תקציר סביר כרך נ"ח חוברת 22

ע.א. 2186/00 - קופת חולים הכללית נגד רוזאנה קלאס

אחריות ברשלנות רפואית. מינוי מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש. *שיעור הפיצוי בנזק שנגרם עקב רשלנות רפואית(מחוזי חיפה - ת.א. 10118/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. המשיבה, ילידת שנת 1952, אושפזה בביה"ח העמק בעפולה, השייך למערערת, בהיותה בת 18 שנים לכריתה של התוספתן, וכחלוף זמן עברה ניתוח נוסף לתיקון החצוצרות, עקב עקרות ראשונית. על פי הנטען, מאז ובמשך 9 שנים, היא סבלה מכאבים כרוניים קשים באגן. בשנת 1990 אובחן ממצא פתולוגי בצוואר הרחם, אך הביופסיה שנלקחה לא הצביעה על ממצא ממאיר. במצב זה נקבע תור לניתוח כריתת הרחם, כאשר האינדיקציה לכך היו הכאבים הנמשכים באגן. בניתוח נכרת הרחם בשלמותו, אך לא נמצאה בו פתולוגיה כלשהי, ועל רקע זה טענה המשיבה שהבדיקות אשר נעשו לה, לא הצדיקו את כריתת הרחם, ולמסקנה זו היו מגיעים גם הרופאים לו ערכו את הבדיקות הנדרשות. המשיבה הוסיפה וטענה, כי הניתוח בוצע ללא קבלת הסכמתה כדין, ומבלי שהוסברו לה הסיכונים הכרוכים בכך. את טענותיה ביססה המשיבה על חוות דעתו של גינקולוג שסבר כי הואיל ולא נמצאה פתולוגיה ברחם היה מקום לערוך ברור נוסף ומקיף, וכן על חוות דעתו של פסיכיאטר שמצא, כי מאז הניתוח סבלה המשיבה ממצב דכאוני, שמקורו בידיעה כי נשללה ממנה האפשרות להרות וללדת ילדים, עקב ניתוח שלא היה בו צורך. בחוות דעת זו נאמר עוד, כי המשיבה ביצעה מספר ניסיונות אובדניים, וכתוצאה מכך הופנתה לקבל טיפול פסיכולוגי, שכלל גם נטילת תרופות אנטי-דכאוניות. המערערת, הגישה חוות דעתו של גינקולוג שלפיה כריתת הרחם היתה מוצדקת בנסיבות המקרה.
ב. על מנת להכריע במחלוקת בתחום הרפואי, מינה ביהמ"ש מומחה רפואי מטעמו, פרופ' שנקר. זה הביע את הדעה, כי הגישה הרפואית המקובלת היתה שיש להימנע מכריתת הרחם, בעיקר אצל נשים הסובלות מעקרות ראשונית ומשנית, וכל עוד אין פתולוגיה המחייבת ביצוע כריתה, יש לטפל בחולה באופן שמרני. המומחה הוסיף כי מקובל בספרות הרפואית, שניתוח כזה יבוצע באותם מקרים נדירים "כאשר כל הטיפולים השמרניים נכשלו והאשה עברה בירור נפשי ואף טיפול נפשי לפני הניתוח ומודעת היטב לתוצאות הניתוח... איבוד כושר הפוריות". בסכמו את חוות דעתו, קבע פרופ' שנקר, כי אין לומר על הרופאים כי סטו מדרך טיפול מקובלת בהחלטתם לכרות את הרחם, הואיל והכאבים בבטן התחתונה נמשכו על אף הטיפול בו זכתה המשיבה. ביהמ"ש המחוזי אימץ את חוות דעתו של פרופ' שנקר, ודחה גם את טענת המשיבה לפיה ניתנה הסכמתה לניתוח על רקע מידע לא נכון שנמסר לה באשר למצבה הרפואי. בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' שנקר, קבע ביהמ"ש כי המערערת הפרה את חובתה כלפי המשיבה בכך שלא נעשתה הכנה פסיכולוגית וכי על המערערת היה לצפות שהמשיבה תסבול מהפרעות נפשיות כתוצאה מכריתת הרחם, הואיל ומדובר באשה שבעת הניתוח היתה בגיל הפוריות. על יסוד כל אלה קיבל ביהמ"ש באופן חלקי את תביעת המשיבה ופסק לה פיצויים בסכום כולל של 180 אלף ש"ח. ערעור המערערת נדחה וערעור נגדי של המשיבה נתקבל בחלקו.
ג. באשר לערעור המערערת - אף שנמצא כי בעצם עריכתו של ניתוח הכריתה לא סטתה מנורמה רפואית מקובלת, יכול היה יעוץ פסיכיאטרי, לו ניתן, להציג בפני המשיבה את קשת הסכנות להן היא עתידה להיחשף במתן הסכמתה לביצוע הניתוח. במצב זה אפשר שהיתה נועצת בבעלי מקצוע נוספים בתחום הגינקולוגי ובתחום הפסיכיאטרי, ויתכן שהיתה מחליטה להימנע מהניתוח לנוכח התוצאה הקשה הכרוכה בו - איבוד
כושר הפוריות מחד, וההשלכות על מצבה הנפשי, מאידך. העובדה שתחום מומחיותו של פרופ' שנקר הוא בגינקולוגיה, אין בה כדי לדחות את השקפתו ביחס לטיפול הנפשי אליו היה צריך להפנות את המשיבה.
ד. ב"כ המערערת טען עוד, כי שאלת ההכנה הפסיכולוגית לא היתה אחת משאלות המחלוקת בין בעלי הדין, ועל כן לא נדרשו המומחים מטעם המערערת להשיב עליה. טענה זו בדין נדחתה. בחוות דעת רפואית אשר צורפה לתביעתה של המשיבה, כי יש התייחסות מפורשת לצורך בבחינת ההשלכות הפסיכולוגיות של הניתוח על החולה. יתר על כן, המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש מצווה לבחון את עובדות המקרה, ולתת את דעתו על כל ההיבטים וההשלכות של עובדות אלו בתחום המקצועי, ולעניין זה אינו כבול לעמדות שנקטו המומחים מטעמם של בעלי הדין או לשאלות בהן בחרו לעסוק. אין לקבל גם את טענתה האחרת של המערערת, לפיה פסק דינו של בימ"ש קמא מהווה הלכה מרחיקת לכת, שלפיה יש להקדים ולהפנות חולה לייעוץ פסיכיאטרי בכל מקרה בו עתידה להתבצע כריתת רחם. מסקנתו של ביהמ"ש יוחדה לנסיבותיו של המקרה הנוכחי, לאמור, כשחוברים יחד מספר נתונים, שהתקיימו בעניינה של המשיבה: כאבים כרוניים שלא חלפו בטיפול שמרני, מחד, והיות החולה אשה צעירה בגיל הפוריות, שכריתת הרחם עתידה למנוע ממנה מלהרות וללדת ילדים, מאידך, יש להקדים הכנה וייעוץ פסיכיאטרי לכריתה, ומקום שהדבר נדרש, גם טיפול בתחום הנפשי.
ה. באשר לשיעורו של הפיצוי - ביהמ"ש קמא פסק למשיבה בגין הפסד כושר עבודה והשתכרות, סכום של 120,000 ש"ח, ואין מקום לשנותו. מאידך, הפיצוי שנפסק בגין נזק לא-ממוני (60,000 ש"ח), אינו נותן מענה הולם לנזקיה של המשיבה בתחום זה, ועל כן יועמד על סך של 150,000 ש"ח בערכים של יום מתן פסה"ד בבימ"ש קמא. (בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד חסן דבאח למערערת, עו"ד מירון קין למשיבה. 28.1.02).

