עש"ם 8431/01 - מדינת ישראל נגד שלום דנינו
*החלטת ביה"ד המשמעתי להפסיק הליך משמעתי נגד עובד מדינה, בן 64, בעבירות של הטרדה מינית לאחר שהעובד פרש משירות המדינה ואמצעי המשמעת היחידי שאפשר להפעיל נגדו היא נזיפה חמורה(הערעור נדחה).
א. המשיב כיהן כממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים מאז חודש מרץ 1985. בתאריך 25.2.01 הוגשה נגד המשיב תובענה משמעתית בה יוחסו לו עבירות משמעת המתייחסות להטרדות מיניות כלפי עובדות שונות בין השנים 1990 עד 1998. בתאריך 10.5.01, עוד בטרם הוחל בבירור התובענה, פרש המשיב מעבודתו בשירות המדינה, עקב העבירות שיוחסו לו. עם פתיחת הליכי המשמעת, ביקש בא כוחו של המשיב מבית הדין כי יפעיל את סמכותו לפי סעיף 65 לחוק שירות המדינה (להלן: חוק המשמעת) ויפסיק את ההליך המשמעתי עקב פרישתו של המשיב מן השירות. ביה"ד קיבל את בקשת המשיב והורה על הפסקת ההליך המשמעתי נגדו. את החלטתו נימק ביה"ד בכך שמבחינה מעשית לא ניתן להטיל על המשיב אמצעי משמעת אפקטיבי, כיוון שבתנאי העסקתו על פי "חוזה בכירים" אין אפשרות לפגוע בגימלתו וכי אף אין טעם לפסול אותו מן השירות, משום שהמשיב הוא כבן 64 ומצוי על סף גיל הפרישה וממילא לא ניתן יהיה להעסיקו בעתיד בשירות המדינה. ביה"ד סבר כי אמצעי המשמעת היחיד העומד לרשותו הוא נזיפה, אף אם נזיפה חמורה, ובנסיבות אלה אין טעם בניהול הליך ארוך ומורכב. הערעור נדחה.
ב. סעיף 65 לחוק המשמעת, קובע כי "פרישתו של עובד מהשירות אינה מפסקת הליכים שהתחילו בהם נגדו לפני ביה"ד והוא רשאי להמשיך בדיון אם ראה צורך בכך". לסעיף זה ניתנה פרשנות בעש"מ 5669/98 פד"י נד(2) 129, לפיה "במקרה שעובד פורש מן השירות במהלך ההליכים המשמעתיים, מוקנה לביה"ד שיקול דעת רחב בשאלה אם להמשיך בהליכים או להפסיקם... מלשון הסעיף עולה כי המשך ההליכים הוא החריג לכלל, והוא שדורש טעם או, כלשון החוק, 'צורך'. טעמים שונים עשויים להשפיע על החלטת ביה"ד...". השאלה הטעונה הכרעה היא איפוא, אם עניינו של המשיב הינו בגדר אותו חריג המצדיק המשך הליכים על אף הכלל הרחב. במקרה דנא בחן ביה"ד את הנסיבות והשיקולים לעניין המשך ההליכים, על פי אמות המידה שנקבעו בפסה"ד האמור והגיע למסקנה כי עניינו של המשיב אינו מצדיק חריגה מן הכלל. במסקנה זו אין להתערב.
ג. העבירות אשר יוחסו למשיב הן ללא ספק בעלות אופי חמור, במיוחד בהתחשב בכך שהן מייחסות למשיב ניצול מעמדו לרעה תוך פגיעה בעובדות הסרות למרותו. עם זאת, לשם הכרעה בשאלת המשכם של הליכים משמעתיים, יש לשקול בנוסף לסוג העבירות המיוחסות למשיב, את מכלול הנסיבות הקשורות למקרה, הן הנסיבות הנוגעות לעניינו של המשיב, והן הנסיבות הקשורות למטרת ההליך המשמעתי בכלל. המדינה עצמה ציינה בהודעת הערעור, כי בעקבות חשיפת הפרשה "המשיב נאלץ לסיים בבושת פנים את הקריירה המקצועית שלו בשירות המדינה". הפסקת השירות שלא מרצונו החופשי היא לכאורה הסנקציה החמורה ביותר שיש בידי ביה"ד למשמעת להטיל על עובד מדינה שסרח. צודק ביה"ד בקביעתו, שבנסיבות העניין, לא ניתן להטיל על המשיב אמצעי משמעת אפקטיביים, גם אם יוכח כל הנטען בכתב התובענה.
ד. אכן, במקרים רבים ניתן להטיל גם על עובד שפרש אמצעי משמעת, כגון: פסילה מן השירות, או פגיעה בשיעור הגימלה בין על דרך של הפחתה ובין על דרך של שלילת הגימלה. המקרה שלפנינו, הוא יוצא דופן מבחינה זו, משום שכאמור, לא ניתן לפגוע בגימלה של המשיב ואף אין עוד צורך בפסילה לשירות כיוון שהמשיב לא יוכל עוד לשרת בשירות המדינה עקב גילו. החשש שמא יוצע למשיב תפקיד כלשהו, מחוץ לשירות המדינה, אשר לא יביא בחשבון את המעשים שיוחסו לו, אין די בו בנסיבות העניין
כדי להצדיק קיום הליך לפי חוק המשמעת, שכן לא לכך נועד החוק. עוד יש להביא בחשבון, כי לאחר הפסקת ההליכים נפתחה נגד המשיב חקירה משטרתית, ובעניין זה תישקלנה ללא ספק הראיות, על פי אמות המידה המקובלות לצורך בחינת האפשרות של קיום הליכים פליליים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד חובב ארצי למערערת, עו"ד משה ישראל למשיב. 26.12.01).
רע"א 4943/01 - מדינת ישראל נגד אליהו אלואשווילי בתפקידו כמנהל עזבון המנוחה מרים אלואשווילי ז"ל ואח'
*התיישנות בתביעה להשבת מס עזבון ששולם ביתר. *תחולת חוק ביטול מס עזבון שקבע כי סכום ששולם לפי חוק מס עזבון בחסר וביתר לא ייגבה ולא יוחזר(מחוזי ת"א - בש"א 28405/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. לאחר מותו של רפאל אלואשוילי ז"ל (להלן: הבעל המנוח) בשנת 1973, הגישו יורשיו - אשתו, מרים אלואשוילי (להלן: האשה), ובנו - דו"ח על נכסיו של המנוח למנהל מס עזבון. על יסוד דו"ח זה קבע מנהל מס עזבון שומה סופית. לאחר שמנהל מס עזבון חשד כי מן הדו"ח הושמטו נכסים נוספים קבע שומה נוספת (להלן: השומה הנוספת), ואף פתח במהלך השנים 1977-1978 בהליכים לגביית כספים שהיו בחשבונות בנק שונים של הבעל המנוח. בהמשך הגיש מנהל מס עזבון לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה נגד האשה והבן - לפי סעיף 15 לחוק מס עזבון - לקביעת השומה הנוספת. במסגרת הליך זה ניתנה בתאריך 3.5.82 פסיקתה, שבה נקבע כי נכסי המנוח היו בבעלות משותפת עם האשה; כי הדו"ח שהוגש על-ידי הבן והאשה למנהל מס עזבון היה כוזב; וכי אין להתיר ניכוי בשל הוצאות ניהול העזבון כל עוד לא הוכחו למנהל מס עזבון ההכנסות שנתקבלו מן העזבון בתקופה שבה נוהל. בשנת 1987, הגישה האשה תביעה נגד בנקים שונים - הם המשיבים 2-7 - ובה טענה כי חרף האמור בפסיקתה, ועל אף דרישה מפורשת שהופנתה אליהם, נמנעו המשיבים 2-7 מלהעביר לידיה מחצית מכספי הבעל המנוח שהוחזקו בחשבונות אצלם. בשנת 2000 צירפה האשה כנתבעת נוספת את המדינה. בכתב-התביעה המתוקן נטען, כי לאחר שהוגש למנהל מס עזבון הדו"ח בענין נכסי הבעל המנוח ונקבעה השומה הראשונה, ועוד בטרם פנה לביהמ"ש, פתח מנהל מס עזבון בהליכי גבייה על יסוד השומה הנוספת שקבע - אף שבנסיבות אלו לפי הוראות חוק מס עזבון לא היתה לו סמכות לעשות כן - וכי עקב כך על מנהל מס עזבון לשלם לאשה פיצוי בגין גזל ולהשיב לה כספים אלו מכוח עילת עשיית-עושר-ולא-במשפט.
