תקציר סביר כרך נ"ח חוברת 2

רע"א 4967/01 - ורדי אילן נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

*מינוי מומחה רפואי בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי לתשלום נזקיו עקב תאונת דרכים בה נפגע, תאונה שהוכרה גם כתאונת עבודה. במסגרת התובענה עתר למינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדי, על פי סעיף 6א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו, וקבע כי בירור התובענה ימתין עד לקביעת הנכות הרפואית הצמיתה ע"י המוסד לביטוח לאומי. ביהמ"ש הבהיר, כי בנסיבות המקרה, בהן פעל המבקש בחוסר תום לב בכך שזנח את הליך קביעת הנכות בפני המל"ל, אין מקום למנות מומחה מטעמו של ביהמ"ש. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ההלכה היא, כי הוראת סעיף 6ב' לחוק הפיצויים אינה מטילה על התובע חובה לפנות בתביעה לקביעת נכות על פי דין. לנפגע תאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה, הזכות שימונה מומחה רפואי על מנת שיקבע את דרגות נכותו. אין מחייבים אותו לפנות אל המל"ל לצורך קביעת דרגת נכותו עקב התאונה, שאז זו תחייב גם במסגרת תביעתו לפי חוק הפיצויים. עם זאת, במקרים בהם ועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי כבר בדקה את הנפגע והיא אמורה לפרסם את תוצאותיה תוך זמן קצר, רשאי ביהמ"ש להחליט שלא למנות מומחה רפואי מכוח סעיף 6א', אלא להמתין להכרעת הוועדה ולחסוך בכך את עלויות הדיון.
ג. ועדה רפואית שבדקה את המשיב מטעם המל"ל קבעה כי אין לו נכות בתחום הנוירולוגי. כמו כן, נקבעה לו נכות רפואית זמנית בתחום האורטופדי. ביום 11.9.00 קיבל המבקש הודעה מן המל"ל, לפיה תביעתו לקביעת דרגת נכותו נדחתה בשל אי התייצבות לבדיקה רפואית כפי שנדרש. את החלטתו שלא למנות מומחה רפואי בתחום האורטופדי, נימק ביהמ"ש בכך שהמבקש הזניח את הליכי הבדיקה הרפואית ע"י הוועדה הרפואית של המל"ל, וכי התנהגותו בנושא זה לוקה בחוסר תום לב. מתוך עובדות המקרה עולה שלא היה מקום לייחס למבקש התנהגות הנגועה בחוסר תום לב. מסתבר שאי הופעתו לבדיקה רפואית בפני רופא עיניים, אליו הופנה ע"י המל"ל, נבע מכך שהיה מאושפז בבית חולים ללא יכולת להלך. המבקש אף פנה, לטענתו, בערעור לביה"ד לעבודה, על ההחלטה לדחות את תביעתו מהמל"ל. אין כל הצדקה להמתין עתה פרק זמן ניכר עד שעניינו של המבקש יוברר בביה"ד לעבודה, ואם טענותיו שם תתקבלנה - בפני הוועדה הרפואית של המל"ל.

(בפני: השופט אור. עו"ד אהרון רף למבקש, עו"ד גב' אביבה ישעיה למשיבה. 24.9.01).

רע"א 2501/01 - צביקה וזהבית גולדמן נגד בנק ירושלים בע"מ ואח'

*ביטול מכירת דירה ע"י כונס נכסים בהוצל"פ כאשר הכונס לא מסר לראש ההוצל"פ את מלוא הפרטים על הליך המכירה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. ביום 6.11.98 מונה עו"ד סטמרי, ב"כ הבנק המשיב, ככונס נכסים על זכויות המבקשים בדירה, בגין חובם לבנק. שמאי מקרקעין מטעם כונס הנכסים קבע כי ערך הדירה במימוש מהיר הינו $85,000, המייצגים שווי שוק של $95,000. על פי מכתב ששיגר כונס הנכסים, ביום 26.7.00, אל המבקשים, הוגשו שתי הצעות למכירת הדירה, בעקבות מודעה בעיתון, ולאחר ניהול התמחרות בין המציעים, הועלתה אחת ההצעות לסכום של $79,000. המבקשים השיבו לכונס כי הם מעונינים לקבל מסמכים שונים, וכי בכוונתם לשלוח שמאי מטעמם לדירה. כונס הנכסים לא התנגד לכך, וביום 18.8.00 ביקר שמאי מקרקעין מטעם המבקשים בנכס. ביום 31.8.00 הגיש כונס הנכסים לראש
ההוצל"פ לאישור את מכירת הדירה למשיבה 2 (להלן: המשיבה). לאור חוות דעת השמאי ובהיעדר תגובה מטעם המבקשים למכתב ששוגר אליהם כאמור, אישר ראש ההוצל"פ את המכר בסך $79,000.
ב. ביום 6.9.00 ניתנה שומת הנכס מטעם השמאי שמינו המבקשים, ובה הוערך הנכס בסכום של $115,000, ובמימוש מהיר - $103,500. המבקשים הגישו בקשה לביטול צו המכר בגין הטעיית ראש ההוצל"פ. הבקשה נדחתה ע"י ראש ההוצל"פ, בנימוק שהמכר אושר ונחתם צו פורמלי המופנה לרשם המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת רשות ערעור של המבקשים וקבע, כי אמנם ראוי היה שכונס הנכסים יפרוש את התמונה העובדתית המלאה בפני ראש ההוצל"פ ויציין במפורש את העובדה ששמאי מטעם המבקשים ביקר בנכס. אך גם משלא נעשה כן - לא נפל בהליך המכירה פגם מהותי, המצדיק את ביטול אישור המכירה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. מכירת מקרקעין בהוצל"פ, במיוחד מקום בו מדובר בדירתו של החייב, מן הראוי שתיעשה בזהירות ובקפדנות. חובה מיוחדת מוטלת על כונס הנכסים לפעול תוך הקפדה יתירה על תקינות ההליכים. בענייננו, לא הוכנסו המבקשים לסוד הליך המכירה, אלא במכתבו של הכונס מיום 26.7.00. עד לאותו שלב הם לא היו מודעים להליך המכר שהתנהל, ולשומה שנערכה לנכס. משנתבקשה התייחסותם של המבקשים להצעת המשיבה הם שלחו, בהסכמת כונס הנכסים, שמאי מטעמם לנכס. בטרם נתקבלה תשובת השמאי, ובחלוף כשבועיים מיום ביקורו בנכס, הוגשה מטעם כונס הנכסים בקשה לאישור מכר הדירה למשיבה, וזאת מבלי שהודע לראש ההוצל"פ כי השמאי מטעם המבקשים ביקר בנכס. החלטת ראש ההוצל"פ, אשר ניתנה במעמד צד אחד, נשענת, איפוא, על אדנים עובדתיים חסרים, והנימוק שביסודה, לאמור - "לאור חוות דעת שמאי ובהיעדר תגובת החייב למכתב אשר נשלח..." - אינם יכולים לעמוד. אף אם מצא כונס הנכסים כי יש מקום לפנות לראש ההוצל"פ עוד בטרם ניתנה חוות הדעת מטעם שמאי המבקשים, הרי היה עליו להבהיר כי שמאי מטעם המבקשים ביקר בנכס וצפוי ליתן חוות דעת מטעמו. משהדבר לא נעשה, נפל בהליך פגם מהותי, המצדיק את ביטולו של אישור המכירה.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אריה סאמרלי למבקשים, עו"ד אמיר סאטמרי לבנק. 30.9.01).

בש"פ 7438/01 - אליעזר כהן נגד מדינת ישראל

ביטול שחרור בערובה שנומק בכך שכתב האישום הוגש ע"י המשטרה ולא ע"י פרקליט בעבירה שהיא פשע. ערעור על החלטת בימ"ש השלום לבטל כתב אישום בדיון על מעצר נשמע בפני דן יחיד(הערר נדחה).

