ע.פ. 8554/00 - טלמן זרבאילוב נגד מדינת ישראל
*דחיית טענה של הגנה עצמית בעבירת הריגה כשהנאשם הביא בהתנהגותו פסולה לתקיפה. *היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הריגה. *הקלה בעונש בעבירה של הריגה(מחוזי חיפה - ת.פ. 170/99 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. בין המערער לבין המנוח משה פסחוב נתגלע סכסוך, על רקע טענת המנוח שהמערער משיג את גבולו במסחר בסמים באזור "שלו". באחד הערבים, לאחר חצות, כאשר המנוח יצא מרכבו ליד בית-מגוריו, נעץ המערער סכין בבטנו וגרם למותו. המערער טען, כי עשה את המעשה לשם הגנה עצמית, לאחר שהמנוח שלף אקדח וניסה לירות בו. לגירסתו, נענה בליל האירוע להזמנת המנוח ונכנס למכוניתו, במטרה לשוחח עמו אודות הסכסוך שביניהם. מעת שנכנס למכונית החל המנוח לקללו ולאיים עליו, בעוד שהוא ניסה להרגיע את המנוח ולשכנעו כי אינו משיג את גבולו. בהגיעם לביתו של המנוח, כאשר יצאו מן המכונית, שלף המנוח את אקדחו, קירבו אליו וניסה לירות בו. בתגובה הדף הוא, בשמאלו, את יד המנוח שאחזה באקדח, ובימינו שלף את סכינו ודקר את המנוח בבטנו פעם אחת, וברח מן המקום. על יסוד גירסה זו התגונן המערער בטענה כי עשה את מעשהו לשם הגנה עצמית. ביהמ"ש המחוזי נכון היה להניח, כי המערער פגע במנוח בסכינו רק לאחר שהלה שלף את אקדחו וניסה לירות בו. עם זאת דחה ביהמ"ש את טענת המערער, כי פעל תוך הגנה עצמית. הכרעה זו ביסס ביהמ"ש על הוראת סעיף 34י, סיפה, לחוק העונשין, המורה כי "אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". להלן קבע ביהמ"ש, כי בהיעדר ראייה מספקת שהמערער פגע במנוח בכוונה להמיתו, אין להרשיעו בעבירת רצח, אך אין יסוד לפקפק שלמערער היתה כוונה לגרום לפגיעה ממשית בגופו של המנוח, ובכך, לטעמו, נתמלא היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירת הריגה. ביהמ"ש גזר למערער 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. לטענת הסניגור שגה ביהמ"ש בקביעתו כי אין המערער רשאי להישמע בטענת הגנה עצמית. כן טען, כי למילוי היסוד הנפשי הנדרש להרשעת המערער בעבירת הריגה, היה על התביעה להוכיח כי המערער היה מודע לאפשרות שפגיעתו בגופו של המנוח עלולה לגרום למותו. ומכאן כי ביהמ"ש שגה בקביעתו, כי היסוד הנפשי הנדרש לשכלול העבירה האמורה התמלא בהוכחת כוונת המערער לפגוע פגיעה ממשית בגופו של המנוח.
ג. באשר לטענת ההגנה העצמית - מן הראיות עלה בבירור, כי המערער אכן הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, תוך שצפה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. הוא הודה, כי נכנס למכוניתו של המנוח, למרות שידע כי המנוח מוכר כאדם אלים ואף חשש כי המפגש ביניהם עלול להתגלגל למצב שבו יוצב בפני הברירה - להרוג את המנוח בסכין שהיה עמו או להסתכן במוות. בחקירתו במשטרה אף סיפר, כי בהיכנסו למכונית הבחין כי ברשות המנוח יש אקדח. בנסיבות אלה, די היה בעצם כניסתו של המערער למכוניתו של המנוח כדי להעיד עליו כי "הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה". מדבריו, בשלב החקירה וכן בעדותו במשפט, ניתן ללמוד כי צפה בבירור את האפשרות, שכדי להיחלץ מסכנת מוות ייאלץ להרוג את המנוח. בחקירתו במשטרה כינה המערער את סיבת המפגש בינו לבין המנוח כ"גנבים בחוק". בחקירתו הנגדית הבהיר המערער: "כן, אנחנו גנבים בחוק, בינינו היה הבירור; הוא רצה להרוג אותי ואני אותו". לפי הסייג שנקבע בסעיף 34י, סיפה, אין לדון בטענת הגנה עצמית במנותק מן האירועים שקדמו למעמד שבו נאלץ הנאשם לפעול לשם התגוננות, ואין להעניק הגנה זו למי שהכניס את ראשו ביודעין ושלא כדין אל תוך המצב שגרם להתקפה עליו.
ד. ביהמ"ש המחוזי שגה בסברתו, כי די בהוכחת כוונתו של המערער לפגוע פגיעה ממשית בגופו של המנוח, כדי למלא את היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירת הריגה. ביהמ"ש המחוזי לא היה ער להלכה אשר קבעה, כי בשונה מן הדין ששרר לפני תיקון 39 לחוק העונשין, ולנוכח האמור בסעיף 20(א) לחוק, מודעות הנאשם לאפשרות שתיגרם תוצאה קטלנית מהווה תנאי להרשעתו בעבירת הריגה. ברם, מודעותו של המערער לאפשרות שהמנוח ימות כתוצאה ממעשהו נלמדת, לא רק מן האופי החבלני החמור של מעשהו - החדרת הסכין למעמקי בטנו של המנוח וגרימת נזק קשה לאבריו הפנימיים - אלא גם מדברים מפורשים שאמר בחקירתו ועדותו, אודות הלוך נפשו, לקראת ובמהלך פגישתו עם המנוח.
ה. אשר לעונש - בקביעת עונשו לא ייחס ביהמ"ש משקל לעובדה כי המערער שלף את סכינו ופגע במנוח רק לאחר שהלה ניסה לירות בו. למערער, אמנם לא עומדת הגנה מפני הרשעה, אך בקביעת עונשו יש לייחס משקל לעובדה, כי המערער פגע במנוח במטרה להיחלץ מניסיון המנוח להרגו. לפיכך יועמד העונש על שש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא, הוסיף השופט חשין. עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד אורלי מור-אל למשיבה. 20.12.01).
ע.פ. 6189/00 - יונל אטודוסיי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אינוס המבוססת על עדות המתלוננת. *ביטול הרשעה ב"כליאת שווא". *הקלה בעונש בעבירה של אינוס(מחוזי ת"א - ת.פ. 5108/99 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו והערעור על חומרת העונש נתקבל).
א. המערער, עובד זר מרומניה, והמתלוננת (אשה כבת שישים) נפגשו בבית-קפה בת"א. התפתחה ביניהם שיחה שבסיומה נסעו למסעדה ביפו, ובשעת אחר חצות מאוחרת, הזמין המערער את המתלוננת לביתו לשתיית קפה, והיא נענתה להזמנה. לדבריה, בהיכנסם לדירה נעל המערער את דלת הכניסה וחרף בקשתה לפתוח את הדלת הותיר אותה נעולה. אחר-כך ישבו על הספה וניהלו שיחה ארוכה, שתו משקה חריף ולגירסת המתלוננת בעוד הם יושבים ומשוחחים הטיל אותה המערער על המיטה ואנס אותה כשהוא חוסם את פיה בידו. לאחר המעשה הראשון היו ביניהם חילופי דברים ודקות ספורות לאחר מכן ביצע בה המערער מעשה אינוס שני. המערער טען כי המגע המיני היה בהסכמתה המלאה של המתלוננת. לחלופין טען, כי אף אם המתלוננת לא הסכימה, הרי שלא נתנה כל ביטוי לאי-הסכמתה, והוא לא יכול לדעת כי היא מתנגדת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלוננת, מצא חיזוק לגירסת המתלוננת, בין היתר, בעימות שקויים בין שני המעורבים בשלבי החקירה, הרשיע את המערער בעבירות אינוס וכליאת שווא וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה בעבירת אינוס נדחה והערעור על ההרשעה בכליאת שווא ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. הרשעת המערער בעבירת אינוס מתבססת על התרשמותם הבלתי-אמצעית של השופטים מעדויותיהם של הנוגעים בדבר. המערער טוען כי ההרשעה מבוססת על ניתוח העדויות מבחינה הגיונית ועל כן ניתן להתערב במהימנות שרחשו השופטים לעדים, ואולם הבחינה ההגיונית של הגירסות אך באה לחזק את המסקנות שנלמדו מן ההתרשמות הזאת. יתר על-כן: גם אילו נדרש ביהמ"ש העליון לבחינת הגירסות רק מן הפן ההגיוני, לא היה מתערב בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי. קביעת ביהמ"ש שהמערער ביצע את
המעשים המיניים במתלוננת בעוד הוא חוסם את פיה בידו, סותמת את הגולל גם על טענתו החילופית של המערער כי לפחות לא היה מודע לאי-הסכמתה של המתלוננת למעשים.
