תקציר סביר כרך נ"ח חוברת 11

בג"צ 6673/01 - התנועה למען איכות השלטון בישראל ומנהל הרכבת עמוס עוזני נגד שר התחבורה, אפרים סנה ואח'

שיקולי מנהל רשות הנמלים בהמלצתו לבחירת מנכ"ל הרכבת. עמדתו של שר התחבורה כאחד השיקולים ולא כשיקול מכריע(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. העותר השני (להלן - העותר) מונה בשנת 1996 כמשנה למנהל רשות הנמלים והרכבות (להלן - הרשות). בתפקידו זה הוא מכהן כמנכ"ל של הרכבת. המינוי הוא ל-5 שנים. כחודש לפני תום המינוי הודיע המשיב לעותר כי החליט שלא להאריך את כהונתו. הטעמים העיקריים שנתן השר לכך הינם סגנון התנהגותו הבוטה והארוגנטי של העותר, היעדר שיתוף פעולה בינו לבין משרד התחבורה וכיוצ"ב. החלטה זו נמסרה גם למנהל הרשות (המשיב 3), אשר נתבקש ע"י השר לפתוח בהליכים לאיתור מועמדים במקום העותר. שר התחבורה הציע מספר מועמדים, ובהם את המשיב 5, יוסי שניר. העותר פנה למנהל הרשות בבקשה כי ימליץ על המשך כהונתו והמנהל השיב לו "ההחלטה אינה בידי ואינה תלויה בי". מנהל הרשות ראיין מועמדים שונים, ובכללם את שניר, והחליט להמליץ על שניר בפני מועצת הרשות. במכתב שנשלח לחברי המועצה כתב מנהל הרשות: "לאור הודעת שר התחבורה כי לא יאשר חידוש כהונת מר עוזני, נבדקה מועמדותם של 12 מועמדים... הנני ממליץ לאשר את מועמדותו של מר יוסי שניר... לתפקיד מנכ"ל הרכבת ומשנה למנכ"ל הרשות".
ב. העותרת טענה כי מועצת הרשות ומנהל הרשות שללו מעצמם כל שיקול דעת עצמאי באשר להארכת כהונתו של העותר. בכך הם פעלו שלא כדין, ודין החלטתם להתבטל. שר התחבורה פעל שלא כדין בהודיעו מראש כי לא יאשר את מינויו של העותר לתקופת כהונה שניה כמשנה למנהל. כן נטען כי נשללה מהעותר זכות הטיעון. לבסוף נטען כי החלטת השר שלא להאריך את מינויו של העותר ולמנות למשרת מנהל הרכבת את המשיב שניר, נובעת משיקולים פוליטיים. לעומתם סבורים המשיבים כי מנהל הרשות והשר פעלו כדין ומשיקולים ענייניים, ואין יסוד להתערבותו של בג"צ. העתירה נתקבלה בחלקה.
ג. לפי החוק, על מנהל הרשות להחליט תחילה, אם ראוי להמליץ על הארכת כהונתו של המשנה המכהן או שמא יש להמליץ על מועמד אחר לכהונה; לאחר מכן, על המועצה להחליט אם היא ממנה את המועמד שמנהל הרשות המליץ בפניה; לבסוף, על שר התחבורה להחליט אם הוא מאשר את החלטת המועצה. אם מנהל הרשות סבור שישנם מספר מועמדים ראויים, רשאי הוא להמליץ עליהם בפני המועצה, ואין הוא חייב להמליץ אך על מועמד אחד בלבד. על מנהל הרשות להפעיל שיקול דעת עצמאי. השאלה שלפניו אינה "את מי מבקש השר למנות", אלא "מיהו המועמד הראוי ביותר". מכאן לא נובע, כי יחסו של השר למועמדים השונים, אינו שיקול רלבנטי. יחסי העבודה של המשנה עם המנהל מזה ועם עובדי הרשות מזה הם גורם שיש לקחתו בחשבון. יש להתחשב ביחסים העתידיים בין המשנה לבין הגורמים הממשלתיים עימם באה הרשות במגע, לרבות השרים העומדים בראש המשרדים הממשלתיים הקשורים לעבודת הרשות. נמצא, כי טובתה של הרשות מחייבת, כי מנהל הרשות יתחשב בגדר שיקוליו במערכת היחסים העתידה להתקיים בין המשנה לבין אלה עימם הוא עתיד להימצא בקשרי עבודה, ובמרכזם השר הממונה.
ד. משקלו של השיקול שיש להעניק לעמדתו של השר בגדרי שיקול דעתו של מנהל הרשות. משתנה ממינוי למינוי. המנהל נועד עם המשנה המכהן ושמע את דעתו; הוא שוחח עם שר התחבורה ושמע את עמדתו; הוא הקים ועדה לאיתור מועמדים; הוא ראיין מועמדים שונים. כל אלה הן פעולות ראויות, שלא נפל בהן כל פגם. כן אין פגם בעמדתו של המנהל, כי המשיב 5 (שניר) ראוי לכהן כמשנה למנהל. גדר הספיקות הוא במשקל
שהמנהל נתן לעמדת השר השוללת את מינויו של העותר. בעניין זה עולה מהחומר, כי ברגע ששר התחבורה הודיע למנהל כי הוא מתנגד להארכת מינויו של העותר לתקופת כהונה נוספת, נפלה מועמדותו של העותר. תחת התחשבות בעמדת השר כאחד הנתונים מתוך מכלול שלם, העניק המנהל לעמדת השר משקל מכריע. אין מנוס, איפוא, מביטול החלטתו של המנהל. עליו לשקול את מועמדותו של העותר באותו אופן בו הוא שקל את מועמדותם של המועמדים האחרים.
ה. חלק ניכר מהעתירה הוקדש לשיקוליו של שר התחבורה. העותר טען כי שיקולים אלה מבוססים על טעמים פוליטיים פסולים. שר התחבורה טען כי שיקוליו הם ענייניים ואין בהם כל גוון פוליטי. בג"צ לא ינקוט עמדה בכל אלה. הם יובאו בוודאי בפני המנהל וייבדקו על ידו. על יסוד האמור ניתן צו שלפיו החלטתו של מנהל הרשות להמליץ בפני הרשות על המשיב 5 (שניר) מתבטלת. העניין יחזור למנהל אשר יחליט על המועמד (או המועמדים) עליהם ימליץ בפני המועצה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק, הוסיפה השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד ברק כלב, צרויה מידד ואמנון אפשטיין לעותרים, עוה"ד יהודה שפר, חיים כהן, גב' ענת מור וגב' רונית עיני למשיבים. 25.11.01).

ע.א. 7247/97 - כוכבה יצחקוב נגד מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ

*ה"גורם היעיל" למימוש עיסקה לצורך תשלום דמי תיווך למתווך(מחוזי י-ם - ת.א. 546/94 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה התקשרה בנובמבר 1993, בעיסקת קומבינציה (להלן: העיסקה), עם חברת מרכז כלל ירושלים (להלן: החברה). העיסקה נועדה להביא להקמת בניין על יחידת מקרקעין שהיתה בבעלות החברה (להלן: המגרש). החברה, בעלת המגרש, יזמה את הקמת הבניין. לפני ההתקשרות עם המשיבה יצרה החברה קשר עם עו"ד עדי סודאי (להלן: סודאי) למצוא משקיע למימון הקמת הבניין. סודאי פנה למערערת, מתווכת במקצועה, וביקש ממנה לאתר משקיעים ובלבד שישמש עורך דינו של המתקשר המבוקש. המערערת פנתה למשיבה והציעה לה להתקשר בעיסקה. היא הביאה בפניה פרטים ראשוניים על מאפייני המגרש ועל שוויו המשוער. מנהל המשיבה (להלן: קריאף) ביקש מהמערערת פרטים נוספים אודות המגרש, והיא הפנתה אותו לסודאי. הלה התנה את מסירת הפרטים בקבלת התחייבות מצד המשיבה, להעסיקו כעוה"ד, מטעמה, לצורך העיסקה. קריאף הודיע לסודאי כי הדבר אינו אפשרי מאחר ולמשיבה עו"ד אחר המטפל בענייניה. המערערת שיכנעה את סודאי לוותר על דרישת הייצוג בתמורה לקבלת מחצית דמי התיווך. לאחר מספר שבועות הודיע קריאף למערערת כי המשיבה "יורדת מהעיסקה".
ב. לאחר מספר חודשים הודיע קריאף לסודאי ולמערערת כי המשיבה מנהלת מו"מ מתקדם עם החברה לקראת התקשרות בעיסקה במגרש. הקשר בין החברה למשיבה נוצר, לטענת קריאף, באמצעות עו"ד בירן, שטיפל בהנפקת מניותיה של המשיבה, וייצג במקביל גם את החברה, והוא שהעביר למשיבה את המידע אודות כוונות החברה, להתקשר בעיסקה. המשיבה טענה כי בעקבות מידע זה, ובעקבותיו בלבד, הוחל בניהול מו"מ עם החברה ומגעים אלה הם שהובילו להסכם שנכרת בין השתיים. חרף זאת הציע קריאף למערערת תשלום של $10,000 כפיצויים "לפנים משורת הדין". המשיבה דרשה כ-607 אלף ש"ח דמי תיווך והגישה תביעה לביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, וקבע כי בהצעה שהעבירה המערערת למשיבה, נעדרו פרטים רבים ולא היתה בה כל תועלת למשיבה.
ביהמ"ש קבע כי עו"ד בירן הוא שיזם את הקשר בין הצדדים, ושימש כ"דמות מרכזית" במ"ומ והוא ששימש כגורם היעיל שהוביל להתקשרות בעיסקה. הערעור נתקבל.
ג. מתווך התובע דמי תיווך נושא בנטל להוכיח, בראש ובראשונה, כי נקשר הסכם בינו לבין אחד מן הצדדים, או בינו לבין שני הצדדים, לפיו יבצע את פעולת התיווך. אין צורך בקיבול מפורש של הניצע וניתן ללמוד על גמירת דעתו של הניצע, להיעזר בשירותי התיווך של פלוני, גם מהתנהגות הצדדים או מחילופי הדברים ביניהם. למתווך קמה הזכות לקבלת דמי תיווך רק משנתקשרו הצדדים בעיסקה גופה. אין די בהצבעה על קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין פעולת המתווך לבין מימוש העיסקה. המבחן לזכאות הוא קיומה של פעילות שיש בה כדי לשמש גורם "יעיל" למימוש העיסקה נשוא התיווך. עצם העובדה שמתווך הציג לפני לקוחו נכס, אין פירושו של דבר שכל עיסקה בנוגע לאותו נכס תזכה את המתווך לעולם בדמי תיווך. פעילות מצד גורם נוסף, המתרחשת לאחר שנתבצעה פעולת התיווך הראשוני, עשוייה לחדש את המו"מ שנפסק, אך גם לנתק את הקשר הרלבנטי שבין פעילות המתווך בעבר לבין מימוש העיסקה, עד שלא ניתן לזקוף עוד את התוצאה לפועלו של המתווך הראשון.
ד. קיום הסכם התיווך, נתון עם זאת, ככל הסכם, לחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום הלב. צד המסכל את מאמציו של המתווך, ע"י ניצול המידע שנתקבל ממנו, לצורך פנייה ישירה לצד האחר לעיסקה, תוך עקיפתו של המתווך, מפר את חובת תום הלב המוטלת עליו. הוא הדין בכל אותם מקרים בהם פועל צד מן הצדדים בדרך אחרת על מנת להתחמק מתשלום דמי התיווך, למשל, ע"י העסקת "מתווך קש". ביהמ"ש המחוזי לא מצא קיום התנהגות מן הסוג הזה מצד המשיבה, אך יש בממצאים העובדתיים שקבע כדי ללמד כי עו"ד בירן שפעל מטעם החברה לא שימש "גורם יעיל" יחיד במימוש העיסקה. מן הנתונים, הפניות ההדדיות, סמיכות הזמנים בין הצעת המערערת לבין המו"מ הסופי וכיוצא באלה, עולה כי הקשר עם החברה לא נוצר יש מאין, וכי פועלם של המערערת ושל סודאי הניעו את התהליך שהושלם, בסופו של יום, הודות למאמציו של עו"ד בירן. בנסיבות אלה מתחייבת המסקנה כי הן המערערת והן אחר היו הגורמים היעילים להתקשרות הצדדים בעיסקה. לפיכך היא והגורם האחר, גם יחד, זכאים להתחלק בדמי התיווך.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד י. פודים למערערת, עו"ד יגאל ארנון למשיבה. 26.11.01).

ע.א. 8938/01 - ד"ר אילן רחום נגד יחיאל גוטמן ורשות השידור

דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה במתן החלטות דיוניות נגד המבקש. כשהשופט אינו מקבל את גירסת המבקש לפסלו באשר לעובדות מוטל על המבקש נטל כבד להוכיח גירסתו(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערער הגיש תביעה נגד המשיבים בעילה של הפרת זכויות יוצרים. ביום 29.10.01 הגיש המערער בקשה לביהמ"ש כי יפסול עצמו. בבקשתו טען המערער כנגד 7 החלטות של ביהמ"ש שעולה מהן חשש למשוא פנים. בן היתר נטען כי החל מראשית ההתדיינות מאפשר ביהמ"ש למשיב 1 לשאת דברים בכל עת בה הוא חפץ, לרבות דברים שיש בהם השתלחות אישיות במערער, וכן כי באחת ההחלטות שהתייחסה לבקשת המערער לעיון במסמכי המשיבה 2, התייחס ביהמ"ש לתצהיר גילוי מסמכים מתוקן מטעם המשיבה 2, אשר במועד כתיבת ההחלטה לא היה מצוי בתיק ביהמ"ש ואשר הומצא לביהמ"ש 3 ימים לאחר מתן ההחלטה, והדבר מעלה, לטענתו, חשד כי ביהמ"ש היה בקשר עם ב"כ המשיבה 2, שלא בידיעת המערער ובא כוחו. השופט דחה את בקשת הפסילה וקבע כי מרבית הטענות הן טענות הנוגעות להחלטות שיפוטיות, אשר לגביהן היה רשאי המערער להגיש בקשת רשות ערעור, במועדים הקבועים בתקנות. כן קבע ביהמ"ש, כי אין ממש בטענת
המערער כי איפשר למשיב 1 לומר דברים שיש בהם פגיעה במערער, וכי אין יסוד לטענת המערער המייחסת לו קשרים עם ב"כ המשיבה 2. הערעור נדחה.
ב. עיקר טענותיו של המערער מופנה כנגד החלטות שיפוטיות שונות. הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת בקשות רשות ערעור או ערעור ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות - ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות. אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי ההחלטות השונות מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי שאינו מקים עילת פסלות. ההחלטות שקיבל ביהמ"ש, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות, אינן מעוררות אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער הנדרשת לעניין פסילת שופט.
ג. באשר לטענת המערער כי ביהמ"ש איפשר למשיב 1 להגיד את דבריו באולם ביהמ"ש תוך הטחת האשמות במערער, הרי שביהמ"ש קבע בהחלטתו כי אין יסוד לטענה זו. הלכה היא שאם ביהמ"ש אינו מקבל את גירסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך ביהמ"ש והמערער לא עמד בנטל זה. הוא הדין באשר לטענת המערער בדבר קיומו של קשר - לכאורה - בין ביהמ"ש לב"כ המשיבה 2. ביהמ"ש הכחיש בהחלטתו קיומו של קשר כאמור, והמערער לא הביא כל ראייה שיש בה כדי לתמוך בטענתו. המדובר בחשש בעלמא בלבד, שבהיעדר כל תשתית ראייתית התומכת בו, אין בו כדי להקים עילת פסלות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד תיאודור אורין למערער, עוה"ד אריאל מנור וגב' מיקי חשין למשיבים. 26.11.01).