רע"א 3765/01 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד אלכסנדר קפלן ואח'

*שיקול הדעת של ביהמ"ש לעיכוב הליך שעניינו אישור תביעה ייצוגית, כאשר מתקיים הליך אחר שבו מתעוררות שאלות דומות, עילות דומות ועניינים שתשתיתם זהה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לאישור תביעה כייצוגית. התביעה הוגשה נגד חברת ביטוח הפניקס (להלן: הפניקס) ונגד בנק דיסקונט (להלן: הבנק) בגין חיובם בתשלום מופרז תמורת ביטוח אותו רכשו מאת הפניקס באמצעות הבנק להבטחת הלוואות למימון רכישת דירה. הפניקס והבנק ביקשו לעכב את ההליכים נגדם מחמת "הליך תלוי ועומד", שכן, אותן עילות תביעה נדונות בתביעה קודמת, בה הוגשה בקשה לאישורה כתובענה ייצוגית (להלן: תביעת כרמון), ועל החלטה שניתנה בו תלויות ועומדות בביהמ"ש העליון מספר בקשות רשות ערעור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת הבנק לעיכוב ההליכים לאחר שמצא זהות בין העילות בתביעת כרמון לבין העילות בתביעה שבפניו. מאידך דחה ביהמ"ש בקשה לעיכוב ההליכים נגד הפניקס משום שהפניקס אינה צד בתביעת כרמון. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סמכותו של ביהמ"ש לעכב הליך כאשר מתקיים הליך אחר המעורר שאלות דומות הינה סמכות שבשיקול דעת והיא הופעלה לא אחת תוך שקילת יעילות הדיון, יעילות המערכת השיפוטית, חסכון במשאבי זמן והוצאות, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה, מאזן הנוחות וכיו"ב. אם נכונים הדברים לגבי הליכים רגילים, קל וחומר כך לגבי הליכי תובענות ייצוגיות לרבות בקשות לאישורן, באשר לא ראוי משום בחינה לאפשר ניהול מספר הליכים כאלה בו זמנית בשאלות דומות, בעילות דומות ובעניינים דומים שתשתיתם זהה. הדברים נכונים לא רק כאשר מדובר בין אותם צדדים בשני ההליכים, אלא גם כאשר הצדדים אינם אותם צדדים אלא שהעניינים
דומים, העילות זהות והאינטרס זהה. בענייננו, המשיבים, התובעים בתביעה זו, נמנים על הקבוצה שבשמה מתבקשת רשות להגשת תובענה ייצוגית בתביעת כרמון. הם קשורים בקשר הדוק לעיסקה שבתשתיתן של שתי התביעות. כל הטענות משותפות כלפי הפניקס וכלפי הבנק. אין לאפשר התדיינות כפולה בשתי תובענות ייצוגיות בו-זמנית בהקשר לאותה תשתית עובדתית, לאותן שאלות משפטיות, לאותן עילות תביעה ולסעדים דומים.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד י. חורש וח. דורון למבקשת, עו"ד י. הרשקוביץ למשיבים. 28.1.02).

דנ"א 5504/01 - פקיד שומה פתח תקווה נגד שדות חברה להובלה (1982) בע"מ ואח'

*ניתן לקיים דיון נוסף גם בפס"ד שניתן בהרכב של חמישה שופטים אך זאת רק לעיתים נדירות ובנסיבות יוצאות דופן(העתירה נדחתה).

