ע.פ. 7832/00 - בוריס יעקובוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של גרימת מוות כאשר המשפט התנהל באישום של הריגה. *הרשעה בגרימת מוות כאשר הנאשם צריך היה לצפות כי התנהגותו תגרום לאשתו להתאבד. *קבילות עדויות על דברי האשה לפני שהתאבדה. *חומרת העונש בגרימת מוות(מחוזי חיפה - ת.פ. 160/96 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. ביום 25.8.96 בשעות אחה"צ קפצה גלינה יעקובוב, בת 31, מחלון דירתה שבקומה הרביעית, ונהרגה. מוקדם יותר, בצהרי אותו יום, התלוננה המנוחה בפני אסתר פרץ, מנהלת לשכת הרווחה במועצה המקומית באור-עקיבא, כי בעלה, המערער, היכה אותה באותו בוקר בשל סירובה למסור לו את משכורתה. היא הוסיפה, כי בעלה נוהג בה באלימות מזה שנים. מזה שנים היה ידוע כי המערער נוהג באלימות כלפיה ומתעלל בה, וכי המנוחה נמנעת מלהתלונן בשל חששה לחשוף את היותה אישה מוכה. הפעם הזעיקה פרץ את המשטרה. שני שוטרים שהגיעו שיכנעו את המנוחה להגיש תלונה נגד בעלה, וליוו אותה לביתה. המערער קיבל את פניהם בחרפות ובגידופים, והמנוחה מסרה הודעה לשוטרים במעמדו. היא סיפרה, כי במהלך 8 שנות נישואיהם מכה אותה המערער דרך קבע, מתעלל בה וכי אף נזקקה לאשפוז בשל חבלה שחבל בה. השוטרים הורו למערער להילוות אליהם. או אז פנה המערער לאישתו בקללות ובנאצות, ודרש ממנה לבטל את התלונה. גם הפעם נכנעה לו, וחזרה בה מתלונתה. מיד לאחר צאת השוטרים מן הדירה התפרץ המערער כלפי אשתו ואיים עליה כי יפרק את הבית, חתך בסכין לגזרים את הווילונות ואת ריפוד הרהיטים בחדר המגורים, והשליכם מבעד לחלון לחצר. כל אותה עת ישבה המנוחה בחדר-הילדים מכונסת בתוך עצמה, ועמה בנה יורי מנישואין קודמים. שתי שכנות נכנסו לדירה וניסו להרגיע את המערער, ולפתע קרא יורי לאחת השכנות ואמר לה כי אמו יושבת על אדן החלון. המערער חש לחדר, אך טרם שהגיע לאדן-החלון קפצה המנוחה אל מותה.
ב. המערער הואשם בעבירות הריגה, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים והיזק בזדון. במשפטו הכחיש המערער כי נהג להכות את המנוחה. עוד טען כי אין להסתמך על הראיות שהובאו להוכחת אלימותו בשל היותן עדויות-שמיעה, וכי, על-כל-פנים, כי הוא לא צפה שאשתו תאבד עצמה לדעת ואף אדם סביר לא היה יכול לצפות זאת. ביהמ"ש המחוזי דחה את עדותו של המערער ככל שנגעה ליחסיו עם המנוחה, וקבע כי המנוחה שמה קץ לחייה מתוך ייאוש, בתגובה לאלימותו הנמשכת של המערער, שהתפרצה באופן קשה במיוחד דווקא לאחר שהעזה לפנות למשטרה. ברם, ביהמ"ש היה בספק אם המערער היה מודע לכך שהתנהגותו עשויה לגרום למנוחה לשלוח יד בנפשה. ביהמ"ש המחוזי זיכה איפוא את המערער מעבירה של הריגה, אך נענה לבקשתה החלופית של המדינה, והרשיע את המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. ביהמ"ש המחוזי ציין, כי בנסיבות המקרה אדם מן היישוב יכול היה לצפות כי התנהגותו תוביל את המנוחה לאבד עצמה לדעת. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל. לעניין ההרשעה בגרימת מוות מתעוררות בערעור מספר שאלות: ראשית, אם היתה למערער ההזדמנות להתגונן מפני הרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות; שנית, אם העדויות על דברי המנוחה היו קבילות; שלישית, האם ההתאבדות שוללת את אחריות המערער למוות; ורביעית, האם אדם מן היישוב היה צופה את התוצאה הקטלנית. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. באשר להרשעה בעבירה של גרימת מוות שלא הוזכרה בכתב האישום - סעיף 184 לחסד"פ קובע כי "ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". במקרה שלפנינו, היסוד העובדתי בשתי העבירות, לרבות הקשר הסיבתי בין ההתנהגות האסורה לבין התוצאה הקטלנית, הוא זהה. השוני בין העבירות הוא ביסוד הנפשי בלבד. בעוד שבעבירת הריגה נדרש כי הנאשם עצמו צפה
את התוצאה, הרי שבעבירה של גרימת מוות ברשלנות די בכך שבנסיבות המקרה אדם סביר היה צופה תוצאה זאת. בהתגוננו כנגד האישום בעבירת ההריגה טען, כי אדם סביר לא היה יכול לחזות את התאבדות המנוחה. בנוסף, בסיכומיו, לנוכח בקשתה של המדינה להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, היתה למערער הזדמנות ספציפית להתגונן מפני הרשעה בעבירה זו. על-כן, יש לדחות טענתו בעניין זה.
ד. באשר לקבילות עדויות על דברי המנוחה לפני מותה - העדות על דברי המנוחה אודות אלימותו המתמשכת של המערער והתעללותו בה במשך שנים קבילים כראייה מכוח סעיף 10(2) לפקודת הראיות. דברי המנוחה על אלימותו המתמשכת של המערער כלפיה ועל התעללותו בה במשך שנים נאמרו ביום שבו שלחה יד בנפשה, והם נמנים עם שרשרת המעשים שהובילו אל מותה. לכן הם עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 10(2) לפקודה ומהווים חלק מן האירוע. זאת ועוד: המערער, ששמע את דברי המנוחה אשר נאמרו בנוכחותו, לא הכחיש אותם מיד כפי שניתן היה לצפות מחף-מפשע, אלא דרש ממנה לבטל את תלונתה. התנהגות זאת מחזקת את אמינות דבריה.
ה. באשר לצפיות סבירה של התוצאה הנדרשת להרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות - סעיף 21(א) לחוק העונשין, מגדיר רשלנות לצורך זה. הרשלנות הוגדרה בחוק כצורה של יסוד נפשי בעבירה פלילית. הצפייה הסבירה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, שהיא עבירה תוצאתית, משקפת את הזיקה בין היסוד הנפשי לבין היסוד העובדתי. במישור העובדתי, הקשר הסיבתי לא מתנתק גם אם הגורם הישיר למוות היה מעשהו של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או אף במתכוון, אם מעשה זה היה בגדר צפייתו הסבירה של העושה. מכאן, שהתאבדות כשלעצמה אינה שוללת את הקשר הסיבתי אם העושה היה חייב לחזות כי התנהגותו בנסיבות המקרה עשויה להביא לתוצאה זאת. הצפיות הסבירה משקפת את יכולת הצפייה של אדם מן היישוב, להבדילה ממודעותו. הנחה משפטית היא, כי לעושה יכולת של אדם מן היישוב, ובגידרה יכול הוא לחזות את הסיכון לחיי אדם שגורמת התנהגותו. השאלה היא איפוא האם צריך היה המערער, אילו נהג כאדם סביר, לצפות את הקשר הסיבתי, שהוא חלק מן היסוד העובדתי.
