תקציר סביר כרך נ"ח חוברת 12

ע.פ. 8724/01 - אביגדור קהלני נגד מדינת ישראל

*הנימוקים המצדיקים שלא להתערב בהחלטת שופט לפסול עצמו לאחר שתיק הוחזר אליו מערכאת ערעור(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בבימ"ש השלום כי ניצל את תפקידו כשר לבטחון פנים כדי לסייע לעופר נמרודי, לברר האם נחתם הסכם עד מדינה עם רפי פרידן. בתום עדויות התביעה קיבל שופט השלום את טענתו של המערער כי יש לזכותו על יסוד הטענה של "אין להשיב לאשמה". בהחלטת הזיכוי התבטא השופט ב"התבטאויות ציוריות" מסויימות והוסיף כי כתב האישום הוגש ללא ראיות מספיקות, וכי הופעל שיקול דעת מוטעה בהגשתו מלכתחילה. במסגרת זו ציין "כאשר מערכת השיקולים מחייבת הכרעה בין חשש של 'מה יגידו' לבין העמדת אדם למשפט פלילי ללא תשתית ראייתית מספקת, התשובה חייבת להיות ברורה וחד משמעית". בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע כי לא היה מקום לזכות את המערער בשלב זה של ההליך. ביהמ"ש המחוזי מתח ביקורת על אמירותיו המסכמות של השופט אל-יגון באשר לשיקול דעתה של התביעה. משהוחזר התיק לשופט החליט לפסול עצמו. את החלטתו זו ביסס השופט על כמה נימוקים: כי השקפתו לגבי מהותן של העבירות מושא כתב האישום היא מוצקה; כי אם ימשיך וינהל את ההליך עלולה מערכת המשפט להיפגע, היות ואמון הציבור במערכת זו ייפגע. זאת משום שכל הכרעה שתינתן תהיה שנוייה במחלוקת. הערעור על החלטת הפסילה נדחה.
ב. הדין הינו, כי שופט צריך לפסול עצמו מלשבת בדין אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש למשוא פנים בניהול המשפט. החלטתו של השופט נתונה לביקורת שיפוטית של ביהמ"ש העליון. לעניין ביקורת זו, אין דין החלטה של שופט שלא לפסול עצמו כדין החלטה של שופט לפסול את עצמו. עוצמת החשש למשוא פנים הנדרש מקום שהשופט מחליט לפסול עצמו נמוכה היא מעוצמת החשש למשוא פנים מקום שבו השופט סבור כי אין מקום לפסילתו. לעמדתו הסובייקטיבית של השופט יש ליתן משקל כבד יותר במקום שהוא מחליט לפסול עצמו מאשר במקום שהוא מחליט שלא לפסול עצמו. במכלול הנסיבות של המקרה אין יסוד להתערבות בהחלטתו של השופט לפסול עצמו. השופט הרחיק לכת בהבעת עמדתו הנחרצת באשר לזיכויו של המערער וקביעתו כי לפי עמדתו הסובייקטיבית ראוי לו לפסול את עצמו מלשבת בדין נתמכת בראיות אובייקטיביות.
ג. בפסק דינו של השופט מצויים מספר ביטויים ציוריים. בכך, אין כמובן, כל רע. אך דומה עם זאת, שביטוייו של השופט עברו את גבול הטעם הטוב. עממיות קלילה היא דבר אחד, וולגריות לשונית היא דבר אחר.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מיכה פטמן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 28.11.01).

ע.א. 3139/99 - חיה מוקה נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית ומדינת ישראל

* ע.א. 3139/99 - דחיית תביעה בגין רשלנות רפואית ע"י מתן תרופה הגורמת לסרטן כאשר בתקופה בה ניתנה התרופה, לפני עשרות שנים, אושרה התרופה ע"י כל הרשויות. *אין עילה לתביעה בגין נזק ראייתי כאשר התרופה אושרה בכל העולם ולא עלה הצורך לשמור על מסמכים העוסקים באישור(מחוזי חיפה - ת.א. 1297/93 - הערעור נדחה).
א. בסוף שנת 1966, בעת שאמה של המערערת היתה בשליש הראשון להריונה עם המערערת, טופלה האם בחומר אסטרוגני סינתטי (להלן: .D.E.Sאו התרופה), אשר נועד למנוע הפלות או דימומים במהלך ההריון. כ-23 שנים לאחר שטופלה האם בתרופה, אובחנה המערערת כסובלת מתסמונת .D.E.Sונתגלו בגופה גידולים ממאירים, ובשלב מסוים נאלצו רופאיה, חרף גילה הצעיר, לכרות את רחמה. המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה לפיצויים נגד קופת-החולים ונגד המדינה שאישרה את התרופה לשימוש. היא טענה כי אמה טופלה בתרופת ה- .D.E.Sבמהלך הריונה, מבלי שהמשיבות בדקו
את השפעותיה האפשריות של התרופה בטרם אישרו את השימוש בה, וכי בכך פעלו המשיבות ברשלנות ותוך הפרת חובה חקוקה, וגרמו למערערת לנזקים. המערערת הוסיפה וטענה, כי על עניינה חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין המעביר אל הנתבע את נטל הראייה להוכיח שלא היתה התרשלות.
ב. תרופת ה- .D.E.Sאושרה לשימוש ע"י רשות התרופות האמריקנית כבר בשנת 1942 לאחר שמחקרים רבים הוכיחו את יעילות התרופה, ורק בשנת 1971, שאז כבר היתה המערערת כבת 4 שנים, ניעור חשד כי התרופה גורמת לסרטן, והשימוש בה נאסר. בשנת 1977 נחשף קשר בין התרופה לבין היווצרות מומים רחמיים בילודים שאימותיהם נטלו את התרופה. הנזקים שגורמת התרופה מתגלים רק לאחר שנים ארוכות, ומכאן הקושי בגילוי פגעי התרופה.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בתקופה שבה נטלה אמה של המערערת את התרופה, היתה זו תרופה שגרתית שבה טופלו נשים בהריון. ביהמ"ש המחוזי ציין, כי יש לבחון את סבירות התנהגותן של המשיבות על-פי הידע הרפואי שהיה קיים בזמן שבו ניתנה התרופה, וכי נוכח העובדה שהתרופה עברה את הבדיקות הדרושות ואת המבחנים הקשים שעורכת רשות התרופות האמריקנית, אין לקבוע עתה כי על המשיבות היתה מוטלת חובה לערוך בדיקות נוספות. על כן דחה ביהמ"ש את התביעה. הערעור נדחה.
ד. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על-יסוד דיני הרשלנות. בשנים 1966-1967, כאשר אימה? של המערערת נטלה את התרופה, השימוש בתרופה על-פי הידע הרפואי שהיה קיים באותה עת, היה שגרתי ומקובל אף מחוץ לישראל. בנקודת הזמן הרלוואנטית מדובר היה בתרופה שלגביה כבר קיים היה ניסיון של שנים בטיפול באמצעותה בנשים בהריון ברחבי העולם. קביעות אלו מבססות ממצא בדבר סבירות התנהגותן של המשיבות באשרן את התרופה לשימוש.
ה. יש לדחות טענה נוספת של המערערת לנזק ראייתי שנגרם לה. בנסיבות העניין, כאשר התרופה אושרה לשימוש ברחבי העולם למעלה מחמישים שנה לפני שהגישה המערערת את תביעתה, וכאשר גם לגירסת המומחה מטעם המערערת הסכנה שבשימוש בתרופה נתגלתה לעוסקים במדע הרפואה רק בתחילת שנות ה-70 - מספר שנים לאחר שאימה של המערערת נטלה את התרופה - אין לייחס נפקות להיעדרם של המסמכים העוסקים באישור התרופה לשימוש בישראל. תביעת המערערת, לא הופנתה כנגד חברות התרופות, שייצרו תרופה זו, כפי שמרבית הניזוקות מתרופה זו בארה"ב, למשל, פעלו כדי לעמוד על זכויותיהן.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד שלמה הרדי ופזית חור למערערת, עוה"ד ריצ'רד וייס לקופ"ח, עו"ד ירון בשן למדינה. 29.11.01).