א. ביהמ"ש העליון, שישב בהרכב של 5 שופטים, פסק ברוב דעות של 3 לעומת 2 כי מכירת מלוא זכויותיו של שותף בשותפות תיחשב, לעניין דיני המס, כמכירת נכס הוני יחיד, ולא כמכירת חלקו היחסי של השותף בכל אחד ואחד מנכסי השותפות בנפרד. על פס"ד זה ביקש העותר לקיים דיון נוסף. העתירה נדחתה.
ב. ניתן להסכים, כי בפסה"ד נשוא העתירה נפסקה הלכה תקדימית, ונראה כי אף שופטי הרוב היו ערים לקשיים שהיא מעוררת. כפי שנפסק בעבר ניתן לקיים דיון נוסף גם בפס"ד שניתן בהרכב של יותר מ-3 שופטים. אילו היתה ההלכה נפסקת בהרכב שלושה, קרוב להניח כי היה מקום להעמידה לדיון נוסף. אלא שההלכה נפסקה בהרכב חמישה. על כן השאלה איננה אם מדובר בהלכה חדשה המקימה, לכאורה, עילה לקיומו של דיון נוסף, אלא אם ההלכה נופלת לגדר אותם מקרים "חריגים שבחריגים", המצדיקים דיון נוסף בפס"ד שניתן ע"י הרכב מורחב.
ג. את טענתו כי מדובר במקרה "חריג שבחריגים" מבסס העותר על אמירות שנכללו בדעת המיעוט, דהיינו, כי בהלכת הרוב יש משום "מהפכה בתחום דיני המס של שותפויות, מהפכה אשר פקודת מס הכנסה אינה ערוכה להתמודד עמה", וכן כי "אין זה ראוי, ששינוי בהיקף כזה, יהיה פרי פסיקה, שכן קיים חשש ממשי ... כי הוא יותיר אחריו שאלות וקושיות רבות יותר מאלו אותן הוא מבקש לפתור". כן מציין העותר, כי להלכה שנפסקה יש השלכה ישירה על כל השותפויות בישראל, לא רק ביחס לעיסקאות עתידיות אלא גם ביחס לעיסקאות העבר, הן לצורך חיוב במס והן לצורך החזר מס. העותר חושש, כי המתנה להסדר חקיקתי, שמטרתו ליישב את הבעיות שיצרה ההלכה החדשה, עלולה להיות ממושכת. לכן יש להתחשב בקשיים שיתעוררו בתקופת הביניים, הכוללת גם שנות מס "פתוחות", בהן ניתן אף לתקן דו"חות שהוגשו. בתגובתם לעתירה מציינים המשיבים כי פסה"ד הנדון, אשר ניתן ביום 20.5.01, אישר את פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, אשר ניתן כ-9 שנים קודם לכן ושבהיעדר פסיקה ישירה קודמת של ביהמ"ש העליון בסוגיה, היה על המדינה לנהוג על-פיו כבר מעת שניתן.
ד. העותר אינו מציע הסבר לכך שנציבות מס ההכנסה לא נקטה יוזמת חקיקה כלשהי לתיקון המצב המשפטי אשר נוצר מעת שניתן פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, בשנת 1992. הימנעותה של הנציבות מנקיטת יוזמה כאמור, פועלת בשני מישורים: היא מעידה, כעניין ראייתי גרידא, כי ההלכה הנתקפת בעתירה אינה כה קשה כפי שמנסה העותר לצייר; ובמקביל היא גורעת מיכולתו של העותר לטעון, כי על בימ"ש זה,
בהרכב מורחב-דמורחב, לשוב ולעסוק בסוגיה. ההלכה לעניין קיום דיון נוסף בפס"ד שניתן בהרכב מורחב, טוב לה שלא תופעל, ולמצער, אין להפעילה אלא לעיתים נדירות ובנסיבות יוצאות דופן.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד גב' לאה מרגלית וי. ליבליין לעותר, עו"ד ג. עמיר למשיבים. 21.1.02).

רע"פ 3445/01 - מישל אלמליח נגד מדינת ישראל

*הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית עומדת גם ל"עד" ולא רק לחשוד(מחוזי חיפה - ע.פ. 957/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המערער, שהתמודד בבחירות לתפקיד יו"ר ההסתדרות החדשה במרחב חיפה, הגיש במהלך מערכת הבחירות תלונה למשטרה נגד יריבו בבחירות, ברוך זלץ, בחשד ללקיחת שוחד מהנהלת מפעל חיפה כימיקלים (להלן: המפעל). המערער מסר למשטרה מסמך הנחזה להיות עותק ממזכר פנימי, שאותו כתב לכאורה סמנכ"ל המפעל כשנה קודם לכן, אל מנכ"ל המפעל, שממנו עולה כי זלץ קיבל מהמפעל שוחד. המערער כתב למשטרה כי נפגש עם קבוצת עובדים לשעבר מן המפעל, שהודיעו לו כי המזכר המקורי (להלן: המסמך) נמצא בידיהם וכי הם מוכנים להציגו בפני המשטרה בתנאי שיקבלו חסינות מפני עבירות שביצעו כדי להשיגו. המשטרה חשדה כי המסמך מזוייף. המערער נחקר במשטרה (להלן: החקירה הראשונה), והוסבר לו כי אין הוא חייב למסור את גירסתו וכי דבריו יירשמו והם עלולים לשמש כראייה נגדו. משנשאל המערער לזהות האנשים שמסרו לידיו את המסמך, סירב למסור את פרטיהם, אלא אם תובטח חסינות לאותם אנשים. לאחר שבדיקת המסמך העלתה כי הוא אכן מזוייף, נחקר המערער פעם נוספת (להלן: החקירה השנייה), אלא שהפעם לא הוזהר בתחילת החקירה. המערער חזר בחקירה זו על סירובו למסור את שמות המעורבים, אלא אם יקבלו חסינות. או אז הוזהר המערער ע"י חוקרו כי הוא חשוד בשיבוש מהלכי משפט ובמסירת ידיעות כוזבות כשותף למהלך להכפשת שמו של זלץ, וכי אין הוא חייב למסור גירסה. המערער הכחיש כי היה שותף לעבירות אלו.
ב. המערער הואשם בבימ"ש השלום בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, וכן בעבירה של הפרת חובה חקוקה בהתייחס לחובה הקבועה בסעיף 2(2) לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות) שלפיה "אדם... יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה... קצין משטרה... חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת האשמה פלילית". בכתב-האישום נטען, כי המערער סירב לציין את זהות האנשים שמסרו לידיו את המסמך, ובכך מנע את חשיפתם, וכמו כן לא השיב נכונה על השאלות שנשאל. בימ"ש השלום זיכה את המערער מן האישום בעבירה של הפרת חובה חקוקה לאחר שקבע כי המדינה לא הוכיחה כי חוקרו של המערער היה מוסמך על-פי פקודת העדות לדרוש מן המערער כי ימסור את שמות האנשים שהעבירו לידיו את המסמך. מאידך, הרשיע את המערער בעבירה של שיבוש מהלכי משפט משום שהמערער הסתיר מידע שהיה ברשותו ושידע כי הוא דרוש לחקירת המשטרה בפרשת זיוף המסמך. בימ"ש השלום הוסיף, כי יש לראות את המערער כמי שהיה מודע לכך שפעולותיו עלולות לשבש את חקירת המשטרה. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי על זיכויו של המערער מן העבירה של הפרת חובה חקוקה, ואילו המערער ערער על הרשעתו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. ביהמ"ש המחוזי דחה את שני הערעורים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. מימוש הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית במהלך חקירת המשטרה אינו מותנה בקביעת מעמדו הפורמאלי של הנחקר, כעד או כחשוד. המבחן הוא מהותי ומתמקד בשאלה, האם בתשובות שהנחקר נדרש לתת יש כדי להעמידו בסיכון ממשי שיואשם בפלילים, שאז אין הוא חייב להשיב לשאלות חוקריו. כאשר משתנה מעמדו של הנחקר והוא הופך
מעד לחשוד בביצוע עבירה, קמה לו זכות רחבה עוד יותר - לשתוק בחקירתו מבלי לומר דבר, אף ביחס לשאלות שאילו היה עד היה מחוייב על-פי החוק להשיב עליהן. המשטרה מנועה מלהתכחש למצג שהעמידה בפני נחקר בדבר זכויותיו, אם הנחקר הסתמך על מצג זה ושינה את מצבו לרעה. על-כן, אף כאשר הנחקר לא הוזהר פורמאלית כי הוא נחשד בביצוע עבירה, ברי כי הוא רשאי לממש את זכות השתיקה אם המשטרה העמידה בפניו מצג שלפיו היא חושדת בו כי ביצע עבירה. בוודאי שמצג זה של המשטרה שולל את הפליליות הטמונה בסירובו של הנחקר להשיב לשאלותיה בנסיבות אלו, אף אם יתברר בדיעבד כי הנחקר היה במעמד של עד.
ד. במקרה שבפנינו, המערער היה בגדר חשוד כל העת. המשטרה נהגה במערער מלכתחילה כבחשוד, ופעלה לתפיסת המסמך החשוד כמזוייף. כאשר הוזמן המערער לחקירה הראשונה, הוא הוזהר כי אין הוא חייב למסור גירסה, וכי אם ימסור גירסה, הדברים שיאמר יירשמו ועשויים לשמש כראייה נגדו. נסיבות אלו מלמדות, והוא העיקר, כי למערער ניתן להבין כי הוא חשוד בביצוע עבירה, מה גם שלמערער לא הודע בשלב כלשהו כי המשטרה הפסיקה לחשוד בו. המסקנה היא איפוא, כי במהלך חקירותיו במשטרה עמדה למערער זכות השתיקה. למסקנה זו הסכימה אף המדינה, שהודיעה כי בנסיבות אלו יש לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 22.1.02).

