תקציר סביר כרך נ"ח חוברת 13

רע"פ 2192/01 - משה פנחסי נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לרשות ערעור לערכאה שלישית שהתבססה על כך שב"תקדין" פורסמה טיוטה של פס"ד של שופט השלום שזיכה את המבקש בעוד שבפועל ניתן פס"ד המרשיע את המבקש(הבקשה נדחתה).

א. המבקש וחברה שהוא שימש מנהלה הורשעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות של עובד המפעל בתאונת עבודה, כאשר נמחץ למוות ע"י מכונה שבקרבתה עבד. המבקש נדון לתשלום קנס ומאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש ובקשת רשות ערעור שהגיש נדחתה לאחר שנקבע כי לא מתקיים התנאי המוקדם למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כעבור 10 ימים פנה ב"כ המבקש לביהמ"ש העליון והודיעו כי הופתע לגלות כי במערכת "תקדין" פורסמה הכרעת דין של בימ"ש השלום נשוא ענין זה המזכה את המבקש ואת החברה מחמת הספק מהעבירה שיוחסה להם, בעוד שלצדדים נמסרה הכרעת דין מרשיעה. אי לכך ביקש כי ביהמ"ש העליון יקח בחשבון שיקוליו את העובדה כי שופט בית משפט קמא השכיל לנמק את הטעמים לזיכויו של המבקש, וראוי, לדעתו, להתייחס לנימוקים אלה לגופם במסגרת השיקולים אם להיעתר למתן רשות ערעור. נתבקשה תגובת שופט בימ"ש השלום באשר לנסיבות הענין, ובתשובתו נכתב: "בשל תקלה, הועברה למערכת 'תקדין' אחת הטיוטות של הכרעת הדין, טיוטא שיש בה כדי לשקף התלבטות בתהליך קבלת ההחלטה. מובן כי הכרעת הדין המרשיעה שהושמעה בפני הנאשם ובא כוחו דאז ונמסרה להם, היא המחייבת". הבקשה לרשות ערעור נדחתה שוב.
ב. מלאכת השיפוט וההכרעה היא מלאכה מורכבת הכרוכה לא אחת בלבטים קשים בתהליך קבלת ההחלטות, בין לצורך קביעת ממצאי עובדה, בין בפרשנות וביישום הדין, ובין בעריכת האיזונים הראויים בדרך להשגת הפתרון הצודק. בתהליך גיבושה של ההכרעה השיפוטית קורה לא אחת כי מתרחשות תפניות בחשיבה ובהערכת הדברים לכאן ולכאן. יש ותהליך גיבוש ההחלטה על תפניותיו ותהפוכותיו מתרחש כולו במוחו וברוחו של השופט; פעמים מוצא תהליך זה את ביטויו בניירות עבודה, בטיוטות בכתב, ולפרקים אף ביותר מטיוטה אחת. קיומן של טיוטות המשקפות שלבים שונים בתהליך החשיבה וגיבוש ההחלטה השיפוטית הן מציאות רווחת וטבעית, אלא שטיוטות אלה הן חומר עבודה פנימי ועל פי רוב אינן מתפרסמות לעין הציבור. פרסומה של טיוטה ראשונית של פסק דין במאגר מידע הפתוח לעיון הציבור היא ללא ספק פרי תקלה. אין לומר כי בטיוטת פסה"ד שפורסמה במאגר המידע בטעות יש כדי להשפיע על ההכרעה הסופית שנתקבלה, בין הכרעת בימ"ש השלום עצמו, בין אימוצה ע"י ביהמ"ש המחוזי ובין על ההכרעה שנתקבלה בביהמ"ש העליון באשר למתן רשות ערעור.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דוד ליבאי למבקש, עו"ד מיכאל קרשין למשיבה. 27.11.01).

ע.פ. 5233+5282/01+5022 - מיכאל אטיאס ושי אבוחסירה נגד מדינת ישראל

*הרשעת שני נאשמים שתקפו את המתלונן כ"מבצעים בצוותא" של גרימת חבלה חמורה בסכין למרות שלא הוברר מי מהשניים ביצע את הדקירות. *החמרה בעונש בעבירה של חבלה חמורה בסכין(מחוזי חיפה - ת.פ. 147/99 - ערעור המערערים על הרשעתם וערעור המדינה על קולת העונש - ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה נתקבל).
א. על רקע חילופי-דברים בין המתלונן לבין חברם של המערערים, תקפו המערערים את המתלונן, חבטו בו בידיהם ובעטו בו ברגליהם, ולבסוף אף נדקר המתלונן בסכין חמש פעמים. שתי הדקירות העיקריות, בהן הוחדרה הסכין לבטנו ופגעה באבריו הפנימיים, הסבו למתלונן חבלה חמורה. המערערים הודו במשפטם כי תקפו את המתלונן והיכוהו, אך כל אחד משניהם טען כי לא הוא דקר את המתלונן בסכין וכי לא היה מודע לכך שחברו מצוייד בסכין ואף לא הבחין שחברו דקר את המתלונן. השופטת לא היתה מוכנה לקבוע מי היה הדוקר. לדידה, משהוכח מעבר לכל ספק כי שני המערערים "תקפו יחדיו
את המתלונן, ראו איש את מעשיו של רעהו ואין כל אפשרות כי האחד לא ראה את האחר דוקר את המתלונן בחמש דקירות סכין ולא היה מודע לכך", הרי שגם לעניין דקירתו של המתלונן נושא כל אחד משניהם, כמבצע בצוותא, באחריות לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. כיוון שכך הרשיע ביהמ"ש את המערערים בגרימת חבלה בכוונה מחמירה ודן אותם ל-6 חדשים מאסר בפועל בעבודות שירות, 18 חדשים מאסר על תנאי, קנס ופיצויים. ערעור המערערים על הרשעתם נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. ביסוד הקביעה, כי כל אחד מהמערערים (בהנחה כי לא הוא אשר דקר) היה מודע למעשי חברו, ניצבה קביעת השופטת כי המתלונן נדקר 5 פעמים. אכן, בסיכום המחלה של בית החולים צויין, כי בגופו של המתלונן אותרו שתי דקירות סכין וגם בכתב האישום נטען כי המערערים "דקרו את המתלונן שתי דקירות בבטנו". ואולם, המתלונן העיד כי לאמיתו של דבר נדקר 5 פעמים, אלא ששלוש מן הדקירות היו שטחיות ונראה שלא הצריכו כל טיפול. המתלונן אף הפשיל את חולצתו והראה לשופטת את הסימנים שהותירו בגופו הדקירות השטחיות. השופטת קיבלה כמהימנה את עדותו של המתלונן ובהסתמך עליה קבעה, כי המתלונן אכן נדקר ב-5 מקומות בגופו. התיאור שנכלל בסיכום המחלה אינו שולל את גירסתו של המתלונן כבלתי-אפשרית. השופטת רשאית היתה להתרשם מעדותו של המתלונן וממראה עיניה כפי שהתרשמה ולבסס על גרסתו ממצא עובדתי.
ג. הסניגורים הוסיפו וטענו, כי בחינת אחריותו של כל אחד מהמערערים למעשי הדקירה חייבת היתה להתבסס על הגירסה העובדתית שנכללה בכתב האישום, היינו כי הם "דקרו את המתלונן פעמיים בבטנו", וכי בחינת אחריותם למעשי הדקירה על יסוד הנחה עובדתית שהמתלונן נדקר 5 פעמים היוותה הרחבה אסורה של עובדות כתב האישום. אף טענה זו אין לקבל. המערערים אכן הואשמו, כי דקרו את המתלונן פעמיים וב"כ התביעה אף הצהיר כי לא יבקש להרחיב את הבסיס העובדתי להאשמתם. אך טענות האישום והצהרת התובע, לא יכלו למנוע מביהמ"ש לקבל את עדותו של המתלונן ולבסס עליה את ממצאיו. ביהמ"ש נדרש לממצא בדבר מספר הדקירות, לא לצורך בחינת אחריותם הפלילית של המערערים למעשים שלא הואשמו בהם, אלא לבחינת אשמתם במעשים שיוחסו להם בכתב האישום ושרק בהם הרשיעם בסופו של דבר. בכך אין שמץ של פסול.
ד. לא היתה מחלוקת כי המערערים תקפו את המתלונן ביחד והסתלקו מן המקום ביחד. מן העובדות שהוכחו הסיקה השופטת כי איש משניהם לא יכול היה שלא להיות מודע לכך ששותפו לתקיפת המתלונן שולף סכין ודקר את המתלונן 5 פעמים. על יסוד ממצא עובדתי זה רשאית היתה השופטת לקבוע כי שני המערערים נושאים באחריות פלילית למעשי הדקירה כדין מבצעים בצוותא.
ה. אשר למידת העונש - על המעורבים במעשי בריונות כאלה יש להטיל עונשי מאסר שבכוחם להרתיע הן את הנאשמים המעורבים והן עבריינים בכוח. בקביעת עונשיהם של המערערים ייחס ביהמ"ש משקל רב לגילם של המערערים, שבמועד האירוע היו כבני 20, ולעובדה שלחובת איש מהם אין מעורבות ידועה קודמת בעבירה הכורכת שימוש באלימות וכן התחשב בחששות שירות המבחן מפני השפעתו המזיקה של מאסר על המערערים. במציאות חברתית שבה צעירים רבים אינם מהססים לעשות שימוש בסכינים אף במריבות פעוטות, מוטל על בתי המשפט להעדיף את שיקולי ההרתעה וההגנה על הציבור. ככלל, אין לפטור את המורשעים במעשים האלימים מריצוי מאסר. ההתחשבות בנסיבות האישיות של נאשם, מן הראוי שתתבטא בהטלת עונש מאסר יותר מתון ממה שחומרת מעשיו ותוצאותיהם
היו, לכאורה, מחייבות. על כן, יועמד העונש של המערערים על שנה מאסר בפועל. יתר חלקי גזה"ד יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופט מצא, הוסיפו השופטות פרוקצ'יה ונאור. עוה"ד ש. בר עוז וא. נשר למערערים, עו"ד י. חמודות למשיבה 29.11.01).

