רע"א 7551/00 - יהויכין פוקס נגד אלברט קצנלנבוגן
*סמכות בימ"ש לאכיפת פסק חוץ נקבע לפי גובה סכום הפסק ואם אין בו סכום הסמכות לביהמ"ש המחוזי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א בקשה לאכיפת פסק-חוץ שניתן לטובתו בגרמניה. בתגובתו לבקשה טען המבקש, כי פסק-החוץ נסב על תביעה כספית בסכום הנמוך ממיליון ש"ח, ועל-כן הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המבקש, וקבע כי בגדרו של הליך לאכיפת פסק-חוץ, ביהמ"ש אינו פוסק את סכום החיוב הכספי הנקוב בפסק-החוץ, אלא דן בשאלה האם פסק-החוץ ראוי להיאכף בישראל. מסיבה זו, הסעד המבוקש דומה באופיו לסעד הצהרתי. המבקש טוען כי עם ביטולו של סעיף 9 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, אשר ייחד את סמכות הדיון בהליך זה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, גילה המחוקק את דעתו כי הסמכות מוקנית לכל בימ"ש, בהתאם לסכום החיוב הכספי שצוין בפסק-החוץ. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לפני ביטולו של סעיף 9 לחוק, היו הוראותיו בבחינת דין מיוחד, הגובר על דיני הסמכות הכלליים. משבוטל הדין המיוחד, חזרו דיני הסמכות הכלליים לקבוע את זהות הערכאה המוסמכת לדון בהליך אכיפתם על-פי דיני הסמכות הכלליים. באכיפת פס"ד זר בבימ"ש בישראל יש אמנם גם משום הצהרה על תוקפו המחייב כלפי הצדדים, אולם, תובענה לאכיפה של פסק-החוץ הינה תובענה לסעד ביצועי באופיו. נלווית לו האפשרות האופרטיבית לאכוף חיוב כספי, תוך שימוש במערכות ההוצאה-לפועל והאכיפה האזרחיות. בכך נבדל סעד זה מסעד שהוא כל כולו דקלרטיבי, ושכל נפקותו בהצהרה על קיומה של זכות משפטית.
ג. יתירה מזאת: אף לו היה הסעד המבוקש הצהרתי גרידא, הרי הסמכות לתת סעד הצהרתי קבועה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט הקובע כי: "כל בימ"ש הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פס"ד הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". הנה-כי-כן, כל בימ"ש הדן בעניין אזרחי, מוסמך לדון בתובענה למתן סעד הצהרתי. זהותו של ביהמ"ש נקבעת, בכל מקרה קונקרטי, בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש. כאשר ההצהרה מכוונת כלפי זכות שניתן להעריך את שוויה הכספי, הרי שהסמכות נקבעת על-פי סכום התובענה. כאשר לא ניתן להעריך את שוויה, על התובענה להידון בביהמ"ש המחוזי, מכוח סמכותו השיורית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יעקב בלטר למבקש, עו"ד ניסים שלם למשיב. 24.9.01).
ע.פ. 3335/01 - מדינת ישראל נגד אבי , שרון ויעקב לוי
*החמרה בעונש בעבירה של אלימות במגרש כדורגל(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. בעת משחק כדורגל, ביצע המתלונן, אחד מהשחקנים, עבירה כלפי שחקן של הקבוצה האחרת ואז ניגש המשיב יעקב לוי, (להלן - יעקב) למתלונן והכה אותו באגרוף בפניו. בשלב זה הגיעו אל המתלונן גם המשיבים אבי לוי ושרון לוי (להלן, בהתאמה, אבי ושרון) וביחד עם יעקב החלו תוקפים את המתלונן בכל חלקי גופו. למתלונן נגרמו שברים וחבלות בגופו והוא נזקק לאשפוז לתקופה משמעותית. השופט הקל בדינם של המשיבים על יסוד הטעמים שפורטו בגזר הדין. לאבי האריך ביהמ"ש מאסר על תנאי של 10 חודשים וכן גזר עליו מאסר של 6 חדשים שירוצו בעבודת שירות, מאסר על תנאי לתקופה של 24 חודשים ופיצוי למתלונן בסכום של 10,000 ש"ח. נגד שרון הפעיל ביהמ"ש מאסר על תנאי לתקופה של חודשיים וכן גזר עליו 4 חדשי מאסר.
עונש המאסר כולו - כך הורה השופט - ירוצה בעבודת שירות. כמו כן נגזר עליו מאסר על תנאי לשנה והוא חוייב לפצות את המתלונן בסכום של 3,000 ש"ח. על יעקב (שלא היו לו הרשעות קודמות) הושת מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים שירוצה בעבודת שירות ופיצוי למתלונן בסכום של 3,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. מעשי אלימות במגרשי הכדורגל הפכו לתופעה שכיחה והם מחייבים ענישה הולמת והרתעתית. השופט סמך את גזרי דינו בעיקר על תסקירי שירות המבחן. אך יש לבחון את העונש לא רק מנקודת המבט של המשיבים אלא גם מנקודת המבט של אינטרס הציבור. ידעו הצופים במגרשי הכדורגל כי מי שנוקט באלימות - לא כל שכן באלימות קשה כמו במקרה הנוכחי, דינו, כרגיל, לרצות עונש של מאסר בפועל. בהתחשב בכך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין בקבלת ערעור על קולת העונש הוחלט כדלהלן: ביהמ"ש המחוזי שגה בכך שהאריך את עונש המאסר על תנאי, שכן חלה עליו חובת הפעלה של המאסר על תנאי. יתר על כן - גם לו היה ניתן הדבר לשיקול דעתו לא היתה סיבה שלא להפעיל את המאסר על תנאי. לפיכך יוטל על אבי מאסר של שנה אחת, והמאסר על תנאי יופעל בחפיפה לעונש המאסר. עונשו של שרון יועמד על שבעה חודשי מאסר בפועל והמאסר על תנאי יופעל בחופף. באשר ליעקב - נוכח העובדה שלא היו לו הרשעות קודמות יועמד עונש המאסר שהוטל עליו על 6 חודשים שירוצו בעבודת שירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, א. לוי. עו"ד גב' מאיה חדד למערערת, עוה"ד זאיד פלאח ויאיר רונן למשיבים. 12.9.01).
רע"א 247/01 - מססה מיטל נגד דולב חברה לביטוח בע"מ ואח'
*מינוי מומחה רפואי בתביעת נזיקין עקב תאונת דרכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת נפגעה בתאונת דרכים בשנת 1988. בהתאם להחלטת ביהמ"ש מאוקטובר 99 מונתה, בהסכמת הצדדים, מומחית רפואית בתחום העיניים (להלן: המומחית), אשר קבעה כי עקב התאונה נגרמה למבקשת נכות צמיתה בשיעור %20 בתחום זה. ב"כ המבקשת עתר למינוי מומחים רפואיים גם בתחומים פה ולסת ונוירולוגיה. המומחית נתבקשה לחוות דעתה גם בבקשה זו והיא קבעה כי יש למנות מומחים נוספים בתחומים נוירולוגיה ואא"ג. המבקשת ביקשה מינוי מומחים נוספים בתחומים אלה, וביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע כי אין ראייה לממצאים רפואיים בתחומים הרלוונטיים במשך 12 השנים שעברו מיום התאונה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אי מינוי מומחה רפואי בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, משמעו סגירת הדלת בפני התובע להוכחת קיומה של נכות, שכן אין באפשרותו להוכיח את ענייניו הרפואיים בדרך אחרת. לכן, כאשר קיימת ראשית ראייה לאפשרות קיומה של נכות עקב התאונה יש מקום לקבל את הבקשה למינוי המומחה. במקרים בהם מתקשה ביהמ"ש בקביעה אם יש צורך במינויו של מומחה רפואי בתחום מסויים, עשויה חוות דעתו של מומחה רפואי מתחום אחר לסייע לו להכריע בשאלה. עמדתו של הרופא המומחה בעניין זה הנה בגדר המלצה וההכרעה הסופית בדבר מינויו של המומחה הנוסף נתונה לביהמ"ש.
