ע.א. 7960/00 - באומל משה בע"מ (בכינוס נכסים ופירוק) נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*קיזוז ע"י בנק של יתרת זכות בחשבון של שותפות עיסקית כנגד יתרת חוב בחשבון אישי נפרד של אחד השותפים(מחוזי חיפה - ה.פ. 259/98 - הערעור נתקבל).
א. בחודש אוקטובר 1994 הסכימו שתי חברות, חברת באומל וחברת נ. פלדמן להשתתף יחד בביצוע פרוייקט בנייה בחיפה. על פי הסכם השותפות התחייבה כל אחת מן החברות להעמיד לרשות העיסקה המשותפת מחצית המימון. הוסכם כי כל ההכנסות שתתקבלנה בקשר עם העיסקה המשותפת תופקדנה בחשבון המיוחד שייפתח במיוחד לצורך זה וחתימותיהם של שניים מבין חברי הנהלת העיסקה המשותפת, שכל אחד נתמנה על ידי אחת השותפות, תחייבנה את הצדדים. הצדדים הסכימו כי הן הרווחים והן ההפסדים יחולקו בין החברות השותפות שווה בשווה עם סיום הפרוייקט. ביום 30.3.95 וביום 21.9.95 פתחה חברת באומל, שני חשבונות חח"ד בבנק לאומי על פי תנאי ניהול חשבון חח"ד סטנדרטיים. ביום 7.12.95 פתחו שתי החברות השותפות בבנק לאומי חשבון חוזר דביטורי מיוחד לשם ביצוע הפרוייקט על טופס תנאי ניהול סטנדרטי. עם זאת, הוסיפו החברות השותפות, בכתב יד, את התנייה הבאה: "למרות כל האמור בתנאים אלה יהיה כל אחד מבעלי החשבון אחראי למחצית יתרת החובה כפי שתהא בו מעת לעת... הבנק לא יהיה רשאי לקזז או לחייב כל חשבון אחר של בעלי החשבון לטובת יתרות חובה בחשבון זה". ביום 15.12.95 חתמו החברות השותפות על כתב קיזוז מיוחד לטובת בנק לאומי, לפיו הוסמך הבנק לקזז כל סכום אשר לא סולק לבנק במועדו, כמובטח, כנגד הסכום שבחשבון הפק"מ המיוחד אשר נפתח לצורך כך על ידי שתי החברות. מלבד חשבון פק"מ לא מוזכרים חשבונות אחרים לגביהם תהא לבנק זכות קיזוז. חברת באומל נכנסה לקשיים כספיים וביום 17.3.97 הוחל כנגדה בהליכי פירוק. ביום 19.3.97, קיזז בנק לאומי מתוך יתרת חשבון השותפות סך של כמליון ש"ח כנגד יתרת החוב של חברת באומל בחשבונות הנפרדים שלה. כונס הנכסים של חברת באומל הגיש לביהמ"ש בקשה להצהיר כי הקיזוז, אותו ביצע הבנק, נעשה שלא כדין היות והוא מנוגד לנקבע בתנאי החשבון שנחתמו בין החברות לבין בנק לאומי בעת פתיחת החשבון. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את תביעתו של כונס הנכסים של חברת באומל. ביהמ"ש הוסיף כאימרת אגב כי גם לגופה אין לקבל את טענת הכונס. הערעור נתקבל.
ב. השופט אנגלרד: לא צדק ביהמ"ש המחוזי בנימוקיו לדחיית התובענה על הסף. אשר לגופה של הטענה, שאין לבנק זכות לקזז יתרת זכות בחשבון של שותפות עסקית כנגד יתרת חוב בחשבון אישי נפרד של אחד השותפים, בסוגיה זו הדין עם המערערת. בנסיבות המקרה הנדון, אין הבנק זכאי לקזז את יתרת חובו של השותף בחשבונו הפרטי כנגד יתרת הזכות בחשבון המשותף. מן ההסכם בין החברות השותפות, עולה בבירור כי שותפות זו מוגבלת לביצוע הפרוייקט בלבד. הצדדים הפרידו הפרדה ברורה בין המיזם המשותף לבין העסקים הפרטיים של כל אחת מן השותפות. אך גם באופן עקרוני, דהיינו בהתעלם מהנסיבות המיוחדות של מקרה זה, אין להרשות לבנק, ללא הסכמה מפורשת מבעלי החשבון, "לחבר", לצורך קיזוז, חשבון של מיזם משותף עם חשבון פרטי של אחד השותפים.
ג. הנשיא ברק: מסכים לפסק דינו של השופט אנגלרד, לפיו יש לקבל את הערעור, ולקבוע כי הקיזוז שביצע המשיב נעשה שלא כדין. פרשנותם של ההסכמים שנעשו עם הבנק - בין ההסכם לפתיחת החשבון הפרטי ובין ההסכם לפתיחת חשבון השותפות העסקית - אינם מובילים למסקנה כי קיימת זכות קיזוז (הסכמית) לבנק, בין יתרת חובה של החשבון הפרטי ליתרת זכות בחשבון השותפות העסקית. בנסיבות המקרה שבפנינו, אין חולק כי המערכת ההסכמית שבין השותפים ובין עצמם וכן ההסכמים השונים שעם
הבנק, מוליכים למסקנה כי לבנק לא היתה נתונה זכות קיזוז. משכך, ניתן להשאיר בצריך עיון לעת מצוא, את השאלה אם רק בהינתן הסכמה מפורשת של בעלי החשבון, ניתן לקזז בין החשבון הפרטי של אחד השותפים לחשבון השותפות.
ד. השופט אור: הסכים לפסק דינו של השופט אנגלרד, בכפוף להערה של הנשיא ברק. (בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, אנגלרד. עו"ד רמי אברמוב למערערת, עו"ד יעקב רבינוביץ למשיב. 8.1.02).
רע"פ 4357/01 - יעקב סבן נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו"
*בימ"ש שנתן צו הריסה רשאי להאריך את המועד שקבע להריסה גם אם המועד כבר עבר והמבנה לא נהרס. *הארכת מועד לביצוע צו הריסה יכול להנתן רק ע"י ביהמ"ש שנתן את צו ההריסה ולא ביהמ"ש שבפניו עומד לדין העבריין בשל אי ביצוע הצו(מחוזי ת"א - ע.פ. 70195/01 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקש-המערער, (להלן: סבן), הורשע באפריל 93 בעבירה של בנייה ללא היתר ובימ"ש השלום ציווה עליו להרוס את המיבנה עד ליום 30.6.1994. סבן לא קיים את הצו. ביום 17.11.1994 הוגש נגד סבן כתב אישום בשל אי-ביצוע צו ההריסה וכשנתיים וחצי לאחר מכן, ביום 8.4.1997, קבע בימ"ש השלום, בהסכמת המדינה, מועד חדש לביצוע ההריסה. המועד שנקבע זו הפעם היה יום 1.3.1998. שוב לא קיים סבן את הצו, כעבור שנתיים נוספות - ביום 27.3.2000 - הוגש נגדו כתב-אישום נוסף בגין אי ביצוע צו ההריסה. ביום 1.5.00 פנה סבן לביהמ"ש שלפניו עמד לדין וביקש להאריך שוב את התקופה. ביהמ"ש סירב לבקשה וקבע כי אינו מוסמך להיעתר לבקשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור של סבן וקבע כי הסמכות לקבוע מועד חדש להריסה עומדת לביהמ"ש רק קודם המועד שנקבע להריסה אך לא לאחריו, ומכיוון שסבן הגיש את בקשתו לקביעת מועד חדש להריסה לאחר שעבר המועד הקודם, ביהמ"ש נעדר סמכות להיעתר לבקשתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש דלמטה.
