רע"א 5921/01 - ד"ר אביבי וד"ר לואיז לב נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*דחיית בקשה לסעד זמני נגד מימוש משכנתא ע"י בנק(הבקשה נדחתה).
א. בשנת 1994 התקשרה חברת פלאדיו עם המשיב (להלן: הבנק) כדי שיעמיד לרשותה אשראי לצורך רכישת נכס מקרקעין וילווה את פרוייקט הבנייה אותו תקים פלאדיו על הנכס. סוכם, כי פלאדיו תפקיד בחשבון מיועד (להלן: חשבון הפרוייקט) הון עצמי בסך 500,000 דולר, ואת הכספים המתקבלים ממכירת הדירות בפרוייקט, ותשעבד את הנכס לטובת הבנק במשכנתא, שאף נרשמה אצל רשם החברות. בשנת 1995 רכשו המבקשים מפלאדיו דירה בפרוייקט הבנייה (להלן: הדירה). בחוזה הוסכם כי הדירה תמסר למבקשים חופשית מכל שעבוד. המבקשים, שרשמו לטובתם הערת אזהרה בשנת 1997, לא בדקו בזמן הרכישה כי הדירה נקיה משעבוד קודם, ואף ויתרו על זכותם לקבל ערבות בנקאית. פלאדיו הפקידה את הכסף ששילמו לה המבקשים בחשבון הפרוייקט, אך לטענת הבנק הופקד הסכום כחלק מההון העצמי אותו התחייבה פלאדיו להפקיד, ולא כתשלום שהתקבל עבור הדירה.
ב. בסוף שנת 1999 פנה הבנק למבקשים והודיעם על דבר קיום המשכנתא וכי המכירה בוצעה ללא הסכמתם, ובהמשך הודיע, כי הוא מתכוון לממש את המשכנתא. משכך, פנה ב"כ המבקשים בתאריך 7.2.01 לפלאדיו, במכתב לאמר: "מרשי רואים בעובדה... משום הפרה יסודית של חוזה הרכישה על ידיכם על כל המשתמע מכך. בנסיבות אלה מודיעים לכם מרשי בזאת על ביטול החוזה. הינכם נדרשים בזאת להשיב למרשי את מלוא הסכומים ששילמו לכם...". (להלן: הודעת הביטול). לאחר מכן הגישו המבקשים תובענה לביהמ"ש המחוזי בחיפה להצהרה כי אין הבנק רשאי לפעול נגד המבקשים למימוש המשכנתא על הדירה, וביקשו צו מניעה זמני. הם טענו, בין היתר, כי עם ביטול חוזה המכר, זכאים הם לעיכבון מכוח ס' 31 לחוק המכר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לצו מניעה זמני וקבע כי אין למבקשים סיכוי של ממש להצליח בתובענתם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. המבקשים, שאף לא מתגוררים בדירה, גילו את דעתם בשלחם את הודעת הביטול כי מוכנים הם לוותר על הדירה תמורת כספם. לפיכך, המחלוקת בין הצדדים היא בעיקרה כספית: למי תשמש הדירה כבטוחה. מבלי להתייחס לסיכויי תובענתם של המבקשים, ברי, כי באיזון בין הצדדים יש לאפשר את מימוש המשכנתא תוך הבטחת אפשרותם של המבקשים לקבל את התמורה ששילמו עבור הדירה, ושאותה הם מעונינים לקבל ע"י עיכובו. ביכולתו הפיננסית של הבנק להשיב למבקשים את מלוא הסכום הדרוש באם יצליחו בתובענתם לא הוטל ספק.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שלמה ארדמן למבקשים, עוה"ד יעקב רבינוביץ וגב' בתיה חיימוב-רימן למשיב. 15.11.01).
רע"א 4045/01 - אלברט אדרי נגד איתן חברה לביטוח בע"מ
*היתר להבאת ראייה לסתור אחוזי נכות שנקבעו ע"י המוסד לביטוח לאומי בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המבקש נפגע בתאונת דרכים אשר הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי. המשיבה חייבת בפיצויו על נזקיו בתאונה. ועדת העררים מטעם המוסד קבעה למבקש דרגת נכות בשיעור של %41. המבקש הגיש בקשה להביא ראיות שתסתורנה את דרגת הנכות שנקבעה לו ע"י המוסד בתחומים הנוירולוגי, הפסיכיאטרי, האורטופדי ואף-אוזן-גרון. בקשה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. בקשת רשות הערעור על החלטה זו נדחתה גם היא. בהמשך, הגיש המבקש בקשה נוספת להתיר לו להביא ראיות שתסתורנה את קביעת
הוועדה הרפואית של המוסד. ביהמ"ש המחוזי דחה גם בקשה זו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. המבקש מבקש להביא ראיות לסתור במספר תחומים רפואיים. בין היתר, הוא מבקש שימונה מומחה רפואי בתחום הריאות או פנימאי המתמחה בתחום הנשימה שיקבע את דרגת נכותו בתחום זה. ועדת העררים של המוסד קבעה למבקש %10 נכות בגין הפגיעה שנגרמה לריאותיו בעקבות התאונה. המבקש הלין בפני ועדת העררים על כך שהוא "חי על חמצן 16 שעות ביום". אך, נראה מתוך הדו"ח של הוועדה, שהיא התמקדה בדיונה אך ורק בהנחיות שניתנו לה בפסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה, בעקבות ערעור של המערער, ונמנעה מלדון בתלונותיו הנוספות של המבקש הנוגעות לתחומים רפואיים אחרים. לבסוף החליטו חברי הוועדה להשאיר את דרגת הנכות שנקבעה למשיב על כנה, היינו, %10 נכות בתחום הריאות. המבקש צירף לבקשתו חוות דעת של מומחה רפואי מטעמו, לפיה בשל מגבלתו הנשימתית מגיעה דרגת נכותו לשיעור של %100 נכות.
ג. הלכה היא, כי היתר להבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה על פי דין ינתן במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן. באופן עקרוני, אין בפער בין הקביעה שעל פי דין לבין הקביעה בחוות דעתו של מומחה מטעם התובע, גם אם הוא פער ניכר, כדי להוות טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור. עם זאת, יש מקרים, כמו בענייננו, שמדובר בפער גדול מאוד בין הנכות המגובה בראיות חיצוניות לבין זו שנקבעה "על פי כל דין", שהשפעתו על גובה הפיצוי שיפסק לתובע היא גורלית. במקרים כאלה, יש לנקוט משנה זהירות בבחינת תקינות ההליך בפני הוועדה הרפואית של המוסד, בבחינת השיקולים והנימוקים שהנחו את חברי הוועדה ובבחינת השאלה אם מתקיימים נימוקים אשר יצדיקו מתן רשות להביא ראיות לסתור.
ד. בדיון האחרון בפני ועדת הערר לא זכתה תלונת המערער לתשומת ליבם של חברי הוועדה. גם אם חברי הוועדה נתנו את דעתם לשאלת החמרת מצבו של המבקש בתחום זה, הרי שהדבר לא בא לידי ביטוי בפרוטוקול באופן שמאפשר מעקב אחר הלך מחשבתם. במצב דברים כזה, יש לאפשר למבקש להביא ראיות שתסתורנה את קביעת הנכות המקורית של המוסד בעניין קשיי הנשימה, כך שהפיצוי שיקבע לו יהלום את מצבו הרפואי שנגרם לו בעקבות התאונה. באשר, לשאר התחומים הרפואיים, אין נסיבות המצדיקות התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט אור. עו"ד ש. אייל למבקש, עו"ד מ. זינגר למשיבה. 18.11.01).