ג. מאידך, ההרשעה בעבירה של כליאת שווא דינה להתבטל. נעילת הדלת על-ידי המערער אכן לא היתה לרוחה של המתלוננת, אך אין בפרשת הראיות שמץ אחיזה להנחה - שהיא עצמה מסתברת מיסודות העבירה - שאילו ביקשה המתלוננת לצאת מהדירה, התכוון המערער למנוע זאת ממנה.
ד. אשר לעונש - אמנם העונש שהוטל הולם את חומרת עבירת האינוס, לפי מהותה ונסיבות ביצועה. אך בקביעת עונשו של המערער לא יוחס משקל לנסיבותיו האישיות, ובכלל זה לעובדה כי הוא עובד זר המצוי בישראל באורח זמני וקיימת החלטה לגרשו מישראל בשל הימצאותו כאן שלא כדין, מיד עם שחרורו מבית הסוהר. לאור הנסיבות המיוחדות הללו, שבוודאי יש להן השלכה על מצבו האישי של המערער (יליד 1945), יועמד עונשו על 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, גב' בייניש. עו"ד ב. שטיינברג למערער, עו"ד י. חמודות למשיבה. 10.12.01).
רע"א 717/01 - ברוך יוגב ואח' נגד ...seigolonhcetoiBואח'
*דחיית טענה של מעשה בי"ד מכח הכלל של השתק פלוגתא(הבקשה נדחתה).
א. המשיבים הגישו נגד המבקשים תובענה למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויות בעלות אשר לטענתם עומדות להם בזני עגבניות מסויימים אותם פיתחו. המשיבים ייצרו את זרעי זני העגבניות באמצעות חברת הזרע, מתוקף הסכם רשיון בינם לבין חברת הזרע, לפיו ניתנו לחברת הזרע זכויות בלעדיות לייצר את זני העגבניות. בתובענה נטען כי המבקש, אשר עבד בחברת הזרע עשרות שנים, חבר למבקש השני והקים יחד עמו את החברה המבקשת 3, אשר ייצרה את זני העגבניות שפיתחו המשיבים. סמוך לאחר הגשת התובענה הגישו המבקשים בקשה לעיכוב הליכים בשל הליך אחר התלוי ועומד בין הצדדים בביה"ד האזורי לעבודה בת"א, הליך שהוגש ע"י חברת הזרע בו העלתה נגד המבקשים טענות בדבר גניבת סודות ממעביד וגרם הפרת חוזה הרשיון שבינה לבין המשיבים.
ב. הרשמת הורתה על עיכוב ההליכים בתובענה עד לסיום ההתדיינות בביה"ד לעבודה, בקבעה כי קיימת זהות בין העילות בשתי התובענות ואף זהות בין הצדדים בשני ההליכים. נקבע כי חברת הזרע פעלה בשליחות המשיבים בהגשת התביעה בביה"ד לעבודה, וכי למשיבים שליטה ויכולת פיקוח על פעולותיה המשפטיות של חברת הזרע באותו הליך. ביני לביני ניתן פסק דין על דרך הפשרה בתביעה שבין חברת הזרע ובין המבקשים בביה"ד לעבודה. משנתגלה למשיבים דבר מתן פסה"ד בביה"ד האזורי לעבודה, הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה להורות על חידוש ההליכים בתובענה שהגישו. מנגד, עתרו המבקשים לדחיית התובענה על הסף מחמת מעשה בי"ד שקם בין הצדדים בעקבות פסה"ד בביה"ד האזורי לעבודה.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים לדחות את התובענה על הסף והורה על חידוש ההליכים בתובענה, תוך שהוא מציין כי קביעותיה של הרשמת בבקשה לעיכוב הליכים בדבר זהות הצדדים שבתובענה ובהליך בביה"ד האזורי לעבודה אינן יוצרות השתק ואין מניעה כי לצורך ההחלטה בבקשה שבפניו יקבע אחרת. ביהמ"ש קבע כי לא קיימת זהות בין המשיבים ובין חברת הזרע שהגישה את התביעה בביה"ד האזורי לעבודה, שכן אין בהסכם בין חברת הזרע למשיבים הסכמה ליצירת יחסי שליחות בין
הצדדים בכל הנוגע להגשת תביעה בביה"ד לעבודה, וכי מכל מקום יחסי שליחות כאלה לא יכולים לבוא לעולם הואיל ובין המשיבים לבין המבקשים לא היו מעולם יחסי עובד מעביד, ולפיכך לא היו בידי המשיבים הכוח והיכולת להגיש בעצמם את התביעה שהגישה חברת הזרע נגד המבקשים בביה"ד לעבודה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ד. מבלי להכריע בשאלה אם יש בכוחם של ממצאים שנקבעו בבקשה לעיכוב הליכים כדי ליצור השתק פלוגתא באשר לבקשה לחידוש ההליכים, הרי במקרה זה לא התקיימו התנאים ליצירת השתק פלוגתא. תנאי ראשון לקיומו של מעשה בי"ד מכוח הכלל של השתק פלוגתא הוא שהפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. תתכן אפשרות שלפיה מעלה בעל דין במסגרת ההתדיינות השנייה אותה טענה שהשמיע בהתדיינות הקודמת, אך בכל זאת שונה הפלוגתא שקמה מזו שנדונה והוכרעה בהתדיינות הקודמת, וזאת לאור השינוי שנגרם במרכיביה העובדתיים או המשפטיים של הפלוגתא, באופן שאין זו כבר אותה שאלה שהוכרעה בהתדיינות הראשונה. במקרה דנן, החלטתו של ביהמ"ש קמא התקבלה, בין היתר, על בסיס ראיות חדשות אשר לא היו בפני הרשמת, ובהן תצהיר חברת הזרע שהוגש לביה"ד האזורי לעבודה בו הודיעה חברת הזרע כי הליכי הפשרה נעשו על דעתה בלבד ואינם מחייבים את המשיבים. נוכח העובדה כי לא קיימת חפיפה מלאה בין הראיות שעל בסיסן ניתנה ההכרעה בשתי ההתדיינויות בשאלת זהות הצדדים, הרי לא התקיים התנאי הראשון לצורך החלת הכלל של השתק פלוגתא.
ה. השאלה הבאה היא אם קיימת קירבה משפטית בין חברת הזרע לבין המשיבים שיש בה כדי לקשור את המשיבים במעשה והתשובה לכך שלילית. ביהמ"ש קמא קבע, כי אמנם היה בין המשיבים וחברת הזרע שיתוף פעולה בכל הנוגע לתביעות שתוגשנה נגד המבקשים, אך לא ניתן ללמוד מהסכם זה על שליטה או פיקוח של המשיבים בהליכים בביה"ד לעבודה, או על קיומם של יחסי שליחות בין המשיבים לבין חברת הזרע בכל הנוגע להגשת התביעה בביה"ד לעבודה. זאת ועוד, עיון בתצהיר שהוגש ע"י חברת הזרע לביה"ד לעבודה מעלה, כי כל פעולותיה בתיק, לרבות הליכי הפשרה, נעשו מטעמה ועל דעתה בלבד, ואינם מהווים ויתור או התפשרות על זכות של אחר כלשהו. בנסיבות אלו, אין המשיבים קשורים במעשה בי"ד לפסה"ד שניתן בביה"ד האזורי לעבודה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אבי שץ למבקשים, עוה"ד דן כהן ומשה בר למשיבים. 5.11.01).