ג. התיעוד הרפואי שצירפה המבקשת לבקשתה מראה כי במשך 12 השנים שחלפו מיום התאונה התלוננה באוזני רופאיה באופן תדיר על קיומם של כאבי ראש ועל לחצים באיזור העינים. בשנת 1996, בעקבות תלונותיה, הופנתה המבקשת לנוירולוג ונבדקה על ידו. אל תיעוד זה מתווספת גם המלצתה של הרופאה המומחית למנות מומחה נוסף
מתחום הנוירולוגיה. בנסיבות אלה, דין הערעור להתקבל ויש למנות למבקשת מומחה רפואי בתחום הנוירולוגי. אשר למינוי מומחה בתחום אא"ג - אין בתיעוד הרפואי שצירפה המבקשת אינדיקציות לתלונות, בדיקות או ממצאים בתחום זה. גם המבקשת עצמה, בבקשתה המקורית, לא ביקשה למנות מומחה מתחום זה. עם זאת, לאור המלצתה של המומחית הרפואית בתחום העיניים, יש לבקש גם מן הרופא המומחה בתחום הנוירולוגיה את חוות דעתו בשאלת הצורך במינוי של רופא מומחה בתחום אא"ג.
(בפני: השופט אור. עו"ד ע. חרל"פ למבקשת, עו"ד א. קפלן למשיבות. 10.9.01).
ע.פ. 3817/00 - מדינת ישראל נגד אילן כידר
*החמרה בעונש בעבירה של יבוא 30 ק"ג קוקאין מקולומביה(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המשיב ייבא ארצה מקולומביה 30 ק"ג של קוקאין ב-5 משלוחים נפרדים שנשלחו לפלוני בארץ. תקופת היבוא השתרעה על פני כשנתיים. ביהמ"ש המחוזי השית על המשיב מאסר לתקופה של 14 שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין וא. לוי נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
ב. המשנה לנשיא ש. לוין: עונש של 14 שנות מאסר לריצוי בפועל איננו עונש קל ועם זאת נראה שערעור המדינה בדין יסודו. רוב הערעורים הבאים לפני ביהמ"ש העליון עניינם בכמויות קטנות יחסית של יבוא או סחר מסוכן בסמים ומספר המקרים שבהם מובאים לדין הספקים העיקריים של הסם הוא מוגבל. כשמגיע ענין כזה לביהמ"ש חובה עליו להטיל על העבריינים עונשים מרתיעים, המתקרבים לעונש המקסימום הקבוע בחוק ואין להסתפק בתשלום מס שפתיים לצורך להחמיר בענישה. חרף טענותיו של הסניגור קיים במקרה שלפנינו נימוק אחד בלבד שלא לפסוק על המשיב את העונש המקסימלי המוטל על עבירה אחת והוא - שאין ביהמ"ש ממצה את הדין על מערער, כפי שהיה על הערכאה הראשונה לעשות. על כן יועמד המאסר על 18 שנים.
ג. השופט אנגלרד: אין מקום כי בימ"ש לערעורים יתערב בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי. גם אם חומרת המעשים שביצע המשיב יכלה להצדיק החמרה מסויימת בעונש, אין בעונש שהוטל בביהמ"ש המחוזי משום חריגה, המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' מאיה חדד למערער, עו"ד משה סוכמי למשיב. 12.9.01).
בש"פ 7026/01 - ניסן אייכנבאום נגד מדינת ישראל
*ביטול פסילה מינהלית של נהג אוטובוס מנהיגה בעקבות תאונת דרכים (הערר נתקבל).
בעקבות מעורבותו בגרימת תאונת דרכים, תוך כדי נהיגה באוטובוס, נפסל העורר ע"י קצין משטרה מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 60 ימים. בערר לביהמ"ש לתעבורה נקבע כי נתמלאו תנאי הדין למתן הצו, ובעיקר יסוד המסוכנות. משנדחה עררו, הגיש העורר ערר לביהמ"ש המחוזי. כאן טען ב"כ המשטרה כי תיקו של העורר בשל להגשת כתב אישום. השופטת קבעה כי משנמצא בסיס להאשמת העורר בעבירה, קם לכאורה גם יסוד לקביעה כי נהיגתו מסכנת את שלום הציבור, כדרוש להצדקת הפסילה המינהלית. הערר נתקבל.
קיום תשתית ראייתית להגשת כתב אישום מהווה תנאי להאשמת הנהג בעבירה, אך איננו מעיד שהנהג מסכן את בטחונו של הציבור, וכי מוצדק ליטול ממנו את רשיונו
לפני שהורשע בדין. בינתיים הוגש נגד העורר כתב אישום והתביעה לא ביקשה מביהמ"ש להאריך את תוקף פסילת רשיונו של העורר עד לסיום ההליכים. גם בהנחה שהפסילה היתה מלכתחילה מוצדקת, ספק אם היה מקום לאשר אותה כדי מלוא התקופה. מדובר בנהג של רכב ציבורי שאין לחובתו עבירות תעבורה חמורות. בגרימת התאונה נשוא הדיון אכן חטא בחוסר-זהירות בדרגה לא מבוטלת, אך הזמן שחלף מאז, מאפשר את שובו לעבודתו בלי לעורר חשש לסיכונם של עוברי דרך.
(בפני: השופט מצא. עו"ד י. מורג לעורר, עו"ד ר. מטר למשיבה. 16.9.01).
ע.פ. 6475/00 - וואיל רג'בי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של זריקת בקבוק תבערה על בית יהודי בירושלים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער זרק בקבוק תבערה על גגו של אחד מבתי היהודים בשכונת סילואן בירושלים. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של ניסיון להצתה ושל ייצור נשק שלא כדין וגזר לו מאסר בפועל של 40 חודשים וכן מאסר על תנאי של 18 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בשורה של החלטות שיצאו מלפני ביהמ"ש העליון הודגשה חומרתן היתירה של עבירות הצתה וניסיון להצתה והצורך להחמיר עם הנאשמים, אפילו הם קטינים ואפילו עברם נקי. כן הודגשה הסכנה המיוחדת, אפילו כאשר מדובר בניסיונות הצתה, בשל החשש שהאש תתפשט. לטענה בעניין אחידות הענישה עם שותפיו של המערער - כפי שמתברר היה המערער היוזם של המעשים והרוח החיה בעשייתם והוא זה שהשליך את בקבוק התבערה על גגו של אותו בית. אכן, העונש שנגזר איננו קל, אולם איננו חמור במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ג'ורג' שוקרי למערער, עו"ד דודי זכריה למשיב. 6.9.01).