בש"פ 8997/01 - עמי לוי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת אשה ע"י בן זוגה. *השלכות של פגם בהגשת כתב אישום ע"י המשטרה לפני שקיבלה הסמכה לכך ע"י הפרקליטות לעניין המעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם כי תקף את המתלוננת, שהיתה בת זוגו, ואיים עליה בכך שאמר לה "שיהרוג אותה, שיעשה אותה נכה, שיכניס לה כדורים לרגליים ושיגנוב לה את הילד ויברח לחו"ל". בימ"ש השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו. הסניגור סמך את עררו, בין היתר, על הטענה כי כתב האישום פגום משום שהוגש ע"י תובע משטרתי ולא ע"י פרקליט מוסמך מפרקליטות המחוז, כמצוות סעיף 60 לחסד"פ. הערר נדחה.
ב. כתב האישום הוגש ביום 23.9.01. בדיון בבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ביום 26.9.01, הוגש לביהמ"ש כתב הסמכה שהוצא לתביעה המשטרתית ע"י פרקליטות המחוז יומיים אחרי שהוגש כתב האישום. הסניגור טוען כי אין בהסמכה מאוחרת כדי לרפא את הפגם משום שלא ניתן "להחיות" כתב אישום שהיה "בטל" בעת הגשתו. טענתו נדחתה ע"י בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי שהסתמכו על החלטתה של השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 7438/01 (סביר נ"ח-19) שדנה במקרה שבו ניתנה ההסמכה יום אחרי הגשת כתב האישום - וקבעה כי יש להכיר בתקפה של הסמכה "שניתנה באיחור קל", בין היתר, מן הטעם שתיקון תקלה אחרי זמן כה קצר לא גרם עיוות דין לנאשם.
ג. אכן, השאלה אם ניתן להכשיר בדיעבד כתב אישום שמלכתחילה לא הוגש בכשרות אינה פשוטה. בחינת השאלה במסגרת הליך של מעצר הינה לכאורית בלבד. כאשר מדובר באיחור קל, לפני פתיחת המשפט, וכאשר לא נגרם עיוות דין, יש בהסמכה מאוחרת
- אמנם, בדוחק - משום תיקון המעוות. זאת התוצאה בנסיבות המקרה שלפנינו, אולם בנסיבות אחרות תתכן גם תתכן תוצאה אחרת. יודגש כי החלטה המכשירה כתב אישום, שניתנה במסגרת הליכי מעצר, אינה מייתרת את הדיון בטענה מקדמית בדבר פגם או פסול בכתב האישום, שהנאשם רשאי לטעון כטענה מקדמית לאחר תחילת המשפט. לפיכך, על בימ"ש השלום - שהטענה נטענה לפניו עם פתיחת המשפט - לדון ולהכריע בה ולא לראות עצמו אנוס על פי דיבורו של ביהמ"ש העליון, כפי שסבר. גם ביתר הטענות שהועלו אין ממש.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד מוטי אדטו לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 23.11.01).

ע.פ. 4300/99 - אולג פקרב נגד מדינת ישראל

*הוכחת הכוונה הנדרשת להרשעה בעבירה של גרימת חבלה חמורה וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. בשעה 3 לפנות בוקר, הובא באמבולנס למרכז הרפואי בתל-השומר ילד כבן 3, כשהוא מחוסר הכרה. הילד היה מלווה ע"י המערער, בן זוגה לחיים של אם הילד. בבדיקתו התגלו בילד פגיעת מוח קשה, שברים וסימני חבלה בכל הגוף, לרבות סימני נשיכה על ידו. המערער נעצר ובחקירתו הודה כי נהג להכות את הילד וכי באותו לילה איבד הילד את הכרתו כתוצאה ממכה שהכה אותו בשל כך שהילד לא ציית לו. כן נתגלה בחקירה, כי מספר פעמים הכה המערער גם את אמו של הילד. במשפטו הכחיש המערער כי הכה את הילד, ונתן הסברים שונים לסימני החבלה שנמצאו על גופו. אמו של הילד וסבתו תמכו בגירסתו המכחישה של המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את דברי המערער ועדי ההגנה כבלתי-מהימנים, ובהסתמכו על הודאותיו של המערער, ובעיקר על הראיות הנסיבתיות, הרשיע את המערער בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירות תקיפה והתעללות בקטין. לנוכח חומרת מעשיו והתוצאות הקשות ביותר שנגרמו לילד - שנותר סובל מפגיעה מוחית קשה - נגזרו על המערער 15 שנות מאסר, מתוכן 13 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בגדרי ערעורו נגד ההרשעה טען המערער, כי לא הוכחה הכוונה הדרושה לגרום לתוצאה של חבלה חמורה. ברם, היסוד הנפשי מוכח מעצם המעשים שנעשו במתכוון. כוונה היא עניין שבלב, ובאין ראייה ישירה היא נלמדת מן הנסיבות. הכאת ילד כבן 3 בראשו בכוח, באופן שגרם לדימומים ולפגיעה מוחית קשה, היא כשלעצמה - בהיעדר נסיבות יוצאות דופן - מלמדת על הכוונה להביא לתוצאה, כלומר, לגרום לחבלה חמורה. אשר לעונש - אין יסוד להתערב בענשו של המערער, אשר התעלל במשך זמן בילד קטן שנמסר להשגחתו והותירו פגוע במוחו. עונש המאסר, גם אם אינו קל, הולם את הפשעים שביצע.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גדי טל למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 12.11.01).

בג"צ 10/00 - עיריית רעננה נגד המפקחת על התעבורה - מחוזות ת"א והמרכז ואח'(העתירה נתקבלה בחלקה).

