ע.א. 935/00 - מדיק מדיה קורפוריישן בע"מ (בכינוס נכסים) נגד רשות השידור
*חיוב חברות המספקות שירות צפייה בטלביזיה לחולים בבתי חולים באגרת טלביזיה. *האם הסכם הספקת הטלביזיה לחולים מהווה "הסכם שכירות"(מחוזי ת"א - ת.א. 38/97 - הערעור נדחה).
א. המערערת עסקה באספקת שירותי צפייה בשידורי טלוויזיה לחולים המאושפזים בבתי חולים. לצורך עיסוקה, החזיקה המערערת בבעלותה כ-2000 מקלטים. עם ההתקשרות, קיבל המאושפז מידי המערערת מקלט טלוויזיה שהתחבר למערכת התשתית הקבועה בקירות בית החולים. במהלך שנת 1996 פנתה רשות השידור אל בתי החולים בדרישה לתשלום אגרה בגין מקלטי הטלוויזיה בשיעור של %50 מסכום האגרה המלא וזאת לפי פטור חלקי הקבוע בתקנה 3(א) לתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים, קנסות והצמדה) (להלן: תקנות הפטור). המערערת הודיעה לרשות השידור כי היא המחזיקה הבלעדית במקלטים. יחד עם זאת, טענה המערערת כי אף היא אינה חייבת באגרת טלוויזיה באשר בכל התקופות בהן מושכרים המקלטים לחולים מוחזקים המקלטים ע"י החולים ולא על ידה, ובתקופות בהן אין המקלטים מושכרים לחולים זכאית היא לפטור מתשלום אגרה לפי תקנה 2 לתקנות הפטור המעניקה פטור ל"סוחר" במקלטי טלוויזיה. רשות השידור חייבה את המערערת באגרה מוקטנת של %50, בהתאם לתקנה 3(א) הנ"ל. המערערת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקשה להצהיר כי אין היא חייבת בתשלום האגרה. ביהמ"ש דחה את תביעת המערערת והערעור נדחה.
ב. השופט אור: הבסיס לחיוב באגרת טלוויזיה קבוע בסעיף 29(א) לחוק רשות השידור הקובע חיוב של "אגרה... בעד החזקת מקלט טלויזיה". אין החוק מגדיר מה טיבה של החזקה זו. התיר לוועד המנהל, במסגרת תקנות שיתקין, לפטור מתשלום האגרה, כולה או מקצתה, סוגים מסויימים של מחזיקי מקלטים. מכוח סעיף זה הותקנו תקנות הפטור. בתקנה 2, הרלבנטית לענייננו, ניתן פטור מאגרת טלוויזיה ליצרן ולסוחר, וכן נקבע כי "בעד החזקת כל מקלט טלוויזיה בבתי הבראה, בתי חולים... תיגבה אגרה מוקטנת ששיעורה %50 מהאגרה המלאה" טענת המערערת היא, כי היא "סוחר במקלטי טלוויזיה" כמשמעות מונח זה בתקנה. לעומתה, טוענת רשות השידור, כי אין המערערת "סוחר במקלטים".
ג. את המונח "החזקה" יש לפרש בהתאם לתכליתו של חוק רשות השידור. עצם הדבר שהמאושפזים הם אשר מפעילים את המקלט לצורך צפייה בשידורים והם המחליטים מתי להשתמש בו, מבססת אמנם החזקה פיסית ארעית במקלט, אולם אין בכך כדי לקבוע בידי מי החזקה במקלט מבחינה משפטית, כמובנה בחוק. לצורך תכליתו של חוק רשות השידור, "מחזיק" במקלט הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר" למקלט, והמערערת היא בעלת המקלט בענייננו. אמנם, ההסכם בין המערערת ללקוחותיה הוכתר בכותרת "הסכם שכירות", אולם לאור איפיון עיסקה של המערערת כעסק המתמקד באספקת שירותי צפייה בשידורי טלוויזיה, הרי שהמערערת לא העבירה, ואף לא התכוונה להעביר, את החזקה בטלוויזיה לידי המאושפזים.
ד. שאלה נוספת היא, אם זכאית המערערת לפטור מחיוב זה בשל היותה "סוחר במקלטי טלוויזיות" כמשמעות מונח זה בתקנות הפטור. תכלית התקנה היא לפטור מתשלום אגרה החזקה במקלטים שיש עמה זיקה רופפת בלבד לשימוש במקלטים לצורכי צפייה. כך הוא לגבי מי שמייצר את מקלטי הטלוויזיה, וכך הוא לגבי מי שעוסק בממכרם. אין להרחיב את תחום פרישתו של טווח הפטור המוענק ל"סוחר במקלטים" באופן שיקבע כי "סוחר" כולל כל מי שמשתמש במקלטי הטלוויזיות שימוש עסקי-מסחרי.
ה. המערערת טוענת עוד כי בנסיבות העניין, חיובה באגרה באופן רטרואקטיבי לגבי התקופה הקודמת לשנת 1996 הנו שלא כדין. לטענתה, רשות השידור הציגה בפניה מצג לפיו היא פטורה מאגרת טלוויזיה, היא הסתמכה על מצג זה בתום לב ובאופן סביר, ושינתה עקב כך את מצבה לרעה. גם טענה זו יש לדחות. בחוק רשות השידור או בתקנותיו אין הוראה המטילה חובה על רשות השידור לשלוח דרישת תשלום למחזיקים במקלטים. אין כל אינדיקציה המצביעה על כך כי רשות השידור ידעה אל נכון את כל הנתונים הדרושים לה לשם חיוב המערערת באגרה, או כי המערערת יכלה להניח שמידע זה מצוי בידי הרשות. בנסיבות אלה לא עומדת למערערת טענת השתק.
ו. השופט אנגלרד: היחס המשפטי בין המאושפז לבין החברה בנוגע למקלט הטלוויזיה הוא שכירות, כפי שנאמר בכותרת של החוזה ביניהם, בתניותיו השונות ובחתימה. היחס בין המתקשרים תואם את הגדרת השכירות בסעיף 1 לחוק השכירות והשאילה. אולם, החזקת המקלט בידי המאושפז נעשית מטעמה של החברה ושניהם נחשבים מחזיקים במשותף. מתעוררת איפוא שאלה נוספת והיא: האם החובה של תשלום האגרה מוטלת על שניהם והתשובה היא כי ההגיון הענייני מחייב כי החבות תוטל באופן בלעדי על החברה. ראשית, אין זה מעשי כי רשות השידור תיגבה ממאושפזים חלקיקי אגרה, הנמדדים לפי ימי האשפוז הבודדים; שנית, החברה לא הודיעה לרשות השידור על השכרת המקלטים, כפי שהיתה, לכאורה, חייבת לעשות על פי סעיף 29א לחוק ולכן, החובה לתשלום אגרה בעד המקלטים המושכרים מוטלת באופן בלעדי על החברה.
ז. באשר לשאלה האם החברה היא בבחינת "סוחר", התשובה העקרונית היא חיובית. מאחר והיא עוסקת בהשכרה של מקלטי טלוויזיה כעסק קמעונאי, היא נתפסת ע"י ההגדרה של סוחר. עם זאת, אין היא נהנית לגבי כל מקלטי הטלוויזיה מן הפטור של סוחר, כי הכוונה היא למתן פטור על החזקת מקלטי טלוויזיה בעת הימצאותם בבית העסק, טרם מסירתם לידי לקוח. הפטור אינו חל על הימים שבהם הושכרו מקלטי הטלוויזיה למאושפזים. התוצאה היא כי החברה פטורה מן האגרה לגבי כל התקופות שבהן מקלטי הטלוויזיה לא הושכרו למאושפזים, לגבי התקופות שמקלטי הטלוויזיה היו בשכירות אצל המאושפזים, החברה חייבת בתשלום האגרה, תוך כדי פטור חלקי של %50.
(בפני השופטים: אור, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד גב' שלומית אגמון וגב' מיכל ארלוזורוב למערערת, עו"ד גב' יעל מימון למשיבה. 6.1.02).