ב. חוק התכנון והבנייה נותן סמכות לבימ"ש לצוות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר ומורה כי "ביהמ"ש רשאי בזמן מתן צו... ובכל עת לאחר מכן לקבוע את המועד לביצוע, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע...". החוק מדבר על סמכותו של ביהמ"ש "להאריך מועד שקבע". לשון החוק עשוייה לשאת על גבה גם פירוש של ארכה לעתיד-לבוא אף שמועד צו ההריסה חלף-עבר לו. צו הריסה כי יבוצע, יביא הביצוע לתוצאה שאינה הפיכה. על כן נכון וראוי לפרש את החוק על דרך הענקת שיקול דעת רחב ועמוק לבית-משפט, ולו כדי למנוע בנסיבות אלו ואחרות תוצאות קשות ובלתי צודקות. אכן כן: תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה. ואולם הקניית סמכות רחבה לביהמ"ש אין בה - כטענת המדינה - להוסיף למכה, והרי חזקה על בתי-המשפט כי ידעו להפעיל שיקול דעתם כראוי. אם דעתה של המדינה לא תנוח מהחלטות הניתנות בבימ"ש השלום ביד רחבה, הדרך פתוחה לפניה להביא אותן החלטות לביקורת.
ג. לסיכום, סמכותו של ביהמ"ש עומדת לו ליתן ארכה לביצועו של צו הריסה גם אם חלף המועד שנקבע קודם לכן לביצועו של הצו. אולם, הבקשה למתן ארכה חייבת לבוא לפני ביהמ"ש שנתן את צו ההריסה; לפניו, ולא - כפי שהיה בענייננו - שהבקשה עלתה לפני ביהמ"ש הדן בכתב-האישום בשל אי-קיומו של צו ההריסה. הואיל וסבן לא הגיש בקשה לביהמ"ש שנתן את צו ההריסה - הבקשה לארכה הוגשה, כאמור, לביהמ"ש שדן באישום הפלילי שהוגש נגדו - ממילא לא החזיק בימ"ש השלום בסמכות ליתן לסבן ארכה כמבוקשו.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' נאור. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' אורנה סבן-ארועטי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 7.1.02).
בש"פ 10192/01 - רמזי קאסם נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד גם אם המתלונן חזר בו בעדותו מזיהויו של הנאשם(ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירה של שוד מזוין בחבורה ואיומים בחנות מכולת בת"א, שם עבד המתלונן. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, לאחר שמצא כי ישנה תשתית ראיות לכאורה הבנוייה מעדות המתלונן, זיהויו את העורר במסדר זיהוי תמונות, וראשית הודאות מפי העורר עצמו. ביהמ"ש העליון דחה ערר על החלטה זו. במהלך המשפט חלה תפנית כאשר המתלונן חזר בו מזיהויו את העורר, וטען כי הוא אינו האיש ששדד אותו. בעקבות זאת ביקש העורר עיון חוזר במעצרו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי לא ניתן בשלב זה לקבוע אם המתלונן חזר בו באופן אמיתי מזיהוי העורר ומדובר בזיהוי קודם מוטעה, או שמא מדובר במתלונן שחשש להעיד ופחדיו הם המסבירים את השינוי שחל בגירסתו. הערר נדחה.
ב. יש לבחון את מכלול נסיבותיו של המקרה ולשקול את כלל הנתונים הצריכים לענין כדי להסיק, נכון לעת זו, מהו משקלה האמיתי של תשתית ראיות התביעה לאחר מתן עדות המתלונן במשפט ככל שניתן להעריכה לצורך הליך המעצר, ובטרם ניתן פסק דין. "ראיה לכאורה להוכחת אשמה" כמשמעותה בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים הינה ראייה גולמית אשר ביחס אליה קיים סיכוי סביר שבסופו של יום תבסס את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. ראייה גולמית הנושאת עמה פוטנציאל ראייתי, אינה חדלה להיות כזו מעצם קיומן של ראיות נוגדות בתיק החקירה ולעיתים אף לא משינויי גירסה העשויים להתרחש בהודעות עד תביעה מרכזי ביחס למעורבות נאשם בעבירה המיוחסת לו. יש, ושינוי הגירסה עשוי להצביע, על פניו, על שקריות הגירסה ההתחלתית. אך יש ושינוי הגירסה עשוי לנבוע מסיבות ומניעים אחרים שאינם בהכרח העמדת האמת על מכונה. במצב זה מוטל על בית המשפט הדן באישום לגופו להעריך באמצעים העומדים לרשותו את היחס בין הגירסה הראשונית של העד במשטרה לבין גירסתו המאוחרת במשפט, ולקבוע, על בסיס סימני האמת הנגלים לפניו ושאר הראיות המונחות לפניו, איזו היא הגירסה הנכונה והיכן מצוייה האמת. גישה זו יש לנקוט גם בעיון חוזר במעצר.
ג. בענייננו הונחה תשתית ראייתית התחלתית שכללה זיהוי ברור של העורר על ידי המתלונן. לאורך כל עדותו במשפט וגם קודם לכן בהודעותיו במשטרה עולה בבירור כי המתלונן פוחד מן העורר פחד-מוות וחושש לחייו. הסתירה המהותית בין עדות המתלונן במשפט לבין גירסתו במשטרה הביאה להגשת הודעותיו במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות והכרזתו כעד עויין. אין לומר בשלב זה כי גירסת הזיהוי הראשונית של המתלונן במשטרה הפכה אין ואפס לאור עדותו המאוחרת במשפט. על כן אין מקום לשחרורו של העורר מן המעצר בשלב זה של המשפט.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד כהן אבי לעורר, עו"ד גב' איריס רמתי למשיבה. 2.1.02).
ע.א. 1104/00 - דוד אפל נגד איילה חסון ואח'
*פרסום שיש בו משום הוצאת לשון הרע(מחוזי ת"א - ת.א. 134/97 - הערעור נתקבל).
א. במהדורת החדשות של הערוץ הראשון ביום 22.1.97 התפרסמה מפיה של הכתבת איילה חסון כתבה בעניין מינוי עו"ד בראון ליועהמ"ש לממשלה. היה זה מספר ימים לאחר שעו"ד בראון הודיע כי הוא מתפטר מכהונתו כיועץ משפטי לממשלה. בפתיח שקדם לכתבה נאמר כך: "אריה דרעי היתנה את תמיכתו בהסכם חברון במינויו של רוני בראון ליועץ משפטי לממשלה. כתבתנו איילה חסון חושפת הערב כי דרעי הוא שעמד
מאחורי הרעיון למנות את בראון ליועץ משפטי...". בכתבה אמרה חסון כי "לפני חודשים ספורים, בזמן שמיכאל בן יאיר עדיין משמש יועץ משפטי לממשלה, נפגש איש העסקים דוד אפל עם חברו אריה דרעי. 'יש לי בשבילך יועץ משפטי מושלם' אמר אפל לדרעי, 'מדובר בעו"ד רוני בראון, והוא בעל סגולות מופלאות מבחינתנו: הוא יהיה שלנו, הוא עסקן בליכוד, הוא היה מאמנו של צחי הנגבי'. 'שתי הסגולות האחרונות מסירות כל חשד של מעורבות מצידנו במינוי' סיכמו לעצמם דרעי ואפל". לפי הנטען בכתבה, דרעי עמד על מינויו של עו"ד בראון למשרת היועץ המשפטי לממשלה על-בסיס הבטחה שקיבל ממנו כי יסייע לו להגיע לעיסקת טיעון שאין עימה קלון בהליכים הפליליים בהם היה נתון.