*התנגדות לשימוש בדרך שלא ברור אם היא מאושרת בתכנית בנין עיר והנטל להוכיח כי הדרך מאושרת בתכניתא. עניינה של העתירה הוא חוקיותה ובטיחותה של דרך העוקפת את מושב גבעת ח"ן ומגיעה לרעננה. שנים רבות היתה קיימת הדרך העוקפת, שהיתה לא סלולה, עברה בין החלקות החקלאיות של המושב והתחברה לרעננה. עיריית רעננה טוענת כי סלילתה
של הדרך יצרה תמריץ לנהגים רבים לעבור בה, כדי להימנע מנסיעה בדרכים ראשיות ועמוסות כמו כביש גהה, וכך מוזרם נפח גדול של תנועה לתוך העיר, דבר היוצר מיטרד לתושבי העיר. העירייה ציינה כמשיבים בעתירתה, הן גורמים של השלטון המקומי והן גורמים של השלטון המרכזי. עמדת גורמי השלטון המקומי היא שהדרך העוקפת הקיימת, לטענתם, כבר כ-35 שנה, תואמת את התב"ע החלה במקום, ולאחר הסלילה גם נתקבל היתר של הוועדה המקומית דרום השרון. אשר להיבט הבטיחותי, טוענים המשיבים כי הדרך העוקפת אינה מסוכנת. מה עוד, שבמהלך בירורה של העתירה ניתנו ע"י המפקחת על התעבורה הוראות שונות שבוצעו הלכה למעשה, בענין תמרורים, פסי האטה והפחתת מהירות. עמדת רשויות השלטון המרכזי, היא, בשאלה התעבורתית, כי הדרך העוקפת אינה יוצרת סכנה בטיחותית ולכן אין מקום להתערבותו של בג"צ בשיקוליה המקצועיים של המפקחת. בשאלה התכנונית - אין בפי פרקליטות המדינה תשובה נחרצת, אם התוואי של הדרך מתאים לתב"ע הקיימת במקום. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. העותרת טוענת כי הדרך העוקפת הינה "דרך פיראטית", אך מסכימה שבדרך זו, אותה מגדירה היא כ"דרך חקלאית", מותר שיעברו "כלים חקלאיים". הביטויים "דרך חקלאית" ו"כלים חקלאיים" אינם ביטויים סטטוטוריים. גורמי השלטון המקומי
טוענים, לעומתה, שמדובר ב"דרך סטטוטורית" המעוגנת בתב"ע. המתבונן בתב"ע יתקשה להבין היכן הדרך העוקפת. במיקרא התכנית מצויינת "דרך קיימת" ע"י פסים מקבילים בצבע חום, "דרך מוצעת" בצבע אדום, ו"דרך מבוטלת" בקווים חוצים אדומים אלכסוניים. התוואי השנוי במחלוקת, אינו צבוע לא באדום ולא בחום. התכנית זרועה כולה תוואים המסומנים בפסים מקבילים בתוך שטחים חקלאיים, כמו התוואי נשוא ענייננו.
ג. בהיות המצב הסטטוטורי "לא ברור", כלשון אדריכלית המחוז, המסקנה הבלתי נמנעת הינה, שהטוענים שלפנינו "דרך" מאושרת על פי תכנית בנין עיר - דרך שיכולים לנוע בה כל כלי הרכב - לא עמדו בנטל להראות שאכן כך הוא. הפתרון הוא שתוכן תכנית מתקנת שתעסוק בתוואי האמור. הצדדים יוכלו להביע עמדותיהם - ומוסדות התכנון יחליטו. אין להכריז כי מיום מתן פס"ד זה אסור השימוש בתוואי ככביש מעבר. יש לאפשר תקופת מעבר סבירה. על כן הוחלט כי משך 9 חדשים מיום שימוע פסה"ד יישמר הסטטוס קוו הקיים והתימרור הקיים. אין בכך כדי לפגוע בסמכותה של המפקחת על התעבורה לקבוע, גם במהלך תקופה זו, הסדרי תנועה אחרים, אם יתעורר צורך בכך. במשך 9 חדשים ניתן יהיה להכין תכנית בנין עיר חדשה, שתסדיר את נושא הדרך. אם לא תאושר תכנית - יוגבל השימוש, באמצעות תימרור, כך שהתוואי לא ישמש לנסיעה אל רעננה או ממנה.
ד. המשיבים הציעו להפנות את עיריית רעננה, בענייני התכנון, לסעד חלופי - בביהמ"ש המחוזי בשבתו לדין כבימ"ש לענינים מינהליים, כאמור בחוק בתי משפט לענינים מינהליים. בעת הגשת העתירה, חוק זה טרם נחקק, אך סמכות בענייני תכנון ובנייה היתה מצוייה בידי בתי המשפט המחוזיים בשבתם כבתי משפט לעניינים מינהליים. מבלי להביע דעה לגבי המצב המשפטי שלאחר תחילת תוקפו של החוק האמור, ברור כי הענקת סמכות לבתי משפט לעניינים מינהליים במסגרת חוק התכנון והבנייה, לא שללה סמכות מבג"צ. אולם, כיוון שהסמכות הוענקה גם לביהמ"ש המחוזי, נהג בג"צ בהתאם לעקרון הסעד החלופי, להפנות עותרים בעניינים כאלה אל ביהמ"ש המחוזי. עם זאת, לא היה בכך כדי למנוע בעד בג"צ לדון בענייני תכנון ובנייה. בענייננו
יש משיבים שונים, בכללם המפקחת על התעבורה והמשטרה. הסמכות ליתן הוראות לגופים אלה מצוייה רק בידי בג"צ. על כן, היתה הצדקה לדון בענין נשוא העתירה בבג"צ.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד רענן הר זהב לעותרת, עוה"ד מלכיאל בלס, גב' עידית גזית ונאור דרור למשיבים. 25.11.01).

בג"צ 2274/99 - ד"ר איריס שפיר נגד ביה"ד הרבני האזורי רחובות ואח'

הכללים לסמכות בית דין "לרדת לנכסי" בן זוג נתבע על מנת להביא להתייצבותו לדין. ביטול מכירת נכס שבוצעה ע"י כונס נכסים לפי פס"ד בי"ד רבני שניתן בחוסר סמכות כאשר הרוכש לא פעל בתום לב(העתירה נתקבלה).

א. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו בשנת 1985, ונולדו להם שתי בנות. בספטמבר 1992 יצאו בני-הזוג לתקופת לימודים באנגליה. זמן קצר לאחר מכן נתערערו היחסים בין בני-הזוג. בינואר 1993 עזב המשיב את דירת המשפחה. ביום 15.4.1993 הגיש המשיב לביה"ד הרבני תביעה לגירושין בה כרך את "כל העניינים הכרוכים בגירושין, לרבות:... חלוקת רכוש, החזקת הילדות... לחייב את העותרת לשוב לישראל עם הילדות...". כן ביקש לחייב את האשה לקבל גט, ולהורות על מכירת דירת הצדדים "כדירה פנוייה... וחלוקת התמורה שתתקבל... בחלקים שווים במעמד סידור הגט". האשה ובנותיה היו אותה עת באנגליה.
ב. בני הזוג התדיינו על משמורת הבנות גם לפני בימ"ש באנגליה וביהמ"ש הורה על השבת הבנות ארצה מכוח אמנת האג. האשה עזבה את אנגליה בחודש ספטמבר 1993 עם הבנות ליעד בלתי ידוע. ביום 6.12.1993 החליט בית-הדין הרבני כי יש לו סמכות להידרש לתביעה שהגיש המשיב ובהחלטתו זו דחה טענה של חוסר סמכות שטען ב"כ האשה (אשר החזיק, לדבריו, ביפוי-כוח אך לענין הכפירה בסמכותו של בית-הדין). בעקבות כך הגיש המשיב בקשה לביה"ד לחייב את העותרת להחזיר את הבנות ארצה, ובנוסף לכך "להורות על מכירת מחצית הדירה... הרשומה ע"ש המשיבה כמחצית דירה תפוסה", לכיסוי הוצאות שהיו ושיהיו לעותר לאיתור בנותיו עד שהבנות תוחזרנה ארצה.
ג. ביה"ד הרבני נעתר לבקשה, והחליט כי "על הנתבעת [העותרת] להעביר את בנותיה לישראל תוך 20 יום ממתן פס"ד זה... אם לא יקויים סעיף... יפסוק ביה"ד בחיוב גט ובהיתר נישואין לבעל, בחלוקת הרכוש, במכירת הדירה ובירידה לנכסי האשה ע"י כונס נכסים... תחוייב האשה בכל ההוצאות שהיו לבעל לאתור הבנות והבאתן ארצה... המימון להוצאות אלו יבוא ע"י מכירת נכסי האשה...". (להלן: ההחלטה הראשונה). ביום 10.7.1994, ובהמשך להחלטתו הראשונה מיום 14.2.1994, ציווה ביה"ד על מכירת "חלקה של האשה [בדירה] לצורך מימון הוצאות שנגרמו [לאיש] עקב פעולות... לצורך איתור והבאת בנותיו ארצה ולצורך איתור והבאת אישתו לדיון בביה"ד הרבני". ביה"ד מינה כונס נכסים והוסיף כי "כונס הנכסים ימכור את הדירה כתפוסה". (לא ברור על יסוד מה קבע כי הדירה תמכר כתפוסה).
ד. כונס הנכסים פירסם במכרז למכירת מחצית הדירה כתפוסה. שמאי שמונה להערכת שווייה של מחצית הדירה כתפוסה בידי דייר מוגן, קבע את שווייה ב-16.750 דולר, לעומת שווי המחצית כפנוייה בסך 77,500 דולר. שתי הצעות נתקבלו במכרז. האחת על סך 13,200 דולר של אדם זר וההצעה האחרת - הצעתו של אחי-המשיב, (להלן: האח), שעמדה על 30,500 דולר. הכונס חתם עם האח על הסכם מכר, ובית-הדין הרבני אישר אותו. כחודש ימים לאחר מכן, ביום 21.11.1994, חזרו האשה והבנות ארצה, ויומיים לאחר שחזרו נרשמה מחצית הדירה במירשם המקרקעין על שמו של האח. האשה עתרה לבג"צ בטענת חוסר סמכות של ביה"ד וכן ביקשה להורות על החזרת מחצית הדירה לבעלותה ורישומה על שמה. העתירה נתקבלה.
ה. בהחלטה כי יש למכור את חלקה של האשה בדירה סמך ביה"ד על הוראת סעיף 4א לחוק כפיית ציות (בתי-דין דתיים) (להלן: חוק הכפייה). סעיף 4א הנ"ל קובע כי "הגיש אדם לבי"ד תביעת גירושין שבשיפוטו הייחודי, והנתבע נמלט... ואין אפשרות למצאו, רשאי בית הדין, לבקשת התובע, ואם הוא סבור שהדבר עשוי להביא להתייצבותו של הנתבע, לצוות על... תפיסת כל נכס מנכסיו של הנתבע, מיטלטלין או מקרקעין... ולהורות לכונס הנכסים מה ייעשה בנכס ובפירותיו כל עוד הצו בתקפו...". צריך שיהיה קשר סיבתי בין אמצעי-הכפייה לבין הסיכוי שאותו אמצעי כפייה עשוי להביא להתייצבותו של הנתבע לדין. בענייננו-שלנו אין אותו קשר סיבתי. בהחלטתו הראשונה ציווה ביה"ד על האשה כי תחזיר את בנותיה לישראל תוך 20 ימים, אך את האשה עצמה לא חייב לחזור ארצה ולהתייצב לפניו. כיוון שביה"ד לא חייב כלל את האשה להתייצב לפניו, ממילא מוצאים אנו עצמנו מחוץ לגדריה של הוראת סעיף 4א לחוק הכפייה.
ו. בהחלטה השניה של ביה"ד נאמר כי המכירה היא כדי לממן "הוצאות של בעלה... להבאת אשתו לדין ובהבאת בנותיו ארצה...". ראשית, שאלה היא אם לביה"ד הרבני סמכות לחייב את האשה במימון הוצאותיו של הבעל. שנית, והוא עיקר, החלטה זו מלמדת בעליל, כי מעשה מכירת הדירה לא בא משום שהדבר עשוי היה - לדעת ביה"ד - להביא להתייצבותה של האשה לדין. מעשה המכירה בא כדי לשפות את האיש על הוצאות שעמד בהן לשם איתור האשה והבנות. לעניין זה לא היקנה סעיף 4א סמכות לביה"ד. ממילא דין החלטת המכירה כי תבוטל.
ז. גם לו הנחנו כי ביה"ד קנה סמכות עקרונית בנדון, הרי בהפעילו את שיקול דעתו למכור את הדירה, חרג ביה"ד מסמכותו. לפי סעיף 4א(1) לחוק הכפייה, יש לביה"ד סמכות לנקוט נגד נתבע סרבן סנקציה של תפיסת נכסיו והפקדתם בידי כונס נכסים, ולהורות לכונס הנכסים "מה ייעשה בנכס ובפירותיו". השאלה היא אם הסמכות להורות "מה ייעשה בנכס ובפירותיו" כוללת סמכות אף להורות על מכירת הנכס? והתשובה היא שלילית. ניתן למכור נכס למימון ביצועו של צו תפיסה הוא-עצמו, קרא: להוצאות פנימיות של צו תפיסה. אך לבר מכך לא תהא מכירה אלא במקרים קיצוניים במיוחד. כך שהחלטות ביה"ד הרבני אשר הורו על מכירת חלקה של האשה בדירה, החלטות בטלות הן.
ח. טוען המשיב 4, האח, אשר קנה את חלקה של האשה בדירה כי ביטול החלטות ביה"ד הרבני אין בו כדי לפגוע בזכויותיו. לענין זה סומך ב"כ המשיבים על הוראת סעיף 34א לחוק המכר הקובעת "נמכר נכס ע"י בימ"ש, לשכת הוצל"פ או רשות אחרת על פי דין, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס". לטענתו נתמלאו כל המרכיבים הנדרשים להגנה הקבועה בהוראת סעיף 34א לחוק המכר. אין ספק כי ביה"ד הרבני הוא רשות מוסמכת על-פי דין, והשאלה הנשאלת היא אם גם המכר היה על פי דין.
ט. כאמור נפלו פגמים בהחלטתו של ביה"ד הרבני אשר הורה על מכירת הדירה. אין צורך להכריע בשאלה אם אותם פגמים שקולים כנגד היותו של המכר מכר שלא "על פי דין", שכן מעשיהם של הבעל ואחיו ניגעו בהיעדר תום לב, והיעדר תום הלב יש בו, כדי לעשות את מעשה המכר למכר אשר נעשה שלא על-פי דין כהוראת סעיף 34א לחוק המכר. נהיר לכל כי יש זהות מלאה וגמורה בין המשיב לבין האח וכי השניים עשו בצוותא חדא כדי לרכוש את חלקה של האשה בדירה. בנסיבות העניין, נטל כבד הוטל על המשיב ואחיו להוכיח כי האח היה במעמד של צד שלישי. בנטל זה לא עמדו השניים. מסתבר כי בסמוך לאישור המכירה בידי ביה"ד - היה מו"מ בין באי-כוח בני הזוג, והמשיב ידע בבירור כי האשה והבנות עומדות להגיע ארצה,
וקרוב להניח שגם האח ידע על כך. אולם המשיב לא גילה לביה"ד דבר על מגעים אלה. במחדלו לגלות לביה"ד את דבר המגעים, ניגע המשיב בהיעדר תום לב מובהק. יתירה מזו, יומיים לאחר ששבה האשה לישראל העביר האח על שמו את זכויותיה של האשה במירשם המקרקעין. לפיכך יש להורות על ביטול החלטות ביה"ד ועל החזרת רישום הזכויות ע"ש האשה בלשכת רישום המקרקעין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עו"ד עדו דיבון לעותרת, עוה"ד שמואל מורן, שמעון שובר וגב' עליזה לוין למשיבים 4,3. 18.11.01).

ע.א. 5472/98 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד חברת הדרי... בע"מ

