תקציר סביר כרך נ"ח חוברת 16

ע.א. 3964+5551/97 - מדינת ישראל נגד יהודה אריה בורז'יקובסקי

*שיעורי פיצוי במקרקעין שהופקעו בירושלים ב-1968 ושיטות הפיצוי בפקודת הרכישה והחוק המתקן לעניין פיצויי הפקעה ופיצוי בגין דמי חכירה אבודים, ותחולת חוק הריבית על פיצויי הפקעה(מחוזי י-ם 129/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיב היה בעליה של חלקת מקרקעין בשכונת שמואל הנביא בירושלים (להלן: החלקה). חטיבת קרקע ובכללה החלקה, הופקעה לאחר מלחמת ששת-הימים, בהודעה שפורסמה ברשומות בתאריך 11.1.68. בפועל, הקרקע שהופקעה נרשמה על-שם מדינת ישראל רק בשנת 1984. בשנת 1995 הגיש המשיב תובענה נגד המדינה לקבלת פיצויים עבור שווי החלקה בשלמותה ביום ההפקעה בשיעור שקבע השמאי מטעמו, בתוספת פיצויים בשל אובדן דמי חכירה שנתיים, וכן הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה (להלן: חוק הריבית), החל ביום פרסום ההודעה ועד למועד התשלום בפועל. את דרישתו ביסס המשיב על סעיף 12 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הרכישה) המזכה את הבעלים לפיצויים במחיר השוק במועד ההפקעה, ועל סעיף 13(1) לפקודה המזכה את הבעלים בפיצויים בגין אובדן דמי חכירה שנתיים עד למועד התשלום בפועל. את דרישתו לשערוך ותשלום ריבית ביסס המשיב על סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (להלן: החוק המתקן), הקובע את הזכות להפרשי הצמדה וכן לריבית לא צמודה בשיעור %4 עד לתאריך 30.1.93, ומכאן ואילך לריבית צמודה בשיעור %1.5 - הכול על שווי הזכויות. אלא שבעניין זה טען הבעלים, כי זכאי הוא לריבית על פי חוק הריבית. המדינה טענה, כי הבעלים זכאי לתשלום בגין %75 משווי החלקה ביום ההפקעה, וכי מסלולי הפיצויים בחוק המתקן ובפקודת הרכישה הם חלופיים. כי במסלול על-פי פקודת הרכישה, שבו בחר המשיב בתבעו פיצויים בגין דמי החכירה האבודים, אין הסדרי הצמדה וריבית, וכי פיצויים אלה יש לחשב החל ביום תפיסת הקרקע בידי המדינה. עוד נטען, כי חוק הריבית אינו חל על המסלול הקבוע בחוק המתקן. זאת מכוח סעיף 6(ב)(3)(א) לחוק הריבית, הקובע שחוק הריבית לא יחול אם "נקבעה בחיקוק הוראה בדבר תשלום הפרשי הצמדה או סעד אחר, למעט ריבית, מחמת פיגור בתשלום".
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, בהחלטת ביניים, כי את דמי החכירה האבודים יש לחשב החל ביום פרסום ההודעה בדבר ההפקעה, וכי פיצויים אלה הם חלופיים להסדרי ההצמדה והריבית שנקבעו בחוק המתקן; וכי הפיצויים שלא שולמו במועד נושאים הפרשי הצמדה וריבית, על-פי חוק הריבית, עד למועד התשלום בפועל. בפסק-דינו קבע ביהמ"ש את שיעור הפיצויים, באופן חלקי, על קטעים מחוות-דעת שני שמאים - שמאי מטעם המשיב והשמאי הממשלתי - והפחית %25 מסכום הפיצויים בגין הפקעת החלקה, שהוא השיעור שניתן להפקיעו ללא תמורה על-פי סעיף 20 לפקודת הרכישה. ביהמ"ש המחוזי נמנע מלפסוק למשיב הוצאות-משפט, בציינו כי טענותיו נדחו בחלקן. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ג. ביני לביני, ובעוד הערעורים תלויים ועומדים, נפסק בע.א. 2405/91, 2912/93 פד"י נא(5) 23 (להלן: פס"ד הורוביץ), כי שיטות הפיצוי בפקודת הרכישה והחוק המתקן הינן חלופיות זו לזו וכי מי שקיבל פיצויי-הפקעה לפי החוק המתקן, אינו זכאי להוסיף ולקבל פיצוי בגין דמי-חכירה אבודים אף-הם. כן, נפסק שחוק הריבית איננו חל על פיצויי-הקרן של המקרקעין המופקעים או על דמי חכירה אבודים, ששולמו מכוח סעיפים 12 ו-13 לפקודת הרכישה. בפס"ד אחר שניתן בינתיים (ע"א 5546+6417/97 - סביר נ"ז 115 - להלן: פס"ד הולצמן) נפסק, כי "לאור עקרונות חוקתיים, שהתחזקו עם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו... הסמכות להפחית פיצויים בגין הפקעת קרקע לצורכי ציבור אינה חלה כאשר המגרש מופקע בשלמותו". לנוכח ההלכה שנפסקה בפס"ד הולצמן הסכימה המדינה לקבלת ערעורו של הבעלים, ככל שהוא נוגע להפחתת
הפיצויים בשיעור %25. כן חזרה בה המדינה מערעורה כנגד שיעור הפיצויים שנקבע ומטענתה כי המועד הקובע לחישוב הפיצויים בגין אובדן דמי חכירה הוא יום תפיסת הקרקע ע"י המדינה. המשיב, בסיכומיו, חזר וטען כנגד שיעור הפיצויים אך אין עילה להתערב בעניין שיעור הפיצויים המבוסס על אותם חלקים שבחוות-דעת השמאים שנתקבלו על-דעת ביהמ"ש. מאידך, לא היתה הצדקה שלא לפסוק הוצאות-משפט למשיב, שאולץ לפנות לביהמ"ש המחוזי בשל הצעת פיצויים נמוכה מטעם המדינה, גם אם לא זכה במלוא תביעתו.
ד. באשר לשאלה שהועלתה אם יש מקום לסטות מן ההלכות שנקבעו בפס"ד הורוביץ - פס"ד זה ניתן אך לאחרונה בהרכב מורחב. בגדרי פסה"ד התייחס ביהמ"ש העליון להשלכות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבו קבועה זכות הקניין, על התחיקה בסוגיית תשלום פיצויים בגין הפקעה. בקשה לדיון נוסף על פסה"ד נדחתה, בדנ"א 7453/97 (סביר נ"ב - 353). אכן, הפקעה ללא תשלום פיצוי שווה-ערך פוגעת בזכות הקניין במידה העולה על הנדרש, תוך פגיעה בשוויון. אלא שהתחיקה שכוחה נשמר אף לאחר חוק-היסוד, כוללת הוראות - ובמרכזן סמכות ההפחתה - המצמצמות את הפיצויים שלהם זכאי בעל הנכס המופקע. טענות המשיב, ככל שהוכרעו בפס"ד הורוביץ, נדחות איפוא. לעומת זאת, יש לקבל את טענת המדינה ולקבוע כי חוק הריבית אינו חל על דמי החכירה האבודים.
ה. אשר למועד קביעת שווי הנכס המופקע - פקודת הרכישה קובעת שאין להביא בחישוב הפיצויים עליית ערך בשל השבחה הנובעת מן ההפקעה, וכי יש לחשב את ערך הקרקע ביום פרסום ההודעה. ביום פרסום ההודעה רוכשת המדינה בעלות במקרקעין ובאותו מועד חייבת היא בתשלום פיצויים. משלא שולמו לבעלים הפיצויים ביום ההפקעה, זכאי הבעלים, על-פי החוק המתקן, להפרשי הצמדה וריבית. מבחינה זו זכותו של הבעלים שווה לזכות כל מוכר מקרקעין (להוציא שיעורי הריבית שהוגבלו בחוק המתקן). התוצאה היא שיש לבטל את הפחתת הפיצויים בשיעור של 25 אחוז כאמור לעיל; ולקבל חלקית את ערעורה של המדינה לענין תחולת חוק הריבית על דמי החכירה האבודים. כן יש לחייב את המדינה לשלם למשיב שכר-טרחת עורך-דין בערכאה הראשונה בסך 60,000 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד גב' טליה ששון ואיל ינון למערערת, עוה"ד משה שוב וגב' מרים דונין למשיב. 20.11.01).