ב. המערער הגיש תביעה נגד חסון, רשות השידור ועורכי המשדר בגין הוצאת לשון הרע. טענתו היתה כי הדברים שיוחסו לו בכתבה לא נאמרו על-ידו מעולם. ב"כ המערער טען כי יש בהקשר בו הובאו הדברים בכתבה, כדי לייחס למערער "מזימה" להשפיע שלא כדין על מינוי היועץ המשפטי לממשלה, תוך קשירתו לפרשת "יועץ תמורת הסכם" שתוארה בהמשך הכתבה. בכתב-ההגנה טענו המשיבים כי אין בדברים האמורים בכתבה משום לשון הרע נגד המערער, ולחילופין - כי הפרסום עומד בהגנות המנויות בסעיפים 13, 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע. במסגרת קדם משפט החליט השופט כי בשלב הראשון יטענו הצדדים בשאלה האם הדברים האמורים בכתבה מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק. בהקשר זה קבע ביהמ"ש קמא כי רצונו של אפל להציע אדם הקרוב להשקפותיו הפוליטיות אין בו כדי להטיל עליו כתם של לשון הרע, של השמצה ושל ביזוי". מדובר בפעולה לגיטימית, רגילה ומקובלת בחברה שלפיה עסקנים פוליטיים משתדלים להציע למנות למשרות בכירות אנשים הקרובים להשקפותיהם הפוליטיות. בהצעה כזו כל זמן שלא מתלווה לה כל כל סממן נוסף, אין כל פגם". זאת ועוד, ראוי לדעת ביהמ"ש לבחור בפרשנות המרחיבה את תחום חופש הביטוי בנוגע לאמירות הנוגעות לאנשי ציבור. מסקנתו של ביהמ"ש קמא היתה כי אין בדברים שפורסמו משום לשון הרע נגד המערער, ועל כן הורה על מחיקת התביעה על הסף מחוסר עילה. הערעור נתקבל.
ג. ככלל, על-מנת לקבוע האם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. בענייננו, הכתבה על-פי משמעותה הסבירה, לא ייחסה למערער, במפורש או במשתמע, מעורבות בפרשת "יועץ תמורת הסכם". יחד עם זאת, מעיון בפרסום בהתחשב בשאר חלקי הכתבה ובהקשרם של דברים, מתחייבת המסקנה כי יש בקטע הכתבה המתייחס מפורשות למערער משום לשון הרע. בעת פרסום הכתבה, היה ידוע לכל כי מתנהלים נגד דרעי הליכים פליליים. על כן, היה ברור לצופה הסביר כי האמירה "הוא יהיה שלנו" המיוחסת בכתבה למערער, משמעה כי המערער היה מעוניין להשפיע על מינויו של יועץ משפטי לממשלה לשם קידום אינטרסים אישיים-פרטיים פסולים: השגת עיסקת טיעון נוחה לחברו דרעי. פרסום המייחס לאדם כוונה להשפיע על מינוי היועץ המשפטי לממשלה בצפייה כי עקב כך יזכה מקורבו להקלות בניהול ההליכים הפליליים נגדו, הוא פרסום שיש בו כדי להטיל באותו אדם פסול ציבורי ומוסרי כבד. עקב כך, מתבקשת המסקנה כי הקטע בגינו תבע המערער הינו על פניו לשון הרע.
ד. אשר לאימרת האגב המתייחסת ללשון הרע על אישי ציבור - הצורך להגן על ביטויים הנוגעים לדמויות ציבוריות ולעניינים ציבוריים נובע מכך שיש בביטויים אלה
כדי לאפשר שיח חופשי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה. אולם, חוק איסור לשון הרע מגן על כל "אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב, בלא קשר לזהות הנפגע או לנושא הפרסום. פגיעה בשמו הטוב של אדם, על-פי המשמעות הסבירה של הפרסום, תיחשב לשון הרע, גם כאשר מדובר בדמות ציבורית. הנחת היסוד בבסיס חוק איסור לשון הרע הינה כי לצד ההגנה על השם הטוב קיימים זכויות ואינטרסים מתחרים, אשר יש בהם לעיתים כדי להתיר לשון הרע. את האיזון בין הזכויות והאינטרסים השונים הכרוכים בדיני לשון הרע, בחר המחוקק לעשות במסגרת ההיתרים, ההגנות וההקלות שנקבעו בחוק. סעיף 1 לחוק מגן על כל "אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב, ללא אבחנה בנוגע לזהות הנפגע או למהות הפרסום. עם זאת, הגדרתן של חלק מן ההגנות כוללת התחשבות בזהות הנפגע ובעניין הציבורי שבפרסום. השאלה של תחולת ההגנות השונות בנסיבות המקרה תהיה נתונה להכרעתה של הערכאה הדיונית. סיכומם של דברים, דין הערעור להתקבל לעניין אופיו של הפרסום והתיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי לשם הכרעה בשאלת האחריות בגין לשון הרע.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד י. רסלר למערער, עוה"ד א. הלם ומ. מוזר למשיבים. 10.1.02).
ע.א. 5922/99 - מנהל מס שבח מקרקעין - מחוז באר שבע נגד קבוצת עין צורים
*החיוב בתשלום מס רכישה מתגבש עם שינוי ייעוד קרקע מחקלאי לבנייה לאחר שנחתם הסכם בין החוכר לבין המינהל לצורך שינוי הייעוד(הערעור נתקבל).
א. המשיבה החזיקה בקרקע חקלאית הנמצאת בבעלות המדינה, מכוח חוזי שכירות תלת-שנתיים בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). לפי החוזים הקרקע מושכרת לניצול חקלאי ואם ישתנה יעוד הקרקע תוחזר הקרקע למינהל. במשך הזמן התקבלה במועצת מקרקעי ישראל החלטה לפיה יאופשר לחוכר או לאחר מטעמו לחכור קרקע ששונה ייעודה, ללא מכרז, תמורת תשלום דמי חכירה מהוונים בשעור 51 אחוזים משווי הקרקע לפי ייעודה החדש. ייעודה של הקרקע המושכרת למשיבה שונתה ע"י מוסדות התכנון, והמינהל אישר את בקשת המשיבה בדבר ניצול הקרקע לבנייה. כעבור ימים ספורים, הודיעה המשיבה למינהל, כי היא מתכוונת להוציא לפועל את שינוי הייעוד באמצעות יזם מטעמה ובהמשך התקשרה המשיבה בהסכם עם חברת בניה (להלן: "היזם") להסבת זכויותיה בקרקע ליזם. המשיבה חתמה הסכם עם היזם ובעקבותיו חתמה עם המינהל על ביטול העיסקה לשינוי ייעוד במתכונת הסכם פיתוח ישיר עם המשיבה, כדי לאפשר מתכונת עיסקה של הסכם פיתוח עם היזם. היזם דיווח לשלטונות המס על העיסקה ושילם את מס הרכישה על התמורה ששילם למינהל ולעין צורים. מנהל מס שבח סבר כי נערכו שתי עיסקאות נפרדות זו לאחר זו: תחילה נרכשו הזכויות לשינוי הייעוד על ידי עין צורים מן המינהל, ורק לאחר מכן הועברו זכויות אלה מן הקיבוץ אל היזם. לכן, ביקש מנהל מס שבח לחייב את עין צורים במס רכישה בגין רכישת הזכויות בקרקע מן המינהל. ועדת הערר פסקה כי יש לפטור את עין צורים ממס רכישה. לדעתה, לא הגיעו המינהל והמשיבה לידי גיבוש הסכם פיתוח בנסיבות המקרה הנדון. הערעור נתקבל.