ע.פ. 3995/01 - יומטוב צליח ויחזקאל כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הצתת בית כנסת. *חומרת העונש בעבירת הצתה ודחיית טענת אפלייה במידת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 1162/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. במוצאי שבת, ביוני 2000, בשעות הערב, הוצת בית הכנסת הקונסרבטיבי "יער רמות" בירושלים. המעשה יוחס למערערים ואדם נוסף בשם ירחי. על פי האישום, התכנון הראשוני נעשה ע"י כהן אשר הטמין במחבוא בנזין ונפט. באותו יום קשר כהן קשר עם צליח ועם ירחי להצית את בית הכנסת לאחר תום תפילת ערבית של מוצאי שבת. צליח ניפץ את שמשות החלונות בעוד כהן שופך מהחומר הדליק אל תוך המיבנה ושולח בו אש. ירחי עמד לא רחוק משני המערערים. ביהמ"ש המחוזי מצא את המערערים אשמים בעבירות של הצתה והיזק בזדון. ירחי הועמד לדין נפרד, הורשע והעיד בעניינם של המערערים לאחר סיום משפטו. בחקירתו במשטרה הפליל ירחי את שני המערערים אולם בהעידו בביהמ"ש חזר בו מהפללת השניים. ביהמ"ש העדיף את הודעתו במשטרה על פני עדותו. להודעה זו נוספו אמרות נוספות שאמר ירחי בהזדמנויות אחרות אשר חיזקו את גירסתו המפלילה הראשונית ולאלה נוספו גם חיזוקים שונים ממקורות אחרים. על כהן נגזרו 3 שנים וחצי מאסר בפועל, והופעל נגדו במצטבר מאסר על
תנאי של 18 חודשים, ועל צליח נגזרו שנתיים וחצי מאסר בפועל והופעל לגביו במצטבר מאסר על תנאי של 18 חודשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - בימ"ש קמא השתית את עיקרי הרשעתו על גירסתו המפלילה של ירחי ומצא לה חיזוקים ממקורות שונים. יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, משהיא מבוססת על קביעות עובדתיות העולות מחומר הראיות, והקושרות את המערערים לעבירות שהואשמו בהן.
ג. אשר לעונש - העונש המירבי לעבירת הצתה עומד על 20 שנות מאסר. על אחת כמה וכמה חמור הדבר כאשר מדובר בהצתת בית תפילה המשמש מקום של קדושה ופעילות רוחנית לציבור המאמינים. מעשה כזה מהווה פגיעה עמוקה ברגשות דת וערכי אמונה עמוקים והוא מחייב גמול עונשי שיעמוד ביחס ראוי לחומרת הפגיעה. על רקע חומרה מיוחדת זו של המעשים, העונשים שנגזרו על המערערים אינם חורגים מהמידה הראוייה. יתר על כן: שני המערערים הינם בעלי עבר פלילי, בין ביחד ובין לחוד. חלקו הדומיננטי יותר של כהן וגילו הגבוה יותר מצדיקים את האבחנה שנעשתה בין השניים. אשר לירחי - דינו אינו דומה לדינם של המערערים. כפי שציין בימ"ש קמא, חלקו בארוע היה מוגבל לנוכחות במקום הארוע, גם אם נוכחות לא תמימה, ואין מאחוריו עבר פלילי מן העת האחרונה. כן אין דופי בהפעלת עונש המאסר על תנאי במצטבר לעונש שנגזר.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אריאל עטרי למערערים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 20.12.01).
רע"א 4023/01 - מריה דוידאשוילי נגד בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח'
*הקטנת סכום הערובה שנקבעה כתנאי לסעד ביניים של עיכוב הליכי מימוש משכנתא על דירת מגורים בהוצל"פ(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבים נקטו בהליכי הוצל"פ למימוש משכנתה שנרשמה לטובתם על דירת המגורים של המבקשת ועל חנות שבבעלותה, וזאת לאחר שחובה של המבקשת למשיב (להלן: הבנק) הגיע לסכום של כ-1.5 מליון ש"ח. במסגרת הליכים אלו המבקשת, שלא היתה מיוצגת אז בידי עו"ד, פינתה את החנות והעבירה אותה לידי המשיבים. כעבור זמן מה הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד הבנק למתן הצהרה כי הסכם המשכנתה בטל, ולחלופין כי המבקשת לא ויתרה בגדרו על ההגנות המוקנות לה מכוח חוק הגנת הדייר ומכוח חוק ההוצל"פ. עיקר טענת המבקשת היה, כי הבנק לא הסביר לה בטרם חתמה על מסמכי המשכנתה את משמעות חתימתה, הגם שהשפה העברית שבה היו כתובים המסמכים אינה שגורה בפיה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעכב באורח זמני את הליכי ההוצל"פ למימוש המשכנתה על דירת המגורים, לאחר שקבע כי אין לבטל לחלוטין את סיכויי המבקשת להצליח בתובענתה. עם זאת, התנה את מתן הצו הזמני בהפקדת ערובה בגובה סכום הריבית המצטברת לחובה של המבקשת, והורה כי ההפקדה תיעשה אחת לשלושה חודשים. המבקשת טוענת, כי הערובה שנדרשה להפקיד אינה מאפשרת לה לקבל את הצו הזמני, וזאת משום שסכום הערובה מצטבר מדי שלושה חודשים לכ-47,000 ש"ח. המבקשת הסבירה, כי היא אשה חולה, המתקיימת מהכנסה חודשית של כ-2,100 ש"ח, ואין בידה אפשרות לגייס את סכומי הערובה שנקבעה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לבטל את סיכויי המבקשת לזכות בתובענתה. המשיבים לא תקפו את החלטתו זו בהליך ערעורי. לפיכך השאלה היא, מהי הערובה שראוי להטיל על המבקשת. בעניין זה יש לאזן בין זכותו של הבנק לכך שהמבקשת תעמיד ערובה נאותה שתאפשר לבנק להיפרע את נזקיו אם תידחה תובענת המבקשת, לבין זכותה של
המבקשת לקבל את הסעד הזמני שנפסק כי היא זכאית לו. הטלת החובה על התובע להמציא ערובה שאינה בהישג ידו, מסכלת את מתן הסעד הזמני ולעתים גם את מטרת התובענה שהגיש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבקשת תפקיד כערובה סכום המשקף, על-פניו, את מלוא נזקיו הצפויים של הבנק כתוצאה מעיכוב מימושה של המשכנתה על דירת המגורים, אלא שערובה זו אינה מביאה בחשבון את מצבה הכלכלי הרעוע של המבקשת, שעליו לא חלקו המשיבים. לפיכך מן הראוי לחייב את המבקשת להפקיד ערובה על סך 25,000 ש"ח בלבד, כתנאי להמשך תוקפו של הצו הזמני לעיכוב הליכי מימוש המשכנתה על דירת המגורים שלה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אילן דפדי למבקשת, עו"ד גיל פלד למשיבים. 6.12.01).
