תקציר סביר כרך נ"ז חוברת 9

ע.א. 8000/98 - יצחק מינא, עו"ד נגד שמואל ולרי ז'ובינו

*הטלת קנס לפי פקודת בזיון בימ"ש על עו"ד שלא קיים צו בימ"ש לתת דו"ח ומסמכים ללקוחותיו על הדרך בה ניהל את כספם שהופקד בידיו. *הטלת הוצאות לטובת הלקוחות בנוסף לקנס למדינה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1883/97 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בתובענה שהוגשה על ידי המשיבים נגד המערער, ששימש בעבר עורך-דין של המשיבים, בקשר לדרך הטיפול של המערער בעניינים שונים של המשיבים, ניתן פס"ד שבו חוייב המערער "למסור למבקשים [המשיבים בערעור זה] את כל תיקיהם אצלו, על כל מסמכיהם, לרבות כל מסמך או חפץ שנמסר למשיב [המערער בערעור זה] על ידי המבקשים". הוראה אחרת היתה "ליתן דין וחשבון... מלווה באסמכתאות בכתב, בדבר כל הכספים שקיבל... הדו"ח יומצא לב"כ המבקשים בחתימת המשיב [המערער דנא] או מנהל חשבונות מטעמו, יגובה באסמכתאות ויוגש כנ"ל תוך 45 יום מהיום". בית המשפט המחוזי הטיל על המערער, ביום 23.11.98, קנס על פי פקודת בזיון בית המשפט (להלן - ההחלטה), בסכום של 10,000 ש"ח ליום, החל ביום 23.12.98 וכל עוד המערער נמנע מלקיים שתי הוראות הכלולות בפסק דין שניתן נגדו. המערער הגיש ביום 17.12.98 ערעור והשופטת שטרסברג-כהן החליטה ביום 20.4.99 לעכב את תשלום הקנס עד להכרעה בערעור. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אשר להוראה הראשונה - ביום 1.10.98, ששה חודשים לאחר שניתן פסק הדין, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה, לפי פקודת בזיון בית המשפט, וטענו כי המערער טרם מסר לידיהם את הפריטים אותם חוייב למסור על פי פסק הדין. בית המשפט החליט, ביום 5.11.98, בהסכמת בעלי הדין, כי הפריטים יימסרו לידי בא-כוח המשיבים לא יאוחר מיום 16.11.98. המערער טען כי מילא אחר ההסכמה, ואילו המשיבים טענו כי המערער לא מילא אחרי ההסכמה. ביהמ"ש העדיף את עמדתם של המשיבים. במהלך הישיבה הראשונה בערעור, ביום 13.5.99, הגיעו ב"כ בעלי הדין להסכמה כי המערער ימציא לב"כ המשיבים תוך 30 ימים תצהיר המפרט את כל המסמכים והחפצים השייכים למשיבים ונמצאים ברשות המערער. מאז שהושגה ההסכמה לא הועלה עניין מסירת המסמכים והחפצים פעם נוספת בפני בית המשפט. שתיקת המשיבים מצביעה על כך כי ההחלטה מיום 13.5.99, ככל שהיא נוגעת למסירת המסמכים והחפצים, קויימה על ידי המערער. כיוון שכך נכון יהיה שלא להטיל היום על המערער קנס בשל אי קיום ההוראה הראשונה.
ג. אשר להוראה השניה - בעקבות הוראה זאת העביר המערער למשיבים דו"ח כספי הנושא את חתימתה של גב' שרון אופיר ממשרדו של המערער (להלן - הדו"ח הראשון). אולם בית המשפט המחוזי, בהחלטה נשוא ערעור זה, קיבל את טענת המשיבים לפיה הדו"ח הראשון אינו ממלא אחר מצוות פסק הדין, שכן הדו"ח נחתם ע"י הגב' אופיר שאינה מנהלת חשבונות. במהלך הישיבה הראשונה בערעור זה, הוחלט בהסכמת בעלי הדין, שהמערער יגיש דו"ח נוסף, ערוך וחתום על ידי רואה חשבון מוסמך, וביום 26.7.99 הוגש דו"ח כאמור. גם הדו"ח השני לא הניח את דעתם של המשיבים. ביהמ"ש העליון הציג בפני המערער רשימה בת 12 עניינים, וביקש לקבל את תגובתו בתצהיר. המערער הגיש תצהיר ביום 7.5.00 אך המשיבים טענו כי ההסברים הכלולים בתצהיר אינם עונים על כל השאלות שהופנו אל המערער. טענות אלה נדחו ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי "בהגשת התצהיר... מילא המערער אחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי". כתוצאה מכך הקנס שהוטל על המערער על ידי בית המשפט המחוזי, חדל לגדול ביום 7.5.00. עד למועד זה פסק הדין לא קויים בשלמותו.
ד. לפי החלטת בית המשפט המחוזי על המערער לשלם קנס בסך 10,000 ש"ח לכל יום של אי-קיום פסק הדין החל ביום 23.12.98, כך שהקנס בגין 500 ימים לערך של אי-קיום פסק הדין, מגיע לסדר גודל של 5 מליון ש"ח. בית המשפט המחוזי צדק
כאשר קבע כי המערער לא קיים את ההוראה בפסק הדין שחייבה אותו לתת דין וחשבון מלא ומפורט לגבי כספי המשיבים. החלטת בית המשפט העליון ביום 20.4.99 לעכב את תשלום הקנס שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי עד למתן פסק הדין בערעור, הקפיאה רק את חובתו של המערער לשלם את הקנס, אך לא את תחילת מניין הימים לחישוב הקנס. גם ההחלטה מיום 13.5.99 לא נועדה לשחרר את המערער מחובתו לקיים את פסק הדין של בית המשפט המחוזי אלא, כפי שנקבע במפורש בהחלטה, להביא לידי כך ש"המערער יגיש דו"ח, כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 2.4.98".
ה. אשר לגובה הקנס - הקנס שהוטל על המערער היה כבד יתר על המידה עוד במועד הטלתו, באופן שהצדיק כבר אז הפחתה ניכרת, ומכל מקום יש צורך בהפחתה כזאת בעקבות אירועים מאוחרים למתן ההחלטה. הטלת הקנס או המאסר לא נועדה להעניש את בעל הדין הסרבן בשל אי-הציות לצו אלא להביאו לידי קיום הצו. מטרה זאת דורשת, בראש ובראשונה, שהקנס או המאסר יכבידו ויקשו על הסרבן במידה ממשית, שיהיה בה כדי לאלץ אותו לציית לצו השיפוטי. באותו זמן, מטרה זאת דורשת גם שמידת ההכבדה או הקושי לא תחרוג מעל המידה הנחוצה כדי להשיג את הציות לצו. חריגה מעל למידה זאת עלולה להיחשב לפגיעה בחירות האישית או בקנין הפרטי במידה העולה על הנדרש, וכפועל יוצא, כפי שנקבע בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפגיעה בלתי-חוקית בחירות או בקנין. במקרה הנדון, השיעור היומי של הקנס שהוטל, ובוודאי השיעור המצטבר שלו, חורגים באופן משמעותי מעל הקנס שהיה נחוץ כדי להביא את המערער לקיים את פסק הדין.
ו. ההצדקה להפחתת הקנס שהוטל על המערער נובעת גם מגורמים נוספים. ראשית, בית המשפט המחוזי ביסס את הקנס על כך שהמערער נמנע מלקיים שתי הוראות הכלולות בפסק הדין, אולם במסגרת הדיון בערעור זה התברר כי אין מקום, לפחות עכשיו, לקנוס את המערער בגין אי-מסירת המסמכים והחפצים. שנית, גם לגבי ההוראה השנייה בפסק הדין, חשוב להבדיל בין התקופה הראשונה, שנמשכה שבעה חודשים לערך, שבה לא ביצע המערער כל פעולה כדי לקיים את פסק הדין. מצב זה השתנה עם הגשת הדו"ח השני מטעמו של המערער. מרבית הליקויים שהיו קיימים בעת הטלת הקנס תוקנו על ידי המערער עוד ביום 26.7.99, עם הגשת הדו"ח השני. בהתחשב בכל השיקולים שפורטו יועמד הקנס שיוטל על המערער, בגין אי-מתן הדו"ח הכספי על פי פסק הדין, על סך כולל של 40,000 ש"ח.
ז. אשר להוצאות המשפט - תוצאת הערעור היא, הפחתה ניכרת של הקנס החל על המערער, אך לא ביטול הקנס. בהתחשב בתוצאה זאת, מן הראוי לחייב את המערער בתשלום הוצאות המשפט של המשיבים. בהקשר זה יש לתת את הדעת לעבודה הרבה והמקיפה שהמשיבים נאלצו להשקיע, במהלך ההתדיינות בבית המשפט המחוזי ובערעור, כדי לגרום למערער לקיים את חובתו, הנראית מובנת מאליה, למסור להם דיווח מלא ומפורט על הדרך בה ניהל את כספם שהופקד בידיו בנאמנות. חובת הדיווח, החלה על כל נאמן, חלה באופן מוגבר על המערער, ששימש לא רק נאמן של המשיבים אלא גם עורך דין שלהם. במקום לקיים מיוזמתו ומרצונו את חובתו, אילץ המערער את המשיבים לערב את בית המשפט ביחסים שביניהם ולבקש מבית המשפט סעד שיביא למילוי החובה. וגם בכך לא היה די. קבלת הוראה מבית המשפט לא הספיקה למערער, ולפיכך נאלצו המשיבים לפנות שוב אל בית המשפט, והפעם בהליכי בזיון בית המשפט. רק היוזמה של בית המשפט, במסגרת הדיונים בערעור, היא זו שהובילה לבסוף, לאחר דחיות ועיכובים שונים, למתן הדיווח המלא, לאחר חלוף קרוב לשנתיים וחצי מאז פנייתם הראשונה לבית המשפט. לא יהיה זה ראוי שאוצר המדינה יהנה מהקנס שהמערער ישלם בשל אי-הציות
לפסק הדין, ואילו המשיבים, שהינם הניזוקים האמיתיים מאי-הציות, ייאלצו לממן מכיסם את ההוצאות שהמערער כפה עליהם. לפיכך יש לחייב את המערער לשלם למשיבים הוצאות משפט בסכום של 40,000 ש"ח.

