסיבות אלה מצדיקות את החלת כלל פירוש החוזה נגד מנסחו.
ד. כללי הפרשנות השאובים מדיני החוזים חלים על חוזה-רשות כשם שהם חלים על חוזה שמתקשרים פרטיים הינם צדדים לו. על רשות ציבורית המהווה צד לחוזה מוטלת חובת הגינות ותום לב כפולה: עליה לפעול לא רק על פי אמות מידה של תום לב הנשאבות מדיני החוזים, והמחייבות כל מתקשר בחוזה, אלא מתוך הגינות וסבירות הנגזרים מתפקידה כנאמן הציבור. המסקנה היא, כי אין בסיס חוקי לדרישת המינהל מהחברה לשלם דמי היתר בגין תוספות בנייה מכח הסכם הפיתוח שנקשר ביניהם.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד י. רסלר למערערת, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 23.5.01).
ע.א. 5792/99 - תקשורת וחינוך דתי יהודי עתון "משפחה" ואח' נגד אס.בי.סי. פרסום... "עתון משפחה טובה" ואח'
*ע.א. 5792/99 - דחיית תביעה המבוססת על "גניבת עין" שהוגשה ע"י בעלי עתון "משפחה" נגד מוציאים לאור של עתון חדש בשם "משפחה טובה". *התנאים הנדרשים בתביעה המבוססת על מוניטין. *דחיית תביעה המבוססת על הפרת חובה חקוקה כאשר החובה היא בתחום יחסי הפרט והרשויות ולא ל(מחוזי ת"א - ת.א. 1384/99 - הערעור נדחה).
א. המערערים הם מוציאים לאור של עיתון המיועד למיגזר החרדי ושמו "משפחה". המשיבים החלו להוציא לאור עיתון המיועד למיגזר החרדי, ושמו "משפחה טובה". עיתונם של המערערים - "משפחה" - הוא שבועון, הרואה אור מאז שנת 1993, וזוכה הוא - על-פי סקרים שנערכו - לתפוצה רחבה ולתפוצה רבה בקרב המיגזר החרדי. בחודש מארס 1999 נודע למערערים, על לידתו הקרובה של עיתון מתחרה "משפחה טובה", המיועד להיות ירחון שיופץ חינם בבתי-חולים, בקופות חולים ובמקומות ציבוריים נוספים, ותוכנו מופנה לנשים בתקופת ההריון, לנשים לאחר לידה ולמשפחות שלהן פעוטות. המערערים הגישו תביעה נגד המשיבים בטענה שהמשיבים עושים בשם "משפחה טובה" עוולה של גניבת עין ויש לאסור ולמנוע את המשך השימוש בו. כן טענו המערערים כי הוצאת "משפחה טובה" לאור ללא רשיון, כנדרש בפקודת העיתונות, מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה, וכי גם מטעם זה יש למנוע את הפצתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים לצו מניעה זמני, ובהסכמת הצדדים ניתן להחלטה הדוחה את הבקשה לסעד זמני מעמד ותוקף של פסק-דין. הערעור נדחה.
ב. סעיף 59 לפקודת הנזיקין קובע כי: "מי שגרם או מנסה לגרום, ע"י חיקוי השם... שטובין ייחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם...". לאחר פסק-דינו של בית-משפט קמא, בטלה הוראת סעיף 59 לפקודת הנזיקין, ותחתיה באה העוולה של גניבת עין כהגדרתה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות. ניתן להחיל על פירושה של העוולה החדשה הלכות שנקבעו באשר לפירושה של העוולה הישנה. יעודה של עוולת גניבת עין - הוא להגן על מוניטין שרכש אדם. שני תנאים מצטברים נדרשים להיווצרותה של העוולה: מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע; חשש סביר להטעיית הציבור. במשפט בגין גניבת עין הנוגע לשם עסק על תובע להוכיח כי בתודעתו משייך הציבור שם זה לעיסקו-שלו, וכמסקנה נדרשת מכך, ששימוש באותו שם עשוי להביא להטעייה. שמו של עיתון נושא אופי מובהק של סימן לקוראיו, ויש בו בשם תו-זיהוי לקהל היעד שלו. ואולם, כל אימת ששמו של עיתון אמור לתאר את תוכנו, את תחומי עיסוקו וכיו"ב, אין מניעה כי מתחריו יעשו שימוש באותו שם. ואמנם, מקום ששמו של עיתון תיאר את תחומי עיסוקו ואת תכניו, פסקו בתי-המשפט שוב ושוב כי אין השם זכאי להגנה אלא אם רכש משמעות מישנית. אשר לשם "משפחה" - שם זה לעיתון המיועד למשפחה אינו אלא שם תיאורי. בהיעדר משמעות מישנית - והמערערים לא עלה בידם להוכיח משמעות מישנית - אין שם זה זכאי להגנה בעוולה של גניבת עין.
ג. גם התנאי השני לקיומה של גניבת עין - תנאי ההטעייה - לא נתקיים בענייננו. כשמדובר בעיתון, חשיבות רבה נודעת לעיצובו ולמראהו, עיצוב ומראה הייחודיים לו והמקנים לו צביון מיוחד. בענייננו אין בין העיתונים דמיון העשוי להוליך שולל את הצרכן-בכוח, עד שיחשוב בטעות כי העיתון "משפחה טובה" הוא העיתון "משפחה". זאת ועוד, שלא כשאר טובין הוא עיתון. קוראי עיתון, נאמנים הם לעיתון החביב עליהם. למירב, ומתוך היסח הדעת, יכולה שתחול טעות פעם אחת, ואולם, עיתון אינו מוצר הנרכש פעם אחת, וטעות כי תארע לא תחזור. מטעם זה, בין השאר, נטיית הפסיקה היתה תמיד שלא להכיר בתביעות מוציאים לאור שטענו לחשש הטעייה אך מחמת השם בלבד.
ד. מוסיפים המערערים וטוענים כי המשיבים עוולו להם אף בעוולה של הפרת חובה חקוקה, באשר הפרו שתים מהוראותיה של פקודת העיתונות, והפרה זו מקימה להם עילה וזכות בעוולה של הפרת חובה חקוקה. גם טענה זו דינה להדחות. תנאים אחדים נדרשים לכינון העוולה של הפרת חובה חקוקה, ואלה הם: חיקוק המטיל חובה על המזיק (הנתבע); המזיק (הנתבע) הפר אותה חובה שהוטלה עליו; החיקוק נועד, לפי פירושו הנכון, לטובתו או להגנתו של הניזוק (התובע); ההפרה גרמה לתובע (הניזוק) נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. המשיבים, אכן, הפרו את הוראת סעיף 4 לפקודת העיתונות, ואולם הוראת-חוק זו, לפי פירושה הנכון, לא נועדה לטובתם או להגנתם של המערערים. החובה שהוטלה בסעיף 4 לפקודת העיתונות מקומה בתחום יחסי הפרט והשלטון וברצונו של השילטון לפקח פיקוח הדוק על העיתונות. כך שהוראת סעיף 4 לפקודת העיתונות לא תעמוד להם למערערים. גם על הוראות סעיף 21 לפקודת העיתונות אין המערערים יכולים לסמוך, בנסיבות העניין. הוראת סעיף 21 מקנה זכות למערערים בגדרי העוולה של הפרת חובה חקוקה, אך המשיבים לא הפרו חובה זו. הדמיון והזהות שבין הוראות סעיף 21 לפקודת העיתונות לבין העוולה של גניבת עין, וההיקש מן העוולה אל הוראת סעיף 21, מצביעים על כך כי לא קם חשש הטעיית הציבור ובילבול בין שם עיתונם של המשיבים לבין שם עיתונם של המערערים, כנדרש בסעיף 21.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עוה"ד יאיר עשהאל ותומר ברודי למערערים, עוה"ד רמי שר ישראל ורון קולנברג למשיבים. 23.5.01).