דנ"א 3964/01 - סיגנא חברה לביטוח בע"מ נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ומנופי אבי

*החלת הוראת סעיף 59 לחוק "חוזה ביטוח", לעניין ביטוח כפל ע"י שתי חברות ביטוח(העתירה נדחתה).

א. העותרת הוציאה פוליסת ביטוח לטובת חברת פילור... בע"מ (להלן: הבעלים), בגידרה ביטחה, בין היתר, סיכונים הכרוכים בהובלה יבשתית הקשורה למפעל בהקמה. מכונת טוויה של הבעלים, שהובלה ע"י המשיב 2 (להלן: המוביל), ניזוקה במהלך ההובלה. העותרת שילמה לבעלים תגמולי ביטוח בגין הנזק למכונה והגישה לבימ"ש השלום תביעת שיבוב נגד המוביל. הוברר, כי במועד האירוע היתה למוביל פוליסת ביטוח, שהוצאה ע"י המשיבה 1 (להלן: מגדל). מגדל טענה כי על-פי הוראת סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח למקרה של "ביטוח כפל", הריהי זכאית לקבלת השתתפות מן העותרת בכיסוי הנזק. העותרת כפרה בטענה כי חלה עליה חובה להשתתף בכיסוי הנזק. בימ"ש השלום, ובעקבותיו ביהמ"ש המחוזי, קיבלו את עמדת העותרת. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורן של המשיבות. בפסה"ד העיקרי נקבע, כי סעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח, הקובע שבמקרה של ביטוח כפל ישתתפו המבטחים בנטל החיוב לפי היחס שבין סכומי הביטוח, חל - בין במישרין ובין על דרך היקש - גם במצב של שתי פוליסות המכסות אותו אינטרס בנכס, כאשר המבוטחים או המוטבים הם שונים. במקרה הנדון, כך נקבע, הן הפוליסה שהוצאה לטובת הבעלים והן זו שהוצאה לטובת המוביל, נועדו לכסות את אינטרס הבעלים במכונה. מכאן, שדין ביטוח הכפל חל בענייננו. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. העותרת טוענת, כי בהחלת ההסדר שבסעיף 59 לחוק על מקרה של מבוטחים אחדים, קבע בית המשפט העליון הלכה המצדיקה קיום דיון נוסף. לטענתה, בעוד שבמקרה רגיל, שבו המזיק איננו מבוטח, היה מבטחו של הניזוק זכאי לקבל, על-פי סעיף 62 לחוק, השבה מלאה של סכום הביטוח ששולם, הרי שבמצב בו המזיק ביטח את עצמו, חלה על מבטחו של הניזוק חובת השתתפות בכיסוי הנזק. אכן, בחינת היחס שבין ביטוח כפל לטובת מבוטחים אחדים לבין דיני התחלוף הקבועים בסעיף 62 לחוק, מעוררת שאלות כבדות-משקל, אלא שפסה"ד שלערעור בענייננו אינו דן בשאלות אלה, וממילא התוצאה עליה מצביעה העותרת איננה מתחייבת ממנו. פסה"ד איננו קובע כי ההסדר הקבוע בסעיף 59 לחוק יחול גם במקרה בו נמצא מבטחו של המזיק אחראי בגין חבות המזיק כלפי צד שלישי (הניזוק). פסק הדין מציין, כי העותרת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענתה, כי הפוליסה שהוצאה ע"י מגדל היתה מסוג "ביטוח אחריות", היינו לגרימת נזק לצד שלישי, וחיובה של העותרת להשתתף בכיסוי הנזק התבסס על ההנחה, כי הפוליסה שהוצאה ע"י מגדל היתה מסוג "ביטוח רכוש" גרידא, ובדומה לפוליסה שהוצאה ע"י העותרת, אף היא נועדה לכסות רק את אינטרס הבעלים בנכס. יוצא, אפוא, שבפסק הדין לא נקבעה כל הלכה לגבי מקרה של מבוטחים אחדים, שבו הביטוח לטובת האחראי לנזק נועד לכסות את אחריותו לגרימת הנזק.
ג. לגבי השאלה אם חל דין ביטוח כפל גם במקרה של מבוטחים אחדים שביטחו את אותו אינטרס בנכס, אכן נקבעה הלכה חדשה. אין חולק על כך, כי בסעיף 59 לחוק נקט המחוקק לשון יחיד, היינו: "מבוטח", אך בכך לא היה כדי למנוע מבית המשפט
להחיל את דינו של הסעיף - מכוח ההיקש - גם על מקרה בו נרכש ביטוח כפל, ביחס לאותו אינטרס בנכס, ע"י מבוטחים אחדים. הכלל המשפטי הקובע כי בין מבטחים שונים של אותו אינטרס בנכס מסויים תקום זכות השתתפות הדדית, עולה בקנה אחד עם ההסדר שנקבע בסעיף 59 לחוק ועם הצידוקים העיוניים הניצבים ביסודו. נימוקי העתירה אינם משכנעים כי יש מקום להעמיד כלל זה לדיון נוסף.

(בפני: השופט מצא. עו"ד א. ריבלין לעותרת. 26.11.01).

בג"צ 106/01 - סג"מ דנה מועד נגד האלוף שי אביטל ואח'

דחיית טענות ל"פגמים" בדיון בפני קצין שיפוט שזיכה קצין צה"ל מאישום של הטרדה מינית. מידת התערבות בג"צ בהחלטות הפרקליט הצבאי הראשי(העתירה נדחתה).