*יום הרכישה" לצורך חישוב מס שבח במכירת מקרקעין שהוחכרו ע"י המינהל כ"קרקע חקלאית" ואחרי שנים הפך הייעוד לבנייה והחוכר שילם למינהל את הפרשי השווי ומכר את זכויותיו במקרקעין. *התנאים הנדרשים לשינוי הלכה של ביהמ"ש העליון(מחוזי ב"ש - וועדת ערר מס שבח - ע"ש 7623+7624/96 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה התקשרה במרץ 66 בחוזה חכירה עם רשות הפיתוח לחכירת כ-264 דונם קרקע באשקלון לשם גידול מטעי פרי הדר (להלן: "חוזה החכירה החקלאי"). לפי החוזה, החכירה היא "למטרת... מטעי פרי הדר, אסור יהיה לחוכר להשתמש... למטרה אחרת... לחוכר הזכות לבנות על הקרקע... מבנים שונים מאלה... רק בהסכמת הרשות בכתב ומראש". בשנת 1992 אושרה תכנית בניין עיר חדשה (להלן: "התכנית"), שבה שונה ייעודם של 105 דונם מתוך שטח המשיבה מייעוד חקלאי לבנייה למגורים. בחוזה החכירה לא היתה כל הוראה למקרה של שינוי ייעוד. בהחלטה של מועצת מקרקעי ישראל מיום 2.11.1989, ששונתה ביום 11.5.92, נקבע כי במקרה של שינוי ייעוד של קרקע מוחכרת רשאי המינהל: "ליתן לחוכר פיצוי כספי בעד ביטול החוזה והשבת הקרקע לידיו... לאפשר לחוכר... לחכור את הקרקע ששונה ייעודה... למטרת שימוש לפי הייעוד החדש, ללא מכרז, תמורת תשלום דמי חכירה מהוונים... לפי ייעודה החדש...".ב. לאחר מספר חודשים הוחלט במינהל להיענות, עקרונית, לפנייתה של המשיבה לאפשר לה להקים פרוייקט בנייה בקרקע. בהודעת המינהל למשיבה נאמר כי ערך הקרקע למועד הקובע נקבע לסך של 3,324,000 ש"ח + מע"מ, ודמי החכירה יתבססו עליו. להודעה צורפה הודעת מס שבח בדבר תשלום מס רכישה תוך 50 יום מיום אישור העיסקה. בעקבות אישור העיסקה נחתם ביום 6.9.93 חוזה פיתוח בין המשיבה לבין המינהל (להלן: "חוזה הפיתוח"). למשיבה ניתנה זכות להפנות יזמים לחתימת חוזה פיתוח ישירות עם המינהל. ביום 14.9.93 שילמה חברת הדרי את התשלום הנדרש בחוזה הפיתוח, שכונה "דמי היתר מהוונים". המינהל דיווח לרשויות המס על העיסקה והמשיבה חוייבה בגינה במס רכישה. ביום 18.5.95, התקשרה המשיבה בחוזה עם חברת אחים עשוש (להלן: "חברת עשוש") להעברת זכויותיה ב-23 מגרשים לבנייה תמורת כחצי מיליון דולר, וביום 1.6.95 התקשרה המשיבה בעיסקת קומבינציה עם חברת אלעזרא יוזמה והשקעות (להלן: "חברת אלעזרא"). רשויות מס שבח העמידו את שווי המכירה במסגרת עיסקת הקומבינציה על סך של 871,800 דולר.
ג. באשר לחישוב מס השבח בגין מכירת הזכויות לחברת עשוש ולחברת אלעזרא, נתגלעו חילוקי דעות בין רשויות המס לבין המשיבה. לדעת רשויות המס, הזכויות בקרקע נרכשו ע"י המשיבה בשני מועדים: המועד של רכישת זכות חכירה לשימוש חקלאי בשנת 55; המועד של רכישת זכויות הפיתוח, שנוצרו כתוצאה משינוי ייעוד הקרקע עם חתימת חוזה הפיתוח, דהיינו בשנת 1993. לשיטתן של רשויות מס שבח, זכויות החכירה המקוריות מהוות %40 משווי הזכויות בקרקע לפי ייעודה החדש. המס על מכירתה בשנת 1995 של הזכות שנרכשה בשנת 1955 הוא %19, ואילו מס השבח על הזכות שנרכשה בשנת 1993 הוא %36 על השבח הריאלי ובנוסף לכך עד %10 על השבח האינפלציוני (סעיף 48א(א) לחוק). גישתן של רשויות המס הינה כי עיסקת שינוי הייעוד, שנערכה
במסגרת חוזה הפיתוח, היא בבחינת "מכירת זכות במקרקעין", במובן הוראת סעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין. על הנחה זו חולקת המשיבה. לטענתה, עיסקת שינוי הייעוד אינה בבחינת עיסקה חדשה, אלא תיקון של חוזה החכירה החקלאי. ועדת הערר ליד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע קיבלה את הערר של המשיבה והורתה למנהל מס שבח להוציא שומות חדשות, על בסיס ההנחה שכל הזכויות בקרקע נרכשו בשנת 1955. הערעור נתקבל.
ד. ועדת הערר יצאה מן ההנחה כי טרם נפסקה הלכה בסוגיה זו בביהמ"ש העליון וכי משום כך עליה "לחרוש בקרקע בתולה". נראה, כי בהנחה אחרונה זו, נעלם מעיני ועדת הערר פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 1550/94 (להלן: "פרשת הבונה") (עמ"ש 292/92, פד"א כ"ד 145). בפרשת הבונה קיבלה ועדת הערר בת"א את עמדת מנהל מס שבח ובדחותו את הערעור על פסק הדין של ועדת הערר אימץ ביהמ"ש העליון את מסקנתה של הוועדה, על נימוקיה בקביעתו כי: "נחה דעתנו שעקב הסכמת מינהל מקרקעי ישראל, ושינוי היעוד לניצול החלקות למגורים, הגדילה המערערת את אגד זכויות הקנין שברשותה, וממילא היא העבירה לחברת... זכות במקרקעין הכוללת את אגד הזכויות המוגדל; אף עמדת המשיב לגבי המהות האמיתית של העיסקה שנערכה בין המערער לבין החברה האמורה מקובלת עלינו. דעתנו היא כי הדין עם ועדת הערר בנימוקיה המשפטיים, ולפיכך אנו דוחים את הערעור". נמצא כי קיימת הלכה מלפני ביהמ"ש העליון ברוח גישתו של מנהל מס שבח. מה שמתבקש עתה הוא לשנות הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון. לשם שינוי הלכה חייבים להתקיים נימוקים בעלי משקל, המטים את הכף לביטול ההלכה הקיימת. אין בנימוקיה של ועדת הערר כדי לשנות את ההלכה שנפסקת בפרשת הבונה.
ה. בענייננו, חוזה החכירה החקלאי העניק למשיבה זכות להחזיק בקרקע ולעשות בה שימוש חקלאי בלבד. החלפת סוג החכירה שינתה את מהות הזכות במקרקעין. כלשונו של ביהמ"ש בפרשת הבונה, חוזה הפיתוח הגדיל את "אגד הזכויות" שבידי המשיבה. הנוסח של החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל וחוזה הפיתוח תומכים במסקנה שעיסקת שינוי הייעוד היא חכירה חדשה ולא תיקון או השבחה בלבד של חכירה קודמת. חוזה החכירה החקלאי עבר מן העולם, שכן על-פי אותו חוזה היסטורי, היתה למשיבה זכות חכירה עד שנת 2004, בתוספת אופציה. עם ההתקשרות בחוזה הפיתוח, זכות החכירה במתכונתה המקורית אינה קיימת עוד. בניגוד לטענת המשיבה המדובר אינו בשינוי טכני-פורמלי בלבד, אלא בהתקשרות בעיסקה מהותית חדשה. על כן יש להחזיר על כנה את החלטת מנהל מס שבח.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עו"ד משה ליפקה למשיבה. 29.11.01).

ע.פ. 6486+6828/01 - מדינת ישראל נגד הישאם נג'ם

*החמרה בעונש בעבירה של חטיפת ילד וסיוע לרצח של הילד כשהפעולות בוצעו תמורת תשלום (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

בעקבות סכסוך שנתגלע בין שתי משפחות בנצרת, ביקשה אחת המשפחות לחטוף ולרצוח ילד בן כ-8 שנים בן המשפחה האחרת. לשם כך שכרה המשפחה את שירותיו של אחד אשרף תייסיר שארף (להלן: אשרף) וביקשה אותו כי יחטוף את הילד וירצח אותו תמורת 60 אלף דולר. אשרף הסכים והציע למשיב, שהוא בן אחותו, להצטרף אליו תמורת תשלום. לבסוף נחטף הילד ונרצח. המשיב הואשם בעבירות של סיוע לרצח וחטיפה לשם רצח, אך הורשע בחטיפה לשם סחיטה וכן בשהייה שלא כדין בישראל. ביהמ"ש גזר לו בגין החטיפה 9 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי ובגין השהייה שלא כדין בישראל
6 חדשים מאסר בפועל חופף ו-6 חדשים מאסר על תנאי. הוגשו שני ערעורים על מידת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
המשיב סבר, כדבר הכרעת-הדין, כי חטיפתו של הילד נעשתה לשם סחיטה בלבד, אך הנוטל על עצמו סיכון של חטיפה לשם סחיטה, יתקשה בית-משפט לשמוע מפיו כי לא ידע את הסיכונים הנילווים למעשה פשע זה. אם-כך על דרך הכלל, מתעצם מעשהו הנפשע של המשיב בכך שלא ביקש סליחה, לא הביע חרטה, וגם בשלב הטיעונים לעונש הוסיף וטען במצח נחושה כי דודו הוא האחראי לכל אשר נעשה וכי הוא לא עשה דבר. יתר-על-כן: המשיב הוא כבן 22 ועל-כן היה בוגר דיו כדי למחות על האירועים שאירעו בנוכחותו ולסרב ליטול בהם חלק. אפשר אף כי היה בידו של המשיב לעצור בעד הדוד לרצוח בדם קר את הילד התמים. העונש המירבי הקבוע בצד העבירה בה הורשע המשיב הוא 20 שנות מאסר. רק משום שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש יועמד המאסר בפועל על 12 שנים בגין החטיפה.

(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' תמר פרוש למערערת, עו"ד אטיאס מקסים למשיב. 22.11.01).