ע.פ. 6828/00 - דניאל לזרוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של פציעה בסכין תוך תגרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המתלונן הילווה כסף למערער והמערער לא פרע את חובו. בעקבות חילופי דברים בין השניים שלף המערער סכין, דקר את המתלונן, וגרם לו חבלה חמורה. ביהמ"ש גזר למערער 3 שנים וחצי מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בתי-המשפט מתריעים על תת-תרבות הסכין אשר פשתה במחננו, ומטילים עונשי מאסר על "עברייני הסכין", אך דומה כי השפעתם אינה מרתיעה והגיעה העת להוסיף ולהחמיר בעונשים. העונש המירבי לעבירה בה הורשע המערער הוא 20 שנות מאסר. המערער היה ראוי לעונש חמור יותר בהתחשב ברשימת ההרשעות הקודמות שלו, רשימה שלא היתה מביישת עבריין ותיק ממנו. הסניגורית טענה כי לא היה ראוי להפעיל במצטבר 6 חודשי מאסר על-תנאי שהופעל ואולם העבירה שבגינה הוטל על המערער מאסר על-תנאי, היתה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, ובעבירה זו עצמה הורשע גם זו הפעם. יתר-על-כן: עונש המאסר על-תנאי הוטל על המערער באמצע חודש אפריל 1999 ואילו העבירה נושא ענייננו נעברה כחמישה חודשים לאחר מכן. אדם שאינו יכול לעמוד במבחן ולו תקופה קצרה של חצי שנה, דינו הוא שהמאסר על-תנאי שהוטל עליו יצטבר לעונש החדש.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' נאור. עו"ד גב' אילנית אימבר למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 12.9.01).
בש"פ 7022/01 - מדינת ישראל נגד שמואל בכר
*הארכה שניה של מעצר ל-9 חדשים בעבירות אינוס ואלימות של בעל באשתו (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות אינוס, מעשה סדום, תקיפה שגרמה לחבלות של ממש, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, איומים וכליאת שווא, שביצע כלפי אשתו, בנסיבות קשות וחמורות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. מקץ 9 חודשים האריך ביהמ"ש העליון את מעצרו של המשיב ב-90 ימים, כדי להגן על המתלוננת. בהחלטה צויין כי יש להניח שמשפטו של המשיב יסתיים בתוך תקופת ההארכה המבוקשת. ברם, מתברר כי ביהמ"ש המחוזי לא סיים את שמיעת ראיות התביעה. העבירות שבביצוען הואשם המשיב התאפיינו באכזריות רבה ובדחף בלתי נלאה לפגוע במתלוננת, להפחידה ולהכאיב לה. לא מדובר רק בחשש מפני נסיון להדיחה בעדות, אלא בחשש שאם ישוחרר המשיב ממעצרו עלול הוא לשוב ולפגוע במתלוננת. הוא אף איים על המתלוננת ברצח, ואין להקל ראש באיום זה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד יהודה ליבליין למבקשת, עו"ד זוהר ברזילי למשיב. 17.9.01).
ע.פ. 2244/01 - מדינת ישראל נגד ג'ורג' חישמה
*החמרה בעונש בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה תוך ביצוע גניבה בדירה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב נכנס לבית המתלונן בירושלים כדי לגנוב, הופתע ע"י המתלונן, ואז תקף את המתלונן, והכה אותו מכות קשות ואכזריות באמצעות מקל. למשיב עבר פלילי חמור בעבירות אלימות - הכולל הרשעה בעבירת הריגה - וריצה עונשי מאסר ממושכים. בביהמ"ש המחוזי ביקש המשיב לצרף שורה של עבירות נוספות שבהן הואשם, והודה בעבירות של התפרצות לבנין ושל החזקת סמים לשימוש עצמי. בגזר-דינו הטעים ביהמ"ש המחוזי, כי התמכרותו של המשיב לסמים, שנראה כי בהשפעתם נהג באלימות, אף מגדילה את הסכנה הנשקפת ממנו לציבור ומחייבת להחמיר עמו. עם זאת, לאחר שהוברר כי המשיב הוכה מכות קשות ע"י משפחת המתלונן ואף שילם למשפחת המתלונן פיצויים, החליט ביהמ"ש המחוזי להקל עם המשיב, "לתת לו הזדמנות... ולא למצות את הדין עמו". על-כן גזר למשיב 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
הנסיבות שהצדיקו הקלה בעונשו של המשיב, כפי שציינן ביהמ"ש המחוזי, אינן יכולות להצדיק את העונש שהוטל על המשיב, שכאמור הוכיח במשך שנים כי הוא מסוכן לציבור. בהתחשב בכך שאין ממצים את הדין בשלב הערעור, יועמד עונשו של המשיב על 8 שנות מאסר, מתוכן 6 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' תמר פרוש למערערת, עו"ד אסעד מזאוי למשיב. 3.9.01).
בג"צ 3218/01 - ד"ר שמעון גולדמן, יו"ר סניף כפר סבא במפלגת המרכז ואח' נגד ראש עיריית כפר סבא ואח'
*שיקול דעת לעיריה בעניין מיקום גן ילדים בשכונה בכפר סבא (העתירה נדחתה).
העותרים, 11 במספר, הם יו"ר סניף כפר-סבא במפלגת שינוי - מפלגת המרכז ועשרה תושבים המתגוררים ברחוב משה דיין בכפר-סבא. קובלנתם היא כי מיקומו של גן פעוטות מטעם תנועת אמונה ברחוב הדקל, הונע מנימוקים בלתי ענייניים, בלתי סבירים ובלא להתחשב בתושבי האיזור. העותרים טוענים כי היו אלה שיקולים פוליטיים אשר הניעו את רשויות העירייה למקם את גן הפעוטות
במקום זה. המשיבים טוענים כי החלטתם החלטה ראוייה היתה וכי נשענה על תשתית עובדתית מספקת. העתירה נדחתה.
לא עלה בידי העותרים להצביע על עילה המצדיקה את התערבות בג"צ. אכן, רשויות העיריה יכולות היו להחליט אף אחרת - ואולם זה טיבו של שיקול דעת, שהגוף אשר שיקול הדעת ניתן לו הוא המכריע וביהמ"ש לא יתערב בהחלטתו, אלא אם נמצאו באותו שיקול דעת פגם או סירכה המצדיקים את התערבותו. פגם או סירכה מעין אלה לא נמצאו כאן.
(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גב' נאור. עו"ד ליאור כץ לעותרים, עוה"ד גב' בתיה בראף (מליזסון), חנן מלצר, גב' מירב וייס, גב' אפרת אליאס למשיבים. 4.9.01).
רע"א 3570/01 - אריה חברה לביטוח בע"מ נגד קאסם סואעד
*דחיית בקשה להביא ראיות לסתור בתביעה לפי חוק הפיצויים בתאונת דרכים, שיעור נכות שנקבע ע"י המוסד לביטוח לאומי (הבקשה נדחתה).