ב. ביני לביני, בוטל חוק מס עזבון ובחוק הביטול נקבע כי "סכום ששולם לפי חוק מס עזבון בחסר או ביתר לא ייגבה ולא יוחזר". על רקע זה הגישה המדינה לביהמ"ש המחוזי בקשה לסלק על הסף את תביעת האשה. בבקשתה טענה, כי נוכח הוראותיו המפורשות של חוק הביטול, אין לאשה עילה לתבוע החזר סכומים שנגבו עבור מס עזבון, במיוחד לנוכח העובדה שהפסיקתה ניתנה במסגרת הליך "לפי חוק מס עזבון". לחלופין טענה המדינה טענת התיישנות לפי חוק ההתיישנות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף. בהחלטתו נקבע, כי על הפסיקתה, שהיא פס"ד הצהרתי, חל סעיף 21 לחוק ההתיישנות, הקובע תקופת התיישנות של 25 שנים לביצוע פס"ד ושולל התיישנות של פסקי-דין שלפי תוכנם אינם טעונים ביצוע. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי, כי חוק הביטול אינו שולל את תביעת האשה משום שהעילה שעל-פיה הגישה את תביעתה צומחת מתוך הפסיקתה, המצהירה על זכויותיה של האשה בנכסי הבעל המנוח, ואין מדובר ב"זכות או חיוב לפי חוק מס עזבון". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. תביעת האשה לפיצוי בגין גזל ולהשבה מכוח עילת עשיית-עושר-ולא-במשפט, ככל שהיא מבוססת על התנהגותו של מנהל מס עזבון ועל הליכי גבייה שנקט שלא בסמכות, לכאורה, עובר למתן הפסיקתה - התיישנה. זאת, מכוח הוראת סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, הקובעת תקופת התיישנות של 7 שנים בשאינו-מקרקעין. השאלות שיש לבחון הן, ראשית, האם הפסיקתה מבססת עילת תביעה של האשה נגד המדינה נוכח הוראות חוק הביטול; ושנית, האם תביעת האשה, ככל שהיא מבוססת על הפסיקתה, התיישנה. ככלל, אין לפרש תחיקה באופן שתחולתה תהיה רטרואקטיבית, אלא אם נקבע כך מפורשות. בענייננו, בהיעדר הוראה מפורשת בחוק הביטול הקובעת אחרת, יש להבחין בין מי שלגביו כניסת חוק הביטול לתוקף קטעה את ההליך המינהלי של גביית מס עזבון - שאז יחולו הוראות חוק הביטול, לבין מי שלזכותו עומדת הכרעה שיפוטית, למצער סופית, בדבר שומת מס העזבון. במצב האחרון, אין לפרש את חוק הביטול, על-פי לשונו, כפוגע, למשל, בזכות לקבל החזרי מס שהוכרה בפס"ד סופי.
ד. במקרה שבפנינו הפסיקתה אינה קובעת שומה סופית של מס עזבון, אלא מתווה עקרונות שעל-פיהם חוייב מנהל מס עזבון להמשיך בהליכי קביעת השומה לצורך גביית המס, ובכללם הכרה בבעלותה של האשה על מחצית מנכסי הבעל המנוח מחד-גיסא, וקביעת התנאים לניכוי הוצאות ניהול העזבון וחישוב יתרת העזבון, מאידך-גיסא. יוצא, כי אם לא נערך בעקבות הפסיקתה הליך להשלמת בירור החבות במס בין מנהל מס עזבון לבין האשה, ממילא הליכי גביית המס מן האשה טרם נסתיימו, ולפיכך חל חוק הביטול על הליכים אלו.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד גב' לאה מרגלית ועמנואל לינדר למבקשת, עו"ד מאי אסטרייכר למשיב, עוה"ד גב' ישראלה שבתאי וארז ביעזר למשיבים האחרים. 12.12.01).
בש"פ 6271/01 - מובילי עטיה בע"מ נגד מדינת ישראל
*תפיסת רכב ששימש לביצוע עבירה של גניבת חול(הבקשה נדחתה).
א. ביום 12.3.01 תפסה משטרת ישראל, מכוח סמכותה על פי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), משאית (להלן: התפוס), בחשד לביצוע עבירה של גניבת חול. המשאית רשומה על שם שבתאי עטייה, שהוא בעל המניות העיקרי במערערת (להלן: החברה). ביום 20.3.01 הגישה החברה לבימ"ש השלום באשקלון "בקשה דחופה להשבת התפוס" לפי סעיף 34 לפקודה, בטענה כי היא הבעלים של התפוס, וכי נהג המשאית נשלח למחצבה הפועלת ברשיון ונכנס בטעות למחצבה ריקה, שאיננה פועלת. ביום 27.3.01 הוגש כתב אישום נגד שבתאי עטיה ויהודה אטיאס (שעבד עם המשאית). כתב האישום מייחס לשניים כרייה שלא כדין על פי החוק לתיקון פקודת המכרות. לעטייה 4 הרשעות בגין ביצוע עבירות של גניבת חול ועל כן טענה המדינה כי יש להורות על החזקת התפוס עד לתום ההליכים המשפטיים. בימ"ש השלום הורה על השבת המשאית לחברה, תוך קביעת תנאים מגבילים. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי, עררה נתקבל וביהמ"ש הורה על החזרת המשאית לחזקת המשטרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הטענה שנהג המשאית אטיאס הגיע בטעות למחצבה ריקה במקום למחצבה פעילה, אליה נשלח, לכאורה אינה מתקבלת על הדעת. בין כך ובין כך מקומה במשפט ואין היא מקעקעת את התשתית העובדתית הלכאורית. החברה טוענת, כי המשאית נרשמה "בטעות" על שמו של עטיה. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם זיקת הבעלות בתפוס בעזרתו נעברה עבירה לפי פקודת המכרות הינה תנאי-בלעדיו-אין לתפיסה זמנית
במשאית. צודקת החברה שעל פי כתב האישום כפי שהוא, (ובהנחה שהיא ולא עטיה הינה הבעלים של המשאית) לא ניתן יהיה, בסופה של הדרך לחלט את המשאית כאמור בפקודת המכרות. אך גם בהנחה כזו, קיימת סמכות להורות על החזקת המשאית עד סיומו של המשפט, ואף ראוי לעשות כך.