בש"פ 2671/01 - שלמה (סולי) סיני נגד ז'אן מילרה ואח'
*תפיסת טובין במסגרת משפט פלילי ומסירתם למי שתובע בהם זכות(הערר נדחה).
א. ביום 1.2.98 נתפסו בביתו של העורר 28 ציורים, אשר נחשדו כגנובים. הוגש נגד העורר כתב אישום לבית משפט השלום בתל-אביב שבו נטען כי ארבעה ציורים מתוך ה-28, נגנבו במהלך התפרצויות לבתיהם, בפריז, של המשיבים 3-1 (להלן: דורשי התמונות). משפטו הפלילי של העורר התנהל בבית משפט השלום בתל-אביב, והופסק במהלך שנת 2000, לקראת תום פרשת התביעה, משום שהעורר נעצר בארצות-הברית בהאשמות דומות. בינתיים הורשע העורר בארה"ב והוא צפוי לגזר דין של מאסר בפועל. לאחר ריצוי עונשו הצפוי בארה"ב, קיימת בקשה להסגרתו לצרפת, כדי להעמידו שם לדין, ורק לאחר מכן תתאפשר הסגרתו של העורר לישראל לשם המשך ניהול משפטו הפלילי כאן.
ב. דורשי התמונות הגישו בפברואר 2001 בקשות לבית משפט השלום להחזרת התמונות לידיהם, מכח הוראות סעיפים 34 ו- 36 לפקודת סדר הדין הפלילי. המדינה תמכה בבקשות אלה, בכפוף להטלת ערבויות מתאימות למקרה שייקבע בסוף המשפט כי לעורר
זכות בתמונות מכח תקנת השוק. העורר התנגד להחזרת הציורים לדורשי התמונות. בית משפט השלום קיבל את התנגדותו של העורר, וקבע כי כל עוד לא נשמעה פרשת ההגנה ולא נדחתה טענת העורר שהציורים הם שלו, אין לקבל את נקודת המוצא של דורשי התמונות ושל המדינה בדבר זיהוי חד-משמעי של הציורים כאלה שנגנבו מדורשי התמונות. ביהמ"ש הוסיף כי מסירת הציורים לידי דורשי התמונות תהווה הבעת עמדה בטרם עת לגבי מהימנות העדויות. דורשי התמונות הגישו ערר על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש הורה למסור את התמונות לדורשי התמונות כנגד ערבות כספית להחזרתן אם יתברר שלעורר זכויות בתמונות. הערר נדחה.
ג. עפ"י סעיף 32 לחסד"פ רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראייה בהליך משפטי בשל עבירה. סעיף 34 מורה כי על פי בקשת המשטרה או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה ביהמ"ש. גם בהנחה שהכרעת ביהמ"ש לעניין מסירת החפץ התפוס היא זמנית, עדיין נשאלת השאלה מה המבחן אשר ידריך את ביהמ"ש במתן הצו, היינו, מהי כמות הראיות הדרושה להוכחת קיום הזכות מצד הטוען לה. אין לומר כי על האדם הטוען לזכות במסגרת הליכי הצו מוטל, כעיקרון, הנטל להוכיח את קיום זכותו בעודף הסתברות, כנהוג במשפט האזרחי.
ד. לצו הניתן במסגרת הנדונה, אופי אדמיניסטרטיבי. האפשרות המוענקת לאדם, התובע זכות בחפץ, לפתוח בהליך אזרחי רגיל לשם החזרת הנכס אליו, מחזקת את האופי המנהלי והזמני של הצו. טיבו זה של הצו משליך במישרין על כמות הראיות הדרושה לשם הכרעה במסגרת סעיפים 34 ו-36 לפסד"פ. אפשר להחיל לגביה, בשינויים המחוייבים, את העקרונות של המשפט המינהלי בדבר כמות הראיות הדרושה בהחלטות של רשויות המינהל. ביסוד "כלל הראייה המינהלית" מצוי מבחן הסבירות. מבלי לקבוע מסמרות, ניתן לאמץ בסוגיה הנדונה את העיקרון כי, לצורך ההכרעה בדבר מסירת החפץ, די בראייה לכאורה כי הטוען לזכות זכאי להחזקתו.
ה. האם דורשי התמונות הרימו את נטל ההוכחה הדרוש להחלטה בעלת אופי מינהלי? - התשובה היא חיובית. כשבוחנים את התשתית הראייתית לכאורה על פי החומר המצוי בתיק עולה כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות כדי למסור את התמונות לדורשיהן.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד ירום הלוי לעורר, עוה"ד ימימה קליין, איתן נשיץ וגב' אורלי מור אל למשיבים. 30.5.01).
רע"א 782/01 - צבי גוטמן נגד רחמים שדה
*עיכוב ביצוע פס"ד כאשר קלושים סיכויי המערער להשיב לעצמו את הכספים שישלם אם יזכה בערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
א. בית משפט השלום בקרית גת חייב את המבקש לשלם למשיב סכומים שונים המסתכמים כיום בסכום העולה על 300,000 ש"ח. בית משפט השלום, עיכב את ביצוע פסק הדין עד יום 31.1.01 על מנת לאפשר למבקש לערער על פסק דינו ולבקש עיכוב ביצוע בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בהחלטתו מיום 31.1.01, דחה את בקשתו של המבקש לעכב את הביצוע. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. החלטתו של ביהמ"ש המחוזי נומקה בכך ש"מדובר בחיוב כספי והגשת ערעור אינה נימוק לעיכוב הוצל"פ של פסה"ד". בא כוח המבקש מצא פגם בכך משום ש"מדובר בהחלטה
סתמית ולאקונית המתעלמת לחלוטין מהבקשה ונימוקיה". אף על פי כן נראה שדרך הטיעון "הסתמית והלאקונית" היתה יפה בעיניו שכן בבקשתו להרשות ערעור נמנע מלפרט את נימוקיו והסתפק בהפנייה לבקשה לעיכוב הביצוע שהגיש לביהמ"ש המחוזי "על שלל טענותיה". טיעון על דרך של איזכור טיעון שהובא בבקשה אחרת - ואפילו באותו עניין - אינו יאה וראוי להתעלם ממנו. אולם, על מנת שלא לפקוד על המבקש את משגי שלוחו, הוחלט לדון בנושא לגופו.