המשיב נפגע במהלך עבודתו בתאונת דרכים. המבקשת הינה מבטחת הרכב המעורב. ועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי קבעה למשיב נכות לצמיתות בשיעור %20 בתחום הנוירולוגי, ובסך הכל %100 נכות לצמיתות. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל על פי סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובקשתה נדחתה. טענותיה של המבקשת נסובות על החלטתה של ועדת העררים של המל"ל במסגרת בקשתו של המשיב לשינוי דרגת נכותו בעקבות החמרת מצבו. לפי החלטת הוועדה, שונו אחוזי הנכות הנוירולוגית של המשיב מ-%30 ל-%70, בעקבות שיתוק בפלג גופו הימני. המבקשת ביקשה להביא ראיות לסתור על פי סעיף 6ב' הנ"ל וכאמור נדחתה בקשתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההיתר להבאת ראיות לסתור על פי סעיף 6ב הנ"ל ניתן במקרים חריגים בהם הליך קביעת הנכות על פי דין היה נגוע בפגם מהותי או במקרים בהם נפלה טעות עובדתית במהלכו. מן הדו"ח של ועדת העררים עולה, כי רופאיה ערכו למשיב בדיקה קלינית אשר בעקבותיה נקבע כי הוא לוקה בשיתוק בפלג גופו הימני ולכן הוחלט על שינוי דרגת נכותו הנוירולוגית. העובדה שעל פי אותם ממצאים מסקנתה של ועדת העררים שונה מזו של הוועדה הרפואית, אינה עילה להתיר הבאת ראיות לסתור.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' טלי פסלר-מירום למבקשת, עו"ד ברוך דויטשר למשיב. 5.9.01).
ע.פ. 3699/01 - חאפד' מוקבל נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של סיוע לגניבת רכב והסעת תושבי השטחים לישראל (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע על-יסוד הודאתו בעיסקת-טיעון, בהסעת תושבי שטחים לישראל בידיעה שאין בידיהם אישור שהייה כדין, וכן בסיוע לגניבת רכב. על המערער נגזרו 16 חודשי מאסר, מתוכם שנה אחת לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בטיעוניה הציעה התביעה לגזור מספר חודשי מאסר בלבד. שירות המבחן, שבביהמ"ש המחוזי לא נקט עמדה, הציע עתה להסתפק במאסר בעבודות שירות. נראה כי כאשר מדובר באדם צעיר בעל עבר נקי, ובסוג העבירות שעבר, ראוי הוא לנקוט, ככל הניתן, בגישה טיפולית, ולא למהר לשלחו לכלא. לפיכך יועמד ענשו של המערער על 10 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל בעבודות שירות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד איברהים אבו-עטא למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 6.9.01).
רע"א 4628/01 - אליהו גביש נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*מינוי מומחה רפואי בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המבקש נפגע בתאונת דרכים וביהמ"ש מינה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, אשר קבע כי עקב התאונה נגרמה למבקש נכות צמיתה בשיעור %20 בתחום זה. המבקש ביקש מביהמ"ש המחוזי למנות לו מומחים רפואיים, בין היתר, בתחומים של עיניים ופסיכיאטריה וביהמ"ש דחה את בקשתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), הדרך להוכחת נכותו של התובע היא באמצעות מומחה רפואי אשר מונה ע"י ביהמ"ש. על פי ההלכה, כשקיימת ראשית ראייה לאפשרות קיומה של נכות, ימנה ביהמ"ש מומחה לחוות דעתו בעניינים שברפואה. ביהמ"ש לא דן בבקשתו של המבקש לגופה. לפי התיעוד הרפואי שצירף המבקש לבקשתו, יש ראשית ראייה המצדיקה מינוי מומחה רפואי למשיב בתחום הפסיכיאטריה. אשר לבקשה למינוי מומחה מתחום העיניים, אין די בתיעוד הרפואי שצירף המבקש לבקשתו כדי להוות ראשית ראייה שיצדיק מינוי כזה. לפיכך, הערעור מתקבל, במובן זה שימונה למבקש מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה.
(בפני: השופט אור. עו"ד יצחק גורי למבקש, עוה"ד י. מלאך וגב' מרים כפרי-קהן למשיבים. 12.9.01).
בש"פ 6689/01 - מאהר מגדלאני נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים בעבירה של מעשים מגונים בקטינה, כשנטען שלא גילו ראייה מסויימת לסניגור (הערר נדחה).
העורר הואשם כי פיתה את המתלוננת, קטינה בת 8 שנים, בעת ששיחקה עם חבריה, לבוא אל ביתו ושם ביצע בה מעשים מגונים. משכילה את מעשיו, הזהיר אותה לבל תספר לאיש על שהתרחש, ורק אז הניח לה לצאת מן הבית. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, לאחר שמצא כי יש ראיות לכאורה לאשמתו של העורר, וכי המעשים מקימים עילת מעצר ואין מקום להסתפק בחלופת מעצר. משהחל המשפט ביקש העורר עיון חוזר בהחלטה לעצרו, ועיקר טענתו היא, שהמשטרה הסתירה מפניו, עד לאותו מועד, את העובדה שחקירתו במשטרה הוסרטה במצלמת וידיאו, בחלקה, וכי אלמלא ביקש לקיים "משפט זוטא" לעניין קבילות ההודאה שנגבתה מפיו במשטרה, לא היה הדבר נגלה לו כלל. מסתבר, כי גם התביעה לא היתה מודעת לקיומה של הסרטה, עד לשלב שבו קיימה הפרקליטה שיחה עם אחד החוקרים, לקראת הדיון במשפט עצמו. עובדה זו פוגעת, לדעת העורר, בזכות חוקתית שלו, ומצדיקה, לדעתו, את פסילתה של הראייה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר והערר נדחה.
השאלה באיזו מידה ובאילו מקרים ראוי לאמץ כללי פסילה של ראיות, מקום בו מתקיימת פגיעה בזכות חוקתית של נאשם, טרם הוכרעה בפסיקה. יתכן מאד, כי קיומו של פגם בחקירה, שיש עמו פגיעה חוקתית בזכויותיו של נאשם, עשוי לשמש אחד מהנימוקים אותם יש לשקול, בעת שבאים להכריע בשאלה אם לעצרו בטרם משפט. אלא שאין צורך להכריע בכך במקרה דנא. באיזון שבין הפגיעה הנטענת בזכותו של העורר, לבין הפגיעה באינטרסים אחרים - אם ישוחרר ממעצר - נוטה הכף, בנסיבותיו של מקרה זה, לכיוון השארתו של העורר במעצר. בחינת הראייה שגילוייה לסניגור התאחר, מלמדת, לכאורה, כי יש בכוחה של הראייה להוסיף משקל דווקא לראיות התביעה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד רונן בנדל לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 11.9.01).