א. נגד העורר הוגש ביום 13.9.01 כתב אישום לבימ"ש השלום שלפיו תקף את המתלוננת, שהיא גרושתו מזה שנתיים, ומעוצמת התקיפה היא נחבלה, וכן מיוחס לו כי הפר צו בימ"ש לענין מעצר בית שהושת עליו בתיק אחר. עם הגשת כתב האישום דחה בימ"ש השלום את בקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש ציין כי היה מורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים אלמלא מצא כי כתב האישום שהוגש נגדו פגום עד כדי היותו חסר תוקף. זאת משום שכתב האישום הוגש ונחתם בידי גורם בלתי מוסמך לכך, קרי: תובע משטרתי, ולא פרקליט מפרקליטות המחוז שחתימתו נדרשת באשר עבירת התקיפה הינה עבירת פשע מסוג אשר לא הועבר במסגרת תיקון מס' 33 לחסד"פ לסמכות התביעה המשטרתית.
ב. בערר המדינה לביהמ"ש המחוזי עלו שתי טענות בעלות היבט עקרוני: הראשונה, מפי המדינה נוגעת לשאלה אם, צדק בימ"ש השלום בקבעו כי יש לבטל את כתב האישום בנימוק שהוגש ע"י גורם בלתי מוסמך; השניה מפי ב"כ העורר עוסקת בשאלה בעלת אופי דיוני והיא - האם הבקורת הערעורית על החלטת בימ"ש השלום דינה כדין ערר
על החלטת מעצר או שמא יש לראותה כהחלטה המסיימת את ההליך הפלילי שאז דינה כפס"ד הנתון לזכות ערעור, ויש לדון בערעור בהרכב של שלושה. לענין השאלה השניה קבע ביהמ"ש המחוזי כי מדובר בהליך הנוגע למעצר ולכן גם אם אגב כך נדונה השאלה אם כתב האישום הוגש ע"י הגורם המוסמך, השגה בערכאה ערעורית היא על דרך ערר בדן יחיד ואין מקום להעבירו להרכב. אשר לשאלה הראשונה, קבע ביהמ"ש כי מדובר בנושא עקרוני מורכב המחייב דיון מעמיק ולפיכך הורה על המשך מעצרו של העורר עד למתן החלטה בענין זה. הערר נדחה.
ג. כתב האישום מייחס לעורר עבירה של פשע ועבירה של עוון. יום לאחר הגשת כתב האישום, נתן פרקליט מוסמך בפרקליטות מחוז הדרום אישור להעמדתו של העורר לדין באישומים הנדונים. בנסיבות הענין יש לראות את כתב האישום כאילו הוגש כדין. סעיף 60 לחסד"פ קבע, טרם תיקונו בתיקון 33, כי חומר חקירה בעבירה שהיא פשע, תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז, ואילו בעבירה אחרת - לתובע משטרתי המוסמך לנהל את התביעה. עם זאת, מאחר שמכח סעיף 51 לחוק בתי המשפט חלק מעבירות הפשע שולבו לסמכותו העניינית של בימ"ש השלום ונתונות לסמכות הייצוג של התביעה המשטרתית, נוצרה פרקטיקה שלפיה בפשעים שבסמכות העניינית של בימ"ש השלום הגורם המוסמך להחליט בדבר העמדה לדין, הוא פרקליט מוסמך, והגורם המוסמך להגיש את כתב האישום הוא התובע המשטרתי.
ד. בענייננו, מדובר בכתב אישום המייחס לעורר עבירת פשע הנתונה לסמכות העניינית של בימ"ש השלום אך אינה נכללת בגדר העבירות אשר מכח תיקון 33 לחוק מועבר בעניינן חומר החקירה ישירות לתביעה המשטרתית לצורך העמדה לדין. החלטה בדבר העמדה לדין בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות של בן זוג נותרה בשלב זה בסמכות פרקליט המחוז. לאור סמיכות הזמן הקרובה ביותר בין הגשת כתב האישום לבין אישור ההעמדה לדין שניתן יום לאחר מכן, ובטרם נעשה כל צעד דיוני בהליך הפלילי, ההנחה שלא הופרכה היא כי שיקולי ההעמדה לדין כאן נשקלו לגופם ובאורח עצמאי ועל כן אישור כאמור הועיל לרפא את הפגם. לאור האמור, יש לראות את כתב האישום כנגד העורר כתקף.
ה. אשר להיבט הדיוני - אין לראות את החלטת בימ"ש השלום בענין המעצר משום סיום המלאכה לגבי ההליך הפלילי כולו. הליך מעצר נועד לבחון בדחיפות את שאלת קיומה של סמכות מעצר ואופן הפעלתה במקרה נתון. מכאן, אף שיש מקום לבחון את שאלת תקפות כתב האישום משעולה טענה בענין זה, הבחינה הינה לכאורית בלבד כעולה מטיבו של הליך המעצר ומטרתו. מכאן שעל החלטה זו נתונה זכות ערר לביהמ"ש המחוזי בדן יחיד, כמקובל לגבי עררי מעצרים.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אלון קוצר לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 8.10.01).

בג"צ 7695/01 - איליה ואיטה ווינטראוב נגד השופט ר. בן יוסף ומשטרת ישראל

*דחיית התנגדות לניתוח לאחר המוות כשהמוות נגרם ממכה בראש(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטות פרוקצ'יה ונאור נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן).

א. בבוקר יום 24.9.01 הזעיק המנוח מיכאל ווינטאוב, שהיה בן 81, את בתו, וסיפר לה, שלילה קודם הוא התווכח עם שותפו לדירה, וכי השותף נתן לו מכה בראש. הבת הזמינה אמבולנס, והמנוח נלקח לבית החולים, נותח ולא שב להכרתו. הוא נפטר כעבור עשרה ימים. מכל המסמכים הרפואיים עולה כי המוות נגרם משטף דם בראשו. ביום בו אושפז המנוח ונותח, הגישה הבת תלונה למשטרה. עדותה הראשונה נגבתה
ביום 24.9.01 בשעה 15:21. בעדותה סיפרה הבת על הדברים שסיפר לה אביה, ועוד סיפרה שראתה סימן אדום בראשו של המנוח בצד ימין. השותף נחקר והכחיש, אם כי הסכים שהיה סכסוך בינו לבין המנוח, וכי באותו לילה היה ביניהם ויכוח. המשטרה הגישה לבית משפט השלום בקשה לפי סעיף 19 לחוק חקירת סיבת מוות. בנימוקי הבקשה הובהר, כי המשטרה סבורה שהמוות נגרם בעבירה. המשפחה הגישה התנגדות לניתוח מטעמי דת וכבוד המת וביהמ"ש הורה על קיום הניתוח. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטות פרוקצ'יה ונאור, בפס"ד מפי השופטת נאור, נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן.
ב. השופטת נאור: העותרים טוענים, כטענה משפטית מקדמית, כי בימ"ש השלום לא החליט בדבר פתיחה פורמלית של הליך לחקירת סיבת מוות, כאשר הוראה בדבר קיום חקירה כזו הינה תנאי מוקדם למתן הוראה בדבר ניתוח הגוויה. בטענה זו יש ממש, אולם מדובר בפגם פורמלי. מניסוח החלטתו של ביהמ"ש עולה כי הכוונה היתה להורות על חקירת סיבות מוות.
ג. כוחו של שופט חוקר להורות על ניתוח גוויה מותנה בכך שהוא ראה ש"יש יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה". זהו תנאי הכרחי, אך אין זה תנאי מספיק. תנאי נוסף הוא שניתוחה של הגוויה "דרוש לבירור סיבת המוות". אין ספק בענייננו, לאור עדותה של הבת במשטרה, כי יש יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה. המחלוקת מתמקדת בתנאי השני - האם הדבר "דרוש" לבירור סיבת המוות. העותרים טוענים כי ברור הוא שהמוות נגרם כתוצאה מחבלה, ועל כן אין צורך בנתיחה לשם בירור סיבת המוות. הוגשו חוות דעת סותרות לגבי מידת ההסתברות לפיה הניתוח שלאחר המוות יאפשר לקבוע את מנגנון החבלה. קיומו של סיכוי, שקשה לדעת מראש את הסתברותו, שהנתיחה תבהיר לכאן או לכאן מה גרם למוות, די בו כדי להצדיק את ביצועה. במשפט עתידי על גרימת מוות, אם יהיה כזה, יוכל הנאשם לטעון, (אם לא תיעשה נתיחה), שאילו נעשתה נתיחה, ניתן היה לבדוק את האפשרות שהמוות נגרם באופן "עצמוני", וכי היעדר נתיחה פגע באפשרותו להתגונן.
ד. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): מהחומר הרפואי עולה במידה רבה של ודאות, כי המנוח נפטר משטף דם במוח שנגרם על ידי חבלת ראש. מה שלא ידוע הוא, מה או מי גרמו לחבלה. למנוח בוצעו צילומי .C.Tוניתוח ראש ימים ספורים לפני מותו. מתשובות המומחה מטעם המדינה עולה, כי אין הוא יכול לומר מה הסבירות ומה מידת הוודאות שהנתיחה תצביע על סיבת המוות המדוייקת. הנתיחה מיועדת לבירור סיבת המוות, שכאמור, ידועה במידת ודאות גבוהה ולא לבירור זהות גורם החבלה. במצב דברים זה, ספק אם בכוחה של נתיחה לסייע בהוכחת קשר סיבתי בין החבלה לבין מכה שניתנה בידי אדם. באיזון שבין עמדת המשפחה, אותה ראוי לכבד, לבין האינטרס הציבורי, כשהאפשרות לחשיפת עבירה ועבריין בעקבות הנתיחה, קלושה היא, גוברת עמדת המשפחה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. עו"ד רפאל שטוב לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 7.10.01).