ו. המנוחה שמה קץ לחייה מתוך ייאוש ותחושת אין-מוצא. שמונה שנים התעלל בה המערער והיא שתקה - כנועה, נושאת בעול פרנסת המשפחה וחוששת לגלות את אשר נעשה בביתה. מעשי האלימות וההתעללות של המערער לא היו סוד. עובדי לשכת הרווחה ידעו עליהם היטב. הם לא עשו דבר, עד אשר מלאה סאת סבלה של המנוחה והיא העזה לבקש עזרה. לרגע לא נרתעה מן הנאצות שהטיח בה המערער בנוכחות השוטרים, ובמעמדו ולאוזניו מסרה הודעה על אשר עשה לה. או אז, הצליח המערער להכניעה ולהביאה לביטול התלונה. די היה בהודעת המנוחה כדי לפתוח בחקירה נגד המערער, ובביטולה לא היה כדי למנוע חקירה. אך השוטרים, לאחר שהזהירו את המערער שלא לפגוע במנוחה, עזבו את הדירה. התפרצות המערער לאחר המאמץ האדיר שהשקיעה המנוחה לימדה אותה, כי אין בפניה כל דרך לשים קץ לסבלה, והיא בחרה להתאבד. תגובת המנוחה אופיינית לאשה מוכה. בשנים האחרונות החברה בישראל ערה לתופעת האישה המוכה, והמודעות הגוברת לתופעה זו גרמה לשינוי נורמטיבי בתפישת החברה ובהכרתה כי אלימות זו עשויה להסתיים, בין השאר, במות האישה בהתאבדות. כך שהצפיות הסבירה משקפת לא רק את הנורמות המוסריות הנוהגות, אלא גם מבוססת, עובדתית, על מציאות החיים.
ז. אשר לעונש - בערעורו כנגד גזר-הדין טען המערער, כי משהורשע בגרימת מותה של המנוחה ברשלנות, חלף העבירה החמורה של הריגה שבה הואשם מלכתחילה, לא היה
מקום לגזור עליו עונש מאסר לתקופה ממושכת. ברם, המעשים שגרמו למוות נעשו בכוונה ובגינם הורשע המערער גם בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים והיזק בזדון. ההרשעה בעבירות אלה כשלעצמן מחייבת, על רקע תופעת האלימות במשפחה, הטלת עונש מאסר משמעותי. במקרה שלפנינו ההתנהגות הפלילית אף הובילה להתאבדות האישה ויש בכך כדי להצביע על חומרתה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אברהם איזמן ואמיתי קדם למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 20.1.02).
בג"צ 8754/00 - עינת רון נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*סמכות בי"ד רבני לדון בגירושי בני זוג כאשר האשה אזרחית ישראלית גרה בארה"ב ויש לה"זיקה לישראל". *הסמכות הבינלאומית של ביה"ד הרבני לדין בהחזקת ילדים הנמצאים בחו"ל ו"הפורום הנאות" לדיון בנושא זה(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. העותרת והמשיב 3, בני-זוג נשואים, חיים בפירוד. העותרת מתגוררת בארה"ב יחד עם שני הילדים של בני-הזוג, והמשיב מתגורר בארץ. בני הזוג, אזרחי ישראל, הכירו בארה"ב ונישאו שם בשנת 1991 בנישואין אזרחיים. בשנת 1992 חזרו לישראל, נישאו כדת משה וישראל, והחלו להתגורר יחדיו בארץ. כאן נולדו שני ילדיהם. הבן יליד 1993 והבת ילידת 1995. הם רכשו בית שנרשם ע"ש שניהם בחלקים שווים. יחסיהם של בני-הזוג ידעו משברים לא מעטים. במאי 1996 עזבה העותרת עם שני הילדים כדי להתגורר אצל אחותה בארה"ב. באוקטובר 1996 נעתרה האישה לבקשת הבעל, וחזרה עם הילדים לארץ. בדצמבר אותה שנה, הגישה העותרת לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה נגד בעלה למזונות, להחזקת ילדים ולצו הגנה, עקב אלימות שלטענתה הפעיל נגדה. התביעה נמחקה בהסכמה, לאחר שבני-הזוג הסכימו לנסות לשקם את יחסיהם בעזרת טיפול זוגי. באוגוסט 1997, בהמלצת יועצת נישואין, נסעו בני-הזוג עם ילדיהם להתגורר בארה"ב. ומנגד, טוען המשיב, כי מלכתחילה הוסכם בין בני-הזוג כי השהות בארה"ב תהיה זמנית. במאי 1998 עברה האישה להתגורר יחד עם הילדים בבית אחותה בארה"ב. ביום 30.4.98 הגישה האישה לבימ"ש בניו-יורק, תביעת גירושין נגד המשיב, במסגרתה תבעה גם את החזקת הילדים, מזונות וחלוקת רכוש. הדיון נקבע ליום 8.5.98, תוך שכתבי בי-דין והזמנות לדיון נמסרו לידי הבעל. ביום 5.5.98, יצא הבעל את ארה"ב וחזר לישראל.
ב. ביום 27.7.98, נתן ביהמ"ש בניו-יורק החלטה בה הורה על גירושין אזרחיים בין בני-הזוג. כן ניתנה לאישה משמורת פיזית וחוקית בלעדית בילדים, ללא זכויות ביקור לבעל. ביהמ"ש הורה עוד שביתם של בני הזוג בישראל יימכר לשם חלוקת שוויו בין בני-הזוג, תוך שהעותרת תקבל מן המשיב $30,000 נוספים. לבסוף, הורה ביהמ"ש לבעל למסור לאישה גט בבית-דין רבני בניו-יורק. בתחילת שנת 1999, הגיש המשיב לרשות המרכזית בישראל בקשה להחזרת ילדיו מארה"ב לישראל לפי אמנת האג. הבקשה הועברה לרשות המרכזית המתאימה בארה"ב, ובעקבותיה הוגשה לביהמ"ש בניו-יורק תביעת הבעל להחזרת הילדים לישראל. החלטת ביהמ"ש היתה כי לא הוכח שמקום מגוריהם הרגיל של הילדים אינו בניו-יורק, ולפיכך, נדחתה בקשת הבעל להחזרת הילדים לישראל על פי אמנת האג.
ג. ביום 18.5.98 הגיש המשיב תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בת"א. בתביעתו כרך את חלוקת הרכוש של בני-הזוג, את סוגיית מזונות האישה ומזונות הילדים וכן את החזקת הילדים. ביום 13.7.98, הגישה העותרת, בהיותה בארה"ב, תביעה בביהמ"ש לענייני משפחה בישראל, לפירוק שיתוף בבית שרכשו בארץ. ביהמ"ש דחה את תביעת העותרת על הסף, בנימוק כי הסמכות בנוגע לפירוק השיתוף נתונה לביה"ד הרבני לאחר שהבעל הגיש בו את תביעת הגירושין. ביום 10.9.98 החל ביה"ד
הרבני האזורי לדון בתביעת הגירושין של הבעל ובכרוך בה. האישה יוצגה בהליכים אלה ע"י בא-כוחה דאז בארץ. בשלבים שונים של הדיון העלה ב"כ האישה טענות נגד סמכותו של ביה"ד לדון בתביעת הבעל, ואף הגיש בקשה למחיקת התביעה על הסף. הטעמים שהעלה ב"כ האישה כנגד ההתדיינות בפני ביה"ד, היו שלושה: כי האישה אינה בישראל, כנדרש בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים; כי העניינים שנכרכו בתביעת הגירושין בביה"ד, ובמיוחד החזקת הילדים, נדונו והוכרעו כבר על-ידי בימ"ש מוסמך בארה"ב, וכי הוא הפורום הנאות לדון בסוגיה; כי ביה"ד בת"א חסר סמכות מקומית לדון בעניינם של בני-הזוג. ביה"ד פסק כי מסמכותו לדון בתביעת הגירושין ובכל הכרוך בה. על החלטה זו ערער ב"כ האישה לביה"ד הרבני הגדול. ובין היתר טען נגד תוקפה של החלטת ביה"ד האזורי, מן הטעם שהדיינים שדנו בעניינם של בני-הזוג ישבו בהרכב חסר או משתנה במהלך ישיבות ביה"ד, וכי על ההחלטה של ביה"ד הרבני האזורי חתום דיין שלא השתתף בדיון כלשהוא בנוגע לבני-הזוג. ביה"ד הרבני הגדול דחה את ערעורה של האשה. העתירה לבג"צ נתקבלה בחלקה.