ע.פ. 1578/99 - רמי ביטון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות זנות ואינוס וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. בחודש יולי 1997 הובאה צעירה מהונגריה לישראל, באמתלא שתועסק כרקדנית, ורק לפני עלייתה למטוס נאמר לה שהיא תועסק בזנות. על פי הנטען, נלקחה אותה אשה לחיפה, וכבר ביום המחרת הגיע לשם המערער אשר הוביל אותה לטבריה, שם החלה לעסוק בזנות עבור המערער ואביו. את כל האתנן ששולם למתלוננת נטל המערער, ולה ניתנה הרשות להותיר בידה רק את הסכומים ששולמו לה כתשר. בדרך האמורה יובאו לישראל שתי נשים נוספות, בחודש אוגוסט 1997, וגם הן הועסקו בזנות. ביחס לאחת מהן נטען, כי המערער גם אנס אותה. בעוד ההליכים באישומים האמורים מתנהלים, שוחרר המערער למעצר-בית, וגם בתקופה זו הוסיף להעסיק נשים בזנות, ואת אחת מהן הוא אף אנס. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של סרסרות למעשי זנות, שידול למעשי זנות, תקיפה, סחיטה באיומים, מעשה מגונה, אינוס
והפרת הוראה חוקית וגזר לו 11 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על-תנאי, וכן הוחלט לחלט ערבות בסך של 5000 ש"ח שניתנה ע"י המערער בבימ"ש השלום בטבריה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי פרט בהכרעת דינו מדוע החליט להעדיף את גירסתם של עדי המשיבה. עדויותיהן של המתלוננות היו שלובות בהודאה-חלקית של המערער עצמו, שבמרכז הגנתו עמדה הטענה כי למעשה היה עושה-דברו של אביו בלבד, ועל כן חלקו בפרשה מצומצם. את התיאור הזה קשה לאמץ לנוכח פעלתנותו הרבה של המערער בחודשים הרבים שנמשך עיסוקו בסרסרות.
ג. אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות רבות, בעיקר באלימות ואיומים, ונראה שכבר בשנת 1996 פנה לסרסרות בזנות. מאז עסק המערער בסרסרות ובשידול לזנות, בצדן של עבירות נוספות, רובן עבירות אלימות. מדובר במי שהפך את העבריינות לדרך-חיים, אלא שהפעם היו כרוכים בה גם יחס מבזה ומשפיל כלפי המתלוננות, וניצול גופן לעשייתם של רווחים ולסיפוק יצריו-שלו. אין ספק שהעונש שהושת על המערער אינו קל, אך הוא הולם את מסכת האירועים בגינה הורשע.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יוסף עאמר ועאדל דבאר למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 17.12.01).

ע.א. 7934/99 - רייזנר שושנה נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'

*תשלום תכוף" בתאונת דרכים אינו מפסיק מרוץ התיישנות בתביעת פיצויים(הערעור נדחה).

א. ביום 17.5.90 נהג המנוח צבי רייזנר במכוניתו, שבה נסעו אשתו ושלושת ילדיו. קרתה תאונת דרכים, שכתוצאה ממנה נהרג הנהג ואשתו וילדיו נפגעו. ביום 29.12.91 הגישה האלמנה, המערערת, בשמה, בשם שלושת הילדים הקטינים ובשם עזבון בעלה המנוח תביעות פיצויים כנגד המבטחת - המשיבה. התביעות הוגשו על יסוד עילות שונות: תביעת יורשים ותביעת תלויים; תביעות נפרדות של האלמנה והילדים כנפגעים פגיעה אישית בתאונה. לאחר זמן הגיעו בעלי הדין להסדר פשרה חלקי שלפיו "הנתבעת תשלם לתובעים... וזאת לסילוק סופי ומלא של תביעתם כתלויים ויורשים... אין באמור כדי לפגוע בתביעת התובעים בגין נזקי הגוף שלהם... והתביעה בעניין זה תשאר על כנה (או שתמחק ותוגש מחדש)... אשר ליתרת התביעה מבקשים הצדדים להגיע ביניהם להסדר... מתבקש ביהמ"ש... או, לחילופין, למחוק את יתרת התביעה בלי לפגוע בזכות התובעים להגישה מחדש". ביהמ"ש נתן להסדר הפשרה החלקי תוקף של פס"ד והוסיף כי הוא מוחק את תביעת התובעים כנפגעים בפני עצמם תוך כדי שמירת זכותם לתבוע נזקיהם בהליך נפרד וחדש.
ב. דא עקא, התביעה הנפרדת של הנפגעים הוגשה נגד המשיבה רק ביום 31.5.99, דהיינו, כ-9 שנים לאחר אירוע התאונה, ומעל ל-6 שנים לאחר פסה"ד שאישר את הפשרה החלקית. לתביעה החדשה צורפה כנתבעת גם חברת אבנר. החברות הנתבעות העלו טענת התיישנות כלפי תביעת האלמנה בתור נפגעת פגיעה אישית. המערערת טענה כי התשלום התכוף ששולם לה ע"י חברת הביטוח הוא בבחינת הודאה בקיום הזכות. התשלום האחרון נעשה ביום 24.1.93 ולכן יש למנות את תקופת ההתיישנות מתאריך זה, כך שטרם עברו 7 השנים של תקופת ההתיישנות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת ההתיישנות בציינו כי תשלום תכוף אינו ראייה להכרה בחבות או בנזק, אלא הסכמה לשלם תשלום תכוף עד שביהמ"ש יחליט אם הנתבע חייב בתשלום הנזק, אם לאו, ובאיזה סכום. הערעור נדחה.
ג. אין לראות בתשלום התכוף משום הודאה בקיום הזכות. התשלום התכוף הוא מעין סעד זמני המתבסס על הוכחה לכאורה בלבד, והחלטת ביהמ"ש בבקשה לתשלום תכוף לא תהווה מעשה בי"ד לגבי התביעה העיקרית. בנסיבות אלה אין לראות בעצם התשלום משום הודאה בקיום הזכות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד יחזקאל בייניש ויוספי לימוד למערערת, עו"ד גב' רונית חן למשיבים. 16.12.01).