ע.א. 3805/01 - דורון דואני נגד מלחי אמנון ואח'
*המרת ערבון בערעור וקיזוז כאשר המשיב חוייב בהוצאות בהליך ביניים בביהמ"ש דלמטה ולא שילם אותם (בקשה להמרת ערבון - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המערער חוייב בהפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיב בסך 20,000 ש"ח. המבקש עותר לכך, שהחיוב האמור יוחלף בערבות צד ג', וכן בקיזוז הוצאות שנפסקו לחובת המשיב ולטובת המערער בהחלטה של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה ככל שהיא נוגעת לערבות צד ג' נדחתה וככל שהיא מתייחסת לקיזוז נתקבלה.
אשר לערבות צד ג' - הערבים המוצעים הם הוריו של המערער. על פי התצהיר, ההורים של המבקש אינם עובדים, והשתכרותם היחידה היא הבטחת הכנסה. משכך, לא ניתן לראות בהם ערבים הולמים. אשר לקיזוז - אין חולק כי המשיב חוייב בהוצאות המערער בסך 10,000 ש"ח במסגרת החלטה שדחתה את בקשת המשיב לבטל צו עיקול זמני שהוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי לבקשת המערער. בסופו של ההליך, נדחתה התביעה העיקרית, וממילא פקע צו העיקול הזמני. ברם, הבסיס לחיוב זה בהוצאות בהליך הביניים אינו קורס, גם אם צו הביניים שאושר באותו הליך פוקע בסוף הדיון בהליך העיקרי בשל תוצאת ההליך העיקרי.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד משה גוטסמן למערער, עו"ד יעקב שקלאר למשיבים. 6.9.01).
ע.פ. 5534/01 - מדינת ישראל נגד רחמים ורסאנו
*החמרה בעונש בעבירה של מתן היתרי כניסה לישראל תמורת קבלת טובות הנאה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב היה עובד של משרד החקלאות במינהל התיאום והקישור עם הרשות הפלשתינית וממונה על מתן "היתרי סוחרים" לכניסה לישראל על פי רשימות שהועברו אליו מנציג הרשות. המשיב נתן היתרי כניסה לכ-200 תושבי עזה, כסוחרים, אף שלא היו זכאים להיתרים. בתמורה לכך קיבל המשיב טובות הנאה שונות: שקיות פרי אחת לשבועיים-שלושה, הנחות בתשלומים על ציוד בנין, ביצוע עבודות נגרות פרטיות ו-3 ארוחות ללא תשלום. ביהמ"ש גזר למשיב שנה מאסר, חלק לריצוי בפועל בעבודות שירות וחלק מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש שהושת על המשיב אינו הולם את חומרת העבירות שבהן הורשע. המשיב שימש כלפי חוץ כנציג המדינה ונתפס למעשים של שחיתות המידות, שדינם מאסר. לפיכך יועמד עונשו של המערער על מאסר של 18 חדשים, מתוך זה 8 חדשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. עו"ד גב' אורלי מור-אל למערערת, עוה"ד חיים קנת ונתן קנת למשיב. 27.8.01).
רע"א 4722/00 - דוד ויהודה נח נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור למרות שבקשה קודמת נדחתה בהיעדר תמיכה בתצהיר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי בת"א בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד חלקי של בימ"ש השלום. בקשה זו נדחתה מהטעם שלא צורף אליה תצהיר לאימות העובדות. לפיכך חזרו המערערים והגישו את הבקשה, הפעם בלוויית תצהיר ובלוויית בקשה להתיר את צירופו. הן הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור והן הבקשה להתיר לצרף את התצהיר שהוגש באיחור נדחו, מהטעם שהבקשה הקודמת להארכת המועד נדחתה "ועל כן היא בגדר סוף פסוק". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בהיעדר חשש לפגיעה במשיבים או טעם מיוחד אחר, לא היה רשאי ביהמ"ש המחוזי לדחות את הבקשות רק מן הטעם שבקשה קודמת דומה נדחתה בשל ליקוי דיוני. ההחלטה
בהליך ביניים קודם אינה מהווה מעשה בי"ד, וכן אין הצדקה כי דחיית בקשה קודמת בשל ליקויים דיוניים תחסום את הדרך בפני שמיעת הבקשה. לפיכך יוחזרו הבקשות לביהמ"ש המחוזי על מנת שיחליט בהן לגופן.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ד. בורשטיין למערערים, עוה"ד א. וינדר וי. קול למשיבים. 26.8.01).
ע.א. 3456/00 - נ.ס.נ.ר. ייצור ושיווק בע"מ נגד מנורה חב' לביטוח בע"מ ואח'
*קביעה כי הצתה במפעל היתה הצתה מכוונת. *הפחתה בהוצאות משפט (הערעור נדחה).
גם אם מתעלמים מכל עדויות המומחים - היתה ראייה מצולמת בזמן אמת שהדליקה פרצה בשני מוקדים. אם מצרפים לעדות זו את העובדה שהמשיב 2 הפסיק לשתף פעולה עם המשיבה 1 ואת מצבה הכלכלי הקשה מנשוא של המערערת, אין ספק בדבר שהמשיבה 1 עמדה - ברמת ההוכחה הראוייה - בנטל שהיה עליה לעמוד בו, אפילו אליבא דמחמירים, שאכן היתה הצתה מכוונת במפעל. מטעם זה, אם לא מטעמים אחרים, התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי בדין יסודה. המשיבה הסכימה שיש לבטל את חיובו של המשיב 2 בהוצאות, ושיש להקטין גם את חיובה של המערערת בהוצאות ולהעמידו על -.250,000 ש"ח תחת 1,000,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עוה"ד משה קפלנסקי, גב' דנה לוי וגב' שגית צוברי למשיבה, עוה"ד אביגדור פלדמן, פגי שרון, נתן בנימין, מרדכי תגר ושי שחק למשיבים. 23.9.01).
רע"פ 4114/01 - יוסף דידי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לבטל החלטה קודמת שלא לתת רשות ערעור (בקשה לביטול החלטה שלא לתת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על ההרשעה ועל העונש. בקשתו של המבקש לקבלת רשות ערעור נדחתה ע"י הנשיא ברק. עתה מבקש המבקש לבטל את ההחלטה בבקשת רשות הערעור בטענה כי בהחלטה נפלה טעות עובדתית. הבקשה נדחתה.
הלכה היא, כי משסיים ביהמ"ש העליון מלאכתו בהחלטתו בבקשת רשות ערעור, אין עילה מפורשת בדין לשינוי ההחלטה. שאלה היא האם יוכל ביהמ"ש להידרש מחדש להחלטה שנתן כאשר התברר כי נפלה טעות שהוליכה לתוצאה שגוייה. בנסיבות המקרה שלפנינו, אין צורך לדון בשאלה זו, נוכח העובדה כי אין בטענות המבקש כדי לשנות את ההחלטה בבקשת רשות הערעור. על מנת שתינתן רשות ערעור, על המבקש להראות כי עניינו מעורר שאלות בעלות חשיבות חוקתית, או שקיימות בסוגייה המשפטית הנדונה החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, וטרם נפסקה לגביה הלכה ברורה, או כי החשיבות המשפטית של המקרה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. בנסיבות העניין דנא אף בהתחשב בשוני העובדתי עליו הצביע המבקש, אין כדי לקיים את אותם מאפיינים המצדיקים מתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' לימור דידי למבקש. 20.9.01).
