תקציר סביר כרך נ"ח חוברת 14

ע.א. 7419/01 - ההתאחדות לכדורגל בישראל נגד ד.ע. דירות עלית בע"מ

*דחיית בקשת המערערת להקדמת דיון בערעור על מחיקת בקשת פירוק עקב אי תשלום חוב והיענות לבקשה של שני בנקים להצטרף כמשיבים(בקשת המבקשת להקדמת דיון ובקשת שני בנקים להצטרף כמשיבים - בקשת המבקשת נדחתה ובקשת הבנקים נתקבלה).
א. ביהמ"ש המחוזי בחיפה מחק בקשת פירוק שהגישה המערערת נגד המשיבה. על פי טענות המערערת, עילתה של בקשת הפרוק באי תשלום חוב של המשיבה למערערת, חוב שהובטח הן בהתחייבות בלתי חוזרת של המשיבה והן בשיק לפרעון, אשר המועד לגביו חלף, ואשר לא כובד בידי המשיבה. המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון והיא מבקשת להקדים את הדיון. כמו כן הוגשה בקשה ע"י שני בנקים להצטרף כמשיבים. בקשת המבקשת נדחתה ובקשת הבנקים נתקבלה.
ב. נכון הוא, כי הליכים של פירוק, מעצם טיבם, עשויים להיות טעונים בירור דחוף. עם זאת, שאלת דחיפותו של הדיון נגזרת מנסיבותיו של העניין המסויים. המערערת טוענת, כי הבהילות בבירור הערעור נדרשת על מנת למנוע נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם לה כנושה של החברה. ברם, הטענות לעניין זה נעדרות אישוש עובדתי מספיק. לא הוברר מן הבקשה על מה נסמכת הטענה בדבר נזק בלתי הפיך, כביכול, הצפוי למערערת אם לא ייקבע ההליך לדיון לאלתר, ועל מה נסמכת הטענה, כי בנסיבות העניין מירוץ הזמן קריטי בכל הנוגע למימוש זכותם של הנושים לפרעון חובותיהם. כמו כן, הבקשה לקיום דיון דחוף הוגשה בשיהוי של חודשיים מאז הגשת הערעור ולא ניתן הסבר ברור לשיהוי זה.
ג. אשר לצירוף צדדים להליך - בנק המזרחי ובנק מרכנתיל מבקשים להצטרף לערעור כמשיבים. שני הבנקים הם נושים של החברה המשיבה. בא כוחם של הבנקים התייצב לדיון שנערך בבקשה למחיקת הבקשה לפירוק בבימ"ש קמא, ואף העלה את טענותיו. לא היתה התנגדות כלשהי להשמעת הטענות כאמור, אך הבנקים לא צורפו באופן פורמלי להליך בבימ"ש קמא, וגם לא הועלתה בקשה פורמלית לצירוף הבנקים כבעלי דין, אף שלבא כוחם ניתן בו פתחון פה. במצב זה לא ניתן לקבוע שהבנקים היו בעלי דין בהליך שבבימ"ש קמא. עם זאת יש להיעתר לבקשה. בעבר נקבע כי על ביהמ"ש לנהוג בפתיחות כלפי נושי החברה, וכי "בשל המהות המיוחדת של הליכי הפרוק, ... ניתן לומר שבאין סיבה מיוחדת לא ימנע ביהמ"ש מנושה להצטרף כצד על מנת שיאופשר לו להביע את עמדתו בענין שעומד לדיון בפני ביהמ"ש". על כן יש להיעתר לבקשת ההצטרפות.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד ישי בית און למערערת. 11.12.01).

ע.א. 8797/99 - חנן אנדרמן ו-12 אח' נגד ועדת הערר... לפי חוק התכנון והבניה חיפה ואח'

*ביטול החלטה לאפשר הקמת הוסטל לנכי נפש בחלקת מקרקעין שיועדה בתב"ע למרפאה(מחוזי חיפה - עת"מ 85/99 - הערעור נתקבל).

א. תכנית בנין עיר משנת 1956 החלה בשטח מסויים בחיפה קובעת ארבעה אזורים. המגרש נשוא הערעור מצוי באזור המוגדר כשטח לבנין ציבורי (בעל אופי בלתי מסחרי). ברשימת התכליות באזור זה ישנו פירוט לגבי כל מגרש כאשר המגרש הנדון נועד למרפאה. עמותת אנוש (המשיבה 4) ביקשה להקים על המגרש הוסטל לנכי נפש. מדובר בבנין מגורים ובו דירות נפרדות, בהן שני חדרים, שירותים ומטבח, וכן שירותים כלליים, כגון מועדון, מרפאה, משטח משרדים וחדר אם בית. שכנים שונים, ובהם המערערים, הגישו התנגדות לכך. השאלה המרכזית שעמדה לדיון בפני הוועדות לתכנון היתה אם ניתן לקבל היתר בניה להקמת ה"הוסטל" על המגרש המיועד ל"מרפאה". הוועדה המקומית לתכנון דחתה את ההתנגדויות. והוועדה המחוזית דחתה את הערר.
ב. המערערים ואחרים הגישו עתירה מינהלית לביהמ"ש לעניניים מינהליים וביקשו לבטל את החלטות ועדות התכנון. בתגובה לעתירה המינהלית הודיעה ב"כ היועץ המשפטי כי לא ניתן להגן על עמדת הוועדה המקומית, וכי אישור הבקשה אינו אפשרי לאור הוראות חוק התכנון והבניה והתכנית החלה. ביהמ"ש המחוזי, בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, דחה את העתירה. בין היתר קבע כי ביהמ"ש לענינים מינהליים אינו בגדר ערכאת ערעור על החלטות ועדות התכנון, וגדר התערבותו הוא אך ורק בעילות "בג"ציות". על כן יתערב רק אם החלטת ועדת התכנון חורגת ממתחם הסבירות. בשאלה המרכזית האם ההוסטל לנכי נפש הוא "מרפאה", קבע ביהמ"ש כי יש לתת למושג מרפאה בהקשר לפגועי נפש משמעות מרחיבה כך שניתן להקים במקום את ההוסטל. הערעור נתקבל.
ג. אשר להחלטת ביהמ"ש המחוזי שביהמ"ש לעניינים מינהליים יתערב בהחלטות ועדות התכנון רק אם רק חורגות ממתחם הסבירות - אף שזהו הכלל, אין כוחו יפה בשאלת פרשנותה של תכנית בנין עיר. אכן, ביהמ"ש לענינים מינהליים, כמוהו כבג"צ, לא ישים עצמו במקומן של ועדות התכנון, ולא ישקול במקומן שיקולי תכנון. אך ביהמ"ש בוחן את חוקיותה של תכנית בנין עיר. בדומה, מכריע הוא, כמעשה שבשיגרה, בשאלת פרשנותה. השאלה אינה האם החלטת ועדות התכנון שקבעו כי "הוסטל" הוא "מרפאה" חורגת ממתחם הסבירות. השאלה הטעונה הכרעה היא מה פרשנותה הנכונה של התכנית החלה, וההכרעה בשאלה זו מסורה בידי בתי המשפט.
ד. האם ה"הוסטל" שמבקשים להקימו הוא בגדר "מרפאה" - התשובה היא שלילית. בכוונת המבקשים לבנות דירות של שני חדרים, בהן יתגוררו נכי הנפש. הביטוי מרפאה יכול שיכלול מקום בו נמצא המטופל בלילה, כפי שקבע ביהמ"ש לעניינים מינהליים. ואולם, מקום המשמש למגורים לטווח ארוך, איננו "מרפאה". מרפאה מתאפיינת בתחלופה מתמדת של השוהים בה לצרכי ריפוי.

(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד דניאל פלד למערערים, עוה"ד ציון אילוז ואמיר רנן למשיבות. 20.12.01).

בג"צ 5190/01 - היועהמ"ש לממשלה נגד שופט חוקר על פי חוק חקירת סיבות מוות ואח'

*ביטול החלטת שופט חוקר סיבות מוות להורות ליועהמ"ש להגיש כתב אישום כאשר סיבות המוות טרם נחקרו דיין ע"י המשטרה(העתירה נתקבלה).