ג. "מעצרה" של המשאית, קרי: תפיסתה הזמנית, נועדה למנוע את הסכנה שברכב זה ימשיכו בגניבת חול. לפי סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח, בין היתר, כי באותו חפץ עומדים לעבור עבירה. סעיף 36ו לפקודה האמורה מסמיך את ביהמ"ש ליתן צווים זמניים שתכליתם להבטיח את מימוש החילוט הסופי במסגרת גזר הדין. לפי סעיף 111 לפקודת המכרות אם נתפס רכב לפי סעיף 32 לפקודת מעצר וחיפוש בקשר לביצוע עבירה לפי פקודת המכרות, כאשר בעל הרכב או האחראי על הרכב מטעם בעל הרכב, הורשע בתוך 5 שנים שקדמו לתפיסת הרכב, בעבירה בקשר עם חומר חציבה, לא יורה ביהמ"ש על החזרת הרכב עד תום ההליכים, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו. סעיף 111 נועד למנוע עבירות ע"י המשך החזקה של המשיבה ברכב שנתפס בקשר לביצוע עבירות של גניבת חול. סעיף 111 הנ"ל שתכליתו מניעת עבירות איננו מתנה, כתנאי-בלעדיו-אין שהבעלים של הרכב יהיה נאשם במשפט. מהתשתית הראייתית עולה, כאמור, כי עטיה, שהוא בעל מניות עיקרי ומנהל בחברה וגם אחראי מטעמה על הרכב, עבר עבירה המצדיקה את תפיסת הרכב.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד אייל רחמים ואח' למבקשת, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 8.10.01).
עע"ם 6352/01 - חדשות ישראל (טי. אי. אן. סי) בע"מ נגד שר התקשורת ואח'
*ביטול זכייה במכרז לערוץ חדשות בטלביזיה עקב אי עמידה בדרישת ה"ישראליות" של המציעים. *"הגדרת בעלי שליטה" בחברה(מחוזי ת"א - עת"מ 1174/01 - הערעור נתקבל).
א. המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין (להלן - "המועצה") פירסמה מכרז למתן רשיון משדר ערוץ חדשות בטלויזיה (להלן - "המכרז"). למכרז נגשו שתי מציעות: המערערת (להלן -"חדשות ישראל") והמשיבה 3 (להלן - "חדשות 24"). המועצה שימשה בעניין זה כוועדת מיכרזים. בסופם של דיוני ועדת המכרזים זכתה הצעתה של חדשות 24, ואילו הצעת חדשות ישראל נדחתה, כאשר הפער בניקוד שניתן לכל אחת מן המציעות היה קטן ביותר. חדשות ישראל פנתה בעתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי בת"א בה עתרה לפסול את הצעת הזוכה ולהכריז עליה כזוכה, ולחילופין, להורות על החזרת הנושא למועצה לצורך דיון בהצעתה כהצעה יחידה. טענותיה העיקריות של חדשות ישראל כנגד זכייתה של חדשות 24 היו אי עמידתה בתנאי הסף שנקבעו במכרז. הכוונה היא לדרישת "הישראליות" של המציעים. ההסדר החקיקתי הסמיך את המועצה ליתן רשיון למפיק חדשות עצמאי בכפוף למילויים של תנאים שונים, ובכללם כי "השליטה או אמצעי השליטה במבקש לא יוחזקו בידי מי שאינו אזרח ישראלי או תושב בה; אולם השר רשאי לקבוע שיעור של אמצעי שליטה מסוג כלשהו שרשאי להחזיק בהם מי שאינו אזרח ישראלי או תושב בה, ובלבד ששיעור זה לא יעלה על שליש מאמצעי השליטה של אותו סוג". (דרישת "הישראליות"). הגדרת המושג "שליטה" מפנה לחוק ניירות ערך ולחוק הבזק. דרישות "הישראליות" שבחוק צויינו גם במכרז כדרישות סף שיש לעמוד בהן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "חדשות 24" עומדת בדרישת "הישראליות" שבמכרז. הערעור נתקבל.
ב. במניות חברת חדשות 24 החזיקו יחידים וחברות, כאשר בחברות השונות החזיקו במניות ובשליטה אנשים שאינם עונים על דרישת הישראליות. המחלוקת בין הצדדים היתה בין שתי דרכי חישוב של "אחוזי השליטה" בחברת חדשות 24 באמצעות החברות
הזרות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את דרך החישוב שהציעה "חדשות 24" ואילו ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי יש לקבל את גישתה של "חדשות ישראל" לדרך החישוב של השליטה בחברה "חדשות 24" ומשכך אין זו עונה על דרישת הסף, היא "דרישת הישראליות", של בעלי השליטה. בדרך למסקנה הנ"ל בחן ביהמ"ש באריכות ובהרחבה את המושג של "שליטה" בחברה, לפי חלוקת המניות, סוגי המניות וכיוצא באלה. התוצאה היתה כי זכייתה במכרז של חדשות 24 בוטלה והנושא הוחזר לוועדת המכרזים לבדוק אם העותרת עומדת בתנאי הסף.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד ראובן רייף, גיורא ארדינסט, פז תאני, גב' חגית בלייברג למערערת, עוה"ד גלי בהרב-מיארה ואמיר לוי למשיבים, עוה"ד אביגדור קלגסבלד ופנחס רובין לחדשות 24. 18.12.01).
על"ע 8568+9297/01 - עו"ד מאיר שינדלר נגד לשכת עורכי הדין ירושלים
*החמרה בעונש השעייה של עו"ד שמעל בכספי לקוח(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
א. המערער פתח בשנת 1995 חשבון נאמנות עבור המתלונן, שהוא קרוב משפחה המתגורר בקנדה. בסוף שנת 1995 הופקדו בחשבון כ-314,000 ש"ח. במהלך שנת 1997 רוקן המערער את החשבון מכל הכספים שהופקדו בו. המתלונן דרש כי המערער ימסור לו דיווח בצירוף מסמכים על דרכי השקעת הכספים וגורלם, אך המערער התעלם מהדרישות. גם לאחר שהוגשה תלונה של המתלונן נגדו, הוא לא הגיב עניינית. לדיון בביה"ד המשמעתי המחוזי לא התייצב המערער עד שלב הדיון בעונש. בגין כל אלה הורשע המערער וביה"ד המשמעתי המחוזי הטיל על המערער ברוב דעות השעייה בפועל לתקופה של 3 שנים; השעייה לשנה על-תנאי; תשלום הוצאות של 20,000 ש"ח ופרסום פסה"ד בציון שמו. דעת המיעוט היתה שיש להשעות את המערער לתקופה של 5 שנים בפועל. המערער והלשכה הגישו ערעורים לביה"ד הארצי. בי"ד זה קבע, שוב ברוב דעות, כי השעייתו של המערער בפועל תעמוד על שנתיים; השעייתו על-תנאי תעמוד על 3 שנים; החיוב בהוצאות הוקטן והועמד על 7,000 ש"ח. דעת המיעוט היתה שאין מקום להתערב בעונש שהוטל ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי. ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה וערעור המשיבה על קולת העונש נתקבל.
ב. המערער מצביע על כך שהחזיר למתלונן את כל הכספים, אך הוא עשה זאת בשלב מאוחר, לאחר הכרעת הדין בביה"ד המשמעתי המחוזי, ולאחר שהמתלונן נאלץ להגיש נגדו תביעה אזרחית. מעילה בכספי הלקוח, היא עבירת משמעת חמורה, אולי אחת החמורות ביותר שבעבירות משמעת. עבירה זו פוגעת אנושות ביחסי האמון שבין עורכי-דין ללקוחותיהם. אין לראות את מעשיו של המערער, אף שכולם נוגעים לאותו עניין, ככשלון חד-פעמי. המתלונן חזר ופנה אליו באמצעות עורכי-דין משך תקופה לא קצרה, אך נענה בהבטחות שווא וההתחמקויות בלבד, אם בכלל נענה. גם את הגנתו ניהל המערער בצורה מתחמקת, תוך הבטחות חוזרות ונשנות להגיע להסדר עם המתלונן. עדי אופי שונים העידו על אופיו הטוב של המערער ועל יושרו, אולם כל העדויות הללו אינן יכולות לעמוד מול המעשים שהתגלו בפרשה זו. מן הדין היה להטיל על המערער את מלוא עונש ההשעייה בפועל עליו הורה שופט המיעוט בביה"ד המשמעתי המחוזי, אולם רק בשל כך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין, יעמוד עונש ההשעייה בפועל על 4 שנים. יתר חלקי גזר הדין של ביה"ד המשמעתי הארצי - יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: חשין, אנגלרד, גב' נאור. עו"ד יצחק דהן למערער, עו"ד חנן רובינשטיין למשיבה. 20.12.01).