ע.א. 2452/98 - אליהו לינדאור נגד יעקב רינגל

*פירוש סעיפים בהסכם בעניין התרופות במקרה של הפרת ההסכם והאם היה ויתור על תרופת האכיפה(מחוזי ת"א - ת.א. 1156/96 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וריבלין נגד דעתו החולקת של השופט אור).

א. בין המערער לבין המשיב נכרת, ביום 19.5.96, הסכם, לפיו רכש המשיב מהמערער 2,4 מליון ממניות חברת "מישנאל... בע"מ" (להלן: החברה), בתמורה כוללת של
2,4 מליון ש"ח (להלן: ההסכם). בהסכם נקבעו מועדי התשלום, ובהם התשלום הראשון ביום חתימת ההסכם (וכנגד העברת כל המניות לשמו של המשיב). סעיף 4 להסכם קובע כי: "במקרה ויעקב רינגל לא ישלם את התשלום על-פי סעיף ..3. [הסעיף העוסק בתשלומים השני והשלישי], יעביר את המניות בחזרה לבעלותו של לינדאור אליהו והסכום ששולם על-פי סעיף 3א' להסכם דהיינו סך של 480,000 ש"ח לא יוחזר". סעיף 5 להסכם קובע כי אי עמידת רינגל בתנאי התשלום לא תימנע מלינדאור "הגשת תביעות לקבלת כל סעד ופיצוי על נזקים שנגרמו לו". המשיב לא עמד בתשלומים לפי ההסכם והמערער הגיש תביעה לאכיפת ההסכם. המחלוקת בין הצדדים היתה באשר לפירוש הסעיפים 4 ו-5. לטענת המערער, אין לפרש סעיפים אלו כאילו באים הם לשלול ממנו את הזכות לדרוש סעד של אכיפה, ואילו המשיב סבור כי הוראות סעיפים אלו שוללות, במפורש, את האפשרות לתבוע את אכיפת ההסכם. בית-המשפט המחוזי דחה את התובענה על הסף בקבלו את טענת המשיבים כי הסעיף הנ"ל שולל את תרופת האכיפה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אור וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט ריבלין.
ב. השופט ריבלין (דעת מיעוט): סעיף 4 להסכם מבטא את אומד דעתם של הצדדים, לפיו, משהופר ההסכם ע"י המשיב, על דרך של אי תשלום התשלומים השני והשלישי, יחזיר המשיב למערער את המניות שקיבל, ובנוסף להן הפיצוי הכספי. המערער ויתר על תרופת האכיפה, שהרי, אין תרופת ההשבה ותרופת האכיפה יכולות לדור בכפיפה אחת. המערער מוצא בסיפא של סעיף 5 שבהסכם עיגון לשוני לאפשרות לבחור בין הגשת תביעה לקבלת "כל סעד" (לרבות אכיפה), לבין הגשת תביעה ל"פיצוי על נזקיו". דא עקא, שגישתו זו אינה מתיישבת עם המשתמע מקריאת סעיף 5 ומקריאת סעיף 4 - זה בצד זה. הוראת סעיף 5 באה להוסיף על הוראת סעיף 4, במקרה בו לא יהא די בתרופה הכספית הקבועה בסעיף 4 כדי לפצות את המערער על נזקיו. הוראת סעיף 5 באה להעניק "כל סעד ופיצוי" על אותם נזקים.
ג. שאלה אחרת היא אם ניתן להתנות על הוראת חוק החוזים בדבר תרופת האכיפה, והתשובה היא כי ניתן להתנות על כך. הגישה המקובלת על מרבית הפוסקים והמלומדים בעניין זה היא, כי כאשר הסכימו ביניהם צדדים לחוזה על התרופה או התרופות אשר תחולנה עליהם במקרה של הפרה, יכבד ביהמ"ש הסכמתם זו.
ד. השופט אור: שילוב סעיפים 4 ו-5 בחוזה מלמד על רצון הצדדים לשמר למערער, בנסיבות הנזכרות בסעיפים אלה, כל סעד, לרבות סעד האכיפה. שלילת סעד האכיפה צריכה להיעשות בהתנאה מפורשת, או לכל הפחות, על פי הגישה המקלה יותר, באופן שהויתור על הסעד יוסק באופן ברור ובלתי משתמע לשתי פנים מאומד דעת הצדדים, מתוך נוסח החוזה ומכלל הנסיבות. בחוזה עצמו אין התנאה מפורשת השוללת את סעד האכיפה. גם אם ניפנה לגישה המקלה יותר, לא ניתן, להסיק מעיון בסעיפים 4 ו-5 לחוזה כוונה לוותר על סעד האכיפה. נהפוך הוא - אלו מלמדים דווקא כי הצדדים הסכימו לשמר בידי המערער את כלל הסעדים. נוכח המסקנה האמורה אין צורך להדרש לשאלה אם די היה בסעיף 4, לו עמד לבדו, כדי להצדיק את המסקנה שהצדדים ויתרו על תרופת האכיפה. הספקות בעניין זה נובעים מכך שהסעיף דן בפיצוי מוסכם ובהשבה ללא קביעה מפורשת שהוא בא להוציא את הזכות לסעדים אחרים על פי החוק העומדים לצד המקיים במקרה הפרה של החוזה.
ה. השופטת שטרסברג-כהן: בסעיף 4 להסכם נקבע מנגנון סעדים במקרה של אי תשלום שני תשלומים במועד. הסעדים הם השבת המניות למוכר והשארה בידיו של הסכום ששולם לו על חשבון המניות. אלמלא סעיף 5 היה מקום לקבוע כי זהו הסעד בו בחרו הצדדים ואין בלתו. בא סעיף 5 ומעניק סעדים בגין אותן הפרות עליהן מדבר סעיף 4. סעיף
זה שומר בידי מי שכלפיו הופר החוזה את הזכות ל"כל סעד" ול"פיצויים". קשה לפרש את התיבה "כל סעד" כמתייחסת לפיצויים, מה עוד שמיד לאחריה באה התיבה "ולפיצויים". גם אילו היה מדובר בסעד של פיצויים בלבד בנוסף למה שנקבע בסעיף 4 (השארת הסכום ששולם בידי מי שהחוזה מופר כלפיו), מקנה סעיף 5 סעד של פיצויים שבמסגרתו ניתן גם לתבוע כפיצוי את מלוא שווי המניות שנמכרו במכר אותו מבקשים לאכוף. ע"י כך נמצא עצמנו מעניקים הלכה למעשה סעד של אכיפה באמצעות הפיצויים ומה הועילה הפרשנות השוללת את סעד האכיפה?