(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט זמיר. עו"ד גיורא בן טל למערער, עו"ד יצחק זקס למשיבים. 17.6.01).

ע.א. 1659/98 - יפת לוי ואח' נגד עזרא מכפש ואח'

*סמכות בימ"ש להחיות אגודה שיתופית שנמחקה מחמת היעדר פעולות(מחוזי נצרת - ה.פ. 434/97 - הערעור נדחה).

א. בשנת 92 פירסם רשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם) הודעה, לפיה "לאחר שלושה חודשים מיום פרסום הודעה זו יימחק שמה של האגודה בני פוריה" (המשיבה השלישית). ההודעה פורסמה מכוח סעיף 59 לפקודת האגודות השיתופיות ומכוח סעיף 368 לפקודת החברות שעניינם מחיקה מחמת היעדר פעילות. בשנת 94 פרסם הרשם בילקוט הפרסומים "הודעה סופית בדבר מחיקה מפנקס האגודות השיתופיות" של האגודה. לבקשת המשיבה החייה ביהמ"ש את האגודה. השאלה הדורשת הכרעה, בה מיקדו הצדדים טענותיהם, היא שאלת סמכותו של בית המשפט להחיות אגודה שיתופית ששמה נמחק. הערעור נדחה.
ב. רישום שמה של אגודה שיתופית בפנקס האגודות השיתופיות יכול ויתבטל מחמת פירוק האגודה ויכול ויימחק מחמת היעדר פעילות. טוענים המערערים, כי אין הפקודה מכילה הסדר להחייאת אגודה ששמה נמחק מן הפנקס ולכן אין בית המשפט מוסמך להחיותה. טענה זו אין לקבלה. הפקודה מכילה הסדר לעניין הנדון, על דרך החלת הוראות מסויימות מפקודת החברות בנושא מחיקת שם חברה וביטול המחיקה. על-ידי כך הופך ההסדר שבפקודת החברות לחלק אינטגרלי מפקודת האגודות השיתופיות. המערערים מבקשים לתמוך עמדתם בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט, בפסק הדין בע.א. 103/75, (פד"י ל(2) 298), בו קבע בית המשפט כי לא קיימת בחוק, שהיה בתוקף אז, הוראה המסמיכה את בית המשפט להחיות אגודה שיתופית לאחר פירוקה, ובהיעדר הוראה כזו, אין בית המשפט מוסמך לעשות כן. אולם, בענייננו, קיים הסדר חוקי המאפשר לבית המשפט להחיות אגודה ששמה נמחק מחמת היעדר פעילות.
ג. קיים גם הבדל מהותי בין החייאת אגודה שיתופית לאחר שפורקה - כפי המקרה בו דן פסק הדין שם - לבין החייאת אגודה לאחר שנמחקה מחמת היעדר פעילות. פירוק אגודה לשם חיסולה הוא תהליך משפטי שעל פיו מביאים את עסקי האגודה לסופם ומחסלים את האגודה. לעומת זאת, מחיקת אגודה מן הפנקס איננה מותנית בפירוקה של האגודה והיא מתרחשת הן כאשר האגודה לא התחילה למעשה לפעול והן כאשר התחילה בפעילות וחדלה ממנה. משלא פורקה, יכולה היא לשוב ולפעול ואם נמחק שמה מחמת היעדר פעילות ניתן להחיותה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אפרת ואש למערערים, עוה"ד קורין יעקב וגב' רות גורדון למשיבים. 19.6.01).

ע.א. 655+725/99 - יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ נגד מדינת ישראל