רע"פ 4844/00 - מדינת ישראל נגד אריה ברקאי ואח'
*אימתי ניתן לתקן פס"ד במסגרת "טעות בפס"ד"(בקשה לתיקון טעות בפס"ד - הבקשה נדחתה).
א. המשיבים הגישו לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, שדחה את ערעורם כנגד הרשעתם בעבירות של אי-העברת מסים לרשויות המס. בקשת המשיבים נדונה, ביום 9.12.01, כאילו ניתנה רשות ערעור והוחלט לקבל באופן חלקי את ערעור המשיבים, ובכלל זה את ערעורו של המשיב 2 (להלן: אורי). המשיבים זוכו מחלק מן העבירות שבהן הורשעו, ונקבע כי יש לבטל עונש מאסר בפועל של שישה חודשים שהוטל על אורי. ביני לביני, בתאריך 16.10.00, כ-4 ימים לאחר שהתקיים דיון בערעור המשיבים, ולפני מתן פסה"ד הוגשה ע"י ב"כ של המשיבים הודעה, שלפיה: "נוצר נתק בין החתום מטה לבין אורי... נראה כי מבחינה נפשית נשבר אורי. לפי דבריו לחתום-מטה 'אין הוא מאמין עוד במערכת'. מאז מתן ההכרעה במחוזי, התקשה החתום-מטה לשוחח... על בסיס רציונאלי, עם אורי... לפיכך הורה
אורי... שלא לבקש בעבורו עיכוב ביצוע... אורי... עמד על דרישתו למחוק אותו מהערעור... משאיר לשקול דעת ביהמ"ש הנכבד כיצד לנהוג". בגדרי הבקשה לתיקון טעות טוענת המדינה, כי אורי נמחק מבקשת רשות הערעור שהוגשה ע"י המשיבים, ועל-כן פסה"ד לא אמור היה לכלול התייחסות אליו. המדינה מפנה להחלטה של רשמת ביהמ"ש העליון בתאריך 25.10.00, שבה נכתב: "לבקשת [אורי] ובא כוחו נמחק מערער זה מן הערעור". הבקשה לתיקון טעות נדחתה.
ב. החלטתו של אורי לבקש את מחיקתו מן הערעור היתה בבחינת התרסה, שנבעה, ככל הנראה, ממצוקתו ומכאבו. בקשתו של אורי הוגשה שלא על יסוד שיקולים שבהגיון. מסיבה זו, ומכיוון שביהמ"ש נתבקש לשקול אם ראוי להיעתר לאורי בנסיבות שבהן אין הוא יכול להיפגע אם ימשיך לעמוד על ערעורו, הוחלט שלא לקבל את הבקשה.
ג. משום-מה, לא הובאה החלטת רשמת ביהמ"ש העליון לידיעת ההרכב בעת הדיון. אלא שלהחלטה זו אין תוקף. בסעיפים 86-90 לחוק בתי המשפט, המסמיכים רשם לבצע פעולות שונות, אין הסמכה לרשם להתיר לבעל-דין לחזור בו מערעור שהגיש, לאחר שהערעור החל להידון בפני מותב. אף סעיף 87 לחוק, המסמיך רשם לתת פס"ד שהוא מוסכם על הצדדים, איננו רלוואנטי למקרה שבפנינו, לאחר שהחלטת הרשמת - כעולה גם מנוסחה, לא ניתנה על יסוד הסכמת המדינה. בהקשר זה יוער, כי אילו היתה מתבקשת המדינה לתת את הסכמתה לתביעת אורי להימחק מן הערעור ברי כי אף המדינה, הכפופה לחובות מוגברות של הוגנות, היתה נדרשת לשקילת נסיבות העניין המיוחדות. בפסה"ד לא נפלה איפוא טעות, ודין הבקשה להידחות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' לאה מרגלית למבקשים. 31.12.01).
ע.א. 4821/00 - יהודה פרננדס נגד הסתדרות מדיצינית הדסה ואח'
*דחיית טענות של רשלנות רפואית בניתוח ושל קבלת הסכמה לניתוח עקב מתן הסבר לא מספיק לתובע על מהות הניתוח(מחוזי י-ם - ת.א. 1109/97 - הערעור נדחה).
א. המערער עבר ניתוח לקיצור קיבה בבית החולים הדסה. לאחר הניתוח התגלתה דליפה ממקום הניתוח ובשל כך נותח המערער בשנית. כתוצאה מן הניתוחים נגרמו למערער - לטענתו - הפרעות בעיכול, וכן נזק נפשי, והוא הגיש תביעה בגין רשלנות רפואית נגד בית החולים. המערער טוען, כי לא נתן הסכמה מודעת לניתוח מאחר ולא הוסברו לו באופן ראוי סיכוני הניתוח ובכללם הסיכון לדלף. לטענתו, היות ודובר בניתוח אלקטיבי, על הצוות הרפואי היתה מוטלת חובת הסבר מוגברת, שלא עמד בה. אלמלא התרשל בית החולים בהסברים שנתן, טוען המערער, לא היה מסכים לעבור את הניתוח. בסוגיה זו העדיף ביהמ"ש את עדותו של הרופא המנתח על פני עדותו של המערער, וקבע, כי הוסבר לניזוק האופן הטכני בו מבוצע הניתוח, הסיכונים הכרוכים בו וכן השינויים באורח החיים לאחריו. ביהמ"ש קבע, כי ההסבר האמור כלל את המידע הנדרש ל"הסכמה מדעת" של הניזוק. למעלה מן הדרוש קבע ביהמ"ש, כי אף אילו קיבל את הטענה להיעדר הסכמה מדעת, הרי שהניזוק לא הוכיח שלא היה מבצע את הניתוח לו היה נמסר לו המידע אודות סיכון הדלף. לפיכך, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין אי מתן ההסבר - גם אם לא ניתן לבין ההסכמה לניתוח. במסגרת עוולת הרשלנות טוען המערער לרשלנות בניתוח ובמעקב אחר הניתוח. לטענתו, הרשלנות בביצוע הניתוח באה לידי ביטוי באי עמידתו בקריטריונים לביצוע הניתוח ובאי מיומנות הצוות הרפואי שברשלנותו גרם לדלף. ביהמ"ש דחה טענה זו על שני ראשיה. אי לכך דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה. הערעור נדחה.
ב. כל הטענות שהועלו ע"י המערער בבימ"ש קמא, נדונו וקיבלו מענה בפסה"ד. טענות אלה חוזרות ועולות בערעור. ביהמ"ש המחוזי ניתח את כל העדויות, בדק את כל הראיות והתייחס אליהן. כן עימת ביהמ"ש את העדויות הרפואיות מטעם הצדדים, אלה מול אלה וקבע את ממצאיו על סמך התרשמותו מן העדים. הערעור הוא עובדתי במהותו ואין דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית. מכל מקום, גם לגופו של עניין, לא יצאה שגגה מלפני ביהמ"ש המחוזי. יחד עם זאת, לאור מצבו של המערער - גם אם לא באשמת המשיבים - לא ניתן לומר כי לא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה, אף שבדין נדחתה. על כן יש לבטל את ההוצאות שהושתו על המערער בביהמ"ש המחוזי, על אף שאין זה מדרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בפסיקת הוצאות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גדעון עמוס למערער, עו"ד עוזיאל יעקב למשיבים. 13.1.02).