דנ"פ 8500/01 - יוסף מסילתי נגד מדינת ישראל
*העובדה שהרשעת המערער בעבירת אינוס אושרה ע"י ביהמ"ש העליון ברוב דעות אינה משמשת עילה להצדקת דיון נוסף(העתירה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות אינוס ומעשה סדום לאחר שקבע כי העותר אנס את המתלוננת, תיירת ששהתה אותה עת בישראל, ועשה בה מעשה סדום במכוניתו בסמוך למועדון לילה בירושלים. העותר ערער על הכרעת הדין לביהמ"ש העליון וערעורו נדחה ברוב דעות. דעת הרוב קבעה כי על אף קיומן של תהיות העולות מגירסתה העובדתית של המתלוננת, כטענת המערער, עדיין אין מקום להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי שהיו מושתתות על המהימנות שייחס למתלוננת שהעידה בפניו. דעת המיעוט קבעה כי לאור התהיות וסימני השאלה העולים מנסיבותיו של המקרה היה מקום לזכות את העותר מחמת הספק. העותר הגיש בקשה לדיון נוסף. את עיקר טענותיו מכוון העותר כנגד המצב בו ניתן להרשיע אדם בפלילים על פי דעת רוב, חרף קיומה של דעת מיעוט מזכה. טוען העותר כי יכולת זו מבוססת אמנם על סעיף 80 לחוק בתי המשפט, אך הפרשנות שניתנה לסעיף זה לא נבחנה מעולם מזווית הראייה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. העותר טוען כי סעיף זה, במתכונתו הנוכחית אינו עולה בקנה אחד עם הדרישה כי נאשם בפלילים יורשע רק אם אין ספק סביר בדבר אשמתו. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. סעיף 80(א) לחוק בתי המשפט קובע כי "בית משפט הדן במותב ונחלקו דעות השופטים, תכריע דעת הרוב." בעניינו של העותר, שני שופטים מצאו לנכון לדחות את ערעורו, ואחד מצא לנכון לקבלו. משכך דעת הרוב היא המכריעה. אין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יכול לסייע לעותר. העותר מעלה טענות נוספות לגבי היכולת להישען על עדותה של המתלוננת לנוכח ההתפתחויות שחלו במצבה הנפשי לאחר שהעידה. אין בטענות אלה כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. דעת הרוב עמדה בפירוט רב על התהיות שעלו מחומר הראיות ביחס לגירסתה של המתלוננת וגם היתה מודעת להתפתחויות שחלו במצבה הנפשי של המתלוננת, אך אין בכך כדי לבסס הלכה כללית החורגת מעניינו של העותר.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד ראובן בר חיים ורוזט בר חיים לעותר, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 11.12.01).
על"ע 4600/00 - עו"ד שמעון ראש נגד ועד מחוז ת"א של לשכת עורכי הדין בישראל(הערעור נדחה).
*החלטת ביה"ד המשמעתי הארצי שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על הרשעה בעבירה משמעתיתא. נגד המערער ניתן פס"ד ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי, שהומצא למשרדו של המערער בתאריך 12.7.94. פסה"ד דן בקובלנה שהוגשה נגד המערער בשנת 1990. ערעור על פסה"ד הוגש לביה"ד המשמעתי הארצי בתאריך 25.8.94, באיחור של 14 ימים. המערער טען כי סבור היה שיש לחשב את המועד להגשת הערעור על-פי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת, כי "תקופת פגרה של ביהמ"ש לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה". בקשת המערער להארכת מועד נדחתה לאחר שביה"ד הארצי לא מצא בהסברו לאיחור עילה ראוייה להארכה. המערער טוען כי טעותו היתה סבירה, כי האיחור היה למשך 14 ימים בלבד, וכי לא היה מקום לשלול ממנו את זכות הערעור, שהיא זכות מהותית. מנגד טוען ב"כ הלשכה כי הארכת המועד להגשת ערעור לביה"ד המשמעתי הארצי מותנית בקיומו של טעם מיוחד, וכי המערער לא הראה טעם כזה. עוד טען
כי סיכויי הערעור על פסה"ד של ביה"ד המשמעתי המחוזי, המבוסס על א?מון שניתן בעדי התביעה, הם קלושים. הערעור נדחה.
ב. אכן, זכות הערעור חשובה היא. אך כנגדה עומד אינטרס הציבור לסופיות הדיון. אינטרס זה מחייב להקפיד על הגשת ערעורים במועד. מכאן הדרישה לטעם מיוחד להארכת מועד, שיש להחילה גם כאשר לביה"ד המשמעתי הארצי מוקנית סמכות הארכה כללית. בגדר האיזון הראוי יש לתת אף את הדעת לסיכויי הערעור ולמידת הפגיעה בסופיות הדיון, שהיא פועל יוצא מהתמשכות ההליכים בענייננו שנגרמה ע"י המבקש. אין עילה להתערב בהחלטתו של ביה"ד הארצי, המאזנת כראוי בין השיקולים הרלוואנטיים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 17.12.01).
על"ע 4651+5140/01+6363/00 - ארי פינקל, עו"ד נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א
*החמרת בעונש של עו"ד שהורשע בשליחת יד בפקדונות של לקוחותיו והחלטה להרחיקו לצמיתות משורות הלשכה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור הוועד המחוזי נתקבל).
המערער הורשע ב-5 קובלנות שהוגשו נגדו וביה"ד המשמעתי הארצי החמיר בענשו וגזר לו 4 שנות השעייה. שני הצדדים ערערו על מידת העונש. ערעור הוועד המחוזי נתקבל והוחלט להוציא את המערער מהלשכה לצמיתות.
בין הרשעותיו של המערער מצויות שתי הרשעות שעניינן שליחת יד בפקדונות של לקוחותיו, עוד מצוייה בין הרשעותיו אחת שבגידרה לא שילם תשלומים של שכר דירה שחב לבעלת בית פלונית, לה מסר שטר בטחון שחתימות הערבים עליו היו מזויפות, ועבירות נוספות חמורות כשלעצמן. ברור שאין המערער ראוי לשמש כעו"ד. אכן, העקרון שאין ערכאת הערעור ממצה את דינו של מערער כפי שהיה ראוי לערכאה הראשונה לעשות, כבודו במקומו מונח; ויכול שבנסיבות מסויימות תהיה לו משמעות גם בדיון בעבירות משמעתיות; אך במקרה שלפנינו משקלו של עקרון זה הוא מועט, שכן עבירות מהסוג הנדון חותרות כנגד האמון שהציבור אמור לתת בעורכי הדין; וכאשר הן חוזרות על עצמן אך ברור הוא שהמשכת חברותו של המערער בלשכת עורכי הדין עשוייה לשמש מכשול לרבים. הדברים הם כך ביתר שאת כאשר המערער מודה שטרם החזיר חלק מהפקדונות שבהן שלח יד, ורשומות לחובתו הרשעות לא מועטות. התוצאה היא שיש להוציא את המערער משורות לשכת עורכי הדין לצמיתות.
(בפני השופטים: הנשיא ש. לוין, מצא, גב' דורנר. עו"ד א. בר-נוי למערער, עו"ד ע. ויצמן למשיב. 13.12.01).
ע.א. 6501/00 - פלס שיווק מוצרי צנרת בע"מ נגד שותפות מוגבלת כרמיאל...
*החלטה בבקשה לצו מניעה זמני אינה מהווה מעשה בי"ד נגד תובענה כספית של התובע (הערעור נתקבל).