הערכת פריט של טלפון סולולרי לצרכי מכס. ההוכחה הנדרשת לצורך החלטה מינהלית(מחוזי ת"א - ה.פ. 1453/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. יורוקום עוסקת ביבוא של טלפונים סלולריים מייצורה של חברת "נוקיה". בין השנים 1994 עד 1997 ייבאה יורוקום מארצות-הברית ערכות טלפונים. הערכה כללה
טלפון סלולרי, מטען ושתי סוללות (עבה ודקה). רשויות המכס סיווגו תחילה, לצורך קביעת שיעור מיסי הייבוא, את ערכת הטלפון בכללותה כ"טלפון אלחוטי" כך שגם הסוללה הדקה נכללה בערכה. בהתאם להסכם אזור סחר חופשי בין ארצות-הברית לבין ישראל, הערכות פטורות ממכס. באוקטובר 1996, התברר לרשויות המכס כי יורוקום נהגה להפריד את הסוללה הדקה מן הערכה ולמוכרה בנפרד, כך שיש לסווגה סיווג שונה שלפיו חל מכס על הסוללה הדקה. יורוקם טענה, בין היתר, כי יצרן הסוללה הדקה שוכן בפינלנד, ארץ שמוצריה פטורים גם הם ממכס, בהתאם להסכמי הסחר עם הקהיליה האירופית. בית המשפט המחוזי ייחס את הסוללה הדקה לפריט בצווי תעריף המכס, שאמנם אינו פוטר כליל את יורוקום, אך אינו עולה כדי השיעור שבו חפצה המדינה. באשר לטענה בדבר היות הסוללה תוצרת פינלנד, מצא בית המשפט המחוזי כי על פי סעיף בצו תעריף המכס, המסדיר את הפטור, יש להציג לרשות המכס "תעודת מקור" המעידה על מקורם של הטובין. יורוקום לא הציגה "תעודת מקור", ועל כן, כך קבע בית המשפט, אין יורוקום זכאית לפטור ממכס. שני הצדדים ערערו על החלטת ביהמ"ש המחוזי. ערעור יורוקום נתקבל.
ב. יורוקום עמדה במיוחד על הבעייה של המצאת "תעודת מקור" בדבר ארץ ייצור הסוללות. היא הציגה לבא כוח המדינה מכתב מסוכן המכס שלה ומספר חשבונות ספק, אשר הוצאו בעבור משלוחים של סוללות ליורוקום בתקופה הרלוונטית, שמהם עולה לכאורה כי אותן סוללות יוצרו בפינלנד. המדינה סרבה להסתפק במסמכים וביהמ"ש העליון נעתר לבקשת יורוקום כי הסוללה שהוצגה בבית המשפט תועבר לידי יצרן המצברים בפינלנד, ותבקש לאשר, אם הוא יכול, אם המצברים נשוא המשלוח שבמחלוקת יוצרו בפינלנד. בעקבות החלטה זו המציאה יורוקום אישור מפינלנד בדבר ייצור הסוללות בפינלנד, אך המדינה סרבה להסתפק וטענה כי האישור אינו מספק וכי היה צריך להוסיף תצהיר של היצרן. טענה זו נדחתה. בהחלטת ביהמ"ש העליון בדבר הפנייה ליצרן נקבע כי היצרן יאשר אם הסוללות יוצרו בפינלנד. לא נדרש כי האישור יגובה בתצהיר. החלטה בדבר מתן פטור ממכס היא החלטה מינהלית. מכאן שאופן הוכחת ארץ ייצור של הסוללות אינה כפופה לכללי הפרוצדורה ולכללי הראיות הנהוגים בבתי המשפט כי אם לכללים בדבר ראיות מינהליות. המכתב מאת המנהלת הלוגיסטית של "נוקיה" הוא בהיר, מדוייק וחד משמעי. למכתב זה מתווסף תצהיר מנכ"ל יורוקום, שגם הוא בעל ערך הוכחתי לצורך החלטה מינהלית. על יסוד אלה יש לקבוע, כי ארץ הייצור של הסוללות היא פינלנד. לפיכך זכאית יורוקום להנות מפטור ממכס בגין הסוללות.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד גב' מיכל זילברשטיין למערערת, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 19.6.01).

ע.א. 5609/97 - יעל ומשה גולדברט ואח' נגד בלייכר זיכהולץ... בע"מ (בפירוק זמני) ואח'

דחיית תביעה נגד מהנדס על יסוד הסכם בדבר פיקוח של המהנדס על ביצוע עבודות בנייה. הפחתה בסכום שכ"ט עו"ד שנפסק(הערעור נדחה פרט לענין שכ"ט עורך דין).

א. המערערים הם 67 משתכנים בשכונה בכרמיאל (להלן - "השכונה") שנועדה לשמש למגוריהם של עובדים ברשות לפיתוח אמצעי לחימה (להלן - "רפא"ל"). את בניית השכונה יזמה רפא"ל, שיסדה עמותה. העמותה כרתה חוזה (להלן - "חוזה הבנייה") עם המשיבה (להלן - "הקבלן"). כמו כן כרתה העמותה חוזה עם המשיבה 2 - (להלן - "המהנדס"), שעיקריו הן התחייבויותיו של המהנדס לפקח על ביצוע עבודות הבניה, לרבות טיב העבודות, החומרים והמוצרים (להלן - "חוזה הפיקוח"). לפי חוזה הבנייה
המציא הקבלן לעמותה כתבי ערבות על שמה, עבור כל אחד מן המשתכנים, "להבטחת מילוי התחייבויותיו" (להלן - "הערבויות"). במהלך הבנייה נתגלו פגמים בבתי המערערים. בשל קשיים כספיים שהיו לקבלן, הסכימה העמותה כי החזקה בבתים שניתן היה לקבוע כי הושלמו תימסר למשתכנים, תוך התחייבות מצדו של הקבלן לתקן פגמים שיש לתקנם. לפיכך הוחזרו לו רוב כתבי הערבויות. משלא תיקן הקבלן את הפגמים, גבתה העמותה את הכספים לפי הערבויות שנותרו בידיה אך אלה לא הספיקו לצורך מימון עבודות התיקונים. המערערים הגישו תביעה נגד המשיבים ובית המשפט המחוזי מינה מומחה שיבדוק את הבתים, יפרט את ממצאיו וכן יקבע את עלות התיקונים. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי כי הקבלן אחראי לליקויים שמצא המומחה. על פי חוות דעתו של המומחה חייב את הקבלן לפצות כל אחד מן המערערים בסכומים שנקבעו בחוות הדעת, וכן "פיצוי לא ממוני" בסכום שקבע. מאידך דחה בית המשפט את תביעתם של המערערים נגד המהנדס. הוא קבע כי המהנדס יצא ידי חובותיו על פי חוזה הפיקוח. בית המשפט חייב את "כל אחת ממשפחות התובעים יחד ולחוד לשלם לנתבע 2 (המהנדס) שכ"ט עו"ד בסך 2,000 שקלים". הערעור על דחיית התביעה נגד המהנדס נדחה פרט לעניין שכר הטרחה.
ב. חובותיו של המהנדס הוגדרו בפירוט בחוזה הפיקוח. על פי הראיות שהובאו יצא המהנדס ידי חובותיו על פי החוזה. המהנדס נתן דעתו על הפגמים שגילה, התריע עליהם לפני העמותה ולפני הקבלן ואף הציע דרכים לתיקונם. יתר על כן, מנהליה של העמותה - לרבות אלה ששימשו בתפקיד "המנהל" - העידו בפירוש על שביעות רצונם הגדולה מאופן מילוי תפקידו של המהנדס.
ג. נושא אחד שבו יש להתערב הוא סכום שכר הטרחה שנפסק לחובתם של המערערים לזכות המהנדס. אכן, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא אלא כאשר לקתה הפסיקה במשגה חמור. זאת ועוד, כפי שציינו המערערים עצמם, "משפט זה השתרע על פני ישיבות רבות וממושכות", הדיונים התארכו והוגש חומר טכני רב. דבר המצדיק, לכאורה, פסיקת הוצאות בשיעור גבוה. אף על פי כן נראה כי בנסיבות העניין הסכום הכולל של שכר הטרחה - 134,000 ש"ח - שנפסק על פי חישוב של 2,000 ש"ח לכל אחת מ-67 משפחות המערערים, גבוה במידה המצריכה תיקון. לפיכך יבוא במקום הסכום שנפסק סכום של 50,000 ש"ח.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד ג. פרמינגר וג. אחי-דרור למערערים, עוה"ד א. מזור וא. גרטש למשיבה. 13.6.01).