ג. המבקש סומך בעיקר על כך שאם יזכה בערעורו לא יעלה בידיו להשיב את הכספים שישלם. לדבריו, רשומות במרשם הפלילי של המשיב עבירות מסוגים שונים, לרבות עבירות רכוש, והוא "איננו בוחל בכל דרך או אמצעי לקידום מטרותיו לרבות בדרך של זיוף וגניבה". כמו כן העביר המשיב לאשתו את חלקו בדירתם ועל הדירה אף רובצת משכנתא בסכום גבוה ביותר. המבקש הוסיף וטען כי על מקרקעין שבבעלותו הוטלו עיקולים לזכות המשיב שערכם פי שלושה מערכו של פסק הדין. כנגדו טען בא כוח המשיב כי לפי ההלכה הגשת ערעור אינה נימוק לעיכוב ההוצאה לפועל של פסק דין המטיל חיוב כספי. עוד טען כי בבעלותו של המשיב, נכס מקרקעין הנקי מכל חוב עיקול ושעבוד שערכו עולה לכדי פי שלושה מהסכום שנפסק לטובת המבקש, וממנו יוכל להיפרע. השאלה העיקרית שיש לתת עליה את הדעת היא מה סיכוייו של המבקש להשיב לעצמו את הכספים שישלם למשיב על פי פסק הדין, אם יזכה בערעור. בענין זה יש, כאמור, מחלוקת קוטבית בין באי כוח בעלי הדין שלא ניתן להכריע בה בהליך זה. במצב דברים זה וכן לאור העובדה שהדיון בערעור בביהמ"ש המחוזי יתקיים תוך שלושה חודשים לערך, יש לעכב את הביצוע, בתנאי שהמבקש ימציא ערובות נאותות שיבטיחו את תשלום חיוביו על פי פסק הדין.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יצחק שמלה למבקש, עו"ד מאיר מורגנשטרן למשיב. 30.5.01).
בש"א 4100/01 - אינג' עמוס ברקוביץ ולשכת המהנדסים... בישראל נגד מוני קובל ואח'
*דחיית בקשה להעברת מקום דיון(בקשה להעברת מקום דיון מביהמ"ש המחוזי בחיפה לתל אביב - הבקשה נדחתה).
א. ביום 16.5.01 הגישו המשיבים לביהמ"ש המחוזי בחיפה תובענה להצהיר על אי חוקיותה של ישיבת הוועד המרכזי של לשכת המהנדסים (להלן: הלשכה") - מיום 2.4.01, ועל בטלות ההחלטות שהתקבלו בישיבה זו. ביום 23.5.01 הגישו המבקשים בקשה להורות על העברת הדיון בתובענה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. בבקשתם טוענים המבקשים כי סמכותו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה הינה פורמאלית בלבד, והיא נובעת מקיומו של סניף של הלשכה בחיפה, אך אין כל זיקה מוחשית בין העניין המועלה בתובענה לבין תחום סמכותו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה. לטענת המבקשים, הסניף בחיפה משמש לפעילות מקומית של הלשכה בלבד, וכל הפעילות המוסדית והארגונית של הלשכה מתבצעת במרכז הלשכה השוכן בתל-אביב, והפעילות המהותית עליה מלינים המשיבים התרחשה בתל-אביב. עוד טוענים המבקשים, כי מאזן הנוחיות נוטה לטובת ניהול ובירור התובענה בתל-אביב, שכן כל העדים הצפויים להעיד מטעם המבקשים מתגוררים ועובדים באזור תל-אביב ואף המרכז ומשרדי עורכי הדין המייצגים את המבקשים שוכנים בתל-אביב. המשיבים טוענים כי סניף הלשכה בחיפה הינו הסניף הפעיל ביותר מבין סניפי הלשכה ובתחום שיפוטו נערכות גם פעילויות ארציות לכלל חברי השלכה, לרבות מהסניפים האחרים של הלשכה. הבקשה נדחתה.
ב. אכן, כאשר לביהמ"ש שדן בעניין אין כל זיקה לנושא התביעה, פרט לזיקה הפורמלית של קיום סניף של מי מהנתבעים באזור שיפוטו, ייטה ביהמ"ש להיענות לבקשה להעביר
את הדיון. עם זאת, אין בעצם קיומן של נסיבות כאמור כדי לייתר לחלוטין את הנטל המוטל על המבקש להראות כי מאזן הנוחות נוטה להעברת הדיון. במקרה דנן, המבקשים לא הרימו את הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת העברת הדיון. המשיבים מתגוררים כולם באזור חיפה ואף העדים מטעמם מתגוררים בחיפה. המשיבים עשו שימוש בזכותם הדיונית לפנות לערכאה שנבחרה על ידם. בנסיבות העניין, אין טעם לשלול מן המשיבים יתרון דיוני זה.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד שי מ. מרקוס וגיורא אונגר למבקשים, המבקשים לעצמם. 3.6.01).
ע.א. 3136/01 - גריגורי קוגניצקי נגד פלורה קוגניצקי
*סירוב לבקשת פסילה שהתבססה על טענות נגד החלטות דיוניות (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין הצדדים מתנהלים הליכים הקשורים למשמורת על שני ילדיהם הקטינים. במסגרת הליכים אלה, קיבל ביהמ"ש החלטות שונות והמערער הגיש בקשה כי השופטת תפסול עצמה (להלן: בקשת הפסילה הראשונה). בבקשה טען המערער כנגד שורת החלטות אשר ניתנו ע"י ביהמ"ש ואשר לטענתו מעידות על חשש למשוא פנים בניהול המשפט. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה שהגיש המערער. כעבור מספר חדשים הגיש המערער בקשה נוספת לפסילת שופט, ושוב נדחתה בקשתו. הערעור נדחה.
רוב הטענות אותן העלה המערער בבקשת הפסילה השניה הועלו על ידו בבקשת הפסילה הראשונה ונדחו. משלא הגיש המערער ערעור על ההחלטה הראשונה, אין הוא יכול לשוב ולהישמע שנית בטענות אלה. אף לגופם של דברים, אין בטענות המערער כדי ליצור עילת פסלות. עיקר טענותיו של המערער מופנה כנגד החלטות דיוניות שונות, והדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור או ערעור ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות דיוניות - ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות. אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי ההחלטות שקיבל ביהמ"ש בעניינו מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד זאב פרבר למערער, עו"ד גב' לאה וסרמן למשיבה. 3.6.01).
רע"א 2450/01 - רוחמה רובינשטיין ואח' נגד עין טל (1983) בע"מ ואח'
*היענות ביהמ"ש קמא לבקשה להגשת ראיות נוספות (הבקשה נדחתה).