ע.פ. 8185/00 - מדינת ישראל נגד ירון בלו
*החמרה בעונש בעבירה של שוד מכונית תוך איום בנשק על נשים מבוגרות (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב שדד באיומי רובה את רכבן של שתי נשים מבוגרות, תוך שהוא מושך אחת מהן בכח מהמכונית, ונטל את הרכב כדי לנסוע ליחידת המילואים שלו. לחובת המשיב הרשעות קודמות, גם בעבירות של אלימות. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש כתב בגזר הדין כי: "הקלות הבלתי נסבלת שבה התנפל (המשיב) על עוברות אורח תמימות ושדד את רכבן באיומי רובה, כשהמניע שמסר הוא, שחפץ להגיע לבסיס ברכב; כל אלה מעידים על המסוכנות שבנאשם". חרף קיומן של עובדות אלה הקלה השופטת בדינו של המשיב עקב נסיבותיו האישיות, המלצות מפקדיו, מצב בריאותו וחרטתו וכן שמדובר במאסרו הראשון. ברם, מדובר במעשה בריונות אלים של שוד מזויין שארע באמצע היום ובמקום מרכזי, תוך כדי שימוש באלימות כנגד שתי נשים ותוך איומי רובה. רק משום שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, ונוכח מצב בריאותו של המשיב, יועמד עונשו על 4 שנות מאסר, וכן מאסר על תנאי לתקופה של שנה אחת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, א. לוי. עו"ד חובב ארצי למערערת, עו"ד וופא זועבי-פאהום למשיב. 10.9.01).
רע"א 4721/01 - אבירן עמר ואח' נגד איתן חברה לביטוח בע"מ ואח'
*הבהרת פס"ד (הבקשה נדחתה).
בפס"ד שניתן בתביעת המבקשים נגד המשיבים, פסק ביהמ"ש המחוזי הפסד השתכרות של המבקש, לפי "השכר הממוצע במשק הידוע במועד פסה"ד". על פי הפירסום בירחון הסטטיסטי האחרון שפורסם ערב פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, השכר הממוצע היה בחודש אוקטובר 1999 בשיעור 6,189 ש"ח. שיעור המשכורת הממוצעת בחודש נובמבר 1999 עמד על 6,566 ש"ח, ובחודש דצמבר 1999 על 5,864 ש"ח. אלא, שבצד שתי המשכורות הממוצעות לחודשים נובמבר ודצמבר 1999 מצויינת כוכבית, שמשמעותה היא, שמדובר בנתון זמני וטרם הוברר סופית מה השכר הממוצע בחודשים אלה. ביהמ"ש התבקש, בבקשת הבהרה, להבהיר אם כוונתו היא לשכר הממוצע הידוע האחרון הסופי שפורסם, או שמא לזה שפורסם, ואפילו זמני הוא. ביהמ"ש הבהיר, שכוונתו בפסה"ד היתה לשכר הממוצע במשק הידוע באופן סופי. דהיינו, הסכום של 6,189 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש הבהיר למה היתה כוונתו בהפנותו ל"שכר הממוצע במשק", כפי שהיה רשאי לעשות בהסתמך על סעיף 81 לחוק בתי המשפט. ניתן להבין את החלטתו נשוא הערעור כתיקון "טעות", במובן השמטה מקרית. גם לעצם העניין, אין להתערב בתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש. ראשית, הדרך לתקוף את תוכן ההחלטה גופה, כפי שמבקשים המבקשים, היא בדרך הגשת ערעור ולא בדרך הגשת בקשה לרשות ערעור. שנית, ביהמ"ש רשאי היה לקבוע "שכר ממוצע במשק" כפי שקבע והוסבר בהחלטתו.
(בפני: השופט אור. עוה"ד מירב ג'יניאו ועמוס גבעון למבקשים, עו"ד משה ורבה למשיבים. 10.9.01).
בג"צ 6322/01 - יוסף לויפר נגד הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית ואח'
*דחיית התנגדות למינוי מועמד מסויים לפאטריארך היווני אורטודוקסי של ירושלים (העתירה נדחתה).
העותר מבקש למנוע את מינויו של המטרופוליס אירנאוס (להלן: המועמד) למשרת הפטריארך היווני-אורתודוכסי של ירושלים. העתירה הוגשה ביום שבו נערכו הבחירות למשרת הפטריארך. בעתירתו טען העותר, ראשית, כי המועמד אינו עומד בתנאי הכשירות הנדרשים על-פי הדין וכן אינו עומד בתנאים הנדרשים בשל הליכים פליליים המתנהלים נגדו ביוון. בתשובתה לעתירה טענה המדינה כי המועמד עומד בתנאים הנדרשים, כי משרד המשפטים היווני העביר לישראל תעודת-יושר של המועמד, וכן כי יש לדחות את העתירה בשל שיהוי כבד, ועל-כל-פנים, אין בפגמים הנטענים עילה לביטול הבחירות. העתירה נדחתה.
תכליתן של הוראות הדין באשר למינוי הפטריארך נועדו מחד גיסא, לשמור על האוטונומיה הדתית-רוחנית של הקהילה שהפטריארך עומד בראשה, ומאידך גיסא, להבטיח את האינטרסים של המדינה שבה פועל הפטריארך. על הגשמת אינטרסים אלו מופקדת הממשלה והצבת הדרישה לאישור המועמד על-ידיה כתנאי להכרה בו מבטיחה את האינטרסים של מדינת ישראל. מטבע הדברים, בגדרי החלטתה אם לאשר את בחירתו של מועמד זה או אחר, שוקלת הממשלה שיקולים מדיניים, שאין בג"צ נוהג להתערב בהם. אשר לפגמים שנפלו בהליכים שקדמו לבחירת המועמד, הרי שלא זו בלבד שהעלאתם לוקה בשיהוי, למצער, אובייקטיבי, אלא - והוא העיקר - בהיותם פגמים טכניים הם אינם מצדיקים את ביטול הבחירות למשרה דתית בקהילה שהוקנתה לה אוטונומיה בעניינים אלו, כאשר איש אינו טוען לפגמים בהליך הבחירה גופו. יש לדחות גם את טענת העותר בעניין יושרו של המועמד.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד דן אבי יצחק לעותר, עוה"ד אמנון אפשטיין וענר הלמן למשיבים. 12.9.01).