א. המשיב הורה לעותר, בצו אישום לפי סעיף 32 לחוק חקירת סיבות מוות, להגיש כתב-אישום נגד המשיבים 2 ו-3, בשל גרימת מותה של המנוחה דנה רגב, שנפטרה לאחר אישפוזה בבית החולים רמב"ם בחיפה. היועץ המשפטי מתנגד לכך וטוען שבפני השופט החוקר לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לביסוס אישום בפלילים, בין כלפי המשיב 2 ובין כלפי המשיב 3. על כל פנים, נטען בעתירה, החלטתו של השופט החוקר אינה מפרטת תרחיש עובדתי שניתן על יסודו להאשים את מישהו בגרימת מותה של המנוחה, והאמירות הכלולות בהחלטה ביחס לקורות האירוע מעוררות שאלות שונות. משבאה העתירה לדיון לראשונה הציע בג"צ ליועץ המשפטי, מבלי לקבוע כל עמדה ביחס לעתירה לגופה, כי יפנה אל השופט החוקר בכתב בבקשת הבהרות ביחס לאותם עניינים שלדעתו לא הובהרו במידה מספקת בהחלטתו. בנקטו מהלך זה גם ביקש בג"צ להיענות, במידת האפשר ובמגבלות המתחייבות מאופי ההליך, למשאלתו של השופט החוקר להישמע בבית המשפט במסגרת הדיון בעתירה. לקראת חידוש הדיון הוגשו לבג"צ העתק הפנייה של היועץ המשפטי אל השופט החוקר, החלטה משלימה של השופט החוקר
שניתנה בתגובה לפניית היועץ המשפטי, ותגובה של היועץ המשפטי לאמור בהודעת השופט החוקר. העתירה נתקבלה.
ב. היועץ המשפטי והשופט החוקר לא שינו את עמדתם. בעצם החילוקין בין השקפת השופט החוקר לבין השקפת היועץ המשפטי, בדבר קיומן של ראיות לכאורה להגשת כתב-אישום, לא היה בג"צ רואה עילה מספקת להתערבות בהחלטת השופט. ואולם, בהחלטתו המשלימה של השופט החוקר, עמד השופט עצמו על הצורך בעריכת חקירה משלימה ע"י המשטרה. לשיטת השופט, עם מתן צו אישום, "יוחזר התיק למשטרת ישראל כשלב ביניים לצורך ביצוע אותן פעולות הנדרשות להתאמתו לניהול משפט ורק לאחר מכן יועבר לרשויות התביעה לניסוח כתב האישום והגשתו לביהמ"ש". השופט מציין עוד שאילו הוחזר התיק למשטרת ישראל, "תוך הכוונה ראוייה של השלמת פעולות החקירה... והסתייעות בכלים חקירתיים המאפשרים מיצוי החקירה בצורה יעילה ומושכלת ... יתכן והיתה מבהירה ראיות אלה ואחרות אשר אינן ברורות דיין לבאי-כוח התביעה, או, לחילופין, מפריכות אותן".
ג. מהנחת השופט, כי הכנת התיק להגשת כתב-אישום טעונה השלמת חקירה, נובע למעשה כי התיק, כמות שהוא, איננו בשל להגשת כתב אישום. הנחת השופט החוקר, כי השלמת החקירה עשוייה להוביל, לא רק להבהרת הראיות שנאספו אלא אף להפרכתן, אך מחזקת מסקנה זו. בנסיבות אלו לא היה זה מן המידה ליתן צו אישום אלא מוטב היה להעמיד את רשויות אכיפת החוק על הצורך להשלים את החקירה בנושאים בהם נחוצה השלמה, על מנת שלאחר שתושלם החקירה ישוב השופט ויבחן אם יש מקום למתן צו אישום. ב"כ המדינה הצהירה על כוונת הפרקליטות להורות למשטרה להשלים את החקירה, וזאת במטרה להגיע לתוצאות המיטביות האפשריות בנסיבות העניין, בעיקר בכל הנוגע לזיהוי האחראים לגרימת מותה של המנוחה. לפיכך תבוטל ההחלטה להגיש כתב אישום והחקירה תושלם לפני שתנתן החלטה חדשה בנדון.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, גב' נאור. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. ליכט, גב' אתי כהנא וגב' נאוה בן אור לעותר, עו"ד ח. לוין למשיבים 2,3. 2.12.01).

רע"א 7551/01 - אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד טלי אבידור

*ביטול החלטה למנות מומחה רפואי נוסף למומחה שמונה ע"י המשפט(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיבה נפגעה בתאונת דרכים ותבעה את נזקיה מהמבקשים. בראשית ההליכים מונה מטעמו של ביהמ"ש מומחה רפואי אורתופדי, שקבע כי נותרה למשיבה נכות צמיתה בשיעור של %5. המשיבה פרוצדורלים פנתה למומחה בשאלות הבהרה שנענו לשביעות רצונה. באשר לחוות הדעת לגופה, סברה המשיבה כי היא לוקה בפגמים מהותיים ועל כן ביקשה, בין היתר, כי ימונה מומחה נוסף בתחום רפואי זה. ביהמ"ש נענה לבקשה והחליט על מינוי מומחה רפואי נוסף בתחום האורתופדיה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המקרה הרגיל למינוי מומחה נוסף הוא כשמתעוררים ספקות מהותיים בחוות הדעת של המומחה הראשון, עד שבית המשפט חש שאינו יכול להתבסס עליה לבדה. בענייננו הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה שהפגמים בחוות הדעת של המומחה כה מהותיים עד שאין מנוס ממינוי של מומחה הנוסף. ברם, הפגמים עליהם מצביע ביהמ"ש, עשויים למצוא את פתרונם בתשובה לשאלות הבהרה שתופנינה אל המומחה ובמהלך חקירה נגדית שלו. רק לאחר שיתקבלו תשובות לשאלות ההבהרה ולאחר קיומה של חקירה נגדית, ניתן יהיה לשפוט אם יש הצדקה למינוי מומחה רפואי נוסף בשל הפגמים שמציין ביהמ"ש.
ג. ביהמ"ש המחוזי גם הביע את דאגתו לכך שאמונה של המשיבה באמינות קביעותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש יפגע. לכך יש להשיב, שבמקרים רבים נפגעים בתאונות דרכים אינם משוכנעים בכך שחוות דעתו של המומחה שמונה מטעמו של ביהמ"ש משקפת נאמנה את פגיעותיהם האמיתיות. ואולם, ההחלטה בדבר מינוי מומחה נוסף אינה יכולה להיות מבוססת על תחושותיו הסובייקטיביות של הנפגע וחוסר האמון שלו בחוות הדעת הרפואית. לו זה היה המצב, מינויו של מומחה רפואי נוסף היה הופך לעניין שבשיגרה.

(בפני: השופט אור. עו"ד ח. גלזר למבקשים, עו"ד רוני בנק למשיבה. 25.11.01).