ע.א. 15/02 - אשר קוזטשי נגד א.ש. פסיפס בע"מ

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהחלטות שונות של השופט ואין בהן חשש למשוא פנים(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המשיבה הגישה נגד המערער תביעה לתשלום פיצויים עקב הפרת הסכם לביצוע עבודות באתר בנייה. ביהמ"ש קבע את התיק לישיבת קדם משפט והורה על גילוי מסמכים, ועל התייצבות אישית של בעלי הדין לישיבת קדם המשפט. המערער לא התייצב ומועד הדיון נדחה תוך חיוב המערער בהוצאות לטובת המשיבה ולטובת אוצר המדינה. בישיבת קדם המשפט השנייה הורה ביהמ"ש למערער לעלות לדוכן העדים. לטענת המערער, חקר אותו השופט חקירה עויינת, ובתום החקירה הביע השופט דעתו כי הגנתו של המערער קלושה והודיע כי הוא עומד ליתן פס"ד כנגד המערער. לטענת המערער, לאחר שהועלתה בקשת הפסילה, הורה ביהמ"ש על מחיקת הדברים הנ"ל מפרוטוקול הדיון. ב"כ המערער ביקש כי ביהמ"ש יפסול עצמו וביהמ"ש דחה את הבקשה, בקבעו כי זו מבוססת על תחושה סובייקטיבית של ב"כ המערער. ביהמ"ש ציין כי נהג בתיק זה, כפי שהוא נוהג ביתר התיקים האזרחיים הבאים בפניו, בהם הוא מברר עם הצדדים שאלות הטעונות בירור ולאחר מכן מנסה להביא את הצדדים לידי הסכמה ומביע את דעתו כפי שהיא לאותו שלב של הדיון, וזאת במסגרת סמכויותיו בקדם משפט. הערעור נדחה.
ב. המערער מעלה שורה של טענות הנוגעות להחלטות שונות שניתנו ע"י ביהמ"ש ולהתבטאויות שונות שנאמרו על ידו, אך אין באלה כדי לבסס קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. כך, הטענה בדבר חקירתו של המערער בניגוד לסדרי הדין ותוך היפוך נטלי הראייה, עניינה אופן ניהול ההליך ע"י ביהמ"ש, ואין היא יוצרת כשלעצמה עילת פסלות. הצגת השאלות למערער נעשתה במסגרת נסיונותיו של ביהמ"ש לברר את השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין ואת עמדות בעלי הדין במגמה לייעל את הדיון. אין יסוד בפרוטוקול לטענה כי מדובר היה בחקירה עויינת וצולבת. יצויין, כי הטענה כי ביהמ"ש אמר כי יש בכוונתו ליתן פס"ד נגד המערער בשלב זה הוכחשה ע"י השופט
בהחלטתו בבקשת הפסילה. הלכה היא שאם ביהמ"ש אינו מקבל את גירסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך ביהמ"ש והמערער לא עמד בנטל זה. כך גם לא הוכחה טענת המערער כי ביהמ"ש עיוות את פרוטוקול הדיון. מכל מקום, אם סבור המערער כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את מכלול האירועים והאמירות בדיון, רשאי הוא להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול. באשר לדבריו של השופט בדבר סיכויי ההגנה של המערער והצעתו לצדדים לבוא בדברים על מנת לסיים את התיק בפשרה, הרי שדברים אלה - ככל שנאמרו - אינם אלא דברים לכאורה במסגרת נסיונותיו של ביהמ"ש להביא את הצדדים לידי פשרה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב טל למערער. 24.1.02).