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. עו"ד יהודה רסלר למערער, עו"ד איתן אפשטיין למשיב. 18.10.01).

רע"פ 5198/01 - טלעת ח'טיב נגד מדינת ישראל

*מדיניות הענישה בעבירה של סיוע לכניסה לישראל מהשטחים שלא כחוק(בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המבקש הורשע בעבירה של הסעה ברכבו של תושב האזור, שאינו רשאי לעבוד בישראל, לשם העסקתו בעבודה בטבריה. ביהמ"ש גזר למערער מאסר לתקופה של 30 ימים לריצוי בפועל, מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים וקנס כספי. ביהמ"ש המחוזי בנצרת דחה את הערעור על חומרת העונש פרט להפחתת הקנס מ-5,000 ש"ח ל-2000 ש"ח. המבקש ביקש רשות ערעור כדי לבטל את עונש המאסר לריצוי בפועל ולחילופין לרצותו בעבודות שרות. המשנה לנשיא, ש. לוין, החליט להעביר את הדיון בבקשה למותב תלתא "כדי להבהיר מה רמת הענישה הראוייה בעבירות מהסוג הנדון". הערעור נדחה.
ב. סקירת תולדותיו של חוק הכניסה מלמדת כי בעקבות התגברותם של פיגועי הטרור בישראל ראה המחוקק צורך, מזמן לזמן, להחריף את התגובה העונשית לעבירות לפי סעיף 12א לחוק הכניסה. תיקוני החקיקה, שבאו להחריף את התגובה העונשית לעבירות, הם בגדר אמירה מפורשת של המחוקק שאין ביהמ"ש רשאי להתעלם ממנה. אולם, גם ללא אמירה זאת מחייבת המציאות של פיגועי הטרור, שהפכו למעשים שבכל יום, להחמיר בענשים. האיסור של הלנה, העסקה והסעה של תושב האזור שנכנס לישראל, יושב בה או עובד בה שלא כדין, בא כדי למנוע הגשת סיוע - ואפילו מתוך תמימות - למי שעלולים להיות מפגעים. אם אין אזנו של העבריין בכוח קשובה לקול דמי קורבנות הפיגועים אולי ישמע לקול הסוגר והבריח הננעלים על העבריינים. אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות. אילו השיגה המדינה על קולת העונש היה מקום לשקול החמרה של ממש בעונש.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופט טירקל. עו"ד וליד ס. ח'טיב למבקש, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 18.10.01).

על"ע 8856/00 - מוחמד אל נסאסרה נגד לשכת עורכי הדין

*סירוב הלשכה לאפשר התמחות למי שהורשע בעבר בעבירה של גניבת רכב, פירוקו ושריפתו למרות שהעבירה התיישנה. *תחולת חוק המרשם הפלילי כאשר מי שהורשע בעבירה שהתיישנה מסר בעצמו את המידע על ההרשעה(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים חשין וטירקל נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד).
א. המערער סיים לימודי משפט וביום 27.3.00 ביקש מהמשיבה לרשמו כמתמחה. טופס הבקשה דרש מן המערער מסירתם של פרטים שונים, ובין השאר לצרף לבקשה שני אלה: "תצהיר על-כך שלא היתה לך עבירה פלילית...", וכן "פרטים על הרשעה בעבירה
פלילית...". המערער צירף לבקשתו תצהיר ובו נאמר "אין לי כל הרשעות קודמות פרט להרשעה יחידה בגין גניבה משנת 1990. העתק מכתב האישום ומפסה"ד מצורפים בזאת". מסתבר כי בשנת 1990, כעשר שנים לפני הגשתה של בקשת ההתמחות, הורשע המערער בכך שגנב בפתח-תקוה רכב ונסע בו לרהט, מקום מגוריו. לאחר מכן, ובצוותא-חדא עם שני אחרים, פירקו חלקים מן הרכב, ולאחר הפירוק הציתו את הרכב. על-פי הסדר טיעון נגזר דינו של המערער ל-6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; 18 חודשים מאסר על-תנאי; קנס בסך של 7,500 ש"ח; ותשלום פיצויים לניזוק בסכום של כ- 33,500 ש"ח. הוועד המרכזי של הלשכה החליט כי בנסיבות העניין אין המערער ראוי לשמש עו"ד כלשון סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, ולכן אין לרשמו כמתמחה. הוועד אימץ חוות דעת משפטית שלפיה לעניין סעיף 27 לחוק, לא חלות הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים חשין וטירקל נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
ב. השופט חשין: ביום הגשת הבקשה של המערער התיישנה ההרשעה. כך שנאסר על המשטרה למסור ללשכה מידע מן המרשם הפלילי על-אודות הרשעתו של המערער. אכן, אין לקבל טענת הלשכה כי יש להבחין בין העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה שהתיישנה לבין עצם ההרשעה או התיישנות העבירה. המערער סומך על סעיף 21 לחוק המרשם שלפיו "בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה". ועל סעיף 19 לחוק שלפיו "מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות". הלשכה טוענת כי עניינו של המערער אינו בא כלל, לא בהוראת הסעיף 21 ולא בהוראת הסעיף 19 לחוק, שכן הרשעתו של המערער בא לידיעת הלשכה מפיו של המערער עצמו, ומקרה מעין-זה אינו בא בגידרי האיסורים הקבועים בסעיפים 21 ו-19 שלחוק. הלשכה מתבססת על סעיף 20(ב) שלפיו "ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה... אלא אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה". הלשכה טוענת כי כדין הרשעה שנמחקה כך דין, מקל וחומר, בהרשעה שהתיישנה.
ג. בפרשת בג"צ 1935/93 פד"י מח(1) 752, (להלן: פס"ד מחפוד) מדובר היה בהתאמתו של העותר לכהן כחבר במועצה הדתית של העיר נתניה. הוחלט שם כי העותר אינו מתאים לכהונת חברות במועצה הדתית, באשר הורשע בעבר בעבירה פלילית. אותן הרשעות התיישנו כהוראות חוק המירשם הפלילי, והמידע עליהן בא לידיעת הוועדה מפיו של העותר עצמו. בית-המשפט פסק כי ועדת נציגי השרים מוסמכת היתה להביא אותן הרשעות כשיקול בין שיקוליה לבחינת התאמתו של העותר לכהן כחבר המועצה הדתית. אמנם כן, פסק בג"צ, סעיף 20(ב) עוסק בקבילות ראייה על הרשעה שנמחקה, ואילו בנושא הנדון עוסקים בהרשעה שנתיישנה, אולם דברים אלו, שנאמרו ביחס למחיקת הרשעה, יפים הם, מקל וחומר, באשר להתיישנות הרשעה. בענייננו אין מקום לסטות מן ההלכה שנקבעה בפרשת מחפוד.
ד. שאלה אחרת היא אם המערער מסר את המידע "ביודעין" כאמור בסעיף 20(ב). האם המושג "ביודעין" הוא כי המועמד יודע ("ביודעין"): שההרשעה נתיישנה; כי אין הוא חייב למסור מידע על-אודותיה; וכי חרף זאת מוסר הוא מידע שהוא מוסר? לשון אחר: כי המועמד יודע שמרע הוא את מצבו אם מדווח הוא על הרשעה שלא חייב היה לדווח עליה? או שמא פירוש המושג הוא, שבעל הדבר מוסר מידע לרשות ביודעו ("ביודעין") לשם מה מתבקש הוא למסור מידע, ובהיותו מו?ד?ע לכך שהמידע יכול שישמש בשיקול דעתה של הרשות? יש לקבל את הפירוש השני, כך שהמערער מסר את המידע "ביודעין".
ה. אשר לטענת המערער כי גם אם ניתן היה להביא את הרשעתו הקודמת במנין השיקולים, גם אז טעתה הלשכה בשיקול דעתה - המקרה דנא אינו מצדיק כי בג"צ יתערב בשיקול דעתו של הוועד המרכזי. מעשהו של המערער היה מעשה עבירה חמור ביותר. העונש הקבוע בחוק לעבירה של גניבת רכב הוא מאסר שבע שנים; העונש הקבוע בחוק לעבירה של פירוק רכב הוא מאסר חמש שנים; והעונש הקבוע בחוק לעבירה של הצתת הרכב הוא חמש עשרה שנות מאסר. אדם שעשה כמעשי המערער בהיותו בגיל מבוגר קשה לראות בו איש-אמון כחובתו של עו"ד. בוודאי אין לומר כי החלטתו של הוועד המרכזי לוקה באי-סבירות המצדיקה את התערבות בג"צ. אכן, הזמן עשה את שלו, עושה את שלו ויעשה את שלו. אך טרם עבר המועד בו תיעצר מטוטלת הזמן. צדקה הלשכה כי לעת הזאת אין לאפשר למערער להתחיל בהתמחותו.
ו. השופט אנגלרד (דעת מיעוט): הלשכה לא רשאית היתה להביא במניין שיקוליה את הרשעתו של המערער משנת 1990, וזאת בגזירת המחוקק לפי הוראת סעיף 20(ב) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. ההלכה שנפסקה בפרשת מחפוד חורצת לכאורה את דינו של המערער לצד חובה, אלא ששגה ביהמ"ש בפרשת מחפוד ומן ההכרח לתקן את ההלכה. סעיף 20(ב) לחוק עוסק בקבילותה של ראייה, שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה, וזאת בהליך משפטי הכולל הליך אזרחי רגיל. מדובר בקבילותה של ראייה בשל פרט המצוי בה, אך אין בסעיף כל התייחסות למשקל שיש לתת לפרט הזה. אין בהוראת סעיף 20(ב) לחוק כל רמז לכך, כי קבילותה של הראייה במקרה שנמסרה ע"י מי שהרשעתו נמחקה ביודעין, משמעותה סטייה מן העקרונות הבסיסיים של תקנת השבים.
ז. השופט טירקל: ההלכה שנפסקה בפרשת מחפוד היא מעיקה, וכך גם אימוצה בפרשה שלפנינו. כביכול אומרים כאן למועמד להתמחות שטוב לו שלא יגלה את האמת. אולם, למרות נטיית הלב נראה כי אין לסטות מהלכת מחפוד. לפי סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, "הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון מחייבת כל בית משפט, זולת ביהמ"ש העליון". הנוהג המקובל עד היום הוא שאין ביהמ"ש העליון סוטה מתקדימיו "אלא במקרים מיוחדים וקשים ובעיקר כאשר ההלכה הקודמת מתגלה כמוטעית". אין לומר שהפרשה שלפנינו אכן מצדיקה סטייה מן ההלכה שנפסקה בפרשת מחפוד ואם ראוי לעשות זאת במותב תלתא. מכל מקום, הדיון בשאלה אם יש לסטות מאותה הלכה ראוי שיהיה לפני מותב גדול יותר, אם ימצא נשיא ביהמ"ש לנכון להורות על דיון נוסף.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עו"ד אמיר ציון למערער, עו"ד משה עליאש למשיבה. 15.10.01).