רע"א 5318/01 - פנינה שרעבי ואח' נגד עמירון סי.טי.אל. מימון והשקעות בע"מ
*דרכי הדיון וערכאת הדיון נגד הוצל"פ של מימוש משכנתא בטענות "השבה" להבדיל מטענות "פרעתי"(מחוזי ת"א - ה.פ. 762/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה למתן הצהרה בדבר בטלות חוזה הלוואת משכנתה שנכרת בינם לבין המשיבה בשנת 1990. בתובענתם טענו, כי הסיכום עם המשיבה, חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ-בנקאיות היה, כי להבטחת פירעון סכום של 60,000 ש"ח, שהמבקשים יקבלו כהלוואה למשך שנתיים, תירשם משכנתה על דירת המגורים של הלווים, אלא שבפועל הוחתמו על טופס שלא ניתנה להם הזדמנות לעיין בו ושלא מולאו בו סכום ופרטי ההלוואה. עוד נטען כי במשך שנתיים שילמו כספים מדי חודש על יסוד שיעור ריבית שנתית של %181.27, וכי בשנת 1992 סיימו להחזיר את מלוא ההלוואה, אלא שכעבור שמונה שנים פתחה כנגדם המשיבה בהליכי הוצל"פ למימוש המשכנתה תוך שהיא טוענת כי הלווים חייבים לה סכום של 500,000 ש"ח. המבקשים טוענים כי חישוב מחודש של הכספים המגיעים למשיבה על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, מלמד כי פרעו זה מכבר את ההלוואה. בישיבת קדם-משפט שנערכה בתובענת המבקשים קבע ביהמ"ש המחוזי, לבקשת המשיבה: "טענת הפרעתי תתברר בהוצל"פ. יתרת הטענות יתבררו במסגרת המרצת הפתיחה". מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבגידרה טענו המבקשים כי ראוי, ולו מן הטעם של יעילות הדיון, להורות כי טענת "פרעתי" שהעלו תתברר במסגרת התובענה שהגישו לביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סעיף 19(א) לחוק ההוצל"פ, החל גם על משכנתאות מבהיר מהי טענת "פרעתי" לאמר: "חייב הטוען שמילא אחר פסה"ד... ורשאי ראש ההוצל"פ לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסה"ד...". במסגרת הדיון בטענת "פרעתי", ההנחה היא כי אין מחלוקת על תקפו של פסה"ד, וכי הסכסוך נוגע לשאלה, האם פעולות שביצע החייב לאחר מתן פסה"ד פוטרות אותו מחובתו למלא אחר הפסק. תובענת המבקשים מבוססת כולה, כאמור, על עמדת המבקשים כי שילמו למשיבה כספים ביתר, וזאת אם חישוב החזרי ההלוואה נערך על-פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, ולא על-פי שיעור הריבית שנקבע בחוזה ההלוואה. נמצא, כי טענות אלו אינן מסוג "פרעתי" אלא במהותן טענות השבה. מטעמים של ייעול הליכי הדיון, אין לפרש את סעיף 19(א) הנ"ל כחל על טענות בדבר פירעון הנובעות אך בעקיפין מן הסכסוך ביחס לתוקפה של משכנתה, כאשר הסכסוך העיקרי מתברר בפני ביהמ"ש.
ג. יוער עוד, כי משהחליט ביהמ"ש המחוזי כי תובענת המבקשים תתברר בפניו, וכאשר המשיבה הסכימה לעיכוב הליכי ההוצל"פ עד אשר תתברר תובענת המבקשים, ברי כי אין נפקות לקביעה כי טענות מסוג "פרעתי" יידונו בפני ראש ההוצל"פ. בירור
טענות המבקשים במסגרת התובענה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי - שכולן, כאמור, כופרות בתוקפה של המשכנתה - בהכרח יקבע אם חייבים המבקשים כספים למשיבה אם לאו. על כן על ביהמ"ש המחוזי לדון במכלול הטענות שהועלו בתובענת המבקשים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד צבי גביש למבקשים, עוה"ד שמואל סלפוי וגב' ענת שובאט למשיבה. 25.12.01).
רע"א 5357/01 - שרה בן עמי נגד זאב בר גוטסמן
*דחיית טענת אשה שבעלה פעל גם מכוחה שאין היא צד להסכם בוררות. *כאשר נמצא פגם בהליכי הבוררות ניתן להחזיר את פסק הבוררות לבורר לתיקון הפגם ואין חייבים לבטל את פסק הבוררות(הבקשה נדחתה).
א. המשיב ביקש להיכנס כשותף לעסקי ייצור תריסי ודלתות אלומיניום של חברת אלום (להלן: החברה), אשר בעלי מניותיה היו המבקשת ובעלה. בגדרי חוזה לרכישת מניות בחברה, שעל-פי כותרתו הצדדים לו היו בעלה של המבקשת והמשיב, נקבע, בין היתר, כי המבקשת המחזיקה ב-50 מניות החברה "מסכימה במסמך מצורף וחתום על ידה להעביר... 25 מניות ל[משיב]... במידה ויתגלו חילוקי דעות בין הצדדים יובא העניין להכרעת בורר... ופסיקתו תהיה סופית ובלתי ניתנת לערעור". לאחר שנקלעה החברה לקשיים, פתח המשיב בהליכים נגד המבקשת ובעלה בפני בורר. המבקשת, שיוצגה על-ידי עורך-הדין סולומונוב, הגישה לבורר בקשה למחיקת שמה מרשימת הנתבעים בבוררות, ובקשתה נתקבלה, לאחר שהבורר קבע כי נוסח כתב-התביעה אינו מגלה עילות תביעה עצמאיות נגדה. כעבור זמן מה הגיש המשיב לבורר כתב-תביעה מתוקן נגד המבקשת, בעלה והחברה. כתב-התביעה המתוקן הומצא למשרדו של עורך-הדין סולומונוב, ובגדרו נטען, בין השאר, כי המבקשת ובעלה פעלו על-מנת לגרום למשיב להשקיע בחברה שידעו כי היא כושלת. לאחר ששמע ראיות, ובכלל זה את עדותה של המבקשת - אשר עד ישיבת הבוררות שאליה הוזמנה להעיד לא הופיעה לדיוני הבוררות - פסק הבורר כי המבקשת היתה צד להסכם הבוררות וכי לא הועלתה בפניו טענה כנגד צירופה כנתבעת בכתב-התביעה המתוקן. עוד נקבע בפסק הבוררות, כי המשיב הוכיח את תביעתו נגד המבקשת ולפיכך יש לחייבה, כצד לבוררות, לשלם למשיב סכומי כסף על-פי ראשי נזק שונים.
ב. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה לביטול פסק הבוררות, וטענה שלא היתה צד להסכם הבוררות; שלבורר לא היתה סמכות לדון בתביעה נגדה; שלא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון את טענותיה. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש להסיק מן המערכת העיסקית כי בעלה של המבקשת פעל כשלוח של המבקשת, וכי יש לראות את המבקשת, שחתמה על מסמכים נלווים לחוזה רכישת מניות החברה - אשר כלל כאמור תניית בוררות - כמי שהיתה צד לתנייה זו. עוד נקבע, כי משהוגש כתב-תביעה מתוקן שלא הובעה התנגדות להגשתו, יש לקבוע כי הבורר, שאינו כפוף להוראות הדין המהותי, היה רשאי לדון לפיו בתביעה נגד המבקשת. ביהמ"ש המחוזי הוסיף עם זאת, כי יש לקבל את טענת המבקשת כי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון בפני הבורר, וזאת מכיוון שלא הוגש כתב-הגנה מטעמה, ועל כן על הבורר להשלים בתוך 3 חודשים את שמיעת הבוררות ככל שזו מתייחסת למבקשת, לאחר שתינתן למבקשת האפשרות להגיש כתב-הגנה מטעמה ולהגיש ראיות נוספות.