ע.א. 3427/01 - מרים עבדאללה נגד מחמוד עוודאללה ואח'
*דחיית ערעור עקב אי הפקדת ערבון (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון וביקשה פטור מאגרת ערעור ומהפקדת ערבון. הבקשה נדחתה ונקבע שעל המערערת להפקיד 5,000 ש"ח "בתוך 30 יום", ולהמציא ערבות על סך של 40,000 ש"ח. המערערת לא הפקידה את הערבון ולא המציאה את הערבות במועד. הומצאה לה החלטה נוספת לפיה ידחה ההליך ביום 22.7.01, אם לא יופקד העירבון עד אותו מועד. ביום 25.7.01 נדחה ההליך. ביום 16.8.01 הגישה המערערת בקשה לביטול ההחלטה. היא הסבירה כי רק "לאחרונה ולאחר מאמצים מרובים הצליחה... בעזרת בנה לגייס את סכום ההפקדה ולמצוא ערב". הבקשה נדחתה.המועד להפקדת ערבון לא נקבע בחיקוק. על כן לא נדרש להראות טעם מיוחד להארכת המועד. בהתחשב בחשיבות זכות הגישה לביהמ"ש, די להצביע על הסבר מניח את הדעת לאיחור. לעניין זה, קשיים כלכליים יהוו טעם מספיק. עם זאת, הגישה המקובלת היא ש"הארכת מועד להפקדת ערבון אינה ניתנת כדבר שבשיגרה". במקרה זה, המערערת לא עמדה במועד. ניתנה לה ארכה. היא לא פנתה וביקשה ארכה נוספת. היא אף לא פנתה לביהמ"ש מיד עם דחיית הערעור. במקום זאת, בחרה להשלים עם הדחייה, ולא לעשות דבר, אלא לשוב ולפנות לביהמ"ש לאחר שגייסה את סכום הפקדון. פעולה זו נעשתה באיחור של ממש, ותוך התעלמות מהאינטרס של בעלי הדין האחרים. עם גישה זו לא ניתן להשלים.
(בפני: הרשם אוקון. עו"ד אסעד מזאוי למערערת, עו"ד יגאל עיני למשיבים. 30.8.01).
בש"פ 6372/01 - חנה דביר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של ניהול מקום לשם עיסוק בזנות. *"קניית אשה" לעיסוק בזנות והתעללות בה (הערר נדחה).
העוררת, המכונה "שנית", יחד עם אחר שכינויו "עופר", הואשמו כי ניהלו מקום לשם עיסוק בזנות. השניים העסיקו נשים שגבו מכל "לקוח" 170 ש"ח והם נטלו לעצמם 100 ש"ח ביודעם שהכסף ניתן לנשים בעד מעשי זנות. בעניינה של אחת הנשים, המתלוננת, נטען כי במהלך אוקטובר 2000, קנו העוררת ו"עופר" את המתלוננת מאחד "מאיר" תמורת $7,200 לצורך העסקתה בזנות. במהלך התקופה האמורה, הכריחו את המתלוננת לקבל מספר רב של לקוחות, לעבוד בימים שמצבה הבריאותי היה רע, ומנעו ממנה טיפול רפואי. במהלך אפריל 2001, ברחה המתלוננת עם אחד מלקוחותיה, ולפי הנטען התקשרו ללקוח ואיימו עליו שאם לא יחזיר את המתלוננת,
יפגעו בבני משפחתו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררת עד תום ההליכים ועררה נדחה.
המתלוננת עברה, כפי שעולה מהראיות לכאורה, מסכת קשה של התעללות, ביזוי והשפלה. בכגון דא יש מקום להורות על חלופה למעצר רק בנסיבות יוצאות דופן. במקרה דנא אין נסיבות כאלה. העסקה בזנות יכולה להתבצע גם באמצעות של שליטה דרך טלפון, ומעצר בית איננו מבטיח הינתקות מדרך חיים נצלנית זו, ששכרה בצידה.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד חיים אוחנה לעוררת, עו"ד מיכאל גרשן למשיבה. 30.8.01).
בש"פ 6580/01 - נידאל זיתון ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה וכליאת שווא (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים, יחד עם שניים אחרים, הואשמו בעבירות של כליאת שווא, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש בנסיבות מחמירות ואיומים. הנאשמים, בני משפחתה של המתלוננת, טענו כי המתלוננת היא מכשפה המקיימת יחסי מין עם השטן. הנאשמים תקפו את המתלוננת, ואחד מהם גזר את שערותיה, כיסה את עיניה והדביק סרט דביק על פיה. מיד לאחר מכן הניח סכין על לשונה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של כל הנאשמים, לרבות 2 העוררים, עד תום ההליכים. הערר נדחה.
באשר לראיות לכאורה - קיימות ראיות מספיקות לצורך המעצר. המעשים המיוחסים לעוררים הם מעשים חמורים ומקימים עילת מעצר. החלופות שהוצעו לא נמצאו ראויות בעיני בית המשפט המחוזי, בין השאר, משום שמדובר בשהות אצל בני משפחה אחרים שמתקיים חשש שהם תומכים במעשי העוררים. התסקירים של שרות המבחן אינם ממליצים על חלופה למעצר, בשל נטיית בני המשפחה לפתור בדרך אסורה בעיות שנובעות מתפיסת עולם מאגית.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד דראושה עבד אלכרים לעוררים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 2.9.01).
בש"פ 6536/01 - קונסטנט קובקוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של הכנת בקבוקי תבערה כדי להשליך על ערבים ביפו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר כשפניו מועדות לכוון יפו ובכיסיו 2 בקבוקים מלאים בנזין ופיסת בד תחובה בצווארם. קודם לכן, החביא עוד 8 בקבוקים מלאי בנזין ובהם פיסות בד בקרבת מקום. על-פי כתב האישום התכוון העורר להצית את בקבוקי התבערה ולהשליכם על ערבים ששהו במסגד חסן בק הסמוך למקום בו בוצע הפיגוע הקשה במתחם הדולפינריום בת"א. כיוון שהבניין היה מוגן ע"י המשטרה פנה העורר ליפו על מנת להשליך את הבקבוקים ולפגוע בבני מיעוטים. הוא הובא לדין בעבירות של ייצור נשק שלא כדין ונשיאתו, ניסיון הצתה, חבלה בכוונה מחמירה ומעשי פזיזות בחומר לקיח. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי אפילו יוכח כתב האישום במלואו, אינו מגלה אשמה, שהרי העורר לא עשה דבר "למעט מילוי בקבוקי בירה ריקים בדלק". בקבוק מלא דלק גם איננו עולה, להשקפתו, להגדרת המונח "נשק" שבחוק העונשין. הערר נדחה.
אין מדובר בבקבוק משקה המכיל בנזין - הא ותו לא. בקבוק התבערה אינו אלא פצצה מאולתרת תוצרת בית. הדרך לעמוד על טיבו של הבקבוק נשוא הערר אינו לפרק אותו למרכיביו, כהצעת הסניגור - בקבוק, נוזל ופיסת בד - כי אם לחבר בין היסודות הפיזיים האלה לבין היסוד הנפשי הטבוע בהתנהגותו של העורר. העורר העיד על עצמו, בחקירתו במשטרה, כי הלך לכיוון יפו באשר הבניין (המסגד) של הערבים היה מלא שוטרים ובבניין לא היו ערבים אז "החלטתי ללכת ליפו להסתכל מה הולך ביפו". העורר ביקש לעשות שימוש בנשק ומעשיו מלמדים על מסוכנותו. לעורר הרשעות
קודמות בגין עבירות הנגועות באלימות חמורה כך שאין להורות על חלופת מעצר.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יעקב שקלאר לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 2.9.01).