ע.פ. 5450/00 ואח' - מרדכי שושני, משה שושני ועודד מויאל נגד מדינת ישראל
*מידת העונש לעניין אורך תקופת המאסר, חילוט רכוש וקנסות בעבירות של הברחות וסחר בסמים. *אחידות הענישה(מחוזי נצרת - ת.פ. 470+1468/98 - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המערערים השתתפו, ביחד עם אחרים, בביצוע עבירות סחר בסמים בהיקפים כמותיים אדירים. משפטם של מרדכי ומויאל, שהועמדו לדין ביחד עם אחרים, התנהל לפני השופט אמינוף, ומשפטו של משה (שהוא אחיו של מרדכי) התנהל לפני השופט גלפז. לאחר שמיעת רוב פרשת ראיותיה של התביעה - שהתבססה, לא במעט, על עדות שותפם של המערערים לעבירות (מיקי איזנברגר), שזכה במעמד של עד-מדינה - ובעקבות הסדרים עם התביעה ביחס לתוכן האישומים, הורשעו המערערים בעבירות שיוחסו להם. מרדכי ומויאל נמצאו אשמים בהשתתפות, בשתי פרשיות של קניית קוקאין בפרו, העברת הסם, כשהוא מוסתר בתוך קרבי מכונות, מפרו להולנד, ומכירתו למטרת הפצה ביבשת אירופה. בפרשה הראשונה סחרו המערערים ב-303 קילוגרם קוקאין, ובפרשה השניה בעוד כ-170 קילוגרם קוקאין. כל אחת מן העיסקאות הניבה לעבריינים שהשתתפו בה רווחים שהסתכמו במיליוני גילדנים הולנדיים.
ב. משה הורשע בהשתתפות עם אחרים בשתי פרשיות של הברחת קוקאין מדרום-אמריקה להולנד, כאשר בפרשה הראשונה הוברחו, כשהם מוסתרים בתוך גלילי מכונות, כ-80-70 קילוגרם קוקאין, ובפרשה השניה עוד כ-400 קילוגרם קוקאין. על מרדכי ומויאל גזר השופט אמינוף עונשים זהים: 12 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי ותשלום קנס בסך 200,000 ש"ח, או ריצוי 40 חודשי מאסר תמורתו. ביחס לכל אחד מן השניים קבע ביהמ"ש בהכרעת הדין, כי הוא "סוחר סמים" כמשמעו בפקודת הסמים המסוכנים, וכפועל-יוצא מכך, ועל יסוד חזקתו של סעיף 31(6) לפקודה, ציווה ביהמ"ש לחלט לאוצר המדינה פריטי רכוש שונים של כל אחד משני המערערים, על-פי פירוט שהוגש לו ע"י התביעה. על משה גזר השופט גלפז 11 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על-תנאי. אף משה הוכרז כ"סוחר סמים", ולביהמ"ש הוגשה רשימה של פריטי רכוש שהתביעה ביקשה לצוות על חילוטם. ביהמ"ש נתן צו חילוט ביחס לחלק מפריטי הרכוש, אך ביחס לחלקם האחר החליט להימנע מחילוט. כן נמנע ביהמ"ש, חרף בקשה לכך מטעם התביעה, מחיובו של משה בתשלום קנס.
ג. שלושת המערערים משיגים בערעוריהם על חומרת עונשי המאסר והקנס שנגזרו עליהם, ומרדכי משיג גם על היקפם של צווי החילוט. המדינה מערערת על גזר הדין בעניינו של משה. ערעורה מופנה הן נגד הגבלת צו החילוט רק לחלק מפריטי הרכוש שלגביהם
נתבקש הצו, והן נגד החלטת ביהמ"ש להימנע מחיובו של משה בתשלום קנס. ערעור המערערים נדחה בעיקרו וערעור המדינה נתקבל בחלקו.
ד. סניגורי המערערים טענו, כי עונשי המאסר חורגים במידה בלתי-סבירה לחומרה מאמת המידה העונשית שנקבעה בהסדר הטיעון עם עד המדינה איזנברגר. העונשים שנגזרו על איזנברגר, בהתאם להסדר הטיעון, כללו רק 3 שנים מאסר בפועל וקנס בסך 100,000 ש"ח ודבר מרכושו לא חולט. לגישתם, משביקשה התביעה לגזור על איזברגר עונש מאסר כה מתון, הרי שבבואו לקצוב את עונשי המערערים, היה על ביהמ"ש לגזור עונשי מאסר העומדים ביחס סביר לעונש שנגזר על איזנברגר. בסיס להשוואה נמצא לסניגורים גם בעונשים שנגזרו על הנאשם משה כהן, שהשתתף בחלק מהעבירות, ובמסגרת הסדר טיעון נדון למאסר בפועל לתקופה של 5 שנים וחצי ולתשלום קנס בסך 120,000 ש"ח, וכן ניתן צו חילוט ביחס לרכושו. על רקע זה טענו הסניגורים, כי גזר הדין שניתן בעניינו של כהן צריך וראוי היה לשמש אמת-מידה גם להענשתם של המערערים.
ה. המערערים, שלחובת שניים מהם הרשעות קודמות, ביצעו עבירות סמים חמורות. אילו עמד ביהמ"ש להענישם, כמתחייב מחומרת עבירותיהם בלבד, חזקה שהיה גוזר עליהם עונשים שהם לאין ערוך יותר חמורים מאלה שנגזרו עליהם. אלא שבקביעת עונשיהם של המערערים הביא ביהמ"ש בחשבון, בין כלל שיקוליו, גם את העונשים שנגזרו על שותפיהם לביצוע העבירות. באשר לטענה בעניין העונש שנגזר על איזנברגר - הלכה פסוקה היא כי "עונש, הנגזר במסגרת הסדר עם עד מדינה, אינו יכול להוות אמת מידה לקביעת עונשיהם של שותפיו". חקירת העבירות והבאת הראיות הנדרשות להוכחתן הטילו על התביעה מעמסה כבדה מאוד. בזכות הסדר הטיעון עלה בידי התביעה להעמיד על כנם את האישומים נגד יתר המעורבים, שאלמלא הודאתו של איזנברגר אפשר שכלל לא ניתן היה להגישם. גם ההקלה הניכרת בעונשו של כהן אינה מצדיקה התערבות בעונשיהם של המערערים. השופט אמינוף, אשר גזר את דינם של מרדכי ומויאל, הוא גם אשר הקל בעונשו של כהן. בבואו לגזור את דינם של השניים הודה השופט, כי העונש שגזר על כהן לא הלם את חומרת עבירותיו של נאשם זה. עם זאת ציין שטענת המדינה, כי הסכימה לכריתת הסדר הטיעון עם כהן ועם נאשמים אחרים בשל חולשת הראיות נגד אותם נאשמים, לא היתה חסרת בסיס. אין אמת המידה העונשית, המוטעית, שננקטה בעניינו של כהן יכולה למנוע מביהמ"ש מלגזור לנאשמים אחרים בפרשה עונשים הולמים וראויים. עקרון אחידות הענישה נועד למנוע אפלייה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אך לא בא לכפות על ביהמ"ש אמת-מידה עונשית מוטעית, רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים. עם זאת, בקוצבו תקופת מאסר של 40 חודשים תמורת הקנסות, חרג ביהמ"ש המחוזי הן מגדר סמכותו והן מן המידה הראויה. לפיכך יועמד המאסר בתמורה לקנס על 20 חודשי מאסר.
ו. במתן הצו לחילוט רכושו של מרדכי נהג ביהמ"ש כדין. הרשימה לחילוט שהגישה התביעה לביהמ"ש כללה זכויות בחמישה נכסי מקרקעין, בכללם דירת "פנטהאוז" בטבריה, חמש מכוניות, פיקדונות בבנקים בסכומים נכבדים וכן מטבע-חוץ ותכשיטים שנתפסו בדירת המגורים של המשפחה. משהוברר שכל פריטי הרכוש הגיעו לרשותו של מרדכי במועדים שחלו פחות מ-8 שנים לפני הגשת כתב האישום, ובהיעדר ראייה לסתור ביחס למקור השגתו של רכוש זה (שהנטל להביאה רבץ עליו), קמה חזקה שכל הרכוש הושג ע"י מרדכי בעיסקות סמים. יש לשנות את החלטת ביהמ"ש ביחס להבטחת מקום מגורים סביר לבני משפחתו של מרדכי. ביהמ"ש קבע כי חלף דירת ה"פנטהאוז" המשמשת למגורי המשפחה, יפריש האפוטרופוס הכללי מתוך הפיקדונות המחולטים סכום השווה ל-85,000
דולר לרכישת דירה בת 3 חדרים בטבריה. בנסיבות העניין ראוי היה להימנע מחילוט דירת המגורים ולהניחה ברשות המשפחה למגוריה, ולפי הצורך גם לכיסוי צורכי המחיה שלה, שבגזר הדין לא נקבע לגביו ממצא היכול להניח את הדעת.