ג. המבקשת טוענת כי משבוטל פסק הבוררות כלפיה, אין חוק הבוררות מתיר להחזיר את הפסק להשלמה ותיקון. לחלופין נטען, כי ראוי היה להורות על העברת העניין לשמיעה בפני בורר אחר, שטרם גיבש עמדה בטענות המבקשת, וכי לכל הפחות ראוי לחייב את הבורר בשמיעת כל הראיות מחדש. כן טענה כי ראוי היה להורות על ביטול
פסק הבוררות גם מן הטעם שלא היתה צד להסכם הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.ד. סעיף 26(ב) לחוק הבוררות קובע: "לא יבטל ביהמ"ש את פסק הבוררות כולו, אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר". כעולה מסעיף 26 לחוק הבוררות, הכלל הוא שאין לבטל פסק בוררות במקום שבו ניתן להביא לתיקון הפגם שנפל בו על דרך ביטול חלקי או מתן הוראות לבורר. במקרה דנא, ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבקשת היתה צד להסכם הבוררות, וכי היא התגוננה מפני התביעה שהוגשה נגדה באמצעות עורך-הדין סולומונוב ובאמצעות בעלה, אשר שימש כשלוח מטעמה גם בעיסקת השותפות עם המשיב. בממצאים שבעובדה אלו אין עילה להתערבות ערכאת הערעור. על רקע זה, ברי כי הפגם שנפל בפסק הבוררות יסודו אך בחשש שהמבקשת לא מיצתה במלואה את זכותה להישמע. אלא שפגם זה אינו מצדיק את ביטול הליך הבוררות כולו, אף ככל שהוא נוגע למבקשת. על-כן, בדין הורה ביהמ"ש המחוזי, על תיקון הפגם בדרך של השלמת פסק הבוררות לאחר שהמבקשת תגיש כתב-הגנה וראיות נוספות, שטרם הובאו בפני הבורר.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד עמנואל סולומונוב ואתי וישניצקי למבקשת. 16.12.01).
רע"א 6149/01 - שחם גבעת עדה בע"מ נגד אלקרנאוי דיב ובניו בע"מ ואח'
*הסכם לשותפות במכרז לכריית חול שאינו בר אכיפה באשר הוא נוגד את תנאי המכרז אינו הסכם לא חוקי. *כשהסכם אינו בר-אכיפה ניתן לתבוע במסגרתו תביעה כספית וסעד של עיקול זמני(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. מינהל מקרקעי ישראל פירסם מכרז לכריית חול בשני אתרים לתקופה של 18 חודשים. המשיבה הגישה את מועמדותה לשני האתרים וזכתה באחד מהם. לטענת המבקשת, בטרם הגשת המועמדות למכרז, הסכימה המשיבה עימה כי אם תזכה הצעתה באחד האתרים, הן תנהלנה יחד את הכרייה במסגרת שותפות שתוקם ביניהן. בתמורה לכך, כך נטען, סייעה המבקשת למשיבה בהכנת ההצעות, ואף נשאה בחלק מן העלות הכרוכה בהגשתן. לטענתה, לאחר שהתברר כי הצעת המשיבה זכתה באחד האתרים, סירבה המשיבה לקיים את התחייבותה להקים עימה את השותפות. המבקשת הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי, להצהרה על זכאותה ל-%50 מזכויות ההרשאה שקיבלה המשיבה, ולחלופין לחייב את המשיבה לשלם לה %50 מן הרווחים. כן הגישה בקשה למתן צו כינוס נכסים זמני על זכויות המשיבה באתר הכרייה, ולמתן צו עיקול זמני על נכסיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשות לסעדים הזמניים, ונימק זאת במספר טעמים, ובכללם כי על-פי תנאי הרישיון שלהם התחייבה המשיבה, היא איננה רשאית לשתף כל גורם נוסף בפרויקט הכרייה, ומכאן שהחוזה נגוע באי-חוקיות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. אף אם ההסכם בין המבקשת לבין המשיבה חייב את הקמת השותפות בתנאים הנטענים על-ידה, הרי הסכם זה איננו בר-אכיפה, לנוכח הסתירה בין האמור בו לבין תנאי הרישיון אשר אוסרים על שיתוף המבקשת בפרוייקט הכרייה. משנשללה הזכות המהותית לאכיפה, ממילא נשללה גם הזכות לסעד של כינוס נכסים זמני, שכל תכליתו היא להבטיח את מימוש אינטרס הקיום של החוזה. עם זאת, היעדרה של אפשרות מעשית לקיים את החוזה, איננה פוגעת כשלעצמה בחוקיותה של ההתקשרות החוזית. חוזה בלתי חוקי הינו חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים, או שהם מנוגדים לתקנת הציבור. במקרה דנן, לא נטען כי התקיימו יסודות אלה בחוזה שנכרת בין הצדדים, ועל-כן יש לראות בו חוזה כשר ובר-תוקף לכל דבר ועניין, אף שלא ניתן לאכפו. המבקשת זכאית לסעד של עיקול זמני, על מנת להגן על האינטרס
הכספי שקם לה מכח החוזה. אשר-על-כן, מתקבלת בקשת המבקשת להטלת צו עיקול זמני על נכסי המשיבה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אורי פרימו למבקשת, עו"ד עזריאל לוי למשיבים. 3.12.01).
רע"א 6450/01 - שמחה אוריאלי ובניו... בע"מ נגד מכון טיפול בשפכי אשקלון ואח'
*כאשר צד להסכם בוררות סירב לקיים את הליכי קיום הבוררות אין להיענות לו להפסקת הליכים בביהמ"ש לצורך העברת העניין לבוררות. *פירוש "תנייה מקפחת" בהסכם בוררות המגבילה את הגישה לערכאות(מחוזי ב"ש - בש"א 9708/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת זכתה במכרז להקמת מכון לטיהור שפכים (להלן: הפרוייקט), שפורסם ע"י עיריית אשקלון (להלן: העיריה). חוזה הקבלנות נכרת תחילה עם העירייה, אך זו המחתה את מכלול זכויותיה וחיוביה על-פיו למשיב 1 (להלן: מכון הטיפול). המדינה הציעה תמיכה כספית לפרוייקט, בתנאי שייכרת בין הצדדים חוזה בנוסח סטנדרטי כנדרש על-ידה, והצדדים חתמו על נוסח החוזה האחיד. בין יתר תניותיו, קבע החוזה מנגנון דו-שלבי ליישוב סכסוכים, ובכלל זה קיום בוררות. במהלך ביצוע העבודות התעוררה בין הצדדים מחלוקת כספית. המבקשת ביקשה מספר פעמים, להפעיל את המנגנון ליישוב הסכסוכים, אך סורבה ע"י המינהלה, שהודיעה לה כי בטרם ייפתח ההליך עליה להשלים את עבודות הפרויקט. משנסתיימו העבודות, הגישה המבקשת תביעה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע. המשיבים הגישו בקשה לעיכוב הליכים, בטענה כי מן הדין לאכוף את תניית הבוררות הקבועה בחוזה וביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשתם. טענתה העיקרית של המבקשת היתה כי מכון הטיפול ויתר מכללא על זכותו לאכוף את תניית הבוררות, שעה שסירב לקיים את הליך יישוב הסכסוכים לפני סיומן של העבודות. המשיבים טענו בתגובתם, כי על-פי האמור בחוזה, לכל צד נתונה הזכות להפעיל את המנגנון ליישוב הסכסוכים רק לאחר השלמת העבודות, ומאז שאלה הסתיימו, המבקשת לא פנתה אליהן בבקשה להפעילו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. על פי סעיף 5 לחוק הבוררות אם יש הסכם בוררות ביהמ"ש מעכב את ההליכים, בתנאי שהצד המבקש את קיום הבוררות היה נכון לקיימה גם טרם הגשת התובענה. עם זאת, ביהמ"ש רשאי לסטות מכלל זה, ולהורות על אי עיכובם של ההליכים, בהתקיים נסיבות מיוחדות. במקרה דנא, מתקיימות מספר נסיבות, אשר משקלן המצטבר מצדיק להימנע מעיכובם של ההליכים. בחוזה הקבלני נקבע מפורשות כך: "נתגלו חילוקי דעות... (בין במשך תקופת ביצוע [החוזה] ובין לאחר השלמתו...) יועבר העניין ליישוב לידי המנהל, שיתן החלטתו בכתב...". אף שמנוסח זה עולה מפורשות כי ניתן להפעיל את מנגנון יישוב הסכסוכים גם בטרם השלמת העבודות, הרי שהמשיבים סירבו להיענות לבקשותיה החוזרות של המבקשת לקיים את ההליך בפני המנהל וממילא חסמו בכך את הדרך להבאת עניינם בפני בורר. משכך, הליך יישוב הסכסוכים שנקבע בחוזה, אשר מיועד היה להבטיח את בירורן היעיל של מחלוקות בין הצדדים, הותיר את המבקשת ללא סעד של ממש, כל עוד לא הושלמו העבודות על-ידה.