ע.פ. 9571/01 - פלוני נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על סירוב פסילה כאשר השופט דן בסכסוך משפחתי של המערער בביהמ"ש לענייני משפחה ונחשף לתסקירים הפוגעים במהימנות המערער(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

א. המערער הואשם בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים נגד אשתו (להלן - המתלוננת). עד ליום 22.3.2001 סיים בימ"ש השלום לשמוע את פרשת התביעה ואת פרשת ההגנה. ישיבה לסיכומים נקבעה ליום 20.9.2001. בין לבין, ביום 26.3.2001, הגישה המתלוננת בקשה לצו הגנה בביהמ"ש לענייני משפחה בבאר שבע. הבקשה נדונה בפני השופטת הדנה גם בתיק הפלילי. במסגרת ההליך בביהמ"ש לענייני משפחה הוגשו לעיונה של השופטת תסקירים מטעם אגף הרווחה בעיריית באר שבע, המציגים את המערער באור שלילי. כך פקידת הסעד מאגף הרווחה בעיריית באר שבע כותבת בתסקיר כי "...ככל שהתקדמנו במהלך החקירה... היה בלתי נמנע מלהתייחס לרמת האמינות הנמוכה שעורר [פלוני - המערער] אצל כותבי התסקיר...". הוא הדין בתסקיר שלילי מטעם הוועדה להערכת מסוכנות (בה חבר גם סגן הפסיכיאטר המחוזי בבאר שבע). לאור החומר האמור קבעה השופטת כי יש ליתן צו הגנה נגד המערער. עם חידוש הדיון בבימ"ש השלום בהליך הפלילי ביקש המערער כי השופטת תפסול עצמה, באשר במסגרת ההליך בביהמ"ש לענייני משפחה נחשפה לחומר לא קביל בהליך הפלילי, המשליך לרעה על מהימנותו. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נתקבל.
ב. אכן, ככלל, אין די בעצם החשיפה למידע לא קביל אודות הנאשם כדי להוליך לפסלות ביהמ"ש. כלל זה נובע מהעובדה כי ביהמ"ש שלנו הוא בימ"ש בו מכהן איש מקצוע ולא חבר מושבעים. קביעה גורפת, כי בכל מקרה של חשיפה לחומר לא קביל יהיה כדי לפסול את ביהמ"ש, יהיה בה כדי לפגוע פגיעה של ממש בהליכי המשפט. יחד עם זאת, אין זה בבחינת כלל בל יעבור. כפי שנפסק "יש גבול למידת ההישענות על מקצועיותו של השופט. לעתים המידע המתקבל הוא כה מקיף ויסודי עד שקיים החשש שגם שופט מקצועי לא יוכל להדחיקו; וגם אם שופט פלוני יוכל למידע זה, אין זה ראוי, מבחינתה של שיטת המשפט הישראלית, להעמידו במבחן זה, שכן לא נראה שנעשה צדק."
ג. במקרה דנא, נראה כי אכן לפנינו מידע יסודי שיש בו כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. ראשית, המידע שאליו נחשף ביהמ"ש הוא מידע של אנשי מקצוע ואינו בגדר השערות סתם או אמירות בעלמא מפי הדיוט; שנית, מדובר במידע הנוגע למהימנות המערער, ממצא שיש לו חשיבות רבה בהליך הפלילי המתנהל כנגדו, שיוכרע, בבסיסו, בעיקר על בסיס ממצאי מהימנות; שלישית, אין מדובר במקרה בו אגב אורחה נחשף ביהמ"ש לראיות הלא קבילות בהליך הפלילי. מדובר במידע שביהמ"ש עשה בו שימוש
ונדרש אליו לצורך קבלת החלטות בהליך השיפוטי המקביל שניהל. בכך עולה החשש להשפעה העלולה להיות למידע זה על ביהמ"ש.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' שרית חביב למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 27.1.02).

בש"פ 62/02 - מדינת ישראל נגד שלמה (שלי) נרקיס (נרגיסיאן)

*גילוי מסמכים שונים בפני הסניגור כ"חומר חקירה"(הערר נתקבל).

א. נגד המשיב הוגש כתב אישום שבו מיוחסת לו שורה של עבירות מס, זיוף, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. החומר שבידי התביעה רב ביותר. ביהמ"ש קמא חילקו, במסגרת בקשת המשיב לגילוי החומר, לשתי קבוצות עיקריות והן "חומר חקירה חסר שקיומו משוער" ו"חומר חקירה מצוי שגילויו מסורב", הערר, מתייחס לארבעה מסמכים, שאת גילויים ציווה ביהמ"ש קמא מתוך תת-הקבוצה של "חומר שאינו רלוונטי". השופט המחוזי עבר על כמות עצומה של חומר וחובת הגילוי נוגעת למספר מצומצם למדי של מסמכים. כפי שהתברר, לא נדונו ארבעת המסמכים הנדונים כאן באופן מיוחד בפני ביהמ"ש המחוזי. המדינה השיבה לבקשה המקורית של המשיב תשובה כוללת. כעת, בערר, טוענת המדינה כי ארבעת המסמכים, שעל גילויים ציווה ביהמ"ש המחוזי, אינם בבחינת "חומר חקירה" במובן סעיף 74 לחוסד"פ. הערר נתקבל.
ב. אין בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי הנמקה מיוחדת לגבי המסמכים הנדונים מלבד הקביעה הכללית כי הם מהווים על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה "חומר חקירה". באופן עקרוני, ניתן היה להחזיר את הדיון בטענות המדינה לביהמ"ש קמא, כדי שינמק את הכרעתו על רקע הטענות הספציפיות של המדינה. אך בנסיבות העניין, הוחלט לבחון את ארבעת המסמכים בערר. הכל מסכימים כי המבחן המקיף הוא הרלוונטיות, מושג לו יש לתת פירוש מרחיב כדי לתת לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה. כן מוסכם על הכל כי ההגדרה או התיוג המשטרתי אינו מכריע את טיב החומר. אין גם חולקים כי תרשומות פנימיות, דוחו"ת סיכום פנימיים וניירות עבודה פנימיים, אינם בבחינת "חומר חקירה". בדומה, דו"חות סיכומי חקירה שנעשו על-יד מס הכנסה ומשטרת ישראל וכן זכרונות דברים ורישומים שנרשמו ע"י הרשויות אינם מהווים חומר חקירה כמשמעותו בסעיף 74 לחוק. טענת המדינה אינה נוגעת להיבט העקרוני, אלא להחלתם של העקרונות המגובשים על המסמכים הפרטניים. בעניין זה הדין עם המדינה. אין המסמכים מהווים חומר חקירה כמשמעותו בחוק.