רע"א 5867/01 - חיים ומלכה בר נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'

*סעד זמני של עיכוב הליכי מימוש משכנתא(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיב (להלן: הבנק) פתח בהליכים למימוש משכון שנרשם לטובתו על זכויות המשיבים 3-4 (להלן: הלווים) במשק במושב גן-שורק (להלן: המשק). המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה למתן הצהרה כי הם בעלי הזכויות במשק, וכי זכויותיהם במשק נקיות מכל שעבוד, ואינן כפופות לזכויותיו של הבנק. הם טענו כי רכשו את הזכויות במשק מן הלווים תמורת סכום של 700,000 דולר. המבקשים טוענים כי העברת זכויות הלווים במשק אליהם הושלמה זה מכבר; כי הם התקבלו כחברים במושב.
המבקשים הבהירו כי אמנם ידעו שהלווים חייבים כספים לבנק, אך רק מאוחר יותר הוברר להם כי על זכויות הלווים במשק רובץ משכון לטובת הבנק, וכי הלווים התחייבו לפרוע את החוב לבנק באמצעות התמורה שיקבלו מן המבקשים, אך לא עשו כן. כן נטען בתובענה, כי המשכון שנרשם לטובת הבנק בטל, וכי מלכתחילה, כלל לא ניתן היה למשכן את זכויות הלווים במשק, שהן זכויות בר-רשות, ובפרט לאחר שלא ניתנה הסכמת המושב למשכון, כמתחייב מסעיף 3(ב) לחוק המשכון, במשולב עם תקנון המושב.
ב. ראש ההוצל"פ דחה את בקשת המבקשים לעיכוב הליכי מימוש המשכון והם פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב הליכי פינויים מן המשק. בקשתם נדחתה מחמת שיהוי בהגשתה ובהיעדר תצהיר. באותו יום התבצרו המבקשים בבית-המגורים במשק וסירבו להתפנות ממנו, תוך שהם מתנגדים בכוח לפינוי. למחרת הגישו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בקשה נוספת לעיכוב הליכי הפינוי. בקשתם נדחתה ונומקה בכך ש"המבקשים לא טרחו לגלות את אזנו של ביהמ"ש דבר אודות אירועי... לדעתי הן התנהגותם האלימה של המבקשים והן אי גילויה בבקשה שבפני עולים כדי אי ניקיון כפיים, ושוללים את זכותם של המבקשים לסעד זמני...". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. בינתיים התפנו המבקשים מהדירה ומסרו אותה לידי כונסי הנכסים. בנסיבות העניין, ובמרכזן, מחד-גיסא, התפנות המבקשים מרצונם מן המשק, ומאידך-גיסא, התוצאה הקשה של דחיית בקשת המבקשים ללא דיון בה לגופה - אין לדחות את בקשת המבקשים לסעד זמני עקב חוסר ניקיון כפיים. אשר לגוף הבקשה: תובענת המבקשים מעוררת שאלות עובדתיות ומשפטיות מורכבות, שיש לבררן במשפט. על רקע זה, יש להעדיף במאזן הנוחות את המבקשים - אשר נדרשים לפנות את המשק עקב חובו של צד שלישי, הלווים - על-פני הבנק. עם זאת, באיזון הכולל בין הצדדים, יש להסתפק אך בעיכוב המשך הליכי מימוש המשכון, תוך שהחזקה במשק תיוותר בידי כונס הנכסים מטעם הבנק, ותוך שהמבקשים יחוייבו להעמיד ערובה של 100,000 ש"ח לנזקי הבנק, אם תידחה תובענתם.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד ערן טרייסטר, גד שפסלס וגב' ליאת איצקוביץ למבקשים, עוה"ד שאול פלס ורונן כהן לבנק. 25.11.01).

בש"פ 7971/01 - מדינת ישראל נגד פליקס מילנר

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של נסיון לרצח ערבים בעקבות רצח חיילים ישראליים, כאשר לפי הילכת קינזי לא ניתן להעיד עד תביעה והמשפט לא יישמע כלל בתקופת ההארכה(בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
א. המשיב עומד לדין בצוותא-חדא עם דני טיקמן (להלן: טיקמן) בעבירה של ניסיון לרצח והיזק בזדון בכך שכנקמה על חטיפתם של חיילים ישראליים ורציחתם בשטחים, נסעו במכונית בתוככי חיפה, שעה שהמשיב אחז בהגה וטיקמן, שהיה העבריין העיקרי, ישב בסמוך לו ורובה סער בידו. תוך כדי הנסיעה פתח טיקמן בירי אוטומטי לעבר אנשים שהיו אותה עת במקום בהאמינו שהם ערבים. כתוצאה מן הירי נפצעו ארבעה אנשים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר השניים עד תום ההליכים וכעבור 9 חדשים ביקשה המדינה הארכת המעצר ב-90 יום. עתה חלפו 90 הימים והמדינה מבקשת הארכת המעצר של המשיב ב-90 ימים נוספים. הבקשה נדחתה בהחלטה שהמשיב יהיה רשאי להגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לשחרורו ממעצר וביהמ"ש יוכל לשחררו בתנאים שייראו לו בשים לב לנסיבות העניין בכללותן.
ב. מסתבר כי בתחילה הועמד המשיב לדין עם טיקמן אך לאחר מכן הופרדו ההליכים. בעת הארכת המעצר הקודמת הודיעה המדינה כי משפטו של טיקמן עומד לפני הכרעת דין, וכי לאחר שיסתיים יוזמן כעד מטעמה במשפטו של המשיב, הואיל ו"הילכת קינזי" אינה מתירה למדינה להעיד שותף לעבירה נגד שותפו כל עוד לא הוכרע דינו ונגזר דינו. וכך, עד שלא יסתיים משפטו של טיקמן לא יוכל להסתיים משפטו של המשיב. מעצרו של המשיב הוארך תוך פנייה לביהמ"ש המחוזי כי יעשה את כל הניתן כדי לזרז את המשפט. בינתיים נסתיימה פרשת התביעה במשפטו של המשיב למעט עדותו של טיקמן; המשך משפטו של טיקמן נדחה למתן גזה"ד ליום 25.12.01. ביום 21.11.01 היתה ישיבת תזכורת במשפטו של המשיב והתביעה ביקשה לקבוע מועדי-המשך לשמיעת המשפט לסוף חודש דצמבר. בקשתה נדחתה וביהמ"ש החליט לאמר: "עשינו מאמצים רבים והשקענו זמן רב כדי לנסות ולמצוא מועדים פנויים... לא הצלחנו במשימתנו... לאור העובדה כי ביהמ"ש המחוזי בחיפה נחשב לאחד מבתי המשפט המחוזיים העמוסים ביותר במדינה...". כך קבע ביהמ"ש את המשך משפטו של המשיב ליום 19.2.02 בשעה 00:15, ליום 25.3.02 בשעה 30:13 וליום 10.4.02 בשעה 30:13.
ג. המדינה מבקשת עתה הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, דהיינו עד ליום 25.1.02. עד לסיום 90 הימים לא יישמע כלל משפטו של המשיב, ובתום 90 הימים תתבקש הארכה נוספת של 90 ימים. הארכת המעצר כיום פירושה, למעשה, הארכה ב-180 ימים, וגם אז לא נדע אם לא תתבקש הארכה נוספת. שנים רבות שהעושים במלאכה מנסים להביא לביטולה של "הלכת קינזי" או, למיצער, להגמשתה. כך בהצעות חוק שמשום מה לא באו לכלל בשלות וכך בהלכה. חבל שהמדינה אינה מביאה את "הלכת קינזי" לפני ביהמ"ש העליון, לבחינתה מחדש. על אף עברו הפלילי של המשיב והעובדה שעבר את העבירה המיוחסת לו בעת שהיה בתקופת מעבר לאחר הרשעה בדין ולפני שהיה עליו להתחיל לרצות מאסר בפועל למשך 4 חודשים בעבודות שירות, קשה להיענות לבקשת המדינה, "ואכן מסרב אני להיענות לה כפי שהיא מונחת לפני". לפיכך יוארך מעצרו של המשיב, בכפוף לכך שהוא יהא רשאי להגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי בחיפה לשחרורו ממעצר, וביהמ"ש המחוזי יוכל לשחררו ממעצר בתנאים שייראו לו ראויים בשים לב לנסיבות העניין בכללן.