ג. לכך מצטרפת העובדה, כי החוזה, בגידרו נקבעה תניית הבוררות, הינו חוזה אחיד. תניית הבוררות על-פי טבעה, מגבילה את זכותם של הצדדים לחוזה להגשים את זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. כאשר תנייה שכזו נקבעת בחוזה אחיד, ממילא מתעורר החשש שמא יש בה כדי להוות תנייה מקפחת. ואכן סעיף 4(8) לחוק החוזים האחידים קובע חזקה כי תנייה המגבילה את הגישה לערכאות היא מקפחת. לכל אלה מצטרפת הודעתה של המשיבה 5, שאינה צד לחוזה, לפיה אין היא מוכנה להכפיף את עצמה להליך הבוררות. משמעות הודעה זו היא, שעל מנת לברר את עילתה
הנזיקית נגדה, המבקשת תיאלץ לנהל נגדה הליך נפרד. לנוכח מכלול שיקולים אלה, מתקיים במקרה זה "טעם מיוחד", כמשמעותו בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות המצדיק הימנעות מעיכוב ההליכים.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד דן כהן, יורם זמיר וניבה דורסט למבקשת, עוה"ד גב' נאוה שוחט-ברנר, גב' שירה מרגלית, אסף הדסי, גב' לימור פלד וגב' חן בר-און למשיבים. 9.12.01).
רע"א 6825/01 - עופר שלום והמגן חברה לביטוח בע"מ נגד אסף שריקי ואח'
*תחולת סעיף 7א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים על פיצויים מקרנית למי שנהג ברכב בהיתר בעל הרכב מבלי שידע שאינו מבוטח לגבי הנהיגה(הבקשה נדחתה).
א. המשיב 3 (להלן: הניזוק) נפגע בעת שרכב על אופנועו של משיב 1 (להלן: שריקי) והתנגש ברכבו של המבקש (להלן: עופר). לאחר שהוברר כי שריקי היה מבוטח בביטוח המוגבל לנהג יחיד, הגיש הניזוק לביהמ"ש תביעת פיצויים נגד המשיבה 2 (להלן: קרנית) בהתבסס על סעיף 7א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפיצויים), הקובע כי מי שנפגע בתאונת דרכים כאשר נהג בהיתר ברכב אך בלא ביטוח תקף, יהיה זכאי לפיצויים מקרנית, אם לא ידע על היעדר הביטוח ובנסיבות הענין גם "לא היה סביר שיידע". לחלופין הגיש הניזוק תביעה על יסוד עילות הקבועות בפקודת הנזיקין כנגד עופר ונגד חברת הביטוח שלו - המגן. ביהמ"ש דן תחילה בתחולת סעיף 7א לחוק הפיצויים וקבע כי עובר לנטילת האופנוע לא נאמר לניזוק, שהיכרותו עם שריקי היתה אקראית ולא מעמיקה, מאומה אודות קיומו של ביטוח; כי הניזוק לא התעניין כלל בשאלת הביטוח, אלא ביקש וקיבל רשות לנהוג להנאתו למשך זמן קצר על האופנוע; וכי שאלת הביטוח לא הטרידה את הניזוק או את שריקי. עוד נקבע, כי על מי שמבקש להגיש תביעה נגד קרנית לפי סעיף 7א לחוק הפיצויים מוטל להוכיח כי בנסיבות העניין אי-ידיעתו כי אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו היתה סבירה; כי סבירות זו תלוייה בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות, כגון יחסי עובד-מעביד או יחסים בין חברים קרובים; וכי אם מי שנהג ברכב התרשל בבדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי, אין הוא זכאי לפיצויים על-פי סעיף 7א הנ"ל. על יסוד קביעות אלו, פסק ביהמ"ש כי אין לניזוק עילת תביעה כנגד קרנית, והורה להמשיך ולברר את תביעת הניזוק נגד המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סעיף 7א לחוק הפיצויים פורש בפסיקת ביהמ"ש כחל על מצבים שבהם על רקע קירבה מיוחדת בין מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר לבין מי שאיפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע, עובר לנהיגתו ברכב, מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי. במקרה דנא, ביהמ"ש המחוזי קבע, כעניין שבעובדה, כי לא נתקיימו יחסי קירבה כלשהם בין הניזוק לבין שריקי, וכי הניזוק כלל לא ביקש לבדוק אם נהיגתו על האופנוע, שנעשתה אך לשם השעשוע שבדבר, היתה מבוטחת. טענות המבקשים, שהופנו בעיקרן כנגד ממצאים אלו של ביהמ"ש המחוזי, אינן מגלות עילה לסטות מן הכלל שלפיו ביהמ"ש שלערעור אינו נוהג להתערב בעובדות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית. על יסוד עובדות אלו, גם אין עילה להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי כי סעיף 7א לחוק הפיצויים אינו חל על הניזוק.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד עמוס מוקדי למבקשים. 18.12.01).
רע"פ 6904/01 - אביב מוזס נגד מדינת ישראל
*חוקיות דוחו"ת חנייה בת"א וסמכות העיריה להכריז על "עבירות קנס" בחוקי עזר לגבי חנייה(הבקשה נדחתה).
א. נגד המבקש נרשמו דוחו"ת חניה בת"א. ביהמ"ש לעניינים מקומיים קבע כי הסבריו השונים של המבקש אינם פוטרים אותו מאחריות והרשיע אותו באישומים שהואשם בהם. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי בו נדונו שתי טענות מרכזיות שהעלה המבקש: האחת,
כי העבירות בגינן הועמד לדין אינן מהוות "עבירות קנס" לפי סעיף 221 לחסד"פ. הוא הצביע על צו התעבורה (עבירות קנס), המסמיך, בין השאר, עיריות להכריז על עבירת קנס בחוקי עזר לגבי "חניה או העמדת רכב במקום חניה מוסדר". לטענתו, עבירת הקנס, יכולה לחול רק על מקומות חנייה מוסדרים, ואין היא יכולה להתייחס לחנייה במקומות חנייה אסורים. טענתו השנייה של המבקש היתה כי העבירה שיוחסה לו התבססה על סעיף 6(א)(2) לחוק העזר האוסר חנייה אסורה על פי תמרור שהוצב כדין, והנטל להוכיח כי התמרור הוצב כדין מוטל על המאשימה, ובנטל זה היא לא עמדה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. אשר לטענתו המרכזית הראשונה קבע ביהמ"ש כי סמכות העירייה נובעת לא רק מכוח צו התעבורה אלא גם מכוחה של פקודת התעבורה ולכן היה בסיס להעמידו לדין. אשר לטענתו השנייה, קבע ביהמ"ש כי הנטל להראות שהתמרור הוצב שלא כדין מוטל היה על המבקש, זאת, בין השאר, מכוחה של חזקת התקינות העומדת לה לרשות המינהלית במעשיה, ומכוחה של תקנה 22(א) לתקנות התעבורה הקובעת כי לנאשם תעמוד טענת הגנה טובה כנגד התמרור אם יוכיח ש"הוצב, סומן או נקבע שלא כדין". הוראה זו מטילה על הנאשם את החובה להוכיח שהתמרור הוצב שלא כדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אשר לטענת חוסר הסמכות (להעמיד את המבקש לדין על בסיס חוק העזר) - סמכות העירייה לעשות כן אינה נובעת אך מצו התעבורה, אלא מסעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה המסמיך רשות מקומית להתקין חוקי עזר בדבר הסדרי כלי רכב העומדים בתוך תחומי העירייה בדרך איסור או בדרך אחרת. מקור הסמכה זה מאפשר הטלת קנס בחוק עזר על בעל רכב החונה שלא כדין. לאור זאת אין לומר כי העמדתו של המבקש לדין נעשתה בחוסר סמכות. המבקש טוען כי קבלת פרשנות זו עלולה להוליך למסקנה כי בגין אותה עבירת חניה ניתן יהיה להטיל קנסות בשיעורים שונים ע"י שוטרים (הפועלים מכוח תקנות התעבורה) וע"י פקחי העירייה (הפועלים מכוח חוק העזר). אך גם אם כך הדבר, אין בכך בכדי לשלול את עצם הסמכות להעמידו לדין. גם טענתו של המבקש, ביחס לחובת המאשימה להוכיח, כי התמרור הוצב כדין, דינה להידחות. ביהמ"ש המחוזי התבסס על חזקת התקינות של הרשות המינהלית, בבואו לדחות את טענתו זו של המבקש, וגם עמדה זו מעוגנת בפסיקתו של ביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ניסים נברו למבקש, עו"ד גב' הניה שכטמן למשיבה. 30.12.01).