ב. נקודת המוצא לבחינת מעמדה של המשיבה מצוייה באישור עיסקת שינוי הייעוד העקרוני. אישור זה, גם אם לא התגבש בסופו של עניין לידי חוזה פיתוח בין המינהל לעין צורים, יש בו משמעות משפטית. באמצעות אישור זה העניק המינהל לעין צורים זכות לקבל זכות חכירה במקרקעין או, לחלופין, זכות להורות על הענקה של זכות חכירה במקרקעין "לאחר מטעמה". נמצא, כי אישור המינהל הגדיל את אגד הזכויות במקרקעין שהיו בידי המשיבה. ביטול האישור לעריכת חוזה פיתוח ישיר בין המינהל
לבין עין צורים אינו גורע מן האישור המקורי שהגדיל, כאמור, את אגד הזכויות בקרקע. בנסיבות המקרה הנדון, עם החתימה של היזם על חוזה הפיתוח עם המינהל, מתגבשת סופית רכישת אגד הזכויות הנוספות של המשיבה בקרקע. לכן על המשיבה לשלם מס רכישה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עו"ד יוסף עזריאל למשיבה. 20.1.02).
עש"ם 6843/01 - יפתח בן דוד נגד נציב שירות המדינה
*הרשעת עובד מס הכנסה בשליפת מידע ממאגרי המידע שלא כדין וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער עובד באגף מס הכנסה מאז שנת 1988, ומשמש מפקח בכיר במשרדו של פקיד השומה גוש דן. בדצמבר 96 הוגשה נגד המערער תובענה בביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, בה הואשם כי בשנת 94 שלף מידע ממאגרי המידע של מס הכנסה אודות נישומים שונים שלא במסגרת עבודתו ולצרכיו הפרטיים בלבד. בין היתר שלף מידע אודות מכרים שלו, קרובי משפחתו, שכנים, ואף אודות דמויות ציבוריות כמו השר לשעבר משה שחל ובני משפחתו. על פי הנטען עבר המערער עבירות לפי פקודת מס הכנסה, החוק להגנת הפרטיות והתקשי"ר. בתום הליך ארוך, ניתנה ביום 18.4.2001 הכרעת הדין, במסגרתה הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו. ביה"ד דחה את גירסת המערער לפיה שליפות המידע נעשו בחלקן במסגרת תפקידו כ"נותן שירות לאזרח", ובחלקן נועדו כדי לבדוק חשדות שהתעוררו אצלו בנוגע להעלמות מס מצד אנשים שונים. בגזר דינו, לאחר שנתן ביטוי לשיקולים לקולה ולחומרה, הטיל ביה"ד על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת והקפאת דרגה למשך 6 חודשים ממועד גזר הדין. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. כל שליפות המידע שנעשו בידי המערער נעשו שלא כדין, שלא במסגרת תפקידו, ולצרכים פרטיים. מסקנה זו עולה בבירור הן מן ההוראות החקוקות וההנחיות המינהליות הנוגעות לעניין הנדון, והן מן העדויות השונות שנשמעו בבית הדין. אין לקבל את טענת המערער כי גם אם השליפות נעשו שלא לצורך התפקיד, לא הוכח כי הן נעשו "שלא כדין", ו"לצרכים פרטיים". שליפות המידע נעשו בניגוד להוראות הדין החלות על המערער, ומשלא נועדו לשם מילוי תפקידו, ממילא כל מטרתן היתה לספק את סקרנותו הפרטית או לספק את סקרנותם של מקורביו, ועל כן, מדובר בצרכים פרטיים במובהק.
ג. אשר לעונש - ביה"ד היה מודע לכך שדרגתו של המערער הוקפאה במהלך ניהול ההליכים נגדו, ונתן לכך משקל בעת גזירת הדין בעניינו. כן התחשב בתרומתו של המערער למקום עבודתו, בחלוף הזמן מאז ביצוע המעשים ואף למודעות הפחותה לנושא של הגנת הפרטיות והסודיות בתקופה הרלוונטית בעבר. מנגד, נתן דעתו גם לחומרת המעשים, לחשיבות השמירה על חיסיון המידע המצוי במאגרי מס הכנסה, ולמעמדו של עובד המדינה כנאמן הציבור. אלמלא אותן נסיבות לקולה היתה חומרת מעשיו של המערער מחייבת נקיטה באמצעים חמורים יותר. גם הטענה שהתנהגות המערער היתה מקובלת על מפקחי מס הכנסה בבחינת "נורמה מהשטח" אין בה כדי להועיל. נוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לבצע את העבירות האמורות והצורך להרתיע עובדי מדינה כדי שלא יתפתו לעשות שימוש לרעה במאגרי המידע, מן הראוי להחמיר במידה ניכרת עם עובדי ציבור המנצלים לרעה את משרתם בדרך זו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד עמוס האוזנר למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיב. 3.1.02).
בש"פ 26/02 - מדינת ישראל נגד אחמד איהד וסמי זינב
*ביטול שחרור בערובה בעבירות שוד וסחיטה שהתבסס על היעדר ראיות לכאורה מספיקות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים ושניים נוספים הואשמו ב-4 אישומים של סחיטה באיומים, תקיפה, ניסיון שוד, היזק בזדון והדחה בחקירה. על פי הנטען נהגו המשיבים במהלך שנת 2001 לקחת סחורה מחנות הירקות של המתלוננים, תוך סירוב לשלם תמורה מלאה עבור הסחורה ובאיימם על המתלוננים כי אם יתנגדו ללקיחת הסחורה, הם "יטפלו בהם", ואף תקפו את המתלונן באגרופים בכל חלקי גופו, ואיימו עליו שלא יתלונן במשטרה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצר המשיבים עד לתום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. ביהמ"ש סבר שאין מדובר בתופעה של גביית דמי חסות ובסחיטה במובן הקלאסי. ביהמ"ש ציין כי המתלוננים נקטו להם מנהג למכור סחורה שלא ע"י שקילתה אלא ע"י הערכת הכמות והמחיר. בנסיבות אלה, נותן הדבר פתח למו"מ ומקח וממכר בין המוכר לקונה, ולא נראה כי נטילת הסחורה תמורת תשלום נמוך יותר, גם אם היא מהווה עבירה, מגיעה לרמת חומרה כזו המחייבת מעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
חומר הראיות מבסס לכאורה את ביצוע העבירות המיוחסות למשיבים. הודעותיהם של המתלוננים במשטרה נתמכות על ידי ראיות חיצוניות של שוטר סמוי, ושל עובדי החנות. לפי ראיות אלו ביצעו המשיבים מעשים של איומים, של סחיטה ושל אלימות. יתירה מזו, הם לא נרתעו מלאיים על המתלוננים ומלתקוף אותם לאחר שהאחרונים התלוננו במשטרה. בכך יש ראייה לכאורה כי אין באימת הדין כדי להרתיע את המשיבים מביצוע מעשי עבירה. אי לכך יש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אנגלרד. עוה"ד אריה פטר וגב' נורית הרצמן לעוררת, עוה"ד גב' שרון קינן, שי נודל וירון בן יסוף למשיבים. 3.1.02).
בש"פ 10344/01 - אהובה תומר נגד מדינת ישראל
*ככלל יש להביא חומר שלגביו יש מחלוקת אם הוא "חומר חקירה" לעיון ולהחלטה בפני שופט שאינו דן באישום (הערר נתקבל).
במסגרת דיון מקדמי באישומים נגד העוררת, הועלתה ע"י בא כוחה טענה לפיה לא כל חומר החקירה הקיים הועבר ע"י המשיבה לעיונו, וכן לא נמסרה לעיונו רשימה המפרטת את כל חומר החקירה המצוי בתיק. במענה לטענות אלה החליט השופט הדן בתיק כי רשימה המפרטת את חומר החקירה תומצא לסניגוריה, ואם תיוותר מחלוקת בין הצדדים, תועבר ההכרעה בה לשופט אחר וסגן הנשיא יחליט מי ידון בה. לאחר שהרשימה הוצגה נותרה מחלוקת וסגן הנשיא החליט כי היא תישמע בפני השופט הדן בתיק. ב"כ העוררת סבר כי יש להעביר את הדיון בבקשה לשופט אחר כמצוות החוק, וב"כ המשיבה הסכימה לעמדה זו. הערר נתקבל.