(בפני: השופט חשין. עו"ד ג'ני גינזבורג למבקשת, עו"ד רונן חליוה למשיב. 2.12.01).

רע"א 8305/01 - הסתדרות מדיצינית הדסה ואח' נגד רו"ח דורון שורר המפרק הזמני של בית החולים משגב לדך ואח'

*הליכי מכירה המתנהלים ע"י מפרק אינם כפופים לשיטות המכרז ואם לא הוגשה הצעה טובה דיה הוא רשאי לקיים התמחרות ולהזמין הצעות נוספות(הבקשה נדחתה).

א. המשיב (להלן: המפרק) פירסם, בהוראת ביהמ"ש המחוזי בירושלים, הזמנה להציע הצעות לרכישת מתחם בית-החולים משגב לדך או לחכירתו. בפרסום ההזמנה צויין כי: לא יחולו בנושא כללי המכרזים הנהוגים במגזר הציבורי, לרבות חוק חובת מכרזים, וכי המפרק שומר לעצמו את הזכות לנהל מו"מ עם כל אחד מן המציעים, לרבות הליך התמחרות, על פי שיקול דעתו ובכפוף להוראות ביהמ"ש. המבקשות הגישו הצעה משותפת מטעמן, ואילו המשיבה 3, הגישה הצעה מתחרה. בפני המפרק התנהלו מספר התמחרויות בין המתמודדות ועם סיום הליכי ההתמחרות, פנה המפרק לביהמ"ש וציין כי סכומי ההצעות נמוכים באופן משמעותי משווי הנכס כפי שנקבע ע"י שמאי שנשכר על-ידו, וכי גורמים נוספים, מלבד שתי המתמודדות, מעוניינים להגיש הצעות בסכומים גבוהים מאלה שהוצעו. בנסיבות אלה, החליט ביהמ"ש המחוזי לאפשר למתמודדות החדשות להגיש את הצעותיהן ולקיים התמחרות נוספת. בבקשה לרשות ערעור טוענות
המבקשות, והמשיבה 3 מצטרפת לטענותיהן, כי הליך המכירה בגידרו נמכר בית-החולים, הינו הליך של מכרז, ויש להחיל לגביו נורמות ההגינות הנוהגות בדיני המכרזים הציבוריים; משכך, החלטת ביהמ"ש המחוזי לפתוח את הליך המכירה למתמודדים חדשים, לאחר שחלף המועד האחרון להגשת מועמדויות, התקבלה שלא כדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מסגרת הדין החלה על הליך מכירה המנוהל על-ידי מפרק, נדונה בעבר ע"י ביהמ"ש העליון ונקבע, כי בהיעדר הסדר סטטוטורי מחייב, רשאי הנאמן לנקוט מלבד בשיטת המיכרז גם בשיטות אחרות שיביאו למימוש אופטימלי של הנכס. הנאמן רשאי לפנות לציבור להגיש הצעות ולבחור מתוכן את ההצעה הטובה ביותר. אם לא הוגשה הצעה טובה דיה, הוא רשאי לקיים התמחרות בין המציעים כדי לשפר את ההצעות. שיטת ה"מכירה הפומבית" או ההתמחרות מתבססת על שינוי מתמיד של הצעות מחיר עד לשלב נעילת המכירה. במקרה דנא, קופת הפירוק ניזוקה עקב העובדה שהצעותיהן של שתי המתמודדות נמוכות באופן משמעותי מהערכת השמאי. יתירה מזאת, בנוסח ההזמנה מובהר היטב אופיו הגמיש של הליך המכירה, והכוונה שלא להכפיפו לדיני המכרזים הציבוריים. מאידך, ברי כי גם בהליך גמיש מן הסוג הנדון, מחוייב המפרק לנהוג בנורמות הגינות, שאחד מביטוייה הוא עמידה בתאריכי יעד שנקבעו כסופיים להגשת מועמדות. בשקלול מכלול נסיבותיו של המקרה, ומתוך הנחה כי בגידרה של ההתמחרות הנוספת יוצע מחיר הגבוה באופן ניכר מהצעותיהן של המתמודדות הקיימות, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. עם זאת, אם בסופו של ההליך יתברר כי טיבן של ההצעות החדשות אינן עומדות בתנאי האמור, מן הדין להעניק עדיפות להצעותיהן של אחת המתמודדות הקיימות.

(בפני: השופטת דורנר. 26.11.01).

ע.א. 1109+1433/00 - אליהו מזרחי נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'