בש"פ 9274/01 - מדינת ישראל נגד עמי ישי

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של סחר בנשים לצרכי זנות(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירות של סחר בבני אדם למטרות זנות, סרסרות למעשי זנות, תקיפה והחזקת סם לצריכה עצמית. לפי הנטען קנה המשיב אשה (להלן- "המתלוננת") תמורת כסף, העסיק אותה בזנות ואת האתנן, בניכוי חלקה, שלשל לכיסו. כמו כן הכה אותה משום שסרבה להופיע במופע סטריפטיז לפי דרישתו. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים, ונימוקו כי "הראייה היחידה המתייחסת לקנייה של המתלוננת ע"י המשיב היא דבריה כי הוא אמר לה שקנה אותה ולכן היא צריכה לעבוד עבורו". לדעת ביהמ"ש הודעה זאת "נחלשת" בשל תמיהות שונות ו"מצטיירת יותר תמונה של סרסרות לשם זנות מאשר עבירה של סחר בנשים". הערר נתקבל.
ב. העבירה של סחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן האכזריות וההשפלה שבניצול מיני ומן האימה שבסחיטה. בתוך עבירה זאת מובנים המורא והפחד שמטיל הסוחר על קורבנותיו - ואף על מעורבים אחרים במסחרו - בתקופת השעבוד; ואף אחרי שיצאו מעבדות לחירות. בעבירה זאת, כמו בעבירות מין, עומדת לפני ביהמ"ש, לעיתים קרובות, רק עדותו של הקרבן, שמולה עומדת עדותו של החשוד או הנאשם. לפיכך על ביהמ"ש, הדן במעצר חשודים או נאשמים בעבירה זאת, לשוות לנגד עיניו את אופייה המיוחד של העבירה ואת הצורך לבחון את הראיות מתוך התחשבות באופי זה ובקשיים שבחקירה ובהוכחה. לאחר עיון בחומר שהוגש עולה כי בידי התביעה ראיות שעוצמתן מספקת לכאורה להוכחת האשמה. עבירה זאת מקימה עילת מעצר בשל הסכנה שהנאשם ימשיך בפעילותו העבריינית; מעצם טבעה גם טבוע בה החשש שינסה לשבש הליכי משפט. סכנות אלה אי אפשר להפיג ע"י הגבלת תנועותיו של הנאשם, ואף לא ע"י חיובו בערובות כספיות.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' נעמי כץ לעוררת, עו"ד ישראל קליין למשיב. 7.12.01).

ע.א. 9546/01 - אליהו שלי נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'

*סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהתבטאויות השופט בקדם משפט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערער הגיש נגד המשיבות תובענה לפיצוי בגין גניבת רכבו ואבדן סחורה בהתאם לפוליסות הביטוח. בישיבת קדם המשפט הראשונה ביקש ב"כ המערער מביהמ"ש לדון בבקשה למחיקת כתב ההגנה ובקשתו נדחתה. בישיבת קדם המשפט השנייה עלה הנושא שוב ולטענת ב"כ המערער, השיב לו השופט: "אני מציע לכם לא להתעקש כל כך. אם חברות הביטוח לא מפצות, בדרך כלל יש סיבה. ב-%90 מהמקרים הן הצודקות והן הזוכות בהליך. ולכן תשקלו את תביעתכם". בישיבת קדם המשפט הבאה הטיח השופט בב"כ המערער - לטענתו - דברים קשים בנוגע לדרך בה הוא מנהל את ההליך, והשופט
סרב לבקשת ב"כ המערער כי הדברים יירשמו בפרוטוקול. בעקבות זאת הגיש המערער בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בתביעה. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, בקבעו כי אין בהתרחשות האירועים המתוארת בבקשת הפסילה - אף לו היתה נכונה - כדי להקים חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים בניהול המשפט, וכי עניינו של המערער נדון לגופו ללא דעה קדומה. הערעור נדחה.
ב. תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי קדם המשפט נועד לשם "בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין". הדברים שנטען כי נאמרו ע"י ביהמ"ש באשר לסיכויי התובענה של המערער - ואין צורך להכריע אם נאמרו הם אם לאו - אינם אלא דברים לכאורה, אשר נועדו לצורך ייעול הדיון, במסגרת הדיון בקדם המשפט. דברים אלה - אם אכן נאמרו - נאמרו בתחילתו של ההליך עוד בטרם נשמעו ראיות, ואין בהם להעיד כי "ננעל" לבו של ביהמ"ש לפני טענות המערער או להראות על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
ג. באשר להערות אותן השמיע ביהמ"ש - כבר נפסק בעבר כי "על ביהמ"ש לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון איך עלולה הביקורת לשמה, בנקודה הספציפית שלגביה היא מושמעת, להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני ביהמ"ש". יחד עם זאת, אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד רון סולקין למערער. 27.12.01).

ע.א. 9634/01 - הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נגד לאה קליין

*קבלת ערעור על סירוב פסילה כאשר מתנהלים שני משפטים בין בעלי הדין ובאחד מהם כבר פסק השופט וקיבל את גירסת הצד שכנגד(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

א. המשיבה הגישה נגד המערער תביעה לתשלום נזקים, אשר נגרמו לה לטענתה, עקב התרשלות המערער בכך שלא הודיע לה כי התקבל אצלו עבורה מסמך הקרוי "אישור השקעה", אשר על-פיו אושרו למשיבה זכויות לפנסיית שאירים מגרמניה. לטענתה, משלא הודיע לה המערער כי עליה להשקיע כספים אצל שלטונות הביטוח הסוציאלי הגרמני, בתוך שישה חודשים מיום קבלת "אישור ההשקעה", לא מימשה את זכותה לפנסיה. בתיק אחר הגישה חברה הקשורה עם המערער תביעה כספית נגד המשיבה, בשל הפרת התחייבות המשיבה לתשלום שכר טרחה בגין טיפול בהכרה בזכויותיה לפנסיה (להלן: התיק הראשון). המשיבה התגוננה נגד התביעה, בין היתר, בטענת קיזוז, שעניינה המנעות המערער מלהודיע לה במועד על הצורך בהשקעת כספים לצורך קבלת הפיצויים. שני התיקים נקבעו לדיון בפני השופט קידר.
ב. השופט דן בתיק הראשון, ולאחר שמיעת הראיות דחה את התביעה נגד המשיבה. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי אילו היתה המשיבה משקיעה את הכספים במועד, היא היתה זכאית לתשלומי רנטה רטרואקטיביים. ביהמ"ש קיבל את גירסת המשיבה כי לא ניתנה לה הודעה על המועד האחרון להשקעת הכספים, ודחה את עדותה של הנציגה מטעם המערער, כי נמסרה למשיבה הודעה מתאימה. ביהמ"ש קבע כי בכך גרם המערער למשיבה נזק, המתבטא באובדן תשלומי הרנטה הרטרואקטיביים, נזק אותו רשאית המשיבה לקזז כנגד שכר הטרחה הנתבע ממנה.
ג. בעקבות מתן פסה"ד בתיק הראשון, הגיש המערער בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בתביעה שהגישה נגדו המשיבה. בבקשתו טען המערער, כי מפסה"ד בתיק הראשון עולה באופן מפורש כי ביהמ"ש גיבש דעתו בעניין זכויותיה של המשיבה לקבלת קיצבה
לעבר, בעניין נזקיה עקב אובדן הזכויות ובשאלת התרשלותו של המערער. המערער טען כי מאחר שהשאלות העומדות לדיון בתביעת המשיבה נגד המערער הוכרעו בפסה"ד הראשון, בהתבסס על העדויות שהיו בפני ביהמ"ש, יקשה על ביהמ"ש לשנות את דעתו. מנגד טענה המשיבה, כי פסק דינו הראשון של ביהמ"ש הכריע בתביעה לשכר טרחה שהוגשה נגד המשיבה, וקביעותיו יחייבו כל מותב שיישב בדין בתובענה שבין הצדדים בבחינת "השתק פלוגתא". ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה והערעור על כך נתקבל.
ד. ביהמ"ש קבע ממצאים עובדתיים בפסה"ד הראשון. ממצאים אלה נוגעים במישרין לשאלה מרכזית הטעונה הכרעה בתובענה נשוא ערעור זה, והיא האם מסר המערער למשיבה הודעה בדבר השקעת הכספים לשם רכישת הזכות לקבלת תשלומי הרנטה הרטרואקטיביים. משקבע ביהמ"ש ממצאים עובדתיים חד משמעיים בשאלה זו, מבלי שדבריו סוייגו, ומשהעדים בשתי התובענות זהים, נוצר חשש אובייקטיבי כי ביהמ"ש גיבש דעה בסוגיה העומדת במרכז ההתדיינות שבין הצדדים בתובענה נשוא ערעור זה. אכן, חזקה על ביהמ"ש כי יפעל לפי מיטב שיפוטו והכרתו בבואו לשקול עתה את טענות הצדדים לגופן. אולם, כפי שכבר נאמר במקרה אחר (ע.א. 1933/97 - סביר נ' 100): "פעולתו זו של ביהמ"ש אינה בבחינת כתיבה על לוח חלק; הנסיבות החיצוניות מלמדות, כי החלטתו הקודמת של ביהמ"ש כבר נכתבה על הלוח וביהמ"ש נדרש עתה על-ידי המערערות למחוק את שכתב ולכתוב כתובת חדשה." במקרה זה, ביהמ"ש אף ציין בהחלטתו כי אם בתובענה הנוכחית יובאו בפניו אותן עדויות באשר לאותה מסכת עובדות בה דן בתיק הראשון, אין מקום כי יינתנו החלטות או קביעות שונות. בנסיבות אלו, מוטב שהתיק יישמע בפני שופט אחר.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד איתן סגל למערער, עו"ד מיכאל דותן למשיבה. 27.12.01).