ע.א. 3186/98 - מזרחי בת אל נגד קופת חולים לעובדים לאומיים
*דחיית טענה רשלנות נגד קופת חולים בשל אי גילוי פגם מולד בעובר שגרם להוולדו כנכה. *דחיית טענה של "נזק ראייתי" בשל אי צילום מהלך בדיקת אולטרה-סאונד. *דחיית ערעור על אי פסיקת הוצאות ע"י ביהמ"ש המחוזי(מחוזי באר שבע - ת.א. 146/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. הערעור נוגע לתביעת נזיקין בשל "חיים בעוולה", כלומר, תביעת פיצויים של אדם, כאן ילדה, שנולד בעל מום, והטענה בפיו היא כי הוא לא היה נולד כלל לו היו מגלים להוריו את דבר מומו. בפס"ד תקדימי בע"א 518/82 (פד"י מ(2) 85) נקבע כי יש להכיר בעילת תביעה מעין זאת, על אף כל ההשגות האפשריות במישור העיוני. ואמנם, השאלה העיקרית שעמדה בפני ביהמ"ש לא נגעה עוד לעיקרון, אלא התרכזה סביב קיומה של עוולת הרשלנות מצד גורמי הרפואה שטיפלו באם הילדה.
ב. הוריה של המערערת נישאו בשנת 1988. בחודש ספטמבר 1990, לאחר שעברה טיפולי הפרייה, נכנסה האם להריון רב-עוברי (תאומים). במהלך ההריון טופלה בקופת חולים. במסגרת הטיפול נשלחה לבדיקות, ביניהן 4 בדיקות אולטרה-סאונד. בבדיקות אלה
לא נתגלה פגם מולד ומערכות העצבים המרכזיות, לרבות אלה שבעמוד השידרה, הודגמו כתקינות. האם ילדה תאומות. האחת נולדה בריאה ואילו אצל המערערת נתגלה פגם, של חוסר איחוי מלא של עמוד השידרה. כתוצאה מן הפגם המולד נותרה המערערת נכה לצמיתות. המערערת טוענת כי אם היו נוהגים בבדיקות במיומנות מקצועית סבירה, הפגם היה מתגלה והאם היתה מחליטה על הפסקת ההריון לגבי העובר הפגום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היתה התרשלות כלשהי מצד גורמי הרפואה בשל אי-גילוי הפגם המולד. לפיכך דחה את התביעה מבלי לפסוק הוצאות. ערעור המערערת על החלטה זו נדחה וכן נדחה ערעור קופת חולים על אי פסיקת הוצאות.
ג. אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי כי לא היתה התרשלות מצד הרופא שערך את בדיקות האולטרה-סונאריות. ביהמ"ש הסתמך על עדותו של מומחה רפואי ופירט בהרחבה את הנימוקים למסקנתו השלילית. אשר לטענת המערערת בדבר העברת נטל השכנוע על קופת חולים - ביהמ"ש המחוזי לא דחה את תביעת הנזיקין בשל כך שהתביעה לא הרימה את נטל השכנוע, אלא קבע מימצא חיובי - להבדיל מספק - בדבר אי-קיום רשלנות מצד גורמי הרפואה. נמצא, כי גם בהנחה שנטל השיכנוע עבר על כתפיה של קופת החולים, היא הרימה נטל זה.
ד. המערערת מבקשת להטיל אחריות על קופת חולים בשל הנזק הראייתי שנגרם ע"י כך שמהלך הבדיקה לא צולם בווידאו או בסטילס. טענה זו לא נטענה בבימ"ש קמא, ולכן אין מקום להיזקק לה לראשונה בערעור. אך גם לגופה יש לדחות את הטענה. לא היתה קיימת כלל נורמה שחייבה את שמירת הבדיקה האולטרה-סונארית בצילום. מכאן, כי ביסוד הנזק הראייתי, במידה והוא קיים, לא היתה משום הפרת חובה שהיתה מצדיקה, כשלעצמה, הטלת אחריות על קופת חולים.
ה. קופת החולים הגישה ערעור שכנגד על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לקופת החולים. לטענת קופת החולים, הוצאות ניהול המשפט הסתכמו בממון רב ואין זה צודק כי היא תישא בהן בעצמה. כידוע, אין ביהמ"ש העליון ממהר להתערב בפסיקת ההוצאות של ביהמ"ש קמא. בנדון דידן התחשב ביהמ"ש קמא בנסיבות הקשות של המקרה. אין מקום להתערב בשיקול דעתו זה של ביהמ"ש.
(בפני: השופט מצא, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד מירון קין למערערת, עו"ד גב' מרים ניסני-יצחק למשיבה. 20.11.01).
עש"מ 5246/99 - אהרון אהרוני נגד נציבות שירות המדינה
*ביטול הרשעה משמעתית בהפרת חובת סודיות כאשר מועמד במכרז פנימי פירסם, באמצעות הקלטה נסתרת, את מהלך הראיון בוועדה. *הרשעה בעבירה של התנהגות שאינה הולמת בשל הקלטה נסתרת של ראיון עם ועדת בוחנים במכרז פנימי(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער עובד מזה שנים באגף מס הכנסה של משרד האוצר. ביולי 1994 התייצב בפני ועדת בוחנים כמועמד במכרז פנימי. לדבריו, סבר כי המכרז "תפור", לאחר שהזוכה במכרז נקבע מראש. כדי להוכיח שכך הדבר, הצטייד המערער במכשיר הקלטה מוסתר, והקליט את הדיון שהתנהל בנוכחותו. לאחר שיצא מחדר הדיון, השמיע את הדברים שהוקלטו באזני חבר לעבודה, שאף הוא היה מועמד באותו מכרז. המערער הועמד לדין משמעתי והודה במעשה, אך טען שאינו אשם. ביה"ד מצא אותו אשם בעבירה של הפרת חובת הסודיות, לפי סעיף 48 לכללי שירות המדינה (מינויים) הקובע כי: "דיוני ועדת הבוחנים... הם סודיים ואסור להביא מהם לידיעתם של אחרים...". הוראה זו הועתקה, בשינויים קלים, גם אל התקשי"ר. כן הורשע בעבירה של התנהגות שאינה הולמת ונגזר לו עונש של נזיפה והפקעת סכום של 1500 ש"ח ממשכורתו. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המערער טוען כי חובת הסודיות של דיוני ועדת הבוחנים מוטלת על חברי הוועדה, ולא על מועמדים המופיעים בפני הוועדה. בעניין זה הדין עם המערער. ראשית, ספק אם ועדת השירות, שקבעה את כללי המכרזים, מוסמכת על פי חוק שירות המדינה (מינויים), להטיל על עובדי המדינה חובה כזאת, שהפרתה מהווה עבירת משמעת; שנית, ומכל מקום, ועדת השירות לא התכוונה, בסעיף 48, להטיל חובה כזאת על מועמדים המופיעים בפני ועדת בוחנים. סברה זאת מתבקשת, לא רק מן המיקום של סעיף 48 במסגרת כללי המכרזים, אלא גם מעקרונות יסוד, מן השכל הישר. קודם כל, האיסור שנקבע בסעיף זה, להביא לידיעתם של אחרים דבר מדיוני הוועדה, כשהוא מוטל על מועמדים שהופיעו בפני הוועדה, פוגע בחופש הביטוי שלהם. אכן, פגיעה כזאת אינה בהכרח פסולה, אם היא משרתת תכלית ראוייה ונעשית במידה הנדרשת. אך אין תועלת כלשהו באיסור המוטל על אדם שהופיע בפני ועדת בוחנים לספר לבני ביתו או לחבריו בעבודה מה נשאל ומה השיב בישיבת הוועדה. ואם אין תועלת באיסור כזה, גם אין בו הגיון.