*הכרה בתאונה "עקב ניצול הכח המיכני של הרכב" כתאונת דרכים כאשר הנפגע עסק בהעמסת לוחות על משאית באמצעות מנוף של המשאית. *התערבות ערכאת הערעור במסקנות עובדתיות של בימ"ש קמא כשהמסקנות היו מבוססות על שיקולים שבהגיון(מחוזי י-ם - ת.א. 1021/98 - הערעור נתקבל).
א. המערער עסק בהעמסת לוחות גרניט במחסן השייך למשיבה 3 (להלן: רם-שן). הוא עמד בסמוך לערימה של לוחות גרניט, שהיו שעונים על מתקן בצורה מאונכת, הפריד לוחות מן הערימה על מנת שלוחות אלה יוכלו להיות מועמסים על משאית שהיתה במקום, באמצעות מנוף שהיה מחובר אליה, ע"י "פינצטה" שחוברה למנוף, ואחזה בלוחות. את המנוף הפעיל משיב 2 (להלן: המשיב). במהלך העמסת הלוחות, שהועמסו שניים שניים, נפלו על המערער שני לוחות גרניט ונקבעה לו נכות של %62. המערער הגיש תביעה נגד המשיב וחברת הביטוח שלו, מנורה, בה ביקש לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים וכי המשיבים אחראים לנזקיו. גירסתו היתה כי הלוחות נפלו כתוצאה מן המגע של המנוף וההתקן שהיה מחובר לו (ה"פינצטה") עם לוחות הגרניט שעמדו להעמסה, ועל כן מדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק. המשיב טען כי לוחות הגרניט נפלו על המערער בלא קשר עם פעולת המנוף. לטענתו, המערער החזיק את שני לוחות הגרניט כשהם שעונים כלפיו ובשלב מסויים איבד את שיווי משקלו והלוחות נפלו על המערער.
ב. במשפט העידו עדים שונים וכן הוגשו חוות דעת של מומחים ואף קלטות של שיחזור התאונה - הן מטעם המערער והן מטעם המשיב. העד בנימין שטיין, מהנדס במקצועו, חיווה דעתו כי רק גירסתו של המערער מתיישבת עם ההגיון והמציאות. בחוות דעת נוספת של העד אבי בק, העוסק בענף השיש מזה 15 שנה נקבע כי הדרך להעמסת לוחות גרניט, המתוארת בעדותו וגירסתו של המערער, היא הדרך המקובלת, כאשר הגירסה
שמציג המשיב אינה, למעשה, הגיונית, והיא מסוכנת ביותר. המשיב, מאידך, הגיש חוות דעת מטעם המהנדס רמי פינצ'ובר, שלפיה "איבוד שווי משקל רגעי של האדם התומך את הלוח, עלול לגרום לנפילתו של הלוח לעבר אותו אדם". ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. הוא ציין, כי עדותו של המשיב היתה בעייתית והוא סתר עצמו בנקודות שונות. באשר לגירסתו של המערער ציין ביהמ"ש כי חרף חוות דעת המומחים, אין הגיון בטענה לפיה ה"פינצטה" (שמשקלה 25 ק"ג) יכולה להפיל שני לוחות, שמשקלם 700 ק"ג, והם נשענים על צידם בצד המרוחק מן המערער. מכאן, שהמערער לא הצליח להוכיח את גירסתו. הערעור נתקבל.
ג. המקרה שבפנינו גדור בגדריה של החזקה המרבה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שלפיה "יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". השאלה שהועמדה לדיון היא עובדתית ולא משפטית. עניינה הוא בשאלה העובדתית (ובקשר הסיבתי העובדתי), אם אכן נגרם האירוע "עקב" ניצול הכוח המיכני של הרכב (כטענת המערער) או בשל נסיבות אחרות שאינן קשורות בניצול הכוח המיכני של הרכב (כטענת המשיב). ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער, במובן זה, שקבע כי הלה לא הוכיח את תביעתו ואת סיפור המעשה שבפיו. בנסיבות העניין טעה ביהמ"ש המחוזי וטעות זו מצדיקה את התערבותו של ביהמ"ש שלערעור, תוך קביעה, כי האירוע הנדון אכן היה תאונת דרכים.
ד. המסקנה האמורה מבוססת על מספר אדנים: ראשית, בעדותו, שלגביה לא קבע ביהמ"ש ממצאי מהימנות, פירט המערער את שיטת העבודה המקובלת בענף וכן בעבודתו שלו. בשיטה זו, נוכח משקלם הכבד של שני הלוחות יחד (כ-700 ק"ג לערך), לא יכול היה להחזיק אותם, כטענת המשיב, ובה בעת גם לכוון את הפינצטה ולסגור אותה על הלוחות; שנית, בשיחזור שערך המערער, ניתן היה להיווכח כי לא היה קשר עין בין המשיב ובין המערער, כך שהמערער חייב היה לכוון באמצעות ידיו את המנופאי (המשיב) וה"פינצטה"; שלישית, על פי חוות הדעת, העמסת לוחות מתבצעת על פי המקובל בענף, כפי שטען המערער. יש ליתן משקל לחוות דעת מומחה הקובעת כי גירסתו של המערער היא סבירה יותר, ומקובלת כדרך העבודה בנדון; רביעית, ממצא המהימנות היחיד שקבע ביהמ"ש המחוזי, למעשה, קשור בגירסתו של המשיב. ביהמ"ש לא קבע אמנם בפירוש כי אין הוא מאמין למשיב, אך קבע כי "עדותו של הנהג היתה בעייתית. הוא סתר את עצמו בנקודות שונות... כן יש לקחת בחשבון את היותו בעל דין וחששו מפני חיובו בגין רשלנות". שעה שההכרעה הנה בין גירסה עובדתית אחת לבין גירסה עובדתית שניה, וברור הוא כי הגירסה האחת בעייתית, מתחזקת ממילא הגירסה האחרת, שהיא, בענייננו, גירסתו של המערער; חמישית, ביהמ"ש המחוזי, ביסס את מסקנתו על כך שגירסתו של המערער איננה הגיונית, והיא "מנוגדת להגיון הבריא ולשכל הישר". למעשה, זהו הנימוק העיקרי והבלעדי כמעט, לדחיית התובענה. טענה זו לא נטענה על ידי הצדדים ולא בוססה בכל דרך שהיא עובדתית. לא היה בנימוק זה - שמבוסס על ההגיון ולא על ממצאים שבעובדה - בכדי להביא לדחיית התובענה.
ה. בפסה"ד יש אכן, משום התערבות במסקנות העובדתיות של הערכאה הראשונה, ששמעה עדים ובחנה את חומר הראיות, וככלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה, שדנה בתיק, שמעה עדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה. עם זאת, ערכאת הערעור יכולה להתערב, כאשר ממצאיה של הערכאה הראשונה וקביעותיה, היו מבוססים על שיקולים שבהגיון או על חומר "אובייקטיבי", ממנו הסיקה הערכאה הראשונה מסקנות עובדתיות. עיון בחומר שבפנינו ובהנמקתו של ביהמ"ש
המחוזי מגלה, כי עיקר מסקנתו היתה מבוססת על ממצאים שבהגיון ולא על ממצאי מהימנות. לערכאה הדיונית לא היה בנסיבות העניין יתרון על ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' נאור. החלטה - הנשיא ברק, הוסיף השופט חשין. עו"ד יוסי אבישי למערער, עוה"ד עזרא בריק וגב' מאיה כהן לרם-שן (שתמכה בערעור), עוה"ד זיו מנדלוביץ וגב' איריס שלמון לחברות הביטוח. 4.12.01).