בג"צ 6446/00 - ויקטור קריספל נגד משה כהן חבר ועדת הבחירות הישוב אלעד ואח'

*כשרות מועמדותו של ראש מועצה מקומית ממונה בבחירות לראשות המועצה כאשר לא התפטר במועד(העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים מצא וגב' פרוקצ'יה נגד דעתה החולקת של השופטת בייניש).

א. ביום 19.9.2000 התקיימו הבחירות הראשונות למועצה המקומית ולראשות המועצה המקומית ביישוב החדש אלעד. העותר כיהן (מאז יום 4.7.1995) כראש המועצה המקומית הממונה באלעד. ביום 27.7.2000 נבחר העותר, ע"י מועצת חכמי התורה, כמועמדה של סיעת ש"ס המקומית בבחירות לתפקיד ראש המועצה המקומית הנבחרת של אלעד. ביום 17.8.2000 הציג העותר את מועמדותו בבחירות לכהונת ראש המועצה, ובעקבות זאת יצא לחופשה ללא תשלום מתפקידו. פקיד הבחירות אישר את מועמדותו של העותר. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי על החלטת פקיד הבחירות וטען כי משלא התפטר העותר מתפקיד ראש המועצה הממונה, לא יאוחר מהיום ה-90 שלפני יום הבחירות (קרי:
עד ליום 21.6.2000) - כמצוות סעיף 2(ב) לחוק הרשויות המקומיות (הגבלת הזכות להיבחר), היה על פקיד הבחירות לפסול את מועמדותו. לחלופין, טען כי המשיב גם לא קיים את הוראת מנכ"ל משרד הפנים, שבחוזר מטעמו (להלן: חוזר המנכ"ל) נקבע, כי ראש רשות מקומית ממונה המבקש להתמודד בבחירות לרשות המקומית בה הוא מכהן "יצא לחופשה ללא תשלום מתפקידו ברשות המקומית 100 ימים לפני הבחירות".
ב. העותר טען, כי ראש מועצה מקומית ממונה אינו "עובד רשות מקומית", כמשמעו בסעיף 2 לחוק ההגבלה, ומכאן שחוק ההגבלה אינו חל עליו. לטענתו החלופית של המשיב השיב העותר, כי נהג על-פי החוזר, בכך שמייד לאחר שהציג את מועמדותו בבחירות ולפני המועד שנקבע להגשת רשימות המועמדים, הודיע על יציאתו לחופשה ללא תשלום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוראת סעיף 2 לחוק ההגבלה חלה על העותר, וכי משלא התפטר מכהונת ראש המועצה המקומית הממונה לא יאוחר מהיום ה-90 שלפני יום הבחירות, לא היה רשאי להציג את מועמדותו. לפיכך החליט לבטל את החלטת פקיד הבחירות ולפסול את מועמדותו של העותר. העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים מצא וגב' פרוקצ'יה נגד דעתה החולקת של השופטת בייניש.
ג. בג"צ דחה פה אחד את טענת העותר כי כראש מועצה נבחר אינו נכלל במסגרת "עובד המועצה" שחוק ההגבלה חל עליו, היינו שהיה עליו להתפטר 90 יום לפני יום הבחירות. מאידך סברו שופטי הרוב כי הלכה זו יש להחיל רק מכאן ולהבא. באשר לעותר, הרי הוא סבר כי הוראות חוזר המנכ"ל בדבר יציאתם לחופשה של ראשי מועצות ממונים, המציגים את מועמדותם, כדין ניתנו ופעל לפיהן ועל כן אין להחיל עליו את ההלכה ואין לפסול את מועמדותו. מאידך סברה שופטת המיעוט כי יש להחיל את ההלכה האמורה כבר במקרהו של העותר. לדעתה ידע העותר שאם לא יתפטר בזמן עלול הוא להפסל לפי חוק ההגבלה ובכל זאת השהה את התפטרותו. כמו כן גם לא פעל לפי הוראות חוזר המנכ"ל ולפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עו"ד צ. נח לעותר, עוה"ד מ. שחל, ד. בריסקמן, נ.א. עשהאל, ד. בריסקמן, ע. פלס, ע. חורי וא. שטיינמץ למשיבים. 18.10.01).

ע.פ. 2864/01 - יוסף מסילתי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של אינוס על יסוד עדותה של המתלוננת כאשר הנאשם טוען כי המגע המיני היה בהסכמתה(מחוזי י-ם - ת.פ. 3011/00 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים אנגלרד וא. לוי נגד דעתו החולקת של השופט אור).