ג. אשר לעבירה של התנהגות שאינה הולמת - הקלטה של דיון בוועדת בוחנים ללא ידיעתה מהווה התנהגות שאינה הולמת. אם ביהמ"ש יאמר אחרת, המשמעות היא שכל עובד מדינה יהיה רשאי, הלכה למעשה, להקליט בסתר כל דיון בו הוא משתתף, יהיה זה דיון בוועדה כלשהי, או דיון עם הממונה עליו, או אפילו עם אדם מחוץ לשירות המדינה. התנהגות כזאת, שמקורה בחשדנות או בתככים, עלולה לזרוע חוסר אמון בין העובדים לבין עצמם, לשבש את היחסים בקרב שירות המדינה, ובסופו של דבר אף לפגוע בשירות שהוא נותן לציבור. זאת ועוד, כנגד חובת ההגינות המוטלת על המינהל הציבורי כלפי כל אדם, מוטלת חובת הגינות, אף כי בעלת אופי שונה, גם על כל אדם כלפי המינהל הציבורי. מכל מקום, ברור כי על עובד המדינה חלה חובת הגינות כלפי שירות המדינה. הקלטת סתר של דיוני ועדה, במסגרת שירות המדינה, אינה מתיישבת עם חובה זאת.
ד. אשר לאמצעי המשמעת שננקטו - המערער זוכה בערעור מן העבירה של הפרת סודיות. לכן מתעוררת השאלה מהם אמצעי המשמעת הראויים בגין העבירה של התנהגות שאינה הולמת. אפשר לומר, לזכותו של המערער, כי הוא עובד מדינה ותיק, ועד כה לא נזקפו לחובתו עבירות משמעת; כי זהו, כנראה, המקרה הראשון בו עובד המדינה נמצא אשם בעבירת משמעת בגין הקלטת סתר של דיוני ועדה; כי המערער, שכוונתו היתה להתריע על מה שנראה לו התנהגות פסולה של ועדת הבוחנים, התכוון לטוב; כי הוא הודה מיד במעשה; כי בשל החקירה והקובלנה נגדו עוכבה העלאתו בדרגה. לאור השיקולים האלה, יש להקל באמצעי המשמעת שהוטלו עליו, כך שהעונש יהיה נזיפה והפקעת סכום של 500 ש"ח ממשכורתו.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ג. שרעבי למערער, עו"ד א. איינפלד למשיבה. 27.10.01).
בש"פ 8912/01 - ויונטה שבתאי נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים בעבירות של פגיעה בהולכי רגל והפקרה לאחר תאונה(ערר על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם כי בתאריך 4.7.01, בעת שנהג באופנוע פגע בשתי הולכות רגל מבוגרות שחצו את מסלול נסיעתו, ולאחר שהספיקו לעבור את רוב רחבו של הכביש. על פי הטענה נהג העורר בקלות ראש, ונמלט מהמקום, מבלי להגיש עזרה לנפגעות. המשיבה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובקשה זו נדחתה. מאידך, נתקבלה בקשת המשיבה לפסול את רשיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים. העורר טען שלא היה כלל בזירה, וכי נהג אחר נהג באופנוע שלו והוא אינו יודע את זהותו. אך כנגד גירסה זו מצויות ראיות לסתור, ועל פני הדברים נראה כי סיכויי ההרשעה
אינם מבוטלים. ההחלטה לפסול את רשיון הנהיגה, ניתנה בביהמ"ש לתעבורה בחודש יולי 2001, ובחודש ספטמבר ביקש העורר לשוב ולדון בשאלה זו אך בקשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש לתעבורה, וגם ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערר נדחה.
ב. נסיבות התאונה יש בהן ללמד על רשלנות גבוהה של הנהג הפוגע, ונראה כי רק בדרך נס לא הסתיימה התאונה בפגיעות קשות יותר. מגיליון הרשעותיו של העורר עולה תמונה קשה של מי שחטא לא אחת בעבירות תעבורה, חלקן בעלות אופי בטיחותי מובהק: עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף, ארבע עבירות של אי-ציות לתמרור עצור, ואי-מתן זכות קדימה במעבר חצייה. אכן, פסילתו של נהג מלהחזיק ברשיון נהיגה, אף אם היא זמנית וקצובה, אסור לה שתיעשה כלאחר יד, אך מקום שביהמ"ש משתכנע, וכך הוא המצב במקרה הנוכחי, כי ביטול הפסילה עלול לפגוע בבטחון הציבור, נכון יהיה להוסיף ולקיימה.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד חיים כפיר לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 26.11.01).
רע"א 6630/00 - ועד הנאמנים ת"א נגד יוסף סילקו
*התניית עיכוב הליכי הוצל"פ לביצוע פס"ד בדבר העברת מקרקעין, בהפקדת ערבות בנקאית(הבקשה נדחתה).
א. ביום 22.2.87 ניתן בביהמ"ש המחוזי בת"א פס"ד בו נתקבלה תביעת המשיב נגד המבקש ביחס לחוזה מקרקעין מיום 15.7.73 המתייחס לשתי חלקות בת"א אשר על אחת ניצב מסגד ובשניה מצוי בית קברות מוסלמי. פסה"ד קבע כי המבקש הפר את החוזה וחייב אותו בפיצויי הפרה. ביום 13.10.99 נפתח תיק הוצל"פ נגד המבקש לביצוע פסה"ד. בעקבות זאת, הוגשה על ידו ביום 2.7.00 המרצת פתיחה בה ביקש להצהיר על בטלות פסה"ד מאחר שניתן בחוסר סמכות עניינית, באשר מדובר במקום קדוש על פי סימנים 2 ו-3 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים), ומכוחן של הוראות אלה סכסוך על בעלות בנכס מקרקעין שעליו ניצבים מסגד ובית קברות אינו מצוי בגדר סמכותו העניינית של ביהמ"ש, אלא בגדר סמכות הרשות המבצעת על פי אותן הוראות. עם הגשת תביעה זו עתר המבקש לביהמ"ש לעיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ עד למתן הכרעה בתביעתו. ביהמ"ש החליט כי ההליכים יעוכבו בכפיפות למתן ערבות בנקאית אוטונומית לסילוק החוב למקרה שהמבקש לא יזכה בתובענה. הבקשה לרשות ערעור על ההתנייה בדבר מתן ערבות בנקאית נדחתה.
ב. ראשית, מדובר בתביעה אשר אינה בת סיכויים טובים. על רקע הוראות דבר המלך והפסיקה שעיצבה את הפרשנות לאותן הוראות מוטל על המבקש נטל לא קל לבסס את טענתו כי הליך אזרחי בין שני צדדים שעניינו תרופות חוזיות בגין הפרת חוזה הנוגעות לחלקה שעליה מסגד ובית קברות מצוי מחוץ לגדרי סמכויות בתי המשפט הרגילים; שנית, הטענה המהותית העולה בתביעה זו בשאלת הסמכות העניינית של ביהמ"ש לא עלתה, כך נראה, בהליך האזרחי שבמסגרתו ניתן פסה"ד; לא עוד אלא שהפסק הפך סופי ולא הוגש בגינו ערעור וממילא לא הועלתה טענת הסמכות גם במסגרת זו. מעבר לכך, חלפו לא פחות מ-13 שנים מאז ניתן פסה"ד הסופי ורק כיום, לראשונה, מועלית טענת הסמכות במסגרת תביעה חדשה, לאחר פתיחתו של הליך ההוצל"פ. נסיבות אלה מעמידות את סיכוייה של טענת הסמכות באור מוקשה לא רק לגופה ולמהותה אלא גם לגבי עצם קיום זכות דיונית להעלותה בשלב זה של הדברים; שלישית, על רקע הדברים האמורים, וכלל נסיבות הענין, לא נראה כי מאזן הנזקים פועל לטובת המבקש במקרה זה. 13 שנים חלפו בלא ששילם את חובו הפסוק ובנסיבות אלה צריך להימצא טעם משכנע במיוחד לעכב את הליכי ההוצל"פ.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד א. שרקון למבקש, עו"ד א. חלד למשיב. 26.11.01).