ע.א. 803+2137/00 - זאב שטיינמץ נגד רונית שטיינמץ

*התערבות ערכאת ערעור בהעדפת חוות דעת של מומחים בהערכת שווי נכס לצורך חלוקת רכוש בין בני זוג. *דרך חלוקת מקרקעין בין בני זוג, בעין או באיזון תשלומים. *התחשבות בחיובי מס בחלוקת מקרקעין בין בני זוג(מחוזי ב"ש - תמ"א 766/92 - ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער נדחה ברוב דעות וערעורה של המשיבה נתקבל בחלקו).
א. הצדדים נישאו בשנת 1978 והתגרשו בשנת 1993. המשיבה היתה עקרת בית והמערער היה איש עסקים הפועל באמצעות חברה, ובעל מניות בשלוש חברות משפחתיות נוספות. לאחר הגירושין עתרה המשיבה לביהמ"ש לקבוע כי היא זכאית למחצית משווים של כלל נכסי בני הזוג, וכן לקבוע את הדרך למימוש זכויות אלו. על מנת לקבוע את שוויין של החברות, מינה ביהמ"ש, על דעתם של בעלי הדין, רואה חשבון והלה הגיש דו"ח על מצבן ושוויין. ביחס לאחת החברות קבע רואה החשבון את שווייה ללא זכויות במקרקעין. עיקר המחלוקת סביב חברה זו התגלעה בסוגיית שווי מקרקעין הנמצאים ביבנה, ובהם מחזיקה החברה כחוכרת. השמאי טלמון העריך את שווי הנכס "למועד הקובע" בסכום של 750,000 דולר, בעוד שהשמאית בוגין, העריכה את הנכס בסכום של 400,000 דולר. בסוגייה זו העדיף ביהמ"ש את חוות דעתה של הגב' בוגין. בסיכום קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה זכאית לסכום של 303,000 ש"ח. את הסכום הזה חוייב המערער לשלם לה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום הגירושין (21.7.93) ועד התשלום בפועל. את החלטתו בסוגייה ההצמדה והריבית, נימק ביהמ"ש בכך "שהתובעת היתה זכאית למחצית הרכוש, כבר ביום הגירושין... בפועל, היא תקבל את המחצית המגיעה לה, רק 6 שנים וחצי, לאחר הגירושין, על כן, מגיע לה, בנוסף לשווי המוערך ליום הגירושין, גם הפרשי הצמדה, עד ליום התשלום". ערעור של המערער נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות וערעור של האשה נתקבל בחלקו.
ב. השופט לוי: באשר לחיוב בהצמדה וריבית טוען המערער כי היתה זו המשיבה אשר מנעה את סיומם של ההליכים המשפטיים מוקדם יותר, ובינתיים, חלו תמורות, הן במצבן של החברות, והן בשוויים של פיקדונות, אשר חלקם צברו רווחים, אך היו גם כאלה שערכם פחת עקב תשואה שלילית. לחלופין טען שביהמ"ש היה צריך להורות על חלוקת הנכסים בעין. ביהמ"ש המחוזי סירב להורות על חלוקה בעין בציינו כי "החברות, בהן יש למערער מניות, הן חברות משפחתיות בעיקר. גם המקרקעין שייכים לבני משפחת המערער. האשה איננה יותר בת משפחה של האיש, ואין זה רצוי שהיא תקבל מניות בחברות שאיננה רצויה בהן". אין פסול בהנמקה זו של ביהמ"ש המחוזי. אין גם פגם בהחלטת ביהמ"ש לשערך את שווים של חלק מהנכסים ליום הגירושין ולהוסיף להם הפרשי הצמדה וריבית. טענתו של המערער כאילו לפתחה של המשיבה רובץ האשם לשיהוי בהליכים, אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת.
ג. יש לקבל את ערעורה של המשיבה על החלטת ביהמ"ש המחוזי להעדיף את חוות דעתה של הגב' בוגין על זו של טלמון, בכל הנוגע לנכס שביבנה. העובדות שעליהן ביסס ביהמ"ש את מסקנתו בעניין זה אין בהן כדי להביא להעדפת חוות הדעת של גב' בוגין. שני פגמים מצא ביהמ"ש בחוות דעתו של טלמון ואילו הסכים ביהמ"ש להצעה שטלמון ייחקר על חוות דעתו אפשר כי עדותו היתה מסלקת את התהיות שהניעה את ביהמ"ש לדחות את הערכתו. על כן יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיאפשר לטלמון להבהיר
את הפרטים האמורים ובעקבות זאת יחזור ביהמ"ש ויבחן איזו חוות דעת לקבל, וכן (דעת מיעוט) יברר מה שיעור המסים שיש לנכות מחלקה של האשה.
ד. (דעת מיעוט): צודק המערער כי לנוכח העובדה שאיזון המשאבים כלל גם חלוקה של זכויות במקרקעין, נכון היה לנכות מהסכומים שנפסקו למשיבה, שיעורי מס שעיסקה במקרקעין חייבת בהם. איזון משאבים בין בני זוג משמעו, לשום את שוויים של הנכסים, לנכות את החובות, ואת היתרה לחלק בין הצדדים, בדרך כלל מחצה על מחצה. בימ"ש קמא החליט כי איזון בדרך של חלוקה בעין אינו רצוי והדרך היחידה היא של תשלום אשר ישלם המערער למשיבה, ויהיה בו כדי לשקף את חלקה בנכסים. במצב זה נכון לראות את המשיבה כמי שמכרה את חלקה בנכסים למערער, ומכר כזה, במיוחד במקרקעין, כרוך בתשלום מסים, אשר בחלק מהם נושא "מעביר-הזכות" ובחלק אחר - "מקבל-הזכות". גם אילו הלך ביהמ"ש בדרך אחרת הנהוגה בפירוק שיתוף, היינו, מכירתו של הנכס וחלוקת התמורה המתקבלת עבורו בין בני הזוג, גם אז היתה התוצאה מבחינתה של המשיבה זהה, היינו, חלוקת התמורה היתה נעשית רק לאחר ששולמו באמצעותה כל אותם מסים שהמוכר חייב בהם.
ה. השופטת פרוקצ'יה: אין להחזיר לביהמ"ש המחוזי את בירור סוגיית המס. עולות בהקשר לכך שאלות מורכבות האם ככלל ראוי לנכות מס מהערכת שווי הנכס לצורך איזון המשאבים, ואם כן - באלו נסיבות יש לבצע ניכוי כזה, מה הם המיסים שיש להתחשב בהם לצורך הענין, ומה שיעורם של המיסים בני הניכוי. בענייננו, לא נעשתה התייחסות כלשהי לנושא זה בערכאה הדיונית. המערער לא טען כי חלים מיסים כלשהם במעגל הפנימי שבין בני הזוג הנובעים מעצם פעולת איזון המשאבים ביניהם. היבט המיסוי הועלה לראשונה כטענה ישירה במסגרת הערעור. דבר לא הוכח בענין זה. פתיחתו של נושא זה עתה בערכאה קמא פירושו מתן הזדמנות לפתיחת חזית דיון חדשה בין הצדדים שלא נכללה במגזר המחלוקת קודם לכן.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עוה"ד ציון סמוכה וגב' רבקה סמוכה למערער, עוה"ד גיל ורגון ועדי ערן למשיבה. 4.12.01).

בש"א 7839/01 - עירית תל אביב יפו נגד אלון גולן ואח'

*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על אישור תביעה כ"תובענה ייצוגית"(בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).

א. ביהמ"ש המחוזי אישר ביום 27.8.01, תובענה שהוגשה נגד המבקשת כתובענה ייצוגית. המבקשת הגישה ביום 11.10.01 בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. בנימוקי הבקשה נטען, כי פגרת בתי המשפט הסתיימה ביום ו', 31.8.01. במצב זה, החלה שנת המשפט הנוכחית באופן מעשי ביום 2.9.01, ועל כן טעתה באת כוח המבקשת לסבור, כי המועד האחרון להגשת בקשת הרשות לערער חל 30 ימים אחרי מועד זה, היינו, ביום 1.10.01. באותו מועד, חל ערב חג סוכות, והחלה פגרת החג, ועל כן המבקשת ביקשה להגיש את בקשת הרשות לערער מיד עם סיום הפגרה, ביום 10.10.01. ביום זה סירבה המזכירות לקבל את בקשת הרשות לערער מחמת איחור בהגשתה, ומכאן בקשת ההארכה. ב"כ המבקשת מדגישה, כי השהיית הגשתה של הבקשה עד למועד האחרון הקבוע בדין (על פי חישוביה) נבע ממיעוטם של ימי עבודה במהלך חודש ספטמבר, עקב החגים שחלו באותה תקופה. בנסיבות אלה, טוענת המבקשת, כי המדובר בפועל באיחור של יום אחד, ועל רקע חשיבות השאלות העולות בבקשת הרשות לערער, אישור תובענה כתובענה ייצוגית, יש להיעתר לבקשה. המבקשת מוסיפה, כי ביום 25.9.01 הודיעה לביהמ"ש המחוזי על כוונתה לעתור לביהמ"ש העליון בבקשת רשות ערעור וביקשה להאריך את המועד להגשת כתב הגנה בתיק העיקרי ולדחות את הדיון בו. הודעה זו
הוגשה בהסכמת ב"כ המשיב ועל כן היה המשיב מודע לרצון המבקשת להגיש בקשה לרשות ערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. הבקשה דנא לא נתמכה בתצהיר. לאחר הגשת תגובת המשיבה 2, אשר ביקשה את דחיית הבקשה מחמת טעם זה בלבד, ביקשה המבקשת להגיש תצהיר מטעמה, ואין כל סיבה שלא להיעתר לבקשה זו. אין לחרוץ את גורל הבקשה על יסוד משגה דיוני של המבקשת, אשר היה עשוי לנבוע מבהילות הגשתה של בקשת הארכה. מן הראוי, שבקשת הארכה תוכרע על יסוד כל העובדות הצריכות לעניין, ובהן העובדות המפורטות בתצהיר. מכל מקום, עיקר העובדות הנדרשות להכרעה אינן טעונות תצהיר כלל, באשר הן מבוססות על כתבי בי דין שבתיק.
ג. לגופם של דברים, בקשת ההארכה הוגשה לאחר תום מניין הימים להגשת בקשת הרשות לערער. התקופה שמיום 16.7.01 עד ליום 31.8.01 היתה תקופת פגרה. מירוץ המועדים להגשת בקשת הרשות לערער על החלטת בית משפט קמא החל ביום 1.9.01. יום זה היה, אמנם, יום שבת, ברם, אין בעובדה זו כדי לעצור את תחילתו של מירוץ המועדים. יוצא, איפוא, כי המועד האחרון להגשת בקשת הרשות לערער חל ביום 30.9.01, ולא כפי שסברה ב"כ המבקשת. המועד להגשת בקשת הרשות לערער נקבע בחיקוק, ועל כן טעונה הבקשה להארכת מועד הוכחתו של "טעם מיוחד". טעות בחוק של עורך דין אשר גרמה לאיחור אינה מהווה, בדרך כלל, טעם מיוחד. גם טעות בחישוב הימים, ולו של יום אחד, המביאה לאיחור בהגשת ערעור (או בקשת רשות לערער), אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד.
ד. על אף האמור יש מקום להאריך את המועד. בהודעה שהגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בת"א ביום 26.9.01 גילתה את דעתה בבירור, לפני חלוף המועד האחרון להגשת בקשת הרשות לערער, כי בכוונתה להגיש בקשה כזו, לביהמ"ש העליון, ואף פנתה לבימ"ש קמא בבקשה לסעד בקשר לכך. כוונה זו לא רק הובאה לידיעת המשיבים, אלא גם עמדה ביסוד הסכמתם לבקשת המבקשת בבימ"ש קמא לדחיית מועדי הדיון והגשת כתב ההגנה בתובענה העיקרית. ניתן לייחס משקל גם לחשיבותו של העניין העולה בבקשת הרשות לערער. נכון, כי חשיבות העניין העומד לדיון אינה מהווה, "טעם מיוחד" למתן ארכה. ברם, בהצטרף לנימוקים אחרים ניתן משקל הולם גם להיבט זה של ההתדיינות. לכך יש להוסיף כי ככלל עשוי להיות טעם טוב לברר את שאלת צידקתה של ההכרה בתובענה כתובענה ייצוגית בטרם התבררה התביעה לגופה. מדובר בהחלטה אשר יכולה להיות לה השלכה ממשית על ההליך. בירור סופי של הבקשה עשוי לחסוך התדיינות שלמה אשר בדיעבד עלולה להימצא חסרת בסיס בדין.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד גב' רחל אביד למערערת, עוה"ד חנן גזית וגב' שרית חבה למשיבים. 18.11.01).