עש"ם 5205/01 - שמעון פרנס נגד יו"ש רשות השידור

*פיטורי עובד רשות השידור שבניגוד להוראות הנוהל החל להגיש בערוץ השני תכנית באותה מתכונת שהגיש בערוץ הראשון. *אי אכיפת נוהל איסור עבודה שנייה אינו מקים זכות לעובד להפר את האיסור. *הקלה בעונש המשמעתי בעניין שלילת פיצויי פיטורין(הערעור על ההרשעה נדחה ועל אמצעי המשמעת נתקבל).
א. המערער הינו עובד רשות השידור מאז שנת 1976, ובמסגרת עבודתו הוא אחראי לשתי תוכניות רדיו: "בחצר אצל פרנס", ו"פרנס העיר". ביום 26.10.00 הואשם המערער בביה"ד למשמעת של עובדי רשות השידור, בעבירה שלפיה במקביל לעבודתו ברשות השידור החל לעבוד עבור שידורי הטלויזיה של הערוץ השני בהגשת התוכנית "אצל פרנס בטברנה", ללא היתר מרשות השידור. על פי האמור בתובענה, בתוכניתו בערוץ השני, עשה המערער שימוש בשם, בחומרים ובמוניטין של התוכנית שהנחה בערוץ הראשון, ומדובר בתוכניות מתחרות ששודרו במקביל בשני הערוצים. פרט לעבודתו בערוץ השני, הואשם המערער, בארגון הופעות פומביות המכונות "ערבי חגיגה יוונית", אף הן ללא היתר מרשות השידור. ביה"ד למשמעת הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב התובענה. ביה"ד קבע כי האיסור על עבודה פרטית בלא נטילת רשות מן המעביד, הוא אחד מעקרונות היסוד בניהול מערכת עובדים הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי. ביחס לנוהל הספציפי החל ברשות השידור, האוסר על עבודה פרטית ללא היתר, קבע ביה"ד כי מדובר בנוהל תקף ומחייב, שהרשות קיבלה כבר בשנת 1979, וחזרה ופירסמה אותו גם בשנים מאוחרות יותר, והוא אושר גם בפסיקת ביהמ"ש העליון. ביה"ד קבע כי הנוהל אינו סותר את הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק. אמצעי המשמעת שהוטל לבסוף על המערער היה פיטורין מעבודתו ללא תשלום פיצויי פיטורין, תוך שמירת זכויותיו של המערער לקיצבה. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת אמצעי המשמעת נתקבל.
ב. טענותיו של המערער הן בעיקרן טענות משפטיות הנוגעות לתקפותו של נוהל רשות השידור, לפגמים בקבלת ההחלטה בעניינו ולאכיפה סלקטיבית ברשות השידור. אשר לתוקפו של הנוהל - סעיף 19 לחוק רשות השידור, הקובע את תפקידי הוועד המנהל, מעניק לו סמכויות נרחבות הנוגעות לניהול הרשות. אין כל פגם באופן קבלתו של הנוהל והוא תקף ומחייב את כלל עובדי רשות השידור. כך גם ביחס להחלטה הנוספת של הוועד המנהל הנוגעת לעניינו של המערער, ההחלטה האוסרת על עובדי הרשות לעבוד עבודה נוספת ברשות השנייה, שאף היא התקבלה כדין על ידי הוועד המנהל. הנוהל המגביל עבודה פרטית של עובדי רשות השידור אינו שונה במהותו מנהלים מקבילים הקיימים כמעט בכל מקום עבודה. האיסור נועד למנוע היווצרות מצב של ניגוד עניינים בין עבודתו הראשית של העובד, לבין העבודה הנוספת שבה הוא מעוניין לעסוק. זאת במיוחד כאשר מדובר בעובד השירות הציבורי, האמור לשמש כנאמן של הציבור.
ג. גם החלטת הוועד המנהל לאסור כליל עבודה ברשות השנייה, נראית סבירה בנסיבות העניין. הערוץ השני מתחרה עם רשות השידור על אותו שוק פרסומות ותשדירי שירות
ועל כן, עבודתו של עובד רשות השידור בערוץ השני מעמידה אותו במצב של ניגוד אינטרסים א-פריורי, בשונה מעבודות פרטיות אחרות שיכולות להיות נפרדות לחלוטין מן העבודה ברשות השידור. אף אין לומר כי הנוהל האמור או החלטת הוועד המנהל ביחס לעבודה ברשות השנייה, מהווים פגיעה לא מידתית בחופש העיסוק, או בזכות יסוד אחרת.
ד. אשר לטענת ההפליה הנוגעת לאי אכיפת הנוהל ברשות השידור - אכן, בשנים האחרונות הנוהל לא נאכף בצורה ראוייה ברשות השידור ומטיעוני בא-כוח הרשות עולה כי היא מודעת ל"הפקרות" ששררה ברשות ולהיעדר האכיפה של הנוהל וכי ננקטו צעדים כדי לשנות את המצב. ואולם, העובדה שנוהל או הוראה מחייבת בשירות המדינה אינה נאכפת במשך זמן, או שהאכיפה היא חלקית ביותר, אינה כשלעצמה מקימה זכות לעובד, ואינה מונעת מן הרשות לשנות ממדיניותה הפסולה, ולעמוד על קיום הנוהל. במקרה שלפנינו, גם לא ניתן לטעון כי המערער הסתמך על נוהג, או על הפרקטיקה הקיימת, שהרי המערער פנה לממונים עליו לקבלת היתר לעבודה פרטית, ומשסורב המשיך בעבודה הפרטית גם בלא לקבל את ההיתר.
ה. המערער תוקף גם את אופן הפעלת הנוהל בעניינו. לטענתו, נפגעה זכות הטיעון שלו, הבקשה לא נשקלה בכובד ראש בידי המנכ"ל, והיא נדחתה בלא לבחון אותה לגופה. אף דין טענה זו להידחות. בקשתו של המערער לקבלת היתר לעבוד בערוץ השני, בתכנית "אצל פרנס בטברנה", היא על פניה בקשה שאינה עומדת בתנאים למתן היתר. ברור שמדובר בתוכניות מתחרות, וקיים ניגוד אינטרסים ברור, העומד בניגוד לחובת הנאמנות של המערער למעבידתו. לנוכח עובדות אלה, אין פסול בכך שלא נעשה דיון ועיון מעמיק בבקשתו של המערער להיתר שכן, בקשה זו על פניה נוגדת את האינטרסים של רשות השידור.
ו. אשר לחומרת אמצעי המשמעת שנגזרו על המערער - כידוע אין ביהמ"ש העליון נוטה להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו על ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרה בו האמצעים הללו חורגים במידה ניכרת מן הראוי בנסיבות המקרה. במקרה שלפנינו, אין לומר כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער, כשלעצמם, הינם חמורים באופן יוצא דופן המחייב התערבות לקולא. עם זאת, כיוון שהתברר שהמשיבה לא הקפידה לנקוט באמצעים לאכיפת הנוהל שהיא עצמה קבעה, מן הראוי להקל מחומרת אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער ולהותיר בידיו את מלוא הזכויות המגיעות לו עקב פיטוריו, אם כי אין להתערב בהחלטת הפיטורין.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד גלעד שר ואופיר טל למערער, עו"ד דוד פרלמן למשיב. 4.12.01).

בג"צ 9051+9088/01+8946+9046 - עו"ד שקיב עלי ואח' נגד שר המשפטים ואח'