ז. באשר לגזר הדין של משה - הטעמים לדחיית הערעורים של שני המערערים האחרים, כוחם יפה להביא גם לדחיית ערעורו של משה על חומרת מאסרו. לחובתו של משה אין אמנם הרשעות קודמות, אך הבדל זה בינו לבין שני המערערים האחרים כבר הובא בחשבון על-ידי ביהמ"ש המחוזי, שהטיל על משה עונש מאסר בפועל לתקופה יותר קצרה מזו שנגזרה על שני האחרים. מאידך, צודקת המדינה, כי נסיבות העניין הצדיקו להטיל על משה גם עונש כספי. השופט סבר, כי משהחליט לחלט חלק ניכר מנכסיו ומכספו של משה, ונוכח תקופת המאסר שגזר לו, אין מקום להכביד עליו גם בתשלום קנס. טעם זה איננו יכול לעמוד. לחילוט הרכוש שהושג בעיסקות סמים ולתכלית הכרוכה בהטלת עונש כספי על עבריין שביצע פשעים חמורים למען בצע כסף ומזימתו צלחה, אין ולא כלום. ברם, גם בקביעת גובה הקנס, כמו בקביעת משך המאסר, יש להקל עם משה במידת-מה ביחס לאחרים. לכן יחוייב בתשלום קנס בסך 170,000 ש"ח או ריצוי 17 חודשי מאסר תמורת הקנס.
ח. אשר להיקף החילוט עליו הורה ביהמ"ש המחוזי בעניינו של משה - ביהמ"ש המחוזי החליט להימנע מחילוט סכום של 506,000 ש"ח, המהווה חלק מפיקדון כספי שלגביו נקבע שכולו הושג בעבירה של עיסקת סמים. טעמו לכך היה, כי יש להניח סכום זה בידי אשתו של משה, לסיפוק צורכי המחיה של המשפחה וצורכי הטיפול בבנם של בני הזוג, הנזקק לטיפול מיוחד. טעם זה לא יכול היה להצדיק הימנעות מחילוטו של הסכום האמור. לסיפוק צורכי המחיה של המשפחה די בנכסים האחרים, שביהמ"ש פסק לגביהם כי אין עילה חוקית לחלטם. יש אפוא לקבל את ערעור המדינה גם בנקודה זו, ולדחות את ערעורה ביחס לשלשה נכסים אחרים שלא חולטו.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. פלדמן, א. יריב, א. זהר, נ. רוטנברג למערערים, עוה"ד גב' נ. בן-אור, ש. לוין וש. ענבר למשיבה. 21.1.02).
ע.א. 7764/01 - אסנת פופלבסקי נגד אלון נשר עו"ד ואספרנזה אלון-הופמן, עו"ד מנהלת עזבונות
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור כאשר בטעות הוגש ערעור. *דחיית בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון (הבקשות נדחו).
הערעור מופנה נגד פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בו קיבל ביהמ"ש את בקשת המשיב לקבל שכר טירחה בגין ניהול של עזבון המנוחה שושנה סיטבון ז"ל. זאת, בנוסף לשכר הטירחה בגין ניהול אותו עיזבון שקיבלה המשיבה 2. בקשת המערערת היא לפטור מאגרה וערבון. מנגד טוען המשיב שיש למחוק את הערעור על הסף, באשר סעיף 152 לחוק הירושה, קובע רשימה סגורה של החלטות, שניתן לערער עליהן בזכות, והחלטה בעניין שכר טירחה של מנהל עיזבון אינה נמנית על החלטות אלה. הבקשות נדחו.
צודק המשיב כי היה על ה"מערערת" להגיש בקשת רשות לערער, ולא ערעור. מאידך יש מקום להאריך למבקשת את המועד להגיש בקשה לרשות ערעור. הוכח דבר קיומו של טעם מיוחד כזה בנסיבות העניין. מסכת הדינים הנוגעת לתחולתו של סעיף 152 לחוק הירושה בנסיבות העניין היא סבוכה. יש בה שלילה של תחולת סעיף 152, בסעיף 17 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, ובד בבד השעייה של שלילה זו בהוראת המעבר בסעיף 27. בתוך כך, היא מעוררת שאלות פרשניות לא קלות לעניין הוראת המעבר שבסעיף 27 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, בכל הנוגע לתחולתה על החלטות שניתנו לאחר שניתן צו המחיל את חוק ביהמ"ש לענייני משפחה. לשאלות אלה אין מענה ברור
בחוק. על כן יש להאריך את המועד כאמור. עם זאת, דין הבקשה לפטור מהפקדת ערבון ותשלום אגרה להידחות.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד אברהם פישר למערערת. 9.1.02).
רע"א 2853/01 - עו"ד פרג' סלמאן נגד מוחמד חבשה
*ביהמ"ש אינו מוסמך להאריך מועד לתשלום הוצאות משפט כתנאי לביטול פס"ד, לאחר שכבר דחה פעם את הבקשה ודחיית הבקשה אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב הגיש, בבימ"ש השלום בעפולה, תובענה נגד המבקש בעילה של רשלנות מקצועית. משלא התייצב המשיב לדיון, דחה בימ"ש השלום את התובענה. המשיב הגיש בקשה לביטול פסה"ד ובימ"ש השלום נעתר, באורח מסוייג, לבקשה, והתנה את ביטול פסה"ד בכך שהמשיב ישלם למבקש הוצאות בסך 2,000 ש"ח, בתוך 30 ימים. סכום ההוצאות לא שולם במועד ובדיון שנערך בעניין, בבימ"ש השלום, ביום 10.12.00, לא התייצב ב"כ המשיב ואילו המשיב עצמו בא וטען כי שילם את סכום הכסף במועד. משנסתבר כי לא כן הדבר, דחה בימ"ש השלום את הטענה ופסה"ד נותר על כנו. על החלטה זו הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בנצרת והבקשה נדחתה. או אז, שב המשיב ופנה לבימ"ש השלום וביקש לקבוע כי תשלום ההוצאות בוצע במועד. לחילופין, ביקש כי יוארך לו המועד לתשלום. בימ"ש השלום נעתר לבקשה והתיר למשיב לבצע את התשלום בתוך 3 ימים. נקבע, כי עם ביצוע התשלום, יבוטל פסה"ד שניתן בהיעדר. בקשת רשות ערעור, שהגיש המבקש, לביהמ"ש המחוזי כנגד החלטה זו, נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
משבחר המשיב לפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום, שהותירה בעינה את תוקפו של פסה"ד, ונדחתה בקשתו זו, קיבלה החלטתו של בימ"ש השלום את הגושפנקא של ערכאת הערעור. לפיכך, שוב לא יכול היה המשיב לחזור לערכאה דלמטה, על מנת לבטל את פועלה. אשר לבקשה "החלופית" - להאריך לו את המועד - גם אותה לא יכול היה המשיב להעלות עתה בבימ"ש השלום - משנדחתה, קודם לכן, בערכאת הערעור, בקשתו שכללה גם עתירה "חלופית" להאריך לו את המועד. בימ"ש השלום לא יכול היה, בשלב זה, לשנות את התוצאה, שאושרה כבר בערכאת הערעור. ממילא טעה ביהמ"ש המחוזי, משבחר, בהחלטתו החדשה, לאשר את החלטת בימ"ש השלום.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ג. סלמאן למבקש, עו"ד ע. ח'טיב למשיב. 1.1.02).
ע.א. 7346/01 - יובל שטנדל עו"ד ואח' נגד חב' בזק בינלאומי בע"מ ואח'
*על דחיית בקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית ניתן לערער ברשות ולא צריך לקבל רשות ערעור (בקשת המשיבים למחיקת הערעור על הסף - הבקשה נדחתה).