חוק סדר הדין הפלילי קובע מפורשות בסעיף 74(ג) כי בקשה להתיר עיון בחומר חקירה תובא, במידת האפשר, בפני שופט שאינו דן באישום. תכליתה של קביעה זו למנוע מהשופט הדן בתיק גופו להיחשף לחומר אשר אפשר שאינו בגדר חומר חקירה כלל והעשוי להשפיע על שיקוליו. עם זאת, הקביעה כי דיון בבקשה לעיון בחומר חקירה יתקיים בפני שופט אחר אינה קביעה נחרצת, ועשויות להיות נסיבות מיוחדות בהן שיקולים כבדי משקל יביאו לסטייה מן הכלל והשארת הדיון בענין בפני השופט הדן באישום. הנסיבות שלפנינו, מצדיקות את החלת הכלל ולא את החריג.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אחינועם מרגלית לעוררת, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 9.1.02).
רע"פ 54/02 - לחמי שמואל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בגרימת מוות ברשלנות ע"י נהג שנרדם תוך כדי נהיגה מעפולה לאילת (הבקשה לרשות ערעור נדחתה).
המבקש יצא עם רכבו מביתו שבעפולה, בשעה 15:4 לפנות בוקר, לכוון אילת. במהלך הדרך, לאחר שעות רבות של נסיעה, נרדם המבקש בעודו נוהג, והתנגש בסלע גדול. שניים מן הנוסעים שאיתו נהרגו. המבקש הורשע ע"י בימ"ש השלום, על-פי הודאתו, בעבירת גרם מוות ברשלנות, ונדון ל-14 חודשי מאסר, מהם 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות, והיתרה על תנאי. כן נשלל ממנו רשיון הנהיגה למשך 5 שנים, והוטל עליו קנס בסך 3,000 ש"ח. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי, שגזר למבקש 8 חודשים מאסר בפועל, וכן הוארכה תקופת שלילת רשיונו ל-8 שנים. המבקש טוען כי בטרם נרדם עצר למנוחה מספר פעמים, וכי התכוון לעצור פעם נוספת סמוך למועד קרות התאונה. כן ציין, כי בלילה הקודם לנסיעה ישן מספר שעות מספיק, וכי מדובר ברשלנות "רגעית ונקודתית", שהאשם הגלום בה מועט. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כאשר אדם אוחז בהגה, חייב הוא לקחת בחשבון כי נהיגה רשלנית עלולה לקפח חיי-אדם. בצאתו בשעה כה מוקדמת בבוקר, לנסיעה האורכת מספר שעות רב כל-כך, חייב הוא להיות מודע לקושי הכרוך בנסיעה, ולסיכון אותו הוא מטיל על סביבתו באי עירנותו. משנהג חש כי עומד הוא להירדם, מחוייב הוא להפסיק את נסיעתו. במקרה שלפנינו, החלטת המבקש להמשיך בנהיגה אף שאיננו כשיר לכך, הביאה למותם של שני בני-אדם. רשלנות זו איננה "רגעית ונקודתית". היא תולדה של סיכון שנוטל על עצמו אדם באופן מודע, בעוד מועד, שעה שהוא בוחר לנהוג תוך עייפות. חומרתו של מעשה זה, כמו גם חומרת תוצאותיו, צריכות, איפוא, למצוא את ביטויין גם בחומרת הענישה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מחמוד זועבי למבקש. 3.1.02).
ע.א. 8468/99 - משה לייזר נגד עיריית הרצליה
*גובה הפיצוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט כאשר השתמשו במקרקעין של התובע שלא ברשותו (הערעור נדחה).
עיריית הרצליה השתמשה ללא רשות באדמתו של המערער (להלן: לייזר) לשם שפיכת אשפה ובוצה. הסעד המבוקש על ידי לייזר אינו תשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לקרקע, אלא שיפוי בדרך תשלום דמי שימוש ראויים. נמצא, כי העילה שביסוד התביעה הינה במסגרת עשיית עושר ולא במשפט. היינו, כי על עיריית הרצליה להשיב לבעל הקרקע את שווי טובת ההנאה שהפיקה מהשימוש בקרקע. טובת הנאה זו מתבטאת בחסכון בהוצאותיה של עיריית הרצליה, הוצאות שהיו מתחייבות מפינוי האשפה מתוך העיר. המחלוקת הינה מהו הבסיס לחישוב החסכון הזה. בגלגולו הקודם של הסכסוך שהגיע לביהמ"ש העליון נפסק כי "דרך החישוב הראוייה היא דרך החישוב על-פי השכר הראוי שלייזר היה זוכה בו לו הגיע להסכם - בזמנו - עם עיריית הרצליה באשר לשפיכת האשפה והבוצה על אדמתו. לשון אחר: השכר הראוי יחושב על-פי שווי השוק של השכרת הקרקע לשפיכת אשפה ובוצה עליה", והתיק הוחזר לדיון בביהמ"ש המחוזי. טענת לייזר בדיון המחודש היתה כי קביעת מחיר השוק צריכה להתבסס על העובדה כי לעיריית הרצליה לא היו אלטרנטיבות לפינוי האשפה, כגון שכירת שטח קרקע לשפיכת האשפה. לדבריו, עלות שינוע האשפה היתה עולה לעירייה עשרת מונים. כתוצאה מכך, במסגרת עיסקה מרצון, מצוי לייזר בעמדת מיקוח חזקה ביותר, כך שיכול היה לדרוש ולקבל מחיר גבוה. לעומתו טענה העירייה כי לרשותה עמדו פתרונות זולים חלופיים. ביהמ"ש המחוזי קבע את דמי השימוש בקרקע הנדונה על-פי הערכת שמאי בדבר דמי שימוש ראויים לאחסנה פתוחה באזור תעשייה, והוסיף על הערכת השמאי %15 נוספים, בשל העובדה כי השימוש בקרקע נעשה לא לאחסנה סתם, אלא לשם שפיכת אשפה ובוצה. הערעור נדחה.
אפילו הנחתו של לייזר בדבר היעדר חלופה זולה היתה נכונה - וכאמור עיריית הרצליה חולקת על כך בתוקף - אין לקבל את גישתו. במסגרת עשיית עושר ולא במשפט, אין זה מן הראוי כי קביעת מחיר השוק של דמי שימוש ראויים של קרקע תתבסס על ניצול מצוקתו המיוחדת של המתקשר הפוטנציאלי, תוך הפעלת כוח מונופוליסטי, כך שתביא לידי מחיר היפותטי מופרז.
(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד ירון סהר למערער, עו"ד גב' אילנה בראף-שניר למשיבה. 3.4.01).