*דחיית טענות נגד תקינות מינוי קאדי לביה"ד הדרוזי לערעורים. *התערבות בג"צ בהחלטות ועדת מינויים לבתי הדין. *ה"קוורום" הדרוש בישיבת ועדת המינויים. *התערבות בג"צ בהחלטות היועהמ"ש לממשלה לעניין פתיחת חקירה פלילית(העתירה נדחתה).
א. המשיב 2, השייח' מוופק טריף, (להלן: משיב 2), הנו יו"ר המועצה הדתית הדרוזית ומשמש גם כיו"ר הוועדה לניהול האתרים הקדושים של הדרוזים. כן ממלא הוא תפקיד כחבר בוועדת המינויים הפועלת מכוח חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים. בחודש אוגוסט 1998 הועלתה מועמדותו של משיב 2 למינוי כקאדי מד'הב בביה"ד לערעורים. בעקבות זאת, הוגשו אז עתירות לבג"צ בהן נטען, בין היתר, כי משיב מס' 2 אינו כשיר לשמש כקאדי מד'הב, בעיקר נוכח הדרך בה ממלא הוא את התפקידים האחרים בהם נושא הוא, בעדה הדרוזית. בג"צ דחה את העתירות וקבע כי כל הטענות שיש לעותרים כנגד מועמדותו של משיב 2 למינוי, צריכות לבוא בפני ועדת המינויים. ביני לביני,
הוגשו למשטרה תלונות שונות כנגד משיב 2, שעיקרן טענות לגבי אי סדרים כספיים בהקדשים ובקרנות שבהן פעל מכוח תפקידיו בעדה הדרוזית. בסופו של דבר הוחלט שלא לפתוח בחקירה פלילית בנדון. נוכח חילוקי הדעות בעדה הדרוזית, כינס היועץ המשפטי לממשלה ישיבה בה הוסכם כי ימונה רואה חשבון (מוסכם) שיבדוק את התלונות בדבר אי הסדרים הכספיים, כאשר אם ימצא תקינות כספית בבדיקתו, יסתפקו הצדדים בבדיקה זו ולא יבקשו להרחיבה. בהמשך לכך, מונה מר יצחק סוארי לשמש כבודק על פי האמור.
ב. לאחר דחיית העתירות הקודמות בבג"צ מינה יו"ר ועדת המינויים, שר המשפטים, שלושה מחברי הוועדה כמעין "ועדת משנה", ולאחר בחינת מועמדים שונים, החליטה ועדת המינויים להמליץ בפני נשיא המדינה למנות את המשיב 2 לכהונה של קאדי כאמור וכן הוחלט על המלצה למנות את הקאדי נעים הינו (משיב 4) לביה"ד לערעורים וכן את השייח חיתאם חלבי (משיב מס' 5). בחודש מרץ 2001 הגיש סוארי את חוות דעתו, בה נקבע כי לא נמצא חסר בכספי ההקדשים השונים. לאור קבלת ממצאיו של סוארי, הוחלט שוב להמליץ בפני נשיא המדינה למנות את משיב 2 כקאדי מד'הב בביה"ד לערעורים. כן הוחלט, שוב, להמליץ על מינויים של שני המועמדים הנוספים. העתירות נדחו.
ג. ועדת המינויים המתמנה לפי חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים ממלאת תפקיד ציבורי על פי דין. ככל גוף ציבורי, חייבת גם ועדת המינויים לפעול על פי סמכותה כפי שהוגדרה בחוק. היא כפופה לביקורתו של בג"צ. המלצת ועדת המינויים בפני נשיא המדינה אודות המועמדים למינוי. היא כבדת משקל ומהווה את לב ליבו של הליך המינוי. על רקע זה, לא יתערב בג"צ בהחלטותיה של ועדת המינויים אלא במקרים בהם נפל פגם חמור או חוסר סבירות קיצוני בפעולתה. הטענה העיקרית היא אודות כשירותו של משיב 2 לשמש כקאדי. אין בטענה זו עילה להתערבות בג"צ בהחלטתה של ועדת המינויים. התלונות אודות אי הסדרים הכספיים נבדקו וכל החומר שבנדון הובא בפני הוועדה ולאחר ששקלה אותו מחדש הגיעה למסקנה כי אין בטענות כנגד משיב 2 בכדי למנוע את מינויו כקאדי מד'הב. בנסיבות אלה, לא נפל פגם של חוסר סבירות קיצוני בהחלטת ועדת המינויים, המצדיק את התערבות בג"צ.
ד. אשר לטענה בדבר פגמים בעבודת הוועדה - אין פגם במינוי ועדת משנה שראיינה את המועמדים. בייחוד שוועדה זו רק המליצה בפני מליאת ועדת המינויים על מסקנותיה. ממילא לא נמצאה עילה להתערבות בעבודתה או להביע עמדה בשאלת מקצועיותם של חבריה. בנוסף, לא הוכחה תשתית עובדתית מינימלית באשר לקיומה של "קנוניה" או "עיסקה פסולה" בין חברי הוועדה כנטען ע"י העותרים.
ה. טענה אחרת בפי העותרים כי בקבלת ההחלטות בוועדה לא נכח בהצבעה קוורום מספק. סעיף 11 לחוק קובע כי בוועדת המינויים יהיו תשעה חברים. משמעות הדבר היא, לכאורה, כי אם מטעם זה או אחר לא מכהנים בוועדת המינויים כל חבריה, הופכת היא ל"ועדה מקוטעת", שאינה רשאית למלא את תפקידה הסטטוטורי. אולם, במקרה שבפנינו, קובע החוק כי הוועדה תוכל לפעול גם אם פחת מספר חבריה, כל עוד לא פחת מששה. משמעות הדבר היא, על כן, כי לשם קיום הוועדה יש צורך בששה מחבריה לפחות. מתוך ששת חבריה השתתפו בהצבעה 4 חברים ושניים יצאו מחדר הישיבות. אין ממש בטענת העותרים לפיה הוועדה לא יכלה לפעול אלא אם כן נוכחים בדיונים ובהצבעות כל חבריה על פי דין. על פי סעיף 20 לחוק הפרשנות, "פעולה שהוטלה על מספר בני אדם כשרה אם נעשתה בידי רובם", וכאן היה רוב מששת חברי הוועדה.
ו. טענתם האחרונה של העותרים נוגעת להחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא לפתוח בחקירה פלילית כנגד משיב 2. החלטה זו התבססה על היעדר תשתית ראייתית מספקת. לא נפל בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה פגם המצדיק את התערבות בג"צ בהחלטתו בעניין זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד שקיב עלי, סאמר עלי, איהאב אסעד, שפיק מרעי ומיכאל קורינאלדי לעותרים, עוה"ד ענר הלמן, איתן מעוז, כריסטינה חילו ומוניר כמאל למשיבים. 26.12.01).

ע.א. 1458/99 - שרון רוזנברג נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*יום הרכישה" לצורך מס שבח במכירת מקרקעין שנתקבלו ע"י המוכר ללא תמורה, כאשר מנהל מס שבח מבקש לבטל בדיעבד את ההכרה בכך שהמקרקעין נתקבלו ע"י המוכר ללא תמורה(מחוזי חיפה - עמ"ש 5355/98 - הערעור נתקבל).