רע"א 7940/00 - סאלחה סועאד נגד קצין התגמולים
*אין לראות חייל כמי שסיים את שירותו הצבאי, אלא אם עבר את כל ההליכים ונחתמו טפסי השחרור מהצבא(מחוזי חיפה - ע.א. 4543/99 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המנוח סאלח סועאד התנדב לשירות מילואים בתנאי קבע כגשש בלבנון, ושירותו הוארך עד לתאריך 28.2.85. בעקבות כאבים בחזהו שהה המנוח בביתו באישור מעבר למידה שהיתה מוצדקת בעיני מפקדיו, ועקב כך החליטה יחידתו לשחררו, ואף דיווחה למינהל התשלומים של הצבא על סיום העסקת המנוח בתאריך 10.9.84. בתאריך 6.10.84 מצא המנוח את מותו בתאונת דרכים. המבקשת, אמו של המנוח, פנתה למשיב ותבעה לשלם לה תגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. המשיב דחה את הבקשה, וקבע כי המנוח שוחרר משירותו בצה"ל בהתאם לדיווחה של יחידתו למינהל התשלומים, עוד לפני שהתרחשה תאונת הדרכים, ומכאן, שביום מותו לא היה חייל בשירות צבאי.
ב. המבקשת ערערה לוועדת הערעורים, והביאה שורה של עדים שהעידו כי המנוח היה עדיין בשירות צבאי, וכי ביום מותו נסע לבוש מדים ונשא נשק. כן הוכיחה כי המנוח ביקר במרפאה צבאית לאחר תאריך השחרור הנטען. מנגד, המשיב הציג בפני הוועדה מסמכים על-פיהם שוחרר המנוח בתאריך 10.9.84. ועדת הערעורים נמנעה מלסמוך את ידיה על עדויות העדים מטעם המבקשת, וקבעה שלא ניתן ללמוד מביקור המנוח במרפאה הצבאית כי טרם שוחרר אז. ברם, מכיוון שהמשיב לא הציג מסמך חתום המורה על שחרורו של המנוח, נתקבל ערעורה של המבקשת ונקבע כי המנוח לא שוחרר משירותו הצבאי לפני מותו.
ג. המשיב ערער על החלטת הוועדה לביהמ"ש המחוזי בחיפה וערעורו נתקבל. בדעת רוב נפסק, כי חוסר אמונה של הוועדה בעדים מטעם המבקשת, וחזקת התקינות החלה על פעולות הרשות המנהלית - לפיה הותר החוזה עם המנוח כדין - מצטרפים לכדי מסקנה כי המנוח שוחרר מהצבא טרם מותו. דעת מיעוט סברה כי יש לדחות את הערעור, באשר היעדר מסמך שחרור החתום בידי אחד מהגורמים המוסמכים, והיעדרם של טפסים שונים הנדרשים לצורך השלמת שחרורו המינהלי של חייל דוגמת טפסי אפסנאות שונים, וטפסים החתומים ע"י החייל המשתחרר עצמו, מלמדים כי המנוח לא שוחרר מהשירות ואף לא ידע על הרצון לשחררו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ד. לקביעת מעמדו כחייל של מי שננקטים לגביו הליכים לסיום שירותו הצבאי השלכות נורמטיביות. כך, על חייל מוטלות חובות הנובעות מתחולת חוק השיפוט הצבאי, והוא מוכפף לדינים החלים על עריקות ונפקדות. מכיוון שכך, עמדת הצבא היא, כי על-מנת שחייל יופטר מחובות אלו נדרש הוא לעבור הליך מינהלי קבוע מראש של שחרור משירות, שכל עוד לא קויים, החייל איננו משוחרר מחובותיו. ההקפדה על הנהלים הפורמאליים הנוגעים לשחרור משירות מחזקת את הוודאות ומשרתת, למשל, את האינטרס שיש לצבא בהגברת המשמעת הצבאית. ברי איפוא, כי אותה הקפדה דווקנית נדרשת - ולו מן הטעם המוסרי שבדבר - גם ביחס לזכויותיו של החייל, ויש לקבוע שזכויות אלו, ובכללן זכויות לפי חוק התגמולים, פוקעות רק לאחר שהחייל השתחרר במסגרת אותו הליך שחרור מסודר. כך מאפשרים גם לחייל לדעת בוודאות אם מגיעות לו הזכויות הנובעות מהיותו בשירות צבאי, כגון הזכות שבני משפחתו יקבלו פיצוי לפי חוק התגמולים במקרה מותו, אם לאו.
ה. במקרה שבפנינו, אין חולק כי המנוח התנדב לשירות מילואים בתנאי קבע, וכי התנדבותו הוארכה בהסכמה עד לתאריך 28.2.85. פקודות מטכ"ל המתייחסות לשירות
התנדבות במילואים, מסדירות את הליך השחרור במקרה כזה, וקובעות כי שחרור בהוראת הצבא ייעשה רק לפי נוסח המפורט בנספח לפקודות (טופס שחרור לפני תום שירות). הסמכות להתיר חוזה לשירות קבע, מסורה לממלאי תפקידים ספורים בצבא, ועל הטופס לכלול את תאריך השחרור וחתימה של הגורם המוסמך. טופס שחרור לפני תום שירות, כשהוא חתום כנדרש, לא הומצא ע"י המשיב, ואף לא נטען כי טופס כזה נחתם. מן העובדות עולה גם, כי המנוח "שוחרר" מבלי להגיע לבסיסו, ללא שהזדכה על ציודו הצבאי ומבלי שהחזיר את נשקו. בנסיבות אלה, חזקת המינהל התקין הופרכה. שחרור המנוח - גם אם נתבקש ע"י מפקדים מיחידתו - לא נעשה בהתאם לנהלים ולכללים הנוהגים בצבא, ולמעשה המנוח לא שוחרר.
ו. המשיב טען כי גם אם ייקבע שהמנוח היה חייל ביום מותו, הרי שלפי החוק אין בכך די כדי לזכות את המבקשת בתגמולים ועליה להוכיח כי מותו אירע עקב השירות. ברם, המשיב לא העלה טענה זו בפני הערכאות הקודמות, ואף נכתב בהחלטת ועדת הערעורים כי: חזית המחלוקת בערעור זה מצטמצמת לשאלה האם אירעה התאונה בתקופת שירותו הצבאי של המנוח, שכן לא נשמעה טענה מצד המשיב ביחס לשאלה פטירתו של המנוח עקב השירות הצבאי. משכך, אין להידרש לטענה זו.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' סיגל עפרוני למבקשת, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 26.11.01).
ע.פ. 5714/01 - דסוקי דסוקי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות הצתה ותקיפת שוטרים במהומות אוקטובר 2000 (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של הצתה, ניסיון לתקיפת שוטרים והתפרעות. את העבירות ביצע באוקטובר 2000, כאשר התחוללו במדינה הפרות סדר קשות. הוא נמנה על צעירים רבים שהחלו להשליך אבנים ובקבוקים לעבר ניידות משטרה ושוטרים בכניסה לישוב פרדיס, ונטל חלק גם בהצתת אוטובוס שנקלע למקום. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המעשים בהם הורשע המערער חמורים הם, והדברים מקבלים משנה חומרה לנוכח הרשעותיו בעבר. חרף זאת, המליץ שרות המבחן להסתפק בעונש מתון (מאסר קצר) בנוסף להעמדתו של המערער בפיקוח השרות במשך 18 חודשים. ביהמ"ש המחוזי העדיף את הפן העונשי על מנת להרתיע את הרבים, אך משחזר שרות המבחן והמליץ בתסקיר עדכני לביהמ"ש העליון, על קיצור תקופת המאסר נוכח גילו הצעיר של המערער, התנסותו הראשונה במאסר, וההתרשמות שהוא למד את הלקח הנדרש, הסכימה גם ב"כ המדינה שיש מקום להקלה מסויימת בעונש. לפיכך יועמד העונש על 3 שנים מאסר בפועל ושנה על תנאי.