א. המתלוננת, בת 17, שהתה בישראל כתיירת, בילתה במועדון לילה בירושלים, ובמהלך שהייתה שם היא פגשה את המערער. הלה פתח בשיחה עם המתלוננת, ובשלב כלשהו הזמינה ללכת עמו לרכבו, תוך שהוא טוען כי הוא מבקש להביא משם כסף על מנת לקנות לה משקה. בהיותם ברכב, נעל המערער את דלתותיו, והחל לנשק את המתלוננת, בהסכמתה. בהמשך, החל ללטפה בחלקי גופה השונים. לטענת המשיבה, גילתה המתלוננת בשלב זה התנגדות למעשיו של המערער, אך הוא לא שעה לתחינותיה, ולבסוף אנס אותה וביצע בה מעשה סדום. המערער אישר כי בינו לבין המתלוננת התקיים "מגע בעל אופי מיני", אך לטענתו, אותו מגע היה בהסכמתה המלאה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 3 שנות מאסר, מחציתן בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ברוב דעות השופטים אנגלרד וא. לוי נגד דעתו החולקת של השופט אור.

ב. בפני ביהמ"ש עמדו שתי גירסאות נוגדות, של המערער מחד ושל המתלוננת מאידך. הדרך להכריע בין גרסאות מסוג זה, היא התרשמותו הישירה של השופט משני העדים. כך נהג בית המשפט המחוזי גם הפעם, תוך שהוא אינו מתעלם מכך שהתנהגותה של המתלוננת, בעת האירוע ולאחריו, מעוררת תמיהות. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שהמתלוננת לא מיהרה לספר אודות העבירות המיניות אשר לטענתה היתה קרבנן, אך הוא לא ראה בכך סיבה לפקפק בגרסתה. השופט א. לוי שכתב את פסה"ד של שופטי הרוב הבהיר כי לנוכח העובדה שעומדות כאן שתי גירסאות נוגדות כאמור, בדק גם הוא את חומר הראיות, ניתח את הסתירות והספקות שהתעוררו והגיע למסקנה כי אין להתערב באמינות שייחס ביהמ"ש המחוזי לעדות המתלוננת. מנגד סבר השופט אור כי: "לאור התמיהות הרבות וסימני השאלה העולים מנסיבותיו של האירוע, נותר בלבי ספק בדבר קיום המעשים כמתואר על ידי המתלוננת. ספק אם המעשים שנעשו בה לא נעשו מתוך הסכמה. על כן יש לקבל את הערעור ולזכות המערער מחמת הספק".

(בפני השופטים: אור, אנגלרד, א. לוי. עוה"ד ראובן ורוזט בר חיים למערער, עו"ד דודי זכריה למשיבה. 18.10.01).

ע.א. 6185/00 - עו"ד מאהר חנא נגד מדינת ישראל ועו"ד שקיב קופטי

*ביטול חיוב עו"ד בהוצאות אישיות(מחוזי נצרת - ת.א. 756/97 - הערעור נתקבל).

א. בסכסוך משפחתי הציע השופט למנות בורר יחיד וב"כ הנתבעים, המשיב 2, הסכים. מנגד ביקש המערער, ב"כ התובע, שהות של 7 ימים להתייעצות. ביהמ"ש החליט כי "היה ותוך 7 ימים מהיום לא יודיע עו"ד חנא [המערער] על הסכמתו למינוי בורר... יתייצב עו"ד חנא לישיבה... עם מרשיו ו/או נציג מוסמך מטעמם". התיק נקבע ליום 29.6.00. ביום שנקבע התייצבו ב"כ הצדדים והמערער הודיע כי מרשו אינו מסכים להליך של בוררות. בעקבות זאת החליט השופט "ב"כ התובע בניגוד גמור להחלטת ביהמ"ש, לא המציא הודעה תוך 7 ימים על פי ההחלטה מיום 12.6.00, וחמור מכך, לא מילא אחר הוראת ביהמ"ש ולפיה היה חייב להתייצב עם מרשיו או נציג מוסמך מטעמם... עו"ד חנא נהג הפקר בהחלטת ביהמ"ש... לאור המכלול, אני מחייב את ב"כ התובע בהוצאות לטובת אוצר המדינה כדי סך 2,500 ש"ח והוצאות לטובת ב"כ הנתבעים כדי סך 2,500 ש"ח. ההוצאות לטובת אוצר המדינה יגבו תוך 10 ימים מהיום באמצעות האגף לגבייה בהנהלת בתי המשפט". הערעור נתקבל.
ב. בפי המערער שתי טענות עיקריות: כי ביהמ"ש לא איפשר לו להשמיע טענות נגד חיובו האישי בהוצאות; כי ביהמ"ש טעה בהחלטתו לחייב אותו לשלם הוצאות באורח אישי. בהחלטתו מזכיר ביהמ"ש את חטאו של המערער כי "בניגוד גמור להחלטת ביהמ"ש, לא המציא הודעה תוך 7 ימים על פי ההחלטה מיום 12.6.2000 ...". ואולם, המערער כלל לא חוייב להגיש הודעה לביהמ"ש, אלא שאם לא יגיש הודעה תוך 7 ימים כי-אז עליו להתייצב לישיבת ביהמ"ש כפי שתיקבע. כבר בשל כך דין הערעור להתקבל.
ג. אך גם ללא נימוק זה יש לבטל את ההחלטה באשר לא ניתנה אפשרות למערער להשמיע דבריו. כל סמכות אותה מפעיל בימ"ש כופפת עצמה לחובת שמיעתם של מי שעלולים להיפגע מהפעלתה של אותה סמכות. חובה זו מודגשת ביתר שאת כשמדובר בחיובו האישי של עורך-דין בהוצאות. עוה"ד אינו צד להליך ואין הוא מעלה בדעתו כי יוטלו עליו אישית חיובים כלשהם. אין הוא מעלה בדעתו להתגונן אישית, אין הוא עורך טענות להגנת עצמו, ועל ביהמ"ש להתרות בעוה"ד, כי עשוי הוא לחוב אישית בתשלום הוצאות, וכי עליו להתגונן מפני חיוב כזה.
ד. אשר לשימוש שעשה ביהמ"ש בשיקול דעתו לחייב עו"ד בהוצאות - הכל מסכימים כי ביהמ"ש מוסמך להשית הוצאות אישית על עו"ד המייצג צד מן הצדדים למשפט. סמכותו זו של ביהמ"ש סמכות "טבועה" היא באשר בימ"ש הוא. כוח הנגזר מסמכותו הטבועה של ביהמ"ש, השימוש בו ייעשה בזהירות. סמכות זו אסור להפעילה דרך-שיגרה. ראשית, הטלת חיוב על עוה"ד אישית סוטה מן הכלל המקובל ולפיו בעל-הדין - ולא עוה"ד הוא הנושא בהוצאות. שנית, חיובו של עו"ד בהוצאות נושא תו של גנאי ושל סנקציה מעין-משמעתית. אין מטילים על אדם סנקציה פלילית או משמעתית אלא לאחר קיומם של הליכים מלאים, ואילו חיובו של עו"ד בהוצאות נעשה בהליכים מקוצרים, וראוי ורצוי כי ייעשה בהם שימוש במשורה. ולענייננו ספק אם נתמלאו אותם תנאים מוקדמים הנדרשים לחיובו של עו"ד בהוצאות. גם אם אמרנו שהמערער לא מילא כנדרש אחר החלטת ביהמ"ש מיום 12 ביוני - ולא אמרנו כך - דומה כי היה זה בשל אי-הבנה; לא מפאת זלזול, לא בשל כוונת זדון ולא בניסיון לשבש את פעילות ביהמ"ש.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט חשין. המערער לעצמו, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה, המשיב 2 לעצמו. 18.10.01).

ע.א. 8366/99 - גדעון עפרת ואח' נגד שר הפנים ואח'

*דחיית עתירה מינהלית בעניין תכנית מתאר מקומית(מחוזי י-ם - ע.ת.מ. 16/98 -הערעור נדחה).