רע"פ 4606/01 - יעקב סופר נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר בעבירה של אי הגשת דוחו"ת במועד למס הכנסה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש וחברה שהיתה בבעלותו הואשמו בבימ"ש השלום בירושלים באי-הגשת דו"חות לרשויות מס-ההכנסה. החברה הורשעה והוטל עליה קנס של 10,000 ש"ח, ואילו לגבי המבקש החליט בימ"ש השלום לקבל את המלצת שירות-המבחן ולהעמידו בפיקוח שירות-המבחן וכן לחייב אותו בשירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, באשר נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות להימנע מהרשעתו. העבירות הנדונות נעברו לפני שנים רבות לאחר שעיסקו של המבקש כשל ולא היה ביכלתו לממן עריכת דו"חות המחייבת שכירת בעל מקצוע; המבקש הגיש בינתיים את הדו"חות ומכיר באחריותו למעשיו; המבקש אינו עוסק עוד בכל עסק, מתגורר בגפו במקום מבודד בנגב ומחפש את פרנסתו בעבודת אבטחה המחייבת נשיאת נשק, שעבר נקי הוא תנאי לקבלת רשיון להחזקתו. ערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל בחלקו. המבקש הורשע, אך נקבע שאין להתערב באמצעים שננקטו לגביו - העמדה בפיקוח שירות-המבחן והטלת שירות לתועלת הציבור. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ככלל, בעבירות מס הכנסה, לרבות אי-הגשת דו"חות, יש להרשיע נאשם שהוכח כי ביצע את העבירה, גם כאשר קיימות נסיבות מקילות כבדות-משקל. ברם, אין זה כלל בל-יעבור. יוצאים מכלל זה אותם מקרים חריגים שבהם הצטברות הנסיבות הקשורות בנאשם ובעבירה שעבר מצדיקה שלא להטביע בנאשם אות קלון של פליליות. בימ"ש השלום יישם את העקרונות שנקבעו לעניין החריג-לכלל על המקרה שלפנינו. משכך, לא היה מקום להתערבותו של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך תבוטל ההרשעה ופס"ד בימ"ש השלום יוחזר על כנו.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יהודה וייס למבקש, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה. 3.1.02).
בש"פ 10255/01 - אבו ג'אפר יוסף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות סחר בכלי רכב גנובים והונאת חברות ביטוח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביחד עם אחרים בשמונה אישומים הקשורים בסחר בכלי רכב גנובים, סיוע לקבלת דבר במרמה והעלמה במרמה. בין החדשים אפריל לנובמבר 2001 פעל אדם מסויים שבבעלותו עסק לתיקון כלי רכב כסוכן חשאי של המשטרה. העורר פנה אליו מספר פעמים ומכר לו כלי רכב גנובים. כן מואשם העורר בקשירת קשר לקבל במרמה מחב' ביטוח סכום של כ-23,000 ש"ח, ע"י העלמת רכב באמצעות מכירתו לסוכן המשטרתי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
אי הכללת עבירות רכוש מהסוג הנדון בגדר חזקת המסוכנות לבטחון הציבור המפורטת בסעיף 21 לחוק המעצרים, אין פירושה שלילת התגבשותה של עילת מעצר בגין מסוכנות
לבטחון הציבור, אלא שבמקרה זה הנטל לבסס עילה כזו מוטל על התביעה. העורר מואשם בסדרה של 8 מעשי עבירה של סחר בכלי רכב גנובים המשתרעים על פני תקופה של מספר חודשים, ובסיוע להונות חברת ביטוח ולקבל ממנה כספים במרמה. העבירות בוצעו כחלק מתשתית קשר ענפה אשר כרכה אנשים נוספים והוצאה מן הכח אל הפועל באורח מתוחכם, שיטתי ומתמשך. מכלול נסיבות אלה מצביעות על מסוכנות העורר לבטחון הציבור באם ישוחרר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' שרון קינן לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 10.1.02).
בש"פ 10115/01 - יגאל וורוביב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של "סחר בנשים" לצרכי זנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ואדם אחר (להלן - "השותף") הואשמו כי "קנו" ביחד עם אדם נוסף את המתלוננת תמורת 6000 דולר והעסיקוה בזנות. המדינה ביקשה את הארכת מעצרם של שני הנאשמים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת תשתית ראיות לכאורית להוכחת אשמתם, הנשענת בעיקר על הודעותיה של המתלוננת, מצא כי נתקיימה עילת מעצר בסוג זה של עבירות ולענין חלופת מעצר אובחן בין העורר לבין השותף על רקע השוני בעברם. בעוד לעורר עבר פלילי עשיר ומכביד, לשותף אין הרשעות קודמות. לפיכך הורה ביהמ"ש על שחרור השותף בתנאים ועל מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר בסחר בבני אדם לצורך זנות וסרסרות למעשי זנות הן עבירות חמורות, המקימות עילות מעצר, ורק לעתים נדירות תימצא חלופת מעצר העשוייה להשיג את מטרת המעצר. יש להילחם מלחמת חורמה בתופעה הרסנית זו של סחר בגופות בני אדם, ואחד האמצעים במלחמה זו הוא על דרך השארת העוסק בכך מאחורי סורג ובריח במהלך משפטו. אשר לטענת האפלייה לעומת הנאשם השני - בעוד שלשותף עבר נקי, לעורר עבר פלילי מכביד בעבירות סמים לצריכה עצמית, החזקת נשק שלא כדין, חטיפה, עבירות תקיפה ואלימות, והיזק לרכוש. רקע קודם זה מצביע על נטייה עבריינית אצל העורר אשר אינה מתיישבת עם הנחה כי העבירות נשוא אישום זה הן בגדר מעידה חד-פעמית וחריגה. כך שאין בהחלטה משום אפלייה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד משה גלעד ואילן קיסרי לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 9.1.02).
בג"צ 5274/01 - ארגון שחקני הכדורסל בישראל ואח' נגד שר האוצר ואח'
*דחיית עתירה לביטול תקנות מס הכנסה המעניקות הטבות לספורטאים זרים. *מידת ההתערבות של בג"צ בדבר חקיקה (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה הוא ביטול תקנות מס הכנסה (ספורטאי חוץ), שהותקנו מכוח סעיף 75א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ואושרו ע"י ועדת הכספים של הכנסת, או שינויין באופן המצמצם את הפגיעה בספורטאים הישראלים. הטענה היא שהתקנות מעניקות הטבות מס ניכרות ומשמעותיות רק לספורטאי חוץ ובכך נפגעות, לפי הטענה, זכויות ספורטאים ישראליים, ביניהן חופש העיסוק, זכות הקניין, עקרון השוויון ותחרות הוגנת. העתירה נדחתה.
העתירה המתיימרת לתקוף חקיקת משנה, תוקפת למעשה ובעקיפין דבר חקיקה של הכנסת שמכוחו הותקנו התקנות, באשר האבחנה בין ספורטאי חוץ לספורטאים ישראליים, עליה מתבססת העתירה, מקורה בדבר החקיקה הראשי. מכל מקום, האבחנה בין הישראלים לבין הזרים, לאור השיקולים המונחים ביסוד עידוד "יבוא" שחקנים זרים איכותיים, איננה אפלייה בין שווים אלא אבחנה בין שונים. האבחנה באה לתכלית ראוייה ואינה חורגת מן המידה הדרושה. בבוא בימ"ש להחליט על ביטול דבר חקיקה ולהפעיל כלפיו
את ביקורתו השיפוטית, עליו לנהוג באיפוק ובזהירות יתירה ולא להתערב שלא לצורך במלאכתו של המחוקק. כך הדבר גם כאשר מדובר בחקיקת משנה ובמיוחד כאשר זו אושרה ע"י ועדת הכספים של הכנסת.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יחיאל שמיר לעותרים, עוה"ד אברהם ליכט, יהושע קרמר, מיקי שניידר, רונן וינברג ומשה אביבי למשיבים. 14.1.02).
רע"א 6221/01 - משה שוב, עו"ד נגד אלמז בע"מ ואח'
*פסילת פסיקתו של בורר בשל ניגוד עניינים כשהוברר כי עמד בקשרים מקצועיים עם אחד הצדדים תוך כדי הדיון בבוררות (הבקשה נדחתה).