רע"ב 6835/01 - אימן עבד אלאסטל נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה של מי שהורשע בהריגה להשתחרר בתום שני שליש מתקופת המאסר שנגזרה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של הריגה ועונשו נגזר ל-4 שנים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על-תנאי, ו-8 חודשי מאסר על-תנאי נוספים שעניינם איסור כניסה לישראל שלא-כדין. כן הופעל בחופף מאסר על-תנאי של 4 חודשים. בהתקרב מועד שני השלישים לריצוי המאסר החליטה ועדת השיחרורים שלא לשחרר את המבקש מכילאו, אך ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נתקבל, וביהמ"ש החזיר את הדיון לוועדת השיחרורים לדיון מחדש. ועדת השחרורים נדרשה שוב לבקשת המבקש, ושבה והחליטה לדחות את הבקשה. המערער ערער על החלטה זו לפני ביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה.
שלא כבעבר, ששיקוליה של ועדת שיחרורים היו אך דבר-הלכה בלבד, הנחה המחוקק בתקנות העונשין (נתונים לצורך החלטת ועדת שיחרורים) שיקולים משיקולים שונים שוועדת שיחרורים ראוי כי תציב נגד עיניה. עיקר באותן הנחיות היא הנחייה שלפיה תביא ועדת השיחרורים במניין שיקוליה את "הסיכון הצפוי מהאסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו ולנפגע העבירה וכן לביטחון המדינה, סיכויי שיקומו והתנהגותו
בכלא". לענייננו-שלנו, עיקר הוא במסוכנות הנשקפת מן המבקש. העבירה שהמבקש הורשע בה היא עבירה של הריגה אשר בוצעה שעה שהמערער נעץ סכין בגופו של המנוח, ולאחר שעשה את מעשהו עזב את המקום מבלי להושיט לנפגע עזרה, וזמן קצר לאחר מכן, נפטר המנוח מאובדן דם ומהלם. העבירה בוצעה על רקע רומנטי, ואדם הסובר כי יכול הוא ליישב חילוקי דעות עם זולתו בנעיצת סכין בגופו של הזולת מוכיח את עצמו כאדם מסוכן ליחיד ולכלל. לכך יש להוסיף כי המבקש הורשע זמן קצר קודם-לכן בעבירה של כניסה לישראל שלא-כדין (המבקש הוא תושב עזה), ועונשו נגזר, בין השאר, למאסר על-תנאי. והנה, בעוד המאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדו, המשיך המבקש להיכנס לישראל ללא היתר, ומטעם זה אף הופעל המאסר על-תנאי אשר היה תלוי ועומד נגדו.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, אנגלרד. עו"ד יוסי לין למבקש, עו"ד איל ינון למשיבה. 27.12.01).
ע.א. 923/01 - חיים צוקרון ואח' נגד המועצה להסדר ההימורים בספורט
*דחיית תביעה בגין רשלנות נגד המועצה להסדר הימורים בספורט שהחליפה אחת הקבוצות המשתתפות בטופס הטוטו לאחר שהתובע שלח את הטופס ולכן לא זכה בפרס הגדול בטוטו (הערעור נדחה).
המערערים, רגילים ובקיאים בהימורי ספורטוטו, מילאו, כמנהגם, טופס הימור ושלחוהו ביום שלישי בשבוע. בימים אלה התעורר ספק בדבר זכותה של קבוצת כדורגל אחת להשתתף בתחרות השבועית, וספק זה הניע את המשיבה, להחליף את המשחק של הקבוצה הישראלית הנדונה, ולהעמיד תחתיו משחק בין שתי קבוצות אנגליות. לבסוף הורשתה הקבוצה הישראלית להשתתף במשחקי השבוע. גרם המזל כי המערערים ניחשו נכונה את כל 15 המשחקים שצויינו בטופס, לו רק משחקה של הקבוצה הישראלית היה נחשב כחלק ממשחקי הספורטוטו. דא עקא, משחק זה הוחלף, כאמור, והניחוש של המערערים לא תאם את התוצאה של הקבוצות האנגליות. המבקשים הגישו תובענה נגד המשיבה וייחסו לה 3 פגמים בהתנהגותה: ראשית, בנסיבות העניין לא היה חשש אמיתי להוצאת הקבוצה הישראלית ממשחקי השבוע; שנית, גם אם היה חשש כזה, לא צריך היה להחליף את המשחק, אלא אפשר היה לצמצם את ההימור השבועי ל-14 משחקים; שלישית, גם אם היה מקום להחליף את המשחק, חובה היתה על הרשות לפרסם את ההחלפה בדרך יעילה יותר ולא להסתפק בפירסום מודעה קטנה יחסית בעיתונות הערב. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערים והערעור נדחה.
אין לומר כי, בנסיבות העניין, המשיבה נהגה בחוסר סבירות שעה שחששה כי הקבוצה הישראלית לא תוכל להשתתף במשחקים בשל עניין של תקציב. החלפת המשחק בקבוצות אנגליות נעשתה על פי הוראת סעיף 8(ג) לתוספת לתקנות להסדר ההימורים בספורט (תכנית הימורים בכדורגל). אין למצוא חוסר סבירות בהפעלת שיקול דעתה של הרשות לטובת ההחלפה במקום הצימצום. פירסום ההחלפה בשני עיתוני הערב הגדולים ממלא אחר דרישת התקנות. לכן, אין לייחס לרשות רשלנות, גם בהנחה שהמערערים לא ידעו את דבר ההחלפה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יהודה רסלר למערערים, עו"ד אסף פוזנר למשיבה. 16.12.01).