לאחר שתובענת המערער הפכה תובענה כספית בלבד החליט ביהמ"ש המחוזי לדחותה מחמת מעשה בי"ד המעוגן בבקשה לצו זמני שנדחתה. הערעור נתקבל. ביהמ"ש שגה בעניין זה, בין משום שלא נפסקה הלכה הקובעת שצו זמני, מהווה בנסיבות מיוחדות, מעשה בי"ד ובין משום שנסיבות מיוחדות לא היו. לפיכך הוחלט לבטל את פסה"ד ולהחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בתובענה הכספית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, א. לוי. עו"ד אליהו מאיר למערער, עו"ד מאיר נתן למשיב. 9.12.01).
רע"א 2291/01 - מרגלית וציון גבאי נגד בנק מסד בע"מ
*ערעור על החלטת בימ"ש שלום בעניין הגבלת לקוח של בנק עקב אי פרעון עשרה שיקים צריך להתברר בפני ביהמ"ש המחוזי בפני מותב תלתא (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
הבנק המשיב סירב לפרוע עשרה שיקים שנמשכו ע"י המבקשים. כתוצאה מכך הגביל המשיב את חשבונם בבנק. המבקשים פנו לבימ"ש השלום בבקשה לבטל הבאת מספר שיקים שמשכו במניין השיקים שסורבו. בימ"ש השלום דחה את הבקשה. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי, וערעורם נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בין יתר טענותיהם טענו המבקשים כי הדיון בביהמ"ש המחוזי צריך היה להיערך בפני מותב תלתא, ולא כפי שנתקיים בפועל בפני דן יחיד. בכך צודקים המערערים. החלטת בימ"ש השלום בתובענה על פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, מהווה פס"ד כמשמעותו בסעיף 37 לחוק בתי המשפט. ברגיל, תסווג החלטה שיפוטית כ"פס"ד", אם בירור המחלוקת שהובאה בפני ביהמ"ש הסתיים עם מתן ההחלטה, שאם לא כן, ונשאר לשופט לעשות דבר נוסף, אין החלטתו מהווה פס"ד. ההחלטה על פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי לעניין הבאת שיק במנין השיקים שסורבו מסיימת את המחלוקת שהובאה בפני ביהמ"ש. לפיכך, סיווגה הנכון של החלטת בימ"ש השלום הוא כפס"ד ולא כהחלטה אחרת, ועל כן ערעור על החלטה מעין זו צריך להידון בפני מותב תלתא. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי ויידון מחדש בפני הרכב של שלושה שופטים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, גב' נאור. המבקשים לעצמם, עו"ד גב' חוה אלקוני נוימן למשיב. 30.12.01).
רע"א 2924/01 - המועצה האזורית לב השרון נגד עו"ד עינת בן דוד וכונס הנכסים הרשמי
*אכרזת שר האוצר שארנונה היא מס לפי פקודת המסים (גביה) אינה חלה על צווי נכסים בפשיטת רגל שניתנו לפני האכרזה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
דין הערעור להידחות מן הטעם שלכאורה האכרזה הזמנית מטעם שר האוצר שקבעה שהארנונה הכללית היא מס לפי פקודת המסים (גביה) אינה יכולה לחול - בהיעדר הוראה מפורשת - על צווי נכסים בפשיטת רגל שניתנו לפני האכרזה (מבלי לחוות דעה מה היה פועלה של אכרזה כזו לו נכללה בה הוראה מפורשת). לפיכך - ולאו דווקא מטעמי השופטת דלמטה דין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, א. לוי. עו"ד גב' טליה טריינין-גורן למבקשת, המשיבה לעצמה. 16.12.01).
רע"א 4286/01 - מיכל גיל ואח' נגד עו"ד איילון ירדן
*ההזדמנות הראשונה" שבה יש לטעון טענת התיישנות (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום דחה על הסף את תביעת המבקשים נגד המשיב, מחמת התיישנות. ערעור שהוגש על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי נדחה, והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשים שמים יהבם על סעיף 3 לחוק ההתיישנות, המורה כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". לטענתם, לא פעל המשיב כמצוותו של סעיף זה, ואולם עיון בכתב ההגנה של המבקשים, מגלה כי טענת ההתיישנות נטענה שם - ולא פעם אחת. לטענת המבקשים, בכך לא די. לשיטתם, יש להגיש, בעניין זה, בקשה מפורטת, ולטעון לעניין זה בדיון בקדם המשפט. משלא עשה כן המשיב, אין זה מן הדין - כך הם סבורים - שביהמ"ש יזום העלאת טענה זו, במסגרת קדם משפט. ברם, טענת ההתיישנות נטענה בכתב ההגנה, ולפיכך, לא חרג ביהמ"ש מסמכותו, בעת שיזם דיון בטענה זו, בקדם המשפט. אמנם,
לעיתים קמה לנתבע הזדמנות להעלות את טענת ההתיישנות, עוד קודם להגשת כתב ההגנה. או אז, עשוי הוא להיחשב כמי שהחמיץ את "ההזדמנות הראשונה". אלא שבענייננו אין טענה שכזו.
(בפני: השופט ריבלין. מיכל גיל למבקשים, עו"ד אהוד שטיין למשיב. 19.12.01).
על"ע 4449/00 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נגד מרדכי פת-בג בילקר, עו"ד
*החמרה בעונש משמעתי של עו"ד המחזיק כספי עזבון ואינו עושה לחלוקת העזבון בין היורשים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
בשנת 1974 מונה המשיב ע"י ביהמ"ש כמנהל עיזבונה ומבצע צוואתה של המנוחה רבקה האן ז"ל. בראשית שנות ה-90 הגיעו לוועד המחוזי של הלשכה תלונות מאחד מיורשיה של המנוחה, בהן נטען כי המשיב מחזיק מאז מינויו בנכסים וכספים של העיזבון ואיננו עושה את הדרוש לחלוקת העיזבון בין היורשים הזכאים על-פי הצוואה. על יסוד התלונות הוגשה נגד המשיב קובלנה משמעתית. ביה"ד המשמעתי המחוזי פסק להרשיע את המשיב בעבירות המשמעתיות שיוחסו לו וגזר עליו, בנוסף לחיוב בקנס ובהוצאות, עונש של השעיה-על-תנאי. ביה"ד המשמעתי הארצי החליט להחמיר את עונש ההשעיה וגזר על המשיב השעיה בפועל לתקופה של שנה אחת. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מבלי לגרוע מן החומרה שבהחזקת הכספים עד לסוף 1992, היינו במשך כ-18 שנים ברציפות, לא עלה בידי המשיב להראות כי לאחר המועד הזה הוא דאג לתיקון המעוות. ההקלה המופרזת בענשו של עו"ד שהורשע בהתנהגות פסולה כגון זו, פוגעת בערכי האימון והנאמנות המייחדים את מקצוע עוה"ד בעיני הציבור. לחובת המשיב שתי הרשעות משמעתיות נוספות, שאחת מהן - המאוחרת מזו שהיא נשוא הערעור - מתייחסת לפרשה עובדתית דומה למדי לפרשה הנוכחית. בגין הרשעתו האמורה גזר ביה"ד המשמעתי המחוזי על המשיב 5 שנות השעייה בפועל. לאחר עיון בכלל נסיבותיה של הפרשה נשוא הערעור, הוחלט לגזור למשיב 5 שנות השעייה בפועל. תקופה זו תצטבר לתקופת ההשעיה שאותה מרצה המשיב עתה על פי גזר הדין המשמעתי השני.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, גב' בייניש. עו"ד ע. ויצמן למערער, המשיב לעצמו. 10.12.01).