א. המערער, בעליה של חלקת מקרקעין (להלן: החלקה) מכר שטח בלתי מסויים בן 15 דונם, בחלקה (להלן: המקרקעין). המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת קביעתו של "יום הרכישה" הוא היום הקובע לצורך חישוב מס שבח החל על המכר. המערער קיבל את מלוא הזכויות בחלקה במתנה מאביו המנוח (להלן: המנוח או האב) ביום 21.6.1984. העברה זו היתה פטורה ממס בהתאם להוראת סעיף 62(א) לחוק מס שבח שלפיו "מכירת זכות במקרקעין... מיחיד לקרובו... יהיו פטורים ממס". במקרה כזה, "יום הרכישה" ייקבע, כאילו היה זה המנוח מי שעורך את העיסקה היום. השאלה היא מהו היום בו רכש האב המנוח את הקרקע. האב קיבל את הקרקע לשיעורין. 3/8 מן הקרקע קיבל מאחיו בשנת 1964. הכל מסכימים, כי יום הרכישה שעל פיו יחוייב המערער במס, הנו למעשה יום הרכישה של המנוח. אך מהו היום בו רכש המנוח את 3/8 הקרקע, שקיבל מאחיו.
ב. בשנת 1964, עת הועברו הזכויות מן האח אל המנוח, טענו השניים לפטור ממס שבח בנימוק של העברת זכות לקרוב ללא תמורה. עמדתם נתקבלה על דעת המשיב והוא העניק להם את הפטור. לפיכך, טוען המערער, כי יום הרכישה של המנוח, הוא למעשה יום הרכישה של אחי המנוח, החל בשנת 1950, עת קיבל אחי המנוח את חלקו בירושה. המשיב טוען כי טעה בהעניקו את הפטור למנוח ולאחיו, בשנת 1964, באשר, למעשה, התבצעה בין המנוח ואחיו עסקת חליפין, ולכן לא היתה פטורה ממס מכוח הוראת סעיף 62. המשיב אכן אינו מבקש היום לגבות מס בגין העיסקה שנתבצעה בשנת 1964, אך עתה הוא מבקש לשנות את החלטתו משנת 1964, לפיה הוענק למנוח פטור ממס שבח, ולנהוג בעיסקה על-פי טיבה האמיתי, לאמור, כבעיסקת חליפין, כך, ש"יום הרכישה" של המנוח, לצורך חיובו במס של המערער יחשב כאילו חל בשנת 1964. עמדתו של המשיב נתקבלה ע"י ועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל.
ג. סעיף 29 לחוק קובע את שווי הרכישה של זכות במקרקעין שנתקבלה על ידי המוכר ללא תמורה. הוראה זו היא המקימה את הוראת סעיף 37(1)(א) סיפא לחוק, כי יום הרכישה הוא היום בו רכש האב המנוח את הקרקע. יישום ההוראה עשוי להתפרש בשתי דרכים: דרך אחת, היא לקבוע, כי יש לבדוק האם בפועל זכתה העיסקה הראשונה, בה הועברה הקרקע ללא תמורה, לפטור ממס; לכאורה קיימת גם דרך שנייה, לפיה יש לבדוק האם זכאית היתה העיסקה הראשונה לפטור ממס. לפי הדרך השנייה, הענקת פטור בפועל איננה תנאי מספיק, ויש לבדוק האם הפטור שניתן בפועל מוצדק. אם נלך לפי דרך הפרשנות הראשונה "יום הרכישה" לצורך חישוב המס הוא יום הרכישה של מעניק הזכות בלא תמורה (הוא אחי המנוח), לאמור - בשנת 1950 כטענת המערער. אם נבחר, לעומת זאת, בדרך הפרשנות השנייה, יהא צורך לבחון מחדש האם אכן זכאית
היתה עיסקה זו לפטור, שקיבלה בפועל בשנת 1964. בבדיקת לשון החוק ומטרתו, וטיבו המסקנה היא שיש ללכת בדרך הפרשנות הראשונה.
ד. אפילו לא היינו קובעים מסמרות בשאלת פרשנותו של סעיף 29 בעניין זה, היינו מגיעים - במקרה שלפנינו - לאותה תוצאה גם בדרכים אחרות, והראשונה שבהן היא זו הבוחנת את הוראת סעיף 85 לחוק. לפי סעיף זה המערער סבור כי החלטתו של המשיב, בדבר סיווגה מחדש של העיסקה, אינה אלא תיקון של השומה משנת 1964, כך שקיימת מגבלה של 4 שנים לתיקון שומה. המשיב טוען, לעומתו, כי החלטתו אינה בבחינת תיקון של השומה שערך בשנת 1964, אך טענה זו אין לקבל. המשיב טוען עוד כי יש לאפשר לו לסווג מחדש את העיסקה, באשר החלטתו הקודמת היתה, לטענתו, תוצאת מעשה מרמה של המנוח. אכן, יש במעשה הטעייה מצד האזרח כדי להצדיק חזרת הרשות מהחלטתה, אולם, אין בכך כדי להאפיל בהכרח על השיקולים האחרים. בנסיבות המקרה שלפנינו, פוחתת עוצמת השיקול הנעוץ בקיומה של מרמה או הטעייה כנטען ע"י המשיב מכמה סיבות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין, הוסיף השופט אנגלרד. עו"ד שמואל אלקלעי למערער, עו"ד דוד פורר למשיב. 10.12.01).

ע.פ. 4907/01 - מוחמד ספייה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים כאשר הנאשם נהג ברכב לא תקין והיה ער לסיכונים הנובעים מכך. * היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים. *הקלה בעונש בעבירה של הריגה בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.פ. 308/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער נהג במשאית כשאליה מחובר גרור, ועל המשאית והגרור מרכבים מתחלפים שהכילו גרוטאות ברזל. בעת שהגיע המערער לעקומה בכביש, ניתק המרכב שהיה מונח על הגרור, ונפל על שני בני זוג שצעדו בשולי הכביש, ושניהם נהרגו. המערער נהג ברכב כשהוא בלתי תקין ובלתי כשיר לנסיעה כשריתום המרכב לגרור היה לקוי וכתוצאה מכך ניתק המרכב מהגרור ונפל על הולכי הרגל. המערער ידע שהחיבור בין המרכב לגרור פגום במשך תקופה ארוכה ולא דאג לתקן את הליקויים מבעוד מועד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל ו-8 חדשים מאסר על תנאי וכן פסל אותו מנהיגה ל-15 שנה. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
ב. הממצאים העובדתיים שנקבעו בביהמ"ש קמא ביחס לגורם התאונה מבוססים היטב. לפי ממצאיו של מומחה התביעה שלא נסתרו בחוות דעתו של מומחה ההגנה, התאונה נגרמה בעיקר בשל חסרונו של פין ריתום שהיה שבור זמן רב לפני מועד התאונה, וכן בשל פגמים נוספים בריתום של המרכב לגרור. כן אין לקבל את טענת המערער כי העובדה שנהג במשאית במשך תקופה ארוכה כשהריתום פגום, מבלי שקרה דבר, מובילה לניתוק הקשר הסיבתי בין הליקויים בריתום ובין התרחשות התאונה. לפי חוו"ד המומחה התאונה מתרחשת כאשר לריתום הלקוי מצטרפים גורמים נוספים, כמו: מהירות הנסיעה בסיבוב, או תנועה פנימית של המטען - גרוטאות ברזל - במרכב שגרמה להפרת שווי המשקל. גם אם גורמים אלה השפיעו על התרחשות התאונה במועד הספציפי שבו היא התרחשה, ברור שגורמים אלה לבדם לא היו גורמים לתאונה אם הריתום של המרכב לגרור היה תקין.
ג. אשר ליסוד הנפשי הנדרש - כדי להרשיע בעבירת הריגה יש צורך בהוכחת יסוד נפשי של פזיזות כהגדרתה בסעיף 20(א) לחוק העונשין, כלומר: על התביעה להראות כי הנאשם היה מודע לאפשרות גרימת תוצאות המעשה, וזאת גם אם יחסו לתוצאה זו הוא בגדר "קלות דעת" בלבד. יסוד נפשי של קלות דעת מתאפיין בכך, שחרף העובדה
שהנאשם מעלה על דעתו את אפשרות התרחשות התוצאה, מחשבה זו נדחית על ידו מתוך גישה של "לי זה לא יקרה". במקרה שלפנינו, המערער היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה. הוא הודה באוזני מומחה התביעה, כי ידע כי פין הריתום חסר. המערער אף הודה בביהמ"ש כי היה ידוע לו שבמידה ומרכב אינו קשור כראוי, הוא עלול ליפול ולגרום לתאונה עם הרוגים. למרות מודעות זו נמנע המערער מלתקן את הפגמים שהובילו לבסוף לתוצאה הקטלנית והמשיך לנהוג ברכב למרות הפגמים. בכך נתקיים בו יסוד נפשי של קלות דעת ביחס לאפשרות גרימת התוצאה.
ד. אין לקבל את טענתו הנוספת של המערער, ולפיה היותו נהג שכיר שאינו הבעלים של הרכב מסירה ממנו אחריות לתחזוקת הרכב. גם אם ניתן להטיל אחריות פלילית על בעל הרכב, ומבלי להכריע ביחס לכך, אחריות זו אינה גורעת מאחריותו של המערער כנהג הרכב. בכל מקרה, על הנהג מוטלת האחריות לוודא כי הרכב בו הוא נוהג הוא תקין, וזאת במיוחד כאשר מדובר ברכב שהיה נתון לשימושו הבלעדי תקופה ארוכה. על המערער לדווח על כך לבעל הרכב, ולהמנע מלנהוג בו עד לתיקון הליקויים, גם אם תיקון זה היה טעון אישור בעל הרכב.
ה. אשר לעונש - בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, ניתן להקל במעט בעונשו. לפיכך, יועמד עונש המאסר בפועל שנגזר עליו על 30 חודשים. כמו כן, פסילת רישיון הנהיגה תצומצם, כך שעונש הפסילה מנהיגה ברכב פרטי יעמוד על 7 שנים, ואילו תקופת הפסילה מנהיגה על רכב כבד תעמוד בעינה - 15 שנים.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד סולימאן סולימאן למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 17.12.01).

בש"פ 9336/01 - יצחק כהן ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה

*התנאים למעצר לצורך הסגרה לפני שהוגשה בקשת ההסגרה(ערר על מעצר לצורך הסגרה - הערר נדחה).