ע.פ. 568/99 - עסאף עסאף נגד מדינת ישראל

*הרשעה בייבוא וסחר בסמים. *חסיון נגד גילוי זהות סוכן סמוי בעיסקת סמים. *חוקיות האזנה לשיחות בין תושב דרום לבנון לתושב ישראל כאשר ההאזנה בוצעה בו זמנית בישראל ובלבנון. *חומרת העונש בעבירה של יבוא וסחר בהירואין(מחוזי נצרת - ת.פ. 621/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).א. המערער הורשע בשלוש פרשיות של ייבוא וסחר בהירואין במשקל כולל של 2,5 ק"ג. בשלוש הפרשיות היו מעורבים שלושה תושבי ישראל: יונס עודה, אנואר פארס ונאיף מחמוד שהועסק על ידי אנואר בעסקי סמים. בית המשפט המחוזי השתית את הרשעתו של המערער על הודעתו של יונס - שאותה קיבל כראייה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, ועל עדותו של נאיף בבית המשפט, שהיו אמינות בעיניו, וכן על ראיות נוספות ששימשו לו "כראיות מסייעות ומחזקות גם יחד לראיות מפי יונס ונאיף". במהלך המשפט נתן השר לביטחון פנים תעודת חיסיון שלפיה גילוי מידע או מסירתו בנושאים שפורטו בתעודה יש בהם כדי לפגוע בענין ציבורי חשוב. בין אלה "כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות כיצד נוצר הקשר בין קצין המשטרה המכונה 'משה' ובין יונס עודה". הסניגור עתר לגלות את זהותו של אדם אלמוני (להלן - "איש
הקשר") אשר, לפי הנטען, יצר את הקשר בין קצין המשטרה המכונה "משה" - שהוא כמסתבר הסוכן הסמוי - לבין יונס. על זהותם של שניים אלה, לרבות על דרך יצירת הקשר, הוטל חיסיון. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי אין שייכות לאיש הקשר ולשאלה אם סחר הנאשם בסם עם יונס אם לאו. כן קבע כי חשיפת זהותו עלולה לגרום לנזק בל יתוקן לאינטרס ציבורי חשוב. מאידך, גילויו לא יתרום להגנתו של הנאשם כהוא זה. בעקבות הרשעתו גזר ביהמ"ש למערער 11 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. טענתו הראשונה של המערער מתייחסת לחיסיון שהוטל על גילוי זהותו של איש הקשר. מסעיף 45 לפקודת הראיות עולה שאם חומר החקירה שלגביו ניתן צו חיסיון חיוני להגנתו של נאשם ("עשיית צדק") יש להסיר את החיסיון, אפילו עלול הגילוי לפגוע בענין ציבורי חשוב. לצורך ההכרעה בשאלה אם ראייה היא חיונית להגנת הנאשם יש לבחון אם מצוי בה פוטנציאל ראייתי מספיק כדי לעורר ספק סביר - על פי קנה מידה אובייקטיבי - לגבי אשמתו של הנאשם. העיון בחומר החקירה החסוי בענייננו, מראה בברור כי איש הקשר לא היה קשור לשלב העברת הסם מידיו של המערער לידיהם של אנואר ונאיף - אלא היה קשור רק לשלב השני, של מכירת הסם ע"י השניים, שבו לא היה המערער מעורב. כך שבחומר החקירה החסוי אין דבר כלשהו שיש בו כדי לעורר ספק לגבי אשמתו של המערער. מאידך גיסא, גילויו של חומר החקירה החסוי עלול לפגוע בענין ציבורי חשוב.
ג. טענה אחרת של המערער היתה כי נסיבות הבאתו לישראל מעלות לגביו "הגנה מן הצדק". לטענת הסניגור לחצו אנשי צבא דרום לבנון על המערער להגיע לכלא אלחיאם לחקירה "בנושאים ביטחוניים", ואחרי הבטיחו לו שייחקר בלי להכניסו לישראל, התייצב בכלא אלחיאם. המערער היה עצור שם במשך 15 ימים ולאחר מכן הועבר על ידי שוטרים ישראלים לחקירה בישראל. דין הטענה בדבר "הגנה מן הצדק" העומדת למערער להידחות, משני טעמים: ראשית, לפי ההלכה הפסוקה, כאשר לבית המשפט בישראל סמכות עניינית, אין חוקיות ההליך מושפעת מן הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השיפוט של המדינה; שנית, הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" אכן הוכרה במשפט הישראלי, אולם צומצמה למקרים נדירים וקיצוניים שבהם התנהגות הרשות היתה "התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" או במקרה שבו "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת". אין לומר כי התנהגותה של הרשות בפרשה שלפנינו היתה כזו.
ד. טענה אחרת בפי הסניגור כי ההאזנות לשיחותיו של המערער בלבנון היו שלא כדין. לדעתו, לא חל חוק ההאזנה על דרום לבנון וממילא אין בית משפט בישראל מוסמך להתיר האזנות סתר לטלפון בדרום לבנון. גם טענה זאת יש לדחות. המשטרה האזינה למערער בנפרד, בשתי עמדות, על פי היתרים שניתנו לפי חוק ההאזנה. העמדה האחת האזינה לטלפון בביתו של המערער בלבנון והעמדה השניה האזינה לטלפון של יונס בישראל. בהאזנות נקלטו שיחותיהם של המערער ושל יונס זה עם זה. חוק ההאזנה אינו דורש היתר האזנה לשיחותיו של כל אחד מן המשתתפים בשיחה, או לשני "קצוות" הקו שמאזינים לו, ודי בהיתר להאזין לאחד מהם כדי להכשיר את ההאזנה. מכאן, שאפילו לא היו ההאזנות לטלפון שבביתו של המערער קבילות כראייה, היו ההאזנות לטלפון שבביתו של יונס בישראל - שבהן הוקלטו שיחותיהם של השניים - קבילות כראיה.
ה. אשר לעונש - הסניגור טען כי העונש שנגזר על המערער חמור מהעונשים שנגזרו על המעורבים האחרים בפרשה במידה המצדיקה התערבות. עוד הדגיש כי המערער הוא
תושב דרום לבנון ולפיכך מאסרו בישראל מכביד עליו במיוחד. מנגד טענה התובעת כי עונשו של המערער איננו חמור ביחס לרמת הענישה המקובלת, ומכל מקום, העונשים שנגזרו על יונס ונאיף אין בהם כדי לשמש קנה מידה ראוי, שכן עם יונס נערך הסדר טיעון ואילו חלקו של נאיף היה קטן מחלקם של המערער ושל אנואר. בחינת תפקידיהם של המעורבים וכן השוואת העונשים שנגזרו על כל אחד מהם, מצדיקה את המסקנה, שהעונש שנגזר על המערער נמדד לו כמידתו.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד אביגדור פלדמן וראפי מסאלחה למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 19.6.01).

רע"א 8113/00 - דפנה שפר ואח' נגד תרבות לעם בע"מ ואח'

*המדיניות בהענקת סעד זמני, כאשר היה שיהוי בבקשה וכאשר מדובר ב"זכות נטענת" ולא "זכות מוכחת" (זכות קניינית במילונים של אבן שושן)(הבקשה נדחתה).