א. העותרת, היתה באוגוסט 2000 קצינת קישור בגדוד מסויים בפיקודו של המג"ד סא"ל (מיל') יהודה שפר, המשיב 3, (להלן - שפר). שפר הוא עו"ד, בעל תפקיד בכיר בפרקליטות המדינה. בעקבות ארוע מסויים, שפרטיו שנויים במחלוקת, הגישה העותרת תלונה על כך ששפר הטריד אותה מינית. בעקבות התלונה נפתחה חקירת מצ"ח, ובתום החקירה הורה הפרקליט הצבאי הראשי (להלן: הפצ"ר) להעמיד את שפר לדין משמעתי בפני קצין שיפוט בכיר, בגין עבירה לכאורה של התנהגות שאינה הולמת. הפצ"ר מסר חוות דעת מפורטת בה סקר את הראיות וציין כי הגירסה שעליה יש להשתית את המסקנות לכאורה היא גירסתה של המתלוננת. הוא המליץ בפני קצין השיפוט לשקול את התאמתו של סא"ל שפר להמשיך בתפקיד מפקד הגדוד. ב"כ הקודם של העותרת פנה לפצ"ר וטען כי ראוי לדעתו להעמיד את שפר לדין בבית דין צבאי, ולא להסתפק בדין משמעתי, וטענתו נדחתה על ידי הפצ"ר. הדיון המשמעתי התקיים בפני האלוף שי אביטל, הוא שמע את עדותה של המתלוננת ואת עדותו של שפר, שמע עדים וקיבל כראייה ממצאי בדיקת פוליגרף פרטי שהגישה לו המתלוננת וממצאי בדיקת פוליגרף פרטי שהגיש לו שפר והחליט "בתום התלבטות ארוכה... לזכות את הנאשם מחמת הספק". באי-כוחה דאז של העותרת פנו לפצ"ר פעמיים וביקשו ממנו לעשות שימוש בסמכותו לפי חוק השיפוט הצבאי ולהורות על ביטול ההליך המשמעתי מחמת פגמים שונים שנפלו (לטענתם) בהליך ופניותיו נדחו. העתירה נדחתה.
ב. השאלה אם ראוי היה לכתחילה לנקוט בענין זה בהליך משמעתי או להעמיד את שפר לדין דווקא בפני בית דין צבאי, אינה עומדת על הפרק. כזכור, בתחילה ביקש בא-כוחה הקודם של העותרת מהפצ"ר להעמיד את שפר לדין בפני בית דין צבאי דווקא. בקשתו זו נדחתה. בא-כוח העותרת דאז סבר, בזמן אמת, שההחלטה היא במתחם הסבירות והוא לא נקט בשום צעד משפטי כדי לשנותה. העותרת החמיצה את השעה להעלות טענות בשאלה אם ראוי היה לכתחילה להעמיד את סא"ל שפר בפני בית דין צבאי ולא בפני קצין שיפוט.
ג. אשר לטענות בדבר ליקויים דיוניים - אין ממש בטענות אלה. סעיף 161 לחוק השיפוט הצבאי מורה כי קצין שיפוט לא יהיה כפוף לדיני הראיות, ויפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר לבירור התלונה, והוא כשאין בחוק או בפקודות הצבא הוראה אחרת. השאלה שיש לבחון היא, אם סדרי דין לא נאותים גרמו לעיוות דין. חלק מ"הפגמים" להם טוענת העותרת אינם בגדר "פגמים" כלל ועיקר. הטענות שהועלו הן בעלות אופי "ערעורי". העותרת סבורה כי המסקנה העובדתית שהסיק האלוף אביטל מהראיות היא מסקנה "בלתי סבירה באופן קיצוני". ואולם, אפילו היה בג"צ יושב בהליך זה כערכאת ערעור על החלטות קצין השיפוט, לא היה מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות. בפני האלוף אביטל עמדו שתי גירסאות, גירסת המתלוננת וגירסת שפר. גם שופטים מקצועיים היושבים על מדין בפלילים, לא תמיד יכולים להגיע לכלל
מסקנה בטוחה מעבר ל"ספק סביר". הדברים אמורים במיוחד כשעדות אחת סותרת את האחרת ויש להכריע ביניהן. ענין זה אופייני לרבות מעבירות המין המתבררות בבתי המשפט לדרגותיהם. בדרך כלל, כשיש בכגון דא ספק בליבה של הערכאה השומעת את העדויות - ערכאת ערעור לא תתערב בכך.
ד. אשר לבקשת העותרת להתערב בהחלטת הפצ"ר שלא לבטל את החלטת האלוף אביטל - בג"צ מפקח על חוקיות החלטותיו של הפצ"ר. בעשותו כן, אין בג"צ משמש ערכאת ערעור עליו. שופטי בג"צ אינם שואלים את עצמם כיצד היו הם מחליטים אילו ניצבה בפניהם השאלה שבה הכריע הפצ"ר. הם שואלים עצמם אם פצ"ר סביר רשאי היה להחליט כפי שהחליט במקרה שלפניהם. בג"צ לא יתערב בהחלטתו של פצ"ר, אלא אם נפל בה פגם כה חמור המצדיק התערבות, ואין זה המקרה שלפנינו.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד אורי קידר, עמרי כבירי, גב' סימה סלע, גב' מיכל ברון וגלי עציון לעותרות, עוה"ד גב' נאוה בן אור ודב וייסגלס למשיבים. 5.12.01).

ע.פ. 6131+6916/01 - בועז פרבשטיין נגד מדינת ישראל

*היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.פ. 320/98 - ערעור וערעור נגדי - ערעור המדינה נתקבל).