א. העוררים הואשמו בבימ"ש בארה"ב בביצוע עבירות סמים וביהמ"ש ציוה לעצרם. ביום 12.7.01 העבירה ארה"ב לישראל בקשה לעצור את העוררים לצורך הסגרתם בהתאם לסעיף 11 לאמנה בדבר הסגרה בין מדינת ישראל לארה"ב, בלי שהגישה בקשה להסגרה. לפי חוק ההסגרה, רשאי בימ"ש השלום לצוות על מעצרו של מבוקש לפני הגשת עתירה להסגרתו, וכן על מעצר אדם שיש יסוד להניח שהוא בר הסגרה וכי תוגש בקשה להסגירו, למשך תקופות שונות עד 60 יום. ביום 30.10.01 הגיש היועץ המשפטי לבימ"ש השלום בירושלים בקשה לעצור את העוררים לפי סעיף 7 לחוק ההסגרה. בימ"ש השלום, בהחלטתו מיום 4.11.01, ציוה לעצרם ל-14 ימים. משלא הוגשה בקשת ההסגרה חזר היועץ המשפטי וביקש לעצור את העוררים לתקופה נוספת של 20 ימים. בימ"ש השלום ציוה לשחרר את העוררים בתנאי מעצר בית, וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וציוה לעצור את העוררים עד יום 6.12.01. הערר נדחה.
ב. במשך השנים - ובמיוחד אחרי חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - השתנה משקלם היחסי של הטעמים הנשקלים בהחלטה לעצור אדם לצורך הסגרתו. אולם, למרות השינוי, נשארה עדיין בעינה, כשיקול מרכזי וכבד משקל, חובתה של המדינה לכבד את התחייבותה כלפי המדינה המבקשת את הסגרתו של המבוקש לפי אמנת הסגרה ולהבטיח את ההסגרה. הגישה קודם לחוק היסוד היתה כי "המעצר הוא הכלל, והשחרור הוא החריג, אפילו טרם הוגשה בקשת ההסגרה". ריכוך מסוים בגישה חל בעקבות תיקון חסד"פ משנת 1988 לפיו לא יינתן צו מעצר אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות". היחס בין משקלו של המעצר - שבעבר הכריע, כמעט, כל שיקול אחר - לבין
משקלן של חלופות מעצר אפשריות, השתנה מאז חקיקתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחסד"פ. שינוי זה מחייב קריאה שונה של הוראות חוק ההסגרה.
ג. סעיף 7(ב) לחוק ההסגרה קובע כי "תקפו של צו... לא יעלה על 20 ימים; ואולם רשאי בימ"ש שלום להתיר ולחזור ולהתיר את ההחזקה במעצר לתקופות נוספות מעבר ל-20 ימים אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה על יסוד נסיבות המעכבות הגשת עתירה לפי סעיף 3". (הגשת בקשת הסגרה). בעבר נפסק כי המלים "נסיבות המעכבות" סבות על "הסיבות המעכבות... את היועץ המשפטי, מהביא את העתירה לביהמ"ש המחוזי. אין הוא חייב... לתת צידוק לזמן שלוקחת לה המדינה המבקשת להכנה ולמשלוח של החומר הדרוש להגשת העתירה...". התמורות שחלו בגישתם של בתי המשפט מחייבות שינוי גם בעניין זה. אכן, לפי אמנות ההסגרה שמדינת ישראל צד להן אין המדינה המבקשת חייבת לפרט את מהלכיה לפני רשויות מדינת ישראל ולהסבירם. אולם, אין הדבר פוטר את היועץ המשפטי מלעשות כמיטב יכולתו כדי לתת לביהמ"ש הסבר מינימלי כלשהו לעיכוב מצידה של המדינה המבקשת בהגשת בקשת ההסגרה. לענין זה די שיבקש מידע מאת רשויות המדינה המבקשת, ללא חקירה ודרישה מיוחדת, ודי שיביא אותו לפני ביהמ"ש; או אפילו רק תאור של הרקע ושל הנסיבות הכלליות שיש בהם כדי להסביר את העיכוב או כדי להעלות השערה סבירה המסבירה אותו, אם לא ניתן לו מידע מספיק.
ד. בענייננו, מדובר בפרשה מסועפת וממושכת של סחר והפצה של סם מסוכן ובהימלטותם של העוררים מארה"ב לישראל. מתוך פנייתן הראשונה של הרשויות בארה"ב וכן מתוך מכתבי עדכון של משרד התובע של ארה"ב ניתן ללמוד שהגשת הבקשה מתעכבת בשל הצורך באיסוף ראיות נוספות לגבי הפרשה. די באלה כדי לתת את ההסבר הדרוש ולהראות מה הנסיבות המעכבות את הגשת בקשת ההסגרה ואת העתירה. בכך יצא היועץ המשפטי ידי חובתו.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד אביגדור פלדמן, מרדכי כץ ויובל נחמני לעוררים, עו"ד גב' יעל פרסמן למשיב. 20.12.01).

ע.פ. 9147/01 - זאב בשן נגד מדינת ישראל

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

א. המערער הוא אזרח ישראלי שהיגר לארה"ב ובמשך שנים ארוכות עסק שם בעסקי מקרקעין. בשנים 1989-1990 קיבל המערער הלוואות מבנקים בקליפורניה שסכומן הכולל כ- 20 מליון דולר. אחד התנאים לקבלת ההלוואות היה הצגת מסמכים כי הלוואות קודמות שקיבל עתידות להיפרע, והוא הציג לבנקים מסמכים כוזבים (להלן - "מעשי המרמה"). את מעשי המרמה ביצע המערער בעזרת אחת סוזן רולינס שעבדה בחברת ביטוח - חברת פאונדרס - אשר כנהוג בקליפורניה בעסקות הלוואה מסוג זה, ביטחה את הבנק מפני הפסדים העלולים להיגרם לו בגינה. בתחילת שנות ה- 90 התדרדרו עסקיו של המערער ואז התגלו מעשי המרמה. בשנת 1993 עזב המערער את ארצות הברית וחזר לישראל. כאן הוגש נגד כתב אישום בשל מעשי המרמה שעשה בארצות הברית, וכן, יוחסה למערער עבירה של שיבוש מהלכי משפט, שעניינה שיחת טלפון בינו בזמן ששהה בישראל, לבין עורך דינו בארה"ב בה אמר המערער לעוה"ד כי חוקרים מישראל עומדים להגיע לסן פרנסיסקו על מנת לחקור את סוזן רולינס וכי על עוה"ד להיפגש אתה ולהכין אותה לחקירה. לטענת ההגנה פעל המערער לפי המקובל בקליפורניה, ללא שהיו במעשים מרמה, ורק מחמת קשיים כלכליים נבצר ממנו להחזיר את ההלוואות.
לעניין האישום בשיבוש מהלכי משפט טענה ההגנה כי תמליל השיחה המוקלטת בין המערער לבין עוה"ד אינו מראה כוונה מצדו לשבש את מהלכי המשפט. טענות ההגנה נדחו והמערער הורשע בכל האישומים ונדון ל-5 שנים וחצי מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי, קנס של 4 מליון ש"ח והוצאות משפט של מליון ש"ח. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד וביקש עיכוב ביצוע עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. בבקשה טוען הסניגור כי שגה ביהמ"ש המחוזי כשדחה את גרסותיהם של שלושה עדי הגנה - עובדים בכירים בבנקים המרומים בעת מעשי המרמה - ובכך שלא התייחס לעדותו של עד הגנה רביעי - שהיה עובד בכיר בחברת פאונדרס בעת מעשי המרמה - שבעדויותיהם תמכו בגירסתו של המערער. כאשר באים לבחון אם עלה בידי המבקש עיכוב ביצוע מאסר לשכנע את ביהמ"ש כי בנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי שבביצוע מיידי של המאסר מפני אינטרסים אחרים. יש לתת את הדעת, במקום הראשון, על טיב הטענות המועלות בערעור ועל סיכויי הצלחתו. טענות שמטרתן לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, המבוססים על התרשמות מעדים, או השגות על קביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אין בהן, בדרך כלל, כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים לערעור.
ג. אולם, אין המערער מבקש להתערב בהתרשמותו של ביהמ"ש מעדים או בממצאי מהימנות שקבע, אלא בפרשנות שנתן ביהמ"ש למסמכי הבנקים ובהבנה שונה מזאת שהבין את הפעולות שעשה המערער. לפי הנטען בבקשה עדים אלה הם: נשיא הבנק 'המרומה' באישום הראשון, סגן נשיא בכיר של הבנק 'המרומה' באישום השני, ראש מחלקת ביצוע הלוואות בבנק 'המרומה' באישום הרביעי, סגן נשיא בכיר ומנהל מחוז סן פרנסיסקו בחברת פאונדרס. להבדיל מאלה, לא היו ארבעת עדי התביעה - שעליהם, בין שאר הראיות, נשענת ההרשעה - מוסמכים לאשר את מתן ההלוואות, כך שפרשנותם למסמכים ולפעולות, למצער, מוטלת בספק. יש, איפוא, מקום לומר, כי טענות הערעור במהותן מתמקדות בשאלות משפטיות שלכאורה מעוררות קושי ממשי. יתר על כן, מדובר בשאלות הנוגעות לעסקות סבוכות שאין לשלול את האפשרות שיש להן פנים שונות לפי זווית הראיה של הבוחן אותן. מכאן, שאם יתקבלו טענותיו של המערער בענין זה יהיה בכך כדי להשפיע על תוצאות הערעור. זהו טעם כבד משקל המצדיק את עיכוב ריצוי המאסר עד לבירור הערעור.
ד. המערער אינו מסכן את שלום הציבור ובטחונו. עבירות המרמה שבהן הורשע נעברו לפני כ- 11 שנים; העבירה של שיבוש מהלכי משפט נעברה לפני כ- 6 שנים. במשך השנים לא היה המערער במעצר ולא נטען כי במהלך התקופה עבר עבירות אחרות. במצב דברים זה לא די בהרשעותיו בהליך הנדון כדי לשנות מסקנה זאת. גם אין חשש ממשי שהמערער ינסה להימלט מן הדין. המערער עזב את ארצות הברית לפני כ- 8 שנים עם התדרדרות עסקיו. במשך השנים שחלפו, ובמהלך החקירה והמשפט, לא נתגלתה כל ראייה לכך שבכוונתו להתחמק מן הדין. משפחתו של המערער ומרכז חייו בארץ. הוא ובני משפחתו הפקידו ערבויות בסכום כולל של 8 מליון ש"ח. יש, אפוא, יסוד להנחה שלא ימלט. גם אין לחשוש לשיבוש הליכי משפט. בשלב הערעור שבו, בדרך כלל, לא נשמעים עדים ולא מוגשות ראיות, נחלש מאוד חשש זה. לכך יש להוסיף, כי בשל מורכבותה של הפרשה ובשל החומר הרב שיהיה על ערכאת הערעור לעיין בו, הדיון בערעור ימשך זמן רב ואם יזוכה המערער בלי שיעוכב הביצוע יהיה עלול לרצות בינתיים לשווא תקופת מאסר ארוכה. על כן יעוכב ביצוע גזה"ד עד לערעור.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד רם שמגר למערער, עוה"ד גל לברטוב וגב' נורית הרצמן למשיבה. 27.12.01).

בג"צ 7203/00 - מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נגד מועצת הרבנות הראשית ואח'(העתירה נתקבלה).

*התערבות בהחלטת הרבנות למנוע תעודות הכשר "מהדרין" ו"חלק" ממשחטה המוכרת עופות שנטרפו ליהודיםא. המשיבה 3, משיבה פורמלית, "הוד מעולה", היא מישחטת עופות. מפקח עליה רב העיר חדרה. היא מחזיקה בתעודות הכשר בכל הרמות: תעודת הכשר רגילה, תעודת הכשר "מהדרין" ותעודת הכשר "חלק". מיקצת מן העופות הנשחטים מוכרזים טריפה ו"הוד מעולה" מוכרת אותם עופות, בהיתר הרבנות, במחיר הנמוך ממחירם של עופות כשרים. העותרת היא חברה שעיסוקה ייצור ומכירה (בסיטונות ובקימעונות) של מוצרי בשר בחנות העותרת ועל מוצריה יש שילוט ברור המציין כי המוצרים אינם כשרים. מזה כ-10 שנים שהעותרת קונה מ"הוד מעולה" עופות שהוכרזו טריפה. בחודש אפריל 2000 אסר הרב של חדרה על "הוד מעולה" למכור עופות טריפה לעותרת, ואם לא תעשה כן תישלל ממנה תעודת ההכשר. הרב אסר על "הוד מעולה" למכור עופות טריפה ליהודים בלבד אך לא למי-שאינם-יהודים. כיוון שכך הפסיקה "הוד מעולה" למכור את עופות הטריפה לעותרת. העותרת פנתה לבג"צ ועם הגשת העתירה הסכימו המשיבים "לפנים משורת הדין" להעניק ל"הוד מעולה" תעודת הכשר רגילה אך לא להעניק לה תעודות הכשר "למהדרין" ו"חלק". העתירה נתקבלה.
ב. אחד מתפקידיה של מועצת הרבנות הראשית הוא, (כהוראת סעיף 2(3) לחוק הרבנות הראשית, "מתן תעודות הכשר על כשרות". לפי חוק איסור הונאה בכשרות, אין למכור דברים כשרים או להכריז על מקום כשר אלא אם יש בידי המוכר תעודת כשרות. כפי שנפסק, פירושו של חוק הרבנות לעניין מתן תעודות הכשר הוא כפירושו של חוק איסור הונאה, שנועד למנוע הונאה בכשרות. בשקלה אם ליתן בידו של פלוני תעודת הכשר אם לאו, אסורה היא הרשות המוסמכת - הרב המקומי, הרבנות הראשית וכו' - להביא במניין אלא שיקולים הנסבים על כשרותו של המזון על-פי דיני הכשרות, והכל למטרה של מניעת הונאה. לפי הוראת סעיף 11 לחוק ההונאה, "במתן תעודת הכשר, יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד", היינו, בשאלה האם המזון בו מדובר כשר הוא, אם לאו. החוק לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בעניינים אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון. כשם שאין הצדקה שלא לתת תעודת הכשר רגילה כך אין הצדקה שלא לתת תעודות הכשר "למהדרין" ו"חלק". אין טעם מדוע תעודת הכשר רגילה נכונה הרבנות להעניק ל"הוד מעולה" - גם אם תמכור עופות טריפה לעותרת - בעוד אשר תעודת הכשר "מהדרין" ו"חלק" באותן נסיבות עצמן, אומרת היא למנוע ממנו. לפיכך דין העתירה להתקבל.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופט חשין. עו"ד רשף חן לעותרת, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 12.12.01).

בש"פ 3618/01 - פסטיק אלכסנדר נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כאשר עברה שנה מיום מתן פסה"ד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירות שונות, במרכזן עבירות סחיטה ואלימות חמורות. על המבקש הושת עונש מאסר בפועל לתקופה של 9 שנים ו-9 חודשים. פסה"ד ניתן ביום 13.4.00. ביום 7.5.01 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגיש ערעור. במשפטו היה המבקש מיוצג ע"י ב"כ מהסניגוריה הציבורית, ולטענתו, עם מתן גזר הדין הבטיח הסניגור כי יגיש ערעור בתוך 45 ימים, וכי לא עשה כן למרות דרישות המבקש. מנגד הוגש תצהיר מטעם הסניגור כי סוכם עם המערער שלא יוגש ערעור. הסניגור אף הודיע לסניגוריה הציבורית על ההחלטה שלא להגיש ערעור.
המבקש טוען עוד כי בנסיבות המקרה נשללה ממנו שלא כדין הזכות לייצוג ע"י עו"ד, באשר סניגורו לא שוחרר ע"י ביהמ"ש, כפי שדורש הדין. עוד טוען המבקש כי הופרו הוראות סעיפים 16 ו-17 לחסד"פ, וכן הוראת סעיף 14 לחוק הסניגוריה לעניין מתן רשות ביהמ"ש עובר להפסקת ייצוג ע"י סניגור ממונה. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
באשר לשאלה העובדתית אם הובטח למערער כי יוגש ערעור - יש לקבל את גירסתו של הסניגור כי סוכם שלא להגיש ערעור. אשר לשאלה המשפטית האם נשללה זכות יצוג שלא כדין - אין סעיף 16 לחוק הסניגוריה הציבורית מחייב אותה להגיש ערעור בכל תיק בו היא מייצגת, ומשאיר בידיה את שיקול הדעת אם להגיש ערעור. מקום בו מופעל שיקול הדעת שלא להגיש ערעור, וכזה אינו מוגש, אין צורך בקבלת אישורו של ביהמ"ש לכך. אשר לשיקול של מניעת עיוות דין - אין לומר כי נפל עיוות כאמור בהכרעת הדין או בגזר הדין. זאת ועוד, בפסיקה ניתן משקל, גם לאחר קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לאורך האיחור אשר על מנת לגשר עליו מתבקשת הארכה. במקרה זה חלפו 13 חודשים מאז מועד מתן גזר הדין ועד להגשת בקשת הארכה לביהמ"ש העליון. לאיחור זה לא ניתן טעם סביר.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד גב' יפית ויסבוך למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 29.11.01).

ע.א. 7905/01 - רפאל טהלר ואח' נגד אריה וייס

*מחיקת ערעור על ביטול חלק מפסק בורר אשר הוגש באיחור וללא קבלת רשות (הערעור נמחק).

ביהמ"ש המחוזי קיבל ביום 6.8.01 תובענה לביטול חלק מפסק בורר. ערעור על כך הוגש ביום 14.10.01. הערעור נמחק מן הרישום. סעיף 38 לחוק הבוררות קובע כי כל החלטה של בימ"ש לפי חוק הבוררות ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט. על פי הוראת תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש להגיש בקשת רשות לערער תוך 30 ימים ממתן ההחלטה, ובענייננו הוגש ההליך לאחר המועד. השגה על החלטה בדבר ביטול פסק בורר נעשית בדרך של ערעור ברשות. כך שההליך היה טעון הגשת בקשת רשות והיה צורך להגיש בקשה זו עד ליום 30.9.01. נוכח הגשתו כערעור, ומה גם מעבר למועדים שנקבעו לעניין זה בדין, דינו מחיקה מן הרישום.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד יצחק בורובסקי למערער, עו"ד אלי גיל למשיב. 6.12.01).

רע"פ 8275/01 - מחפוז עיסאם נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לרשות ערעור על מידת העונש בעבירה של ביצוע מעשה מגונה בנוסעת ע"י נהג מונית (הבקשה נדחתה).

המבקש, נהג מונית, הורשע, בבימ"ש השלום בירושלים בביצוע מעשה מגונה בכח בנוסעת - קטינה כבת 17 שנים - אגב נסיעה במונית בשעת לילה. ביהמ"ש גזר למבקש 3 חודשים מאסר בפועל בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 100 ש"ח ופיצוי למתלוננת בסך 1,500 ש"ח. המדינה ערערה על קולת העונש, וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור. ביהמ"ש עמד על חומרת מעשיו של המבקש, אשר פגע בגופה ובכבודה של המתלוננת, תוך ניצול האמון הניתן, ברגיל, מצד נוסעים, בנהגי מוניות המחזיקים ברשיון ציבורי. ביהמ"ש סבר כי ראוי להטיל על המבקש ושכמותו מאסר שירוצה בין כותלי בית האסורים, אך לא מיצה עמו את הדין, והטיל עליו מאסר של 20 חודשים, מתוכם 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות, והיתר על תנאי. כמו כן הטיל ביהמ"ש על המבקש עונש פסילת רשיון, לתקופה של 3 שנים, מתוכן שנה וחצי בפועל והיתר על תנאי. סכום הקנס שהוטל על המבקש הוגדל, והועמד על 500 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בקשתו של המבקש אינה מגלה עילה לדיון ב"גלגול שלישי", ואף לגופה אין בה ממש. סעיף 44 לפקודת התעבורה קובע עונש פסילה חובה לתקופה של 3 שנים וביהמ"ש עשה חסד עם המבקש בקבעו כי מחצית מן התקופה תהא על תנאי - כמו גם בקביעת יתר מרכיבי העונש. יש לראות בחומרה רבה ביצוע עבירות מין ע"י נהגי מוניות נגד נוסעים ונוסעות, הנותנים אמונם בנהג המבצע תפקיד ציבורי, ונתונים לעתים אף לחסדיו. ברגיל, יש להטיל בגין מעשים נלוזים שכאלה מאסר בפועל לתקופה ארוכה, ופסילת רשיון למלוא התקופה המנוייה בחוק.

(בפני: השופט ריבלין. המבקש לעצמו, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 28.11.01).

בש"פ 9132/01 - מדינת ישראל נגד יוסי רג'ואן

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של יבוא קוקאין לישראל (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בעבירות של ייבוא 2 ק"ג קוקאין מוונצואלה דרך רומניה לישראל וניסיון לייבא קוקאין במשקל של כ-40 ק"ג מוונצואלה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים ומשלא נסתיים המשפט תוך 9 חודשים מבקשת המדינה להאריך את תקופת המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
אין חולקין כי יש ראיות לכאורה להוכחת ההאשמות וכי מתקיימת כאן עילת מעצר. מדובר במשפט מורכב שבירורו כרוך במשפטו של נאשם אחר. עקב תקלות שונות יש יסוד לחשש כי שמיעת המשפט תארך עוד זמן רב ויתכן שיידרש גם זימון של עדים מחו"ל. אולם, משקלה של התמשכות ההליכים, כשיקול המצדיק שחרור בערובה, בנסיבות כמו אלה הנידונות, הוא קטן ביחס לכובד המשקל והמורכבות של הבירור, כשיקולים המצדיקים הארכת תקופת המעצר. לכך יש להוסיף את חומרתן היתרה של הפרשות הנדונות, את העובדה כי המשיב ריצה בעבר בצרפת עונש מאסר בן 12 שנים בגין עבירות סמים ואת העובדה כי לפי הנטען היה "בעל תפקיד חשוב ברשת ההפצה בהיותו המקור למימון הכספי של היבוא ובעל השליטה ברשת הפצת הסם".

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד אורי כרמל ונח בונה למבקשת, עו"ד גב' מיכל עורקבי למשיב. 26.11.01).

רע"א 7882/01 - דיור לעולה בע"מ נגד הבנק הבינלאומי... בע"מ ואח'

*השאלה אם לדון בבקשה מסויימת במסגרת הוראות לכונס נכסים או בתביעה נפרדת נתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית (הבקשה נדחתה).

לביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה למינוי כונס נכסים מכוח שיעבוד קבוע בהסכמת בעל שיעבוד נוסף על הנכס. במסגרת בקשה זו הוגשה ע"י המבקשת בקשה למתן הוראות לכונס הנכסים לפיהן עליו לאכוף את השיעבוד רק על 120 דירות ולהימנע מלבצע דיספוזיציה ב-24 דירות מעבר ל-120 הדירות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי אין מקום לברר את זכויות המבקשת במסגרת הליך בקשה למתן הוראות ויש להגיש לשם כך תביעה נפרדת ולצרף את כל הצדדים הנוגעים בדבר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה אם העניין יתברר במסגרת בקשה למתן הוראות אם לאו הוא עניין מובהק של שיקול דעת ביהמ"ש השומע את הבקשה וככלל אין להתערב בשיקול דעת זה. כאשר מדובר בסכסוך כספי והמחלוקת עובדתית ומצריכה שמיעת עדים יש הצדקה לבררה על דרך של תובענה רגילה. זאת ועוד, לא עולה כי נגרם עוול למבקשת שפתוחה בפניה הדרך המשפטית הראוייה למצות את זכויותיה, לאו דווקא במסגרת הליך של מתן הוראות לכנוס הנכסים.