א. המנוח אברהם אבן-שושן, שנפטר בשנת 1984, היה מחברן של יצירות מקיפות בתחום המילונאות העברית. המבקשים הם יורשיו של המנוח. במשך עשרות שנים הוצאו לאור מילוני אבן-שושן על-ידי הוצאת קריית ספר. גם לאחר פטירת המנוח הוציאה קריית ספר לאור, ושיווקה למכירה, מהדורות נוספות של המילונים. המשיבה היא חברה שעיסוקה בשיווק ומכירה של ספרים. בין היתר עסקה בהפצת מהדורות שונות של מילוני אבן-שושן, אותם רכשה מהוצאת קריית ספר. בשנת 1993 ביטלו המבקשים את החוזים שכרת מורישם עם קריית ספר ודרשו מקריית ספר לחדול לאלתר מהדפסה ומהפצה של המילונים. קריית ספר דחתה את הדרישה, והמבקשים עתרו למתן צו-מניעה זמני, שיאסור על קריית ספר כל שימוש מסחרי ביצירות המנוח. בקשתם נדחתה, קריית ספר המשיכה להפיץ את מילוני אבן-שושן. לבקשת המבקשים צירף בית המשפט, כנתבעים נוספים מספר מוציאים לאור ומפיצים, שלפי הנטען פעלו מטעמה של קריית ספר בהוצאת והפצת יצירות של המנוח. המשיבה לא נמנתה עם הנתבעים שצורפו. ביום 22.12.1998 קיבל בית המשפט את תביעתם של המבקשים וקבע כי קריית ספר הפרה את חיוביה על-פי החוזים, וניתן תוקף להודעת המבקשים בדבר ביטולם של החוזים. הוצא צו מניעה האוסר על קריית ספר לעשות שימוש כלשהו בזכות היוצרים שביצירות אבן-שושן.
ב. כעבור יותר מארבעה חודשים פנה ב"כ המבקשים, לראשונה, למשיבה בדרישה כי תחדל להפיץ את מילוני אבן-שושן. הוא צירף למכתבו העתק מצו המניעה שנכלל בפסק הדין. בתשובתו טען ב"כ המשיבה כי את המילונים שברשותה רכשה המשיבה מקריית ספר בתמורה ובתום לב, לפני מתן פסק הדין לזכות המבקשים ומכאן שבגין מלאי המילונים המצוי ברשותה עומדת לה הגנת תקנת השוק. ביולי 2000, כ - 19 חדשים לאחר מתן פסה"ד נגד קריית ספר הגישו המבקשים נגד המשיבים תביעה למתן צו מניעה ולמתן חשבונות. ביחד עם תובענה זו עתרו למתן סעדים זמניים במעמד צד אחד, בכללם צו-מניעה זמני, מינוי באי כוחם ככונסי נכסים והסמכתם להיכנס לחצרי המשיבה ולתפוס מרשותה את "הספרים המפרים" וכן את כל המסמכים הקשורים בעסקי ההפצה של ספרים אלה. הבקשה הובאה לפני השופטת סירוטה, שבו ביום החליטה להיעתר - על יסוד הנטען בה ובהיעדר המשיבים - לכל עתירותיה. כשהם מצוידים בצו בית המשפט, הופיעו ב"כ המבקשים, במקום עיסקה של המשיבה ונטלו עימם את כל מערכות ("סטים") של "המילון החדש". לאחר כשבועיים הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול הסעדים הזמניים. בקשה זו נדונה, במעמד שני הצדדים, לפני השופט זפט, שהחליט לבטל את הצווים ולהורות לכונסי הנכסים להחזיר למשיבה את כל הספרים
והמסמכים שתפסו מרשותה. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור ובקשתם נדחתה.
ג. המצג העובדתי שהציגו המבקשים בביהמ"ש המחוזי ושעל יסודו נתנה השופטת סירוטה את צו המניעה במעמד צד אחד לקה בחסרים מהותיים. משנתבררו לבית המשפט המחוזי, מפי המשיבים, העובדות לאשורן, קבע השופט זפט בהחלטתו, כי "בלהיטותם להשיג את הצווים הארעיים במעמד צד אחד... העלימו המבקשים במתכוון שורה של מסמכים חשובים שהיה בהם, לו הוצגו בפני בית המשפט, כדי להניא את בית המשפט ממתן הצווים המבוקשים". השופט הוסיף כי פרקליטיהם של המבקשים "...לא עמדו ברמת ההתנהגות הנדרשת מהם... והכשילו את בית המשפט במתן צו דרסטי שמעיקרא לא היה מקום לתתו...". בבקשה לרשות ערעור התרעם ב"כ המבקשים על הביקורת הקשה שמתח השופט על פרקליטי המבקשים. לטענתו נבע המחדל מ"טעות בתום לב של פרקליט צעיר וחסר ניסיון", שטיפל בתיק במשרדו.
ד. גם אם מקבלים את ההסבר שהמחדל לא נבע מכוונה להטעות את בית המשפט, אין בכך כדי להועיל למבקשים. הלכה היא, כי "מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוואנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוואנטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו... מה יש לגלות לבית המשפט". חובה זו אינה מותנית בגילו, בכישוריו או בנסיונו המקצועי של מי מבאי-כוחו. בבקשתם לקבלת סעדים זמניים הפרו המבקשים את חובתם לנהוג בתום-לב בהליך הדיוני. ביצוע הצווים שהושגו על-ידי המבקשים במעמד צד אחד גרם נזק למשיבים, וקשה להלום שהמבקשים לא יכלו לצפות מראש תוצאה זו. מהלכם הבלתי-ראוי של המבקשים היווה שיקול מרכזי, שבית המשפט המחוזי רשאי היה לייחס לו משקל רב בגיבוש החלטתו לדחות את בקשתם.
ה. בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו, גם על השיהוי בו לקתה הגשת הבקשה. המבקשים טענו, כי רק לאחר מתן פסק הדין בתביעתם נגד קריית ספר נודע להם אודות מעורבותה של תרבות לעם בעסקי ההפצה של מילוני אבן-שושן. לכאורה, אין הדבר כך, ואולם, גם אם מניחים, כי דבר מעורבותה של תרבות לעם נודע למבקשים רק לאחר מתן פסק הדין, קשה למצוא הסבר לעובדה שאת תביעתם הגישו המבקשים קרוב לשנה וחצי לאחר מתן פסק הדין וכשלושה-עשר חודשים לאחר שתרבות לעם דחתה לראשונה את דרישתם להימנע מהפצת הספרים, בטענה כי עומדת לה הגנתה של תקנת השוק.
ו. המבקשים טוענים, כי בהתחשב במהות התובענה (המבוססת על זכות קניינית) ובמטרתם של הסעדים הזמניים (המיועדים להגן על הזכות האמורה) אין בכוחו של השיהוי כדי להכשיל את הבקשה. לעניין זה יש להבחין בין תביעה למתן צו-מניעה (או צו-עשה), שמטרתו להגן על זכות קניינית מוכחת, לבין בקשה למתן צו כאמור, כסעד ביניים, שמטרתו להגן על זכות קניינית נטענת. גם אם השיהוי במקרה הנדון לא גרם נזק למשיבים, יש בו ראייה להשלמת המבקשים עם קיום מצב בו תמשיך המשיבה בהפצת המילונים עד לחיסול המלאי שנרכש על-ידה לפני מתן פסק הדין.
ז. את זכותה הנטענת להפיץ את המילונים, שהיו ברשותה ביום הגשת התביעה, סמכה המשיבה על הטענה כי על רכישת המלאי האמור עומדת לה הגנתה של תקנת השוק. ב"כ המבקשים טוען כי גם אם יעלה בידי המשיבה להראות כי רכשה את המילונים בתנאים המחילים על רכישתה את הגנתה של תקנת השוק, הרי שלאור הוראתו של סעיף 2(2) לחוק זכות יוצרים, אין בתקנת השוק כדי לחסנה מפני אחריות להפרת זכות היוצרים הכרוכה בהפצה מסחרית של המילונים. נראה כי בשאלה זו עתידה להתמקד המחלוקת המשפטית המרכזית, שהצדדים יעמידו להכרעת בית המשפט המחוזי במשפט העיקרי.
בנסיבות אלו ומכיוון שדי בטעמים שנמנו עד כה כדי להוביל לדחיית בקשת המבקשים, אין צורך לדון עתה בשאלה זו.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד ש. כהן למבקשים, עו"ד א. ברימר למשיבים. 13.6.01).

ע.א. 2307/99 - מכלוף רפאל נגד חג'ג' קלימו ואח'

דחיית בקשה לרישום זכויות במבנה שנבנה על קרקע המהווה רכוש משותף. עיסקה בחלק מיחידה בבית משותף ללא שינוי הרישום של הבית המשותף(מחוזי חיפה - ה.פ. 36352/97 - הערעור נדחה).