ד. סעיף 1 בחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע שלושה תנאים, שרק בהתקיימם לגבי שני בני-הזוג גם יחד, ירכוש ביה"ד הרבני סמכות לדון בענייני הגירושין מבחינה בינלאומית: כי בני הזוג הם יהודים; כי בני-הזוג אזרחי המדינה או תושביה; כי בני הזוג "בישראל". מה טיבו של התנאי "בישראל"? בעבר פורשה התיבה "בישראל" באופן שנדרשה נוכחותם הפיזית של בני-הזוג בארץ. לאחרונה נפסק כי התיבה "בישראל" דורשת "זיקה" בין המתדיינים לבין ישראל. לעיתים, זיקת האזרחות, כשלעצמה, אינה מספקת ועל הזיקה להיות אמיצה וממשית דיה. בענייננו, טוענת העותרת כי ביה"ד הרבני חסר סמכות לדון בתביעת הגירושין שכן לגביה לא מתקיים התנאי "בישראל". טענה זו יש לדחות.
ה. ב"כ האשה לא העלה בפני ביה"ד את טענת היעדר הסמכות, בישיבה הראשונה, ודינה, על כן, להדחות. גם אין ממש בטענתה של העותרת במישור המהותי. העותרת היא אזרחית ישראל, היא נישאה למשיב כדת משה וישראל בארץ, כאן נולדו ילדיה והיא חיה עימם בארץ עד אוגוסט 97'; העותרת בעלת נכסי מקרקעין בישראל והיא אף יזמה הליכים בארץ לפירוק השיתוף בנכס זה; היא בעלת חשבון בנק פעיל וקופות גמל בארץ; משפחתה מצוייה בישראל, והיא שומרת עימה על קשר הדוק. ממכלול נסיבות אלה עולה, כי אף שהעותרת אינה נוכחת עתה בארץ, הרי זיקתה לישראל היא הדוקה.
ו. אשר לסמכות בנוגע לחלוקת הרכוש - עיקרו של הרכוש הוא הבית הרשום על-שם שני בני הזוג בחלקים שווים. על-פי העקרונות המקובלים במשפט הבינלאומי הפרטי, הסמכות לדון במקרקעין קנוייה לפורום של מקום הימצאם. אשר לערכאה המוסמכת בישראל לדון בפירוק השיתוף, טענה העותרת היתה כי תביעת הגירושין שהגיש המשיב אינה כנה ואף כריכת הרכוש אינה כנה, ועל כן אין ביה"ד הרבני מוסמך לדון בסוגיית הרכוש. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי הוכחו תנאי הסמכות המנויים בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. בהתחשב בכך שביהמ"ש לענייני משפחה הכריע כי אינו מוסמך לדון בתביעה לפירוק שיתוף שהוגשה לו, הרי השגות שיש לעותרת, אם ישנן, כנגד החלטתו של ביהמ"ש לענייני משפחה מקומם בערכאת הערעור ולא בבג"צ.
ז. אשר לסוגיית משמורת הילדים. תביעת משמורת הילדים - ככלל החזקת הילדים מהווה סוגייה הכרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין ועל כן אינה זקוקה לכריכה מפורשת. ברם, גם אם לביה"ד הרבני נתונה הסמכות לדון במשמורת הילדים, הרי בנסיבות העניין אין הוא רשאי להפעיל את סמכותו בנושא זה. אמנת האג המחייבת גם את בתי הדין הדתיים בישראל, קובעת לצד ההסדרים המהותיים, גם הסדרים מוסדיים
ודיוניים. בין היתר, קובעת האמנה כי בקשה להשבת ילד תוגש למדינה מתקשרת שבשטחה נמצא הילד אותה עת. מדינה זו היא המוסמכת על-פי האמנה, לקבוע האם הילד הורחק או לא הוחזר שלא כדין לפי סעיף 3 לאמנה. מאחר וישראל היא צד לאמנת האג, יש לכבד את הכרעתה של הרשות המוסמכת על-פי האמנה בנוגע למקום מגוריהם הרגיל של הילדים. אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על הכרעתן של הערכאות המוסמכות בניו-יורק לפי אמנת האג. כך גם ביה"ד הרבני.
ח. ביהמ"ש המוסמך לפי אמנת האג קבע, כאמור, כי מקום מגוריהם הרגיל של הילדים הוא בניו-יורק. בהתחשב בכך, מתעוררת השאלה האם לערכאות בישראל סמכות לדון במשמורת הילדים מבחינת כללי המשפט הבינלאומי הפרטי. סעיף 76(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מעניק בסיס רחב לסמכותם של הערכאות בישראל מבחינה בינלאומית לדון במשמורתו של קטין. בענייננו, הצורך לדון בעניין משמורתם של הילדים מתעורר בארץ, ועל כן לערכאות בישראל סמכות מבחינה בינלאומית לדון במשמורתם. ככלל, משקנתה ערכאה בישראל סמכות-שיפוט עליה לעשות שימוש בסמכותה ולהפעילה. עם זאת, יש לעקרון זה מספר חריגים, המקנים לביהמ"ש ואף לביה"ד הרבני, שיקול-דעת שלא להפעיל את סמכותם, ובנסיבות מסויימות אף מחייבים אותם שלא להפעיל את סמכותם. מבין חריגים אלה, שניים רלוונטיים לדיוננו: כיבוד הליכים שנתקיימו בערכאה מוסמכת בחו"ל; היות הפורום המקומי "פורום לא נאות". בענייננו נתקיימו שני חריגים אלה, ועל כן אין זה מן הדין כי ביה"ד ידון בעניין זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת בייניש, הוסיף השופט אנגלרד לעניין כנות הכריכה של המשמורת על הילדים. עו"ד גב' אורית נבו לעותרת, עוה"ד אשר רוט ושמעון שובר למשיבים. 10.1.02).