המבקש סיפק למשיבות שירותים משפטיים והתעוררה מחלוקת באשר לגובה שכה"ט המגיע למבקש. הצדדים פנו לבוררות, ולתפקיד הבורר מונה עו"ד (להלן: הבורר). כ-5 שנים לאחר שנפתח ההליך, נתקבל פסק הבוררות בו הוחלט על שכ"ט של 909 אלף ש"ח. לאחר שניתן פסק הבורר, התברר למשיבות כי בעוד הליך הבוררות תלוי ועומד, התקיימו בין הבורר לבין המבקש יחסים מקצועיים בעניין אחר. באותו עניין, ייצגו המבקש והבורר צדדים יריבים במשא ומתן לקראת כריתתה של עיסקת קומבינציה. שכר הטרחה של הבורר בגידרה של עיסקה זו, נקבע כפונקציה של הישגיו במו"מ עם המבקש. קשר זה בין המבקש לבין הבורר, לא נמסר למשיבות. משניתן פסק הבוררות, פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי לשם אישורו. המשיבות ביקשו את ביטולו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבות, תוך שקבע כי בשעת מתן פסק הבוררות, היה הבורר נגוע בניגוד עניינים, וכי אי הגילוי בדבר הקשר בין הבורר לבין המבקש, היווה הפרה של חובת הנאמנות של הבורר כלפי בעלי-הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין להשלים עם מצב בו אדם הממלא תפקיד שיפוטי, יקיים, בעת שההליך המנוהל על-ידו עודנו תלוי ועומד, מערכת יחסים מקבילה עם מי מבעלי-הדין. בנסיבות מיוחדות, בהן סבור הבורר כי אין בקשריו עם בעל-הדין כדי להשפיע על שיקול-דעתו האובייקטיבי, חייב הוא לגלות את טיב הקשר לבעל-הדין שכנגד, על מנת שהלה יוכל להביע את התנגדותו לכך. במקרה דנן, היה הבורר נתון בניגוד עניינים מובהק, אשר נבע מאינטרס כלכלי אישי. בנסיבות אלה, ואף בהנחה כי לא היה בכך כדי להטות את הכף בהליך הבוררות, יש בכך משום פגם חמור, והפרה של חובת הנאמנות של הבורר כלפי המשיבות. מטעם זה בלבד, ראוי הוא כי פסק הבוררות יבוטל.
(בפני: השופטת דורנר. המבקש לעצמו. 6.1.02).
בש"פ 104/02 - מדינת ישראל נגד אבי ונפתלי חג'בי
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של סחר בסמים שהתבסס על היעדר ראיות מספיקות לכאורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים, שני אחים, וארבעה נאשמים נוספים, הואשמו ב-6 אישומים של עבירות סחר ברכב גנוב וקבלת רכב או חלקי רכב גנובים. בבעלות המשיבים, בתי עסק הסמוכים זה לזה, למסחר ברכבים וחלפים לרכב. על פי כתב האישום, ביצעו את העיסקאות עם סוכן סמוי אשר פעל בשירות המשטרה (להלן: הסוכן). עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את שני המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כשמדובר במי שסוחר ברכב גנוב כמקצוע וכפרנסה, יש מקום למעצר עד תום ההליכים. אולם, לדעתו, יש להתייחס בזהירות לעדותו של הסוכן המשטרתי, כיוון שיש לו עניין רב בהפללת הנאשמים, כדי שיוכל להשיג עסקה עם המשטרה ולבטל את כתבי האישום והתיקים שנפתחו נגדו ו"בהעדר תמיכה רצינית
ומסיבית להודעת הסוכן, חולשת הראיות אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים". על כן, הורה לשחרר את המשיבים בערבות ובתנאי מעצר בית. הערר נתקבל.
משבודקים היטב את חומר החקירה עולה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעתם של שני המשיבים באישומים המיוחסים להם בכתב האישום. מבחינת החומר עולה כי לא קיימת חולשת ראיות, המונעת מעצר עד תום ההליכים. כידוע, אין ביהמ"ש בוחן במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים את מהימנותם של העדים. מהימנות זו תקבע ע"י בימ"ש של דיון. לפיכך, ובהתחשב במהות העבירות יש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גב' דפנה ברלינר לעוררת, עוה"ד זאב וישניא ואורי בר עוז למשיבים. 17.1.02).
בש"פ 10173/01 - מדינת ישראל נגד אלון שמש ושחר קורקוס
*הארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
ביום 24.8.00 הוגש נגד המשיבים כתב אישום בו הואשמו בעבירת רצח ובידוי ראיות, וכן בהדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. המדובר ברציחתו של המנוח בדקירות סכין בכל חלקי גופו ושריפת גופתו. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ועד כה ניתנו שלוש הארכות מעצר. מאז ההארכה הקודמת, התקיימה ישיבת הוכחות ב- 30.12.01 וקבועה ישיבה נוספת ב- 7.1.02. פרשת התביעה בינתיים הסתיימה ובמועד שנותר אמורים להסתיים פרשת ההגנה, ואולי אף סיכומי הטענות. עתה מתבקשת הארכת מעצר נוספת. הבקשה נתקבלה.
בנסיבות בהן המשפט עומד בפני סיום והוא מצוי בשלבו האחרון, יש לקבל את בקשת המדינה ולהאריך את מעצר המשיבים ב-90 יום כמבוקש.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נסר אבו טהר למבקשת, עו"ד דוד יפתח למשיבים. 2.1.02).
בש"פ 10130/01 - יואל ואמיר זקן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בסמים מסוג קנאבוס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים, אב ובנו, מואשמים ברכישת סם קנאבוס במשקל של 4.3 ק"ג. בימ"ש השלום מצא כי קיימות ראיות לכאורה וכי מתקיימת עילת מעצר סטטוטורית בגין מסוכנותם של השניים עקב ביצוע עבירות סמים. על כן הורה על מעצרים עד תום ההליכים. ערר העוררים לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר לביהמ"ש העליון נדחה.
תשתית הראיות לגבי שני העוררים מספקת לצורך הליך המעצר. המסוכנות הנילווית לרכישת סם לצורך הפצתו לאנשים אחרים אינה צריכה הדגשה. חובתה של החברה ומערכת אכיפת החוק לנקוט באמצעים יעילים על מנת להדביר את תופעת הסחר וההפצה של הסם המסוכן כדי להגן על שלומו ורווחתו של הציבור. אחד האמצעים הוא על דרך מעצרם עד תום ההליכים של מפיצי הסם.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ראובן בר חיים לעוררים, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 9.1.02).
רע"פ 10225/01 - יוסף כהן נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע גז"ד של מאסר בגין קבלת שוחד וגניבה בידי עובד (ערעור ברשות על דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הערעור נתקבל).