א. על קרקע שבבעלותה של הקק"ל (באמצעות המינהל), נבנה בשנות החמישים בית של ארבע דירות בשטח של 38.70 מ"ר כל אחת. הדירות הוחכרו לדיירים. אחת הדירות הוחכרה לאדם בשם קריסקה. בחודש אוגוסט 1959, מכר קריסקה את כל זכויותיו בנכס ליוסף מכלוף. בהסכם המכר צויין כי, בנוסף לדירה, קריסקה הוא בעל זכויות במחסן בלוקים הנמצא בחצר הבית וכן במחסן קטן מעץ. בחודש נובמבר 1959, נרשם הבית, כבית משותף. בתת חלקה 4 שנמכרה לקריסקה הוגדר שטח רצפתה של הדירה, בהבדל משלוש הדירות האחרות, כשטח של 60.12 מ"ר, כשבתיאור הדירה צויין "שני חדרים, שירותים ומחסן". מתיאור זה עולה, לכאורה, כי המחסן, ששטחו היה כנראה כ- 22 מ"ר, היה מלכתחילה חלק של הדירה בתת חלקה 4. בשנת 1961 העביר יוסף מכלוף את החזקה בשטח המחסן לאחיו רפאל מכלוף (המערער). רפאל מכלוף, הפך את המחסן לדירה, אשר התפשטה בסופו של דבר עד שטח כולל של 128 מ"ר. בנייה זו נתקלה בהתנגדות ונעשתה ללא היתרי בנייה. בשנת 1962, מכר יוסף מכלוף את זכויותיו בדירתו למאיר דהירי. הסכם המכר לא כלל את שטחי המחסן.
ב. בשלב כלשהו, כנראה בשנות השמונים, הגיש המערער בקשה למינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) ל"פיצול הבית המשותף" ורישום דירת מגוריו כיחידה חמישית בו. המינהל דרש להביא הסכמת השכנים. ביום 11.11.97, הגיש המערער בקשה לבית המשפט המחוזי להצהיר כי הינו "זכאי להירשם כחוכר לדורות של חלק מתת חלקה 4 ... בשטח של 128 מ"ר... ולחילופין ברכוש המשותף הצמוד ל[תת חלקה 4]... באופן ששטח בן 128 מ"ר ירשם בחכירתו הייחודית...". עמדת המינהל היתה כי המבקש יצר עובדות בשטח, תוך השתלטות שלא כדין על קרקע של קק"ל.
ג. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא קיבל היתר מהמינהל לבנות את ביתו במתחם המחסנים וכי אין ראיות לכך שלאחיו היו זכויות במתחם זה. לא הוכח שדמי החכירה ששילם יוסף מכלוף למינהל שולמו בגין מתחם המחסנים, ויש להניח כי מדובר בתשלום עבור הדירה אותה רכש. לפיכך פסק בית המשפט שלא היה בכוחו של יוסף מכלוף להעביר לאחיו זכויות במתחם המחסנים שלא היו בידו מלכתחילה. בית המשפט הוסיף כי הוא מקבל את עמדת המינהל כי רישומו של המערער כבעל זכויות בלעדיות ברכוש המשותף, או בחלק ממנו, מותנה בהסכמת יתר השכנים. בענין זה נקבע, כי העובדה שחלק מהשכנים לא התנגד באופן פעיל להחזקת המחסנים על ידי המערער או לבנייה במתחם, אינה מספקת בכדי להוות ויתור על חלקיהם ברכוש המשותף. הערעור נדחה.
ד. גם בהנחה שהמערער רכש זכויות במחסן - הרי המדובר היה במבנה של כ- 22 מ"ר, בעוד אשר שטח הבית העכשווי שבו מחזיק המערער משתרע על 128 מ"ר. נמצא, כי המערער השתלט שלא כדין על מעל ל- 100 מ"ר מן השטח, שלכל הדעות הוא רכוש משותף של כלל הדיירים. בעלי הדירות הם שותפים בחלקים בלתי מסויימים בשטח החצר. המערער אינו בעל דירה על פי רישום הבית המשותף. לכן, אין לו חלק ברכוש המשותף של בעלי הדירות המקוריות. בנייתו תוך הפרת זכויות השכנים ברכוש המשותף,
לא זו בלבד שהיא מונעת את שימושם ברכוש זה, אלא גם גורעת מאחוזי הבנייה שעשויים היו לעמוד לרשות כלל השכנים.
ה. באשר למחסן המקורי - המצב מורכב מעט יותר. לפי רישומו המקורי של הבית המשותף, מחסן זה היה חלק מן הדירה בתת חלקה 4. מבחינה פורמלית אין מדובר בהצמדה של רכוש משותף, משום שמלכתחילה מחסן זה צורף לדירה עצמה, והרי אין מניעה לרשום דירה המורכבת מחלקים שאינם רצופים. אולם, ספק רב אם ניתן היה להפריד בין דירת המגורים לבין המחסן בעת העברתם לאחרים. היות והדירה מהווה יחידת מקרקעין אחת, אין לעשות עיסקה בחלק מן הדירה ללא שינוי מתאים ברישום הבית המשותף. יתירה מזו, העברת הזכויות הקנייניות בדירה היא עיסקה במקרקעין הטעונה רישום בפנקסי המקרקעין. רישום כזה לא נעשה על ידי המערער.
ו. היעדר רישומה של זכות החכירה, משמיטה את הקרקע מתחת לרגלי טענה נוספת של המערער כי על פי הוראת סעיף 78 לחוק המקרקעין, ניתן להשכיר חלק מסויים של מקרקעין, גם אם אינו בבחינת דירה בבית משותף, ולכן בעל הדירה יכול היה להחכיר את המחסן בחכירת משנה לאח יוסף מכלוף, מבלי להיזקק לשינוי הרישום של חלקי הבית המשותף. הקניית זכות החכירה במחסן לא הושלמה בהיעדר רישום, ולכן אף טענה זו אינה יכולה לעמוד. לבסוף, כל הדיון במעמד המחסן אינו עוד בעל משמעות מעשית, משום שהלה נעלם מזמן שעה שנבלע לתוך מבנה המגורים ששטחו גדול ממנו מעל לפי חמישה. לכן, השאלה מה היה מעמדו של המערער לו הצטמצמה דרישתו למחסן בצורתו המקורית אינה מעשית עוד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד ציגי דיקשטיין למערער, המשיבים לעצמם, עו"ד משה גולן לקרן קיימת. 10.6.01).

ע.א. 3629/00 - זיוה לוין נגד גד שילר עו"ד הנאמן בפש"ר של גדעון לוין ואח'

*זכותו של נושה המערער לביהמ"ש על החלטת נאמן בפשיטת רגל להעיד בביהמ"ש גם אם לא צירף תצהיר לערעור(הערעור נתקבל).

א. המערערת הגישה תביעת חוב כנגד גיסה לשעבר, פושט הרגל גדעון לוין. המשיב דחה את תביעת החוב. המערערת הגישה ערעור על החלטת המשיב לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי דין הערעור להידחות על הסף לנוכח העובדה כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר. חרף זאת, התיר בית המשפט למערערת להביא עדים מטעמה, ולאחר ששמע אותם קבע, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח את תביעתה. בערעור העלתה המערערת טענות שונות לגופם של דברים ולבסוף טענה כי לא נכון היה לסרב לאפשר לה להעיד רק משום שלא צרפה תצהיר לערעורה על החלטתו של המשיב. הערעור נתקבל.
ב. צודקת המערערת בטענתה האחרונה, שדי בה כדי להצדיק את קבלתו של הערעור. תקנה 96(א) לתקנות פשיטת רגל, קובעת כי נושה רשאי לערער על החלטת הנאמן בעניין תביעת חוב שהגיש. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת להעיד בפניו, משום שסבר כי יש לנהוג בהליך אותו יזמה המערערת כבכל "בקשה" המוגשת לבית המשפט, ועל פי הוראתה של תקנה 241 תקנות סדר הדין האזרחי, בקשה כזו צריכה להיות נתמכת בתצהיר. אך בפרק העוסק בסמכותו של בית המשפט לעניין פקודת פשיטת רגל גם נקבע: "רשאי בית המשפט... לקבל בכל ענין את כל הראיות או מקצתן בעל פה או בתצהיר או מחוץ לישראל על ידי שלוח". הנה כי כן, לא זו בלבד שדרישת "התצהיר" אינה כלולה בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל והתקנות שהותקנו על פיה, אלא שלבית המשפט גם ניתנה סמכות רחבה לשמוע עדים, גם בעל-פה, ושלא על דרך תצהיר.
ג. כך או כך, תביעת החוב שהגישה המערערת לנאמן, נוסחה כתצהיר אשר אומת על ידי בא-כוחה, ובו נכללו העובדות עליהן ביססה גם את ערעורה בפני בית המשפט המחוזי. והרי אותו תצהיר היה חלק מנספחיה של הודעת הערעור אותה הגישה המערערת לבית משפט קמא, וניתן היה לראות בו, גם לדעת המדקדקים, כיציאת המערערת ידי החובה המוטלת עליה על מנת להכשיר את הדרך להעדתה במסגרת הערעור. משהדבר לא נעשה בערכאה הראשונה, יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת לאפשר למערערת להעיד בפניו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד יוסף הס למערערת, עו"ד גד שילר למשיבים. 12.6.01).