במסגרת תובענה בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, הגישה המשיבה בקשה להגשת כ-4,500 חשבוניות כראיות נוספות. טענת המשיבה היתה, כי חשבוניות אלו אותרו על-ידיה במהלך הכנתה של חוות-דעת מומחה שמונה על-ידי ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע, כי הגשת הראיות הנוספות תגרום טרחה נוספת למבקשות, וכי ניתן היה לגלות את הראיות הנוספות בשלב מוקדם יותר. עם זאת, קיבל את בקשת המשיבה, לאחר שקבע כי הדבר יסייע לליבון השאלות השנויות במחלוקת וכי "על הטירחה... ניתן לפצות בהוצאות". עוד נקבע, כי החשבוניות יוקלדו במחשב ויישמרו בתקליטון (דיסקט), והתקליטון יועבר לצורך הכנת חוות-דעת למומחה שמונה. כמו-כן נקבע, כי המומחה יערוך השוואה מדגמית, לפי שיקול-דעתו, בין החשבוניות המקוריות לבין המידע שבתקליטון כדי לוודא את אמינותו. המבקשות טוענות כי קבלת אלפי ראיות נוספות יוצרת שינוי חזית בניהול המשפט ופגיעה קשה ובלתי צודקת במבקשות, וכי אין להסתמך על ריכוז נתונים ערוכים מתקליטון, שעה שקיימים המסמכים כחומר הראיות המקורי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, שכן אופן ניהול הדיון נתון, ככלל, לשיקול-דעתו. יוער, כי לדרך של שימוש במסמכים אלקטרוניים, יתרונות על-פני שימוש במסמכים המקוריים לבדם. בין היתרונות ניתן למנות חסכון בעלויות, ייעול ההליך, העלאת רמת הדיוק, פשטות האחזור, נוחות הסקת המסקנות ועוד. על-כן, ההיעזרות באמצעים הטכנולוגים בכלל, ובמסמכים אלקטרוניים בפרט היא רצוייה ומבורכת.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד יעקב קלדרון, גב' חנה קלדרון ואבי מונטקיו למבקשות. 4.6.01).
בש"פ 4209/01 - מדינת ישראל נגד מאיר אזולאי ואילן מויאל
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירה של חבלה חמורה לסוכן משטרה סמוי (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בתקיפת המתלונן שפעל כסוכן משטרה סמוי ואסף ראיות נגד סוחרי סמים. על פי הנטען, הם באו לביתו של המתלונן כשהם רעולי פנים, התנפלו עליו כשהם מזויינים בסכין יפנית ואלה, חתכו את פניו מאוזן ועד לסת, והיכוהו בכל חלקי גופו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים בקבעו כי מדובר בעבירה שבוצעה באלימות רבה, שאך בנס לא נסתיימה בתוצאה חמורה יותר. בתום 9 חדשים למעצר מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
מעשיהם של המשיבים מצביעים על מסוכנות רבה, ובטחונו של המתלונן מצוי בסכנה ממשית. המסוכנות אינה קיימת רק בעניינו של המתלונן, כי אם משפיעה על הציבור כולו. משפטם של המשיבים לא נסתיים, אף שחלפו 9 חודשים מאז הוגש כתב האישום. מקצת מן הדחיות באו לפי בקשת המשיבים עצמם, ומקצת מן הדחיות באו בשל הקושי להעיד עדי תביעה. משלא ניתן לקבוע כי נגרע דבר ממסוכנותם של המשיבים, מאז שביהמ"ש הורה על מעצרם, אין מנוס מאשר להיענות לבקשת המדינה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עוה"ד אורי בן נתן וערן אביטל למשיבים. 4.6.01).
בש"פ 4261/01 - מדינת ישראל נגד יוסף אבו מלחם
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של עיסקה בנשק (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביצוע "עיסקת חליפין" בנשק עם אחד מוחמד כבהא המתגורר בשטחי הרשות הפלסטינית. במסגרת העיסקה, מסר המשיב לכבהא אקדח שהיה ברשותו ועוד 7,000 ש"ח וקיבל מכבהא רובה אוטומטי. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי אמנם קיימות ראיות לכאורה הקושרות את המשיב לעבירות המיוחסות לו, וכי העבירות מקימות חזקת מסוכנות, וקמה, בעניינו של המשיב, עילת מעצר, אך הוא סבור, כי העצמה של הראיות, העומדות לחובת המשיב, אינה מצדיקה מעצר בפועל. בקביעתו זו יצא ביהמ"ש המחוזי מן ההנחה, כי עיקר הראיות שהתביעה סומכת עליהן, הן ההודעות שנגבו מפי כבהא. הערר נתקבל.
התביעה אינה סומכת על עדותו של כבהא בלבד, וספק אם ניתן להגדירה כעיקר הראיות. לחובת המשיב עומדים דברי וידוי שהשמיע בפני סוכנים סמויים של המשטרה, ובהם פרטים של מי שמסר לו את הרובה האוטומטי, ולחובתו עומדת גם הצעה שבאה מטעם המשיב, באמצעות סניגורו, לפיה ימסור את הנשק שברשותו, ובלבד שישוחרר ממעצרו. בכל אלה די, בשלב הזה של המשפט, כדי להניח תשתית ראייתית המקימה עילת מעצר. העבירה המיוחסת למשיב היא עבירה חמורה. החשש מפני שחרורו עוד בטרם נמצא הנשק האוטומטי שרכש, לכאורה, אינו חשש מופרך, ובנסיבות אלה, ספק
אם ניתן לסמוך על התנהגותו של המשיב, אם ישוחרר לחלופת מעצר.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד דודי זכריה לעוררת, עוה"ד יפתח דוד וסמי מלחם למשיב. 3.6.01).
בש"פ 4121/01 - בינוא חביב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של העברת ידיעות ללבנון שיש בהן כדי לסכן את בטחון המדינה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי היה שותף למעשיהם של שני נאשמים אחרים, ששירתו בעבר בצד"ל, ועברו להתגורר בתחומי מדינת ישראל לאחר היציאה מלבנון. השניים יצרו קשר עם תושב לבנון, הפועל מטעם המודיעין הלבנוני, לאיתור וגיוס סוכנים בישראל, כדי לאסוף מידע על תנועותיהם של אנשי צד"ל בישראל, ובמקרה שהם מתכוונים לעזוב את הארץ, גם על ארצות היעד אליהן הם מתכוונים לעבור. שני הנאשמים האחרים אכן אספו, בצוותא, ידיעות כאמור אודות חיילי צד"ל, והם פנו לעורר, שיעביר את הידיעות ללבנון, באמצעות מכשיר הפקסימיליה שברשותו. העורר נעתר לבקשתם, כדי לסייע להם לחזור ללבנון ללא פגע. ביהמ"ש המחוזי בחיפה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר טוען כי שני הנאשמים האחרים קשורים עמו קשרי ידידות מזה זמן רב, עוד לפני שנסוג צה"ל מלבנון, וכי קשר זה התהדק והלך, כשהשניים נכנסו לתחומי ישראל. הוא לא העלה על דעתו כי הפעולה לה סייע, נועדה להעביר מידע למודיעין הלבנוני, או לפגוע בביטחון המדינה. ברם, קיימת תשתית ראייתית, לכאורה, להוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירות המיוחסות לעורר. העבירות מקימות חזקת מסוכנות, ומטיבן של עבירות כנגד ביטחון המדינה, שאין די בחלופת מעצר כדי להבטיח מפני מסוכנותו של העובר אותן. בסוגי עבירות מסויימים טבוע חשש, שמי שהואשם בהם עשוי להמשיך לסכן את ביטחון המדינה, גם אם לא הובאה ראייה קונקרטית, הצופה המשך פעילותו המזיקה בעתיד.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אביגדור פלדמן לעורר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 6.6.01).