ע.א. 9701/01 - רשות העתיקות נגד קיטל נכסים בע"מ

*סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שלשופט היו בעבר דין ודברים עם המערערת וכי בהתבטאויותיו ביסס את עמדתו המשפטית(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המשיבה הגישה נגד המערערת תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין הוצאות ונזקים שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות דרישתה הבלתי חוקית של המערערת כי המשיבה תממן את ביצועה של חפירת הצלה ארכיאולוגית. במסגרת הדיון בתובענה התקיימו שלוש ישיבות קדם משפט. בישיבת קדם המשפט הראשונה יידע השופט את הצדדים כי היה מעורב לפני כעשר שנים, בשם רעייתו, בדין ודברים עם המערערת, אשר דרשה מרעייתו סכום מסויים עבור עבודות פיקוח במגרש שבבעלותה. כך גם טיפל במסגרת עבודתו כעורך דין בתיק מסחרי שהיה קשור עם המערערת. ב"כ המערערת ביקש להפסיק את הדיון על מנת שיוכל לשקול אם לבקש את פסילת ביהמ"ש. לאחר התייעצות, הודיע לשופט כי אינו מבקש את פסילתו. בהמשך הדיון העלה השופט הצעת פשרה, במסגרתה הביע ביהמ"ש את דעתו הלכאורית בשאלת תחולתו הרטרואקטיבית של פס"ד שניתן ע"י בג"צ בעניין אחר בו היתה מעורבת המערערת (להלן: בג"ץ דנקנר), בו נקבע כי המערערת אינה רשאית להטיל את עלות חפירות ההצלה על יזמים ועליה לשאת בעלויות אלה בעצמה.
ב. בתום ישיבת קדם המשפט השלישית ביקשה המערערת כי השופט יפסול עצמו, בטענה כי במהלך הדיונים הסתבר לה כי לשופט עמדה קדומה ושלילית נגדה וכי ביהמ"ש כבר גיבש עמדתו בסוגיות העומדות לדיון. את טענתה ביססה המערערת על שני אדנים: האחד, המגעים שהיו בעבר לשופט עם המערערת; השני, נעוץ בעובדה שביהמ"ש הביע באופן חד משמעי את עמדתו בשאלת תחולתו של בג"ץ דנקנר, ובכך למעשה חרץ את
גורלה של סוגייה משפטית מרכזית שהתעוררה בתיק. השופט דחה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
ג. חלק מההתבטאויות אותן מייחסת המערערת לשופט הועלו לראשונה בערעור ולא נטענו במסגרת בקשת הפסילה ומטעם זה אין מקום להזקק להן. מכל מקום, גם אם הדברים נאמרו ע"י השופט במסגרת נסיונותיו להביא את הצדדים לידי פשרה, הרי שאין בהם כדי להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, במחלוקת הצדדים. תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי קדם המשפט נועד לשם "בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין". הדברים שיוחסו לשופט - ואין צורך להכריע אם נאמרו - אינם אלא דברים לכאורה, אשר נועדו לצורך ייעול הדיון, במסגרת הדיון בקדם המשפט. ביהמ"ש הביע עמדה לכאורית בלבד בשאלה משפטית המתעוררת בתובענה, מבלי שהכריע בשאלה זו ומבלי שהכריע באופן ספציפי במחלוקת בין הצדדים בתיק.
ד. כך גם אין בעובדה כי לפני למעלה מעשר שנים ניהל השופט בשם אשתו דין ודברים עם המערערת, כדי להביא לפסילתו. ראשית, משבחרה המערערת שלא לבקש את פסילת השופט מטעם זה - עליו נודע לה כבר בישיבה הראשונה - הרי שלא היה מקום להעלות טענה זו בתום הישיבה השלישית. לגופם של דברים, אין במגעים אלה, אשר התנהלו לפני זמן רב, כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יורם בר סלע למערערת. 20.12.01).

בש"פ 9731/01 - סלאח חבישי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות בעלות אופי בטחוני ודתי שעניינן קשירת קשר לחטוף יהודים ומנהלי מכוני ליווי(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בקשירת קשר עם אדם נוסף (להלן - "השותף") לחטוף ולפגוע בחיילי צה"ל יהודים ודרוזים, וכן לפגוע במנהלי מכוני ליווי ובנשים העובדות שם. לצורך קידום התכניות האמורות ניסו העורר ושותפו להשיג אמצעי לחימה, והעורר אף לקח מבן משפחתו אמצעי לחימה שונים והסתירם בביתו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר בעבירות חמורות ביותר וכי מתקיימת עילת מעצר, ונוכח מסוכנותו של העורר המשתקפת מהמעשים המיוחסים לו, אין מקום לחלופת מעצר. הסניגור טוען כי טעה בימ"ש קמא בכך שאף שמצא כי קיימת חלופת מעצר ראוייה, הרי לאור מה שסבר כהלכה מטעם ביהמ"ש העליון בבש"פ 4121/01 (סביר נ"ז- 105), אין לשחרר העורר בתנאים מהטעם בלבד כי מדובר בעבירות בעלות אופי בטחוני. על פי הטענה, אין חזקה חלוטה כי מי שמיוחסת לו עבירה בטחונית אין לשקול לגביו כל חלופה, ומאחר שבמקרה זה נקבע כי חלופה שהוצעה הינה מתאימה יש לפעול על פי קביעה זו ולשחרר את העורר בתנאים. הערעור נדחה.
ב. אכן, אין חזקה חלוטה השוללת בכל מקרה שחרור בחלופת מעצר כאשר מדובר בעבירות בעלות אופי בטחוני. בכל עבירה באשר היא, ועבירות בטחוניות בכלל זה, יש לשקול האם קיימת חלופת מעצר ראוייה. הליך בחינת קיומה של עילת מעצר ובירור התאמתה של חלופת מעצר מיוחדים לכל מקרה לגופו ומחייבים שיקול פרטני מענין לענין, אף כי עשוי להסתמן קו מאחד באופן הפעלת שיקול הדעת בין מקרים שונים המסווגים לאותה קטיגוריה של עבירות, כמו למשל עבירות רכוש, עבירות אלימות, עבירות סמים או עבירות בטחוניות. בענייננו, סוג העבירות המיוחסות לעורר, על רקע אמונתו הדתית והאידיאולוגית שלא הוכחשה, מעמידים את מסוכנותו ברמה כה גבוהה עד כי נשללים הבטחון והוודאות הנחוצים ברמה הנדרשת כדי לאפשר החלת חלופת
שחרור. המדובר בתכנון קשר מורכב לבצע מעשי הרג בחיילים ישראליים ובבני אדם הקשורים למכוני ליווי וכן לסכן חיי אדם בהשלכת אבנים על מכוניות ישראליות הנוסעות בכביש. ליישום תכנון זה נעשו גם צעדים ממשים של אגירת אמצעי לחימה, וכל אלה על רקע אמונה דתית וככל הנראה גם ממניעים לאומניים. קשה לבטוח בעורר וליתן בו אימון כי יימנע מלהמשיך ולתכנן ביצוע עבירות דומות אם ישוחרר בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' חנא בולוס למבקש, עו"ד דוד זכריה למשיבה. 16.12.01).