בש"פ 9746/01 - עאדל אבו עייש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של יידוי אבנים על כלי רכב של יהודים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי קשר עם אחרים קשר לפגוע בכלי רכב יהודיים העוברים בכביש. חברי הקבוצה, והעורר בכללם, השליכו אבנים על רכבים ביום ה- 9.9.01 וכתוצאה מכך נפגעו מספר מכוניות וכן נגרמו פגיעות גוף לאחד מנוסעי הרכב. עוד מיוחס לעורר כי ביום 9.11.00 שוחרר בערבות בתיק אחר והוטל עליו מעצר בית מלא, אך הוא יצא מביתו לצורך ביצוע המעשים נשוא האישום החדש. כן מיוחס לנאשם כי ניסה להדיח את אחיו כי ימסור הודעת שקר במשטרה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
מסוכנותו של העורר ברורה על פניה. יידוי אבנים מאסיבי על רכבים הנוסעים בכביש וגרימת נזקים לרכבים וכן נזקי גוף לנוסע, כמו גם השמת המחסום בכביש אשר גרם לתאונת רכבים, הם מעשים חמורים המסכנים חיי אדם באורח מיידי וישיר. לעילת המסוכנות חברו עילה של הדחה בחקירה והפרת תנאי שחרור בערובה שהוטלו במסגרת הליך אחר. העורר הראה בהתנהגותו כי הוא מסוכן לציבור, וכי אין לסמוך עליו שיכבד להבא את תנאי חלופת המעצר שיוטלו עליו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד און איתן לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 23.12.01).
בש"א 3668/01 - תבור תעשיות שיש (בפירוק) נגד טלי שלי ואח'
*היענות לבקשה להעברת מקום דיון מת"א לירושלים ואיחוד תיקים (בקשה להעברת מקום הדיון ולאיחוד תיקים - הבקשה נתקבלה).
לפקודת המבקשת הוסבו שני שיקים, על סך 30,000 ש"ח כל אחד, ע"י המשיבה 3 (שיש מזרחי בע"מ). שיקים אלה נעשו לפקודת המשיבה 3 ע"י המשיבים מס' 1 ו-2. המשיבים 1 ו-2 נתנו הוראת ביטול לגביהם ולכן הם חוללו. המבקשת פתחה בהליך גביית השטרות, והמשיבים הגישו התנגדותם לכך. בימ"ש השלום בירושלים קיבל את התנגדות המשיבה 3 והורה על מתן רשות למשיבה זו להתגונן. לנוכח זאת הסכימה המבקשת כי תינתן רשות להתגונן גם למשיבים מס' 1 ו-2. מטעמים של סמכות מקומית הדיון בתובענות מתקיים בבימ"ש השלום בירושלים ובבימ"ש השלום בת"א. המבקשת הגישה בקשה לאיחוד הדיון בתובענות, בטענה כי טענות המשיבים סותרות האחת את רעותה. המשיבים 1 ו-2 מסכימים לבקשה. המשיבה 3 מתנגדת לה. הבקשה נתקבלה.
תכליתה של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, לעניין איחוד תובענות, הינה, בין היתר, הגברת היעילות בדיון ומניעת הכרעות סותרות, תוך שמירה על האינטרסים של הצדדים להליכים השונים. בענייננו מדובר בתובענות המערבות את החוליות השונות בשרשרת הצדדים לשטרות מושא תובענות אלה. מדובר באותה מסכת עובדתית, ורצוי כי ערכאה שיפוטית אחת תידרש לשאלות המשפטיות המתעוררות על בסיס מסכת עובדתית זו ותכריע בהן באופן אחיד. מששתי התובענות אינן מצויות בשלבים מתקדמים של הדיון בהן, אין באיחוד התובענות כדי לעכב את בירורן באופן משמעותי. לפיכך יאוחדו התיקים ויידונו בבימ"ש השלום בירושלים.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד דוד ששון וגב' אורנה בלום למבקשת, עו"ד אלי כץ למשיבה.12.12.01).
בש"א 6420/01 - מתכת מעיין נגד תחכום בחן
*היענות לבקשה להעברת מקום דיון מנתניה לקריית שמונה (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).
המבקשת עוסקת בייצור גלגלים וחלקים נוספים ממתכת. המשיבה עוסקת בייצור מבלטים המשמשים בהליך ייצור חלקי המתכת שהמבקשת מייצרת. המבקשת הזמינה מהמשיבה ארבעה מבלטים. לטענת המבקשת, המשיבה לא סיפקה מבלטים אלה במועדי ההספקה המובטחים על ידה; משהוכנסו המבלטים לייצור הם התגלו כפגומים, חלקם תוקנו במפעלי המבקשת, חלקם נשלחו לתיקון אצל המשיבה, וחלקם נשלחו לצדדים שלישיים לשם תיקון או בדיקת התאמה. לאור כל אלה, הגישה המבקשת נגד המשיבה ביום 14.5.2001 תביעת נזיקין לבימ"ש השלום בקריית שמונה. ביום 2.8.2001 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשת לבימ"ש השלום בנתניה לתשלום מלוא התמורה המוסכמת בין הצדדים בגין המבלטים. המבקשת הגישה בקשה על פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט להעביר את הדיון בתביעה שהגישה המשיבה מבימ"ש השלום בנתניה אל בימ"ש השלום בקריית שמונה. המשיבה מתנגדת לבקשה. הבקשה נתקבלה.
מאזן הנוחות נוטה לטובת בימ"ש השלום בקריית שמונה. גם אם מקום יצירת ההתחייבות היה במקום מושבה של המשיבה, הרי שהמבלטים הורכבו במפעל בצפון. שם גם נערך חלק משמעותי מניסיונות התיקון שלהם. הבקרה על התאמת המבלטים, והמקומות אליהם הם נשלחו לבדיקה מצויים אף הם בצפון. המוצרים הפגומים עצמם, שיוצרו תוך שימוש במבלטים הפגומים, מצויים בצפון. הנה כי כן מרבית חומר הראיות והעדים מצוי בצפון. מכלול ראיות זה רלבנטי גם לתביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת, היות
ויש בו בכדי להשליך על שאלת חיוביה של המבקשת כלפי המשיבה. משכך, ניתן לומר כי "עיקרן של העדויות המהוות את 'גרעין המשפט'" מצויות בצפון הארץ".
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד לארי גולדשטיין למבקשת, עו"ד גב' יבינה זכאי-בראונר למשיבה. 18.12.01).
רע"א 7224/01 - מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד אהרן כהן
*מינוי מומחים רפואיים בתחומים שונים ובכללם בתחום השיקום במסגרת תביעה לפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב נפגע בתאונת דרכים אשר המבקשים חייבים בפיצוי נזקיה. המשיב עתר למינויים של מומחים ב-6 תחומים ובכללם בתחום השיקום. המבקשים הסכימו למינוי מומחה בתחום אחד והשאירו לשיקול דעתו של ביהמ"ש את שאלת מינוי המומחה בתחום אחר, והתנגדו למינויים של יתר המומחים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיב והורה על מינויים של מומחים רפואיים בכל התחומים המבוקשים. בקשה לרשות נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
כלל הוא, כי כשקיימת ראשית ראייה לקיומה של נכות שנגרמה בעקבות תאונת דרכים, ימנה ביהמ"ש מומחה רפואי. זאת, משום שאין לנפגע אפשרות אחרת להוכיח את נכותו הרפואית על ידי הבאת מומחים מטעמו. מעיון במסמכים הרפואיים עולה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש קמא באשר למינויים של המומחים בארבעה תחומים שבהם הביא המשיב ראשית ראייה לאפשרות קיומה של נכות שנגרמה בעקבות התאונה. עם זאת, לא היה מקום למנות בשלב זה מומחים רפואיים בתחום הפסיכיאטריה שאין לגביה ראשית ראייה. באשר למינוי המומחה השיקומי - לא היה מקום למנות מומחה שיקומי בשלב זה, בטרם ניתנו חוות הדעת של המומחים ונקבעה נכותו הרפואית של המשיב. השאלה האם למנות מומחה שיקומי מתעוררת לרוב רק לאחר שהמומחים האחרים נתנו את חוות דעתם וביהמ"ש משתכנע שאין בהן די על מנת ללמד על נכותו השיקומית של הנפגע. יתכנו מקרים בהם ברור שנגרמה נכות קשה עקב התאונה, וכבר בשלב תחילת הדיון ברור יהיה שנדרשת חוות דעתו של מומחה בתחום השיקום. אך לא כך במקרה שלפנינו.