א. המערער נהג במכונית "מרצדס" (להלן: הרכב) במורד דרך אברהם וינשל בחיפה (להלן: הכביש) שהוא כביש תלול ומעוקל ובו עקומות חדות לאורך הדרך. הכביש מחולק לשני מסלולים, בכל אחד שני נתיבים. המערער נהג במהירות העולה על 90 קמ"ש, כאשר המהירות המקסימלית המותרת בכביש היא 70 קמ"ש. המערער, שנסע בנתיב השמאלי של מסלול נסיעתו, ביקש לעקוף רכב שנסע לפניו באותו נתיב. משהאחרון לא סטה מנתיבו, עקפו המערער מימין, במהירות גבוהה, על אף שהיה זה במקום הסמוך לעקומה בכביש. לאחר מכן עקף במהירות גדולה, הפעם משמאל, רכב שנסע בנתיב הימני. המערער הגיע לעקומה נוספת, מסוכנת מאד, אשר כניסה אליה מחייבת האטה ממשית. המערער לא האט כמתחייב מתנאי הדרך ואיבד שליטה ברכב. כתוצאה מכך מצא עצמו מול צלע הר מצד ימין ואז הסיט את הרכב בחדות שמאלה, עלה על אי תנועה המפריד בין שני מסלולי הכביש, עבר למסלול הנגדי והתנגש בעוצמה רבה ברכב שנסע במסלול הנגדי. כתוצאה מן ההתנגשות קופחו חייהם של נהג הרכב האחר ואשתו היושבת לצדו. המערער ושני הנוסעים שהיו עמו ברכב נחבלו.
ב. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין וסעיף 35(א) לפקודת התעבורה, וכן בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת, אי האטה וסטייה מנתיב נסיעה. הוא זוכה מעבירת ההריגה והורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה, וכן בכל יתר העבירות שיוחסו לו. בגין עבירות אלה נדון המערער ל-18 חודשי מאסר, מהם 6 לריצוי בפועל בעבודות שרות, לפסילה מהחזקת רשיון נהיגה למשך 10 שנים, מהן 8 בפועל, וכן הוטל על המערער תשלום הקנס המקסימלי הקבוע בחוק בסך 49,800 ש"ח. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה על זיכוי מעבירת הריגה נתקבל.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת ההגנה לפיה כשל מכני במערכת הרכב - קרע ברצועת המנוע - גרם לתאונה הקטלנית, וקבע כי המערער נהג ברשלנות ובצורה עבריינית, וכי אופן נהיגתו הוא זה שהביא לאובדן השליטה ברכב ולהתנגשות ברכבם של המנוחים במסלול הנסיעה הנגדי. יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש, כי לא ניתן להסיק מנהיגה עבריינית רשלנית זו, את היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת הריגה ולפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער כאמור בגרימת מוות ברשלנות. בשאלה אימתי נקרעה הרצועה אין להתערב.
לא רק עדויות המומחים שאומצו ע"י ביהמ"ש מוליכות למסקנה זו, אלא דבריו של המערער עצמו שומטים את הקרקע מתחת לטענה זו.
ד. אשר לערעורה של המדינה על זיכויו של המערער מעבירת ההריגה - בעוד שבעבירת גרם מוות ברשלנות נדרש יסוד נפשי של רשלנות, הרי שבעבירת ההריגה נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית, הכוללת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה. לענין התוצאות דרושה פזיזות, שבאחת משתיים, שהיא לענייננו קלות דעת המתבטאת "בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למונען". בעבר נפלה מחלוקת בשאלת קיומה של חזקה משפטית, ייחודית לעבירת ההריגה, אם חזקה כזו קיימת, ולפיה ניתן להסיק על היסוד הנפשי של העושה מתוך אופיו של היסוד העובדתי באותו מקרה, או שאין מקום לחזקה כזו. בינתיים הוכרעה המחלוקת בע"פ 3158/00 (פד"י נד(5) 80), ונקבע כי אין מקום לחזקה משפטית לפיה מוסק היסוד הנפשי של העושה מתוך אופיו של היסוד העובדתי באותו מקרה, אלא מדובר בחזקה עובדתית גרידא, המבוססת על נסיון החיים ואשר מוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון בפני ביהמ"ש. הפרכתה של חזקה עובדתית זו יכולה לעלות משקילתן של מכלול הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש, גם אם ביהמ"ש אינו מקבל את גירסתו של הנאשם בדבר דרך התרחשות התאונה הקטלנית. השאלה היא, איפוא, האם מתוך מכלול הראיות שעמדו בפני בימ"ש קמא, קמה חזקה עובדתית והאם ניתן היה להסיק מהן מודעות של המערער לגבי האפשרות כי התנהגותו תגרום לתוצאה קטלנית. התשובה לכך, בהתחשב בנסיבות הנסיעה כאמור לעיל, היא חיובית.
ה. ביהמ"ש המחוזי, בדונו ביסוד הנפשי של המערער, לא דק פורתא בשואלו האם "ניתן להסיק מנהיגה רשלנית עבריינית זו הלך נפשי של פזיזות ואי אכפתיות לחיי אדם" ובהשיבו לשאלה זו בשלילה. ראשית, אחת החלופות של פזיזות המתאימה לענייננו היא "קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות מתוך תקווה להצליח למנען". מכאן, שהיסוד הנפשי של עבירת ההריגה אינו כולל בהכרח אי-אכפתיות לחיי אדם. טעה ביהמ"ש שקבע כי הסכנה להתנגש במכוניות שבמסלול העולה היתה רחוקה ביותר ממודעותו של המערער. המערער העיד בהודעתו במשטרה כי הוא מכיר היטב את הכביש, וצריך היה לצפות, בהכירו את הכביש, כי רכב עשוי לנסוע במסלול העולה. זאת ועוד, על פי המצב המשפטי, אין צורך כי תתקיים מודעות לדרך המדויקת של השתלשלות האירועים שהביאה בסופו של דבר למותו של אדם ודי במודעות לסיכון הנוצר על ידי נסיבות המקרה. אופן נהיגתו של המערער היווה סיכון לא רק עבור הנוסעים במסלול הנגדי, ורשלנותו יכולה היתה לגרום לתאונה קטלנית כתוצאה של תרחישים רבים, שאינם כוללים דווקא חצייה של רכבו את אי התנועה והתנגשות ברכב במסלול הנגדי.
ו. קיימות נסיבות נוספות, המחזקות את המסקנה כי התקיימה במערער המודעות הנדרשת לצורך עבירת ההריגה. נסיבות אלה הן היות המערער צעיר כבן 18 בעת שאירעה התאונה, בעל ניסיון מועט בנהיגה (בעל רשיון נהיגה 8 חודשים בלבד). בתקופת ניסיונו הקצרה הספיק המערער להיות מעורב בתאונת דרכים עצמית, בה נגרם נזק לרכב בו נהג והמערער בעצמו נבדק בבית חולים. ניתן ללמוד ממנה שהמערער חווה תאונה בשעת נהיגה ברכב והיה מודע לסכנות הטמונות בנהיגה. המסקנה היא, כי בנסיעה בירידה, במהירות מופרזת, תוך עקיפת כלי רכב, במורד כביש מפותל, מתקיים היסוד העובדתי של עבירת ההריגה. בנסיבותיו של המקרה שבפנינו מתחייבת המסקנה כי
התקיים במשיב היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה. על כן יש להרשיע את המערער בהריגה. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שייגזר עונשו של המערער.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד ליבאי וגב' גלי פולק-רון למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 6.12.01).

ע.א. 1805+2617/00 - מחצבות כנרת נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נצרת עילית ואח'