ע.פ. 4471/00 - מוחסן אגא נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הצתת חפצים ע"י אסיר בתא המעצר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בהיותו עצור במשטרת נצרת הצית המערער מגבת ושמיכה בתא המעצר. כתוצאה מכך פרצה שריפה שהסבה נזקים למבנה תאי המעצר והעמידה בסכנה את העצירים, בכללם המערער. המערער הורשע על יסוד הודייתו בעבירת הצתה, ולבקשתו הרשיעו בית המשפט בשורת עבירות נוספות, שהיו תלויות ועומדות נגדו, ובכללן העלבת עובד ציבור, איומים, תקיפה, התפרצות למקום מגורים וגניבה וכן החזקת רכוש גנוב ומכשירי פריצה. ביהמ"ש גזר למערער 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. כן הופעלו נגדו 18 חודשי מאסר על-תנאי, מחציתם במצטבר. חלק מן העבירות בוצעו בהיות המערער אסיר ברשיון, ועקב כך החליטה ועדת השחרורים להפקיע מרשיונו שישה חודשים נוספים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
לחובת המערער הרשעות בעבירות רבות, אותן ביצע וחזר וביצע באורח שיטתי מאז היותו נער. שורשי עבריינותו טמונים בהתמכרותו הארוכה לסמים. בעבר שולב המערער במסגרת טיפולית למטרת היגמלות מסמים. מעת ששוחרר חזר והסתבך בביצוע עבירות ובהתמכרות לסמים. בכל הנסיבות אין אפשרות להקל בעונשו.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד ת. אבו אחמד למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 4.6.01).

בש"פ 4362/01 - מקדאד מקדאד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח ונסיון לרצח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, ביחד עם אחרים שזהותם אינה ידועה, הצטיידו בנשק אוטומטי ובאקדח, וכן בכובע-גרב, ונסעו במכונית מאזדה גנובה מרמלה לכיוון צומת ביל"ו. בדרכם, עקפה מכוניתם רכב שבו ישב המנוח אברהים אבו-גאנם, ובמהלך העקיפה נורו משמשת החלון האחורי של המאזדה כ-25 כדורים לעבר מכונית המנוח. כתוצאה מן הירי נגרם מותו של המנוח, ואדם אחר נפצע. העורר הואשם בעבירות רצח ונסיון לרצח וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
האישום כנגד העורר בוסס בעיקרו על בדיקת .D.N.Aשנערכה לשרידי רוק שנמצאו בכובע-גרב שהושאר במכונית המאזדה שממנה נורו היריות. עוד התברר, כי העורר עשה מאמצים רבים להתחמק ממתן דגימת רוק, ורק בדרך תחבולה הצליחה המשטרה להשיג דגימה שאיפשרה לערוך את הבדיקה. בחקירתו שתק העורר, ולא מסר כל הסבר. כך שקיימות ראיות לכאורה במידה מספקת לשלב המעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד צבי אבנון לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 6.6.01).

רע"א 3999/01 - סגדן בע"מ נגד אינטרנשיונל ספארי הוטלס בע"מ

*סירוב להעניק סעד זמני (הבקשה נדחתה).

המבקשת ביקשה להוציא צווי מניעה זמניים, שעיקרם למנוע מהמשיבה הקצאת מניות וקבלת החלטות ללא שיתוף המבקשת. לטענת המבקשת היא זכאית להקצאה של %41 ממניות המשיבה, על פי הסכם שהשתכלל בין הצדדים, שהתבטא במסמך עקרונות שבין הצדדים. בית המשפט לא שוכנע כי היתה לצדדים בעת החתימה על מסמך העקרונות גמירות דעת להתקשר ביניהם לאלתר בחוזה. בית המשפט הוסיף, כי בהתחשב במורכבותה של העיסקה הנדונה, חסרים במסמך העקרונות פרטים שאינם ניתנים להשלמה נורמטיבית, ולא ניתן לקבוע בשלב זה כי נתקיימה המסויימות הנדרשת לשכלולה של התקשרות חוזית בין הצדדים. על כן דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הענקת של סעד זמני נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, וככלל, אין להתערב בשיקול דעת זה אלא מנימוקים מבוססים המצביעים על טעות עובדתית בסיסית או טעות שבחוק. בנסיבות המקרה דנן, הוסכם על הצדדים כי הסכם סופי ייחתם ביניהם. הסכם כזה לא נחתם. טענות המבקשת מסתמכות על הסכם שנוצר מכוח מסמך עקרונות, הסכמות בעל-פה והתנהגות נטענת. המבקשת תוכל להוכיח את כל אלה בתביעתה, אך אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שדחה את הבקשה למתן צווים זמניים.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 12.6.01).

ע.פ. 5565/00 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של אינוס אשה ע"י בעלה (הערעור נדחה).

המערער הורשע באינוס אשתו וכן בעבירות של הפרת הוראה ואיומים, ונגזרו עליו שש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל. כן הופעל נגד המערער עונש מאסר על-תנאי בן עשרה חודשים שמהם ארבעה חודשים ירצה באופן מצטבר. בערעור על ההרשעה טוען הסניגור כי בית-המשפט המחוזי לא התחשב בכך שהאישה סירבה לעבור בדיקות גניקולוגיות, בכך שלא הובא לעדות בנם הקטין בן השבע של בני-הזוג, שעל-פי דברי האישה היה עד למעשה המיני, בכך שהיו סתירות ביחס לאופן קיום יחסי-המין, ובעיקר, בכך שבין בני-הזוג נכרת הסכם גירושין לאחר שהאישה הגישה את תלונתה, כאשר המערער כבר כלוא, ובנסיבות התומכות בטענת המערער כי אשתו העלילה עליו כדי להגיע להסדר שבו חפצה. הערעור נדחה.
המערער, שנהג להכות את אשתו והורחק מביתם מכוח צו הגנה שהוצא נגדו, נכנס לבית בשעות הלילה המאוחרות בתואנת שווא, תוך הפרת צו ההגנה וכשהוא שיכור, ובעל את האישה. על-פי גירסת האישה, היא נכנעה לו לאחר שאיים להכותה, וכי משסירבה לבקשת המערער לקיים יחסי-מין, הטעים בפניה המערער כי זו זכותו, כי היא אישתו, וכי הוא איננו צריך "לקנות מין" אלא יכול לבוא אליה. המערער אינו חולק על סיפור זה. בבית-המשפט המחוזי, חזר המערער על עמדתו בדבר זכותו לקיים יחסי-מין עם אישתו. בנסיבות אלה, שוב אין כל חשיבות לטענות המערער בדבר דרך קיום יחסי-מין, בדבר סירוב האישה לבדיקה הרפואית, בעניין העדת הילד, ובעניין הסכם הגירושין. די בעדות האישה, הנתמכת במידה רבה מאוד על-ידי עדות המערער ומכלול הנסיבות שבהן הגיע אל הבית, על-מנת לבסס את ההרשעה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, א. לוי. עו"ד עלי שקיב למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 7.6.01).

רע"א 8772/00 - ש.י. נווה גנים... בע"מ נגד מלון נאות מדבר בע"מ ואח'

*סירוב להעניק צו מניעה זמני נגד ביטול הסכם מכירת מקרקעין כאשר לא נתמלא תנאי של אישור שינוי תב"ע עד למועד שנקבע בהסכם (הבקשה נדחתה).