(בפני: השופט אנגלרד. עוה"ד יהושע למברגר וגב' מינה זמיר לעוררת, עו"ד משה שרמן למשיב. 31.1.02).

ע.פ. 268/99 - יואב יצחק ואח' נגד מדינת ישראל ושמעון שבס

*צו איסור פרסום פרטים בתיק פלילי מחשש של פגיעה ביחסי החוץ של המדינה(הערעור נדחה).

א. בביהמ"ש המחוזי בירושלים מתנהל משפטו הפלילי של המשיב 2 (להלן: שבס). ביהמ"ש נתן צו איסור פרסום ובקשת המערערים לבטל את הצו נדחה. שלש טענות מרכזיות בפי המערערים: האחת, כי ההליך שבו נקטה המדינה על מנת להשיג את צו איסור הפרסום אינו הליך ראוי בנסיבות הענין משום שמן הראוי היה להביא ענין זה לשיקול דעתו של הצנזור ולא היה זה מן ראוי להיזקק להגשת כתב אישום לפני הליך השימוע המיועד, כשתכלית ההגשה המוקדמת היא השגת הצו; השניה, הטעם העומד בבסיס איסור הפרסום, הינו מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה ולא הונחה תשתית ראייתית
מספיקה לקיומו של סיכון פגיעה כזה; והשלישית, זכות הציבור לדעת את המידע שפרסומו נמנע בשל איסור הפרסום, עדיפה על הנזק הצפוי ליחסי החוץ של המדינה. הערעור נדחה.
ב. לביהמ"ש נתונה סמכות להורות על איסור פרסום מן הטעם הקבוע בסעיף 68(ב)(2) לחוק ביהמ"ש, והתביעה היתה רשאית להגיש כתב אישום ויחד עמו בקשה למתן צו איסור פרסום, שיכלול גם את תוכנו של כתב האישום. פרוטוקול הדיון בבקשה בביהמ"ש המחוזי מלמד, כי ביהמ"ש, היה רשאי לקבוע שיש תשתית ראייתית מספקת לקיומו של סיכון הפגיעה. בנסיבות הענין, אין לומר שזכות הציבור לדעת גוברת על הסיכון הממשי של פגיעה ביחסי החוץ של המדינה, העומד בבסיס מתן הצו, וביהמ"ש היה רשאי "להתעלם" מעובדת הפרסום של פרטים שונים, בהתחשב בכך שלענין הסיכון האמור, אין דין פרסום פרטים בכתבה עתונאית, כדין פרסום פרטים המצויינים בכתב אישום. אכן, לזכות הציבור לדעת יש במקרה דנא משקל מיוחד במינו, בהתחשב בקיומה של מערכת הבחירות. ברם, משקל מיוחד זה איבד מכוחו בהתחשב בכך שעובדת הגשתו של כתב אישום חמור שיש לו השלכה שלילית על אישיותו של הנאשם שזהותו ידועה - כבר זכתה לפרסום נרחב.

(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. יואב יצחק למערערים, עוה"ד צבי קלנג ודב ויסגלס למשיבים. 9.3.99).

ע.א. 9061/99 - שמעון קבלו ואח' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ

דחיית טענה שפוליסות ביטוח מולאו בניגוד להוראות המבוטח. דחיית טענה של הודאת בעל דין(מחוזי ת"א - ת.א. 1561/90 - הערעור נדחה).