בש"פ 6600/01 - שי מיכה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד תיקים תוך נסיעה באופנוע גנוב (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נהג באופנוע גנוב, התקרב אל המתלוננת, חטף את תיקה שהיה תלוי ברצועה על כתפה, והמשיך בנסיעה. סמוך לאחר מכן נלכד ע"י שוטרים. העורר התנגד למעצרו, השליך קסדה לעבר שוטר, נמלט ורק לאחר מרדף שבמהלכו נורו יריות באוויר נתפס ונעצר. כמחצית השעה קודם לכן ביצע העורר שוד בו חטף את תיקה של מתלוננת אחרת. אין חולקין בדבר קיומן של ראיות לכאורה בשתי עבירות השוד ובעבירה הנוספת של גניבת האופנוע. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
מעשי שוד המכוונים, כפי שהיה במקרה זה, כנגד נשים, בגילים מבוגרים, הם מעשים חמורים ולא אחת תוצאתם חבלות קשות שנגרמות לקורבנות השוד. במקרה זה מייחס כתב האישום לעורר עוד תשעה מעשי שוד דומים, מעשים של גניבה, מעשים של התפרצויות לרכב, גניבת רכוש מתוך רכב, הונאה בכרטיסי חיוב ושיבוש מהלכי משפט. די בעבירות שאין מחלוקת לגבי התשתית העובדתית התומכת בהן כדי להצביע על מסוכנותו הרבה של העורר. שירות המבחן העריך כי ניתן להמליץ על מעצר בית מוחלט בבית הוריו של העורר ובהשגחת אמו. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל המלצה זו - ובדין כך החליט. העורר התגורר בבית הוריו בעת ביצוע מעשי הפשע ולשם הובא שלל הגניבות. ספק אם יהיה בכוחם של ההורים למנוע מן העורר לשוב לסורו.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אבי אודיז לעורר, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 3.9.01).
בש"פ 6497/01 - גדי בן שטרית נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
המתלונן סיבך עצמו בעסקי הימורים והיה נתון, על פי הנטען, לסחיטה באיומים מצד אחד מנושיו, שהוא הנאשם 1 בתיק הפלילי המתברר בביהמ"ש המחוזי. באחד הימים פגש המתלונן בחוף הים של הרצליה בשלושת הנאשמים האחרים שבתיק ובהם העורר. השלושה יחד עם אדם נוסף תקפו את המתלונן, היכו אותו ודקרו אותו. במהלך התקיפה התקשר אחיינו של הנושה אל הנושה והודיע לו כי המתלונן בידיהם. בינתיים הצליח המתלונן להמלט. ביהמ"ש המחוזי הורה, על מעצרם של כל התוקפים ושל הנושה. העורר טוען שהוא נטל חלק פחות חמור מהאחרים בהתרחשות האלימה. הערר נתקבל.
חלקו של עורר זה בהתרחשות האלימה אכן קטן יותר. במיוחד כך הדבר אם יתברר בסופו של משפט כי אף שהנאשם 1 חיפש אחר המתלונן, כדי לסחוט ממנו כספים, ואף שלח שליחים אחריו, יתכן ומרעיו פגשו במתלונן, ביום הארוע נשוא המשפט, באקראי. לעורר אין עבר פלילי והוא עובד לפרנסתו ולפרנסת בני משפחתו, ובנסיבות אלה ניתן להסתפק בחלופת מעצר.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד רוזה אהרון לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 31.8.01).
רע"א 5734/01 - סולל בונה... בע"מ נגד מרדכי שלו, עו"ד מפרק זמני של החברות... ואח'
*סמכות ביהמ"ש להורות במסגרת בקשה למתן הוראות, על מתן מסמכים לעיון של מפרק חברה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
הבקשה סבה על החלטת ביהמ"ש המחוזי בה חוייבה המבקשת להעביר לידי המשיב מסמכים, חשבונות והסכמים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שתי שאלות עולות מן הבקשה: האחת דיונית, השניה עניינית. הטענה הדיונית היא שהליך מתן הוראות למתן הסעדים שניתנו למפרק אינו ההליך המתאים. דין טענה זו להידחות. הליך מתן הוראות מקובל כמסגרת יעילה ומהירה שבתחומה פועל ביהמ"ש כמנחה וכמפקח על פעילות מפרק ונושא משרות אחרות. לביהמ"ש בערכאה הדיונית נתונה הסמכות להחליט אם לדון בבקשה במסגרת בקשה למתן הוראות או להעבירה לפסים רגילים וביהמ"ש שלערעור יתערב בכך רק במקרים חריגים של חשש לעיוות דין או לפגיעה ממשית בזכויות דיוניות או מהותיות. הטענה השניה היא, כי לגופו של עניין לא היה מקום ליתן את הסעדים הזמניים שניתנו. גם דינה של טענה זו להידחות. לטענת המפרק הסעדים הזמניים דרושים לצורך הפרכה או אישור חשד שהתעורר אצלו על סמך חומר שהובא בפניו, בדבר התחשבנות מלאכותית שעשתה המבקשת עם חברה אחרת. בירור כזה ראוי שייעשה במסגרת הפירוק ככל שביהמ"ש שלפרוק ימצא לנכון.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 2.9.01).
בש"פ 6969/01 - מדינת ישראל נגד אבי ג'אן ורועי חזקיהו
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של זריקת רימוני יד לעבר יעדים שונים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיבים הואשמו בביצוע עבירות בנשק ונסיון להרוס נכס בחומר נפץ. בכתב האישום נאמר כי בהנחייתו של המנוח גל אוזן, שמאז פרשת המעשים הלך לעולמו, השליך המשיב 1 רימוני-יד לעבר שלשה יעדים שונים (תחנת משטרה, דיסקוטק ומכונית), בעוד המשיב 2 נלווה אליו בשני האירועים הראשונים והשתתף עימו במעשה הפלילי. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם עד תום ההליכים. בינתיים חלפו 9 חודשים והמדינה מבקשת להאריך את מעצרם ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה בחלקה.
המשפט איננו מתנהל בקצב מניח את הדעת. אמנם, שמיעת הראיות התעכבה בשל קשיים שנתגלו בנושא ייצוגם של המשיבים, וכן בשל קשיים שהערים המשיב 1 על דרכו של בית המשפט בראשית הדיון. אך המצב נכון להיום הוא, כי בתום 9 חודשי מעצרם מצוי הבירור עדיין בשלביו הראשונים. כרגע קבועים עוד חמישה מועדים לדיון, שחלקם חורג מגדרה של תקופת ההארכה המבוקשת. המעשים המיוחסים למשיבים הם חמורים ביותר. חזקת המסוכנות שמעשיהם הקימו נגד מבצעיהם לא פגה עקב פטירתו של גל אוזן. עם זאת אין די במסוכנות האמורה כדי להכניס את פרשתם של המשיבים לגדר המקרים החריגים בהם יוארך המעצר מעבר ל-9 חודשים. בנסיבות העניין יש להיענות לבקשת המדינה באורח חלקי. עד המדינה המופיע כעד תביעה במשפטם של המשיבים, עודנו מצוי על דוכן העדים, ונראה שתידרשנה עוד ישיבה או שתיים להשלמת עדותו. אם ישוחררו המשיבים מן המעצר הם עלולים לסכן את שלומו של עד המדינה. סיכון קונקרטי זה, להבדיל מן החזקה הכללית בדבר מסוכנותם, מצדיק את הארכת מעצרם עד לסיום עדותו של עד המדינה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד דודי זכריה למבקשת, עוה"ד נחמן בטיטו ואהוד בן יהודה למשיבים. 11.9.01).