בש"פ 9861/01 - מדינת ישראל נגד יחיאל בן סלח וטרי

*ביטול "צו אישפוז זמני" לפי סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, בדיון על מעצר עד תום ההליכים, באשר צו לפי סעיף זה ניתן להוציא רק במהלך המשפט(הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם בעבירות שונות והמדינה ביקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי (השופט גורפינגל) דחה את הבקשה והוציא נגד המשיב "צו אישפוז זמני", שלא במסגרת צו מעצר, לפי סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש. העוררת טוענת כי טעה ביהמ"ש משהוציא צו אישפוז זמני במסגרת סעיף 15, דבר אשר מונע, נכון לעת זו, יכולת לנהל את משפטו של המשיב לגופו. לטענתה, בנסיבות העניין, היה על ביהמ"ש ליתן צו מעצר, עם אפשרות שהמעצר יהיה בבית חולים לחולי נפש או באגף הפסיכיאטרי של בית הסוהר, כאמור בסעיף 16. לאחר מכן התקיים דיון ראשון במשפט המשיב לגופו בפני הרכב אחר (השופט שוהם), ובדיון זה קבע ביהמ"ש כי משהוצא צו אישפוז על פי סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, ולא ניתנה החלטה אחרת במסגרת עיון חוזר או במסגרת ערר לערכאה גבוהה יותר, אין מקום לנהל את הדיון העיקרי במשפט לגופו. נוכח החלטה זו פנתה המדינה לביהמ"ש המחוזי (השופט גורפינקל) וביקשה לתקן את ההחלטה המקורית באופן שינתן צו מעצר נגד המשיב וצו אישפוז לפי סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש. ביהמ"ש דחה את בקשת המדינה וקבע כי הצו שנתן הינו במסגרת סעיף 15(א) לחוק אלא שמאחר ובירור מצבו הנפשי של המשיב טרם הושלם יש לראות את הצו כזמני עד לתום בירור הענין. הערר נתקבל.
ב. החוק לטיפול בחולי נפש מבחין בין אישפוז כפוי המתבצע במערכת "האזרחית" לבין אישפוז במסלול פלילי העוסק בחשוד, עצור או נאשם בהליך פלילי. באישפוז הכפוי אגב הליך פלילי קיימים שלושה מצבים אפשריים: אישפוז אדם חשוד; אישפוז עצור (בין כנאשם ובין טרם-אישומו); אישפוז נאשם. אשר לחשוד, קובע סעיף 17 לחוק כי ביהמ"ש רשאי לצוות כי יבדק בדיקה פסיכיאטרית שלא בתנאי אישפוז כדי לקבוע אם הוא חולה ואם הוא מסוגל לעמוד לדין; אשר לנאשם שביהמ"ש הורה על מעצרו, בין מעצר לצורך חקירה ובין מעצר עד תום ההליכים על פי סעיף 16 לחוק, רשאי ביהמ"ש לצוות שמעצר זה יהיה בבית חולים או באגף הפסיכיאטרי של בית הסוהר. סמכות זו נסבה על אותם מקרים בהם אדם עצור בתנאי מעצר רגילים שאינם הולמים את מצבו הנפשי-רפואי; אשר לנאשם אשר הועמד לדין פלילי ומשפטו מתנהל, וסבר ביהמ"ש כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין עקב היותו חולה, מוסמך הוא לצוות על אישפוזו או על העברתו לקבלת טיפול מרפאתי (סעיף 15(א) לחוק). החלטת בימ"ש הדן במשפט לגופו, המורה לאשפז אדם בשל אי מסוגלותו לעמוד למשפט הינה החלטה סופית המסיימת את ההליך הפלילי בעניינו.
ג. בענייננו, ניתן צו אישפוז לגבי המשיב, אשר תואר כ"צו אישפוז זמני" מכח סעיף 15(א) לחוק, אלא שצו זה איננו נופל לאף אחת מן הקטיגוריות המוכרות בחוק. הצו לא ניתן במסגרת סעיף 17, משאין מדובר בחשוד שטרם הוגש נגדו אישום, אלא בנאשם שהוגש נגדו כתב אישום. הוא גם לא ניתן במסגרת סעיף 16 לחוק, שכן לא
הוצא נגד המשיב צו מעצר ולכן לא ניתן להורות על אישפוזו במסגרת זו, צו האישפוז הזמני אשר ניתן במסגרת הליך המעצר אינו יכול להיכנס גם לגדרו של סעיף 15 משלא ניתן במסגרת המשפט גופו. לפיכך פתוחה הדרך בפני ביהמ"ש המחוזי הדן במשפט לגופו לבחון במסגרת סעיף 15 את שאלת מסוגלותו של המשיב לעמוד לדין ואת שאלת אחריותו הפלילית לאור מצבו הנפשי, ולהכריע בכך בהתאם לנתונים שיובאו בפניו, ובכלל זה גם לקבוע האם מצבו הנפשי מחייב אשפוז.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד ירון פורר למשיב. 25.12.01).

בש"פ 9878/01 - מדינת ישראל נגד זכריה עמרם

*ביטול הוראה על שחרור בערובה בעבירה של רצח שנומקה בהיעדר ראיות לכאורה לצרכי המעצר עד תום ההליכים(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם ברצח בכוונה תחילה של אשתו ובתו. המדינה טוענת כי בידיה תשתית של ראיות לכאורה העונות על הצורך הנדרש בהליך מעצר עד תום ההליכים. מנגד טוענת הסניגוריה כי הראיות לכאורה אינן בעלי עוצמה מספקת כנדרש לצורך מעצר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אף שאין עדות ישירה הקושרת את המשיב לארועים, יש בראיות הנסיבתיות כדי לקשור את המשיב למעשים המיוחסים לו. עם זאת מצא כי עלו סימני שאלה מרובים אשר לא כולם נחקרו עד תום, שיש בהם כדי להחליש את עצמת הראיות המפלילות וכדי להצדיק את שחרור המשיב בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
ב. אמות המידה לבחינת טיבן של ראיות לכאורה לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים גובשו בפסיקה לאורך השנים. ראייה לכאורה בעלת פוטנציאל ראייתי כזה אשר קיים לגביה סיכוי סביר שתהפוך בסוף ההליך לראייה רגילה אשר על פיה בלבד או ביחד עם ראיות אחרות ניתן להרשיע את הנאשם, ממלאת את הדרישה הראייתית לצורך הליך המעצר. ניתן לסווג ראייה כראייה בעלת פוטנציאל ראייתי כזה, גם מקום שישנן סתירות בגירסאות עדים, או מקום שעולות שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן, ואפילו מעלות הן שאלות העשויות לעורר ספק סביר באשמת הנאשם. קיומו של ספק סביר עכשווי אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי. שונה הדבר כאשר נילווה לראיות בשלב הראשון פגם מהותי מובנה אשר כונה בידי ביהמ"ש "פגם גנטי", אשר סביר להניח כי לא יוסר במהלך המשפט.
ג. בענייננו, נתקיימה תשתית לכאורית של ראיות הטומנת בחובה פוטנציאל ראייתי אשר בסוף המשפט יוכל לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אין פירוש הדבר שלא עולות אי התאמות מסויימות או תמיהות ושאלות בנושאים שונים אשר יהיה צורך ללבנם במהלך המשפט. אולם לא דבק בראיות "פגם גנטי" המקעקע את התשתית הראייתית או אף מחלישה במידה כזו עד כי אין לראות בה תשתית לכאורית מספקת לצורך הליך מעצר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' אורלי בן ארי לעוררת, עו"ד אבי חימי למשיב. 31.12.01).