א. תכנית מתאר מקומית (להלן: התכנית), המתייחסת ל"מתחם רבי עקיבא" שבמרכז ירושלים, מייעדת את המתחם לבניית רבי קומות, לצד שימורם של ארבעה בתים שנבנו בשלהי המאה ה-19 (להלן: הבתים), תוך התרת תוספת בניייה לבתים אלה, כפוף למספר תנאים. המערערים הינם בעלי זכות דיירות מוגנת באחד הבתים שלגביו התירה התכנית תוספת בנייה של שתי קומות. המערערים הגישו התנגדות לתכנית, בנוגע לביצוע תוספות ושינויים בבתים המיועדים לשימור. התנגדותם נדחתה והתכנית אושרה ע"י המשיבה 2 (להלן: הוועדה המחוזית). המערערים הגישו עתירה לביהמ"ש המינהלי, לבטל את הוראות התכנית המתייחסות לבתים שיועדו לשימור, ולחילופין, לקביעת בטלות הוראות התכנית המתייחסות לתוספות ולשינויים בבית בו הם מתגוררים. ביהמ"ש המינהלי דחה את העתירה. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המינהלי, כי מוסדות התכנון רשאים היו לייעד לשימור בתכנית מתאר רגילה, בתים המצויים בתחום התכנית, ואין הכרח לנקוט בדרך הקבועה בתוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה, בתכנית לשימור אתרים. עוד קבע, כי מוסדות התכנון רשאים היו לקבוע שהשימור יהא אגב תוספת בנייה מעל הבתים. הערעור נדחה.
ב. בשבתו כבימ"ש לערעורים על פס"ד של ביהמ"ש המינהלי בעתירה מינהלית, ממלא ביהמ"ש העליון פונקציה ערעורית. תפקידו לבדוק אם לא יצאה שגגה מלפני הערכאה הראשונה. ביהמ"ש המינהלי נתן דעתו לגדר סמכויותיו ולמסגרת הפעלת שיקול דעתו בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים בעתירה נגד מוסדות התכנון. הוא קבע כי ביהמ"ש המינהלי "אינו שם עצמו במקום מוסד התכנון, ואינו מחליט איזו תכנית טובה יותר מן התכניות שבאו בפני מוסד התכנון, אלא בודק אם החלטת מוסד התכנון עומדת במבחן הביקורת של המשפט המינהלי". בהקשר זה קובע ביהמ"ש המינהלי, כי השיקולים אותם שוקל ביהמ"ש המינהלי הם שיקולים של המשפט המינהלי, בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים לפיהם דן ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ. ביהמ"ש המינהלי התווה כראוי ועל-פי הפסיקה את הכללים לפיהם עליו לערוך ביקורת על החלטות מוסדות התכנון ויישם אותם באופן נאות על המקרה שלפניו.
ג. המערערים לא טענו ולא הצביעו על שיקולים פסולים, או על שיקולים זרים בהחלטות שהתקבלו לאישור התכנית ע"י כל מוסדות התכנון המעורבים באישור התכנית. טענותיהם התמקדו בכך שמוסדות התכנון לא נתנו דעתם לשיקולים תכנוניים ראויים בעיניהם. שיקולים אלה הם בתחום המקצועי הטהור ותחום זה נתון לשיקול דעתם הבלעדי של מוסדות התכנון, שהפעילו שיקול דעת זה באופן סביר. משכך, אין למצוא פגם בפסק דינו של ביהמ"ש המינהלי. המערערים טוענים לפגמים שנפלו בהפעלת סמכותו של שר הפנים לעניין אישור התכנית. ביהמ"ש המינהלי דחה טענות אלה ובכך אין להתערב. ההליכים כפי שפורטו מצביעים על כך כי אישור התכנית לא נעשה בבחינת "חותמת גומי" אלא לאחר בחינה ובדיקה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן, הוסיפו הנשיא ברק והשופט טירקל. עו"ד גב' נעמי וייל למערערים, עוה"ד משה גולן, גד ירדני וגב' דורית ירחי למשיבים. 3.9.01).

בג"צ 288/00 - אדם, טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה ואח' נגד שר הפנים ואח'

*החובה לערוך "תכניות מפורטות" לביצוע תכנית המתאר הארצית ליער ולייעור (העתירה נתקבלה).

העותרת הראשונה מטרתה היא קידום ההגנה על איכות הסביבה בישראל, והיא פועלת למניעתם של מיפגעי-סביבה. העותרים האחרים הם אנשי אקדמיה ואנשי-מקצוע בתחומי איכות הסביבה והאקולוגיה. העותרים מתריעים על ניזקי-סביבה שהמשיבים - בראשם הקק"ל - גורמים, לטענתם, במעשיהם ובמחדליהם בתחום היער והייעור. במרכז ההתדיינות ניצבת השאלה של ביצוע "תוכנית מיתאר ארצית ליער ולייעור, מס' תמא/22", שעליה החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבניה בשנת 95. התכנית עוסקת בענייני ייעור ואחת מהוראותיה עניינה הכנת תכניות מפורטות ע"י הרשויות בנושאי הייעור במכתבי הארץ. תכניות מפורטות כאלה לא הוכנו ולטענת העותרים ממשיכה הקק"ל, שעסקה עשרות שנים בייעור ללא כל תכניות לפני הכנת תמא/22, לעבוד בשטחי הייערות ללא כל תכנית מפורטות והיא גורמת לנזקים רבים. עתירת העותרים הינה לחייב את הרשויות להכין תכניות מפורטות כהוראת התכנית הארצית וכן למנוע מהקק"ל להמשיך בעבודות הייעור עד להכנת התכניות המפורטות. העתירה נתקבלה.
לאחר סקירה נרחבת בנושאי הייערות והחובות הנובעות מתכנית תמא/22, הגיע בג"צ לכלל מסקנה כי החובה שתמא/22 הטילה על עריכתן של תכניות מפורטות, אין דיני התכנון יכולים לסטות ממנה, ומכיוון שתמא/22 קבעה שתנאי מוקדם לביצוע כל פעילויות יעור ויער הוא שיוכנו תכניות מפורטות הרי זה הדין המחייב. דיני תמא/22 מחייבים גם את הקק"ל על אף המעמד המיוחד שרכשה בביצועי הייעור בארץ במשך עשרות שנים. בג"צ החליט כי החלטתו בעתירה תכנס לתוקף 6 חדשים לאחר קבלתה כדי לתת שהות למשיבים להסדיר מבחינה חוקית את עבודת הקק"ל.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט חשין. 29.8.01).

רע"א 2534/01 - עזבון המנוח טוביה דקל ז"ל... נגד מאירה דקל עו"ד...

*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).

עם הגשת בקשה לרשות ערעור ביקשה המבקשת פטור מאגרה וערבון. ביום 17.6.01 דחתה הרשמת את הבקשה למתן פטור מערבון. המבקשת שבה ופנתה בבקשה להמרת הערבון בעיקול וביום 18.7.01 נדחתה הבקשה ונקבע כי עליה להפקיד את הערבון תוך 7 ימים. בהתחשב בפגרה חל
המועד לכל המאוחר ביום 8.9.01, הוא יום א' בשבוע. גם במועד זה הערבון לא הופקד, והוגשה בקשה נוספת, ביום 13.9.01, למתן ארכה לצורך הפקדת הערבון, עד ליום 15.10.01. הבקשה נתקבלה.
מדובר בבקשה להארכת מועד אשר לא נקבע בחיקוק, ואין צורך בטעמים מיוחדים למתן ארכה. ככלל, "הארכת מועד להפקדת ערבון אינה ניתנת כדבר שבשיגרה". בדרך כלל על המבקש ארכה להגיש בקשה הנתמכת בתצהיר מפורט על מנת לאזן את מחדלו. ניתן משקל גם לשאלה אם התנהגותו של המבקש הצביעה על זלזול כזה בביהמ"ש, שחומרתו מצדיקה אי קיום דיון בערעורו לעיצומם של דברים. בענייננו, היו פגמים בדרך הילוכה של המבקשת בהליך. עם זאת, התנהגותה של המבקשת אינה עולה כדי זלזול בביהמ"ש, ואין היא מחייבת דחיית ההליך בלא שניתנה למבקשת יומה בפני ביהמ"ש. יש לציין גם כי המבקשת ביקשה מיזמתה את הארכה. ביהמ"ש לא נקט יוזמה לדחיית ההליך בהיעדר ערבון, וגם המשיבה לא נקטה יזמה כאמור. על כן תנתן ארכה כמבוקש תוך כדי חיובה של המבקשת בהוצאות המשיבה בהליך זה.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד אלכסנדר גרינשטיין למערערת, עו"ד אילן קרייטר למשיבה. 4.10.01).