א. המערער היה מנהל ובעל שליטה של חברה, המערערת השניה, (להלן - המערערת). למערער היו שלוש פוליסות ביטוח אצל המשיבה. בגין פוליסות אלו נחתמו שלוש הצעות. כשנחתמו שתי ההצעות הראשונות המערער היה עצמאי. בעת חתימת ההצעה השלישית כבר הוקמה החברה, המערערת השניה, והפוליסה היא על שמה. טענתו של המערער בתביעה נשוא ערעור זה היא כי בשלוש ההזדמנויות בהן נעשו הצעות הביטוח הוא ביקש מסוכן הביטוח, דוד דואב, הרחבה בגין נכות מעבודה. ואולם, משנפגע בשתי תאונות עבודה, הסתבר לו כי כל שלוש הפוליסות לא כללו את ההרחבה המבוקשת. המערער תבע בתביעתו, רק את "כלל", ולא את סוכן הביטוח. המערער טען כי בכל המקרים מולאו בהצעות הביטוח רק שמו ופרטיו, תוך התחייבות של דואב כי כל הפרטים המוסכמים ימולאו לאחר מכן. בשתי ההצעות הראשונות ישנה בטופס ההצעה משבצת ובה שאלה האם מבוקש חיסוי לנכות בתאונה. ישנן שתי אפשרויות לתשובה: האחת - סימון Xבמשבצת בצידה כתוב "לא", השניה - סימון Xבמשבצת בה רשום "כן". בשתי ההצעות הראשונות, מסומן Xליד המילה "לא".
ב. לענין שתי הפוליסות הראשונות, קיבל השופט את דבריו של האחראי על הסוכנים מטעם "כלל", כי הוא שאל במפורש את המערער, אם מבוקש חיסוי לנכות מתאונה והמערער השיב בשלילה, וחתם על ההצעה. גם הסוכן, דואב, אישר בעדותו כי בשתי הצעות אלה לא חסר דבר. נוכח קביעת הממצאים האמורים שבעובדה אין יסוד להתערב בהחלטה בדבר שתי הפוליסות הראשונות. באשר להצעה השלישית - ההצעה נעשתה, על גבי טופס בלתי נכון, שלא כלל את שתי האופציות האמורות עליהן יש להשיב ב"לא" או ב"כן". דואב טען כי להצעה צורף על ידו פתק אשר כלל בקשה לשתי הרחבות - ביטוח נכות וגם ביטוח מפני אובדן כושר עבודה. ביהמ"ש קבע כעובדה כי דואב לא העלה בפני האחראי במשיבה את ענין ביטוח הנכות. מאידך לא קבע ממצא בשאלת מה הבטיח, אם הבטיח דואב למערער. ביהמ"ש קבע, על סמך הצעת הפוליסה החתומה ע"י המערער,
כי המערער מינה את דואב כשלוחו כאמור בסעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח ועל כן אין במעשיו או במחדליו של דואב כדי לחייב את "כלל". הערעור נדחה.
ג. המערער טוען כי בטופס ההצעה עליו הוא חתום מופיעה "דרישתו" למנות את הסוכן כשלוחו ב"אותיות קטנות", וכי זהו תנאי מקפח בחוזה אחיד. אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה אם לפי טופס הצעת הביטוח עליו חתום המערער יש לראות את דואב כשלוחו. גם אם דואב היה שלוחה של "כלל" יש לדחות את הערעור גם בענין הפוליסה השלישית. על פי מאזן ההסתברות, על יסוד הראיות שהובאו, יותר סביר כי דואב לא הבטיח למערער גם לגבי הפוליסה השלישית כי תוצא פוליסה ובה ההרחבה הנטענת. כאמור נקבע לגבי שתי הפוליסות הראשונות כי המערער השיב בשלילה על השאלה אם הוא מעונין בביטוח נכות, וקביעה ברורה זו אוצלת גם על ההצעה השלישית. אין זה מתקבל כי סוכן הביטוח הבטיח למערער, כפי שטען זה האחרון, לדאוג לכיסוי לנכות בתאונת עבודה ושלוש פעמים לא עמד בדיבורו.
ד. המערער טוען ל"הודאת בעל דין" של "כלל". הוא מסתמך על הליכים בתביעה של ניסים קבלו, אחיו של המערער. בכתב ההגנה שהגישה "כלל" בתביעה האמורה נאמר: "פרט לשמעון קבלו... לא ביקשה התובעת... לכלול במסגרת הפוליסות שהוציאה הרחבות המכסות אובדן כושר עבודה או ביטוח נכות". עוד מסתמך המערער על דברים שאמר ב"כ המשיבה בעדות בתביעתו של ניסים, כי עשה לשמעון קבלו (המערער) ביטוח תגמולים לעצמאים כולל אובדן כושר עבודה ונכות. אין מדובר בהודאה פורמלית אלא בהודאת חוץ. הודאת בעל דין מחוץ לכותלי ביהמ"ש איננה נתפסת כהודאה פורמלית אלא היא ראייה בין שאר הראיות, וכאן הוסברה האמירה האמורה בטעותו של העד. הנטל מוטל על המערער להוכיח כי הובטחה לו ע"י דואב הרחבה של ביטוח נכות והוא לא הוכיח טענה זו על פי מאזן ההסתברות.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אלישע כהן ואח' למערערים, עו"ד שמואל אהרונסון ואח' למשיבה. 22.1.02).

ע.א. 1042/00 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד אליהו שושי

*תאונת דרכים" תוך ישיבה במכונית חונה כתאונה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים וההבחנה בין תאונה שאירעה לפני תיקון החוק ובין תאונה שאירעה אחריו(מחוזי חיפה - ת.א. 463/90 - הערעור נדחה).

א. המשיב ישב ברכבו, כשהמנוע דומם, בכניסה לבית העלמין בחיפה - מקום בו הוא משמש כקברן וכמנהל עבודה. הוא עסק, בתוך הרכב, בעריכת חשבונות, כשלפתע הגיח מאחור רכב אחר, פגע ברכבו, וגרם לפציעתו. את נזקיו תבע מן המערערת - חברת הביטוח אשר ביטחה את השימוש ברכבו. המערערת טענה, כי רכבו של המשיב לא היה אלא "זירה" להתרחשותה של התאונה ועל כן אין פציעתו באה בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש דחה את הטענה וקבע כי מדובר בחניית הרכב ליד מקום עבודתו של המשיב, וכי "ישיבה קצרה ברכב ועריכת חשבונות לפני העבודה, או תוך כדי העבודה היא אינצדנטלית לנסיעה". ביהמ"ש קבע כי מדובר בתאונת דרכים, הן לפי הדין אז והן על-פי הדין היום לאחר התיקון בחוק, וזאת משום שמדובר בשימוש ברכב. אשר לגובה הנזק - הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש ליתן פס"ד על דרך פשרה לפי הוראת סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, בסכום שלא יעלה על 386,000 ש"ח וביהמ"ש פסק למשיב פיצוי בסכום של 300,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. הערעור מתייחס לשאלת החבות ולחילופין משיגה המערערת על החלטת ביהמ"ש בנושא גובה הפיצוי, וכן מלינה היא על החלטות ביניים של ביהמ"ש המחוזי, בהן מינה ביהמ"ש מומחים רפואיים. דין טענותיה החילופיות של המערערת, בעניין גובה הפיצוי (שנפסק, על דרך הפשרה, ואינו חורג מן הסכום המירבי שקבעו הצדדים), ובעניין
מינוי המומחים - להידחות. השאלה היחידה הצריכה עיון, בנסיבות העניין, היא שאלת החבות.
ג. התאונה אירעה לפני חקיקתו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים ועל כן, חל בענייננו החוק כפי שנתפרש אז בפסיקת בתי המשפט. אין נפקא מינה, כך על-פי הפסיקה, היכן חנה הרכב, והאם חנה במקום אסור או מותר, ובכל מקרה אם נפגע בחנייה מדובר בתאונת דרכים. אם כי אובחן בפסיקה בין אחסנת רכב לטווח ארוך לבין החניית רכב ארעית. בענייננו מדובר בחנייה זמנית, קצרת טווח. כך שחניית הרכב, בנסיבות בהן חנה המשיב, היתה, נכון לאותה עת, בבחינת "שימוש ברכב מנועי". השאלה שנותרה הינה אם נתקיימה הזיקה הסיבתית, המגולמת בתיבה "עקב" שבהגדרת "תאונת דרכים". נתגלעה מחלוקת באשר להתקיימות הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש לבין קרות הנזק. על-פי ההלכה ששררה אז, כל נזק הנופל למסגרת סיכון שהשימוש העיקרי ברכב, או שימושי הלוואי בו, יוצרים, הוא נזק הנגרם עקב אותו שימוש, ויש לראות באותו שימוש כגורם ממשי לנזק. מכאן, כי נזק הנגרם תוך כדי שימוש ברכב חונה, יבוא - בגדר "תאונת דרכים". בענייננו, הרכב לא שימש כ"זירה" גרידא. הסיכון שהתרחש בפועל הוא מסוג הסיכונים שכלי רכב חונה יוצר. הטענה כי האירוע היה מתרחש גם אילו ישב המשיב על ספסל בשולי בית הקברות או עמד במקום, אינה מעלה ואינה מורידה.
ד. ביהמ"ש המחוזי העיר, כי הדין לא היה משתנה, גם אילו אירעה התאונה לאחר תיקון מס' 8. לכך אין להסכים. בעקבות תיקון החוק, חנייה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, כשלעצמה, בגדר "שימוש ברכב מנועי". על פי הדין היום, במקרה כגון זה שלפנינו, בו יושב אדם בתוך רכב, שאינו חונה במקום שאסור לחנות בו, ורכב אחר מגיע למקום ופוגע ברכבו, וגורם לו, לאדם, נזק גוף, לא קמה תחולה להוראת סעיף 3 לחוק הפיצויים, משום שברכב החונה לא נעשה "שימוש", ולפיכך אין הוא מעורב בתאונה. אולם בכך לא נחרץ גורלה של התביעה. לנפגע עומדת האפשרות להגיש תביעה, כנגד הנוהג ברכב הפוגע וכנגד מבטחו.