(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד אבו חוסין למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 22.11.01).
רע"א 4745/01 - הלחמי אברהם ואח' נגד שלום כחלון ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שהעלה את דמי השכירות בבית עסק (הבקשה נדחתה).
בביה"ד לשכירות נקבעו למשיבים דמי שכירות חודשיים בסכום הגבוה בשיעור ניכר מזה ששולם על ידם למבקשים קודם לכן. המשיבים טענו בערעורם לביהמ"ש המחוזי כי דמי השכירות הועלו למפרע בשיעור של קרוב ל-%300, וכי מתעוררת שאלה עקרונית באשר לסיווג עסקם לצורך קביעת דמי השכירות. על כן ביקשו עיכוב
ביצוע עד לערעור. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתם "בהתחשב בשאלה העקרונית שמעלה פסה"ד וסיכויי הערעור". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשים סבורים, כי ראוי היה לילך בעקבות הכלל, שאין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצוע פס"ד הקובע חיוב כספי, וכי מכל מקום לא הוכח כי אם יזכו המשיבים בערעורם, הם יתקשו לגבות את כספם מהמבקשים. המבקשים גם סבורים כי פסה"ד נשוא הערעור אינו מעורר שאלה משפטית המצדיקה את עיכוב ביצועו. אכן, הכלל הוא כי מי שניתן פס"ד לטובתו זכאי לממש את פרי הזכייה, בהיעדר נסיבות מיוחדות, אלא שביהמ"ש המחוזי הצביע כאן על נסיבות המצדיקות, לדעתו, את עיכוב הביצוע. אין עילה להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד משה הרצוג למבקשים, עו"ד אהרון קינן למשיבים. 25.11.01).
בש"פ 9131/01 - מדינת ישראל נגד אלי אלבז ואהרון וידבסקי
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של יבוא כדורי סם MDMA (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בייבוא כ- 140,000 כדורי סם מסוג MDMAלישראל, וכן בפרשה שבה ייבא המשיב 1 עם אחרים עשרות אלפי כדורים מאותו סוג לאוסטרליה. עוד מיוחסת למשיב 2 החזקת 135 גרם מריחואנה שלא לצריכה עצמית. ביהמ"ש המחוזי ציוה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. עתה מבקשת המדינה להאריך את תקופת המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
עקב תקלות שונות היו עיכובים במסירת חומר החקירה לב"כ המשיבים שהצריכו בקשות ודיונים וכן נדונו בקשות להסרת חיסיון. כל אלה גרמו להתמשכותו של המשפט. נראה כי שמיעת המשפט תארך עוד זמן רב. עם זאת, משקלה של התמשכות ההליכים, כשיקול המצדיק שחרור בערובה, בנסיבות כמו אלה הנידונות, הוא קטן ביחס לכובד משקלם של האישומים ומורכבותו של הבירור, כשיקולים המצדיקים הארכת תקופת המעצר. לכך יש להוסיף את הרשעותיהם הקודמות של המשיבים בעבירות סמים.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד אורי כרמל ונח בונה למבקשת, עוה"ד יעל מסיקה ושלמה בן אריה למשיב. 25.11.01).
בש"פ 9130/01 - מדינת ישראל נגד יחזקאל זאפט
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של יבוא כדורי סם מסוג ,MDMA יבוא קוקאין והחזקת נשק (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בשתי פרשיות של ייבוא כ- 140,000 כדורי סם מסוג MDMAלישראל, ובפרשה נוספת של ייבוא כ- 2.3 ק"ג כדורי סם מאותו סוג לאוסטרליה, בפרשה של ייבוא 2 ק"ג קוקאין מונצואלה לישראל ולרומניה וסחר בו, ניסיון לייבא כ-40 ק"ג קוקאין מונצואלה לישראל, החזקת אקדח ללא רשות, יציאה מישראל לדרום אפריקה תוך שימוש בדרכון מזויף ותוך הפרת איסור יציאה מן הארץ. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים ועתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
מדובר במשפט מורכב ומסובך שיצריך שמיעת עשרות עדים, לרבות עדים מחו"ל. עד כה נדונו טענות מקדמיות שהעלה הסניגור וכן נדונו טענותיו נגד קבילות הודיותיו של המשיב. אין צורך לעסוק בבירור השאלה בעטיו של מי מהם התמשכו ההליכים עד כה. די בכך שמשקלה של התמשכות ההליכים, כשיקול המצדיק שחרור בערובה, בנסיבות כמו אלה הנידונות, הוא קטן ביחס לכובד משקלם של האישומים ומורכבותו של הבירור, כשיקולים המצדיקים הארכת תקופת המעצר. לכך יש להוסיף את הרשעותיו הקודמות
של המשיב, עונשי המאסר שריצה - כולל 12 שנות מאסר בשוויץ בגין עבירות סמים - ואת העובדה שנמלט מישראל, תוך שימוש בדרכון מזויף ותוך הפרת צו איסור יציאה מן הארץ.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד אורי כרמל ונח בונה למבקשת, עו"ד קובי סדורי למשיב. 25.11.01).
רע"א 6593/01 - שמעון רוסו ואח' נגד אריה ג'מיל זדה ואח'
*סירוב למחוק על הסף תביעה מחמת התיישנות כאשר לא ניתן להכריע בטענת ההתיישנות לפני שמיעת הראיות. *פסיקת הוצאות משפט (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב הגיש תובענה נגד המבקשים. אלה ביקשו מחיקת הסעד הכספי המבוקש בתובענה, מחמת התיישנות. ביהמ"ש קבע, כי "טענת ההתיישנות היא אכן טענה, אולם לא ניתן להכריע בה לפני שמיעת ראיות". המבקשים חוייבו לשאת בהוצאות המשיבים, בסכום של 3,000 ש"ח. הבקשה נתקבלה בחלקה.
לטענת המבקשים, מכתב התביעה עצמו ומנספחיו עולה, כי תביעתו של המשיב בכל הנוגע לסעד הכספי התיישנה, הן מכוח חוק ההתיישנות, והן מכוח סעיף 89 לפקודת הנזיקין. כמו כן טוענים המבקשים כנגד חיובם בהוצאות. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא, כי ההכרעה בשאלת ההתיישנות תיפול לאחר שמיעת הראיות. יחד עם זאת, יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לפסיקת ההוצאות. הואיל וטענת התיישנות יש לטעון בהזדמנות הראשונה, והואיל וטענת ההתיישנות טרם הוכרעה לגופה - ראוי שיישא בהוצאות הבקשה אותו בעל דין שעמדתו, בסוגיית ההתיישנות, תדחה בסופו של יום. לפיכך, ההוצאות שנפסקו יבוטלו וביהמ"ש יעשה את מאזן ההוצאות בתום המשפט.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד יעקב טל ודקל יריב למבקשים, עוה"ד עמירם אילון וגב' רות גורדין למשיבים. 25.11.01).