ע.א. 8490/01 - אייל ניירות ערך והנפקות... בע"מ נגד איתן סבן ואח'

*דחיית ערעור על סירוב פסילה שנתבקשה ע"י צד ג' שהתנגד להכיר בתובענה כייצוגית לאחר שביהמ"ש החליט על כך בחיוב בדיון בין הצדדים המקוריים(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. בשנת 1995 הגיש המשיב 1 (להלן: התובע) תובענה נגד המשיבים 2-5 ובקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית לפי חוק ניירות ערך. ביהמ"ש המחוזי בנצרת נעתר לבקשה והורה על אישור התובענה כתובענה ייצוגית. לאחר אישור זה שלחה המשיבה 2 הודעות צד שלישי למערערת ולמשיבים 3-9. בכתב ההגנה שהגישה המערערת נגד הודעת צד ג', העלתה הן טענות כנגד זכותה של המשיבה 2 לשיפוי והן טענות נגד התובענה הייצוגית גופה. ביום 6.3.00 הגישה המערערת לביהמ"ש בקשה כי יפסול עצמו, בטענה כי בהחלטתו בבקשה לאישור התובענה כייצוגית קבע קביעות בעניינים חשובים בהגנתה
של המערערת, וזאת מבלי שניתנה לה אפשרות להשמיע טענותיה בעניין זה. לטענתה, לא נותר לה סיכוי של ממש לשכנע את ביהמ"ש בצדקת טענותיה וכי דעתו של ביהמ"ש בעניין זה "ננעלה". ביום 8.7.01 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה בתיק. בישיבה זו ביקשה המערערת כי ביהמ"ש ידון תחילה בבקשת הפסילה. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי מטעמים של יעילות הדיון מן הראוי להקדים הליכים של גילוי מסמכים, תשובות לשאלון ומתן פרטים נוספים להכרעה בנושא הפסילה. ביום 23.10.01 דן ביהמ"ש בבקשת הפסילה ודחה אותה. ביהמ"ש קבע כי הקביעות שהובאו בהחלטתו לאישור התובענה כייצוגית נעשו לצורך אותו שלב דיוני. הערעור נדחה.
ב. אין בעצם העובדה כי על בימ"ש מוטל להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי לגרום, מניה וביה, לפסילתו של ביהמ"ש. כך הוא כאשר נדרש ביהמ"ש להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת ביניים, כך הוא גם כאשר מדובר בעניין אשר הוחזר ע"י ערכאת הערעור אל בימ"ש קמא, בצירוף הנחיות. אין די בכך שעל ביהמ"ש לדון מחדש באותו עניין בו דן בעבר, או בעניין דומה לו, כדי לגרום לפסילתו. יש להראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". בענייננו דן ביהמ"ש בשאלת סיכויי הצלחת התובענה במסגרת בחינת התקיימותם של התנאים לאישור התובענה כייצוגית על-פי סעיף 54ב לחוק ניירות ערך. הליך התובענה הייצוגית הוא הליך מיוחד במובן זה שהוא מחייב בשלב ראשון קביעת ממצאים לשם הכרעה בשאלה האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. קביעותיו של ביהמ"ש בשלב זה הן בגדר קביעות לכאורה, ואינן יכולות להיות תחליף לבירור התובענה גופה, ובמסגרת הדיון העיקרי בתובענה יוכל כל אחד מן הצדדים להביא ראיות ולהשמיע עדים שלא הובאו או נשמעו בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית.ג. משמעות קבלת טענתה של המערערת היא, כי שופט הדן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית לעולם לא יוכל לדון בתובענה לגופה, לאחר שאושרה כתובענה ייצוגית, שכן ברוב המקרים יהא על השופט הדן בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית לבחון את חומר הראיות המונח בפניו ולקבוע ממצאים בדבר סיכויי ההצלחה הלכאוריים של התובענה. במקרה זה, אין לומר כי מהחלטתו של השופט לאישור התובענה כייצוגית עולה יסוד לחשש כי דעתו "ננעלה" באופן שלבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות בעלי הדין. בשולי הדברים יש להעיר כי היה על השופט לדון בבקשת הפסילה מיד עם הגשתה כמצוות הוראת סעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט, ולא לדון תחילה בהליכים מקדמיים, גם אם טעמי יעילות הדיון הצדיקו זאת.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חיים אינדיג למערערת, עוה"ד א. נוי, שי. אילון למשיב, עו"ד גב' פגי שרון למשיבה 2, עוה"ד אמיר בן ארצי, גב' שרון פסקרו, א. אטיאס וערן יעקובוביץ למשיבים האחרים. 3.12.01).

רע"פ 6286/01 - ערן שחוח נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בעבירת תעבורה כשהנאשם לא התייצב לדין למרות שהודע לו בעת ישיבת ביהמ"ש על מועד הדיון, כאשר לא הוזהר כי ביהמ"ש יהיה רשאי לדון בהיעדרו אם לא יופיע לדיון(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. נגד המבקש הוגש כתב אישום לבימ"ש השלום לתעבורה בחיפה בעבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור והוא התייצב לדיון ביום 15.5.00. המבקש כפר בעובדות כתב האישום ונרשם בפרוטוקול כי הדיון נדחה לשמיעת הוכחות לתאריך 30.8.00. המבקש לא התייצב בביהמ"ש במועד זה, וביהמ"ש הרשיע את המבקש בקבעו כי מועד הדיון הודע למבקש במהלך הדיון הקודם, וכי יש לראות באי-התייצבותו של המבקש הודייה בעובדות כתב-האישום. המבקש עתר לביטול פסה"ד, בהסבירו כי טעה בתאריך הדיון
מכיוון שרשם בפניו מועד אחר. בקשתו נדחתה לאחר שנקבע כי אין לקבל את גירסת המבקש כי טעה. הערעור שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשת המבקש למתן רשות ערעור, הועברה לדיון בפני הרכב, במיוחד ביחס לשאלת "סדרי הדין הראויים בבקשה לביטול פס"ד בעניין פלילי, שניתן בהיעדרו של הנאשם". הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. זכותו של נאשם להיות נוכח במשפטו היא זכות-יסוד המהווה אף חובה. אלא שזכות זו אינה מוחלטת, ובנסיבות מסויימות, הקבועות בחוק, ניתן לקיים את הדיון ללא נוכחות הנאשם. סעיף 130(א) לחסד"פ קובע: "נאשם שהוזמן להמשך משפטו ולא התייצב, מותר לדונו שלא בפניו אם ההזמנה למועד ההמשך נמסרה לו בהודעה של ביהמ"ש בשעת דיון, וביהמ"ש הזהירו במהלך המשפט שיהיה רשאי לדונו שלא בפניו אם לא יתייצב...". במקרה שלפנינו, נאמר בפרוטוקול הדיון כי מועד שמיעת ההוכחות נמסר למבקש, אך מפרוטוקול הדיון לא עולה כי המערער הוזהר כנדרש בסעיף 130(א) הנ"ל. אין מדובר בדרישה פורמאלית שולית אלא בדרישה מהותית, ועל דרישה זו יש איפוא להקפיד. על כן הסכימה גם המדינה לקבלת הערעור.
ג. מעבר לדרוש יוער, כי לא היה מקום לדחות את טענת המבקש כי טעה בתאריך שנקבע לדיון. השאלה אינה אם יש לתת אמון במבקש, אלא אם יש לתת למבקש, שהואשם בביצוע עבירה, הזדמנות להתגונן. הטרחה שטרח המבקש על-מנת להביא את דברו בפני ביהמ"ש מלמדת, כשלעצמה, כי באי-התייצבותו לא ביקש למנוע או לעכב את קיומו של ההליך. על כן בוטלה ההרשעה. אם תמצא המדינה לנכון עדיין להמשיך בהליכים כנגד המבקש, יוזמן הוא לדינו.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 26.11.01).