רע"א 9066/01 - בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד חיים שטיין
*דחיית בקשה לתיקון החלטה בעניין "הפרשי ריבית והצמדה" כ"תיקון טעות" בפסה"ד(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הגיש לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיב, לתשלום יתרת חובה של המשיב בחשבונותיו. בכתב התביעה המקורי עתר המבקש לחייב את המשיב בתשלום החוב בצירוף ריבית בנקאית מיום הגשת התביעה. בעקבות התפתחויות שונות הגיש המבקש כתב תביעה מתוקן, בו תוקן סכום התביעה וביהמ"ש התבקש לחייב את המשיב בריבית המותרת על-פי דין כפי שתיקבע מעת לעת ע"י התובע. בימ"ש השלום דחה את תביעתו של המבקש וערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נתקבל בחלקו והמשיב חוייב לשלם למבקש את סכום החוב בהתאם לחישוב שערך ביהמ"ש המחוזי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לתיקון טעות סופר בפסה"ד, כך שבמקום "בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק" ייכתב "בצירוף ריבית כפי שתיקבע מעת לעת ע"י המערער". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לתיקון טעות סופר והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סעיף 81 לחוק בתי המשפט מסמיך את ביהמ"ש לתקן טעות אשר נפלה בפסה"ד הנובעת מהיסח דעתו של השופט בעת ניסוח דבריו. המדובר בדבר שנכלל בפסה"ד בשל שגגה או דבר שלא נכלל בפסה"ד אך היה במחשבות השופט ונשמט מפסה"ד. הסמכות הנתונה לשופט בסעיף זה לא נועדה לאפשר לו לתקן שגגות מהותיות בפסיקתו ולאפשר לו תיקונים בפסה"ד, שאינם אלא מסווה לכתיבת פס"ד חדש. לתיקונים מהותיים בפסה"ד ניתן להביא רק על דרך של ערעור. כך, למשל, נפסק, ששינוי אופן חישוב הפרשי ההצמדה והריבית עולה כדי שינוי פסה"ד המקורי ומתן פס"ד חדש תחתיו. במקרה דנא, הטעות שלתיקונה עותר המבקש אינה בבחינת "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת
קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה" כמשמעותם בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. בקשת התיקון מעוררת שאלה מהותית והיא האם יש לחייב את המשיב בתשלום ריבית בנקאית או בתשלום ריבית והפרשי הצמדה. לא לכך נועדה סמכות התיקון שבסעיף 81 לחוק בתי המשפט.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד א. סעדון למבקש, עו"ד שלמה טמיר למשיב. 2.1.02).
בג"צ 9293/01 - חה"כ מוחמד ברקה ואח' נגד שר הבטחון בנימין בן אליעזר ואח'
*החלטת שירותי הבטחון שלא לאפשר לחכי"ם ערביים לצאת לפגישה בעזה(העתירה נדחתה).
א. שלושת העותרים, חברי כנסת, ביקשו לצאת לעזה, לפי הזמנת שר המשפטים של הרשות הפלשתינאית. העותרים פנו למשיבים, להתיר להם לעבור דרך "מעבר ארז", בהדגישם כי השר הפלשתינאי הבטיח "ליווי בטחוני של הרשות וכל סידורי הביטחון הנדרשים". תשובת המשיבים לפניה היתה שלילית. המשיבים ציינו כי "במצב האלימות הגואה, המובלת ע"י הרשות הפלשתינאית ועל ידי גורמי טרור שאינם מבחינים בהכרח בין יעד ישראלי כזה או אחר, ובמיוחד לאחר רצח השר רחבעם זאבי ז"ל, לא סביר יהיה לחשוף חברי כנסת בישראל לסכנה כה מוחשית, ללא יכולת לממש את אחריותנו לביטחונם האישי...". העתירה נדחה.
ב. מדובר בשטחים שעליהם לא חל דין המדינה והכוחות הנתונים בהם למפקד הצבאי מטרתם להביא להסדרת הסדר והבטחון. המפקד הצבאי רשאי היה להכריז על השטח האמור "שטח צבאי סגור". מפקד האזור רשאי לשקול שיקולים הנוגעים לשמירת הסדר והביטחון, עת מפעיל הוא את סמכותו, בין היתר, בשאלת הכניסה לשטח הסגור עצמו, משיקולי ביטחון. החלטתם של המשיבים שלא לאפשר לעותרים להיכנס לשטח שבשליטת הרשות הפלשתינאית בעזה, התבססה על שיקולים שבביטחון ובסדר הציבורי. הסכמתם של העותרים ליטול על עצמם את הסיכון אינה מעלה ואינה מורידה. אין משקל ניכר להבטחה שקיבלו העותרים מן הרשות הפלשתינאית, וזאת נוכח פעולות הלחימה המתרחשות יום יום.
ג. אכן, השיקול הביטחוני אינו השיקול הרלבאנטי היחיד בענייננו. מדובר בעותרים שהם חברי כנסת, ואשר רצונם להיכנס לשטחים שהוכרזו כ"שטח סגור" מבוסס על השקפתם הפוליטית ועל רצונם למלא את תפקידם כחברי כנסת. לשיקול זה יש ליתן משקל הולם ולאזנו כנגד שיקולי הביטחון. עם זאת, עצם העובדה כי חברי כנסת הם המבקשים להיכנס לשטח שהוכרז כ"סגור", אינה מקנה להם זכות קנוייה לעשות כן. סעיף 9(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, הקובע כי "שום הוראה האוסרת או המגבילה את הגישה לכל מקום במדינה... לא תחול על חבר הכנסת, אלא אם היה האיסור או ההגבלה מטעמים של בטחון המדינה או של סוד צבאי", אינו חל מחוץ לשטח בו חל דין המדינה. זאת ועוד: הזכות שבסעיף נסוגה ממילא במקרים בהם איסור התנועה הוא מטעמים של ביטחון המדינה.
ד. דווקא היות העותרים חברי כנסת היא העומדת ביסוד הסיכון הביטחוני הכרוך בכניסתם לשטחי הרשות הפלשתינאית. מתוך התחשבות במעמדם של העותרים ובסיבה לשמה ביקשו להיכנס לשטחי הרשות הפלשתינאית, הציעו המשיבים כי המפגש בין שר המשפטים של הרשות הפלשתינאית ובין העותרים יערך בשטח הרשות, אך במתקן רשמי של הרשות הסמוך למחסום, בו ניתן להבטיח את ביטחונם של העותרים. העותרים סירבו להצעה זו. בנסיבות אלה, המשיבים נתנו משקל מספק לחשיבות האינטרס בדבר פעולתם
של העותרים ומעמדם כחברי כנסת, וכן נקטו - בנסיבות העניין - בכל האמצעים לשם הקטנת הפגיעה בעותרים.
ה. העותרים טוענים כי ההחלטה שלא לאפשר להם להיכנס לשטחי הרשות הפלשתינאית פוגעת בזכותם החוקתית לצאת מן הארץ, או לחלופין, בזכותם החוקתית לחופש תנועה. אשר לזכותם של העותרים לצאת מן הארץ - המעוגנת בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (וכן בסעיף 10 לחוק חסינות חברי הכנסת) - הכניסה לשטח צבאי סגור איננה יציאה מן הארץ ואיננה כלולה בזכות החוקתית לצאת מן הארץ. הוא הדין לעניין חופש התנועה של העותרים. השטח הנדון הוכרז כשטח צבאי סגור. משכך, אין עוד לעותרים - או לכל פרט אחר - זכות להיכנס לשטח האמור, במסגרת מימוש חופש התנועה שלהם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, גב' נאור. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד נידאל סלימאן לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 10.1.02).
ע.א. 9694/01 - האפוטרופוס הכללי מנהל עזבון המנוח זאב ברגמן נגד יוסף פרידמן ואח'
*סעד זמני בערעור או סעד לעיכוב ביצוע פס"ד ודרכי הדיון בשתי הבקשות(בקשה לסעד זמני בערעור - הבקשה נדחתה).
א. המנוח, זאב ברגמן, נפטר ב-1967 מבלי להותיר צוואה. על פי צו ירושה מיום 6.3.69 מחצית העזבון ירשו צאצאים בלתי ידועים של הורי אמו. ביום 6.8.00 הגישו חלק מן המשיבים בקשה לתקן את צו הירושה ולהעביר אליהם את חלקם של הנעדרים בעזבון המנוח. לצורך כך, הגישו בקשה לפסק הצהרתי אשר יקבע כי לא נותרו יורשים מצד אמו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה וקבע כי הוכח שאין יורשים מצד אם-המנוח, והורה על תיקון צו הירושה בכפוף למתן התחייבות בכתב של המשיבים כי אם יתגלו יורשים נוספים יעבירו להם את חלקם בעזבון. המבקש, המנהל את הנכסים העזובים של הנעדרים מכח צו ניהול שניתן ביום 24.9.70 בביהמ"ש המחוזי בת"א, ערער על ההחלטה והוא מבקש צו מניעה זמני שהמשיבים לא ידרשו את שחרור כספי הנעדרים עד לערעור. הבקשה נדחתה.