ע.פ. 5869+5996/00 - אוסמה חנון ותרתיר שעבאן נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות של תקיפה וגרימת חבלה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
באחד הלילות של חודש אוגוסט 1999 התפתח דו שיח בין המערער שעבאן למתלונן, ובעקבות זאת קשרו המערערים וקטין יליד שנת 1982, קשר לפגוע במתלונן. השלושה הגיעו לחנות בה עובד המתלונן כאשר שעבאן חמוש בסכין, ושעבאן ניגש אליו ודקר אותו עם הסכין, בירך ובגב, וכן גרמו נזק לחנות. בעקבות הרשעתם גזר ביהמ"ש המחוזי לשעבאן 30 חודשים מאסר בפועל ו-20 חדשים מאסר על תנאי, ואוסמה נדון ל-24 חודשים מאסר בפועל ו-20 חדשים מאסר על תנאי. הקטין הובא לדין בנפרד וביהמ"ש נמנע מלהרשיעו, ועל פי המלצתו של שירות המבחן, השית עליו שרות לתועלת הציבור. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
מתסקירים שהוגשו בערעור עולה, כי אצל שני המערערים חל מפנה מסויים, והם מתחילים להיות מודעים להתנהגותם האלימה ותוצאותיה. הם הביעו רצון לקיים קשר עם שרות המבחן. השינויים המסתמנים בשני המערערים ראויים לעידוד. מנגד, המערערים נותנים את הדין על מעשים שהיו כרוכים בהם נזקים לא לגופו של המתלונן בלבד, אלא גם לרכוש של מעבידו. התנהגות שלוחת רסן זו, בתקופה שבה נדרשים בתי המשפט להילחם בתת-תרבות הסכין, מחייבת תגובה עונשית שאחד מרכיביה הוא מאסר בפועל. השימוש בסכין ובכלי נשק אחרים במהלך סכסוכים של מה בכך, הפך כמעט לדבר שבשיגרה, ועם כך לא יכולה להשלים חברה מתוקנת. חרף המפנה החיובי המסתמן אצל המערערים,
הדרך המוצעת על ידי הסניגוריה (עבודות שירות), מחטיאה את הצורך להגן על אינטרס הכלל. עם זאת, ולאור אותו מפנה חיובי המסתמן בהתנהגות המערערים, יופחתו מעונשיהם של כל אחד מהנאשמים 6 חדשי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: אור, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד סקיק רמזי ואיתן און למערערים, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 31.5.01).
ע.פ. 1281/01 - מדינת ישראל נגד חליל חלף
*החמרה בעונש בעבירות סמים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב ביחד עם אחר, (קטין, יליד 1983), נמצאו כשהם מחזיקים בארבע שקיות ניילון אשר הכילו כ - 86 גרם הרואין, כשהסם מחולק ל-39 מנות. המשיב נדון ל-18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, וכן הופעל, במצטבר, עונש מאסר על תנאי של 18 חודשים. המערערת טוענת שהעונש נוטה לקולא, למשיב עבר פלילי גם בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים, והוא נשא בעונש מאסר ממש, ממנו שוחרר יום אחד בלבד לפני תאריך ביצוע העבירה הנוכחית. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב הוא אכן אדם צעיר, אך חרף זאת הצליח לצבור מספר לא מבוטל של הרשעות. בחודש נובמבר 1999 הוא הורשע בעבירות של סיוע לסחר בסם והדחת קטין לסמים מסוכנים, ובגין כך הושתה עליו תקופת מאסר שאינה קצרה כלל (18 חודשים). אך הוא לא למד את הלקח הנדרש, ויום אחד בלבד לאחר שחרורו מהכלא חזר לבצע עבירות מאותו תחום. בנסיבות אלה, ולנוכח מדיניות הענישה המקובלת להחמיר בעונשם של עברייני סמים בכלל, ואלה הנותנים ידם להפצת הנגע בפרט, אין מנוס מהמסקנה שהעונש נוטה לקולא במידה מופרזת. לפיכך יועמד המאסר בפועל על שלוש שנים וחצי. יתר חלקיו של גזר הדין, יישארו על כנם.
(בפני השופטים: אור, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' רחל מטר למערערת, עו"ד ארז מושקוביץ למשיב. 31.5.01).
בש"פ 3671/01 - דני מוסיקנט נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד שעניינן חטיפת תיקים מהולכי רגל תוך נסיעה על אופנוע (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, כבן 22 שנים, הואשם בעשרה אישומים של שוד ושל ניסיון לשוד; שני אישומים של גניבת רכב; אישום של נהיגה ללא רשיון נהיגה, ללא רשיון רכב וללא ביטוח. לפי הנטען, נעברו כל העבירות בצוותא עם אדם נוסף (להלן - "האדם הנוסף"). רוב המעשים עניינם חטיפה של תיקים מידי הולכי רגל, בזמן שהעורר והאדם הנוסף רכבו על אופנוע. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
העורר הוא צעיר לימים, אין לו הרשעות קודמות, למעט עבירה של החזקת סם לצריכה עצמית, וכן שירת בצה"ל כשנתיים בשרות קרבי. בחוות דעת פסיכיאטרית נאמר כי העורר הוא "אדם הנמצא במצוקה נפשית בעקבות המעצר. ניתן להגדיר את המצב כמצב חרדתי קשה עם פחדים שיפגעו בו... בודאי שמבחינה נפשית הדבר המתאים לו הוא להשתחרר מן המעצר ולקבל סיוע פסיכולוגי". בתסקיר מעצר של שרות המבחן הומלץ לאפשר לו "להימצא במעצר בית מלא". על כן יוכל העורר להשתחרר מן המעצר בתנאי שישהה בבית אימו, יצא ממנו רק לצורך טיפול נפשי במרפאה לבריאות הנפש, או לצורך הדיונים במשפטו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד נס בן נתן לעורר, עו"ד גב' מיה חדד למשיבה. 14.5.01).