רע"א 9268/01 - אוסי גולדפיין נגד אגרוטופ בע"מ

*גובה הערבות הנדרשת ע"י ערכאת ערעור לצורך מתן צו ארעי לעיכוב הליכי הוצל"פ בביצוע שטר (הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש לבימ"ש השלום בהרצליה ערעור על החלטת רשמת בימ"ש השלום לדחות את התנגדותו לביצוע שטר על סך 750,000 ש"ח. כן הגיש המבקש בקשה למתן צו ארעי לעיכוב הליכי ההוצל"פ שבהם נקטה המשיבה על יסוד השטר. בימ"ש השלום קיבל את הבקשה למתן צו ארעי והתנה את מתן הצו בהפקדת ערבות בנקאית של 800,000 ש"ח. המבקש הפקיד את הערבות הבנקאית שנדרשה. ואולם, בבואו לדון בערעור, קבע בימ"ש השלום, כי הערעור אינו מצוי בסמכותו אלא בסמכות ביהמ"ש המחוזי והורה על דחיית הערעור, ומשכך, נתבטל גם הצו הארעי לעיכוב הליכי ההוצל"פ. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א ערעור על ההחלטה לדחות את התנגדותו לביצוע השטר. בנוסף ביקש מתן צו ארעי לעיכוב הליכי ההוצל"פ. ביהמ"ש המחוזי נתן צו ארעי כנגד המצאת ערבות בנקאית בגובה של 950,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בבקשתו טען, המבקש, בין היתר, כי על ביהמ"ש המחוזי היה להתנות את מתן הצו הארעי באותם תנאים שנקבעו ע"י בימ"ש השלום. ברם, כאשר ניתן סעד ארעי במסגרת הליך ערעור, אין ביהמ"ש מוגבל לתנאים שנקבעו בגדרי הליך שהתנהל בפני הערכאה הדיונית. ביהמ"ש שלערעור רשאי לקבוע תנאים למתן צו ארעי לפי נסיבות העניין ובהתאם לשיקול דעתו.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מתי פיכמן למבקש, עו"ד גב' ורד אופנהיים למשיבה. 28.11.01).

ע.פ. 3904/01 - אלונה רישין נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות שוד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת הורשעה על פי הודאתה בשתי עבירות של שוד. במקרה האחד, קשרה המערערת עם מי שהיה בן זוגה אותה עת, לשדוד אשה קשישה בת 77 שנים. המערערת ניסתה ליטול את תיקה של הקשישה, ומשזו התנגדה, היא הפילה אותה ארצה וקרעה שרשרת שענדה על צווארה. המקרה השני התרחש בעת שהמערערת עסקה בזנות, והיא ובן זוגה תקפו את אחד ה"לקוחות" וגנבו את כספו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת 4 שנים בפועל מאסר שנה וחצי מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר מותנה בין 18 חודשים, במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
מתסקיר שירות המבחן עולה שהמערערת הצליחה לשמור על נקיונה מסמים במשך חודשים רבים (15 חודשים בסך הכל). יותר מכך, בהתנהגותה של המערערת ניכר שינוי, והיא מנסה לשקם את חייה ולבנות מחדש את הקשר עם בנה הנמצא כיום בחזקתם של אחרים. לנוכח האמור, המליץ שירות המבחן להקל בעונשה של המערערת, וגם ב"כ המשיבה לא עמדה מנגד, אף שההתערבות הנדרשת על פי השקפתה היא התערבות קלה בלבד. לנוכח התפנית המסתמנת בהתנהגותה של המערערת הוחלט לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהקל בעונש, כך שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף למאסר החדש והתוצאה הסופית היא שהמערערת תיאסר ל-4 שנים.

(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד איל שמחוני למערערת, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 27.11.01).

רע"א 8098/01 - מאיר רחמים ואח' נגד ליגד השקעות ובנין בע"מ

*הקטנת ערבון שנקבע במסגרת בקשת רשות ערעור (בקשה להקטנת ערבון - הבקשה נתקבלה).

במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת נקבע ערבון בסך 25,000 ש"ח. עניינו של ההליך במחלוקת בין הצדדים אודות תוקפה של תניית שיפוט ייחודית, אשר החלטות הערכאות הקודמות בדבר הסמכות המקומית בתובענה שהגישו המבקשים מבוססות עליה. המבקשים מבקשים להקטין את סכום הערבון. הבקשה נתקבלה.
ככלל, תכלית הערבון בבימ"ש שלערעור היא להבטיח חיוב אפשרי בהוצאות של יוזם ההליך לטובת המשיב. השאלה המרכזית בקביעת גובהו של ערבון היא מה גובה ההוצאות הצפויות להפסק אם תידחה בקשת הרשות לערער. סכום ההוצאות הצפוי עשוי להיות מושפע משורה של שיקולים. אם ערבון נקבע בסכום גבוה מדי, יכול בעל דין לפנות לביהמ"ש בבקשה להפחיתו, בלא קשר לסיכויי ההליך או למצבו הכלכלי. הטענה העומדת ביסוד הליך מעין זה אינה טענת עוני, כי אם טענה לפיה הערבון שנקבע חורג בשיעורו מתכלית הפקדתו של ערבון. בכל הנסיבות יש להעמיד את סכום הערבון על 20,000 ש"ח.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד ינון מלמד למערערים, עו"ד אליעזר אשל למשיבה. 21.11.01).

ע.א. 8124/01 - משה קאשי... בע"מ ואח' נגד לוי אהרונוב

*דחיית ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו כאשר התיק הוחזר לשופט ע"י ערכאת הערעור והשופט סבר כי דעתו "כבר ננעלה" בדיון הראשון (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).

המשיב הגיש לבימ"ש השלום תובענה נגד המערערים, לתשלום פיצויים מוסכמים בשל הפרת הסכם קומבינציה שנחתם בין המערערת לבין הבעלים במושע של חלקת מקרקעין בחולון, שהמשיב נמנה עליהם. בימ"ש השלום נתן פס"ד, בו דחה את תובענת המשיב מנימוק שונה מאלה שהועלו ע"י המערערים בכתב הגנתם או בסיכומיהם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב
על פסה"ד נוכח העובדה שבימ"ש השלום נתן את פסק דינו על סמך טענה משפטית שלא הועלתה ע"י מי מהצדדים, ובהסכמת הצדדים נקבע כי התיק יוחזר לבימ"ש השלום על מנת שיינתן פס"ד חדש לגופו של עניין. השופט שהתיק הוחזר אליו החליט לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתיק. בהחלטתו קבע כי לאחר שעבר על פסק דינו הראשון, על הפרטיכל והעדויות ועל המסמכים שצורפו ע"י הצדדים, הגיע למסקנה כי לא יוכל ליתן פס"ד חדש ושונה מזה שנתן הואיל "ודעתו כבר ננעלה" באשר לסיכויי התביעה ובאשר למצב המשפטי החל במקרה הנדון. הערעור נדחה.
המדובר במקרה של פסילה עצמית, ובעניין זה יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי הוא שידון בתיק. לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. בנסיבות דנא, בהן קבע ביהמ"ש כי "דעתו ננעלה" באשר לסיכויי התביעה ובאשר למצב המשפטי החל בנדון וכי אין באפשרותו ליתן פס"ד שונה מזה שנתן, קיים חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת היושב בדין.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ח. שחר למערערים. 28.11.01).