ב. עניינה של הבקשה אינו אלא בקשה לסעד של עיכוב ביצוע פסה"ד נשוא הערעור, ולפיכך דרך המלך לבירור בקשה כזו היא במסגרת תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי. משמעות הדבר היא כי על המבקש לפנות ראשית לביהמ"ש שנתן את פסה"ד, ואם יסרב לבקשתו, שמורה לו זכות ערעור על החלטה זו.
ג. נוכח ההלכה המקובלת בפסיקה, אין חלות לתקנה 471 לתקנות, הדנה בסעד זמני לתקופת הערעור, על ענייננו. על פי תקנה זו בימ"ש שנתן החלטה המבטלת במפורש או מכללא החלטה אחרת של ביהמ"ש, רשאי מטעמים מיוחדים וכל עוד לא הוגש ערעור, להורות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתוקפה, בשינויים או בלי שינויים, עד ההכרעה בערעור. אם הוגש ערעור, כי אז סמכות זו נתונה לבימ"ש של ערעור. נוכח הוראה זו, ומשהוגש ערעור, ניתן לפנות ישירות בבקשת סעד זמני לבימ"ש של ערעור אף בלא פנייה קודמת לביהמ"ש בערכאה הדיונית אשר נתן את ההחלטה. במובן זה יש שוני בין הסדר זה לבין ההסדר הנוגע להליך רגיל של עיכוב ביצוע החלטה שניתנה על ידי בימ"ש, המחייב ראשית פנייה לערכאה הראשונה שנתנה את ההחלטה ועל החלטתה בענין עיכוב ביצוע ניתן לערער בפני בימ"ש של ערעור.
ד. בנסיבות מיוחדות עשוי בימ"ש שלערעור ליתן סעד זמני גם מעבר לאמור בתקנה 471, וזאת ככל שהערכאה הראשונה מוסמכת לעשות, ככל שנדרש על מנת למנוע סיכול
הערעור. אולם סמכות זו שמורה למצבים בהם הסעד הזמני המתבקש בערעור אינו שקול בתוכנו ובמהותו לעיכוב ביצוע פסה"ד עליו הוגש ערעור, שאם כך הוא, דינה של הבקשה לסעד להיות מוגשת תחילה לערכאה שנתנה את פסה"ד בהתאם להליך הקבוע בתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד גב' רחל שני-שרפסקי וצבי קויש למבקש, עוה"ד אהרן מילשטיין ודן אסן למשיבים. 16.1.02).
רע"א 7593/01 -יוסף נבון ואח' נגד רבקה אשכנזי ואח'
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לסעד זמני בערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשים שכרו חנות מהמשיבים בהסכם שכירות מוגנת משנת 1977. המשיבים הגישו, לבימ"ש השלום, תביעה לפינוי המבקשים מן המושכר, בטענה כי חדלו לשהות בחנות מאז שנת 1994, והעבירו את זכות השכירות או את זכות השימוש במושכר, לאחד ברוכים ובכך הפרו את ההסכם. המבקשים טענו, כי שהייתו של ברוכים בחנות הינה על-פי חוזה שיווק ועל כן אינו מהווה הפרה של הסכם השכירות. לחילופין, טענו המבקשים לקיום הגנה מן הצדק. בימ"ש השלום קבע כי חוזה השיווק הינו חוזה למראית עין, וכי כוונתם האמיתית של הצדדים היתה להעביר לברוכים זכות שימוש בחנות. לפיכך קמה עילת פינוי, ועוד קבע כי אין מקום ליתן למבקשים סעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים. נגד פסה"ד הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור, ובמסגרתה עתרו לעיכוב ביצוע פסה"ד. לטענתם, פינויים מן החנות יגרום לחיסול העסק אותו הם מנהלים במקום מאז שנת 1977, ולפגיעה בלתי הדירה במוניטין של העסק. כך שאם יזכו בערעורם - לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. המשיבים טוענים כי הסיכוי שהמבקשים יצליחו בערעורם - קלוש, ואילו מנגד - יקשה מאד על המשיבים לממש את זכותם לקבלת דמי שכירות ראויים, בגין התקופה שחלפה מאז פסק דינו של בימ"ש השלום, ועד להעברת החזקה בחנות לידיהם. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
בהתחשב בנסיבות כולן, ובעיקר הנזק שעשוי להיגרם למבקשים אם יפונו מן המושכר ולבסוף יזכו בבקשת רשות הערעור שהגישו, מבלי להביע עמדה בשאלה זו, יש להורות על עיכוב ביצוע הפינוי מן החנות, עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. בתקופה זו יחוייבו בדמי שכירות מוסכמים או ראויים (לפי תוצאות ההליך).
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד יוסף גיא מוסרי למבקשים. 14.1.02).
רע"א 8036/01 - סוכנות ימית ישראלית סקנדינבית בע"מ נגד ...MALMEDואח'
*ביטול מחיקת ערעור בביהמ"ש המחוזי עקב אי הופעת המערער בשעה שנקבעה לדיון (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע ערעור נגד פסק דינו של בימ"ש השלום באשדוד. שמיעת הערעור נקבעה ליום 21.6.01. ב"כ המבקשת לא התייצב לדיון בשעה הקבועה, ביהמ"ש החליט לא להמתין לב"כ המבקשת, דחה את בקשת ב"כ המשיבות לדחיית הדיון תוך חיוב המבקשת בהוצאות והחליט לדחות את הערעור. בקשה שהגישה המבקשת לביטול פסה"ד נדחתה. ביהמ"ש המחוזי, שקרא את עיקרי הטיעון, לא שוכנע שיש ממש בערעור, וציין שהמתין לב"כ המבקשת כ-20 דקות והוא הגיע באיחור של למעלה מחצי שעה. עם זאת, החליט ביהמ"ש לתקן את פסה"ד, באופן שבמקום דחיית הערעור תבוא מחיקת הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש קבע, לנוחות הצדדים, מועדים מיוחדים לשמיעת כל ערעור וערעור על מנת לקצר בזמן ההמתנה. בנסיבות כאלה, כאשר מיוחדת שעה מסויימת לשמיעת כל תיק
- קמה חשיבות להקפדה על לוח הזמנים וגם הסכמת הצד שכנגד לאיחור אינה מרפאת את התקלה הנגרמת. ביהמ"ש המחוזי נעתר במקצת למבקשת והורה למחוק את הערעור במקום דחיית הערעור ובכך פתח אולי פתח לברור מחודש של העניין.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד ע. צייגר וא. קיסרי למבקשת. 2.1.02).
ע.פ. 9052/00 - שמעון שגיא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער חזר לדירה בה התגורר יחד עם אחותו ומצא את אחותו בחברת גבר, במצב אינטימי, בחדר השינה שלה. הוא ניגש למטבח נטל סכין גדולה, חזר לחדר השינה וניסה לדקור את המתלונן. המתלונן תפס בלהב הסכין ומנע ממנו לדקרו. או אז תקף המערער את המתלונן ופצע אותו במכות ובעיטות. לאחר מכן, הצליח המתלונן לברוח אל דירת השכנים, המערער רדף אחריו עם הסכין בידו ושוב ניסה לדקרו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בחבלה בכוונה מחמירה ודן אותו ל-5 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הקלות הבלתי נסבלת בה נעשה שימוש בנשק קר - בענייננו סכין - על מנת להשתחרר ממצוקות או ליישב סכסוך של מה בכך, מחייבת ענישה חמורה, כואבת ומרתיעה. בכך יש כדי לתרום לעקירה מן השורש של התופעה שפשתה במקומותינו. רק בנס לא נקטלו חיי אדם. העונש משקף את חומרת העבירה ואינו מצוי ברף הגבוה של ענישה על מעשים מסוג זה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, א. לוי. עו"ד יעקב גסר למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיב. 7.1.02).