בש"פ 4123/01 - מדינת ישראל נגד פואז בורקן ובאקר אבו חדיר
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של יידוי אבנים ופגיעה בכלי רכב (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו, יחד עם אחרים, בביהמ"ש המחוזי באשמה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בכך שיידו אבנים לכוון הכביש המחבר את שכונת רמות עם שכונת הגבעה הצרפתית בירושלים. כתוצאה מיידוי האבנים נפגעו כלי רכב שנסעו בכביש. 3 ימים לאחר מכן שוב יידו אבנים לכוון הכביש. ארבעה ממיידי האבנים נתפשו והמדינה ביקשה לעצור את כולם עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר 3 מהם בערובה. בעניינו של אחד מהם הוגש ערר לביהמ"ש העליון וניתנה החלטה לעצרו עד סיום משפטו. אחד מהנאשמים הביע הסכמה, באמצעות סניגורו, לבקשת המדינה להורות על מעצרו עד תום משפטו, וביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המדינה. ערר המדינה מופנה כנגד ההחלטה לשחרר את המשיבים בערובה. הערר נתקבל.
העבירות המיוחסות למשיבים הן עבירות חמורות במיוחד. המשיבים נקבצו לחבורה אלימה שבחרה לבצע מעשי בריונות כלפי עוברי דרך. מקצת מן האבנים פגעו בכלי הרכב. הסיכון לחיי אדם התממש בחלקו. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה המסבכות את המשיבים בעבירות המיוחסות להם ובנסיבות אלה היה מקום להיעתר לבקשת המדינה. טענת המשיבים כי חלה רגיעה ברמת ההתפרעויות באיזור בו בוצעו לכאורה העבירות, אין בה די במקרה זה, שהרי במעשיהם מחבלים המשיבים ברגיעה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עוה"ד חלבי אוואסמה וחלבי אנואר למשיבים. 27.5.01).
ע.פ. 1086+1995/01 - רמי בן ישי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בגרימת מוות בתאונת דרכים והפקרה לאחר פגיעה והחמרה בעונש הפסילה מנהיגה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה נתקבל באשר לאורך תקופת הפסילה מנהיגה).
המערער פגע תוך כדי נסיעה בבאר שבע, בהולכת רגל וגרם למותה. הוא לא עצר במקום התאונה והמשיך בדרכו לדימונה, שם הזמין גרר אשר הסיע את הרכב לתיקון במוסך בבאר-שבע. בכתב האישום המקורי יוחסה למערער עבירת הריגה, אך במסגרת הסכם טיעון תוקן כתב האישום, ולמערער יוחסו עבירות של גרימת מוות ברשלנות וכן הפקרה לאחר פגיעה. המערער הודה והורשע, וביהמ"ש גזר לו 18 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על-תנאי ועשר שנות פסילה. שני הצדדים מערערים על מידת העונש. ככל שמדובר בעונשי המאסר נדחו הערעורים ואילו באשר לתקופת הפסילה נתקבל ערעור המדינה והפסילה הועמדה על 15 שנה.
הרשלנות בה חטא המערער, גם במסגרת העבירה בה הורשע, שחומרתה פחותה מזו שיוחסה לו במקור, היא גבוהה. המערער לא הבחין במנוחה במועד, אף שהיה יכול לעשות זאת, ורשלנותו מקבלת משנה חומרה לנוכח עברו הפלילי והתעבורתי, אשר כולל גם עבירות בעלות אופי בטיחותי מובהק, ובגינן נשלל בעבר רשיון הנהיגה שלו. ואם בכך לא די, הנה חטא המערער גם בהפקרתה של המנוחה, התנהגות הראוייה לכל גנאי, הואיל והיא מעידה על זילותם של חיי אדם בעיניו של המערער. הפן האחר של ערעור זה היא העובדה, שאף שהעונש אשר הושת על המערער אינו חמור, הוא גם אינו קצר. הכלל הוא שבית משפט שלערעור אינו משית בערעור את העונש אותו היה גוזר לו ישב כערכאה דיונית. ההתערבות מצומצמת לאותם מקרים בהם קיימת סטייה מופרזת מרמת הענישה המקובלת, ואין לומר שזה המצב בעניינו של המערער, לנוכח העובדה כי הוא גם שהה מספר חודשים במעצר בית. מאידך, ראוי להרחיק את המערער לתקופה ממושכת מנהיגה, הואיל וסכנתו למשתמשים בדרך אינה טעונה עוד הוכחה. לפיכך,
יועמד עונש הפסילה על 15 שנים.
(בפני השופטים: אור, אנגלרד, א. לוי. עו"ד ש. זילברמן למערער, עו"ד דוד זכריה למשיבה. 22.5.01).
בש"פ 4127/01 - צמח ויקטור נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של הפרעה לדיוני ביהמ"ש (ערעור על מאסר בגין בזיון ביהמ"ש - הערעור נתקבל).
הנידון (המבקש) הובא לדיון פלילי בבית משפט השלום בתל-אביב. ביהמ"ש מינה לו סניגור. הנידון בחר לייצג את עצמו במשפט. במהלך עדותו של שוטר, העלה הנידון טענות שונות כנגד העד, כנגד דרך העדתו, כנגד ניהול המשפט בכללו. השופט ראה בטענות אלה טענות סרק והזהיר את הנידון שהוא גורם להפרעה לדיונים וכי "הוא עלול להאשם בביזיון ביהמ"ש". לאחר מכן, הוזהר בפעם השניה לבל יפריע לדיונים, ו"על מנת שיירגע" הכריז ביהמ"ש על הפסקה. בתום ההפסקה הוזהר הנידון פעם נוספת ואז ביקש מהשופט שיפסול את עצמו. כאן באה "הכרעת דין" שבמסגרתה הורשע הנידון בעבירה לפי סעיף 72 לחוק ביהמ"ש ובעקבותיה בא גם "גזר דין" שבמסגרתו נגזר על הנידון מאסר ל-30 ימים. הערעור נתקבל.
נראה כי כוונת ביהמ"ש היתה לנקוט בסנקציה המתוארת בסעיף 72, שעל-פיה מי שמתנהג בדרך פרועה ומבישה, או מפריע בדרך אחרת לדיוני ביהמ"ש, ניתן להרשיעו על אתר במאסר עד שלושה חודשים או בקנס. אכן, מדובר בהפרעה לדיוני ביהמ"ש שהצדיקה הטלת סנקציה נגד הנידון, המתקשה להפנים את כללי הנימוס ואת כללי הפרוצדורה שהם תנאי בלעדיו אין לדיון תקין בערכאה שיפוטית. ספק גם אם בערעור ירד המבקש לסוף העניין ואלמלא סניגורו שביקש עליו בטוב טעם, ואלמלא נציג המאשימה שהודיע כי אינו יכול להביא תיאור מספיק של עוצמת ההפרעה בביהמ"ש, בשל סמיכות הזמנים שבין מתן ההחלטה שם וקיום הדיון בערעור, היה מקום להותיר את החלטת השופט בעינה. אלא שבנסיבות האמורות ובהתחשב ביום השבת העומד להיכנס ובחג השבועות הבא בעקבותיו, ניתן להסתפק בעונש חמור פחות. לפיכך, ישוחרר הנידון בתום הקראת החלטה זו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אהרון נבון למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 25.5.01).