בש"פ 9426/01 - סרגיי צ'רניאק נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של "סחר בנשים" (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ונאשמת נוספת, ויקטוריה זק, הואשמו, כי חברו לאחרים להביא נשים מאוקראינה לישראל, באמתלא של העסקתן בעבודות מלצרות וניקיון, כאשר הכוונה בפועל היא - להעסיקן בזנות. חלקו של העורר היה "לקלוט" את הנשים ולהעסיקן בזנות. כתב האישום מגולל את סיפורן של שתי נשים "שיובאו" בדרך זו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ומנגד שיחרר את ויקטוריה לחלופת מעצר. עובדה זו, שימשה כאחד מנימוקיו המרכזיים של הערר. הערר נדחה.
חלקו של העורר בפרשה עולה על זה של ויקטוריה, וגם שחרורה מעורר תהיות. כך או כך, העורר לא היה בעל תפקיד משני או זניח באותה מכונה-משומנת-היטב שייבאה נשים לישראל על מנת להעסיקן בזנות, אלא היווה "בורג חשוב" שבלעדיו מאמציהם של חבריו בחו"ל לא היו נושאים פרי, ומטרתו של הקשר הפלילי לא היתה מושגת. העורר נתן ידו לאותה מארה של סחר בנשים, עמה נאלצת החברה בישראל להתמודד בשנים האחרונות. ביהמ"ש העליון, בפסיקה עקבית, ביקש להעביר מסר לכל מי שבחר למצוא את פרנסתו בסחר בבני-אדם, ולכל מי שמהרהר לחטוא בתחום זה, כי הוא עלול לשלם על כך בחרותו, גם בטרם הוכרע דינו. אך נראה כי מסר זה לא נקלט דיו, הואיל ונראה כי עוצמת הפיתוי של הרווח הקל גדולה מאימת הדין. כזה הוא העורר, ועל כן האפשרות שהוא יחזור לסורו אם ינתן לו להלך חופשי, היא סבירה ביותר.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד י. קליין לעורר, עו"ד חסן אבו-טהה למשיבה. 5.12.01).

רע"א 7474/00 - עירית תל אביב נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'

*חוו"ד הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי אינן יכולות לבוא במקום חוו"ד של מומחה רפואי לפי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיב (להלן: המוסד) הגיש תביעת שיבוב נגד המערערת בגין תגמולים אשר שולמו על-ידו לנפגעת בתאונת-עבודה. בגדרי תביעתו ביקש המוסד לפטור אותו מן החובה - המוטלת על בעל-דין המבקש להוכיח עניין שברפואה - לצרף חוות-דעת של מומחה, כפי שנקבעה בתקנה 127 לתקנות סדר דין אזרחי. טענת המוסד היתה, כי די לו לצרף את חוות-דעת הוועדות הרפואיות מטעמו במקום חוות-הדעת המוזכרת בתקנה 127 הנ"ל, בנימוק שהחלטות הוועדות הרפואיות
מטעמו משקפות את האחריות הציבורית הכבדה אשר רובצת על המוסד, ואת העובדה שאין המוסד שש לפזר כספים ללא סיבה מוצדקת; ועל-כן אין לו אינטרס בקביעת שיעורי נכות גבוהים לנפגעים. המוסד הסביר עוד, כי דרישה לקיים בדיקות רפואיות נוספות לשם הכנת חוות-דעת של מומחה לפי תקנה 127 לתקנות תכביד על הנפגעים ותסרבל את ההליך המשפטי. בנימוקים אלו ראה ביהמ"ש המחוזי את הטעם המיוחד הדרוש כדי להיענות לבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הטעמים המיוחדים שאליהם מכוונת תקנה 127 הנ"ל, המצדיקים שחרור מהחובה להגיש חוו"ד רפואית, עניינם בשאלת עצם הצורך בחווה"ד נוכח נסיבות המקרה המיוחד הנדון בפני ביהמ"ש. במקרה שבפנינו המוסד לביטוח לאומי לא חלק על הצורך להגיש חוו"ד, אלא טען כי עקרונית יש לאפשר לו להגיש את חוות-דעתן של הוועדות הרפואיות מטעמו. ברם, נימוקו של המוסד לביטוח לאומי חורג מן ההסמכה שניתנה לביהמ"ש בגדרי תקנה 127 לתקנות, מה גם שע"י מתן האפשרות להגיש את חוות-דעתן של הוועדות הרפואיות מוקנה לבעל-הדין המגיש חוות-דעת אלו יתרון לא ראוי, אף אם בעל-הדין הוא רשות שלטונית. שכן, ברור כי לא ניתן יהיה לחקור חקירה-שכנגד את חברי הוועדה הרפואית שאת חוות-דעתם מבקש המוסד לביטוח לאומי להגיש.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אהוד שטיין וגב' שולמית מלט למערערת, עוה"ד גב' אביבה בן אפרים, גב' רעיה טננהאוס וירון בשן למשיבים. 20.11.01).

רע"פ 8820/01 - יעקב שגיב נגד מדינת ישראל

*העובדה שהנאשם החל לרצות מאסר בעבודת שירות אינה מונעת מערכאת הערעור להטיל מאסר בפועל תוך ניכוי תקופת השירות שבוצעה (הבקשה נדחתה).

המבקש, קבלן בנייה, הורשע, בבימ"ש השלום ב-3 עבירות של השמטת הכנסות. העבירות בוצעו בשנים 1992-1994. סכום ההכנסות שהושמטו הינו 613,000 ש"ח. בימ"ש השלום גזר למבקש מאסר של 5 חודשים, שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 10 חודשים, וקנס בסך 30,000 ש"ח. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי על קולת העונש, וביהמ"ש קבע כי נסיבות המקרה - לרבות סכומי ההשמטה ביחס להכנסה המוצהרת, משך התקופה בה התבצעו העבירות ואי הסרת המחדלים ע"י המבקש - מצדיקים החמרה בעונש, והטיל על המבקש מאסר של 10 חודשים בפועל. יתר חלקי גזר הדין נותרו בעינם. המבקש טוען כי המדינה השתהתה בהגשת הערעור, וכי עד למתן פסה"ד בערעור הספיק לרצות כחודשיים מתוך תקופת עבודות השירות ויש בכך כדי לשלול את סמכותו של ביהמ"ש המחוזי להטיל את העונש שהטיל. כן טוען המבקש, כי העונש שהוטל עליו חורג מן העונש המוטל, ברגיל, בגין עבירות על סעיף 217 לפקודת מס הכנסה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההוראה בחוק העונשין המסמיכה את ביהמ"ש להטיל מאסר בעבודת שירות אינה מורה כי משהחל נאשם לרצות עונש של מאסר בעבודות שירות אין ביהמ"ש שלערעור מוסמך להטיל עליו עונש העולה על 6 חודשים. אכן, ראוי לעכב תחילת ביצועו של עונש מאסר בעבודות שירות, מקום שקיימת אפשרות שערכאת הערעור תטיל על הנאשם עונש העולה על ששה חודשים. זאת, על מנת למנוע מצב שהנאשם ריצה עונש שלא ניתן היה להטיל עליו. אין בכך מניעה להחמיר בעונש תוך ניכוי תקופת עבודת השירות. ביתר טענותיו של המבקש אין כדי להצדיק התערבות ביהמ"ש העליון בעונש, בישבו כערכאה שלישית.