בג"צ 1656/00 - חברת אלמנאר לפיתוח והשקעות בע"מ נגד שר האוצר אברהם שוחט(העתירה נדחתה).

*החרמת כספים שהיו בחשבון חברה שהוכרזה כהתאחדות בלתי מותרת והועברו לגוף אחרא. שר הביטחון הכריז ביום 20.5.1998 על חברת "בית אלמאל... בע"מ" (להלן: חברת אלמאל) כהתאחדות בלתי מותרת. משהוכרזה כך, וכהוראת תקנה 84 לתקנות ההגנה, הוחרמו כל נכסיה לאוצר המדינה. העותרת כרתה קודם ההכרזה הסכם עם חברת אלמאל, ולפיו העבירה לאלמאל מיליון דולרים להשקעתם לעשיית רווחים. חודשים מספר לאחר הכרזתה של חברת אלמאל כהתאחדות בלתי מותרת, נתגלה כי לאחר ההכרזה הועברו
מיליון דולרים מחשבונה של חברת אלמאל לחשבונה של העותרת. בעקבות גילוי זה נצטווה הבנק בו ניהלה העותרת חשבון, להעביר את החזקה בשליטה בחשבון העותרת לידי משטרת ישראל, והכל לעניינם של אותם מיליון דולרים. טענת העותרת היא כי כספים אלה כספיה הם, שכן הכספים לא ניתנו לאלמאל כהלוואה כטענת המשיב אלא להחזקה בנאמנות והבעלות בכספים לא עברה מן העותרת לחברת אלמאל. העתירה נדחתה.
ב. היועצת המשפטית למשרד האוצר, שהמליצה על החרמת הכסף בנימוק שהועבר לאלמאל כהלוואה ולא בנאמנות, עיינה בהסכם ההלוואה ובחומר חסוי שהועמד לרשותה. שר האוצר ביקש להסתמך גם בבג"צ על אותו חומר חסוי, ולעניין זה חתם השר על תעודת חיסיון לגבי אותו חומר. שתי מסקנות עיקריות נלמדות לכאורה מן הראיות החסויות: האחת, כי קיימות ראיות לכך שהעיסקה שנכרתה בין העותרת לבין חברת אלמאל היתה, עיסקת הלוואה ולא עיסקת הפקדה בנאמנות; והשנית, כי עוד לפני כריתת העיסקה האחרונה בין העותרת לבין חברת אלמאל, ידעו מי מחברי הנהלתה של העותרת, אודות קשריה של חברת אלמאל לארגון החמאס. ב"כ העותרת, טוען כי נעשה למרשתו עוול בכך שההחלטה נתקבלה, בין השאר, על יסוד חומר חסוי אשר לא ניתן לו לעיין בו. לטענתו נוגד הדבר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. טענה זו קשה לקבל. הכל מסכימים כי הכסף שהוחרם היה ברשותה של חברת אלמאל, וכי במהלך הדברים הרגיל רשאית היתה המדינה להחרימו. משבאה העותרת בטענה כי הכסף כספה הוא ממילא עליה נטל להוכיח את טענתה, שהרי היא בבחינת המוציא מחברו.
ג. אשר לכך שבג"צ סמך, בין השאר, על החומר החסוי, הרי הוא עיין בחומר החסוי לבקשת בא-כוח העותרת, ומשעשה קשה להבין את קובלנת העותרת. ואולם עיקר הוא במסקנה כי המדובר היה, לאמיתם של דברים, בהסכם הלוואה שנערך בין העותרת לבין חברת אלמאל, ומסקנה זו נסמכת במידה רבה גם על חומר הראיות הגלוי, חומר ראיות אשר בא-כוח העותרת יודע עליו היטב ואשר נודע לו משקל רב.

(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' בייניש. עו"ד אביגדור פלדמן לעותר, עו"ד שי ניצן למשיב. 7.12.01).

רע"א 2547/00 - אמיר ואסתר נעימי נגד בנק למסחר בע"מ

דחיית בקשה לסעד זמני נגד המשך הליכי מימוש משכנתא על דירת מגורים כאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת הנושה. דחיית טענה שהמשכנתא הוגבלה בסכום כאשר הדבר לא בא לידי ביטוי במסמכי המשכנתא(הבקשה נדחתה).

א. המבקשים הינם בעלים של בית בירושלים, המשמש למגוריהם. ביום 3.4.91 שיעבדו את זכויותיהם בדירה לטובת המשיב להבטחת סכום שיגיע לבנק מחברות מסויימות ומהממשכנים עצמם, וזאת ללא הגבלת סכום. ב- 25.10.99 פתח הבנק בהליכי הוצל"פ למימוש השעבוד על הדירה לצורך גביית החוב שעמד אז על 2.5 מליון ש"ח. המבקשים הגישו תביעה לסעד הצהרתי כי על הבנק לממש קודם שעבוד שהוטל על חנות לצורך הבטחת חובות החייבים. עוד התבקש ביהמ"ש להצהיר על המשכנתא כמוגבלת בסכום של 100,000 דולר. לטענתם, עובר לרישום המשכנתא הובטח להם כי השעבוד על בית המגורים הינו פורמלי גרידא, וכי המשכנתא על הבית תוגבל ל- 100,000 דולר אף שיירשם במסמך השעבוד כי היא אינה מוגבלת בסכום על מנת לחסוך את הביול. עוד נטען כי שווי החוב נמוך בהרבה מהנטען ע"י הבנק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני לגבי המשך הליכי מימוש המשכנתא. הוא ניתח בפירוט את סיכויי התביעה והגיע למסקנה כי הסיכויים להצלחת התביעה אינם טובים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבחן העיקרי לצורך מתן צו מניעה זמני נעוץ בסיכוייה של התביעה העיקרית וצדק בימ"ש קמא בהחליטו כי לטענות המבקשים אין סיכויים טובים להצלחה. אשר לטענה כי הובטח למבקשים כי נכס אחר אמור להיות משועבד בשעבוד ראשון קודם לשעבוד על דירתם - טענה זו לא נתבססה, ולו לכאורה, בראיות. ההיפך מכך: הראיות שהובאו הפריכו, לכאורה, טיעון זה, משמדובר בעדויות בעל פה שהגיונן וסבירותן מוקשות, הסותרות מסמכים בכתב ודברים מפורשים הכתובים בשטר המשכנתא. מסקנה זו מתחזקת נוכח קיום פרקטיקה בנקאית מוכרת אשר במסגרתה נוהגים להעלות על הכתב את עיקרי תנאי המשכנתא ובוודאי כך אם מדובר בתנאים חריגים. כל רישום כזה לא נעשה.
ג. הוא הדין באשר לטענה כי המשכנתא הוגבלה לסכום של 100,000 דולר, אף שדבר בענין זה לא נרשם במסמך המשכנתא. מוכרת בפרקטיקה הבנקאית האבחנה בין משכנתא מוגבלת בסכום לבין משכנתא שאינה מוגבלת בסכום, ומקום שהצדדים בוחרים בחלופה המוגבלת בסכום, מוצא הדבר את ביטויו המפורש בהסכם השעבוד. בענייננו צויין במפורש במסמכי השעבוד כי מדובר בחוב שאינו מוגבל בסכום. אשר למאזן הנוחות - אילו היה סיכוי טוב לתביעה העיקרית היה מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים באשר מדובר במימוש שעבוד על בית מגוריהם. אולם, כאשר סיכויי התביעה קלושים, יקשה להחיל את עקרון מאזן הנוחות.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 5.12.01).