המערערים הגישו תובענה נגד המשיבים וביקשו להכיר בתביעתם כתביעה ייצוגית. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם ועל כך הגישו ערעור. המשיבים מבקשים למחוק את הערעור על הסף בטענה כי התביעה לא נדחתה, אלא הבקשה להכיר בתובענה כייצוגית, ומדובר איפוא בהליך ביניים, מי יהיו הצדדים לתיק. בשל כך, טוענים המשיבים, היה צריך להגיש בקשה לרשות ערעור. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה.
יישומם של המבחנים המבדילים בין פס"ד להחלטה אחרת על הנושא שבפנינו נדון בצורה מפורשת בפסיקה פעם אחת בע.א. 1977+2825/97 (להלן: פס"ד ברזני - סביר נ"ז 247). באותה פרשה, הוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה לאישור תובענה ייצוגית ונדחתה בחלקה. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש העליון והמשיבים טענו כי ההליך הנכון היה בקשת רשות לערער, ולא ערעור, אך טענה זו נדחתה. אין בטענות
השונות שהעלו המשיבים כדי לשנות ממה שנקבע בפרשת ברזני האמורה, ומה גם שפסה"ד בפרשת ברזני ניתן לפני חודשים אחדים בלבד. המשיבים נאחזים בטיעוניהם בכך, שכותרת החלטתו של בימ"ש קמא היא "החלטה", ולא "פס"ד". ברם, בשורה ארוכה של החלטות נקבע, כי לעניין סיווגה של החלטה לצורך הגשת ערעור, כפס"ד או כהחלטה אחרת, המבחן הוא מהותה של ההחלטה, ולא כותרתה.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד משה רון קרוננברג למערערים, עו"ד יעקב וינרוט למשיבים. 7.1.02).
בש"א 7338+7964/01 - וינברג-דורון ושות' נגד צבי כהנא, עו"ד
*אימתי יש ערעור בזכות ואימתי צריך רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בערעור על החלטת רשם בימ"ש שלום או בימ"ש מחוזי (ערעור על החלטת רשמת ביהמ"ש העליון - הערעור נתקבל).
המערערת, שותפות של עורכי-דין, הגישה תביעה נגד המשיב בביהמ"ש המחוזי, בגין עוולה של רשלנות ושל היפר חובה חקוקה. המשיב ביקש לדחות את התביעה על הסף, בטענה שאינה מגלה עילה ובקשתו נדחתה ע"י רשמת ביהמ"ש המחוזי. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי על החלטתה של הרשמת, הערעור נתקבל, ותביעתה של המערערת נדחתה, איפוא, על הסף. המערערת הגישה לביהמ"ש העליון ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ורשמת ביהמ"ש העליון קבעה כי מדובר בערעור המצריך בקשת רשות ולא בערעור שבזכות. יחד עם זאת קבעה כי יש לראות בהודעת הערעור בקשה למתן רשות ערעור ולא מחקה אותה על הסף. הערעור נתקבל.
סעיף 96 לחוק בתי המשפט (להלן: "החוק") דן בערעור על החלטת רשם. מדובר בשני סוגים של החלטות של ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטות רשם: הסוג האחד - החלטה של ביהמ"ש המחוזי בערעור על פס"ד שנתן רשם בימ"ש השלום. סעיף 96(א) לחוק קובע כי פס"ד של רשם דינו, לעניין ערעור, כדין פס"ד של בימ"ש בו הוא משמש כרשם. לפיכך, הערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת רשם בימ"ש השלום, שהיא פס"ד, יהא ערעור בזכות. הסוג השני - החלטה של בימ"ש המחוזי בערעור על החלטה אחרת של רשם ביהמ"ש המחוזי או של בימ"ש השלום בשבתו כערכאת ערעור על רשם בימ"ש השלום. במקרים אלה צריך לקבל רשות ערעור. ישנו סוג נוסף של החלטות, והוא: החלטה של בימ"ש מחוזי, המהווה פס"ד, בערעור על החלטה אחרת של רשם ביהמ"ש המחוזי. כזה הוא המקרה בעניין שלפנינו, בו החלטת רשמת ביהמ"ש המחוזי, שלא לדחות על הסף את התובענה, היוותה החלטה אחרת, ואילו החלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור, בה הוא דחה את התובענה על הסף, היוותה פס"ד, המאחד בתוכו הן את ההחלטה לבטל את קביעת הרשם והן את תוצאתה - מתן פס"ד הדוחה את התובענה. על פסה"ד ניתן לערער בזכות.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מ. וינברג למערערת, עו"ד גב' רחל בר למשיב. 1.1.02).
בש"פ 9772/01 - אלכסנדר רודיקוב נגד מדינת ישראל
*קבלת בקשה להקטנת סכום ההפקדה במזומן כתנאי לשחרור בערובה (בקשה להקטנת סכום ההפקדה במזומן לצורך שחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).
העורר שוחרר בתנאים, ביניהם מעצר בית מלא, ערבויות שני ערבים והפקדה במזומן של 10,000 ש"ח. הוא שוהה במעצר מזה כחודש ימים וקיים את כל שאר תנאי השחרור אך לא עלה בידו לגייס את סכום ההפקדה במזומן במלואו. שאלת היקף ההפקדה הנדרשת עמדה למבחן נוסף הן בערכאה הדיונית והן בערר קודם לביהמ"ש העליון ובהחלטה נוספת של ביהמ"ש המחוזי אליו הוחזר העניין נדחתה בקשתו של העורר להפחית את סכום ההפקדה שהושת עליו. הבקשה נתקבלה והערובה הועמדה על סך 6,000 ש"ח.
גובה סכום הפקדה נגזר ממכלול נסיבות העניין, ובכלל זה אופי העבירות המיוחסות לנאשם ועברו הפלילי, במגמה לשמור על יחס מתאים בין גובה הסכום הנדרש לבין חומרת הסיכון הנלווה משחרורו. עם זאת, ראוי בנסיבות מתאימות לשמור על יחס מתאים בין גובה סכום ההפקדה לבין יכולתו הכלכלית של הנאשם כדי שהנטל הכספי המושת עליו ישיג, מצד אחד, את מטרת ההרתעה, אך מצד שני לא יעמיס עליו עומס כלכלי בהיקף כזה שלא יוכל בשום פנים לעמוד בו ועקב עוניו יישאר במעצר. במסגרת הבדיקה של היכולת הכלכלית יש לתת משקל מסויים לנתון הנוגע למשך זמן המעצר שבמסגרתו לא הצליח הנאשם לגייס את סכום ההפקדה. ככל שתקופת המעצר מתארכת כך עולה מידת ההסתברות כי אין ידו של הנאשם משגת לשלם את סכום ההפקדה כולו. במקרה דנא קיימת הסתברות כי גיוס מלוא סכום ההפקדה אינו בהישג ידו של העורר וראוי להתאים את היקף ההפקדה למידת יכולתו. לפיכך הוחלט כאמור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נס בן נתן לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 16.12.01).
בש"פ 9948/01 - מדינת ישראל נגד נאסים אלפקיר
*הארכת מעצר ב-30 יום מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ בעבירת רצח, כאשר אין התביעה יכולה לאתר עד תביעה (בקשה להארכת מעצר ב-30 יום מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב עומד לדין בעבירת רצח וביהמ"ש המחוזי הורה לעוצרו עד לתום ההליכים. התביעה כבר השמיעה את כל עדיה, למעט אחד העדים, שלגביו נטען שהוא עד הראייה היחיד להתרחשות שבעטייה קיפח המנוח את חייו. את העד הזה לא עלה בידי התביעה לאתר. תשעת חודשי מעצרו של המשיב עומדים לפוג והתביעה מבקשת להאריך את מעצרו ב-30 ימים נוספים, כדי לאפשר לה לאתר את עד התביעה בעוד המשיב נתון במעצר. ב"כ התביעה הבהיר כי אם יאותר העד, בכוונת התביעה להגיש בקשה להארכה נוספת של המעצר. מאידך, אם לא יאותר העד, יתבקש היועץ המשפטי לממשלה לעכב את ההליכים במשפטו של המשיב עד לאיתורו של העד והמשיב ישוחרר ממעצרו. הבקשה נתקבלה.