(בפני: השופט אור. עו"ד ט. כהן למבקשים, עו"ד יואל עדן למשיב. 5.12.01).
רע"א 7573/01 - ג'מיל נחאס ואח' נגד מארו מטר וכלל חברה לביטוח בע"מ
*המסמכים שניתן להגיש למומחים רפואיים שמינה ביהמ"ש במסגרת תביעה לפיצויים לנפגע בתאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המבקש נפגע בתאונת דרכים בשנת 1991 והמשיבים חייבים בפיצויו על נזקיו בתאונה. ביהמ"ש המחוזי מינה שני מומחים רפואיים, והמבקש ביקש להעביר למומחים מספר מסמכים. ב"כ המשיבים התנגד לכך, וביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים, וקבע כי כל אותם מסמכים, למעט מסמך אחד, פסולים להעברה למומחים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
תקנה 8(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), קובעת כי ניתן להמציא למומחים רפואיים שמונו "את כל המסמכים בדבר הטיפול הרפואי" שניתן לנפגע, ובלבד שלא תוגשנה למומחה חוות דעת רפואיות. הלכה היא, כי מסמך רפואי לצורך התקנה הנ"ל כולל גם מסמכים שנערכו שלא ע"י רופאים. גם המונח "טיפול רפואי" המוזכר בתקנה, פורש ע"י הפסיקה באופן מרחיב. מבחינת המסמכים שביקש ב"כ המבקש להעביר למומחה והתייחסות לזהותו של עורך המסמך, מטרת עריכתו של המסמך ותוכנו, לשלב בטיפול בו נערך המסמך וכן לכלל נסיבות המקרה, עולה כי חלקם של המסמכים שביקש המבקש להגיש למומחים הרפואים מותרים להמצאה. אמנם
מסמכים אלה נערכו בחלקם לבקשת אבי המבקש, אולם מתוכנם ומועד עריכתם ניתן להסיק כי נערכו לשם המשך הטיפול במשיב ולא לקראת המשפט.
(בפני: השופט אור. עו"ד אלבר נחאס למבקשים, עו"ד יורם קמין למשיבים. 23.12.01).
בש"א 8476/01 - בוטביקה גיא ואח' נגד גואטה אליהו, סוכן ביטוח - דגל ביטוחים
*היענות לבקשה לאיחוד תיקים והעברת דיון מטבריה לת"א (בקשה לצירוף תיקים ואיחוד הדיון - הבקשה נתקבלה).
המבקש השני (להלן - הנהג הפוגע) נהג ברכבו של גיא בוטביקה (להלן בעל הרכב הפוגע) והיה מעורב בתאונת דרכים בה הוא פגע ברכבו של אלון יהודה (להלן- הנהג הנפגע). ציון חברה לביטוח בע"מ (להלן - התובעת) הגישה תובענה נגד הנהג הפוגע בבימ"ש השלום בטבריה. לאחר הגשת תובענה זו הגישו הנהג הפוגע ובעל הרכב הפוגע תובענה נגד המשיב (להלן - מבטח בעל הרכב הפוגע) בבימ"ש השלום בתל-אביב. בתובענה הם טענו, בין השאר, כי בגין התנהגותו של מבטח בעל הרכב הפוגע נוצר מצב בו קיים חשש, שבעל הרכב הפוגע לא היה מבוטח בגין נהיגתו של הנהג הפוגע ברכבו. בנוסף, הגיש הנהג הפוגע הודעה לצד שלישי, במסגרת התובענה בבימ"ש השלום בטבריה, כנגד מבטח בעל הרכב הפוגע, בה טען כי המבטח אחראי לנזקים בהם הוא עלול להימצא חייב כתוצאה מקביעת ביהמ"ש בהליך בטבריה. כעת המבקש הנהג כי הדיון בשתי התובענות יאוחד בבימ"ש השלום בת"א. התובעת מתנגדת לה. לטענתה, איחוד התובענות יגרום לסירבול מיותר של ההליך. גם מבטח בעל הרכב הפוגע מתנגד לבקשה. לטענתו, עניין לנו בשתי תובענות שנוגעות בנושאים שונים. האחת עניינה בתאונת הדרכים, והאחרת עניינה במערכת היחסים, מתחום דיני הביטוח, בינו לבין בעל הרכב הפוגע. הבקשה נתקבלה.
תכליתה של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה איחוד תיקים, הינה, בין היתר, הגברת היעילות בדיון ומניעת הכרעות סותרות, תוך שמירה על האינטרסים של הצדדים להליכים השונים. בשני ההליכים, משהוגשה הודעה לצד שלישי לבימ"ש השלום בטבריה, עולה שאלת אחריותו הביטוחית של מבטח בעל הרכב הפוגע. אחריות זו רלבנטית הן לעניין הנזקים שנגרמו לבעל הרכב הפוגע בגין התאונה, והן לעניין הנזקים בהם הוא עלול להימצא חייב כלפי התובעת. משכך, יש השקה בין התובענות המספקת כדי לקבוע כי הן באותו נושא לצורך תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. בענייננו, רוב הגורמים המעורבים בתובענות אלה מצויים בת"א או בסמוך לה, ומשכך, תשמע התובענה המאוחדת בבימ"ש השלום בת"א.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יובל חרל"פ למבקשים, עו"ד יורם קמין למשיב. 10.12.01).
בש"פ 9516/01 - ח"כ עזמי בשארה נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה להעברת מקום דיון מירושלים לנצרת (בקשה להעברת מקום שיפוט מירושלים לנצרת - הבקשה נתקבלה).
נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום. האחד לבימ"ש השלום בירושלים, (להלן - כתב האישום הראשון), בו הואשם המבקש בשני נאומים שנשא (באום אל פחם ובסוריה) ונטען כי עבר עבירת תמיכה בארגון טרוריסטי; והשני לבימ"ש השלום בנצרת, בו הואשמו המבקש ושניים אחרים בסיוע שלא כדין לכניסת אזרחים ישראלים לסוריה. הדיון בעניינו של המבקש בבימ"ש השלום בנצרת בכתב האישום השני החל ואילו הדיון בעניינו בבימ"ש השלום בירושלים טרם החל. המבקש הגיש בקשה על פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט כי הדיון בעניינו בכתב האישום הראשון יועבר מבימ"ש השלום בירושלים אל בימ"ש השלום בנצרת. לטענתו, זיקת עניינו לירושלים הינה משנית, רוב העדים מתגוררים באזור
הצפון, ועל כן מן הראוי לקיים את הדיון בנצרת, שם מצוי גם מרכז פעילותו, ושם מתנהל המשפט הפלילי על בסיס כתב האישום השני. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי לבימ"ש השלום בירושלים זיקה משמעותית לעניין המבקש היות והוא חבר כנסת. עוד טוענת המשיבה כי העברת ההליך לנצרת עלולה לעכב את בירורו. הבקשה נתקבלה. אכן, זיקתו של המבקש לירושלים אינה זניחה, אך הלכה היא כי כשלתביעה הפלילית קיים שיקול דעת להעמיד את הנאשם לדין במקומות שונים, יכול מאזן הנוחות להשליך על מקום השיפוט כשהוא נוטה במובהק לטובת הערכאה הנוחה לנאשם. בנסיבות העניין אין חולק כי רוב העדים שייקראו להעיד במשפטו של המבקש (מטעמו ומטעם המשיבה) מצויים בצפון הארץ. המבקש עצמו מקיים בביהמ"ש בנצרת את הגנתו מפני כתב האישום השני שהוגש כנגדו. המשיבה עצמה אומרת כי חומר הראיות מטעמה בתיק אינו רב, וכי עיקר הטיעונים בו צפויים להיות טיעונים משפטיים עקרוניים. ספק אם החשש שמעלה המשיבה מפני עיכוב דיון בעניינו של המבקש מבוסס, בנסיבות העניין. לאור כל אלה, מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת בקשת המבקש, ומן הדין לקבל את בקשתו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חסן ג'בארין למבקש, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 27.12.01).
בג"צ 10246/01 - סי. אנד. אל. בע"מ נגד ראובן פסח, הממונה על היטל היצף והיטל משווה במשרד התעשייה והמסחר
*דחיית בקשה להארכת מועד להגיש כתבי תשובה לממונה על היטל רצף במשרד התעשייה בחקירה מכח חוק היטלי סחר (העתירה נדחתה).
חב' נשר, מפעלי מלט ישראליים בע"מ, הגישה למשיב תלונה נגד העותרת וחברה נוספת (שתיהן ביחד - להלן: העותרת) מכח חוק היטלי סחר, (להלן - "החוק"). המשיב החליט על פתיחת חקירה נגד העותרת מכח החוק. בהתאם לחוק, היה על העותרת להגיש כתבי תשובה תוך 30 יום מיום הפרסום ברשומות על פתיחת החקירה, ובמקרה זה עד ה- 26.11.01. העותרת ביקשה אורכה וניתנה לה אורכה עד ליום 6.1.02. ביום 12.12.01 פנתה שנית בבקשת אורכה נוספת עד ליום 13.1.02 בנימוק הקשור בחופשת חג המולד. לבקשה נוספת זו סירב הממונה להיענות. העתירה נדחתה.
הליך הטיפול בתלונה והמועדים הקשורים לכך נקבעו בחוק, ועימם גם הסמכויות להאריך מועדים שהוקנו למשיב. הלה עשה שימוש בסמכותו והאריך את המועד להגשת תשובות העותרת תוך הפעלת שיקול דעת ובהתחשב בנסיבות הענין. הוא סירב להארכה נוספת, והחלטה זו הינה בגדר סמכותו במסגרת הערכת הצרכים הנוגעים להליכי הטיפול בתלונה. אין מקום להתערב בהחלטה זו, שאין בה משום קיפוח זכות הטיעון של העותרת. יתר על כן, לעותרת מעמד וזכות טיעון גם בפני הוועדה, אליה מעביר הממונה את התלונה וממצאי בדיקתו והיא המוסמכת להגיש לשר את מסקנותיה והמלצותיה. בתנאים מסויימים, עומדת לנפגע גם זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת המשיב.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד א. דורות לעותרת. 28.12.01).
רע"א 5117/00 - דן נמרוד נגד איתמר נמרוד ואח'
*ביטול פס"ד שניתן בהיעדר הופעה של המבקש שקיבל הודעה על ביטול הדיון ובכל זאת נתקיים הדיון בהיעדרו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה לביטול פס"ד שניתן בהיעדר הופעת המבקש. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור - הערעור נתקבל. ב"כ המבקש קיבל הודעת על ביטול מועד הדיון. ההודעה היא על
טופס של ביהמ"ש, ואף שאינה חתומה, נראה שהיא נשלחה ע"י ביהמ"ש. יתירה מזו, ב"כ המבקש הודיע - קודם למועד קיום הדיון - לב"כ המשיבים כי קיבל מביהמ"ש הודעה על ביטול מועד הדיון. קיימת מחלוקת אם על אף אותה הודעה, ידע ב"כ המבקש מפי ב"כ המשיבים על כך שהדיון לא בוטל. מבלי להכריע במחלוקת עובדתית זו, די בכך שבידי המבקש מצוייה הודעת ביטול, אל מול דברים שלפי הנטען נאמרו בעל-פה ושנויים במחלוקת, על מנת לבטל את ההחלטה שדחתה את הבקשה לביטול פסה"ד שניתן בהיעדר התייצבות. זאת ועוד, בידי ביהמ"ש סנקציה מידתית יותר לנסיבות אשר כאלה והיא, דחיית מועד הדיון והטלת הוצאות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יובל אזני למבקש, עו"ד ארז שני למשיבים. 13.12.01).
בש"פ 9359/01 - מדינת ישראל נגד דמיטרי סדוקין
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם כי נהג לתקוף את המתלוננת - אשתו - במשך 15 שנות נישואיהם ולגרום לה חבלות של ממש. כמו כן איים עליה כי יהרוג אותה. בימ"ש השלום ציוה לעצור את המשיב עד תום ההליכים ומשלא נסתיים משפטו תוך תשעה חודשים מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-60 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
מסוכנותו של המשיב עולה מתוך נסיבות המעשים המיוחסים לו ומן העובדה שהוא, ככל הנראה, אלכוהוליסט. יתר על כן, בעבר ניתן נגד המשיב צו הרחקה שלא מנע את הישנותם של מעשי התקיפה. אשר להתמשכותו של המשפט - כתב האישום הוגש ביום 13.3.01, ההקראה התקיימה ביום 20.3.01 ומועד שמיעת ההוכחות נקבע ליום 12.6.01. המתלוננת לא התייצבה לדיון ורק בשל כך נדחה המשך הדיון יותר מפעם אחת עד שביום 13.11.01 התייצבה והעידה, והוכרזה עדה עויינת בשל סתירות מהותיות בין הודעותיה במשטרה לבין עדותה בביהמ"ש. לפיכך נקבעו ישיבות נוספות לגביית עדויותיהם של השוטרים שגבו את עדויותיה במשטרה. מפרשה זאת של אי התייצבויות, בצירוף העובדה כי היו סתירות מהותיות בין הודעותיה של המתלוננת במשטרה לבין עדותה בביהמ"ש, עולה הסברה כי המשיב הטיל את מוראו על המתלוננת. לפיכך אין בהתמשכותו של המשפט כדי לסייע להתנגדותו לבקשה להארכת המעצר ויש בסברה האמורה גם כדי להצביע על חשש לשיבוש הליכי המשפט.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' דפנה ברלינר למבקשת, עו"ד גב' פולינה סורין למשיב. 11.12.01).
רע"א 8238/01 - מדינת ישראל - משרד החינוך נגד מכלין גור
*הארכת מועד להגשת ערעור (הבקשה נדחתה).
תביעה שהגיש המשיב לבימ"ש השלום נגד המבקשת - לפיצויים בגין נזקים שנגרמו למשיב במהלך טיול שנתי בבית ספרו - נדחתה. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי ערעור לאחר שחלפו כ-8 חודשים מיום שניתן פסה"ד תוך שביקש להאריך לו את המועד להגשת הערעור. ביהמ"ש נעתר לבקשה למתן ארכה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי שוכנע כי בתקופה בה נמסר פסה"ד של בימ"ש השלום לב"כ המשיב, סבלה אמו של המשיב מבעיות בריאות ועל כן לא טיפלה בעניינו של המשיב, וכי באותה עת המשיב עצמו שירת בשירות חובה בצה"ל, ונראה שאף ממנו נבצר מלטפל כראוי בהליכים המשפטיים. בנסיבות העניין אין עילה להתערב בקביעותיו ובשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד י. סהר למבקשת, עו"ד י. חכם למשיב. 9.12.01).