ע.פ. 9302/00 - אלקיים צורדקר (סוקור) נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות אלימות כלפי בת זוגו של הנאשם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על יסוד הודאתו במספר רב של עבירות המתייחסות למאמציו האובססיביים להחזיר אליו את גרושתו. העבירות כללו תקיפת בן זוג, כליאת שווא, איומים, התפרצות לדירה בכוונה לבצע פשע, סחיטה באיומים והצתה. ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועל של 6 שנים וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים, שנה אחת במצטבר. כמו כן, הוטל עליו מאסר על תנאי למשך שנה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מעשי המערער חמורים עד כדי סיכון חיי אדם, החל בניסיון לתקוף בסכין, וכלה בהצתת דירה במוקדים שונים כאשר שני ילדיו שלו מצויים בה, אותם שיחרר לא לפני שנפגעו מן האש. מעשים אלו טומנים בחובם מסוכנות רבה המעידה על מבצעם. זוהי אלימות במשפחה שהפכה לנגע שפשה בחברה ויש לבטא את החומרה בה מתייחסת החברה למעשים כאלה, בין השאר, על ידי עונשים קשים ומרתיעים. המאסר על תנאי שהופעל, היה בגין תקיפה קודמת של בת זוגו של המערער ועל אף שמאסר על תנאי היה תלוי לו מעל לראשו, לא נרתע מעשיית המעשים אותם ביצע.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, א. לוי. עו"ד כתאנה איהאב למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 7.1.02).
ע.פ. 2399/01 - סרגיי דיקרב נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש בעבירה של הריגה בדקירות סכין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כשומר במכון ליווי. במקום התפתח ויכוח בו התערב המערער. המנוח שהיה מעורב בויכוח נמלט מהמקום והמערער שהצטייד באולר באורך להב של 9 ס"מ רדף אחרי המנוח מרחק גדול, השיגו, נעץ
את הלהב בחזהו וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הריגה וגזר לו 15 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 8 חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המעשה חמור ביותר ונסיבותיו נמצאות ברף הגבוה מבחינת חומרתה של העבירה. הקלות הבלתי נסבלת של שימוש בסכין בשל סיבות של מה בכך וקטילת אדם בעקבות זאת, מחייבת ענישה מרתיעה המבטאת את הוקעתו של המעשה ואת סלידתה של החברה מעבירות אלה, הנפוצות במקומותינו. העבירה בוצעה זמן לא רב לאחר שהמערער הורשע בתקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות ופציעה בנסיבות מחמירות, כאשר המערער ואחר הכו מכות נמרצות מתלונן שביקר במכון הלווי, בעזרת אלות וסכין וגרמו לו לאובדן הכרה לחבלות וחתכים. באותו מקרה נדון המערער למאסר על תנאי שהופעל בענייננו, אלא שהוא לא למד את הלקח והראה בכך כי זהו אורח התנהגותו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. עו"ד אבי תגר למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיב. 3.1.02).
בג"צ 256/01 - אברהים רבאח נגד ביהמ"ש לעניינים מקומיים בירושלים ואח'
*לבימ"ש לעניינים מקומיים בירושלים סמכות לדון בענייני בנייה בלתי חוקית במזרח ירושלים (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה בבקשת העותרים כי ייקבע שאין לביהמ"ש לעניינים מקומיים סמכות לדון בענייני בנייה בלתי חוקית של תושבים פלסטינים בירושלים, באשר החלת החוק הישראלי על ירושלים המזרחית אינה חוקית. העתירה נדחתה.
החקיקה הישראלית החילה את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על ירושלים המזרחית והחלה זו נעשתה כדין. גם אם נצא מתוך הנחה, כטענת ב"כ העותרים, שהחקיקה הישראלית הפנימית אינה עולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי המינהגי - ולמעשה אין יסוד להנחה זו - גובר המשפט הישראלי. אשר לטענה לפיה ננקטו דרכים משפטיות שונות להחלת המשפט הישראלי על שטחים מסויימים, ייאמר, כי העובדה שיכולות להתקיים דרכים משפטיות שונות להחלת המשפט של מדינת ישראל על שטחים מסויימים, אינה מלמדת כי דרך מסויימת שננקטה לגבי שטח מסויים, איננה דרך חוקית. אשר לטענה לפיה חלק ניכר מתושבי ירושלים אינם בעלי אזרחות ישראלית - אם שאלת האזרחות רלוונטית לענייננו - וספק אם כך הוא - הרי שלתושבי מזרח ירושלים ניתנה אפשרות לקבל את אזרחות המדינה ומי שבחר שלא לעשות כן, נותר במעמד של תושב קבע. המבנה בו מדובר, נמצא בשטח שחל עליו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל, כפי שגם אושר על ידי שר החוץ בתעודה שהוגשה לביהמ"ש לעניינים מקומיים. לכאורה, די גם בתעודה זו כדי להביא לדחיית העתירה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יוסף שוורץ לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 16.1.02).
ע.א. 2000/01 - דוד והדסה בן בסט נגד רהב עין דר, עו"ד נאמנה בפשט"ר על נכסי דוד והדסה בן בסט ואח'
*הוצאת מסמך חדש שצורף לסיכומים בערעור מבלי שנתבקשה רשות להגיש את המסמך כראייה חדשה (בקשת המשיב להוצאת מסמך מן התיק שצורף לסיכומים - הבקשה נתקבלה).
המסמך נשוא הבקשה צורף לסיכומי התשובה מטעם המערערים. המדובר בשומת מס שבח מיום 14.11.01. המשיב טוען, כי מסמך זה אינו חלק מתיק המוצגים של מי מן הצדדים,
לא הוצג לבימ"ש קמא, ואף לא התקבל אצל המשיב עד ליום הגשת הבקשה. המשיב מוסיף וטוען, כי המסמך האמור הוגש בלא שנתבקשה רשות לשם כך. הבקשה נתקבלה.
ככל שמדובר במסמכים הבאים להוכיח עניין עובדתי, בעל דין רשאי לצרף מסמכים אלה בערעור, בדרך הקבועה לכך, רק אם אלה התקבלו כראייה בערכאה הדיונית, או - לחילופין - התקבלו כראייה בהחלטה על הגשת ראיות נוספות של ביהמ"ש שלערעור. המערערים טוענים כי אין לרשם של ביהמ"ש הסמכות לדון בבקשה זו. טענה זו דינה להידחות. סעיף 90 לחוק בתי המשפט מקנה לרשם של בימ"ש סמכות "לדון ולהחליט ולהורות ככל שיראה לנכון בבקשות בכל ענין הנוגע לניהולו של הליך...". במסגרת העיקרון הכללי האמור, נפסק כי סעיף 90 מסמיך רשם של בימ"ש להורות על מחיקת קטעים מתוך סיכומים, מקום בו יש עילה לכך. ברוח דומה נפסק, כי הוראה זו מסמיכה רשם להורות על הוצאת מסמכים שצורפו, שלא כדין, לתיק מוצגים בערעור. לעניין זה יש להבחין בין הבקשה להוצאת המסמך שצורף שלא כדין לסיכומי התשובה, לבין הסמכות להחליט על קבלת ראיות נוספות, ראיות נוספות בערעור שייכת לבירור הערעור גופו, הנתונה למותב הדן בתיק.