בש"פ 3631/01 - מדינת ישראל נגד אליהו אברמוביץ
*הארכה שלישית של מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס ותקיפה (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בשני אישומים של אינוס ותקיפה. על פי הנטען באישום הראשון, הודיעה חברתו דאז של המשיב (להלן - "המתלוננת הראשונה") למשיב כי ברצונה לסיים את הקשר שהיה ביניהם, והוא כפה עליה יחסי מין. על פי הנטען באישום השני, שנים מספר לפני האירוע שתואר באישום הראשון, זמן מה אחרי שאשתו דאז של המשיב (להלן - "המתלוננת השניה") הודיעה לו על רצונה להתגרש ממנו, כפה עליה המשיב יחסי מין. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיימו ההליכים תוך תשעה חודשים, האריך ביהמ"ש העליון, פעמיים, את תקופת המעצר בתשעים ימים. עתה מבקשת המדינה להאריך את תקופת המעצר בשלישית, בתשעים ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
התנהגותו האלימה של המשיב מעידה על מסוכנותו ועל כך מעידה גם התנהגותו אחרי שנעצר. מסוכנות זאת מצדיקה את המשך מעצרו. אשר לטענות הסניגורית בדבר הכרסום בראיות התביעה ובדבר מצבו הנפשי של המשיב, מקומן בביהמ"ש המחוזי במסגרת בקשה
לעיון חוזר. סיכומיה של הסניגוריה יוגשו עד סוף חודש מאי, כך שמותר להניח כי הכרעת הדין תינתן לפני שתיתם תקופת ההארכה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' מאיה חדד למבקשת, עו"ד גב' יהודית דויטשר-ברקן למשיב. 22.5.01).
בש"פ 3600/01 - אבו עאליה עבד אלעזיז נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של תושב בית לחם שקנה תעודת זהות של אחר וזייף אותה לצורך כניסה לישראל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, תושב בית לחם, הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בעבירות שונות בכך שקנה תעודת זהות של אדם אחר, הדביק בה את תמונתו והשתמש בה לצורך כניסה לישראל. כמו כן התחזה בפני שוטר כבעלים האמיתי של התעודה. בימ"ש השלום דחה את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי, בערר, הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
נסיבותיהן של העבירות שעבר העורר מקימות יסוד סביר לחשש ששחרורו יביא להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, אם ייגזר עליו מאסר. תחומי ירושלים ובית לחם נושקים זה לזה ועל נקלה יוכל העורר להימלט לביתו בבית לחם. עוד יש להביא בחשבון שסיומו של המשפט צפוי בקרוב מאד, כך שהפגיעה בחירותו של העורר, מבחינת אורך תקופת המעצר, תהיה מצומצמת. די בטעמים אלה כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. אם לא יסתיים המשפט בקרוב יוכל העורר לחזור ולבקש לשחררו בתנאים ובערובות כפי שקבע בימ"ש השלום.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד נאשד קאדרי לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 16.5.01).
בש"פ 1985/01 - ולרי בבייב נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, שהמועד להגשתה נמנה מיום מתן פסה"ד ולא מיום המצאת הנימוקים לבעלי הדין (הערעור נדחה).
בקשת המערער להאריך לו את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף נדחתה ע"י הרשמת בנימוק כי אי מודעותו של הסניגור לכך שהמועד להגשת עתירה שכזו, נמנה מיום מתן פסה"ד, ולא מיום המצאת הנימוקים לבעלי הדין, אינו מהווה עילה מספקת להארכת המועד. עוד הוסיפה הרשמת, כי על פני הדברים, סיכויי העתירה להתקבל אינם גבוהים, הואיל וטענות המערער הן עובדתיות בעיקרן. הערעור נדחה. אמנם, חלוף הזמן שבין מתן פסה"ד לבין המצאת הנימוקים, עשוי להוות, בנסיבות המתאימות, משום "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת העתירה. אולם, כך הוא הדבר, מקום שלא היה בידי בעל הדין, המבקש לעתור לדיון נוסף, לזרז את קבלת הנימוקים לידיו. בפרשה דנן, ניתן היה לקבל את נימוקי פסה"ד קודם למועד בו הגיעו אלה לידי המערער. יתר על כן, הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת העתירה. בצדק קבעה הרשמת, כי טעות או היעדר מודעות של בעל דין להוראות הדין, אין בהם כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד. ולבסוף - סיכוייה של העתירה להתקבל הינם קלושים.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ויקטור מזרחי למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 29.5.01).
רע"א 9442/00 - שמשון קידוחים ובניין בע"מ נגד אלגד חברה להנדסה ולבנין בע"מ ואח'
*אין לשוב לביהמ"ש ולבקש חקירת מומחה, לאחר שבהסכם פשרה ניתן פס"ד שלפיו יקבע מומחה את הסכום שהנתבע צריך לשלם לתובע (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה תביעה כספית נגד המשיבה. לאחר שנעתר ביהמ"ש לבקשתה של המבקשת לעיקול זמני במעמד צד אחד, נערך דיון במעמד הצדדים, ובמסגרתו נחתם הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין. בהסכם נאמר, כי ביהמ"ש ימנה מומחה
אשר ישום את שוויה של מכונת קידוח, וכי שווי המכונה על פי חוות הדעת ישולם ע"י המשיבה 2 לידי בא כוח המבקשת, בתוך 30 יום מיום קבלת חוות הדעת. ביהמ"ש מינה מומחה מוסכם, וזה הגיש את חוות דעתו. המבקשת הגישה בקשה למשלוח שאלות הבהרה למומחה ולחקרו בביהמ"ש במקרה הצורך. ביהמ"ש דחה את בקשת המבקשת, בקבעו כי מלשון ההסכם עולה באופן חד משמעי, כי המומחה מונה ע"י הצדדים על מנת לקבוע את שווי המכונה, וכי הסכום שייקבע על ידו ישולם למבקשת. הסכם הפשרה - כך קבע ביהמ"ש - אינו קובע מנגנון המאפשר לצדדים לשוב לביהמ"ש, ולפיכך, סיים ביהמ"ש את מלאכתו עת שנתן תוקף של פסק דין לפשרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים, כי השמאי יקבע את שווי המכונה, וכי הסכום שייקבע ישולם ע"י המשיבה 2 למבקשת, תוך 30 יום, ללא התערבות נוספת של ביהמ"ש, וללא צורך במתן פסק דין על הסכום שנקבע. הוסכם על הצדדים כי ביהמ"ש ימנה מומחה וכך נעשה. בזאת תם תפקידו של ביהמ"ש. שהרי נאמר בהסכם, כי קביעת שווי הנכס - ועמה הקביעה מהו הסכום שישולם למבקשת - תיעשה ע"י המומחה, כאשר התשלום יבוצע תוך 30 יום ממועד קבלת חוות הדעת ע"י המשיבות.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שחר הררי למבקשת, עו"ד אבי אברמוביץ למשיבים. 13.5.01).