בש"פ 9193/01 - מדינת ישראל נגד מרדכי ויצמן
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של תקיפה ואינוס אשה ע"י בעלה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של אינוס, תקיפת בן זוג ואיומים, שנעברו כלפי אשתו. לפי הנטען נהג המשיב להכות את המתלוננת בתקופת הריונה במהלך שנת 2000, איים עליה כי "יגמור אותה", תקף אותה, בעל אותה בכח ובניגוד להסכמתה וניסה לחנוק אותה באמצעות כריות. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים מגבילים שעיקרם "מעצר בית מוחלט בבית אחיו" בגן יבנה. לטענת התובעת מדובר בשרשרת של מעשי אלימות, ללא בסיס רציונלי, הנובעים מסברתו של המשיב כי המתלוננת בוגדת בו. כנגדה טוען הסניגור כי מדובר באדם בן 41, ששירת שירות צבאי מלא ואף בשירות קבע, ללא רישום פלילי וללא הסתבכות כלשהי עם רשויות החוק. הערר נתקבל.
יש בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת ההאשמות המיוחסות למשיב, המעלות יסוד סביר לחשש שיסכן את בטחונה של המתלוננת. מכאן עילת המעצר. השאלה היא אם מעידים מעשיו של המשיב כלפי המתלוננת על כך שהוא עלול לאבד את עשתונותיו ולפגוע בה, אם לא ייעצר, או שיש לבטוח בו, לאור אישיותו ועברו החיוביים, ולשחררו לחלופת מעצר. "לא בלב קל הגעתי למסקנה כי הסיכון גובר על הסיכוי" לאמור, כי משקל החששות מטה את הכף לחובתו של המשיב. מכל מקום, החלופה שקבע ביהמ"ש המחוזי אינה מספקת, מן הטעם שהחזקתו של המשיב בבית אחיו בגן יבנה, במרחק קטן יחסית ממקום מגוריה של המתלוננת בחולון, אינה בטוחה די הצורך.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' נעמי כץ למבקשת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 23.11.01).
ע.א. 4806/01 - סיגל לוריה נגד בנק דיסקונט בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד הדוחה תביעה להצהרה כי פלוני הוא בעל הזכויות בדירה וכי על כן יש לבטל עיקול שהטיל הבנק על הזכויות (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקשת עתרה לביהמ"ש המחוזי בת"א, כי יצהיר על היותה הבעלים היחיד של הזכויות בדירת מגורים בראשון לציון (להלן: הדירה). כפועל יוצא היא ביקשה כי יבוטלו צווי עיקול שהטילו הבנקים המשיבים על הדירה, לסילוק חובותיו של המשיב הפורמלי. לטענתה, העביר לה המשיב הפורמלי, לו היתה נשואה וממנו התגרשה, את חלקו בדירה, ולפיכך היא בעלת הזכויות בדירה כולה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. המבקשת הגישה ערעור על פסה"ד, ובמסגרתו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע. המבקשת טוענת, כי ביצוע פסה"ד עלול להוביל לנישולה מדירתה ולנזק בלתי הפיך מבחינתה. הבקשה נדחתה.
לא ניתן "לעכב" ביצועו של פס"ד הדוחה תובענה. הטעם לדבר הוא, ש"עיכוב ביצוע" פירושו עיכוב השימוש בפסה"ד בדרך כלשהי, עיכוב הוצאתו מן הכוח אל הפועל. ברי, כי אין בידי המשיבים לעשות שימוש בפסה"ד, או להוציאו מן הכוח אל הפועל, שהרי הם היו הנתבעים בהליך בביהמ"ש קמא, ובפסה"ד, נשוא הבקשה, נדחתה התובענה שהגישה המבקשת.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שלמה דגן למבקשת, עוה"ד אבי אביטל וגב' רותי קופלוביץ למשיבים. 25.11.01).
בש"פ 9016/01 - מדינת ישראל נגד ניקולייבה ילנה ליאוניד ואח'
*הערכאה המוסמכת לדון במעצר ובגירוש מי שנכנס לישראל שלא כדין הוא ביה"ד שהוקם לפי חוק הכניסה לישראל ולא ביהמ"ש המחוזי (הערר נתקבל).
נגד שלשת המשיבות ניתנו צווי גירוש וכן צווי מעצר עד ליציאתן מישראל או עד גירושן ממנה, בשל שהייה בישראל בלי רשיון. בימ"ש השלום בחיפה הורה ביום 31.10.01 לשחררן ל"מעצר בית", כנגד הפקדת ערובה, על מנת שיגורשו במהלך התקופה שקבע. המדינה עררה על ההחלטה לפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בו הוחלט כי המשיבות תשארנה במעצר עד יום 18.11.01, כדי לאפשר למדינה לגרשן, ואם לא יגורשו ישוחררו לחלופת מעצר. הערר על החלטה לשחרר את המשיבות נתקבל.
לפי סעיף 13 י"ב לחוק הכניסה לישראל הופקדה ה"ביקורת השיפוטית על החלטות בדבר החזקת שוהה שלא כדין במשמורת, לרבות לענין שחרור בערובה..." בידי בי"ד לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, שהוקם לפי החוק המתקן (להלן - "ביה"ד"). מיום 7.11.01, היתה סמכות הביקורת השיפוטית נתונה לבית הדין ולא לביהמ"ש המחוזי. אכן, ביום שנתן בימ"ש השלום את החלטתו - 31.10.01 - היה מוסמך לתיתה, משום שבאותו יום טרם התחיל תוקפו של החוק המתקן. אולם ביום 15.11.01, כאשר נתן ביהמ"ש המחוזי את החלטתו, לא היה מוסמך לתיתה, אלא היה עליו להפנות את בעלי הדין אל ביה"ד. יצויין, כי ביום 20.11.01 דן ביה"ד בגירושן ובמעצרן של המשיבות, והורה לגרשן בהקדם, בלי לשחררן בערבות. להחלטתו של ביהמ"ש המחוזי לא היה, איפוא, תוקף מלכתחילה. בשלב זה עצורות, איפוא, המשיבות כדין.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' ענת חולתא לעוררת, עוה"ד לירן פרידלנד ועמי קובו למשיבות. 21.11.01).
בג"צ 6876/01 - רם ברלאי נגד שופטת בימ"ש השלום בת"א
*אין ערעור על החלטות ביניים במשפט פלילי ואין לעקוף כלל זה ע"י פנייה לבג"צ (העתירה נדחתה).
העותר עומד לדין בעבירות שונות, שלפי הנטען בוצעו על-ידיו בעת ששימש כקצין הביטחון של בית החולים איכילוב בת"א. במסגרת ההכנות למשפט סבר העותר כי דרושים לו מסמכים העשויים לסייע להגנתו. מסמכים אלה אינם חלק מחומר החקירה. על כן, הגיש העותר לבימ"ש השלום בקשה למתן צו להמצאת מסמכים
ומוצגים לפי סעיף 108 לחסד"פ. בבקשתו נמנע העותר מלפרט מהו החומר המבוקש ומי מחזיק בו, וזאת מחשש שפירוט כזה יחשוף בפני התביעה את קו הגנתו. ביהמ"ש דחה את בקשת העותר. בהחלטתו נקבע כי היענות לבקשה תערב את ביהמ"ש יתר על המידה בפרשת ההגנה. כן צויין, כי היענות לבקשה משמעה שלילת זכותם של התביעה ושל מי שמחזיק במסמכים להתנגד לחשיפתם עובר להחלטה בעניין. בכך יש כדי לפגוע, בין היתר, בזכותו של מחזיק המסמכים לפרטיות. העתירה נדחתה.
הכלל הוא כי אין ערעור על החלטות ביניים בהליכים פליליים, וכי לא ניתן לעקוף כלל זה בהגשת עתירה לבג"צ. ההלכה הכירה, אמנם, בחריגים לכלל זה, כגון כאשר מוכחת חריגה ממשית מסמכות, או כאשר "מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור" ואולם המקרה דנא אינו נמנה עם חריגים אלה. חסיון קו ההגנה של נאשם מהווה, אמנם, זכות דיונית חשובה. אלא שזכות זאת יש לאזן למול אינטרסים אחרים הכרוכים בהליך הפלילי, ובהם אינטרס הציבור (המיוצג ע"י התביעה) וזכויות העדים. לפיכך, בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, ימאן בג"צ לסטות מהלכת אי ההתערבות לגבי החלטות ביניים המסכנות את חיסיון קו ההגנה.