(בפני: הרשם שחם. 14.1.02).
רע"א 3553/01 - חיים אורבוך נגד "ספר לכל" - הוצאת ספרים ואח'
*ביטול החלטה שלא להתיר הגשת כתב תביעה מתוקן בדיון בביהמ"ש המחוזי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש הגיש תביעה נגד המשיבים בגין חיבור ופרסום של ספרים להוראת חשבון, תוך הפרת זכויות יוצרים שלו. תחילה - עתר המבקש לתיקון כתב תביעתו ולהוסיף לכתב התביעה שני אלבומים של השוואות בין ספריו שלו לבין ספרים שפירסמו המשיבים, ושכללו, עפ"י הטענה, הפרות נוספות של זכויות היוצרים. הבקשה נמחקה לבקשתו של המבקש, שהודיע שהוא מתכוון להגיש אלבומים אלה יחד עם תצהיר עדותו הראשית. בעיצומה של חקירתו הנגדית, התייחס המבקש לאלבומי ההשוואה מבלי שתוקן כתב התביעה, וביהמ"ש לא התיר התייחסות לאלבומי ההשוואה, מהטעם שהם חורגים מכתב התביעה. בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה בהחלטה בה נאמר כי פתוחה בפני המבקש הדרך לעתור להגשת האלבומים באמצעות תיקון כתב התביעה. המבקש הגיש בקשה חדשה לתיקון כתב התביעה וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. ביהמ"ש קבע, כי בשלב כלשהו, ויתר המבקש, מתוך בחירה טקטית, על תיקון כתב התביעה. לאור המצב המתקדם אליו הגיע התיק, ובמטרה להחיש את בירור התביעה, נקבע, כי אין להתיר למבקש כיום, כ-6 שנים לאחר הגשת התביעה ולאחר דיונים ארוכים, לרבות חקירתו הנגדית של התובע, המשתרעים על פני כ-150 עמודי פרוטוקול, לחזור בו מעמדה זו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אף כי ביהמ"ש המחוזי יישם את הדין הצריך לעניין, נראה כי בנסיבות המיוחדות שנוצרו במקרה זה ראוי היה להיעתר למבקש. בעת שחזר בו, בתחילה, מן הבקשה לתיקון כתב התביעה הודיע המבקש, כי בכוונתו לכלול את האלבומים בתצהירו. אח"כ הוחלט כי ראוי שינקוט בדרך של הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה, משעשה כך - נדחתה בקשתו. אכן המבקש השתהה בנקיטת ההליכים הנכונים וגרם לקושי דיוני רב - אותו ניתן לתקן במקצת באמצעות פסיקת הוצאות. על כן, הוחלט כי המבקש יהא רשאי להגיש כתב תביעה מתוקן לאחר תשלום הוצאות למשיבים בלי קשר לתוצאות המשפט, בסך 20,000 ש"ח.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' רחל פשר אייקנאר למבקש. 17.1.02).
רע"א 3738/01 - אדוארד קוויט ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*בערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ רשאי ביהמ"ש המחוזי להזקק לטענות שבעובדה גם אם לא הובאו בפני יו"ר ההוצל"פ (הבקשה נדחתה).
לבקשת הבנק פתח ראש ההוצל"פ במימוש משכון על דירת המבקשים בשל חוב לבנק. המבקשים העלו טענת פרעתי וטענתם נדחתה בטענה של חוסר סמכות. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי טעה ראש ההוצל"פ משדחה את טענת הפרעון של המבקשים, בלא שקיים בה דיון, וטעה גם בסברתו כי אין לו סמכות לדון בטענה, במסגרת הסמכות הקבועה בסעיף 19 לחוק ההוצל"פ. אף שכך מצא, החליט ביהמ"ש המחוזי שלא לבטל את החלטתו של ראש ההוצל"פ, ולא להחזיר את העניין לדיון בלשכת ההוצל"פ, זאת "כיוון שלבימ"ש שלערעור מוענקת סמכות לאשר את ההחלטה, לבטלה או לשנותה, הכל לפי ראות עיניו". ביהמ"ש רשאי גם - כך קבע ביהמ"ש המחוזי - לדון בטענות עובדתיות, אפילו לא הובאו כלל לדיון בפני ראש ההוצל"פ. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כבר נפסק בעבר, כי מן העובדה שערעור לביהמ"ש המחוזי, על החלטת ראש ההוצל"פ, מוגש בדרך של המרצה, ומצורף לו תצהיר לאימות העובדות, למדים אנו כי ביהמ"ש המחוזי בערכאת ערעור רשאי - וגם חייב - להזדקק לטענות שבעובדה, אף אם לא הובאו בפני ראש ההוצל"פ, או שלא נתמכו שם בראיות כדבעי. אכן, שיטת ה"ערכאה הכפולה" (לפיה יריעת הדיון של ערכאת ערעור רחבה היא, ומתפרשת על כל העניינים שנידונו בערכאה הראשונה: עובדות וקביעות שבדין), נדחתה, באופן עקרוני, בשיטתנו המשפטית, בה מקובלת שיטת הראיות בעל פה, על פיה עיקר הממצאים העובדתיים מבוססים על התרשמות. אלא שחריג לכך מצוי בחוק ההוצל"פ והתקנות שהותקנו על פיו. כזה הוא העניין שבפנינו. ביהמ"ש המחוזי בדין רשאי היה להיזקק לטענות שבעובדה. גם טענותיו של המערער לגופו של עניין, אין בהן כדי לשמש טעם למתן רשות ערעור בדרגה שלישית.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אבי גולדבליט למבקשים, עו"ד יעקב סלומון למשיב. 1.1.02).
ע.פ. 5721+8686/00 - איאד ונהאד באשא נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות שוד מוניות והעברתן לשטחי הרשות הפלשתינית (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו).
המערערים, שני אחים תושבי יו"ש, קשרו עם תושב ישראל, קמאל נססרה, לשדוד מוניות, להעבירן אל מעבר לקו הירוק ולמכרן שם. השלושה ביצעו מספר מעשי שוד. עם נססרה עשתה התביעה הסדר-טיעון, במסגרתו הורשע בשלושה מעשי שוד ונדון, על-פי המוסכם, לעונש כולל של 5 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. נהאד הודה בחקירת המשטרה בביצוע ארבעה מעשי שוד ושהייה בלתי-חוקית בישראל ונדון ל-7 שנים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על-תנאי. אחרי שהחלה שמיעת הראיות נגדו הודה גם איאד בכל העבירות בהן הודה אחיו ונדון ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי, וכן הופעלו נגדו שני עונשי מאסר על-תנאי (האחד ל-12 חודשים והאחד ל-8 חודשים) חופפים ביניהם אך מצטברים לעונש החדש. הערעורים על חומרת העונש נתקבלו.