המקרה הוא, במובהק, בלתי-רגיל; שהלא מטרתו השכיחה של סעיף 62 לחסד"פ היא לאפשר את המשך החזקתו של נאשם במעצר בעוד משפטו מתנהל והולך, ואילו כאן מבוקש המעצר בנסיבות שבהן אין בידי התביעה להמשיך בהבאת ראיותיה. עם זאת, המטרה שלשמה מבוקש המעצר אינה חורגת מגדר סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 62. יש יסוד להערכה ששחרורו של המשיב ממעצר כעת, עלול להכביד על סיכויי איתורו של העד ע"י התביעה. על כן יוארך מעצרו של המשיב ב-30 ימים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ד. זכריה למבקשת, עו"ד נ. בטיטו למשיב. 18.12.01).
בש"פ 10046/01 - אבי אנג'ר נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה של נאשם לשחרור ממעצר כדי לשבת "שבעה" במות אמו (הערר נדחה).
העורר עצור באשמת ייבוא סמים וטרם נתקבלה החלטה בבקשה לעצרו עד תום ההליכים. אמו של העורר נפטרה והוא ביקש להשתתף בהלוויית אמו ולשבת "שבעה", עם יתר בני המשפחה, בקיבוץ בית-קשת. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי על המשטרה ללוות את העורר להלוויית אמו, אך דחה את בקשת העורר לשחרורו ממעצר למשך ימי ה"שבעה". הערר נדחה.
העבירות, לפי מהותן ונסיבות ביצוען, מעידות, בעליל, על מסוכנותו של העורר. אין לבטל את החשש שהעורר יימלט מן הדין. עברו הפלילי, הכולל הרשעות קודמות בעבירות סמים ובעבירות אחרות, אך מחזק חשש זה. על-פי נוהל שנקבע על-ידי שירות בתי הסוהר מורשים אסירים, במקרים של פטירת קרוב מדרגה ראשונה, לצאת (בליווי)
רק ללוויית הנפטר ולעלייה על קברו ביום השבעה למותו. הנוהל אינו מכיר בזכות אסיר לצאת מבית הסוהר כדי לישב "שבעה". נוהל זה, החל על אסירים, משקף איזון ראוי, בין הסיכון הכרוך בהוצאת האסירים אל מחוץ לכותלי בית הסוהר, לבין ההתחשבות בצורכיהם הרגשיים. בהיעדר טעם מיוחד לסטות ממנו יש לראות בו אמת-מידה נאותה גם לבחינת זכויותיהם של עצורים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד מ. עורקבי-דנציגר לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה. 20.12.01).
בש"פ 10114/01 - מדינת ישראל נגד עדנאן חמדאן ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ בעבירת רצח (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
שלושת המשיבים הואשמו בעבירת רצח בכוונה תחילה ועם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם עד תום ההליכים. משפטם טרם הסתיים והמדינה מבקשת להאריך את מעצרם ב-90 ימים נוספים. על-פי הנטען בכתב האישום עקבו המשיבים ברכבם אחר מכוניתם של שניים מבני משפחת חכרוש, עקפו את רכבם של השניים ופתחו לעברו באש אוטומטית. כתוצאה מן הירי נהרג אחד מהשניים והשני נפצע. על-פי הנטען, ביצעו המשיבים את המעשה על רקע סכסוך דמים מתמשך, שבין משפחתם של המשיבים לבין משפחת חכרוש, ואשר כבר גבה קורבנות מקרב בני שתי המשפחות. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
בהתחשב במהות העבירות, הרקע לביצוען וחומרת הנסיבות שבהן בוצעו, מתחייבת המסקנה כי המשיבים מסוכנים לציבור ואם ישוחררו ממעצר קיים חשש ממשי שהם יסכנו חיי אדם. משפטם של המשיבים מתנהל בקצב מניח את הדעת ויש יסוד להניח כי ארבעת המועדים הנוספים שנקבעו להמשך בירורו יאפשרו לביהמ"ש המחוזי לסיים במסגרת תקופת המעצר המוארכת, אם לא את המשפט כולו, הרי שלפחות את שלב שמיעת הראיות. הסניגור הצביע על כך שלאחרונה נכרת בין שתי המשפחות היריבות הסכם "סולחה". ברם, הסכם סולחה עשוי, לעתים, להוות שיקול בקביעת עונשו של נאשם שהורשע. כך, בעיקר, כאשר נוכח ביהמ"ש שהנאשם מודה במעשים, מקבל אחריות משפטית לתוצאות, מביע חרטה ומבטיח שמכאן ואילך ישמור על השלום. אולם, כאשר מדובר בהליך של מעצר, קשה לייחס להסכם סולחה משקל משמעותי, בעיקר כאשר ברור שהנאשם איננו מודה במעשים וממילא גם איננו מתחרט עליהם.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ד. ברלינר למבקשת, עו"ד א. פלדמן למשיבים. 31.12.01).
בש"פ 10201/01 - אנדרי סליחוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של נהיגה בשכרות וגרימת תאונות דרכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בבימ"ש לתעבורה בשני אישומים של התנגשות במכוניות אחרות, במועדים שונים, כאשר הוא נוהג תחת השפעת משקאות משכרים, כשאין בידו רשיון נהיגה ורשיון רכב בר-תוקף. הוא גם סירב למסור דגימת דם לצורך בדיקת שכרות. את העבירה השניה ביצע כאשר קודם לכן, ובעקבות העבירה הקודמת, נפסל מינהלית מלנהוג ברכב למשך 60 יום. העורר הורשע בעבר בתיק אחר בנהיגת רכב כשהוא נתון תחת השפעת אלכוהול וחוצה צומת ברמזור אדום. שופט ביהמ"ש לתעבורה הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו. הערר נדחה.
אכן, מעצר עד תום ההליכים בתחום עבירות תעבורה הוא עניין נדיר וחריג, אך מקרה זה נכלל בקטגוריות המקרים הנדירים בהם מסוכנותו של הנאשם לציבור כה
גלוייה וחשופה על פניה עד כי קיים חשש אמיתי שחלופת מעצר לא תספק תשובה הולמת להגנת הציבור מפני מסוכנות זו. העורר הראה פעם אחר פעם, את זלזולו בחוק ובאמצעי אכיפת החוק שהוטלו עליו, ומעבר לכל אלה - את קלות הדעת ואי האיכפתיות ביחס לבטחונם ושלומם של אחרים. הדבר מחייב נקיטת אמצעי זהירות הולמים לבל יהפוך בטחון הציבור הפקר. על כן אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד א. מלמן לעורר, עו"ד י. אבן חיים למשיבה. 31.12.01).
על"ע 434/00 - עו"ד ירום הלוי נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד והיועהמ"ש לממשלה
*הקלה בעונש שחרג מהסדר הטיעון בין הנאשם לבין לשכת עוה"ד, והעמדת העונש על בסיס הסדר הטיעון (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
במהלך שנת 1994 לא התייצב המערער ל-17 ישיבות של ביהמ"ש בטענה כי היה חולה, הגם שנמנע מלהמציא תעודות רפואיות. כל זאת אירע, לאחר שבמהלך ישיבה של ביהמ"ש המחוזי התבטא המערער בחריפות כנגד שופט, סירב לציית להוראותיו, נעצר ושוחרר כעבור חצי שעה. המערער הורשע בעבירות משמעת ע"י ביה"ד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א והוסכם עימו על הסדר-טיעון, שעל-פיו ייגזר עונש של השעייה למשך שנה על תנאי. במהלך הדיון בגזר-הדין, ביקש היועץ המשפטי לממשלה להצטרף לדיון, הביע התנגדות להסדר הטיעון ודרש כי יוטל על המערער עונש של השעייה בפועל. עמדתו התקבלה, ועל המערער הוטל עונש של השעיה למשך חמישה חודשים, מתוכם חודשיים בפועל, בצירוף קנס כספי בסך 3,000 ש"ח. ערעורו לביה"ד הארצי נדחה. הערעור נתקבל.