בג"צ 476/97 - עטא סאוסן ואח' נגד שר הפנים ואח'

*חיוב המדינה בהוצאות בעתירה לבג"צ שבוטלה לאחר שהמדינה שינתה את מדיניותה בנושא העתירה (בקשה לקביעת הוצאות - הבקשה נתקבלה).

העותרים תקפו החלטה של מנהל הלשכה האזורית של מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים, שלפיה פקע רשיון ישיבת הקבע של העותרים, ובשל כך עליהם לצאת את הארץ בתוך 15 ימים. לאחר הגשת העתירה שינה משרד הפנים את מדיניותו לעניין פקיעת רשיון ישיבת קבע של תושבי ירושלים שעזבו אותה למשך שנים וחוזרים אליה וממילא נתייתרה העתירה. העותרים ביקשו לחייב את המשיבים בהוצאות והבקשה נתקבלה. בטרם הוגשה העתירה עמדת המשיבים היתה כי רשיון הישיבה של העותרים פקע. תוך כדי התדיינות בתיק זה, אימצה הרשות מדיניות חדשה. קיים קשר בין הגשת העתירה לבין הסעד לו זכו העותרים, באופן המצדיק פסיקת הוצאות לטובת העותרים.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד אוסאמה חלבי לעותרים, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 24.9.01).

ע.א. 7547/99 - מכבי שירותי בריאות נגד דובק בע"מ ואח'

*דחיית בקשה למחיקת קטעים מתוך סיכומי תשובה בביהמ"ש העליון (בקשת המשיבים למחיקת קטעים מתוך סיכומי תשובה שהוגשו ע"י המערערים - הבקשה נדחתה).

במרכז הבקשה שני סעיפים בסיכומי התשובה מטעם המערערת, הנמצאים תחת כותרת המשנה "פתח דבר - 'הסדר הסיגריות'", ובהם מציינת המערערת כי דחיות שונות שביקשה ביחס למועד הגשת הסיכומים היו על רקע גיבושו של הסדר בין הצדדים, אשר מקובל עליהם אך מימושו מותנה באישור המדינה, שטרם ניתן. בסעיפים אלה מצויים פרטים שונים ביחס להסדר האמור. המשיבים טוענים כי סעיפים אלה באו לחזק את עמדת המערערת לעיצומו של הערעור, ולא כדי להסביר את האיחור בהגשת הסיכומים. הם מוסיפים וטוענים, כי לא היה ראוי להביא בפני ביהמ"ש את פרטי ההסדר, אשר טרם הבשיל. המערערת משיבה כי כל הפרטים המובאים בסעיפים נשוא הבקשה נמצאים ממילא בפני ביהמ"ש, במסגרת הודעות מוסכמות מטעם הצדדים וגם הסדר הפשרה הוגש במלואו לבימ"ש קמא. הבקשה נדחתה.
המדיניות הכללית היא לעשות שימוש במשורה בסמכות למחיקת טענות מכתבי טענות בערעור. ברגיל, הצהרות צדדים במסגרת מו"מ לפשרה אינן קבילות במשפט. זאת, כדי לעודד פשרות, ולמנוע הרתעה אפשרית של צדדים בכוח לפשרה מלהיכנס למו"מ
לפשרה. ההצדקה לכלל זה עשויה להיות תקפה, לכאורה, גם במקרה שבפנינו. אולם, מתברר כי הסדר הפשרה הוגש, בשלמותו, לבימ"ש קמא. תיק בימ"ש קמא פרוש כולו בפני ביהמ"ש שלערעור.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד אלון גלרט למערערת, עו"ד אלסנדרו איתן נשיץ למשיבות. 25.9.01).

בש"פ 7062/01 - נאסר אלקסאסי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הפרת הוראה חוקית של מעצר בית בעבירה אחרת ותקיפת שוטר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר שוחרר ע"י בימ"ש השלום בבאר שבע בתנאי מעצר בית במסגרת הליכים פליליים המתנהלים נגדו בתיק אחר. באחד הימים נמצא שוהה במוסך באיזור התעשייה של רהט. בסמוך לכך, בהבחינו בשוטרים, נמלט העורר, וכאשר השוטר יוסי גואטה פתח אחריו במרדף הוא נכנס לרכב טרנזיט במטרה לברוח עמו. השוטר הכניס את פלג גופו העליון לרכב כדי לתפוס את העורר, ואז תקף אותו העורר בבעיטה בחלק גופו העליון בניסיון להפילו מן הרכב. העורר נמלט בסופו של דבר מהמקום, ונעצר לאחר זמן מה בביתו. העורר הואשם בעבירות של הפרת הוראה חוקית ותקיפת שוטר והמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. בימ"ש השלום הורה לשחרר את העורר בתנאי בתנאי מעצר בית מהטעם שלדעתו אין ראיות לכאורה מספיקות מבחינת זיהויו של העורר כמי שנמצא במוסך. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה וקבע כי נתמלאה דרישת הראיות לכאורה, ובכלל זה זיהויו של העורר. הערר נדחה.
תיק התביעה מכיל ראיות למכביר גם לעניין הזיהוי. מתקיימות גם עילות מעצר בעניינו של העורר הן מחמת הפרת תנאי השחרור בערובה שהושתו עליו, הן בשל חשש לשיבוש הליכי משפט והתחמקות מהליכי שפיטה נוכח נסיבות הימלטותו מהמוסך ועקב מסוכנותו הרבה נוכח פגיעתו האלימה בשוטר גואטה. בנסיבות אלה אין מקום להורות על חלופת מעצר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שמואל זילברמן לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 3.10.01).

בש"פ 7067/01 - ייבדייב גרמן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד ונסיון שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשני אישומים, ניסיון שוד ושוד, אשר אירעו שניהם בזה אחר זה. על פי האישום הראשון, הגיע העורר מצוייד בסכין לחנות "טוטו" בעכו במטרה לשדוד את החנות. המתלונן תפס את העורר והחל להיאבק עמו ועקב כך נמלט העורר מן המקום. מיד לאחר מכן וברצף של זמן, הגיע העורר מצוייד בסכין לחנות מכולת בעכו ובאיומי סכין הצליח לשדוד 350 ש"ח ולאחר עימות עם בעל המכולת ברח מן המקום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה ומתקיימת עילת מעצר והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
לעורר 23 הרשעות קודמות, ביניהן סחר בסמים, אלימות, נסיון לרצח, ועבירות רכוש. העורר ריצה מאסר בפועל והוטלו עליו מאסרים על תנאי שחלקם הופעל. העבירות בהן מואשם העורר מעידות על מסוכנותו הרבה, ובהצטרפן לרקע הפלילי הכולל, דרגת מסוכנותו היא כזו שקיים חשש של ממש משחרורו ממעצר. העורר מבקש חלופת מעצר לצורך גמילה מסמים. ואולם, בצד שיקולי המסוכנות כאמור, העורר לא נמצא, עובר למעצרו, בתהליך של גמילה אשר נקטע במהלכו, וגם לא הונח בסיס לציפייה כי הליך הגמילה, באם יתרחש, יניב פרי.