ע.א. 2798/00 - המגן חברה לביטוח בע"מ נגד ארגונית הפקת אירועים... בע"מ ואח'

פירוש תחולתה של פוליסת ביטוח שהוצאה לחברה שאירגנה את המכבייה שבמסגרתה התמוטט גשר על נחל הירקון. הוצאות משפט(הערעור נדחה פרט לעניין ההוצאות).

א. בגדר אירועי המכביה שנתקיימה בחודש יולי 1997, התמוטט גשר שנבנה על נחל הירקון. כתוצאה מכך נפצעו 75 משתתפים במכביה וארבעה נהרגו. בעטיה של התאונה הוגשו תביעות פיצויים נגד כל המעורבים בארגון המכביה ובבניית הגשר, שהדיון בהן אוחד. הנתבעים לא כפרו בכך שמי מהם אחראי לאירוע התאונה, והמחלוקת סבה סביב השאלה מי מהם חב. התובענה הוגשה גם נגד המשיבה הראשונה (להלן: "אירגונית") ושניים ממנהליה. אירגונית שלחה הודעת צד ג' אל המערערת (להלן: "המגן") והיה מוסכם על בעלי הדין שיראו את כל הנתבעים כמי ששלחו הודעת צד ג' להמגן. השופט קבע שהמגן חבה כלפי אירגונית וכלפי נתבעים אחרים. המגן חוייבה לשלם לאירגונית את הוצאות ההליך בסכום של 100,000 ש"ח. עוד קבע השופט כי המגן תשלם לכל התובעים "הוצאות בסכום של 600,000 ש"ח ולכל אחד ואחד משאר בעלי הדין בתובענות ובהודעות היא תשלם הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח להיום". הערעור על החיוב כמבטחת נדחה ועל דרך פסיקת ההוצאות נתקבל.
ב. הגדרת המבוטח בפוליסה לענין אחריות של צד שלישי כוללת את אירגונית ואת קבלני המשנה שלה ועובדיהם. טענתה המרכזית של המגן היא שהיא לא נטלה על עצמה חבות הקשורה להתמוטטות הגשר. טוענת המגן: "אנו ביטחנו את אירגונית לפי הפוליסה... לגבי תפאורות במות ומופעים; לא ביטחנו אותה לגבי גשרים; אירגונית אינה בנאית של גשרים... לפיכך פטורים אנו מתשלום תגמולי ביטוח בגלל התמוטטות הגשר". אכן, אילו עמדה הפוליסה במערכת היחסים שבין אירגונית לבין המגן כפוליסה המבטחת אירוע בודד, היה משקל רב לטענותיה של המגן שהגשר לא היה מבוטח. אך מעדותה של סוכנת הביטוח מתברר שהקשר בין אירגונית לבין המגן התקיים כבר כשלושה עשורים.
כוונת בעלי הדין היתה לבטח את המופע כולו, בין אם הוא כולל גשר ובין אם לאו, והמגן מעולם לא ייחסה חשיבות לפרטים. חרף ראיות לסתור קיבל ביהמ"ש את עדותה של סוכנת הביטוח ונתן פרשנות מרחיבה לביטויים בפוליסה שתיארו את המטלות שאירגונית נטלה על עצמה במסגרת הפרוייקט הנדון. בכך אין עילה להתערב.
ג. אשר להוצאות - אין להתערב בחיוב ההוצאות בסכום של 100,000 ש"ח שהמגן חוייבה לשלם לאירגונית. לעומת זאת, אין זה ברור כלל כיצד נקבע בפסה"ד שיעור ההוצאות בסכום של 600,000 ש"ח "לכל התובעים" וחיוב ההוצאות "לכל אחד ואחד מבעלי הדין בתובענות ובהודעות" בסכום של 10,000 ש"ח. בענין זה יחזור הענין לביהמ"ש המחוזי על מנת שיפסוק בצורה מדוייקת מיהם התובעים הזכאים להתחלק בסכום של 600,000 ש"ח וכן מיהם "שאר בעלי הדין" הזכאים לתשלום הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח כל אחד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, א. לוי. עו"ד חיים קליר למערערת, עוה"ד גב' ורד פרי, צבי טהורי, איתן גרטש, שלמה פרידלנדר, איתן לדרר, גד נשיץ, גיל עטר, גבריאל ראובינוף, רן זינגר, ישראל גירון, חיים מנדלבאום ואהוד שטיין למשיבים השונים. 30.12.01).

בש"פ 9741/01 - אנדרי זימה ואיגור ניסנבוים נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות ושוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העוררים הואשמו בביצוע בצוותא עם עוד חמישה אנשים של מעשי אלימות ושוד במרכול בקרית חיים. הם הגיעו למקום בלילה ויחד עם שותפיהם תקפו את המוכר במכות באלה על ראשו וכן היכו אדם אחר שנכח במקום. אנשי הקבוצה השתוללו, שברו חפצים שונים והשליכו סחורה על הרצפה תוך שזרעו הרס רב מסביב. כן גנבו מהקופה 5,000 ש"ח. בדונו בבקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים, קבע ביהמ"ש המחוזי כי מצויות ראיות לכאורה לביסוס מעורבותם של העוררים באירוע האלים שביצעה הקבוצה במרכול. עם זאת, ראה קשיים בביסוס הרשעה בעבירת שוד. כן העלה ביהמ"ש את האפשרות כי מדובר בפעולה של "חיסול חשבונות" שלא היתה מיועדת בהכרח לגניבת כספים. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נתקבל.
שני עניינים חשובים אינם עולים בבירור מחומר הראיות: האחד - האם אמנם נלקח כסף מהמקום, והאחר - מה היה המניע למעשה - האם שוד או שמא פעולה של "חיסול חשבונות" עם בעלי המקום. בעניינים אלה רב עדיין הנסתר על הנגלה. עם זאת, מדובר בשני עוררים צעירים בסביבות שנות העשרים לחייהם, אשר שניהם נעדרי עבר פלילי. לא ניתן לשלול אפשרות כי מדובר מבחינת העוררים באירוע חד פעמי וחריג. שחרור בחלופת מעצר הנו הכלל והמעצר הנו החריג. לכן, מקום שעשוייה להימצא אפשרות כי השחרור בערובה ישיג את מטרת המעצר ויענה בדרך הולמת לאינטרס הציבורי גם לגבי נאשם שמסוכנותו הוכחה, יש למצות בדיקתה של אפשרות זו, וכך יש לעשות גם במקרה זה. בנסיבות אלה יש מקום לשקול חלופות מעצר לגבי העוררים ולצורך כך נדרשים תסקירי מעצר אודותם שיוגשו ע"י שירות המבחן.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שרון נהרי לעוררים, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 13.12.01).

בש"פ 9750/01 - שמעון רוזוליו נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה ואיומים במהלך של תיגרה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בכך שתקף את המתלונן וגרם לו לחבלות גופניות ממשיות. מספר שעות לאחר מכן, איים העורר בשיחה עם שוטר כי יפגע במתלונן באמרו "סלומון מלכה -המתלונן - עשה טעות. הוא פתח לי
את הפנים... סלומון ימות אם הוא יהיה בחוץ... אני כבר אירגנתי את מה שאני צריך ואני מוכן לשבת עליו וגם בימ"ש יבין אותי אם אני גומר עליו". בימ"ש השלום מצא כי קיימים הבדלי גירסאות ביחס לנסיבות פריצתה של התיגרה בין השניים. עם זאת מצא כי האישום הנוגע לעבירת האיומים מבוסס על ראיות לכאורה מספקות, וראה די בכך כדי להקים עילת מעצר מפאת מסוכנות העורר המשתקפת מדברי האיום שהשמיע. על כן הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר על כך נתקבל.
העורר והמתלונן הם בעלי עבר פלילי מכביד ביותר, מכורים לסמים, מכירים זה את זה מן העבר, וביניהם יריבות קשה. ביהמ"ש התקשה לקבל גירסה כלשהי בדבר תחילת התיגרה. אשר לעבירת האיומים - בעניינה אין ספק כי קיימות ראיות לכאורה. חומרת האיומים והסיכון הנשקף מהדברים שנאמרו, אינם ענין שניתן לזלזל בו. גם עברו הפלילי המכביד של העורר מגביר את מסוכנותו. העובדה כי עבר את העבירה נשוא הליך זה בעוד מאסרים על תנאי תלויים נגדו והוא בפיקוח קצין מבחן תורמים להגברת מסוכנותו. יחד עם זאת, מקרה זה הוא מקרה גבולי שבו השיקולים למעצר או לשחרור בתנאים הם כמעט מאוזנים. בנסיבות אלה היה מקום לבחון קיומן של חלופות מעצר לצורך הכרעה סופית בענין. על כן יוחזר התיק לבימ"ש השלום לצורך בירור שאלת קיומן של חלופות מעצר נאותות.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד רונן כהן לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 16.12.01).

בש"פ 8618/01 - ג'ימי (אפריים) מטוסובסקי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשים לזנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הובא לדין ביחד עם אחר (סמי אוחנה), בעבירות של סחר בבני אדם לשם העסקה בזנות, וסרסרות למעשה זנות. המדובר באזרחית מולדובה שהועסקה בזנות ע"י אוחנה, כאשר תפקידו של העורר היה להסיעה ללקוחות. בחודש אוגוסט 2001 הופעל ע"י המשטרה סוכן סמוי, וזה הציע לאוחנה לקנות ממנו את האשה, ונקבעה תמורה של 5500 דולר. הסוכן התייצב כדי להשלים את העיסקה, ועל דעתו של אוחנה, הוא שילם לעורר סכום של 5000 דולר. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים וסניגורו טוען כי גם אם עבירת הסחר בבני אדם תוכח, לא היה העורר שותף לה, ולכל היותר ניתן לייחס לו עבירה של סרסרות למעשה זנות. הערר נדחה.
בידי המשיבה ראיות על מעורבותו הפעילה של העורר בתהליך מכירתה של האשה, ומעורבות זו אינה מתיישבת עם פעולתו של "עובד" תמים עבור מעבידיו. מהראיות עולה, כי העורר נטל חלק במו"מ אשר קדם ל"מכירה", ובהמשך פעל כשלוחו של אוחנה להשלמת העיסקה. העבירות אשר יוחסו לעורר, ובמיוחד עבירה של סחר בבני אדם, הן עבירות בזויות, אשר צריך לעשות הכל על מנת לבערן מקרבנו. שחרורם של מי שנאשמים בעבירות מסוג זה, מלווה בחשש שהמעשים יימשכו, ככל הנראה עקב סכומי האתנן הניכרים שבצדן, ואם בכך לא די, כרוך השחרור גם בסכנה מוחשית של שיבוש מהלכי משפט, הן במובן זה שהעורר עלול להימלט מאימת הדין, וגם עקב השפעה אפשרית על עדים.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד יוסף עאמר לעורר, עו"ד אבו טהה נסר למשיבה. 11.11.01).

ע.א. 1460+2493/00 - שרשרת מפעלי מתכת בע"מ ואח' נגד ר. וקסלמן ושות'... בע"מ ואח'

*הגדלת היקף הסיכומים בערעור (בקשה להגדלת היקף הסיכומים - הבקשה נתקבלה בחלקה).

הצדדים עותרים להגדלת היקף הסיכומים ל-35 עמודים. אף שהבקשה הוגשה בהסכמה, אין להיעתר לה במלואה. לביהמ"ש עניין בהיקף הטיעון שבפניו, הן בעל פה והן בכתב. לעניין זה, אורכם של סיכומים בבימ"ש קמא אינו מהווה אינדיקציה הכרחית לאורך הסיכומים בביהמ"ש העליון, באשר הליך הערעור מיועד לביקורת על פסק דינה של הערכאה הדיונית, ולא להכרעה מלכתחילה בסכסוך. גם אורכה של הודעת הערעור אשר משתרעת על פני 45 עמודים, אינו מהווה מדד להיקף הסיכומים הראוי. עיון בטענות שבערעורים מעלה כי בחלקן הלא קטן מדובר בטענות שבעובדה, אשר לא בנקל יהוו בסיס להתערבות של ביהמ"ש שלערעור. גם מבחינה זו אין צידוק להיקף המבוקש של הסיכומים. הוחלט להיעתר חלקית לבקשה, באופן שאורכם של הסיכומים בכל אחד מן הערעורים יועמד על 25 עמודים, במקום 12, כפי שנקבע לכתחילה.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד א. הלפן למבקשים. 10.12.01).

על"ע 2388/00 - עו"ד שמחה ניר נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א

*הרשעה בעבירות של אי הופעה בשני משפטי תעבורה של המתלונן ששכר את שירותיו של המערער, וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א בעבירות שונות הנוגעות לכללי אתיקה מקצועית וביה"ד גזר עליו השעיה למשך 8 חודשים על תנאי, קנס כספי בסך 15,000 ש"ח, הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח למשיב ו- 3,000 ש"ח למתלונן. ערעור שהוגש ע"י המערער נדחה ע"י ביה"ד המשמעתי הארצי והערעור נדחה.
עניינה של ההרשעה בשני תיקים, האחד בחדרה והשני בנתניה, בהם שכר המתלונן את שירותיו של המערער, לייצגו בפני ביהמ"ש לתעבורה. המערער לא התייצב לדיונים והמתלונן הורשע ונענש בשני המקרים. בשני התיקים קיבל המערער לידיו את החומר המתייחס לאישומים נגד לקוחו, בשניהם ידע את תאריכי הדיון, בשניהם לא הופיע לדיון ולא יידע את הלקוח על כך שאינו מתכוון להופיע, בשניהם העלה המערער תזה של אי הופעה מכוונת מצידו מחמת "אסטרטגיה" לפיה הלקוח מודרך להופיע בעצמו עד לשלב ההוכחות, ובאותו שלב מופיע המערער, בשני המקרים דחה ביה"ד מכל וכל את "תיאוריית האסטרטגיה" בקבעו כי המערער אינו מהימן עליו בטענתו כי יידע את הלקוח בדבר האסטרטגיה והנחה אותו במסגרתה. בצדק קבע ביה"ד הארצי כי אין להתערב בפסק דינו של ביה"ד קמא בכל הקשור ל"אסטרטגיה" הנטענת, וכי בכל מקרה, כעו"ד, חב המערער חובת נאמנות ללקוחו ואינו יכול להסיר את אחריותו מעל עצמו במסגרת זו. הערכאה הראשונה קבעה את העובדות והשתיתה אותן על חומר הראיות ועל התרשמותה מהעדים, בהעדיפה באופן ברור את עדות המתלונן כמהימנה ובדחותה מכל וכל את עדות המערער. על סמך העובדות שקבעה הוסקו המסקנות המשפטיות. אשר לטענות כנגד חומרת העונש - אין מקום, בנסיבות הענין, להתערב בעונש שהושת על המערער.