בערעורו טען המערער כנגד דחיית הסדר הטיעון ע"י בתי-הדין המשמעתיים. ב"כ לשכת עוה"ד הסכים אף הוא שלא היה מקום לחרוג מהסדר-הטיעון, ואילו ב"כ היועץ המשפטי סברה, כי ניתן לוותר על ההשעייה בפועל אך להאריך את עונש ההשעייה המותנה. אכן, התנהגותו של המערער היתה חמורה, ועונש של השעייה בפועל היה גם עונש הולם. אך בכך אין עילה לדחיית הסדר-הטיעון, מה גם שההליכים בעניינו של המערער התמשכו על-פני שנים רבות. לפיכך, יועמד העונש על השעייה על תנאי כפי שהוסכם בהסדר הטיעון.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, גב' נאור. המערער לעצמו, עוה"ד עמוס וייצמן לוועד המחוזי, עו"ד גב' דרורה נחמני-רוט ליועץ המשפטי. 12.12.01).
ע.פ. 6148/01 - שמואל נבון נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש שהושת בגדר הסדר טיעון בעבירה של סחר בסמים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הודה בשורה של עבירות סחר בסמים, ובגדר הסדר טיעון נדון ל-5 שנים מאסר בפועל ול-5 שנים מאסר על-תנאי. הסדר הטיעון נעשה עם המערער לאחר שחשף את שותפיו לעבירה. בעקבות דברי המערער הוגשו כתבי-אישום נגד תשעה אנשים המואשמים בעבירות סמים חמורות, והמערער אמור להעיד כעד מטעם התביעה. על רקע זה, נתונים חיי המערער בסכנה, ותנאי מאסרו - שבאו על-מנת להגן על חייו - הם קשים במיוחד. המדינה הצהירה שתנאי מאסרו ישופרו באופן שלא ייפגע בטחונו, וכי השיפור ייעשה כבר עתה. כן הצהירה המדינה כי מסכימה היא להקלה מסוימת בעונש. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לנוכח הצהרת המדינה בדבר שיפור תנאי מאסרו וחומרת עונשו, יועמד עונשו של המערער על 5 שנות מאסר, מתוכן 3 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד חנן רובינשטיין למערער, עוה"ד אורי כרמל וג'ואי אש למשיבה. 31.12.01).
בג"צ 9080/01 - שבתאי שאלון נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דחיית עתירה לחייב את היועהמ"ש להעמיד לדין עד מדינה (העתירה נדחתה).
העותר עומד לדין ביחד עם 9 אחרים בגין פרשה של הברחת מכולות של סיגריות מזויפות. כתב-האישום הוגש על-יסוד עדות עד-מדינה, הוא המשיב 5, (להלן: סדן). בגדר ההסכם עם סדן, סוכם כי אם ישתף פעולה עם רשויות התביעה, לא יועמד לדין בגין חלקו בפרשת ההברחות ואף יזכה לקבל טובות הנאה נוספות. בעקבות הסכם זה פוענחה הפרשה. תוך שמתנהל משפטם של העותר והאחרים, התלונן העותר במשטרה, כי סדן הציע לחזור בו מהסכם עד-המדינה ולעזוב את ישראל, אם ישלם לו העותר סכום של 200,000 דולר. הפרקליטות החליטה, על-יסוד חומר ראיות זה, להעמיד את סדן לדין בעבירות של שיבוש מהלכי משפט וקשירת קשר לביצוע עוון, ולבטל את טובות ההנאה הנוספות שהובטחו לו, אך לא לשנות את ההחלטה שלא להעמיד את סדן לדין בפרשת ההברחות. העותר מבקש להורות לפרקליטות, להעמיד את סדן לדין, בין היתר, בשל פרשת ההברחות. בעתירתו הסביר העותר, כי "חשיבות מיוחדת יש לעותר בשמיעת גירסתו של [סדן] בקשר לפרשת ההברחות לאחר שיועמד לדין...". בתשובתה הסבירה הפרקליטות, כי החליטה שלא להעמיד לדין את סדן בגין פרשת ההברחות משני טעמים. ראשית, כי לפני שהפך סדן לעד-מדינה, חומר הראיות נגדו היה קלוש וכללי ולא איפשר את העמדתו לדין, הראיות המפורטות כנגדו באו מפיו עצמו, והוא מסרן בעת שסבר שלא יועמד לדין בגין פרשה זו; ושנית, כי נוכח תרומתו של סדן לגיבוש כתב-האישום נגד המעורבים האחרים בפרשה, האינטרס הציבורי מחייב שלא להעמידו לדין בגין פרשת ההברחות. העתירה נדחתה.
לפרקליטות יש אינטרס רחב בשאלת העמדת עד-מדינה לדין בגין אותה הפרשה ממש שבה שיתף פעולה עם הרשויות. כמקובל, אין בג"צ משים עצמו במקום הרשות המוסמכת לבחון אינטרס זה, כמו גם את שאלת דיות הראיות לצורך העמדה לדין פלילי. אין מקום להתערב בשיקולי הפרקליטות, שלא חרגו ממתחם הסבירות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אברהם לנדשטיין לעותר, עוה"ד שי ניצן למדינה, עוה"ד אביגדור פלדמן וגב' מרגלית אחינועם לסדן. 31.12.01).
רע"א 751/01 - ליאור כהן נגד מדינת ישראל - המרכז הרפואי ע"ש שיבא
*דחיית ערעור על החלטת שופט בקדם משפט בתביעה בגין רשלנות רפואית למנות מומחה רפואי מטעמו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
בתובענה בגין רשלנות רפואית הוגשו חוות דעת רפואיות מטעם בעלי הדין המכחישות זו את זו וביהמ"ש המחוזי בת"א החליט, בגדר קדם משפט, למנות מומחה מטעמו (לפי בקשת הנתבעים). התובעים - המבקשים - סבורים שבתובענה בגין רשלנות רפואית מן הראוי הוא שאם בכלל מחליט ביהמ"ש למנות מומחה רפואי מטעמו הוא יעשה כן לאחר שהעידו המומחים של בעלי הדין לפניו; וככלל, לפי השיטה האדברסרית - ראוי הוא לאפשר לביהמ"ש להתרשם מחוות הדעת של מומחי בעלי הדין ומחקירתם בחקירה נגדית בלבד ולא למנות מומחה שביהמ"ש נוטה מראש לאמץ את מסקנותיו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
אכן, להבדיל משיטת מינוי המומחים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שיטת הבאת הראיות בנושא הנדון היא אדברסרית, אך השופט אינו מומחה ותקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, מאפשרת לו למנות מומחה כדי לסייע בידו להכריע בשאלות מקצועיות שאינן בתחום ידיעתו השיפוטית. כך הוא הדבר כשהמחלוקת סבה על עניין שברפואה וכך הדבר כשהמחלוקת היא בכל שטח מקצועי אחר. אין ביהמ"ש מוגבל בשיקול דעתו ורשאי הוא להורות על המינוי - כשהנסיבות מצדיקות את הדבר - כבר בשלב
מוקדם, או להותיר את המינוי לשלב מאוחר יותר, לאחר שייחקרו המומחים מטעם בעלי הדין. עוד יש לציין שהמינוי נועד אך לסייע לשופט במלאכתו כשיבוא לפסוק בשאלות מקצועיות ובוודאי שאין הוא כבול בחוות דעתו של המומחה כשם שאינו כבול גם לכל ראייה אחרת שתובא לפניו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, ריבלין. עו"ד זיו פרינץ למבקשים, עוה"ד עמיר אלמגור וגב' נועה לייבמן למשיבה. 31.12.01).
ע.פ. 8725/01 - עלי עזאם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע, על פי הודייתו, בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. לפי כתב האישום הגיע המערער יחד עם שלושה נאשמים נוספים במכונית לחנות מכולת בשכונת הדרוזים בשפרעם, המערער ונאשם נוסף תקפו שניים מן המתלוננים במוטות ברזל ונאשם אחר תקף אותם בסכין. כתוצאה מהמכות שהכה המערער את אחד המתלוננים במוט ברזל נגרם לו שבר בצלע והוא נזקק לטיפול רפואי בבית חולים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער שנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הודעת הערעור התייחסה רק לגזר הדין, ואילו בטענות בע"פ טען הסניגור גם לענין הכרעת הדין. לטענתו, לא התכוון המערער להודות בעובדות כתב האישום כפי שנוסח אלא התכוון להודות רק בתקיפת המתלוננים, בלי שהוא עצמו היכה במוט ברזל. טענה זו אין לקבל. המערער היה מיוצג ע"י עו"ד וכעולה מן הפרוטוקול הוסברו לו פרטי כתב האישום שבהם הודה. למעלה מן הצורך ייאמר כי אפילו היה ממש בטענתו שלא אחז במוט ברזל בידיו, די בעובדה שהשתתף בצוותא חדא עם כל החבורה במעשי האלימות שבמהלכם נעשה שימוש במוט ברזל. אשר לעונש - אכן אין הוא קל ובוודאי לצעיר שזה מאסרו הראשון וגדל במשפחה נורמטיבית. אולם, אין להתעלם מן הנסיבות החמורות של הפרשה ובעיקר מכך שהמעשים נעשו בחבורה ותוך שימוש במוטות ברזל ובסכין.
(בפני השופטים: טירקל, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אהוד כספי למערער, עו"ד חובב ארצי למשיב. 6.12.01).
בש"פ 9676/01 - מדינת ישראל נגד אליאס וחסן זכור
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של גרימת חבלות חמורות בשימוש בנשק ובסכין (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
שני המשיבים, אחים, הואשמו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה ועבירות בנשק. על-פי הנטען, קשרו המשיבים ביניהם לפגוע במתלוננים, שהם אב ובנו, ולגרום להם חבלה חמורה. הם הצטיידו באקדח ובסכין ותקפו את שני המתלוננים בעת שהללו ישבו בבית קפה בעכו. נסיונו של המשיב 1 לירות במתלונן, הבן, לא צלח, עקב תקלה בנשק, אך בהמשך הצליח לירות כדור אחד במתלונן, האב, פגע בחזהו וגרם לו לפגיעה חמורה. באותו זמן דקר המשיב 2 בסכינו את האב בירכו השמאלית. יומיים לאחר מכן, בעת שהמשיבים היו עצורים בגין המעשים הנ"ל, הם נפגשו באקראי עם המתלונן הבן בתחנת המשטרה בעכו, והמשיב 1 אמר למתלונן כי "החשבון עוד לא נסגר והוא ייסגר אחר כך". ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התביעה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים והורה על שחרורם בערובה ובמעצר בית. הערר נתקבל.
הרקע למעשים הוא סכסוך דמים מתמשך בין משפחתם של המשיבים לבין משפחתם של המתלוננים. הסכסוך הזה כבר גבה קורבנות משני הצדדים ומעשיהם של המשיבים היוו
חוליה נוספת בשרשרת הפגיעות האלימות בין בני שתי המשפחות. השופט המחוזי, שהיה ער לסכנה הכרוכה בשחרורם של המשיבים, התרשם מהסכם סולחה שנכרת בין שתי המשפחות היריבות לאחר המקרה. ברם, הסכם סולחה עשוי, לעתים, להישקל לצד זכות בקביעת עונשו של נאשם שהורשע, כאשר ביהמ"ש נוכח שהנאשם מודה במעשים ומקבל אחריות משפטית לתוצאות, תוך הבטחה במסגרת הסכם הסולחה, שמכאן ואילך יישמר השלום בינו ובין יריביו. לא כן בהליך של מעצר עד תום ההליכים, שבו קשה לייחס להסכם סולחה משקל משמעותי. קל וחומר כאשר מתברר - כפי שאכן התברר לגבי המשיבים - כי מבצע מעשה האלימות טרם החליט אם במסגרת בירור המשפט ייטול על עצמו אחריות משפטית לתוצאות. כמו כן, האקדח בו השתמשו המשיבים לא אותר עדיין. החשש שעם שחרורם ישובו המשיבים לאחוז בנשק, שככל הנראה שמור למענם במקום מסתור, הוא חשש כבד וממשי.
(בפני: השופט מצא. עו"ד נ. אבו-טהה לעוררת, עו"ד גב' ת. אולמן למשיבים. 9.12.01).
ע.א. 4260/00 - עופר וחוה כוכבי נגד כונס הנכסים הרשמי
*בקשת חייבים להכריזם כפושטי רגל (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים להכריזם פושטי רגל מן הטעם שאלה לא הגישו הצעה נאותה להסדר עם הנושים. הערעור נתקבל. אין ספק בדבר שאף אילו צדק השופט בקביעתו שהצעה כאמור לא הוגשה (והמערערים חולקים על כך) אין עובדה זו מצמיחה עילה לסרב לבקשת המערערים. אכן, הכונס הרשמי הגיש בעבר דו"ח על חקירת המערערים, שהצביע, לפי גירסתו, על כך שהם לא נהגו בתום לב, אך, ראשית, השופט לא הסתמך על הדו"ח בכלל או כנימוק יחיד, ושנית, היה על השופט לפרט בהחלטתו מה הם העובדות והשיקולים שיש בהם כדי להפגיע את המערערים בחוסר תום לב. מטעמים אלה ובהסכמת הכונס הרשמי נתקבל הערעור והדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שיקיים בו דיון חוזר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, א. לוי. עו"ד גב' סוזן פריימן למערערים, עו"ד גיל שיין למשיב. 30.12.01).
בג"צ 6033/00 - הרצל חסידי ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון... ת"א ואח'
*דחיית בקשה לצו ביניים נגד ביצוע הריסת בנייה בלתי חוקית (בקשה למתן צו ביניים - הבקשה נדחתה).
בינואר 1996 הורשע העותר בעבירה של בנייה ללא היתר, וביהמ"ש לעניינים מקומיים בת"א ציווה עליו, בין השאר, להרוס תוך שנה את המיבנה אשר ניבנה שלא-כדין. בספטמבר 1997 הוגש נגדו כתב-אישום בשל אי ביצוע ההריסה. העותר הורשע גם עתה, ובחודש מאי 1999 גזר עליו ביהמ"ש תשלום קנס ומאסר על-תנאי. עוד צו ההריסה תלוי ועומד, הגישו העותר עם שישה אחרים את העתירה הנוכחית, שעניינה מתן היתרי בנייה לעותר ולעותרים האחרים. העותר לא ביצע את צו ההריסה שחוייב בו, ועל-כן הוגש נגדו כתב-אישום נוסף בשל אי-קיום צו ההריסה. בקשת העותר היא לתת צו האוסר על הרשויות להרוס את המיבנה אשר ניבנה שלא-כדין עד לסיום הדיון בעתירה. הבקשה נדחתה.
זה כ-5 שנים שצו הריסה תלוי ועומד בעניין המיבנה שהעותר בנה ללא היתר, ואין זה דין שיותן לו לעקוף החלטות של בימ"ש מוסמך על דרך פנייה לבג"ץ בבקשה למתן צו ביניים. אם יש לעותר עילה ראוייה, לגירסתו, לעיכוב הריסת המיבנה אשר ניבנה שלא-כדין, מן הדין שיעשה כן בהליכים הרגילים, בפנייה לביהמ"ש לעניינים מקומיים או בערעור לביהמ"ש המחוזי. אין זה ראוי שבג"צ יוציא צווים עוקפי-בימ"ש שלום.
(בפני: השופט חשין. 12.12.01).