ע.א. 189+201/01 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה "הדרים" ואח' נגד סימה גרנות ואח'
*דחיית בקשה למחיקת ערעור שכנגד על הסף (בקשת המשיבים למחיקת ערעור שכנגד - הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו ביום 27.12.98 כתב בי-דין שכותרתו "ערעור או בקשת רשות ערעור" על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב. הכותרת נוסחה כפי שנוסחה, מטעמי זהירות. ההליך התקבל לרישום ע"י המזכירות, וסומן כבקשת רשות ערעור. ביהמ"ש החליט ביום 10.12.00 ליתן למשיבים רשות ערעור. בימים 9.1.01 ו-8.1.01 הגישו המערערות ערעורים שכנגד. המבקשים מבקשים למחוק עתה את הערעורים שכנגד, וטענותיהם הן: כי הערעור שכנגד הוגש באיחור שכן היתה בידי המשיבים זכות ערעור ואם כן צריך היה להגיש את הערעור שכנגד בתוך המועד המתחיל מהגשת הערעור ולא מיום הענקת הרשות לערער. וכן הם טוענים להיעדר זיקה עניינית בין הערעור לערעור שכנגד. הבקשה למחיקת הערעור שכנגד נדחתה.
אשר לטענת האיחור - ביהמ"ש העליון התייחס לבקשה כבקשת רשות ערעור. כך התייחסו לשאלה זו גם המערערות, בתגובתן לבקשה. המשיבים מושתקים, על כן, מכוח השתק שיפוטי מהעלאת טענה סותרת, לאחר שהצליחו לזכות ברשות ערעור על סמך בקשתם. זאת ועוד, המערערות נדרשו ע"י ביהמ"ש להתייחס לבקשה כבקשת רשות ערעור ולא כערעור. כך סומן ההליך ע"י ביהמ"ש עצמו. גם סימון זה, שמקורו בעבודת ביהמ"ש, היה מקנה למערערות בסיס להארכת מועד, אילו נזקקו לכך, ואין טעם עתה לנקוט בדרך מלאכותית שכזו, אפילו נדרשה. אשר לטענה של היעדר זיקה עניינית - דרישת הזיקה מתקיימת אף אם הקשר הענייני הוא רופף, ודי בכך שלאחד העניינים יש השלכה על עניין אחר. מכאן שעל מי שטוען לחוסר דיות בזיקה, להצביע על נתק בין הנושאים השונים העומדים להכרעה. במקרה דנא, יכולות שתי השאלות העומדות על הפרק להשליך על שיעור הפיצויים לו יזכו המערערים עקב פרסום התכנית הפוגעת במקרקעין שלהם.
(בפני: הרשם אוקון. 10.5.01).
רע"א 1643/00 - פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נגד פקיד שומה ירושלים
*דחיית בקשה לקבל על הסף ערעור מס הכנסה באשר פקיד שומה לא הגיש במועד את תשובתו לערעור (הבקשה נדחתה).
בין המבקשת לפקיד השומה קיימת מחלוקת על גובה ההכנסה של המבקשת לצורך מס לשנים 93 עד 97. המחלוקת נוגעת להכנסה של 32 מליון ש"ח. ב- 26.12.99 הגישה המבקשת הודעת ערעור על שומות שהוצאו ע"י פקיד השומה. 30 יום לאחר מכן פנתה המבקשת לביהמ"ש בבקשה לקבל את ערעורה על הסף בהתאם לתקנה 7 לתקנות ביהמ"ש (ערעורים בעניני מס הכנסה), וזאת בנימוק שהמשיב לא הגיש מטעמו נימוקי שומה במועד הקצוב לכך, שהוא 30 יום ממועד המצאת הודעת הערעור לידיו. ביהמ"ש דחה את הבקשה ובינתיים הוגשו נימוקי השומה בלי לבקש הארכת מועד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין ספק כי במישור הדיוני יש ליתן חשיבות רבה למועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין, וחריגה ממועדים טעונה הגשת בקשה להארכת מועד וקיום טעמים מיוחדים למתן אורכה. מנגד, קבלת ערעור מס הכנסה בלא דיון, הינה, על פניה, בעלת משמעות כלכלית מהותית, אם לא בעלת השלכות גם מבחינות אחרות. האיחור בהגשת נימוקי השומה מטעם המדינה הוא איחור קל יחסית ולא הוסבר ע"י המבקשת במה גרם לה איחור זה לנזק או לעיוות דין. מעבר לכל אלה, יש לזכור כי הזכות לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד - אילו ניתן לבקשת המבקשת - נחשבת כיום כזכות בעלת מימד חוקתי, הנגזרת מזכות הגישה לביהמ"ש. מכח זכות זו, עשוי ביהמ"ש לבטל פס"ד שניתן במעמד צד אחד, בין מנימוקים אובייקטיביים ובין מנימוקים סובייקטיביים, העשויים, בראייה כוללת, להצדיק את ביטול הפסק.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד י. נחושתן למבקשת, עוה"ד גב' לאה מרגלית ול. דיין למשיב. 22.5.01).
בש"פ 3898/01 - מנצור ומיכאל כריכלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, ביקש המתלונן - לינג טנג - לרכוש בחנותם של העוררים מכשיר טלפון נייד ושילם עבורו. העוררים סברו כי עליו להוסיף לסכום הקניה 30 ש"ח. משלא נענה לבקשתם ועשה דרכו החוצה, חברו העוררים יחד עם אחרים ותקפו את המתלונן באכזריות. כתוצאה מתקיפתם, נגרמו לו שברים בגולגולת, בארובת העין, באף ופגיעות נוספות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של העוררים ושל אדם נוסף עד תום ההליכים. הערר נדחה.
טענתם העיקרית של העוררים היא כי הם נאלצו להתגונן, לאחר שהמתלונן תקף אותם עד כדי סיכון חייהם. ברם, מדובר בשני בחורים צעירים מגודלי גוף ובמתלונן "קטנצ'יק רזה". גם לפי עדותם של העוררים קשה להצביע על צידוק לעוצמת התקיפה, לשימוש שעשו במנעולים כבדי משקל לצורך התקיפה ולעובדה שגרמו חבלה כה קשה למתלונן. העוררים טוענים היום כי משקל הראיות לחובתם פחת בשל שהמתלונן לא ניתן לאיתור לאחר שנעלם מבית החולים. הרופאים בבית החולים הביעו דעתם כי העובדה שהמתלונן עזב את בית החולים מעוררת דאגה רבה לשלומו בשל המצב הרפואי הקשה בו היה נתון. התביעה סבורה כי עובדה זו, לאמור, עצם היעלמות המתלונן, אך מחזקת את הצורך במעצרם של העוררים, שכן חשד כבד מוטל עליהם בעניין זה. המשטרה לא ידעה כלל על דבר היעלמותו של המתלונן מבית החולים עד שבא עורך דין מטעמם של העוררים וסיפר על כך. עורך הדין העדיף שלא למסור לשוטרים את מקור הידיעה הזו. בנסיבות המקרה קמה כנגד העוררים חזקת מסוכנות וזו לא נסתרה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שאול צור לעוררים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 22.5.01).