רע"פ 7761/01 - יהושע אלקן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של החזקה וניהול מועדון למשחקים אסורים, כאשר מדובר במשחק "פוקר קריבי" (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירה לפי סעיף 224 לחוק העונשין, בגין החזקה וניהול של מועדון בו התנהלו משחקים המכונים "פוקר קריבי". במשחק הקלפים משתתפים מספר שחקנים ומולם ניצב מחלק הקלפים המכונה "דילר". על מנת להחליף קלפים או להוסיף עליהם או אף להמשיך במשחק בשלבים מתקדמים חייב המשתתף להשקיע מכספו. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. המבקש טוען כי הערכאות דלמטה לא יישמו כנדרש, את המבחן הראוי לעניין סיווגו של משחק כ"משחק אסור". בעוד שמהות המבחן מתמצית בשאלה האם הגורם הדומיננטי המשפיע על סיכויי הזכייה במשחק הנו מזל או יכולת, ניתן ללמוד מהחלטת ביהמ"ש כי משחק שאינו משחק אסור הוא אך ורק משחק, שכל כולו, תלוי ביכולת. לטענת המבקש, על פי יישומו הנכון של המבחן, כל משחק שבו סכויי הזכייה של שחקן "בעל יכולת מקסימאלית" גדולים "פי שניים לפחות" מסיכויי הזכייה של שחקן נטול יכולת, אינו משחק אסור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הגדרת משחק אסור, על פי סעיף 224 לחוק העונשין, דוברת במשחק שבו התוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת, לאמור, משחק אשר בו הגורם הדומיננטי המשפיע על סיכויי הזכייה הנו פועל יוצא של מזל ולא של יכולת. השאלה אם משחק מסויים עונה על ההגדרה הזו היא, מטבע הדברים, שאלה עובדתית באופייה, וברגיל, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים שנקבעו לגביה. גם לגוף הדברים, הסיכויים לזכות במשחק, בסופו של יום, אינם קריטריון מכריע ובלעדי בקביעה האם משחק הנו משחק אסור. כך למשל, ברי כי משחק בו על השחקן לשלוף כדור בצבע שחור מתוך סל ובו 99 כדורים שחורים וכדור אחד אדום, הוא משחק המבוסס כל כולו על מזל, למרות שסיכויי הזכייה בו הם גבוהים.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ירון בן יוסף למבקש, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 26.11.01).

בג"צ 5401/01 - שמואל פלאטו שרון נגד שר הפנים וח"כ עזמי בשארה

*דחייה על הסף של "עתירה מוקדמת" לביטול אזרחותו של ח"כ בשארה עקב דברים שהשמיע באזכרה לנשיא סוריה (העתירה נדחתה).

העותר מבקש להורות לשר הפנים לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 11(ב) לחוק האזרחות, ולהורות על ביטול אזרחותו של ח"כ בשארה עקב
דברים שהשמיע בנאום שנשא באזכרה לנשיא סוריה. בהודעה שהוגשה מטעם המדינה נאמר כי בעקבות הדברים שנשא בשארה פנה שר הפנים ליועהמ"ש וביקש לקבל את חוות דעתו לעניין הפעלת הסמכות לביטול אזרחותו. לאחר בחינת השאלה, החליט היועהמ"ש להעמיד לדין את חה"כ, בין היתר, בשל אותם הדברים שנשא בסוריה. נוכח ההחלטה להעמיד לדין את בשארה, סבר היועהמ"ש כי אין מקום לעת הזאת לפעול לביטול אזרחותו. העתירה נדחתה.
מתשובת היועהמ"ש נראה כי לדעת המשיב, לעת הזאת, כל עוד לא הסתיימו ההליכים הפליליים, אין מקום לשקול נקיטה באמצעי קיצוני יותר. במובן האמור ובהתחשב בשלב בו מצוי הנושא, ניתן לקבוע כי עתירת העותר היא מוקדמת ודינה להדחות על הסף.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, גב' נאור. 18.11.01).

בש"א 7482/01 - היימן רלף ואח' נגד דרורי משה ואח'

*העברת מקום דיון מירושלים לפי בקשת ראש ההוצל"פ כאשר אחד הצדדים מונה לשופט (בקשת ראש ההוצל"פ להעברת מקום השיפוט - הבקשה נתקבלה).

בין המבקשים לבין המשיבים מתנהל תיק הוצל"פ בירושלים. אחד המשיבים, שהינו אחד הזוכים בתיק, מונה כשופט בביהמ"ש המחוזי בירושלים. לאור זאת החליט ראש ההוצל"פ בירושלים לעכב את המשך ניהול הליך ההוצל"פ עד לקביעת מקום השיפוט בהליך זה. המבקשים אינם מתנגדים להמשך ניהול הליכי ההוצל"פ בירושלים. המשיבים מתנגדים להעברת התיק מירושלים. טוענים המשיבים כי הליך ההעברה אינו מתנהל על פי ההוראות הקבועות בחוק ההוצל"פ, (להלן: חוק ההוצל"פ) וכי גם לגופו של עניין אין מקום להעברה. הוחלט להעביר את התיק לרמלה.
טענות המשיבים לעניין חוק ההוצאה לפועל אינן מועילות להליך המתנהל על-פי סעיף 24 לחוק בתי המשפט. יסודו של סעיף 24 לחוק בתי המשפט טמון בשמירה על מראית פני הצדק, ומשכך אין הסכמתו של בעל הדין להתדיין במקום בו נפגמת מראית פני הצדק מועילה. בענייננו, כשהזוכה בתיק מכהן כשופט בביהמ"ש המחוזי בירושלים, אין מנוס מלהעביר את הליך ההוצל"פ בעניינו אל מחוץ למחוז ירושלים. לפיכך, יועבר התיק ללשכת ההוצל"פ ברמלה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יונתן כהן למבקש, עו"ד גב' שירה דרורי-סאלם למשיבים. 21.11.01).

ע.פ. 8451/01 - מדינת ישראל נגד אמיר אקריס

*החמרה בעונש בעבירה של הסגת גבול של הנאשם שנכנס לבית אחיו בניגוד לצו בימ"ש ותקיפה ואיומים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

בארבע הזדמנויות שונות, במהלך תקופה של כחודשיים, נכנס המשיב לדירת אחיו וגיסתו בטבריה ונותר שם חרף התנגדותם, והפר בכך צווים של בימ"ש השלום. בבוקר יום האירוע, נשוא הערעור, שב המשיב ונכנס לדירת המתלוננים. אלה הזעיקו אח אחר של המשיב, אשר הצליח להוציא את המשיב מן הדירה. כעבור זמן קצר חזר המשיב לדירה, כאשר נמצאו בה רק המתלוננת ובנה (פעוט כבן שנתיים). המשיב היכה את המתלוננת, בעט בבטנה, משך אותה בשערותיה לעבר הדלת וגירש אותה מדירתה, תוך שהוא מונע ממנה לקחת עמה את בנה ומאיים לפגוע בו. המתלוננת, הזעיקה את המשטרה. השוטרים קראו למשיב לפתוח את הדלת, ומשסירב טיפסו שניים מן השוטרים על המרפסת. משהבחין בהם, לפת המשיב את ראשו של הקטין ואיים לחנוק את הקטין. לבסוף נאלצו השוטרים לחלץ את הקטין מידיו בכוח. המשיב אושפז לצרכי הסתכלות פסיכיאטרית, ונקבע כי הוא אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. במשפטו הודה בעובדות כתב האישום ובמסגרת הדיון לעונש הוגשו
לגבי המשיב תסקיר קצין מבחן וחוו"ד פסיכיאטרית. למערער רקע תורשתי פסיכופתולוגי. עד גיל 22 לערך תיפקד, בדרך כלל, באורח תקין. אלא שב-4 השנים האחרונות חל מפנה לרעה במצבו ובתיפקודו. ביהמ"ש המחוזי התחשב בנסיבותיו האישיות ובמצבו הנפשי הקשה של המשיב וגזר לו 10 חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 6,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
הצורך להרתיע את המשיב מפני שימוש באלימות והצורך להגן על המתלוננים מפניו, חייבו את הענשתו בחומרה רבה יותר. בדין, אמנם, התחשב ביהמ"ש המחוזי לקולה בנסיבותיו האישיות ובמצבו הנפשי של המשיב, אך במתן משקל מכריע לשיקולים אלה, וזניחתם כמעט לחלוטין של שיקולי הענישה האחרים, יש משום החמצת מטרות הענישה. יתר על כן: נראה כי החמרה מסויימת בענשו של המשיב עשוייה לפעול גם לטובתו, שכן היא תאפשר לגורמים המקצועיים הממונים על הטיפול במשיב בבית הסוהר להעניק לו טיפול. לפיכך, יועמד המאסר בפועל על 30 חודשים. יתר חלקי גזר-דינו של ביהמ"ש המחוזי יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: השופט מצא, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופט מצא. עו"ד ד. זכריה למערערת, עו"ד א. כנאנה למשיב. 8.11.01).