בין המבקשת לבין המשיבה נחתם ביום 31.10.97 הסכם שותפות. הצדדים הסכימו לגרום לשינוי תכנית בנין ערים (להלן - התב"ע) החלה על מקרקעין השייכים למשיבה, כך שהתכנית החדשה תאפשר ייעוד המקרקעין למגורים ומסחר ובית מלון. בהסכם נקבע כי במידה ותוך 18 חודשים מיום חתימת ההסכם לא תאושר התב"ע, יתבטל ההסכם. המבקשת רשמה הערת אזהרה על זכותה לפי ההסכם. התקופה האמורה חלפה, אך התב"ע לא אושרה. המשיבה ראתה את ההסכם כבטל והתקשרה עם המשיבים 3-2 בהסכם בנוגע לאותם מקרקעין. לטענת המבקשת, ההסכם בין הצדדים שריר וקיים, על כן ביקשה צו מניעה זמני, למנוע מן המשיבה לבצע דיספוזיציות במקרקעין ובקשתה נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המשיבה שיתפה פעולה לצורך אישור התב"ע, והמבקשת לא התריעה על אי שיתוף פעולה מצד המשיבה. המבקשת גם לא הפעילה את המנגנון הקבוע בהסכם להארכת מועד לצורך אישור התב"ע. המבקשת נקטה בצעדים לאכיפת ההסכם רק לאחר חלוף תקופה של ארבעה עשר חודשים מאז חלוף שמונה עשר החודשים שנקבעו לצורך אישור התב"ע. למעשה, אם הערת האזהרה היתה רשומה בשעה שהמשיבים 3-2 התקשרו בהסכם עם המשיבה, ספק אם התקשרותם תגבר על ההתקשרות הקודמת בין המבקשת והמשיבה, אם ההסכם ביניהם יימצא תקף. הסעד של צו מניעה זמני נתון לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ואין מקום להתערב בשיקוליה.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 11.6.01).

ע.פ. 6990/00 - אילן ז'נו ואברהם אבקסיס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של גניבת רכב ומכירתו והקלה בעונש כאשר הערעור נתקבל בפרט אישום אחד (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).

המערערים הורשעו ב-4 אישומים של גניבת רכב וסחר ברכב גנוב, ונגזרו להם חמש שנות מאסר, מחציתן בפועל, והיתרה על תנאי. במרכזו של כתב האישום עמדה האשמה כי המערערים גנבו רכבים בישראל, והעבירו אותם, תמורת תשלום, לבעל מוסך בשטחי הרשות הפלשטינאית. שלושה אישומים מסוג זה יוחסו לשני המערערים, ולמערער ז'נו יוחס אישום נוסף. המערערים סבורים כי שגה בית משפט קמא כאשר נתן משקל לאמרות של אחד שאדי בחקירתו במשטרה כאשר הוא לא הובא להעיד. כמו כן נטען, כי אסור היה לבסס הרשעה על בסיס עדותו של עד אחר, חאמזה, מבלי שנמצאו לה חיזוקים חיצוניים, הואיל ומדובר במי שהחליף את זהויותיו לפי הצורך, ואשר קיים שתי משפחות שונות מבלי שהאחת תדע על האחרת, וכן היה שותף לדבר עבירה. הערעור נתקבל באשר לאישום אחד ובעקבות זאת הוחלט גם להקל בעונש.
ערעור זה הוא בעיקרו עובדתי, והרשעת המערערים התבססה, בראש ובראשונה, על התרשמותו של בית המשפט המחוזי מהעדים שהופיעו בפניו. בממצאים מסוג זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. אכן, חמזה הוא מסוג העדים אשר יש להתייחס לעדותם בזהירות מופלגת, עקב מעורבותו בפלילים בכלל, והיותו שותף למעשיהם של המערערים, בפרט. יותר מכך, מותר היה להניח כי חמזה בחר לשתף פעולה עם חוקריו, על מנת להיחלץ מעונש קשה שהיה צפוי לו. מי שמניעיו הם אלה, עלול להפליל גם את מי שלא חטא, ועל כן הנחה בית משפט קמא את עצמו שלא להסתפק בעדותו של עד זה, אלא לבדוק אם יש לה חיזוק, ואכן, הונחה מערכת ראיות, שהיה בה די כדי לבסס את המסקנה לפיה עדות חמזה, חרף מגרעותיו של העד, ראוייה לשמש בסיס להרשעת המערערים בעבירות אשר יוחסו להם באישומים הראשון, השני, ולז'נו גם באישום השלישי. על מנת לבסס את הרשעת המערערים באישום הרביעי נדרשה העדתו של העד
שאדי, וזו נמנעה. בנתונים אלה יש לזכות את המערערים מהאישום הרביעי. קבלת הערעור בחלקו מחייבת התערבות גם בעונש, ויש להעמידו על 4 שנים, מחציתן בפועל ומחציתן על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אשד אילן למערערים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 18.6.01).

ע.פ. 1468/01 - ווג'די אבו עון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של יידוי אבנים על רכב משטרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הודה כי בהיותו במחנה הפליטים שועפאת, ידה אבנים לעבר ג'יפים של משמר הגבול, מתוך כוונה לפגוע ברכבים, ולסכן את נוסעיהם. הוא הורשע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיבי תחבורה ונדון ל- 15 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער טוען שלא נשמר יחס סביר בינו לבין עונשים שנגזרו למעורבים אחרים באירועים דומים, ובכללם האירוע בו הוא הורשע. האירוע הנוכחי אינו הפעם הראשונה בו השתתף המערער בעבירות מסוג זה. כבר בחודש ינואר 95 נמצא המערער מבצע מעשה דומה, בגינו אף נשא בעונש מאסר בן 8 חודשים. המערער לא למד את הלקח הנדרש, ולנוכח הסיכון הרב הכרוך ביידוי אבנים לעבר רכבים ונוסעיהם, תופעה שהפכה לשכיחה, אין מנוס מגזירתם של עונשים קשים וכואבים, מתוך כוונה להרתיע את הרבים ולתרום לצמצום ממדיה של התופעה.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד דראושה עבד אלכרים למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 18.6.01).

ע.פ. 4747/00 - מוטי ביסמוט נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של גרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער והמתלונן הכירו בקיוסק בו נהגו לבקר. בערב האירוע בילו בקיוסק בשתיית בירה. המערער ביקש מן המתלונן להלוות לו סכום כסף והמתלונן דחה את בקשתו. בין השניים פרץ ויכוח, שנוהל בקולות רמים. בשלב מסויים נעלמו השניים מעיניו של בעל הקיוסק ולאחר דקות ספורות חזר המתלונן לקיוסק כשהוא דקור בבטנו ובחזהו. המתלונן העיד כי המערער הוא שדקר אותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 15 שנים מאסר, ארבע מתוכן בפועל. כן הופעלו נגדו 18 חודשי מאסר על תנאי, מחציתם מצטברים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הרשעת המערער התבססה על קביעת בית המשפט המחוזי, כי עדות המתלונן מהימנה בעוד שהכחשת המערער אינה ראוייה לאמון. תמיכה ראייתית ממשית לגירסת המתלונן נמצאה בעדותו של בעל הקיוסק. בהכרעה זו אין מקום להתערבות. הסניגור טען, כי מן הראיות עולה שהמתלונן כלל לא ידע לנקוב בשם האדם שדקר אותו עד ששמע את שמו מן השוטרים. גם אם לא ידע את שמו של המערער, הרי הכירו עוד לפני האירוע. גם לכך שלמערער היתה הכוונה המיוחדת, הנדרשת בסעיף 329, נמצאה ראייה מספקת בנסיבות האירוע, בכך שהמערער דקר וחזר ודקר את המתלונן בבטנו ובחזהו שש פעמים. גם בעונש שנגזר על המערער אין להתערב. המערער הורשע בפשע חמור. המתלונן ספג מידו חבלה קשה. בהתחשב בנסיבות אלו, ולנוכח עברו הפלילי של המערער, אין לומר כי בית המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה.