ע.א. 3656+6011/99 - טרנסכלל בע"מ נגד מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ ואח'
*אחריות בעל אניה, סוכן אניה ועמיל מכס בנזיקין כלפי בנק עקב שחרור מטענים שהגיעו מחו"ל ללא הצגת שטרי המטען שהופקדו בידי הבנק כערובה למימון היבוא. *חלוקת האחריות בין החייבים בנזיקין(מחוזי ת"א - ת.א. 1268/92 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בסוף חודש אוקטובר 1991 ביקשה חברת שירא... בע"מ (להלן: "שירא") לייבא לישראל שני מטעני ברזל, מאיטליה. חברת שירא, השתייכה לקבוצת רם, שהיתה בשליטת אסא ראובן (משיב פורמלי בערעור זה). רכישת מטעני הברזל מומנה על ידי הלוואה מבנק שהוציא מכתב אשראי דוקומנטרי, לבקשת חברה (להלן: מטק) שהשתייכה גם היא לקבוצת רם - על סכום של 695,000 דולר. המוטב במכתב האשראי היה מוכר הברזל. הובלת המטענים לישראל נעשתה באמצעות האניה ילדיראן, שהוציאה שני שטרי מטען בחתימת רב החובל של האניה. שני שטרי המטען היו לפקודת הבנק. ילדיראן התחייבה להוביל את המטענים מאיטליה לנמל אשדוד ולמוסרם לאוחז בשטרי המטען המקוריים. הבנק החזיק בידיו כבטוחה את שטרי המטען המקוריים של המטענים. האניה ילדיראן הגיעה לנמל אשדוד ביום 4.11.91. המשיבה (להלן: "מ.א.ר") שימשה כסוכן של האניה בנמל אשדוד. המערערת (להלן: "טרנסכלל") היתה עמילת המכס, אשר טיפלה מטעם שירא בשחרור המטענים והוצאתם מן הנמל.
ב. בין מ.א.ר לבין שירא היה "הסדר", לפיו הסכימה מ.א.ר לשחרר מטעני ברזל מבלי שהוצגו לה ע"י שירא שטרי מטען מקוריים, וזאת כנגד מכתב ערבות של שירא. טרנסכלל, היתה מודעת ל"הסדר" ואף נטלה בו חלק פעיל. כך היה גם במקרה הנדון. עם קבלת מכתב הערבות של שירא ע"י טרנסכלל הוציאה מ.א.ר לטרנסכלל, שתי פקודות מסירה, המורות לנמל למסור את המטענים לטרנסכלל. בקיץ 1992 התמוטטה קבוצת רם. הבנק לא קיבל משירא או ממטק כיסוי עבור האשראי שהעמיד לרכישת המטענים. משלא קיבל הבנק את כספי המימון, פנה הבנק לחברת מ.א.ר ומשהתברר כי המטענים אינם עוד, הגיש הבנק תביעה כספית נגד מ.א.ר ומנהליה, נגד ילדיראן ונגד אסא על סכום האשראי הדוקומנטרי בתוספת ריבית שנתית. מ.א.ר שלחה הודעת צד ג' נגד טרנסכלל. לאחר שמיעת הראיות הגיעו הבנק התובע והנתבעים לידי הסכם פשרה, לפיו ישלמו הנתבעים לבנק סכום של 490,000 דולר, שמתוכם תשלם מ.א.ר 140,000 דולר. הסוגיה היחידה שנשארה להכרעה היתה תביעת ההשתתפות שהגישה מ.א.ר נגד טרנסכלל בדרך של הודעת צד ג'.
ג. הפשרה שנערכה בין הבנק לבין הנתבעים שלו אינה מחייבת את טרנסכלל. מבחינתה יש להוכיח את כל היסודות של היותה מעוולת יחד עם יתר הנתבעים. בהגנתה מפני תביעת ההשתתפות העלתה טרנסכלל שורה של טענות בדבר קיום האחריות בנזיקין כלפי הבנק ובדבר היקפה של אחריות זו. לטענתה, בשל אופי תפקידה כעמיל מכס, אין היא חבה לבנק חובת זהירות בעניין האשראי הדוקומנטרי. יתירה מזו, גם בהנחה כי קיימת מצדה חובת זהירות כלפי הבנק, הרי מעשיהם של הגורמים האחרים בנוגע לשחרור המטענים ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשיה שלה לבין נזקו של הבנק. כן טענה כי היה בהתנהגותו של הבנק משום אשם עצמי, המחייב הפחתה בהיקף הפיצויים המגיעים לו מן האחראים בנזיקין. לבסוף, טרנסכלל טוענת כי גם לו קיימת מצדה חובת השתתפות עקרונית, הרי על פי המבחן מידת האחריות של סעיף 84 לפקודת הנזיקין, יש לפטור אותה לחלוטין, על רקע התנהגותה של מ.א.ר בעניין שיחרור המטענים. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות בין מ.א.ר וטרנסכלל באופן שווה והערעור נתקבל בחלקו.
ד. בעניין אחריותה הנזיקית של טרנסכלל כלפי הבנק - סוכן המכס הוא גורם מקצועי המכיר את הנהלים לשחרור טובין מהנמל. הוא מודע, וצריך להיות מודע, לדרישה להציג שטר מטען מקורי כתנאי למסירת הטובין ליבואן, והוא ער לחשיבות הרבה
של שטרי מטען מקוריים כבטוחות בידי גופים המעניקים אשראי לייבואנים. סוכן המכס צריך לצפות את הפגיעה במחזיק בשטר המטען המקורי, המאבד את הבטוחה שלו, כאשר המטען משוחרר ללא הצגת השטר המקורי. בכך הונחו היסודות לקיומה של חובת הזהירות במסגרת עוולת הרשלנות. באשר לטענה כי בשל מעשיהם של הגורמים האחרים נותק הקשר הסיבתי בין התנהגותה של טרנסכלל לבין התוצאה המזיקה - טרנסכלל היתה מודעת לאשמיהם של כל הגורמים האחרים ומבחינתה לא היה בהם ובתוצאתם המזיקה לבנק שום דבר בלתי צפוי. יתירה מזו, טרנסכלל יכולה להיחשב שותפה לעוולה של האחרים. בנסיבות אלה אין מקום לראות באשם של הגורמים האחרים משום סיבה מכרעת בהשוואה לאשמה של טרנסכלל.
ה. יש רגליים לסברה, אותה העלתה מ.א.ר, כי טרנסכלל אחראית כלפי הבנק, לא רק על פי עוולת הרשלנות, אלא בנוסף לכך גם על יסוד עוולת הגזל, לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין. טענה נוספת של טרנסכלל היא, כי היא פעלה אך ורק כשלוח או כנאמן של היבואן, ולכן אין לחייבה בנזיקין כלפי צד שלישי. גם טענה זו אין בה כדי לשמש הגנה מפני אחריות בנזיקין. עובדת היותו של אדם שלוח של אחר אינה פוטרת אותו מאחריות בנזיקין. גם נאמן עשוי להתחייב בנזיקין כלפי אדם שלישי בשל רשלנותו, מחדליו או מחמת עילה אחרת כלשהי.
ו. אשר ל"חלוקת האחריות הפנימית" בין טרנסכלל לבין מ.א.ר במסגרת הוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין - המבחן של "מידת האחריות" פורש בפסיקה כנוגע בראש ובראשונה למידת האשמה ההדדית. ההסדר בדבר שחרור המטענים כנגד מכתבי ערבות ללא שטר מטען מקורי גובש בשלב ראשון בין מ.א.ר לבין שירא, ללא מעורבותה של טרנסכלל. ככלל, אין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בשיעורי ההשתתפות שנקבעו ע"י ביהמ"ש קמא. אך בנסיבות המקרה הנדון יש צידוק להתערבותו. הגורם המרכזי לשיחרור המטען מפיקוח המכס הוא סוכן האונייה המוציא את פקודת המסירה. כאן נערך הסדר בין היבואן לבין הסוכן במטרה לעקוף את ההסדר המקובל בסחר בינלאומי. הסדר בלתי תקין זה הוא שורש הרע במקרה זה ובכך מוטלת אשמה כבדה על סוכן האוניות. אשמתה של טרנסכלל פחותה בהרבה מזו של מ.א.ר. עם זאת, בניגוד לטענתה של טרנסכלל, אין לפטור אותה לגמרי מכל השתתפות. לאור מכלול השיקולים הנזכרים, יש לשנות את שיעורי ההשתתפות כך שמ.א.ר תישא ב-%75 מן הפיצויים וחלקה של טרנסכלל יופחת במקביל ל-%25.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד שלמה זינגר ור. גלעד למערערת, עוה"ד א. קיסרי ונ. קורי למשיבה. 16.12.01).
ע.א. 3026/98 - יעקב ועליזה כהן נגד מרדכי ורבקה ירמיהו
*זכרון דברים למכירת נכס המחייב כהסכם, למרות שהוסכם כי בין הצדדים ייחתם הסכם. *הפרת הסכם וביטולו. *שיעור הפיצוי בגין הפרת הסכם וביטולו והתייחסות לפיצוי המוסכם(מחוזי חיפה - ת.א. 98/95 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בין המערערים לבין המשיבים נכרת זכרון דברים לפיו התחייבו המערערים לבצע עבודות בניה בדירה שבבעלותם, ולמכרה למשיבים (להלן: זיכרון הדברים הראשון). הצדדים קבעו מועד מוסכם להשלמת עבודות הבנייה, למסירת החזקה ולרישום הזכויות בדירה ע"ש המשיבים. המשיבים התחייבו לשלם תמורת הדירה $225,000. במעמד ההתקשרות שילמו המשיבים $20,000. בשל עיכוב בעבודת הבנייה, חתמו הצדדים כעבור חצי שנה על זכרון דברים נוסף בו הוסכם על דחיית מועד השלמת הבנייה ומועד מסירת החזקה בדירה, למועד אחר. כמו כן נקבע פיצוי יומי מוסכם בגין כל יום של עיכוב במסירת החזקה. על פי האמור בזכרון הדברים השני, שילמו המשיבים למערערים, עד לאותו שלב, "סך של שווה ערך דולרי ל- $105,000". המערערים לא עמדו גם
בהתחייבותם המאוחרת, המשיבים הודיעו על ביטול ההסכם והגישו תובענה נגד המערערים, בה תבעו השבה ופיצויים. בעת שנחתם זכרון הדברים הראשון הוסכם לחתום, בעתיד, על חוזה מכר מפורט. בפועל, הדבר לא נעשה - וכל צד מטיל את האחריות לכך, על הצד שכנגד.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הצדדים ראו עצמם מחוייבים למה שהוסכם ביניהם בזכרון הדברים הראשון, ו"השלימו" את ההסכמות ביניהם בזכרון הדברים המאוחר יותר. ביהמ"ש סבר, כי ההימנעות מחתימה על חוזה כאמור נבעה מדרישתו של כל אחד מן הצדדים, כי החוזה ייעשה על פי הטיוטה המוצעת על ידו. ביהמ"ש קבע עוד כי המערערים הפרו את התחייבויותיהם, בכך שלא השלימו את בניית הדירה על פי תוכניות הבנייה והמפרט ולא עמדו במועדים שהתחייבו בהם. ביהמ"ש חייב את המערערים בהשבת הסכומים אשר שולמו על חשבון הדירה וטרם הושבו למשיבים. תשלום נוסף בסך $45,000 פסק ביהמ"ש למשיבים, כפיצוי, על יסוד עדותו של שמאי מקרקעין, לפיה עלה ערך הדירה בכ- %20, מיום עריכת זכרון הדברים הראשון ועד שבוטל. ביהמ"ש הוסיף ופסק למשיבים $5,000 בגין החזר הוצאות שכר דירה ל- 7 חודשים, וסכום "גלובלי" של 30,000 ש"ח בגין הוצאות גרירת משכנתא, ערבות גרירתה, בזבוז זמן, עגמת נפש והטרדה. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. טענתם העיקרית של המערערים נוגעת לשאלת נפקותה של הימנעות הצדדים מחתימה על הסכם מכר. הלכה פסוקה היא, כי זכרון דברים עשוי להיחשב הסכם מחייב, והוא ניתן להשלמה מכוח הוראות החוק השונות. הסכמה בדבר חתימת חוזה עתידי, אינה מאיינת בהכרח את תוקפו של זכרון דברים קיים. ההכרעה בשאלת תוקפו ומעמדו של זכרון דברים, נעשית, בין היתר, לאור התנהגותם של הצדדים לפני, בעת, ולאחר החתימה על זכרון הדברים. בענייננו, שולמו דמי קדימה במעמד החתימה על זכרון הדברים, והצדדים החלו לפעול למימוש התחייבויותיהם. זכרון הדברים השני, אשר, בין היתר, האריך את המועד לקיום התחייבויות המערערים, מחזק את המסקנה, כי הצדדים ראו בזכרונות הדברים משום מסמכים המחייבים אותם. יתירה מכך, הוסכם בין הצדדים, כי העברת החזקה בדירה תיעשה בתוך 6 חודשים מיום החתימה על זכרון הדברים - זכרון הדברים ולא ההסכם שיבוא בעקבותיו. המערערים הפרו את התחייבויותיהם בזכרונות הדברים. באמון שנתן ביהמ"ש בעדים שהופיעו בפניו, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב.
ד. אשר לשיעור הפיצוי - ביהמ"ש התרשם מעדותו של השמאי מטעם המשיבים, ואימץ את חוות דעתו בכל הנוגע לשינוי בערך הדירה. דא עקא, כשבודקים את שתי חוות הדעת שהוגשו מטעם שני הצדדים עולה כי קביעתו של ביהמ"ש קמא, בדבר עליית ערך הדירה בכ- %20, מיום שנעשה זיכרון הדברים ועד שבוטל - אינה יכולה לעמוד. התוצאה היא, שלא הוכח שיעור עליית ערך הדירה. בנסיבות אלה גם אין לפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק, על פי סעיף 11 לחוק החוזים, שהרי לא הוכח קיומו של "הפרש" בין התמורה בעד הנכס לפי החוזה, לבין שוויו של הנכס ביום ביטול החוזה. ראוי, לפיכך, לפסוק למשיבים את הפיצוי עליו הסכימו הצדדים, ואשר הועמד, בזכרון הדברים הראשון, על סכום של $10,000, במקום סכום של $45,000 שפסק ביהמ"ש המחוזי.
ה. הפיצוי המוסכם בא לפצות את המשיבים בגין הנזק העומד במוקד ההפרה, והנובע מן הצורך לרכוש דירה חלופית. ממילא לא היה מקום לפסוק בנוסף על הפיצוי המוסכם, "סכום גלובלי" בסך 30,000 ש"ח. גם הוראה זו של ביהמ"ש קמא מתבטלת. לעומת זאת יש לפצות את המשיבים גם בגין תוצאות האיחור במסירת החזקה. כאשר מדובר בראשי נזק שונים אין מניעה, להוסיף פיצוי זה על הפיצוי המוסכם. במיוחד כך,
במקרה זה, בו קבעו הצדדים פיצוי מוסכם נוסף, בגין האיחור במסירת החזקה. אולם משנפסק למשיבים פיצוי בסכום של $5,000, בגין החזר הוצאות שכר דירה, אין מקום לחייב את המערערים, גם בסכום הפיצוי המוסכם הנוסף, שנקבע בזכרון הדברים השני, בגין ראש נזק זה. בסה"כ יעמדו הפיצויים שהמשיבים זכאים להם על סכום השווה ל$-15,000.
(בפני השופטים: אור, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד חגי תלמי למערערים, עו"ד אריה לוין למשיבים. 18.12.01).
ע.א. 97+2738/98/3602+5142+5986 - נציבות מס הכנסה נגד דניאל שחר ואח'
* ע.א. 97+2738/98/3602+5142+5986 - אורך התקופה שבגינה זכאים נישומים להחזר מס לאחר שהוכרה למפרע נכותם המזכה אותם בהחזר מס. *תחולת חוק ההתיישנות על החזר מס שלגביו יש סעיף מיוחד בפקודת מס הכנסה. *העובדות המהוות את עילת התובענה לעניין חוק ההתיישנות. *דיני עשי(שני ערעורים של המערערת ושני ערעורים של נישומים - ערעורי המערערת נתקבלו וערעורי הנישומים נדחו).
א. ארבעה ערעורים שנדונו במאוחד נסבים על תביעתם של נישומים אשר נקבעו להם - למפרע - שיעורי נכות המזכים אותם - גם הם למפרע - לפטור מסויים ממס הכנסה על הכנסה מיגיעה אישית. השאלה שבמחלוקת היא על אורך התקופה לעבר שבגינה זכאים הנישומים להחזר מס. המדינה טוענת כי הנישומים זכאים להחזר מס אך עבור 6 שנים בלבד לאחור, ואילו הנישומים טוענים כי זכאים הם להחזר מס למיום שהוכרה נכותם - מלמפרע - וללא הגבלת שנים. גירסת המדינה נתקבלה בשניים מן העניינים ואילו גירסת הנישומים נתקבלה בשני העניינים האחרים. ערעור המדינה בשני העניינים נתקבל וערעור הנישומים בשני העניינים האחרים נדחה.
ב. סעיף 160(א) לפקודת מס הכנסה קובע לאמר: "הוכח... כי אדם שילם מס לשנת מס פלונית... יתר על הסכום שהוא חייב בו, והדו"ח לאותה שנה הוגש לא יאוחר מתום שש שנים אחריה, יהא אותו אדם זכאי... שיוחזר לו תשלום היתר ...". טוענים הנישומים כי הוראת סעיף 160(א) לפקודה אינה חלה כאן. לטענתם חל הסעיף על אותם נישומים החייבים בהגשת דו"ח למס הכנסה, ואילו נישומים שכירים שאינם חייבים בהגשת דו"ח, אינם באים כלל בגידרי ההגבלות של סעיף 160(א). ממילא אין הגבלת 6 השנים חלה עליהם כלל. טענה זו אין לקבל. "הדו"ח" שסעיף 160(א) מדבר בו אינו ה"דו"ח" שנישומים חייבים בו על-פי סעיף 131 לפקודת מס הכנסה. "הדו"ח" של סעיף 160(א) לחוק הוא דו"ח שעל-פיו מבקש נישום החזר מס ששילם ביתר. הנחת החוק היא, כמסתבר, שבקשה להחזרת תשלום-יתר חייבת שתיעשה בדו"ח, ו"הדו"ח" שבסעיף 160(א), הוא דו"ח המיועד לבקשת החזר מס ששולם ביתר.
ג. אשר לטענה כי הוראת סעיף 160(א) עניינה במערכת בה שילם אדם מס "יתר על הסכום שהוא חייב בו", אך לא מקום שהנישום טוען כי אין הוא חייב דבר לרשויות המס. טענה זו אין בה ממש. המושג "תשלום יתר" פורש עצמו על כל תשלום שהוא י?ת?ר על החוב, בין שהחוב הוא אפס ובין שהחוב הוא רב מאפס אך סכומו קטן מהסכום ששולם.
ד. הנישומים טוענים עוד כי גם אם הוראת סעיף 160(א) חלה על ענייננו, לרבות המיגבלה לתבוע החזר שש שנים לאחור, זכאים הם כהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, להארכתה של אותה תקופת שנים. לפי סעיף זה אם "נעלמו מן התובע עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לטענת הנישומים, זכותם לפטור מתשלום מס בשל נכותם בשיעור של 100 אחוזים היא-היא "העובדות המהוות את עילת התובענה" כהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. "עובדות" ש"נעלמו" מהם עד לקביעתה של הוועדה הרפואית, כי נכים זכאים הם. גם טענה זו דינה להידחות. גם אם הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות פורשת עצמה על הוראת סעיף
160(א) לפקודה, דבר שאינו בטוח, גם-אז לא נתקיימו הנסיבות הקבועות בסעיף 8 כתנאים להארכתה של תקופת ההתיישנות. סעיף 8 מדבר על "עובדות המהוות עילת התובענה". אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות. והנה, בענייננו ידעו הנישומים כל השנים על נכותם. ה"עובדה", כביכול, שנעלמה מן הנישומים, לא היתה אלא קביעתה של הוועדה הרפואית בדבר שיעור הנכות, ואולם קביעה זו התבססה על "עובדות" קיימות שהיו ידועות לנישומים זה מכבר.
ה. אשר לטענת הנישומים כי עומדת להם עילה בדין עשיית עושר ולא במשפט - שאלת היחס בין חוקי המס למיניהם לבין דיני עשיית עושר, שאלה מורכבת היא ואין בה פיתרון אחד וחד-משמעי. בענייננו, לא תעמוד לנישומים עילה עצמאית על-פי חוק עשיית עושר. טעם הדבר הוא, שהוראת סעיף 160 לפקודת מס הכנסה, היא עצמה, עילה היא מדין עשיית עושר בהתאמתו למשפט המיסים. אין מקום כי בצד עילה זו שבעשיית עושר תעמוד להם לנישומים עילה נוספת בעשיית עושר, זו הפעם עילה מכוח חוק עשיית עושר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עוה"ד גב' לאה מרגלית ויהודה ליבליין למערערת, עוה"ד אמנון מרכוס, גב' נאוה פנקס וגב' ורד פרימוב וינראוך למשיבים.26.12.01).
בר"ם 8819/01 - ד"ר ורדה אחימן ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה כפ"ס(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
*שיעור הפיצויים לבעל מקרקעין בעקבות שינוי תב"ע, שינוי ייעוד ואיחוד וחלוקה של המקרקעיןא. המבקשים הגישו תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה בגין אישורה של תכנית החלה על מקרקעין המצויים בבעלותם בכפר סבא. התכנית האמורה היא תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים אשר קיבלה תוקף בשנת 1997 ובאה בעקבות תכנית אחרת אשר שינתה ייעודם של כ-470 דונם מייעוד חקלאי לייעוד למגורים ולייעודים נוספים. למבקשים חלק יחסי של %5.18 במקרקעין אלה. לאחר שתביעת הפיצויים שלהם נדחתה בוועדת הערר מחוז המרכז, הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי ותביעתם נדחתה. בבקשתם חוזרים המבקשים על שלוש הטענות העיקריות שהעלו בערכאות הקודמות: ראשית, הקצאת השטחים לפארק ציבורי נעשתה באופן לא שוויוני, שכן כל השטח המוקצה לפארק מצוי בתחומי המקרקעין בבעלות פרטית, בעוד שמקרקעין סמוכים המצויים בבעלות מינהל מקרקעי ישראל אינם שותפים כלל לנטל זה; שנית, בעקבות שינוי ייעודו של חלק מהמקרקעין מבית הארחה לספורטאים, לייעוד ציבורי. פחת ערכו; שלישית, היה שיהוי בפעולת הרשויות התארכות הטיפול בתכנית הובילה לירידה בשווי המקרקעין שהמבקשים זכאים לפיצוי בגינם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. כל הטענות שהועלו בבקשה זו נדונו ונדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי. על פי קביעות ועדת הערר, התכנית האמורה השביחה את ערכם הכולל של המקרקעין המצויים בבעלות המבקשים בשיעור ניכר. ביהמ"ש המחוזי אישר את קביעת ועדת הערר, לפיה אין לדון בנפרד בחלקה מסויימת שהיא רק חלק מזערי מהשטח הכולל שעליו חלה התכנית, והמבקשים לא הראו טעם להתערב בקביעה זו. ביהמ"ש המחוזי וועדת הערר דחו את טענות המבקשים בדבר נזק שנגרם להם עקב התמשכות ההליכים התכנוניים, ושאלה זו היא שאלה עובדתית מובהקת, שאינה מצדיקה דיון בערעור נוסף.
ג. אשר לטענה בדבר הקצאה לא שוויונית של המקרקעין צדק ביהמ"ש המחוזי, בקבעו כי טענותיהם של המבקשים בדבר הקצאת קרקע פרטית לצרכי הפארק והטענות המתייחסות לשטח המצוי מחוץ לתחום התכנית, אינן בגדר סמכותה של ועדת הערר ושל ערכאת הערעור. מקומן של טענות אלה בשלב ההתנגדות לתכנית, ולא בשלב המאוחר של תביעת הפיצויים. מכל מקום, לבעל דין אין זכות מוקנית לערעור נוסף, וככלל, הרשות לכך תינתן כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, או כאשר מתעורר הצורך להעמיד הלכה על מכונה. עניינם של המבקשים אינו מעלה שאלות משפטיות עקרוניות.
(בפני: השופטת בייניש. 24.12.01).
רע"א 7783/00 - בנק הפועלים בע"מ נגד יאיר כהן ואח'
*שאלה שאינה בעלת חשיבות כללית משפטית לצורך דיון בגלגול שלישי. *אין בעל זכות חכירה במקרקעין יכול להעביר את זכויותיו בניגוד לתנאי החכירה(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. משק במושב משמר איילון, נשוא המחלוקת, נמסר לחזקתם של המשיבים 1,2 (להלן: החייבים) כבני-רשות. החזקה במשק נמסרה להם מכח "חוזה משולש" שצדדים לו המינהל כבעלים על המקרקעין, הסוכנות היהודית כחוכרת המקרקעין והאגודה השיתופית משמר איילון כמחזיקה במקרקעין במעמד של בת-רשות. החייבים צברו חובות בשיעור של כ- 70,000 ש"ח כלפי בנק הפועלים (להלן - "הבנק") וביום 5.7.90 מונה כונס נכסים מטעם הבנק על המשק במסגרת הליכי הוצאה לפועל והוטל עיקול על המשק. הסוכנות היהודית (המשיבה 3) הגישה בקשה לביטול העיקול וכינוס הנכסים בטענה כי זכויות הקנין במשק מצויות בידי הסוכנות בעוד החייבים הינם בני-רשות בלבד. במסגרת הליך זה, הושגה הסכמה דיונית בין הצדדים אשר השתקפה במכתב שכתב נציג הבנק לבא כוח הסוכנות בו הוצע ע"י נציג הבנק כי הליכי הכינוס יימשכו בכפוף לכך שהצעדים הננקטים לענין מכירת המשק יובאו לידיעת הסוכנות ויקבלו את אישורה כתנאי מוקדם למימוש כל עיסקה, וכל מי שיחפוץ ברכישה יצטרך להצטייד בהסכמת הסוכנות לעיסקה. על יסוד הסכמה דיונית זו מחקה הסוכנות את בקשתה לבטל את העיקול וכינוס הנכסים על המשק.
ב. חרף ההסכמה הדיונית האמורה שלח ב"כ הבנק הודעה לסוכנות, ביום 3.8.92, כי במסגרת הליכי כינוס הנכסים המשק נמכר לאחד זיגו כהן, אף הוא תושב משמר אילון, והוסיף ואמר כי אם הסוכנות לא תסכים למכירה החוזה יהא בטל ומבוטל. הסוכנות הודיעה כי היא מתנגדת למכירה ולהעברת הזכויות במשק ובין יתר נימוקיה הסבירה כי אין היא מקצה משק למי שהינו כבר בעל משק. חרף מכתב הסוכנות חתם נציג הבנק על זכרון דברים עם זיגו כהן ונכדו יהודה כהן, להעברת הזכויות במשק על שם הנכד. נציג הבנק פנה לראש ההוצל"פ בבקשה לאשר את המכר לקטין, מבלי שצויין דבר ביחס לתנאי שהוסכם בין הכונס לסוכנות לפיו העיסקה טעונה אישור הסוכנות היהודית. ראש הוצל"פ אישר את המכר ונציג הבנק העביר את החזקה במשק ליהודה כהן וחילק את התמורה שקיבל מהמכירה בין הנושים השונים. רק לאחר מכן פנה נציג הבנק לסוכנות לבקש את אישורה למכירה. הסוכנות התנגדה וראש ההוצל"פ החליט לבטל את הליכי כינוס הנכסים והליכים אחרים הקשורים במשק. הבנק פנה בבקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ובקשתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. בעניין המגיע לבית משפט בגלגול שלישי ידון ביהמ"ש כאשר העניין הוא בעל חשיבות כללית-ציבורית או משפטית החורגת מן הענין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. אולם, נסיבות הענין המיוחדות כאן מעלות רק את השאלה אם היה בכוחו של כונס הנכסים לבצע העברה תקפה של הזכויות במשק לצד שלישי, חרף התנגדות
הסוכנות, וזאת לאחר שהתחייב להימנע מלבצע העברה כזו בלא שתינתן הסכמה מוקדמת של הסוכנות. הכונס פעל בניגוד להתחייבותו הדיונית, והפרת התחייבות נציג הבנק כלפי הסוכנות נושאת גם אופי של הפרת התחייבות דיונית של צד למשפט במסגרת הליך שיפוטי. הערכאות הקודמות אשר דנו בענין החליטו על איונה של פעולה משפטית אשר נעשתה בניגוד להתחייבות מפורשת שכונס הנכסים לקח על עצמו כלפי הסוכנות כצד מעורב בהליך שיפוטי. מצב דברים זה מיוחד לתיק הנדון ואינו מעלה, כשלעצמו, שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים כאן, ודי בהיבט זה של הענין כדי להצדיק דחייתה של בקשת רשות הערעור.
ד. מעבר לצורך ייאמר כי נראה שגם בשאלה הכללית שעלתה לענין נפקותה של דרישת ההסכמה של הסוכנות לצורך מתן תוקף להעברת הזכויות במשק, לא היה מקום ליתן רשות לעריכת דיון נוסף בערכאה שלישית. גישת הערכאות הקודמות לגופה של השאלה מתיישבת עם הגישה המקובלת בפסיקה לפיה כאשר בעל קרקע מחכיר את הקרקע או נותן לאחר זכויות שימוש בה ומטיל על מקבל הזכות תנאים מוקדמים באשר לעבירות הזכות, כי אז לא יוכל מקבל הזכות להעבירה לאחר בניגוד לאותם תנאים. המגבלה בעבירות הזכות הופכת להיות חלק מהותי מהזכות שהוקנתה עצמה. הנסיבות בענייננו אינן מצדיקות סטייה מההלכות שנקבעו לאורך שנים, הפוסלות תוקפן של העברות זכויות במשק חקלאי שנעשו בניגוד להסכם המשולש ובניגוד להתחייבויות שהמתיישבים לקחו על עצמם, בלא קבלת הסכמת הגורמים המיישבים כנדרש. ראוי להוסיף כי אין מדובר כאן ברכישת זכויות ע"י צד שלישי תם-לב אשר לא ידע על המגבלות הנילוות להעברה והקשורות בחובה לקבל את הסכמתה המוקדמת של הסוכנות לעיסקה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 9.12.01).
בג"צ 4668/01 - ח"כ יוסי שריד ואח' נגד ראש הממשלה אריאל שרון ואהוד יתום
*פסילת מועמדותו של מי שביצע בעבר הריגה של מחבלים לאחר שנלכדו ושיבוש הליכי חקירה מלכהן כראש המטה למלחמה בטרור(העתירה נתקבלה).
א. ביוני 2001 החליט ראש הממשלה למנות את אהוד יתום לתפקיד ראש המטה למלחמה בטרור. העותרים טוענים כי לנוכח חלקו של יתום בהריגת שני המחבלים שנלכדו ע"י לוחמי צה"ל באירוע שנודע כפרשת "אוטובוס קו 300", ולנוכח החלק שהיה ליתום בשיבוש מהלכי החקירות שנערכו בקורות האירוע הנדון, החלטת ראש הממשלה למנותו לתפקיד האמור הינה בלתי סבירה בעליל, ומן הראוי שביהמ"ש יכריז עליה כבטלה. העתירה נתקבלה.
ב. ביום 12.4.1984 השתלטו ארבעה מחבלים על אוטובוס ב"קו 300" והחזיקו בנוסעיו כבני ערובה. כוח צה"ל פרץ לאוטובוס החטוף ושחרר את נוסעיו. במהלך פעולת החילוץ נהרגה חיילת מנוסעי האוטובוס. כן נהרגו שניים מארבעת המחבלים. שני המחבלים האחרים נלכדו, נכבלו והובלו ע"י החיילים לשדה חיטה סמוך. ראש השב"כ הורה ליתום, שכיהן כראש אגף המבצעים בשב"כ, להרוג את שני המחבלים ויתום הרג את השניים. לאחר האירוע נמסר לציבור כי כל המחבלים נהרגו. משהוברר, כי שניים מארבעת המחבלים הורדו מן האוטובוס בעודם חיים, מינה שר הבטחון ועדת חקירה לחקור בנסיבות מותם של המחבלים. יתום ואנשיו, שהעידו לפני הוועדה, העלימו מפניה את חלקם בנסיבות הריגתם של המחבלים ושיקרו לוועדה. לאחר מכן הוקם צוות נוסף לחקור בפרשה ושוב שיקרו יתום וחבריו בעדויותיהם בוועדה. לאחר כשנתיים נתגלתה פרשת הריגתם של המחבלים ע"י יתום וכן עדויות השקר שמסרו יתום וחבריו.
ג. נשיא המדינה חנן את יתום וחבריו. בפרשת "קו 300" עבר יתום שתי עבירות פליליות חמורות: הוא מילא תפקיד ראשי בתכנון ובביצוע הריגתם של שני המחבלים הכפותים והחבולים; ומילא תפקיד מרכזי בשיבוש מהלכי החקירות שנערכו בקורות האירוע. טענתו של יתום, כי משזכה לחנינה ולא הועמד לדין אין לזקוף לחובתו (ולפחות לא באותה מידה של חומרה) את מעורבותו בביצוע העבירות, דינה להידחות. גם בכך שיתום הרג את המחבלים על פי פקודתו המפורשת של ראש השב"כ אין כדי לגרוע מחומרת הנסיבות בהן ביצע פשע זה. פקודתו של ראש השב"כ היתה, על פניה, בלתי חוקית בעליל, ואסור היה ליתום לציית לה. גם חייל מן השורה הנוטל חלק במעשה כזה אינו יכול להישמע בטענה, כי סבר שבכך הוא משרת את בטחונה של מדינת ישראל; קל וחומר אמורים הדברים במי שבעת מעשה כיהן כראש אגף המבצעים של השב"כ.
ד. בין עבירותיו החמורות של יתום לבין התפקיד שראש הממשלה החליט לייעד לו, קיימת זיקה ישירה וברורה. יתום עבר את עבירותיו בהיותו ראש אגף המבצעים של השב"כ, במסגרת ובעקבות טיפולו במעורבים בפעילות טרוריסטית. מהגדרת תפקידו של המטה שבראשו מתכוונים להעמיד את יתום, מתחייב, כי המדובר בגוף, שלצד ובנוסף למתן ייעוץ שוטף לממשלה ולראש הממשלה בנושאי המלחמה בטרור, הריהו אמור לבחון ולהציג הגדרות מגובשות ליעדי המלחמה בטרור, להגיש המלצות להשגתן, לתאם בין הגופים השונים המעורבים בפעילות זו, לקבוע סדרי עדיפויות בניצול המשאבים המוקדשים למטרה זו ולעקוב אחר ביצוען של החלטות. יתום - שבמלאו תפקיד בכיר בשב"כ, ובמסגרת פעילות שהיתה קשורה באופן הדוק לטיפול באירוע של טרור, נכשל בביצוע עבירות פליליות כה חמורות - אינו יכול להיחשב כבעל הסמכות המוסרית הנדרשת למילוי תפקיד ראש המטה למלחמה בטרור.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא, הוסיפה השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ד. הולץ-לכנר לעותרים, עוה"ד א. מנדל, י. נאמן, ש. גרנות ומ. נאמן למשיבים. 27.12.01).
דנ"א 7059/01 - KRIESKI BRUNO FORUMואח' נגד ירון מרכס ואח'
*סמכות שיפוט בינלאומית והפורום הנאות לבירור תביעת נזיקין נגד תאגיד הפועל באוסטריה וכשהנזק נגרם באוסטריה(העתירה נדחתה).
א. העותר (להלן: הארגון) הוא תאגיד שמקום מושבו באוסטריה. המשיב 1 (להלן: המשיב) נמנה עם משלחת של בני-נוער מישראל, שהוזמנו להשתתף בסמינר בינלאומי, שאורגן ע"י העותרים והתקיים באוסטריה. במהלך פעילות שקויימה במסגרת הסמינר נפגע המשיב בתאונה ונגרמו לו נזקי-גוף קשים. בעקבות זאת הגישו המשיב ואמו לביהמ"ש המחוזי, תובענה לתשלום פיצויי נזיקין. תביעתם הופנתה נגד העותרים, נגד שלושה נתבעים אוסטרים נוספים ונגד שישה נתבעים ישראלים. בהחלטת רשם ביהמ"ש המחוזי, שהתיר להמציא את ההזמנה והתביעה מחוץ לתחומי השיפוט, הוזמנו לדין בישראל גם העותרים ויתר הנתבעים הזרים. כל הנתבעים הזרים פנו לרשם בבקשות לביטול היתר ההמצאה, בטענה כי ביהמ"ש בישראל איננו הפורום הנאות לדיון בתובענה. הרשם דחה את בקשותיהם. העותרים ערערו על ההחלטה, ומשדחה ביהמ"ש המחוזי את ערעוריהם, שבו וביקשו רשות לערער על החלטתו לפני ביהמ"ש העליון (רע"א 9141+9211/00 סביר נ"ז 340). בהחלטתו לדחות את בקשת העותרים למתן רשות-ערעור, בחן ביהמ"ש את השאלה אם לביהמ"ש בישראל סמכות לדון בתביעת המשיבים נגד העותרים, וכן את השאלה אם ביהמ"ש בישראל מהווה פורום נאות לבירור התביעה ככל שהיא מופנית נגדם, נגדם והשיב על כך בחיוב. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. יש להבחין בין שני מישורים שונים לבחינת קיומה של סמכות שיפוט בינלאומית. המישור האחד עניינו סמכות ישירה לבתי המשפט של המדינה לדון בעניינו של צד זר, אף ללא הסכמתו. בישראל מוסדר נושא הסמכות הישירה בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת את התנאים למתן היתר להמצאה מחוץ לתחום השיפוט. המישור השני עניינו בסמכותו ה"עקיפה", או ה"בינלאומית", של ביהמ"ש, שקיומה נבחן מנקודת מבטה של המדינה הזרה ועל-פי השיטה המתבקשת לקלוט את ההחלטה השיפוטית שניתנה במדינה האחרת. טענת העותרים בענייננו מתייחסת אך ורק לשאלת סמכותו ה"עקיפה" של ביהמ"ש הישראלי, מנקודת מבטה של שיטת המשפט האוסטרית. טענתם סומכת על הוראת סעיף 4 לאמנה בין ישראל לאוסטריה ממנה עולה כי כיוון שמעשה הנזק נשוא ענייננו התרחש באוסטריה, הרי שרק בימ"ש אוסטרי ייחשב כמוסמך לעניין האמנה. אלא שהוראות האמנה קובעות אך את סמכותו העקיפה של ביהמ"ש הישראלי, בעיני אוסטריה, ואין בהן כדי לשלול את סמכותו הישירה של ביהמ"ש בישראל לדון בתובענה. סמכות זו, הנגזרת מן הדין הישראלי הפנימי, שרירה וקיימת.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד י. קראי גירון וכ. פלד לעותרים, עו"ד ל. קלטניק למשיבים. 11.12.01).
ע.א. 1039/01 - איילון חברה לביטוח בע"מ נגד עאסלי נג'ווא ואח'
*הערכת ביהמ"ש שיעור נכות ממראה עיניו בניגוד לחוו"ד רופא מומחה (הערעור נתקבל).
המשיבה, ילידת 1989, נפגעה בתאונת דרכים ביוני 99 ונגרם לה פצע בקרסול השמאלי שהותיר צלקת. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה רפואי בתחום הפלסטיקה, פרופ' דן מלר, והלה חווה את דעתו כי מדובר בצלקת הבולטת מעל לפני השטח ואין בה רגישות למגע. עוד ציין המומחה כי מצב הצלקת הינו זמני שכן לשם החלמה נדרשת תקופת זמן של שנה עד 3 שנים מיום הפציעה. על כן, העריך את נכותה של המשיבה ב-%10 נכות זמנית וציין כי קיים סיכוי לשיפור מרשים לטובה תוך אפשרות להיעלמות מוחלטת של הנכות. במהלך הדיון בתביעת המשיבה הוצגה בפני ביהמ"ש הצלקת והשופט קבע "מדובר בצלקת מכוערת במקום רגיש המפריעה לנעילת נעליים. אני מעריך כי לא יחול בה שיפור מבחינת הנכות, והיא תשאר לצמיתות נכות של 10 אחוזים. הערכתו של פרופ' מלר נראית לי אופטימית יתר על המידה...". על רקע קביעתו זו, העריך השופט כי המדובר בנכות צמיתית ואת הפסד כושר ההשתכרות של המשיבה העריך ב-75,000 ש"ח. הערעור נתקבל.
מחוות הדעת של המומחה עולה, כי רק לאחר בדיקה חוזרת, כעבור פרק הזמן בו נקב המומחה - שהוא לפחות שנה - ניתן יהיה לקבוע אם נותרה למשיבה נכות צמיתית בגין הצלקת, ובאיזו מידה הנכות היא תפקודית. הבדיקה ממראה עיניים, אשר נערכה ע"י השופט, נערכה כ-8 חודשים אחרי הבדיקה של המומחה, בטרם התגבש סופית מצב הצלקת. לא ברור על סמך מה העריך השופט שדעתו של המומחה היא אופטימית מדי, באין בפניו כל ראייה רפואית סותרת. בנסיבות אלה, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסה"ד ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. לאחר קבלת חוות דעת משלימה של המומחה יתן ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו מחדש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. מרצקי למבקשת, עו"ד א. נחאס למשיבים. 30.12.01).
ע.א. 7175/98 - המוסד לביטוח לאומי נגד בר מימון בע"מ (בפירוק) ואח'
*אין לדון בסוגייה שהפכה לאקדמית ותיאורטית (הערעור נדחה באשר השאלה שבמחלוקת הפכה לתיאורטית).
המוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור, שהפך תיאורטי, אך הוא עומד על שמיעתו. אין מקום לדון בסוגיה
התיאורטית, ומטעם זה דין הערעור להידחות. הכלל הוא שביהמ"ש אינו דן בעניינים שהפכו אקדמיים ותיאורטיים. זה הכלל בעניינים אזרחיים וזה הכלל גם בבג"צ. אכן, אין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל. ביהמ"ש עשוי לדון גם בענין שהפך תיאורטי במקום שעומדת לדיון סוגיה העלולה לחזור על עצמה אשר מטבעה הופכת תיאורטית לפני שניתן לקבל הכרעה שיפוטית לגביה. המערער לא הצליח להראות שהענין נשוא הערעור נופל בגדר החריג.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד גב' שרה שדיאור למערער, עוה"ד מיכאל קידר, אוסמה סעדי וצבי קויש למשיבים. 17.12.01).
ע.פ. 1903/99 - אהרון חסין נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על הרשעה ברצח כאשר המערער נמלט ולא הופיע לדיון בערעור שכן בהמלטותו "ויתר על ערעורו" (הערעור נדחה בשל המלטותו של המערער).
המערער הורשע בעבירת רצח ועונשו נגזר, כהוראת החוק, למאסר עולם. המערער ערער על ההרשעה, אך לא התייצב לשמיעת הערעור. מסתבר כי בעת מתן גזר-הדין היה המערער משוחרר בערובה, והוא לא התייצב לריצוי עונשו, ומאז נעלמו עקבותיו. ימים ספורים לאחר הרשעתו התייצב המערער במשרדו של בא-כוחו וביקש כי יגיש ערעור על הרשעתו ברצח. ביום 19.3.99 הגיש ב"כ את הערעור. באותו יום כבר היה המערער בבחינת מי שנמלט מדינו. הערעור נדחה מחמת המלטותו של המערער.
הלכה היא משכבר הימים, שמערער אשר נמלט מן הדין, בימ"ש שלערעור לא ישמע לערעורו. טעם הדבר הוא, שבהימלטותו מן הדין כמו מעיד המערער על עצמו כי מוותר הוא על הערעור. טיעוניו של ב"כ המערער, רובם ככולם, נסבים על הרשעתו של המערער לגופה, שלגירסת באי-כוחו שגה בימ"ש קמא בהרשיעו את המערער בדינו. טענות אלו, יפות ככל שתהיינה, אינן כלל לענייננו. גם מי שסובר כי הורשע שלא בדין יכול לוותר על ערעור, ומשנקבע כי המערער ויתר על ערעורו - כדבר ההלכה; או, כי לא העלה טעם ראוי לאי התייצבותו לדין - כהוראת החוק - דין הערעור כי יידחה בלא לדון לגופם של דברים.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, אנגלרד. עו"ד איתן מעוז למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 27.12.01).
ע.פ. 5281/99 - מדינת ישראל נגד ראיד סווטי
*החמרה בעונש בעבירות של שידול לזנות וחיים על רווחי היצאנית (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשידול לעסוק בזנות, שידול למעשה זנות, סרסרות למעשי זנות, תקיפה וניסיון לחטיפה. על-פי העובדות שנקבעו פגש המשיב את המתלוננת במכון ליווי, שיכנע אותה לעקור לירושלים, שם הועסקה במכון עיסוי מסויים, נטל את הרווחים שהרוויחה באותו מכון ואף הכה אותה. המתלוננת הצליחה להימלט, וכאשר נפגשה באקראי עם המשיב שהיה בחברת אחד, תאיר סלימאן, ניסו השניים להכניסה למכוניתם, וסלימאן אף תקף אותה. כל זאת אירע בשנת 1996. בגזר-הדין, שניתן בחודש מאי 1999, התחשב ביהמ"ש המחוזי בזמן שחלף מאז ביצוע העבירה, בחרטתו של המשיב ובכך שבינתיים נשא אישה, וגזר עליו 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, וכן מאסר על-תנאי של 15 חודשים. המדינה ערערה על קולת גזר-הדין, ובתוך כך הספיק המשיב לרצות 26 ימי מאסר בעבודות שירות. הערעור על קולת העונש נתקבל.
בערעור הוגש תסקיר משלים של שירות המבחן ומתברר כי המשיב הסתבך בעבירות נוספות, ואף נפתח נגדו תיק במשטרה בשל תקיפת בת-זוגו והחזקת סם לצריכה עצמית.
השאלה היא אם ראוי הוא להחמיר בעונשו של המשיב לאחר שעברו שנים מספר מאז בוצעו העבירות, והתשובה היא חיובית. העבירות שעבר המשיב הן חמורות ביותר, וככלל, העונש ההולם עבירות אלה הוא עונש מאסר בפועל. יש ושיקולי שיקום עשויים לגבור על כלל זה, אך המשיב לא הראה, הגם שניתנה לו הזדמנות, כי אמנם חל בו שינוי שמצדיק לסטות מהכלל. בהתחשב בזמן שעבר מאז בוצעו העבירות ובכך שאין ממצים את הדין בערעור יועמד ענשו של המשיב על שנתיים מאסר בפועל ושנה על-תנאי.
(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד מוסטפא יחיא למשיב. 18.12.01).
בג"צ 10259/01 - גילה הרץ - חברת מועצת עירית ת"א נגד רון חולדאי ראש עירית ת"א ואח'
*דחיית בקשה לצו ביניים נגד דיון בתקציב עירית תל אביב (בקשה למתן צו ביניים - הבקשה נדחתה).
העותרת הינה חברת מועצת העיר. היא הגישה עתירה למנוע דיון במועצת העיר בתקציב הרגיל והבלתי רגיל לשנת הכספים 2002 שנועד ליום מתן החלטה זו, במסגרת ישיבת מועצה שלא מן המניין. העותרת טוענת לפגמים שונים בהגשת הצעת התקציב, חוסר בהירות, אי עמידה בזמנים וכיוצ"ב. במסגרת העתירה לצע"ת ביקשה המבקשת צו ביניים למנוע את הדיון. הבקשה נדחתה.
השאלות אותן מעלה העותרת בעתירתה ובבקשתה לצו ביניים הן אכן שאלות נכבדות. שאלות אלה אינן ענין טכני-פורמלי גרידא. הן משליכות על נוהלי עבודה ותפיסות תפקיד של נושאי תפקידים ברשות המקומית. עניינן בצורך במתן תשתית של נתונים, מבעוד מועד, לחברי המועצה אשר יאפשר להם לבחון באורח מושכל ורציני את ההצעות האמורות לקבוע את פניה של תכנית הפעילות השנתית של הרשות המקומית. מנגד, ניצבים טיעוני המשיבים בדבר אילוצים שונים הגורמים לאיחור ניכר בהגשת הצעת התקציב לדיון ולאישור, ועמדתם היא כי החומר שהוגש לחברים כולל בתוכו הסברים מספקים. בנסיבות הענין, הבקשה לצו ביניים הוגשה באיחור רב, כארבעה ימים לפני מועד הדיון במועצת העיר, כאשר לעותרת ידוע מזה זמן רב כי הצעות התקציב לא הוגשו בסדר הזמנים הקבוע בחוק. השיהוי הרב בהגשת הבקשה לצו ביניים אינו מאפשר ואף אינו מצדיק מתן צו כמבוקש בלא שיש סיפק לבחון את עמדות הצדדים בחינה יסודית. על כן יש לדחות את הבקשה לצו ביניים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מ. גלזנר לעותרת, עו"ד א. בן ארי למשיבים. 30.12.01).
ע.א. 8807/01 - משה גדושר נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בהחלטות דיניות שונות ושהוגשה לאחר שערעור המבקש כבר נדחה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ערעור ובקשה לפטור מהפקדת ערבון. המשיבים להודעת הערעור ולבקשת הפטור מערבון היו חברת בזק ובנק הפועלים. בהחלטתה פטרה הרשמת את המערער מחובת הפקדת ערבון ותחת זאת חייבה אותו בהפקדת ערבות צד ג' ובחתימת ערבות עצמית בסך 10,000 ש"ח. לאחר שהמערער הודיע כי אין באפשרותו למצוא ערב, חייבה אותו הרשמת בחתימת ערבות עצמית בלבד בסך 10,000 ש"ח תוך 10 ימים. המערער לא חתם על התחייבות עצמית כנדרש, והערעור נקבע לדחייה. ביום 22.10.01 הורתה הרשמת על דחיית הערעור בשל אי חתימת המערער על התחייבות עצמית. ביום 25.10.01 הגיש המערער בקשה
כי הרשמת תפסול עצמה מלדון בעניינו. הרשמת דחתה את בקשת הפסילה, מהטעם שהבקשה התקבלה לאחר שניתנה כבר החלטה המורה על דחיית הערעור. הערעור נדחה.
ראשית, המשיבה אינה צד נכון לערעור, שכן היא לא היתה צד להליך שהתנהל בביהמ"ש המחוזי, ואשר בגינו הוגשו בקשת הפסלות וערעור הפסלות. לפיכך, היה על המערער לצרף כמשיבים לערעור את המשיבים להליך שהתנהל בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. לגופם של דברים, בקשת הפסילה הוגשה ע"י המערער לאחר שביהמ"ש הורה על דחיית הערעור, ובנסיבות אלו - משההליך אשר בגינו הוגשה בקשת הפסילה בא לסיומו - לא היה מקום לדון בבקשה. למעלה מן הצורך יאמר, כי אף לגופו של עניין אין ממש בטענות המערער בבקשת הפסילה. עיקר טענות המבקש מופנה כנגד החלטות דיוניות שניתנו ע"י הרשמת, אשר הדרך לתקיפתן היא באמצעות ערעור ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות.
(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' לימור פלד למשיבה. 16.12.01).
רע"א 9020/01 - פרידה מן ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*דחיית בקשה למתן "ערובה אחרת" של שיעבוד נכס מקרקעין במקום הפקדת ערבון כספי בערעור (בקשה למתן ערובה אחרת בערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשות הגישו ערעור ובקשתן היא כי הערבון הכספי שעליהן להמציא לצורך הבטחת חיוב בהוצאות בערעור יומר בשעבוד נכס מקרקעין. הבקשה נדחתה.
אין בערובה המוצעת כדי לעמוד בדרישה כי ערבון יספק בטוחה זמינה ומהירה אשר תבטיח את הוצאותיו של המשיב, אם יפסוק ביהמ"ש הוצאות לטובתו בבקשת הרשות לערער. הליכי מימושו של נכס מקרקעין עשויים להיות דבר ממושך, ובכך יש כדי להכביד על גבייתו המהירה של חוב הוצאות אשר מובטח בנכס מקרקעין.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד אריאל הרשושנים למבקשות, עו"ד גב' רחל כרמי למשיב. 10.12.01).
ע.פ. 9302/01 - יאיר כרמל ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "לודים" ואח'
*דחיית בקשה לפסילת שופט שנומקה בהחלטות דיוניות והתבטאויות של השופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערים הואשמו בבימ"ש השלום ברמלה בעבירות בנייה שונות. ביום 28.10.2001 התקיים דיון בתיק ובמסגרת הדיון ביקש ב"כ המערערים לדחות את מועד הדיון בתיק. השופטת דחתה את הבקשה. ב"כ המערערים שב וביקש לשקול את עמדתו שנית והשופטת שבה ודחתה את בקשת הדחייה. השופטת העירה לב"כ המערערים כי סמכותה להטיל הוצאות על צד הגורם לדחיית הדיון ולעיכובו שלא לצורך, תוך שהיא משתמשת במילים "כפירות סרק". בעקבות התבטאות זו ביקש ב"כ המערער כי השופטת תפסול עצמה, בטענה כי יש בדברים שנאמרו כדי להצביע על "דעה קדומה כנגד הנאשמים". השופטת דחתה את בקשת הפסילה בציינה: "לא הבעתי דעה על המקרה שלפני... התייחסתי בדברי, לבקשות דחייה באופן כללי, ולאו דווקא לנאשמים שבפני." הערעור נדחה.
הלכה היא, שביהמ"ש "רשאי ואף מחוייב לנהל את ההליך השיפוטי... אין הוא מחוייב לעמוד מן הצד ולאפשר קיומם של הליכי סרק... המאריכים את הדיון שלא לצורך". כדי להביא לפסילתו של שופט יש להוכיח חשש ממשי למשוא פנים, או כי כלה ונחרצה עם השופט להשית עונש מסויים על נאשם היה ותוכח אשמתו. במקרה דנא דובר בהטלה אפשרית של הוצאות (בגין עיכוב הדיון), ולא בהצהרה בדבר העונש הצפוי לנאשמים אם יורשעו. עוד יוער, כי אין בעצם הטלת הוצאות כדי לעורר עילת פסלות. בהתבטאותה של השופטת, גם אם נקטה בלשון חריפה - אין כדי לעורר חשש למשוא פנים. עם זאת,
על ביהמ"ש להקפיד ולהתנסח זהירות, ולו על-מנת שלא לנטוע בלב הנאשם חשש כלשהו למשוא פנים. על ביהמ"ש לנהוג באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון איך עלולה הביקורת להתפרש בעיני הנוגע בדבר או בעיני הציבור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יצחק הוס למערערים, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 20.12.01).
בש"פ 9697/01 - עלי אבו סבית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות רכוש (התפרצויות וגניבות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ואדם אחר (להלן-"השותף") הואשמו ב-3 עבירות רכוש, שעניינן התפרצויות וגניבות. בימ"ש השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים בקבעו כי מעצרו נדרש להגנה על בטחון הציבור. כן ראה לנכון לאבחן בין עניינו של העורר לבין עניינו של השותף על רקע שוני בנתונים שונים המעמידים את שאלת מסוכנותו של השותף באור אחר מזה של העורר. על רקע אבחנה זו נעצר העורר כאמור ואילו השותף שוחרר בתנאים. הערר נדחה.
קיום חשש לביצוע עבירות בתחום הרכוש עשוי להוות עניין העלול לסכן את בטחונו של אדם או את בטחונו של הציבור אף כי אין תחום זה של עבירות כלול, כשלעצמו, בגדר אותם עניינים אשר אישום בגינם מקים חזקת מסוכנות. במקרה זה, נתקיימה עילת מעצר בעניינו של העורר בגין מסוכנותו נוכח החשש כי אם ישוחרר הוא עלול לחזור לביצוע עבירות רכוש ולסכן בכך את ביטחונו של הציבור. אשר לטענת אפלייה בין העורר לבין השותף - המדובר הוא באבחנה בין שונים ולא באפלייה בין שווים. למשיב ולשותף מיוחסות, אמנם, כל העבירות הכלולות בכתב האישום בהליך זה, אולם ישנו שוני ביניהם במספר מובנים חשובים: העורר בן 25 ואילו השותף בן 19; לעורר עבר פלילי קודם, לרבות עונש מאסר מותנה התלוי נגדו, אשר לא הרתיעו ולשותף אין עבר פלילי כלשהו; השותף סובל מבעיות רפואיות לא קלות ושירות המבחן תמך ללא סייג בשחרורו לחלופת מעצר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יוסי לין לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 11.12.01).
ע.א. 7959/00 - יחזקאל עזר ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה - חיפה
*היחס בין שתי הוראות המצויות בחוק התכנון והבניה לעניין פיצוי בגין פגיעה בזכויות בעל המקרקעין כתוצאה מהפקעת חלק מהמקרקעין (מחוזי חיפה - ה.פ. 389/00 - הערעור נדחה).
ערעור זה נוגע לזכויותיו ולמעמדו של בעל זכויות בקרקע שנפגעה כתוצאה מהפקעת חלק ממנה לצורכי ציבור לשם סלילת כביש. במרכז הערעור עומדת שאלת היחס בין שתי הוראות המצויות בחוק התכנון והבנייה, סעיפים 197(א) ו-190(א)(1) לחוק. השופט אנגלרד מנתח בהרחבה את שני הסעיפים הנ"ל והפסיקה הנוגעת להם ושעברה שינויים שונים, ומגיע למסקנה כי לפי כל המבחנים יש לשלול את תחולתו של סעיף 190(א)(1) לחוק בהתחשב בנסיבות העניין. הנשיא ברק והשופט ריבלין, בפסקי דין קצרים, קובעים כי ניתן להותיר לעת מצוא את ההכרעה בדבר הפרשנות הראוייה של סעיף זה, באשר לפי הנתונים במקרה דנא אין למעשה פגיעה של ממש ביתרת השטח שהופקע.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, ריבלין. עו"ד אריאל פלביאן למערערים, עו"ד יאיר אבני למשיבה. 24.12.01).
רע"א 7574/01 - ברוניה קמינסקי נגד עמית יועצים בע"מ
*דחיית בקשה בהוצל"פ לריבית של "הלנת שכר" על פיצויי פיטורין (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביה"ד האזורי לעבודה חייב את המשיבה לשלם למבקשת - בפס"ד שניתן על דרך הפשרה - פיצויי פיטורין בסך 4,599 ש"ח.
המבקשת פתחה בהליכי הוצל"פ נגד המשיבה וביקשה "להגדיל את הקרן בהתאם לחישוב ריבית של הלנת שכר". ראש ההוצל"פ נעתר לבקשה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת ראש ההוצל"פ. ביהמ"ש המחוזי סבר, כי פיצויי הלנה הם בגדר חיוב מהותי המתווסף לחיוב העיקרי וכי ניתן להוסיפם רק על דרך תיקון של פסק דינו של ביה"ד לעבודה, או על דרך של ערעור לפני ערכאת הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
פסק דינו של ביה"ד לעבודה ניתן על דרך הפשרה ואין להוסיף על החיוב שנפסק חיוב נוסף שלא הוטל בפירוש בפסה"ד. יודגש, לענין פיצויי ההלנה, שאין ביה"ד רשאי לחייב בהם את הנתבע, אלא אם נתבעו בפירוש. ניתן ללמוד מכך, שחיוב זה אינו בא מאליו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד הראל יריב למערערת, עו"ד גב' רבקה הדר למשיב. 26.12.01).
בש"א 7732/01 - עיריית טייבה נגד מוחמד ע. אלקאדר
*חיוב בהוצאות בבקשה להארכת מועד (בקשה לחיוב המערערת בהוצאות בהליך של בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המבקשת ביקשה הארכת מועד לצורך הגשת ערעור פסלות. הרשם נעתר לבקשה, לאחר שצויין בה כי ב"כ המשיב מותיר את העניין לשיקול דעתו. מבקשה שהוגשה מאוחר יותר ע"י המשיב עולה, כי ב"כ המשיב עמד, במגעיו עם המבקשת, על דרישתו להגיש תגובה לבקשת הארכה. דברים אלה לא מצאו ביטויים בבקשת הארכה, וברי כי לו היו מופיעים בה, לא היתה בקשה זו מתקבלת, כפי שהתקבלה, בלא קבלת תגובה מפורטת מאת המשיב. זאת ועוד, בבקשת הביטול שהגיש המשיב נטען - והדברים לא הוכחשו ע"י המבקשת בשום שלב מאוחר יותר - כי הצגת הדברים בבקשת הארכה לא היתה מדוייקת, מן הבחינה העובדתית, וזאת בהתייחס לעובדות מטריאליות לבקשה. דרך הילוכה של המבקשת, המשתקפת בתיאור לעיל, אינה הולמת את הנדרש מבעל דין, קל וחומר בעל דין שהוא רשות מקומית. על רקע זה, יש הצדקה לחייב את המבקשת בהוצאות המשיב בהליך הבקשה להארכת מועד.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד עוסמאת נסיראן למערערת, עו"ד אברהם ברדוגו למשיב. 28.11.01).
ע.א. 2036+2043/00+2035 - מוחי חג' יחיא נגד עיריית טייבה ואח'
*דחייה על הסף של ערעורים הנוגעים להסדר נושים לאחר שכבר שולמו כספים רבים במסגרת ההסדר (הערעורים נדחו על הסף).
הערעורים סבים סביב הסדר נושים שאושר לפי סעיף 233 לפקודת החברות בקשר לחובותיה של עיריית טייבה. הסעיף האמור הוחל בצו ע"י שר המשפטים לפי הסמכות הנתונה לו בסעיף 380(ב) לפקודה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות כנגד תקפו של הצו וניתן צו להקפאת הליכים. בסופו של דבר אושר הסדר נושים. בערעורים נטענו טענות כנגד החלטות שונות שניתנו בביהמ"ש המחוזי, החל לענין תקפו של הצו וכלה בצו ההקפאה וההליכים שהביאו להסדר הנושים. הערעורים נדחו על הסף.
דין הערעורים להידחות מבלי להידרש לגופו של הענין נוכח קבלת טענה טרומית של המשיבים. הסדר הנושים לא יכול היה לצאת לפועל ללא השקעת סכומים ניכרים ע"י המדינה. כ-900 נושים קיבלו כבר כ-73 מיליון ש"ח על חשבון חובותיהם ויתרת 28 הנושים אמורים לקבל את המגיע להם לפי ההסדר - כ-5 מיליון ש"ח. לא הוגשה בקשה לעכב את ביצוע ההסדר ובנסיבות אלה נוצר מצב בלתי הפיך שאינו מאפשר את קבלת הערעורים, אפילו היה בהם ממש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. 20.12.01).