*סמכויות בג"צ" לבימ"ש מחוזי הדן בעתירות מינהליות. *דחיית בקשה ל"היתר לשימוש חורג" כמחצבה באיזור המיועד לתעשיה. *דחיית טענה של פגיעה בחופש העיסוק ע"י מניעת המשך הפעלת מחצבה בניגוד לתב"ע(מחוזי חיפה - עת"מ 109/00 - הערעור נדחה).
א. המערערת, שותפות מוגבלת בבעלות קיבוץ כנרת, מפעילה מאז שנת 1982, מחצבה, הסמוכה לנצרת עלית. על שטח המחצבה חלה, החל בשנת 1984, תכנית מתאר מחוזית (להלן: תמ"מ 2). באמצע שנת 1995, עבר אזור המחצבה מתחום שיפוט המועצה האזורית יזרעאל (להלן: המועצה) לתחום שיפוט עיריית נצרת עילית (להלן: העירייה). מבחינה תכנונית, לפי תמ"מ 2, קיום המחצבה אינו בין השימושים המותרים שם. לפיכך, הוסדר ניהולה של המחצבה על ידי מתן היתרים שנתיים לשימוש חורג לפי פרק ה' לחוק התכנון והבנייה (להלן: החוק). אישורים כאלה ניתנו מידי שנה על ידי הוועדה לתכנון ולבניה הפועלת בתחומי המועצה, עד 1995. משהועברה המחצבה לתחום שיפוט העירייה, ניתן למערערת היתר שנתי נוסף על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עלית (להלן: הוועדה המקומית). משפג תוקף היתר זה, סירבה הוועדה המקומית ליתן היתר נוסף. ועדת הערר המחוזית (להלן: ועדת הערר) דחתה את עררה של המערערת. לאחר שנדחתה בקשת המערערת לקבלת היתר לשימוש חורג, עתרה המערערת לבית המשפט המחוזי בנצרת לביטול ההחלטה ולהורות על מתן היתר לשימוש חורג אשר בגדרו תוכל להמשיך ולתפעל את המחצבה. בעתירה נפרדת עתרה המערערת לביהמ"ש המחוזי בחיפה למתן צו שיורה לרשויות הנוגעות בדבר להרשות לה הובלה ושימוש של חומרי נפץ לעבודות כריה וחציבה וכן למתן רשיון כריה וחציבה זמני. שתי עתירותיה אלה של המערערת נדחו. הערעורים נדחו.
ב. ביהמ"ש המחוזי דן בעתירות כעתירות מנהליות ולפיכך נתונות לו סמכויות בג"צ. בעיקרו של דבר, אין ביהמ"ש ממיר את שיקול דעת הרשות התכנונית שהחלטתה עומדת למבחן בשיקול דעתו. היקף הביקורת שעל ביהמ"ש מתמצה בבדיקה האם החלטת מוסד התכנון נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפליה, תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים בתום לב וללא שיקולים זרים והאם מצויה היא בתחום הסבירות. ביהמ"ש המחוזי הפעיל כראוי את ביקורתו על החלטותיהן של הוועדה המקומית וועדת הערר, עליהן נסבה עתירתה של המערערת. לפי תמ"מ 2, החלה באיזור, "לא יאושרו עבודות חיצוב או כריה אלא על פי תכניות מתאר מקומיות או מפורטות והסכמת המפקח על המכרות...". על הקרקע בה מצוייה המחצבה לא חלה תכנית מתאר מקומית או תכנית מפורטת המתירה עבודות כריה או חציבה במקום. הפועל היוצא הוא כי פעולת המחצבה חורגת מהוראותיה של תמ"מ 2.
ג. אשר לבקשת המערערת לקבל היתר לשימוש חורג - סעיף 146 לחוק קובע כי הוועדה המקומית רשאית לתת אישור לשימוש חורג. בהפעלת שיקול דעתה, מוטלת על הוועדה המקומית, ככל רשות מינהלית, חובה לנהוג בסבירות. שימוש חורג, במהותו, נועד לשמש כפתרון זמני, ולא להסדיר מצב ארוך טווח. המערערת נהנתה מהיתרים זמניים לשימוש חורג במשך 16 שנה, אולם אין בכך להעניק לה זכויות מעבר למה שמגולם בהיתרים הזמניים.
ד. המערערת טוענת כי ההחלטות אינן סבירות משום שהן מתעלמות מעובדת היות המחצבה מקור הפרנסה העיקרי של קיבוץ כנרת על חבריו, ומשום קיומם של מחצבים יקרי ערך במקום, התומכים בהמשך פעולת המחצבה. כנגד שיקולים אלה עומד השיקול לפיו המשך פעולת המחצבה מהווה גורם מעכב לפיתוח התעשייה באיזור, פיתוח הדרוש לשם אספקת מקומות עבודה לאלפי תושבי נצרת עילית. העירייה, האמונה על רווחת תושביה, רשאית לקבוע כי האיזור, המיועד על פי התכנית לתעשייה, אכן ישמש לתעשייה ולא לייעוד הנוגד את התכנית.
ה. יתירה מכך, לא זו בלבד שההחלטות הן תקינות וסבירות אלא שכל החלטה המאפשרת את המשך הפעלת המחצבה בתנאים הנוכחיים היתה נגועה באי חוקיות. ועדת הערר דחתה את עררה של המערערת מטעם נוסף, והוא, היות פעילותה של המחצבה במקום בגדר "סטייה ניכרת". ואכן, מדובר בסטייה ניכרת ומבחינה חוקית, כלל לא ניתן היה להיעתר לבקשת המערערת לשימוש חורג, באשר היא לא עמדה בשורה של תנאים מקדימים לשם קבלת היתר כאמור.
ו. לטענת המערערת, בסגירת המחצבה ייפגע חופש העיסוק שלה, כאשר לפגיעה זו ישנן השלכות רחבות על כל התלויים בעבודת המחצבה. אין חולק כי בסגירת המחצבה תיפגע המערערת בעיסוקה, ובכך תיפגע פרנסתו של קיבוץ כנרת ואחרים שפרנסתם תלוייה בפעילותה של המחצבה. אלא שזכות זו, אינה זכות מוחלטת אלא יחסית, והפגיעה בה מתחייבת במקרים מסוימים. מכל מקום, אין בפגיעה המסויימת בחופש העיסוק כדי לתת בידי המערערת זכות העומדת בניגוד מפורש לקבוע בחוק. בהוראותיו השונות של חוק התכנון והבניה יש משום הגבלה של חופש העיסוק. בענייננו, תכליתה של הפגיעה היא ראוייה, באשר היא מונעת המשך קיומו של מצב לא תקין ולא ראוי. בסגירת המחצבה תהא אף פגיעה בחופש העיסוק של עובדיה. אולם כאשר פגיעה זו עומדת אל מול השיקולים של החזרת השימוש באזור המחצבה לייעודו על פי התכניות, ושל אי חוקיות ההיתר לשימוש חורג במצב הדברים הקיים, אזי ההחלטה שלא להעניק היתר היא ראוייה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג- כהן. עוה"ד רפאל בס, יהודה טוניק ותמיר שגיא למערערת, עוה"ד דוד ליבאי, אהוד גרא וגב' דפנה ליבאי למשיבה, עו"ד ציון אילוז למשיבים. 6.12.01).

בג"צ 9314/01 - אוסמה עלי שריתח ואח' נגד שירות הבטחון הכללי

*איסור פגישה של עציר בטחוני עם עורך דין (העתירה נדחתה).

העותר נעצר ביום 1.11.01 ומאז מוחזק הוא במעצר. בה-בעת הוצא צו בהתאם להוראת סעיף 78ג לצו בדבר הוראות ביטחון (הגדה המערבית) ולפיו נאסרה פגישה בין העותר לבין אנשים מן החוץ לרבות פגישה עם עו"ד. צו מניעת הפגישה אשר הוארך מעת לעת, סומך עצמו על "טובת החקירה" ועל "בטחון האיזור". ב"כ העותר תוקף את צו מניעת הפגישה בין העותר לבין עו"ד. העתירה נדחתה.
לבקשתו של ב"כ העותרים שמע בג"צ את ב"כ המשיב ונציגיו בדלתיים סגורות, והוכח כי יש הצדק מלא, הן מבחינת "טובת החקירה" והן מבחינת "בטחון האיזור", לצו המונע פגישה בין העותר לבין ב"כ. העותר יודע כי נאסרה ונאסרת פגישה בינו לבין עורכי-דין, אולם בא כוחו אינו מסתפק בכך, ומבקש הוא שיודע לעותר כי מי-שהם מן החוץ העמידו לו עו"ד לייצגו, הוא עו"ד רוזנטל. ברם, ב"כ המשיב שיכנעו את ביהמ"ש כי יידועו של העותר על-כך - בנוסף ליידועו על כי מנוע הוא לפגישה עם עו"ד - יהיה בו כדי לפגוע ב"טובת החקירה". עוד מבקש ב"כ העותר
שיותר לו למסור לעותר בכתב כי זכאי הוא לשתוק בחקירתו ושלא להפליל את עצמו. גם לעניין שכנעו ב"כ המשיב כי "טובת החקירה" ו"בטחון האיזור" תובעים שלא להיענות לבקשה.

(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד אנדרה רוזנטל לעותרים, עו"ד אברהם ליכט למשיב. 27.11.01).

בש"פ 9425/01 - סעידה עאזם נגד מדינת ישראל

*תפיסת רכב ששימש להובלת סמים כאשר נטען שהרכב אינו שייך לחשוד בביצוע עבירות הסמים (הערר נתקבל בחלקו).

בחודש אוגוסט 2001, נתפס רכב פרטי לאחר שעלה חשד כי שימש להובלתו של סם מסוכן. נגד מי שנחשד בביצוע עבירות הסם (איאד בו מוחמד מסארווה), הוגש כתב אישום מלווה בעתירה להכריז על הנאשם סוחר סמים, ובעקבות כך להורות על חילוטו של רכב זה וארבעה כלי רכב נוספים. העוררת, הטוענת לבעלות ברכב, פנתה לביהמ"ש בבקשה כי יורה להחזיר את הרכב לידיה, אך בקשתה נדחתה. הערר נתקבל בחלקו.
סעיף 31(6)(ב) לפקודת הסמים, קובע חזקה לפיה "כל רכוש שנמצא בחזקתו או בחשבונו של הנידון ייראה כרכוש שלו אלא אם הוכיח כי הרכוש הוא של זולתו...". חזקה זו תקפה לגבי איאד מסארווה, ולפיכך עובר אליו הנטל להוכיח כי הרכב שבו הובל הסם, אינו שלו, והשלב לדון בכל אלה הוא במסגרת הדיון בבקשת החילוט, בה צריכות להישמע גם השגותיו של מי שטוען לזכות ברכב. חרף האמור, ועל מנת לאפשר לעוררת לעשות שימוש ברכב גם בתקופה אשר תחלוף עד ההכרעה בבקשת החילוט, יוחזר הרכב לידיה, ובלבד שתפקיד בקופת ביהמ"ש, במזומן או בערבות בנקאית, סכום של 24,000 ש"ח, הוא שוויו של רכב זה.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד י. קליין לעוררת, עו"ד נסר אבו-טהה למשיבה. 5.12.01).

רע"א 2109/99 - חיים אדלר נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ

*הגבלת" חשבון בנק בעקבות אי כיבוד שיקים של בעל החשבון שלא היה להם כיסוי (הבקשה נדחתה).

חשבון הבנק של המבקש הוגבל לאחר שהמשיב, הבנק, סירב לכבד סדרה של שיקים אותם משך המבקש. המבקש ערער לבימ"ש השלום, וערעורו נדחה, למעט לעניין שיק אחד, אשר לגביו קיבל בימ"ש השלום את טענות המבקש, ועל כן גרעו מרשימת השיקים שסורבו. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה.
מקצת מטענות המבקש לא נטענו בפני הערכאות דלמטה, ועל כן אין להזקק להן כעת, ומקצת הטענות נסבו על קביעות וממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבימ"ש קמא, וגם לגביהן אין מקום ליתן רשות לערער בדרגה שלישית. טענתו האחת של המבקש אליה יש מקום להתייחס, היא הטענה, לפיה חל, לגבי אחד השיקים, סעיף 2א לחוק שיקים ללא כיסוי בשל שהשיק סורב, הן מחמת עיקול שהוטל על החשבון והן מחמת שלא היה כיסוי בחשבון. טענה זו אין לקבל. סעיף 2א הוסף לחוק כאשר אחת המטרות שעמדו ברקע התיקון, היא הצורך למנוע מבעל חשבון, שעוקל, למשוך שיקים באותו חשבון חרף ידיעתו, כי הבנק יסרב לכבדם בשל העיקול. ברם, כיוון שייתכנו מקרים, שבהם השיקים נמשכו עוד לפני מועד הטלת העיקול, לתקופה שלאחר הטלת העיקול, קבע המחוקק בסעיף 2א ששיק שסורב מחמת עיקול והוצג בתקופה של 60 ימים לאחר שהבנק קיבל את הודעת העיקול, לא יחשב כשיק מסורב. מקום בו המדובר הוא בשיק שסורב הן מחמת עיקול שהוטל והן מחמת העובדה שלשיק לא היה כיסוי, ההגיון האמור אינו מתקיים, והוראת סעיף 2א אינה חלה.

(בפני: השופט ריבלין. המבקש לעצמו, עו"ד מתי שמחוביץ למשיב. 5.12.01).

ע.א. 8430/99 - אנליסט... ניהול קרנות בנאמנות בע"מ נגד ערד השקעות... בע"מ ואח'

*גובה שכ"ט ופיצוי מיוחד לבעל מניות בחברה שהגיש תובענה שהוכרה כ"תובענה ייצוגית" בהסכם פשרה (הערעור נדחה).

המערערת מנהלת קרנות נאמנות. הקרנות שבניהולה החזיקו בשלב מסויים מניות של המשיבה. בעקבות פעולות שונות שנעשו במשיבה שגרמו לירידת ערך מניות המשיבה, הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה וביקשה להכיר בתביעה כ"תביעה ייצוגית". בין הצדדים הושג הסכם פשרה שלפיו תוכר התביעה כייצוגית וכן נעשו הסדרים באשר למניות. ביהמ"ש הכיר בתביעה כייצוגית, אישר את הסכם הפשרה ובהמשך התנהל הליך בפני ביהמ"ש בעניין שתי שאלות מרכזיות: גובה שכה"ט שישולם למערערת; הפיצוי המיוחד שיינתן למערערת בתור "תובע ייצוגי" כאמור בחוק ניירות ערך. ביהמ"ש פסק בשני נושאים אלה והערעור על פסיקתו נדחה.
בפס"ד נרחב בחן הנשיא ברק את סעיפי החוק הנוגעים לעניין, המטרות שביסוד החיוב בשכ"ט עו"ד ופיצוי מיוחד וכיוצא באלה, וכן הקריטריונים שלפיהם ייפסקו שכה"ט והפיצוי. בסיכומו של פסה"ד נדחה הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' נאור. החלטה - הנשיא ברק. 12.12.01).

ע.א. 1989/94 - ארווין זוסמן נגד הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ

*היענות לבקשה להפחית סכום ערבון (בקשה להפחתת סכום ערבון - הבקשה נתקבלה).

ביום 13.6.95 קבעה הרשמת כי סכום הערבון בהליך זה יעמוד על 150,000 ש"ח. סכום זה עלה במידה ניכרת על סכום הערבון אשר נהוג היה להטיל באותה עת. הסכום נקבע בשים לב לנשוא הערעור, היקפו הכספי, וטיבו הענייני. לאחר הפקדת הסכום, התנהל התיק, אך עדיין לא הגיע לכלל סיום, בין היתר, בשל היקפו. הליכים אחרים, הקשורים בהליך זה - הסתיימו. ביום 8.8.00 הגיש המשיב בקשה להגדיל את סכום הערבון. הבקשה נענתה בחלקה ונקבע כי על המערער להגדיל את הערבון עד לסכום של 450,000 ש"ח. הבקשה להפחתת הסכום נתקבלה.
ברגיל, אין מקום לסטות מהחלטות שניתנו בנוגע לגובה הערבון, אלא אם כן חל שינוי נסיבות שיש בו כדי להצדיק את הגדלת שיעוריו. בשעתו, נקבע גובה הערבון, בין היתר, בשים לב לכך שמדובר בסדרה של ערעורים בעלי חפיפה חלקית. אכן, מן הראוי היה להגדיל את סכום הערבון על יסוד השיקולים שפורטו בהחלטת הרשמת תוך התייחסות לשינוי שחל בהליך. יחד עם זאת, ההגדלה שנעשתה היתה גדולה יתר על המידה בנסיבות העניין. סכום הערבון יופחת ויעמוד על סך כולל של 240,000 ש"ח.

(בפני: הרשם אוקון. עו"ד עזרא בריק למערער, עו"ד יוסף שגב למשיב. 9.12.01).

בש"א 8732/01 - פלתיאל רגב ואח' נגד רפי גלס ואח'

*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שהוגשה בטענה שלאחר פסיקת ביהמ"ש המחוזי שונתה ההלכה בפס"ד של ביהמ"ש העליון (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער - הבקשה נדחתה).

פסה"ד נשוא הבקשה ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי ביום 23.9.99. בפסה"ד נתקבלה תביעת תחלוף של המשיבים נגד המבקשים, ונדחתה טענת הגנה שהעלו המבקשים, אשר עניינה קיומו של מצב של ביטוח כפל במובן סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח. המבקשים טוענים, כי ביום 4.4.01 ניתן בביהמ"ש העליון פס"ד ברע"א 5449/97 בו נקבעה לראשונה הלכה בכל הקשור לתביעה בעילת ביטוח כפל לפי סעיף 59 האמור. המבקשים טוענים כי ההלכה החדשה מהווה עילה להארכת המועד המבוקשת. הבקשה נדחתה.
בפסיקה נקבע, כי הלכה חדשה מאת ביהמ"ש עשויה להוות טעם מיוחד למתן ארכה לצורך נקיטת הליך. הדבר מותנה בשני תנאים מצטברים: סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה; פניית בעל דין לביהמ"ש סמוך לאחר מתן פסה"ד המחדש. שני תנאים אלה לא נתקיימו בענייננו. פסה"ד נשוא הבקשה, ניתן כ-14 חודשים לפני הגשת הבקשה דנא. לא ניתן למצוא כל מקרה בו ניתנה ארכה בחלוף תקופה כה ממושכת, או תקופה קרובה לה במשכה. זאת ועוד, פסה"ד המחדש ניתן ביום 24.4.01. המבקשת 4 היתה צד לו. הוא נודע לה, איפוא, באורח מיידי. בא כוחם של המבקשים ייצג את המבקשת 4 בהליך האמור, בו ניתן פסה"ד המחדש. בנסיבות אלה, לא הוחוור מדוע חלפו 7 חודשים מאז מתן פסה"ד המחדש, ועד להגשת בקשת הארכה. בשולי הדברים יש לומר כי ההלכה החדשה שנפסקה אינה מכריעה את גורל ההתדיינות נשוא בקשת הארכה.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד משה קפלנסקי למערערים, עו"ד עמיקם חרל"פ למשיבים. 29.11.01).

בג"צ 5825/01 - סוהא ח'ורי סלאמה-אבו מנה ואח' נגד שר הפנים ואח'

*דחיית בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה לבג"צ, כאשר חלפה תקופה של 6 חדשים בין החלטת הרשויות לדחות בקשה לאיחוד משפחות ובין העתירה לבג"צ ובינתיים נשתנו הנסיבות והוסכם להיענות לבקשה (בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נדחתה). בעתירה לבג"צ שהוגשה ביום 23.7.01, נתבקש ביהמ"ש להורות על ביטולה של החלטת המשיבים מיום 8.1.01 לדחות את בקשת העותרים לאיחוד משפחות. הבקשה האמורה סורבה, על פי האמור בהחלטה, מטעמים בטחוניים. בתשובתם לעתירה, עמדו המשיבים על כך שהתשתית לעניין מניעה בטחונית לאישור בקשה לאיחוד משפחות היא מעצם טיבה תשתית עדכנית, הנתונה לשינוי, וכי נוכח פער הזמן בין ההחלטה נשוא העתירה לבין הגשת העתירה, התשתית שהיוותה בסיס להחלטה אינה מהווה עוד בסיס לבחינת הבקשה, ומשכך היה מקום לדחות את העתירה על הסף. עם זאת, נמסר ע"י המשיבים כי נערכה על ידם בדיקה של עמדתם העדכנית של גורמי הבטחון, וכי אלה מסרו כי המניעה הבטחונית הוסרה וניתן להמשיך בטיפול בבקשת העותרים לאיחוד משפחות. בנסיבות אלה נמחקה העתירה לבקשת העותרים, אך הם מבקשים לפסוק הוצאות לטובתם. הבקשה נדחתה.
העתירה הוגשה כחצי שנה לאחר שניתנה ההחלטה נשוא העתירה. במצב זה היה על העותרים לחזור ולפנות לרשות, בטרם יפנו לביהמ"ש בבקשה חוזרת. אין חולק, כי חלוף הזמן עשוי להוות גורם המצדיק פנייה חוזרת לרשות בבקשה לאיחוד משפחות, תוך הנחת תשתית עדכנית בכל הנוגע לבקשה לאיחוד משפחות, ובכלל זה בכל הנוגע לטעמים בטחוניים העומדים ביסוד סירוב לבקשה כזו. גם טענת שיהוי נגד הגשת העתירה דינה להתקבל. בין מתן ההחלטה של המשיבים בעניינם של העותרים לבין הגשת העתירה חלפה תקופה של חצי שנה. ההשתהות האמורה של חצי שנה היא ממושכת וממשית. לא ניתן לה כל הסבר, ודאי לא הסבר סביר. גם מבחינה זו אין מקום לפסוק הוצאות בהליך זה.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד אריה כרמלי לעותרים, עו"ד גב' חני אופק למשיבים. 29.11.01).

עע"ם 9177/01 - אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נגד עיריית ת"א-יפו ואח'

*דחיית בקשה לסעד זמני בערעור על החלטת ועדת מכרזים למכירת מקרקעין (בקשה לסעד זמני בערעור - הבקשה נדחתה).

עיריית תל-אביב פירסמה מכרז למכירת מקרקעין. למכרז הוגשו שתי הצעות: האחת ע"י המשיבה 2, והשניה ע"י המבקשת. הצעתה של המשיבה 2 היתה הגבוהה בין השתיים, וועדת המכרזים החליטה להכריז על זכייתה במכרז. המבקשת עתרה לביהמ"ש המחוזי נגד החלטתה של ועדת המכרזים
וכמו כן עתרה לצו ביניים. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי "הפגמים בהם מדובר הינם בעליל פגמים טכניים, ואיני סבור כי קיימת עילה להתערבות בהחלטת ועדת המכרזים...". המבקשת ערערה על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי ובמסגרת הערעור ביקשה צו ביניים להימנע מנקיטת כל פעולה לקידום מכירת המקרקעין עד להכרעה בערעור. הבקשה למתן צו ביניים נדחתה.
לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי ביהמ"ש שלערעור לתת סעד זמני לתקופת הערעור "מטעמים מיוחדים שיירשמו". אין נותנים צו מניעה זמני או צו ביניים בערעור אם סיכויי הערעור קלושים וכן אם מתן הצו עלול לגרום לזוכה נזק העולה או אף השווה לנזק שיישא בו המבקש אם יזכה בערעור. בשלב הראשון שוקל ביהמ"ש את סיכויי הערעור; אם הגיע למסקנה כי טובים הסיכויים שפסק הדין שעליו הוגש הערעור יבוטל או אם הגיע למסקנה כי הסיכויים לכך קלושים, פוחת משקלו של השיקול השני, שהוא היחס בין הנזקים הצפויים לכל אחד מבעלי הדין אם יעוכב הביצוע. אולם, אם סיכויי הערעור מאוזנים, או שלא ניתן להעריך אותם, יעבור מרכז הכובד אל השיקול השני, והוא שיכריע. בענייננו אין לקבוע שסיכויי ההצלחה של המבקשת בערעורה טובים. אולם, אפילו היו סיכויי הערעור מאוזנים, אין לומר כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למבקשת, אם לא יעוכבו הליכי המכירה, לבין הנזק שיגרם למשיבות אם יעוכבו ההליכים, ידה של המבקשת על העליונה. בשולי הדברים יש לומר כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה שהעניקה סעד זמני כזה או סירבה להעניקו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד ע. שפירא למערערת, עוה"ד ג. פריאל וז. מינטוס למשיבים. 9.12.01).

רע"א 7020/01 - בסרייב אלכסנדר נגד עיריית חדרה

*בבקשה לשנות החלטה בעניין הפקדת ערבון לא חל עקרון הסופיות ואפשר לפטור מערבון עקב שינוי נסיבות (בקשה לפטור מערבון - הבקשה נתקבלה).

המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון וביום 28.10.01 החליט הרשם כי על המבקש להפקיד ערבון. עתה מבקש המבקש לבטל את ההחלטה האמורה. הבקשה מבוססת על מסמך חדש מאת אגף הרווחה של המשיבה, בו נאמר כי מצבו הכלכלי של המבקש קשה, וכי אין בידו לשלם אגרה לביהמ"ש. ב"כ המשיבה גורס, כי לא נתונה לרשם הסמכות לדון בבקשה זו, באשר עיקרון סופיות הדיון מחייב כי המבקש יגיש ערעור על ההחלטה מיום 28.10.01, אם ברצונו לתקוף החלטה זו. הבקשה נתקבלה.
הליכי קביעת ערבון הם הליכי ביניים. ככאלה, עיקרון סופיות הדיון אינו תופס בהם. אמנם, ברגיל אין מקום לעיון מחודש בהחלטה שניתנה, גם בהליכי ביניים מסוג זה. עם זאת, מקום בו הוכח שינוי מהותי בנסיבות, רשאי בית משפט לחזור ולעיין בהחלטה שנתן בהליך ביניים, וזאת על מנת להתאים החלטה זו לנסיבות העדכניות הנוגעות לעניין. במקרה דנא הוכח שינוי מהותי בנסיבות. המדובר במסמך שהופק על ידי גורם מוסמך של המשיבה - היינו, אגף הרווחה. במצב זה, יש בעמדת המשיבה משום נסיבה חדשה. משקבעה המשיבה מפורשות כי למבקש אין יכולת כלכלית לשלם אגרה, חלים הדברים, מקל וחומר, בבקשה שעניינה פטור מהפקדת ערבון.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד רפיק גבארין למערער, עו"ד עמוס שניצקי למשיבה. 10.12.01).

בש"פ 9276/01 - יונתן גחפי נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור (ערר על ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור - הערר נתקבל).

העורר ושני נאשמים נוספים, הואשמו בעבירות של חטיפה לשם סחיטה, גניבה, איומים,
החזקת סכין שלא כדין ושיבוש מהלכי משפט. כמו כן מיוחסת לו החזקת סם מסוג קנאביס לשימוש עצמי. לפי הנטען, הובילו השלושה, בשעה 30:03 לפנות בוקר, את המתלונן לבית העלמין ירקון ושם דרשו ממנו לנתק את קשריו עם חברתו של המתלונן, שהיתה לפני כן חברתו של הנאשם 2. במהלך ישיבתם ברכב היכו את המתלונן, איימו עליו בסכין וכן הזהירו אותו שלא יפנה למשטרה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו של העורר לביהמ"ש העליון נתקבל והוחלט לשחרר את העורר בערובה, בתנאי שישהה בבית דודו במגדל העמק וכן בישיבה שם בצירוף ערובות כספיות. העורר הפר את תנאי השחרור ומשתנגלה הדבר ביקשה המדינה לחזור ולעצור אותו. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערר נתקבל.
אכן, בדרך כלל, דינו של נאשם שהפר תנאי שחרור להיעצר מחדש, אולם, המקרה שלפנינו הוא מן היוצאים מן הכלל. מדובר בצעיר, כבן 20 שנה, ללא הרשעות קודמות, ששהה במגדל העמק במשך למעלה מ-3 חודשים עד שגעגועיו להוריו גברו עליו ואז נסע לביתם לחוג עמם את חג שמחת תורה. יתר על כן, בינתיים העידו כל עדי התביעה, כך שפג החשש לשיבוש מהלכי המשפט. לפיכך ישוחרר העורר בערובה ובתנאי מעצר בית.

(בפני: השופט טירקל. 4.12.01).

בש"פ 8671/01 - עידן לוזון נגד מדינת ישראל

*תחימת תקופת פסילה מנהיגה לפני הרשעה בדין באישום של גרימת מוות עקב נהיגה רשלנית (ערר על החלטה לפסילת רשיון נהיגה עד תום ההליכים - הערר נתקבל בחלקו).

העורר היה מעורב בתאונה עם שני רכבים, שכתוצאה ממנה נהרג אדם ושלושת כלי הרכב ניזוקו. לטענת המשיבה, נגרמה התאונה כתוצאה מנהיגה רשלנית של העורר, אשר התבטאה בנהיגה במהירות מופרזת, סטייה מנתיב הנסיעה, חציית קו הפרדה רצוף ועוד. המשיבה ביקשה מביהמ"ש לתעבורה לפסול את העורר מנהיגה עד תום ההליכים, וביהמ"ש קבע שהמשך נהיגת העורר עלולה לסכן את שלום הציבור וביטחונו, ולפיכך יש הצדקה לפסילת רשיון הנהיגה שלו באותו שלב, לתקופה של 6 חודשים. עד שתמה פרשת התביעה חלפה תקופת הפסילה, אך ההגנה טרם סיימה להביא את ראיותיה. ביהמ"ש, בהחלטה נוספת מיום 23.9.2001, הורה, לבקשת התביעה, על הארכת תקופת הפסילה "אף מעבר ל-6 החודשים ועד תום ההליכים בתיק העיקרי". הערר נתקבל בחלקו.
התנאי לפסילתו של נאשם מלנהוג הוא בכך שבדרך נהיגתו גלומה סכנה לציבור. אותה סכנה נלמדת מנסיבות האירוע בגינו מובא הנאשם לדין, וכן מנתונים נלווים, לדוגמא, עברו התעברותי של הנאשם. באשר לעורר, הוא חסר הרשעות קודמות, אך הוא גם אינו בעל ותק רב בנהיגה, ולכן משקלו של נתון זה קטן יחסית. מאידך, יש משקל לנסיבות התאונה בה היה מעורב העורר. כאמור, מייחסת לו המשיבה חצייה של קו הפרדה וחדירה לנתיב הנסיעה הנגדי, ואם אלו יהיו גם מסקנותיו של ביהמ"ש, שוב אין ספק, כי גם בהיעדר הרשעות קודמות, יש לנו עניין עם דרך נהיגה מסוכנת, המחייבת להמשיך את קיום הפסילה. עם זאת, יהא זה נכון לתחום את תקופת הפסילה ל-4 חודשים, אשר תחילת מניינם מהיום בו הסתיימה תקופת הפסילה הקודמת, ויש להניח שביהמ"ש לתעבורה יעשה הכל על מנת לסיים את ההליכים תוך תקופה זו.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אהוד מלמה לעורר, עו"ד אבו טהה נסר למשיבה. 12.11.01).

ע.פ. 6772/00 - באסם סלים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה בדקירות סכין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בעקבות סכסוך בין המערער לבין אשתו עזבה האשה את הבית ועברה אל בית הוריה. יום אחד פגשו המערער ושלשה מרעיו באחיה של אשתו, והארבעה תקפו את האח. המערער דקר בסכין את המתלונן והלה נזקק לניתוח דחוף ואושפז לאחר הניתוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות תקיפה, איומים וחבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 5 שנים וחצי מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר 5 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
תת-תרבות הסכין ממשיכה להשתולל ברחובותינו. טענת ה"סולחה" שהועלתה אין בה ולא כלום, ולו משום שאותה "סולחה" לא הטילה על המערער כל חיוב שהוא. למערער הרשעות קודמות לא מעטות, ביניהן הרשעות באלימות כפציעה או חבלה, איומים, הנחת חומרי חבלה בכוונה לגרום מוות ועוד, ובעבר אף נדון למאסר בפועל. לאחר שנגזר דינו של המערער בתיק שלפנינו, נגזר דינו בעבירות נוספות של גניבה והחזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, ודינו נגזר ל-6 חודשי מאסר בפועל, מהם 5 חודשים בחופף לעונש שנגזר עליו בתיק הנוכחי וחודש אחד במצטבר לאותו מאסר. כך שדין הערעור להידחות.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גב' נאור. עו"ד ראיד עומרי למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 28.11.01).

ע.פ. 94/01 - דוד פדלון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת אינוס (הערעור נדחה).

המערער הסיע במכוניתו טרמפיסטית, סטה לדרך צדדית, עצר את המכונית ונשק את המתלוננת על פיה שלא בהסכמתה, ואח"כ גבר עליה בכוח והחדיר את אצבעו לאיבר מינה. המערער גם איים לבעול את המתלוננת, אך בטרם הספיק לבצע את זממו הצליחה להמלט. המערער הואשם והורשע בעבירת אינוס ובמעשה מגונה בנסיבות של אינוס, וביהמ"ש המחוזי גזר לו 7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור נדחה למעשה.
האשמתו של המערער בעבירה של מעשה מגונה התבססה על העובדה שנשק את המתלוננת על פיה שלא בהסכמתה. הסניגור טען כי מעשה זה היה חלק ממסכת המעשים שבעטיים יוחסה למערער עבירת אינוס, ומשום כך אין להרשיעו בעבירה של מעשה מגונה בנוסף לעבירה של אינוס. ב"כ המדינה לא התנגד לביטול הרשעתו של המערער בעבירה של מעשה מגונה והוחלט לנהוג בעניין זה על-פי הסכמת הצדדים, מבלי לנקוט עמדה עקרונית בשאלה אם בעצם ההרשעה בעבירה של מעשה מגונה נפל פגם שבכוחו להצדיק התערבות של ערכאת הערעור. ביטול הרשעתו של המערער בעבירה האמורה אינו מצדיק הפחתת העונש שנגזר עליו. העונש הוטל על מכלול המעשים שהוכחו נגד המערער. המעשים היו חמורים, ועל רקע עברו הפלילי, הכולל הרשעות קודמות בעבירות אלימות, אין כלל מקום לומר כי העונש שנגזר חמור יתר על המידה.