(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עו"ד ע. ברטל לעותר, עו"ד א. קורינלדי-סירקיס למשיבה. 18.11.01).
ע.פ. 2988/01 - יעקב גולדמן נגד מדינת ישראל
*שותף לעבירה" או "עד מדינה". *"דבר לחיזוק" עדות שותף לעבירה. *הרשעה בעבירות שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בארבע פרשיות של שוד בנק ומקרה אחד של שוד במשרד של חלפן כספים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. המערער ערער על ההרשעה בשני מקרי שוד ועל חומרת העונש - הערעור נדחה.
טענתה המרכזית של הסניגורית, בערעור על ההרשעה בשני האישומים היא, כי ביהמ"ש המחוזי שגה בהגדרת מעמדו של אחד העדים, פרדיננד קומיסר, כשותף לעבירה גרידא. לטענתה, העד הוא עד מדינה, שזכה בטובת הנאה תמורת העדות שמסר במשפטו של המערער, וכפועל יוצא מכך, בהיעדר סיוע לעדותו של קומיסר, אין ראיות מספיקות להרשעת המערער בשני האישומים. ברם, קומיסר מסר את עדותו המפלילה בחקירת המשטרה בלא שהובטח לו דבר בנושא העונש הצפוי לו. נכון הדבר שבסופו של דבר הסכימה התביעה להקלה ניכרת בענשו של קומיסר, אך בהיעדר קשר סיבתי בין העדות לבין ההקלה, אין מדובר בעד מדינה. הראיות שהובאו נגד המערער לתמיכת עדותו של קומיסר אמנם לא זיהו את המערער כמבצע העבירה, אלא שעל-פי ההלכה הפסוקה, מטרתו של "דבר לחיזוק" היא לתמוך באמינותה של הגירסה המפלילה, ולא נדרש ממנה לבסס גם את זיהויו של הנאשם. כך שדין הערעור על ההרשעה להידחות. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' גב' דורנר. עו"ד י. צווטקוב למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 14.11.01).
רע"א 8643/01 - מנשה ועדה ענתר נגד בנק לאומי למשכנתאות ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע מימוש משכון על דירה ומכירה ע"י ההוצל"פ (הבקשה נדחתה).
זכויותיהם של המבקשים בדירת המגורים שלהם (להלן: "הדירה"), מושכנו לטובת המשיב להבטחת פרעון הלוואות שקיבלו. המבקשים לא פרעו את ההלוואות והמשיב נקט בהליכי הוצל"פ למימוש המשכון ומונה כונס נכסים למכירת הדירה. בעקבות הליכים שונים נשתהו הליכי המימוש עד שראש ההוצל"פ קבע כי "ניתן יהא
לפנות במסירת הודעה על פינוי עד 7 ימים לפני הפינוי". הפינוי נקבע ליום 6.11.01. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בת"א בקשה להרשות להם לערער על החלטת ראש ההוצל"פ וביקשו לעכב את הפינוי. לדעתם, התקופה שנקבעה בהודעת הפינוי קצרה מדי ואינה מאפשרת להם למצוא דיור חלוף. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם. נאמר בהחלטה כי התקופה הקבועה בתקנה 97 לתקנות ההוצל"פ, היא אמנם 21 יום מיום ההודעה, אולם ניתן לבצע את הפינוי במועד קצר יותר מיום ההודעה אם לא בוצע הפינוי במועד הראשון שנקבע לכך, כפי שהיה כאן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בין המבקשים לבין המשיב נעשו בעבר שני הסכמים במטרה לאפשר להם לעמוד בפרעון חובותיהם, וההסכמים אף קיבלו תוקף של פס"ד. המבקשים לא קיימו את ההסכמים ודי בכך כדי שלא תינתן להם ארכה נוספת. יתר על כן, אין לשעות לטענת המבקשים כי יש לעכב את מכירת הדירה על מנת לאפשר להם למכור דירה אחרת שבבעלותם כדי לשלם את חובם למשיב מכספי התמורה. מתברר כי מאז שהצהירו המבקשים לראשונה על כוונה זאת - עוד בדיון בביהמ"ש בחודש מאי 2000 - לא מכרו את הדירה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מנשה ענתר למבקשים. 19.11.01).
ע.פ. 8827/01 - ישראל שטרייזנט נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש של פסילה שהוטל בעבירה של גרימת מוות של הולכי רגל בתאונת דרכים במעבר חצייה (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג באופנוע בחיפה, וגרם למותה של הולכת רגל בת 79, אשר חצתה את הכביש במעבר חצייה. המבקש עצמו נפצע. הוא הורשע בעבירות של הריגה, עקיפה אסורה, אי-האטה, ואי-מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה ונדון לשנתיים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי, פסילה לנהיגה במשך 6 שנים וקנס של 10,000 ש"ח. בקשת המבקש היא לעכב את ביצוע העונש, והמשיבה הסכימה לעיכוב עונש המאסר והקנס. מאידך, טענה המשיבה, כי לנוכח הרשעתו של המבקש בעבירות אשר יוחסו לו, ולנוכח עבירות תעבורה נוספות שביצע מאז התרחשה התאונה נשוא הדיון, אין לעכב את ביצוע עונש הפסילה. הבקשה נדחתה.
בשלב זה אין לקבל את טענת הסניגור באשר לסיכויי הערעור, אם כי בהחלט יתכן שבמהלך הערעור גופו יצליח המבקש להפריך את ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי, ולבסס את טענת חפותו. מאז החלו ההליכים בעניינו של המבקש, הוא חזר וחטא בעבירות תעבורה, וביניהן נהיגה בדרך עירונית במהירות אסורה (שתי עבירות), ונהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף. עבירות מסוג זה יש להן השלכה גם על הפן הבטיחותי ולסכנה הנשקפת מכך למשתמשים בדרך, ומכאן המסקנה שלא יהיה זה נכון להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע הפסילה.
(בפני: השופט א. לוי. 20.11.01).
בש"פ 8850/01 - אחמד מסרי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה שעניינן קבלת פסקי דין במרמה על בעלות בקרקעות ומכירתן (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בקבלתם במרמה של פסקי דין הצהרתיים בהם נקבע כי הוא הבעלים של מקרקעין, ולצורך זה הציג מסמכים מזוייפים על עיסקאות שמעולם לא נקשרו. לאחר שקיבל את פסקי הדין, מכר את הקרקעות במאות אלפי דולרים. אחד הקונים שילם לעורר מקדמה על חשבון התמורה, וכאשר התברר לו כי העורר הוליך אותו שולל, הוא דרש את כספו, ואז איים עליו העורר כי יפגע בו, יחטוף אותו, ויעבירו לרשות הפלשתינאית. שכן נטען כי העורר רכש ברמאללה אקדח וערך עמו אמון ירי. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים
בציינו כי העורר החזיק בנשק ואף ירה בו; הוא איים לפגוע באחד המתלוננים בעת שזה דרש את כספו, והאיום הושמע גם בעקבות פנייתו של המתלונן למשטרת ישראל; בחודש מאי נעצר העורר, ולאחר ששוחרר הוא חזר לבצע עבירות; קיים חשש שהעורר ימלט לשטחי הרשות הפלשתינאית; ריבוי מעשי המרמה והשיטה בה בוצעו, מצביעים על מסוכנותו של העורר. הערר נתקבל.