ע.פ. 8186/01 - מדינת ישראל נגד מוחמד אבו דהאש
*החמרה בעונש בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה בדקירות סכין. *שמירה על עקרון האחידות בענישה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
ביום 13.9.00 בילה המשיב עם חברתו בחוף הים בחיפה כאשר אליהם נילווה מעורב אחר בפרשה (להלן - "השותף") עם חברתו. כעבור פרק זמן נסע השותף עם חברתו לקנות שתיה חריפה ובדרכם עצרו באחד הרחובות
והסתכסכו עם אחד המתלוננים, אייל מור יוסף (להלן - "אייל"). השותף וחברתו חזרו למקום הימצאם של המשיב וחברתו, סיפרו להם את מוצאותיהם, והשותף האיץ במשיב להצטרף אליו ולחזור לאייל וחבריו ולהכותם. הארבעה חזרו למקום הימצאו של אייל ותקפו אותו. אייל הזעיק את אביו. המשיב דקר את אייל בחזהו ונמלט לרחוב סמוך. אביו של אייל רדף אחריו וכשהתקרב, דקר אותו המשיב שתי דקירות סכין בחזהו והמשיך במנוסתו. אותה עת השותף וחברתו היכו את אייל ונמלטו. כנגד השותף אשר לא הודה במעשים התנהל משפט נפרד, הוא הורשע ונגזרה עליו שנת מאסר אחת לריצוי בפועל וכן עונש מאסר על תנאי. המשיב הורשע על פי הודאתו ונגזרו לו 6 חדשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, שנה מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מדובר במעשי אלימות חמורים באמצעות נשק קר שבוצעו כלפי שני אנשים, כאשר הפגיעות מכוונות לאיזורים הרגישים ביותר בגוף, ורק בנס לא קופדו חיים ולא נגרמה נכות קשה למי מן הקרבנות. מעשי אלימות מסוג זה מחייבים נקיטת מדיניות עונשית חמורה ומסר הרתעתי ברור כי שימוש בסכין וסיכון חיי אדם בעקבותיו יגררו גמול עונשי מחמיר. זאת ועוד, היחס בין העונש שנגזר על המשיב בהשוואה לזה שנגזר על שותפו אינו מתיישב עם מדיניות הענישה המקובלת על פי עקרון האחידות והשיוויון בענישה. מעורבותו של השותף במעשי התקיפה לא היתה כרוכה בשימוש בנשק קר ודקירות סכין ומבחינה זו מעורבותו של המשיב במעשי האלימות מצוייה ברף גבוה בהרבה מזו שהשותף הפעיל כלפי קורבנותיו. יש לציין בהקשר זה כי למשיב עבר פלילי קודם של 3 הרשעות - אחת בעבירת אלימות והאחרות בהחזקת סמים לצריכה עצמית. בכל הנסיבות יש לגזור על המשיב מאסר בפועל של 18 חודשים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: טירקל, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' תמר פרוש למערערת, עו"ד אבי תגר למשיב. 6.12.01).
ע.א. 1081/01 - אחים סגל אופטו ליין בע"מ נגד INC OAKIEY
*יש צורך ברשות ערעור על החלטת רשם הפטנטים לדחות בקשה להארכת מועד בבקשה לביטול סימן מסחר רשום (הערעור נדחה).
רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר החליט לדחות הודעה שניתנה ע"י המערערת בתשובה לבקשה לביטול סימן מסחר רשום שהוגש באיחור זמן. בערעור משיגה המערערת על ההחלטה. בפתח הדיון טענה המשיבה שבהיות ההחלטה החלטת ביניים שאינה מסיימת את הדיון, אין הדין מקנה זכות ערעור עליה, והמערערת תוכל להשיג על ההחלטה בגדר הערעור על החלטתו הסופית של הרשם, כאשר תנתן. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון קבע כי אכן בקשת הביטול הוגשה בגדר סעיף 38 לפקודת סימני מסחר, מדובר בהחלטת ביניים ועל כן היה צורך בקבלת רשות ערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עוה"ד בן עמי רוט ויוסי ברגמן למערערת, עו"ד דוד גילת למשיבה. 27.12.01).
רע"א 2260/01 - יוסף ארביב ואח' נגד אפיקים נרחבים בניה והשקעות... בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי להעניק סעד זמני נגד הפרת פטנט, עד להחלטה בבקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי (הבקשה נדחתה).
המבקשת 3 זכתה במכרז שפירסמה עיריית נתניה, למתן שירותי גרירה של כלי רכב החונים במקומות אסורים. לאחר היוודע למבקשת דבר זכייתה, היא רכשה מצד ג' שתי מלגזות (להלן: המלגזות), לשם ביצוע עבודות הגרירה. המשיבות, שהתחרו אף הן במכרז, פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן צו מניעה, שיאסור על
המבקשים כל שימוש במלגזות, מן הטעם שהמלגזות מפרות, על פי הנטען, פטנט הרשום על שמן. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי המלגזות אכן מפרות את הפטנט. מסקנה זו התבססה על חוות דעתו של מומחה, שנתמנה בהסכמת הצדדים. בימ"ש קמא דחה את טענות המבקשים לחוסר תום לב, שיהוי ומניעות מצד המשיבות, והחליט להיעתר לבקשת המשיבות, וליתן צו מניעה זמני כמבוקש. המבקשים פנו לביהמ"ש העליון בבקשה לרשות ערעור ובד בבד עתרו לעכב את ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. הבקשה נדחתה.
המבקשים יוצאים כנגד תקפו של הפטנט וכן סבורים כי אף אם הופר הפטנט, הרי שההפרה מוצאת ביטויה בייצור המלגזות אך לא בשימוש בהן, ומוסיפים וטוענים כי המשיבות נהגו שלא בתום לב ובחוסר נקיון כפיים, משלא התריעו בפניהם מבעוד מועד על דבר קיום הפטנט. ברם, אין הצדקה לדון, במסגרת ההליך הנוכחי, בשאלת ההפרה של הפטנט, שהוכחה לכאורה בחוות דעת המומחה המוסכם, לא כל שכן בשאלת תוקפו של הפטנט. עניינים אלה יתבררו במסגרת הדיון בתיק העיקרי, אשר צפוי להתקיים בתוך זמן קצר בביהמ"ש המחוזי. אין לומר כי התנהגותן של המשיבות לקתה בחוסר תום לב, ואין חולק כי נזקיהם של המבקשים, אם יוכחו נזקים כאלה, הם כספיים גרידא, וניתנים לכימות ולפיצוי.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שמואל אריאלי למבקשים, עו"ד אלי בורוכוב למשיבות. 31.12.01).
רע"א 3910/01 - אהרון חלא נגד נצר זהב בנין והשקעות בע"מ
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של פינוי בית עסק עד לדיון בערעור (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש מחזיק מזה כ-40 שנים במקרקעין בראש-העין שבהם הוא מנהל עסק לחומרי בניין (להלן: הנכס). בדצמבר 2000 ניתן בבימ"ש השלום בכפר-סבא פס"ד (להלן: פסה"ד), המורה למבקש לפנות את הנכס תמורת פיצוי של 110,000 דולר שישולם ע"י המשיבה שחתמה על הסכם פיתוח שנכרת עם מינהל מקרקעי ישראל לגבי המתחם שבו מצוי הנכס. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א ערעור על פסה"ד, וכן בקשה להגיש כראיות נוספות מסמכים שנתגלו באחרונה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי בקשה זו תידון במהלך הדיון בערעור. במקביל הגיש המבקש לבימ"ש השלום בכפר-סבא בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד. בקשתו נדחתה לאחר שנקבע כי המחלוקת האמיתית בין המבקש לבין המשיבה נוגעת כיום רק לגובה הפיצוי שזכאי המבקש לקבל עבור פינוי הנכס. בקשה נוספת שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי לעיכוב ביצוע פסה"ד נדחתה. טענת המבקש הינה, כי הסכסוך בינו לבין המשיבה איננו סכסוך כספי, וכי ביצוע פסה"ד יפגע באורח בלתי הפיך בעסק שהוא מנהל בנכס, המשמש לפרנסת משפחתו המונה 11 נפשות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
כידוע, כאשר ביצוע פס"ד שניתן לטובת הזוכה עשוי למנוע את השבת מצב המפסיד לקדמתו, יש להורות על עיכוב ביצוע הפסק על-מנת לאפשר למפסיד למצות את זכותו לערער. בנסיבות המקרה דנא, אף מבלי להתחשב בכך שהבקשה שהגיש המבקש לצירוף ראיות נוספות - המשליכה על סיכויי ערעורו - טרם נתבררה, ברי כי יש לעכב את ביצוע פסה"ד. מימוש פסה"ד, יגרור את הריסת הנכס כמו גם את עסקו של המבקש. עם זאת, יש להתנות את עיכוב הביצוע בהפקדת ערובה של 25,000 ש"ח ע"י המבקש.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד עמנואל שופמן למבקש, עו"ד גב' חגית גל למשיבה. 24.12.01).