המבקש עבד במחלקת הגבייה של עיריית נתניה כמפעיל מחשב, ועסק בהזנת נתונים לצרכי גביית מיסי ארנונה. המבקש פנה מיוזמתו למשטרה, והודה כי במשך
5 שנים נהג להזין למחשב נתונים כוזבים, שהיו מיועדים להפחית את חבות המס של נישומים, בתמורה לתשלום. סך הנזק שנגרם לקופה הציבורית עקב מעשים אלה נאמד בכ-200,000 ש"ח, ואילו התשלום ששולם למבקש נאמד בכ-10,000 ש"ח. בין המבקש לבין המדינה נכרתה עיסקת טיעון חלקית, בעקבותיה הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, לקיחת שוחד, וגניבה בידי עובד. בעקבות זאת, נגזר דינו ל-18 חודשי מאסר בפועל ול-24 חודשי מאסר על תנאי. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וביקש את עיכוב ביצוע עונש המאסר עד לתום הדיון בערעור. בקשתו בביהמ"ש המחוזי נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המבקש טוען כי בעיסקת הטיעון נפלו פגמים, העשויים להביא להקלה בעונשו, או אף לזיכויו המלא. מכאן, שבלא עיכוב ביצוע כאמור, עלול הוא לרצות מאסר ארוך מזה שייקבע בפסה"ד שלערעור. כן מבקש הוא להצביע על נסיבות אישיות המעידות על סיכוייו בערעור, ובכללן, עובדת הודאתו הרצונית במשטרה, היעדרו של עבר פלילי, גילו המבוגר, והצורך לסעוד את אשתו החולה, שלה נכות בשעור של %75. נכונותו של המבקש לסור לתחנת המשטרה מיוזמתו, על מנת להודות במעשים, כמו גם החרטה שהביע בגינם, מעידים על כך שאין מתעורר במקרה זה חשש ממשי לשלום הציבור עקב עיכוב ביצוע עונש המאסר. בנסיבות אלה, מן הדין לאפשר למבקש למצות את יומו בערעור, מבלי שתיחסם בפניו הדרך לממש כל החלטה שעשוייה להתקבל בו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דורון בר-כוכבא למבקש, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 9.1.02).
בש"פ 10228/01 - סלמאן והיב נסר-אלדין ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלושת העוררים הינם בני משפחה אחת. הם הואשמו בעבירה של רצח בכוונה תחילה בעקבות קטטה שהתפתחה בין חלק מבני משפחת שומרי ואסאד מצד אחד לבין בני משפחת נאסר אלדין מצד שני, כאשר חלקם מצויידים בכלי תקיפה ובה לקחו חלק גם העוררים. ביהמ"ש המחוזי החליט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, בקבעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביסוס האישומים נגדם וכי קמה בעניינם עילת מעצר בגין מסוכנותם. עררם של העוררים מתמקד בעיקר בהיבט הראייתי. הערר נדחה.
אמת הדבר, מעשי עבירה המתרחשים על רקע קטטה המונית קשים מעצם טיבם להוכחה, על שום המגמתיות העשוייה להתלוות לעדויות השונות משני הצדדים ולקושי הקיים, לעיתים, לאתר את גרעין האמת בתוך סערת ההתרחשויות והאמוציות האנושיות הכרוכות בדבר. במיוחד כך הוא כאשר הקטטה נולדת על רקע איבה מתמשכת בין משפחות וקיומם של שני מחנות ניצים זה לזה משכבר הימים. בענייננו, לאחר סינונן של הראיות ועימותן של הגירסאות אלה עם אלה, נראה כי ישנן ראיות לכאורה בהיקף מספיק מהן עולה כי המתת המנוח התבצעה לאחר שוך הקטטה ושלא כחלק אינטגרלי ממנה, ולכך כי שלושת העוררים, בבחינת מבצעים בצוותא בחבורה, היו מעורבים בה. דרישת קיומן של ראיות לכאורה לגבי כל השלושה מתקיימת, איפוא. קמה עילת מעצר כנגד העוררים בגין מסוכנותם, ועלתה אף טענה כי קיים חשש של ממש לשיבוש מהלכי משפט על ידי ניסיון השפעה על עדים. הסכם הסולחה המתגבש, לטענת ב"כ העוררים, בין שני המחנות, גם בו אין כדי להסיר את הסכנה הנשקפת מהעוררים עצמם.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד פלאח זאיד ולוטפי דיאב לעוררים, עו"ד נסר אבו-טהה למשיבה. 15.1.02).
בש"פ 10378/01 - קונסטנטין שטיין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים, גניבה והונאה עקב התמכרות לסמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ב-7 אישומים של שוד, גניבה, הונאה בכרטיס חיוב, תקיפה בנסיבות מחמירות, סחר והחזקה בסם מסוכן ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ודחה את הבקשה להמיר את המעצר בחלופה לצורך השתלבות במוסד גמילה. הערר נדחה.
מדובר באדם צעיר כבן 30, אשר עקב התמכרות לסמים הסתבך בשורת עבירות חמורות מאד הקשורות, ברובן, לצרכיו בסיפוק הסם. ניסיון קודם שלו להיגמל לא עלה יפה, וממנו חזר לפעילות עבריינית שבגינה נעצר. הצורך בסם מוביל אותו לביצוע עבירות רכוש ואלימות קשות ללא מעצורים, ללא אבחנה בקרבן, ובלא הפעלת מנגנון שיפוט ערכי-מוסרי העשוי לכוון את צעדיו. בנסיבות אלה, חובה על רשויות אכיפת החוק להגן על הציבור מפני פגיעתו הקשה. אין שלב המעצר הזמן לפתיחת תהליך גמילה, אלא בנסיבות חריגות ביותר ובהן, מקום בו הנאשם החל בתהליך גמילה קודם למעצרו והתהליך הינו בר-סיכוי להצלחה שעשוי להיקטע בשל המעצר העומד בפתח. אין זה המצב בענייננו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד א. יוטקין לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 9.1.02).
רע"א 7042/01 - חלבי רואן ואח' נגד קופת חולים של ההסתדרות... ואח'
*ביטול החלטה שלא להתיר תיקון כתב תביעה בדיון בביהמ"ש המחוזי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המבקשים הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי בגין רשלנות רפואית שהובילה, לטענתם, להולדתה של רואן חלבי, קטינה שבמהלך ההתדינויות הלכה לעולמה. לטענת המבקשים, המשיבים לא ערכו לאמה של הילדה בדיקות כנדרש לפני הלידה. בין היתר, טענו המבקשים כי המשיבים לא ערכו לאם בדיקות אולטרא-סאונד מספקות שהיו עשויות לגלות את המחלה טרם הלידה וכי בבדיקות שנערכו, אם נערכו, לא היה די. לאחר שהוגשה מטעם ההגנה חוות דעת של פרופ' יגל, מומחה בתחום האולטרא-סאונד, הסתבר למבקשים כי ככל הנראה נערכו לאם שתי בדיקות אולטרא-סאונד עליהן לא ידעו. על כן, ביקשו להגיש חוות דעת נוספת של ד"ר וינר - מומחה בתחום האולטרא-סאונד, ולחילופין לתקן את כתב התביעה ולצרף את חוות הדעת כחלק ממנה. בנוסף, פנו המבקשים לביהמ"ש בבקשה להגשת מסמכים רפואיים כראייה. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את הבקשות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו.
בנסיבות העניין, היה מקום להיעתר לבקשת המבקשים לתקן את כתב תביעתם ולצרף את חוות הדעת של ד"ר וינר. חוות הדעת של ד"ר וינר עשוייה לסייע למבקשים לבסס את טענת הרשלנות כלפי המשיבות. אם לא תוגש ולא יתוקן כתב התביעה, תיסגר הדלת בפני המשיבים להוכיח את טענותיהם בדבר פגמים שנפלו בבדיקות האולטרא-סאונד. בהתחשב בשלב שבו נמצא הדיון, לא יגרם למשיבים עיוות דין באם יתוקן כתב התביעה ותצורף אליו חווה"ד. ההוצאות שתגרמנה למשיבים, אם תגרמנה, ניתנות לפיצוי, אם ימצא זאת ביהמ"ש לנכון, במסגרת ההוצאות שתיפסקנה בסוף הדיון. באשר לבקשה לצירוף המסמכים, המבקשים לא צירפו לבקשה את המסמכים אותם הם ביקשו להגיש כראייה ולא פירטו את טיבם ואת תוכנם די הצורך. בנסיבות אלה, חלק זה של הערעור נדחה.
(בפני: השופט אור. עו"ד עלי שקיב למבקשים, עוה"ד ח. דבאח וגב' רות ערן למשיבים. 15.1.02).