מדובר בעבירות בהן אין בתי המשפט נוהגים להורות על מעצר, אלא כאשר מדובר בעבריין שפגיעתו רעה ומסוכנותו נמשכת. הגדרה זו אינה הולמת את העורר, לפחות לא בשלב זה של ההליכים, כאשר הדרך להוכחתן של העבירות המיוחסות לו עוד ארוכה. השימוש במעצר ממש צריך להיות בבחינת פתרון אחרון, ובו ייעשה שימוש רק לאחר שנבחנו דרכי פעולה חלופיות, ולאחר שבית המשפט השתכנע כי אין באלה כדי לבטל את הסכנה הנשקפת מהעורר. אכן, מכתב האישום עולה כי העורר חזר לבצע עבירות לאחר ששוחרר בערובה בחודש מאי 2001. אך גם במצב זה נכון יהיה להעדיף את שחרורו לחלופת מעצר, במיוחד לנוכח העובדה שאשתו סובלת ממחלה קשה והיא זקוקה לליווי לצורך קבלתם של טיפולים רפואיים בבית-חולים. על כן ישוחרר העורר ממעצרו בתנאי מעצר בית מוחלט וערבויות.
(בפני: השופט א. לוי. 19.11.01).
ע.פ. 5823/01 - מוחמד שגאעיה ואחמד ערמי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של כניסה מהשטחים לישראל שלא כדין ושוד מונית (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים, תושבי רמאללה, נכנסו יחד עם חברם לישראל שלא כדין, שכרו מונית בת"א כדי להסיעם לירושלים ובמהלך הנסיעה, בסביבת שער הגיא, גירשו את הנהג ממוניתו והמשיכו לנסוע במונית לכיוון ירושלים. בכניסה לעיר נעצרו במחסום של המשטרה. המערערים הורשעו בעבירת שוד בחבורה, כניסה לישראל שלא כדין, ועבירות תעבורה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער הראשון 38 חודשי מאסר בפועל ועל המערער השני 40 חודשי מאסר בפועל. כן גזר למערערים 10 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערים ביצעו פשע חמור של שוד בחבורה שלשם ביצועו נכנסו לישראל שלא כדין משטח הרשות הפלשתינית. העונשים שנגזרו עליהם בביהמ"ש המחוזי הם מתונים ומאוזנים, שכן השופטת שקלה לכף זכות את עברם הנקי, את גילם הצעיר ואף את העובדה שלביצוע השוד לא נלווה שימוש באלימות קשה.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר. עו"ד ת. תיאודורי למערערים, עו"ד מ. קרשן למשיבה. 14.11.01).
מ"ח 6778/01 - שלמה אסבן נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה למשפט חוזר בטענה של קיום "ראייה חדשה" כאשר זו כבר עמדה לדיון בבקשת רשות ערעור וגם אין בה כדי לשנות את תוצאת ההליך (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).
המבקש נהג ברכב מסחרי מת"א לירושלים. כמאה מטרים לפני המבקש נסע רכב סובארו. נהגת הסובארו הבחינה בדבר מה בוער על הכביש, והאטה את מהירותה. המבקש לא הצליח לבלום את רכבו ופגע בחלק האחורי של רכב הסובארו. רכב הסובארו עלה באש. הנער יוסי שמיר שישב בסובארו נהרג ונהגת הסובארו חולצה מן הרכב הבוער ונכוותה בפניה ובידיה. ביהמ"ש לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ופציעת אדם וגזר לו 6 חדשים מאסר בפועל בעבודות שירות ו-6 חדשים מאסר על תנאי. רשיונו של המבקש נפסל למשך 7 שנים, והוטל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח. בערעור לביהמ"ש המחוזי טען המבקש, כי מותו של המנוח נגרם מהתלקחות הרכב מחפץ בוער שהיה על הכביש, וחפץ
זה הינו גורם מתערב זר המנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו של המבקש לבין תוצאותיה הקטלניות של שרפת רכב הסובארו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש וציין כי הוא מאמץ את קביעתו העובדתית של בימ"ש קמא בדבר התלקחות רכב הסובארו כתוצאה מההתנגשות. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי גם אם לנהיגתו הרשלנית של המערער הצטרף גורם נוסף (הוא החפץ הבוער), הרי שעדיין אין בכך כדי לקבוע כי נותק הקשר הסיבתי. על הכרעת דינו של ביהמ"ש המחוזי הגיש המבקש בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתו נדחתה. עתה מבקש המבקש משפט חוזר בטענה כי בידיו ראייה חדשה העשוייה לשנות את תוצאת המשפט. הוא מתבסס על חוות דעת של מומחה. הבקשה נדחתה.
הראייה אותה מכנה המבקש "חדשה" עמדה לבחינה בדיון בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש. אין גם בראייה האמורה כדי לשנות את תוצאת ההליך לטובתו של המבקש, שכן חוות הדעת איננה שוללת באופן חד-משמעי את אחריותו, והיא אף לא מציעה הסבר קוהרנטי להתרחשות האירועים הנדונים. מכל מקום, ביהמ"ש אינו כבול לדברי מומחה פלוני ודבריו מהווים אך ראייה אחת ממכלול ראיות. העדפת חוות דעת מקצועית פלונית על פני רעותה לצורך בדיקת התקיימותו של קשר סיבתי בין רשלנות נאשם או נתבע לבין הנזק או קרות התוצאה - היא עניין לביהמ"ש לענות בו. בכל מקרה ברור כי גם אם חברו גורמים משלימים לגרימת התוצאה האיומה, אין בכך כדי להשפיע, בנסיבות אלו, על קביעת קיומו של הקשר הסיבתי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמאי ליבוביץ למבקש, היועהמ"ש אליקים רובינשטיין למשיבה. 19.11.01).
בש"א 7552/01 - דולב חברה לביטוח בע"מ נגד אפוטה יובל והכשרת הישוב... בע"מ
*איחוד תיקים והעברת מקום דיון לביהמ"ש שאליו מוליכות מירב הזיקות (בקשה להעברת מקום הדיון ולאיחוד תיקים - הבקשה נתקבלה).
המשיבה הגישה תביעת שיבוב נגד המבקשת לבימ"ש השלום בת"א ביום 26.3.01. המבקשת הגישה תביעת שיבוב נגד המשיבה והמבוטח על-ידה ביום 16.4.01 בבימ"ש השלום בנהריה. התובענות עוסקות באחריות הצדדים לנזקים שנגרמו בגין אותה תאונת דרכים ועל כן נושאן אחד. בשני ההליכים נקבעו ישיבות מקדמיות שטרם נערכו. המבקשת מבקשת כי התובענות תאוחדנה בבימ"ש השלום בנהריה. המשיבים מסכימים כי יש לאחד את הדיון בשני ההליכים, אך לטענתם יש לאחד את הדיון בבימ"ש השלום בת"א. הבקשה לאיחוד התיקים ולהעברת הדיון לנהריה נתקבלה.
אמנם, התובענה הראשונה הוגשה לביהמ"ש בת"א, אך היות והתאונה אירעה בכביש חיפה-עכו, המבוטח מטעם המבקשת מתגורר בחדרה, המבוטח מטעם המשיבה מתגורר בעכו, הרכב המעורב בתאונה מצוי בבעלות חברה הממוקמת בעכו, והשמאי מטעם המשיבה מתגורר בנצרת עילית, הרי שמירב הזיקות מוליכות באופן בולט לביהמ"ש בנהריה. בנסיבות מעין אלה יש לאחד את הדיון בביהמ"ש שמירב הזיקות מוליכות אליו. אין בעובדה שהנהגים המבוטחים הוזמנו לישיבה המקדמית בביהמ"ש בת"א, כדי להראות בהכרח כי הדיון שם צפוי להיות מהיר יותר, כפי שטוענת המשיבה בתגובתה.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד פלאח, ח'יר, דאהר ושות' למבקשת, עו"ד א. ורשה למשיבים. 21.11.01).