ע.א. 1460+2493/00 - ר. וקסלמן ושות'... ואח' נגד שרשרת מפעלי מתכת בע"מ ואח'

*דחיית בקשה למחיקת קטעים מכתב ערעור הערוך כ"סיכומים" (בקשה למחיקת קטעים מכתב ערעור - הבקשה נדחתה).

המשיבים הגישו בקשה למחוק קטעים שלמים מהודעת הערעור, בהיות קטעים אלה ערוכים כסיכומים, ולא כהודעת ערעור. המערערים טוענים כי כתב הערעור ערוך כראוי, ומכל מקום שפסה"ד נשוא הערעור מעורר קשיים הלכתיים המחייבים התייחסות מפורטת כבר בכתב הערעור. הבקשה נדחתה.
התופעה של הגשת סיכומים בדרך של כתבי ערעור הולכת וגוברת. לכאורה ניתן היה להפעיל את סמכות המחיקה. ואולם, במרבית המקרים, סמכות זו גוררת, היא עצמה, התדיינויות נוספות. גם הותרת הדברים על כנם מעוררת קושי. הגשת הודעת הערעור במתכונת הנוכחית, עלולה להקנות למערערים יתרון דיוני. ניתן לאזן יתרון זה ע"י הרחבת היקף הסיכומים של המשיבים. מובן שלא ניתן להרחיק לכת בכך. כפי שנפסק "קביעת היקף הסיכומים בהתאם להיקף הודעת הערעור (שהיקפה אינו מוגבל) תרוקן מתוכן את הצווים לסיכומים". התוצאה היא שהמשיבים רשאים להגיש את סיכומיהם על פני 20 עמודים.

(בפני: הרשם אוקון. עו"ד יעקב וינרוט למערערים, עוה"ד מיכאל רוהד ואהוד גוט למשיבים. 20.11.01).

בש"פ 8525/01 - מוחמד מחאמיד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תכנון ביצוע התאבדות בישראל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי הסכים להצעה שהפנה אליו אחר (עבדאללה מעלוואני), להיות "שאהיד" ולבצע פיגוע התאבדות בסניף בנק הפועלים בחדרה. לצורך ביצוע המשימה היה אמור העורר לנסוע לשכם, לפגוש איש של ארגון החמאס, וזה היה אמור לספק את חומר הנפץ ולהדריך את העורר בהפעלתו. בסופו של דבר, מזימתם של העורר וחבריו סוכלה משנעצרו. לעורר יוחסו עבירות של קיום מגע עם סוכן חוץ, קשירת קשר לסייע לאויב במלחמה, קשירת קשר לרצח,
ותמיכה בארגון טרור. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
בידי המשיבה מצוייה הודאה מפורטת של העורר, והיא נתמכת בהודאתו של מי שגייס אותו לתפקיד וראיות אחרות. באשר ל"דבר-מה-נוסף" הדרוש כדי לתמוך בהודאת העורר, הצביעה ב"כ המשיבה על הודאתם של הנאשמים האחרים בפרשה. ראיות אלה די בהן בשלב זה של ההליכים כדי להצביע על קיומה של תשתית ראיות לכאורה. מטבע הדברים, אפשר שיתברר, במסגרת משפט-זוטא, כי ההודאות, נגבו מהעורר וחבריו שלא כדין, אך אין בכך, לצורך הבקשה הנוכחית, כדי לגרוע מהמסקנה כי המשיבה הצליחה להביא ראיות לכאורה. קיימת עילת מעצר הנובעת מהיותן של העבירות אשר יוחסו לעורר "עבירות ביטחון", כהגדרתן בסעיף 35 לחסד"פ. ובתור שכאלו, הן מקימות עילת מעצר סטטוטורית. גם לולא היה קבוע הסדר מסוג זה בחוק, המעשה אשר תוכנן ע"י העורר וחבריו הוא מסוג המעשים אשר סכנתו לציבור אינה טעונה פרשנות. אכן, ביהמ"ש מצווה לבחון בכל מקרה את האפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר, אך לא למקרה מסוג זה נועדה אותה חלופה, הואיל וקיים חשש של ממש שאם העורר יהלך חפשי, הוא ירתום את עצמו למעשים נוספים מאותו סוג.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד חיים קאזיס לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 12.11.01).

בש"פ 8616/01 - מסארווה חסנין נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של יריות תוך סכסוך בין משפחות באירוע אחד וגרימת מוות ברשלנות במקרה אחר, כאשר נאשם אחר שפצע את העורר שוחרר בערבות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

על רקע של סכסוך בין משפחתו של העורר למשפחת ג'אבר בטייבה, נורו בתאריך 5.6.2001, בשעות הערב, יריות, שכתוצאה מהן נהרג אחד מבני משפחתו של העורר, ואחד מבני משפחת ג'אבר נפצע. על פי הנטען, נכח העורר בזירה ואף נראה מחזיק באקדח, ממנו הוא ירה. בתאריך 18.8.01 נהרגה גיסתו של העורר מפגיעה של רסיסי קליע. על פי גירסת המדינה, הכדור נורה מאקדחו של העורר בעת שעסק בניקוי הנשק בביתה של גיסתו. לעורר יוחסו עבירות של נשיאת נשק שלא כדין (שתי עבירות), יריות באזור מגורים, וגרימת מוות ברשלנות. המשיבה הוסיפה וטענה, כי לאחר הפגיעה בגיסתו, הסתלק העורר מהדירה, ואת אקדחו מסר לאחר על מנת שזה יעלים אותו. בגין מעשה זה יוחסה לעורר עבירה של שיבוש מהלכי משפט. המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים בנימוקים של סכנה לשלום הציבור וחשש שהעורר ישבש מהלכי משפט לאור ניסיונו של העורר להעלים ראיות (האקדח). ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיבה והערר נתקבל.
ראיותיה של המדינה הן מהסוג שדי בו כדי לבסס הרשעה בפלילים, ובאשר לעילת המעצר, גם זו מתקיימת לפי סעיף 35 לחסד"פ שכן מדובר ב"עבירת בטחון", ובתור שכזו גלומה בה סכנה לביטחון הצבור. מעבר לכך, גם לולא אותה עילת מעצר שבחוק, מסוכנותו של העורר הוכחה בעליל, ולא רק משום שהחזיק בנשק ללא רשיון, אלא עקב כך שלא היסס להשתמש בו בשתי הזדמנויות, שבאחת מהן מצאה גיסתו את מותה. בנסיבות רגילות היה מקום לדחות את הערר, אך בפיו של הסניגור היתה טענה נוספת, המכריעה את הכף לזכות העורר. העורר עצמו נורה ונפצע ע"י אחד מבני משפחת ג'אבר, ונגד מי שנחשד כמבצעו של המעשה, מסארווה חסנין, אף הוגש כתב אישום. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למעצרו של מסארווה, ובנסיבות אלה החזקתו במעצר של מי שהיה קרבנו של הירי, אף שחטא במעשים אחרים, בשעה שאחר אשר מסוכנותו אינה פחותה, מהלך חופשי, כרוכה במידה מסויימת של תחושת אי צדק ואי שוויון. לפיכך יש לשחרר את העורר בערבויות ובחלופת מעצר.