העונש שנגזר על נססרה נטה לקולה, מן הסתם לנוכח הסכמתו לסיים את ההליך בהסדר טיעון עם התביעה. אך בעניינו של נהאד לא ייחס ביהמ"ש המחוזי משקל מספיק לעובדה שבשלב החקירה הוא הודה בכל המעשים והפליל את שותפיו, ואף לא להיותו צעיר מנססרה ב-3 שנים, ובזמן המעשים היה רק כבן 19. בהתחשב בכלל הנסיבות יועמד ענשו של נהאד על 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. איאד נענש בחומרה גדולה יותר משותפיו. לחובתו יש לציין כי הוא ביצע את העבירות שבועות ספורים לאחר שחרורו מבית הסוהר בתום ריצוי שתי שנות מאסר, שנגזרו עליו בגין עבירות קודמות, בכללן גניבת רכב. יש פנים לחומרה רבה גם בעובדה שהוא ביצע את העבירות
הנוכחיות בעוד שני עונשי מאסר על-תנאי לתקופה כוללת של 20 חודשים תלויים נגדו. על חומרתם הרבה של מעשי שוד המבוצעים כלפי נהגי מוניות, אשר הפכו לתופעה רווחת מאד, אין צורך להכביר מילים. איאד ראוי לעונש שנגזר עליו, ואלמלא הפער הניכר בין עונש זה לבין עונשו של נססרה, אשר השתתף בביצוע העבירות בהיותו אסיר ברשיון, לא היה מקום להתערב בגזר-דינו של איאד. אך את הפער הקיים אי-אפשר להשאיר כמות שהוא. לפיכך, ריצוי עונשי המאסר על-תנאי המופעלים נגד איאד ייעשה באורח חופף לעונש המאסר שנגזר עליו בגין העבירות הנוכחיות.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. דואני וי. שלגרינאוי למערערים, עו"ד נ. אבו טהא למשיבה. 27.12.01).
רע"פ 6216/01 - אברהם חיאייב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות תעבורה (הבקשה נדחתה).
המערער נהג ברכבו במהירות של 70 קמ"ש לפחות ובהגיעו לצומת לא ציית לרמזור אדום והתנגש בכלי רכב אחר שפנה שמאלה בצומת. כתוצאה מן התאונה נהרג נהגו של הרכב האחר והמבקש ונוסע נוסף נחבלו. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בגרימת מוות ברשלנות ולאחר ששקל את נסיבות התאונה, את נסיבותיו האישיות ואת מצוקתו הנפשית של המבקש בעקבות התאונה, גזר לו 9 חודשים מאסר בפועל ו-11 חדשים מאסר על תנאי. כמו כן פסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה במשך 8 שנים וכן השית עליו קנס בסך 5,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע דחה את ערעורו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור על חומרת העונש נדחתה.
נסיבות התאונה היו חמורות ביותר. המבקש נהג ברכבו לתוך צומת במהירות של 70 קמ"ש לפחות, בזמן שהרמזור היה אדום בכיוונו. כבר נאמר ברע"פ 2842/96 (סביר מ"ט 201) כי "הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את ליבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות... השעה צריכה לכך". בימ"ש השלום, ובעקבותיו ביהמ"ש המחוזי לא נקטו ברמת הענישה המירבית והסתפקו בעונש קל בהרבה מתוך התחשבות במצבו של המבקש. על כן יש לדחות את הבקשה.
(בפני השופטים: טירקל, א. לוי, גב' נאור. עו"ד יוסף גבריאלי למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיב. 1.1.02).
ע.פ. 7802/00 - מואייד חאג' יחיא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות שוד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ושלושה אחרים ביצעו שוד במסעדה, במהלכו הצמיד המערער אקדח לרקתו של בעל המסעדה כשאחד השותפים מרוקן את הקופה. באותו אופן ביצעו המערער ושותפיו מעשי שוד נוספים. המערער הורשע, על פי הודאתו, בשוד מזויין בנסיבות מחמירות בשישה מקרים ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. בערעורו הדגיש הסניגור את האפלייה לרעתו של המערער לעומת העונשים שהוטלו על שותפיו שנדונו ל-3 שנות מאסר, 26 חודשי מאסר ו-20 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המעשים נשוא האישומים בהם הורשע המערער הם קשים וחמורים ויש בהם סיכון חיי אדם ולא רק סיכון לרכושו. העונש שהושת עליו אינו חמור. ההבדלים בינו לבין שותפיו, מבחינת רמת הענישה, נובעים ממספר מעשי השוד שביצע, 6 מקרים, לעומת 4 ו-2 בהם היו מעורבים שותפיו, מתפקודו הפעיל בביצועם של מעשי השוד, הצמדת
האקדח לרקה וירייה באוויר וגילו המבוגר מזה של שותפיו. בשל כל אלה, אין מקום להקל בעונשו בשם אחידות הענישה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, א. לוי. עו"ד איברהים אבו עטה למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 7.1.02).
בש"פ 9681/01 - מדינת ישראל נגד שמואל בכר
*הארכה שלישית של מעצר עד תום ההליכים מעבר ל-9 חדשים בעבירות אינוס ואלימות הבעל כלפי אשתו (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בביצוע מעשי אינוס, מעשה סדום ותקיפת אשתו תוך ביצוע מעשי התעללות אכזריים ומשפילים (כמצויין בבש"פ 4131/01 - סביר נ"ז 187). ביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים ומעצרו הוארך פעמיים ב-3 חדשים. עתה מתבקשת הארכת המעצר בפעם השלישית ב-3 חדשים. הבקשה נתקבלה בחלקה.
הטעמים שחייבו להאריך את מעצרו של המשיב, מעבר ל-9 חודשים, בראשונה ובשנית, מחייבים את הארכת מעצרו גם בפעם הזאת. אמנם, נראה כי משפטו של המשיב לא נוהל בקצב מניח את הדעת, וכן יש יסוד לתרעומתו של הסניגור על התקלה בסדר-יומו של ביהמ"ש המחוזי אשר בגללה נאלץ ביהמ"ש לבטל את ישיבת יום 13.11.01. אך מנגד, בהתקרב המשפט לסיומו גובר גם החשש שאם ישוחרר המשיב ממעצרו עלול הוא לנסות לממש את איומיו ולפגוע בשלומה של המתלוננת. ההכרח להגן על המתלוננת מהווה, בנסיבות העניין, שיקול מכריע. שמיעת הראיות במשפטו של המשיב כבר הסתיימה, וגם שלב סיכומי הטענות הגיע לסיומו. התיק ממתין עתה למתן הכרעת הדין, ונראה כי המשפט עשוי להסתיים תוך שבועות ספורים. בנסיבות אלו הוחלט להסתפק בהארכת המעצר ב-60 ימים נוספים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד נסר אבו-טהה למבקשת, עו"ד זוהר ברזילי למשיב. 12.12.01).
ע.פ. 8468/00 - אלנה לשקרוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של הריגה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת, בעלה בנפרד ואדם נוסף - המנוח - הגיעו לביתה ושהו שם עד לפנות בוקר. המערערת היתה במטבח והבעל יצא מן הבית לחנות המכולת ואז הגיח המנוח מאחורי המערערת כשמכנסיו פתוחים והחל למששה באחוריה ובגבה, היא ביקשה שיחדל ומשלא נענה, נטלה סכין ודקרה אותו בדקירה ישירה בחזה שהביאה למותו. לאחר מעשה ניסתה להחיותו ולהזעיק עזרה, אלא שלא ניתן היה עוד לעשות דבר למענו. המערערת הורשעה בעבירה של הריגה ונדונה ל-4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי ציין, כי אף שהמערערת היתה במצוקה לא שוכנע כי לא יכלה לנקוט בדרך אחרת כדי להרחיק מעליה את המנוח. עוד קבע כי תגובתה היתה נמהרת ולא עמדה ביחס תואם למעשהו של המנוח. אלה קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. הדקירה היחידה בחזהו שהביאה למותו, קיפדה חיי אדם צעיר ואין אדם שגרם לכך יכול להימלט מעונש הולם על נטילת חיי אדם גם בנסיבות כפי שהיו במקרה זה. העונש המירבי לעבירת הריגה הוא 20 שנות מאסר והעונש שהושת על המערערת נמצא במדרג הנמוך של הענישה על עבירת הריגה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, א. לוי. עו"ד שחר מנדלמן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיב. 7.1.02).