(בפני השופטים: טירקל, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד פייגנבוים למערערת, עו"ד אייל חן למשיב. 30.1.02).

בג"צ 3993/01 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*סמכות הפרקליטות לערוך בדיקת החומר שהוגש לה ולשוחח עם עדים כדי לקבוע אם להורות למשטרה על פתיחת חקירה נגד הנילון(העתירה נדחתה).

א. העותרת פנתה ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטת המדינה (המשיבים 1,2) וביקשה את טיפולם במידע שהגיע למשרדה, ממנו עולה חשד לביצוע לכאורי של עבירות מצד המשיבה 3 (יו"ר רשות ניירות ערך - להלן: הנלונה). הפרקליטות החליטה לקיים בדיקה ראשונית בנושא, ולאחר הבדיקה הוחלט שאין מקום לפתוח בחקירה משטרתית. העותרת אינה תוקפת את עצם סמכותה של הפרקליטות לבצע בדיקה על מנת להחליט אם להורות למשטרה לפתוח בחקירה אם לאו. טענתה היא, כי במקרה הנדון, נערכה בדיקה פסולה, באשר הפרקליטות נטלה על עצמה סמכויות חקירה משטרתיות, הזמינה עדים לרבות הנלונה, וערכה חקירה מעבר לגבולות הליכי בדיקה שבסמכותה לערוך. העתירה נדחתה.
ב. משבאה פנייה ליועץ המשפטי לממשלה או לפרקליטת המדינה, בה מועלים נגד מאן דהוא חשדות בדבר ביצוע עבירה פלילית, עומדות בפניהם מספר דרכי פעולה, שאחת מהן היא עריכת בדיקה, על מנת להחליט אם להורות על פתיחת חקירה משטרתית אם לאו. מתן הוראה כזו, בדומה למתן הוראה על הגשת כתב אישום, הוא עניין שבשיקול
דעת, וההתערבות השיפוטית בו היא מצומצמת ונעשית במקרים נדירים. כאשר הפרקליטות מפעילה את שיקול דעתה לעניין עריכת בדיקה על מנת להחליט אם להורות על פתיחת חקירה משטרתית אם לאו, עשוייה החלטתה להיות בעלת השלכות גורליות על הנילון ובעלת משמעות מיוחדת לציבור בכללותו. לפיכך, על בדיקה כזו להיערך ביסודיות ובאחריות, תוך איסוף כל חומר רלבנטי והתייחסות אליו. אין ממש בטענה בדבר פלישת הפרקליטות לתחום לא לה וגלישתה מעבר לסמכויותיה בעריכת הבדיקה כפי שנערכה. לא ניתן לקבוע קריטריונים לעניין היקף, אופי וטיב הבדיקה ויש להשאיר עניין זה לשיקול דעת הפרקליטות, כשכל מקרה נדון לגופו על-פי נסיבותיו.
ג. הבדיקה שנערכה על-ידי הפרקליטות נערכה על-פי פנייתה של העותרת, שלא מצאה להפנות את תלונתה ישירות למשטרה בדרך הקבועה בסעיף 58 לחסד"פ. העותרת "ישבה על הגדר" וחיכתה להחלטה, ומשנוכחה לדעת שלא ניתנה הוראה לפתוח בחקירה משטרתית, מצאה לנכון לפנות לבג"צ. אין לקבל את טענת העותרת כי בדיקה כאמור אינה נערכת בכל מקרה של פנייה לפרקליטות אלא במקרים "מיוחסים" ועל כן נוצרת אפליה לטובת אלה הזוכים לה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד מידד צרויה, אליעד שרגא ואלעד אייזברג לעותרת, עוה"ד ניצן שי וזלנפרוינד יאיר למשיבים. 29.1.02).

רע"ב 634/02 - מדינת ישראל נגד מוריס יתח ואח'

*ביטול החלטת ועדת השחרורים, שאושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי, לשחרר ברשיון עבריין ששפך בנזין על אשתו והצית אותה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב הורשע בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בכך שארב לאשתו בתוך מכוניתה כשהוא מצוייד בקנקן מלא בנזין. לאחר כניסתה של האשה לרכב, שפך עליה את הבנזין, יצא מן הרכב והשליך לעברה גפרור דולק. האשה עלתה בלהבות ונגרמו לה כוויות קשות שהותירו אותה במצב של נכות קשה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב מאסר בפועל של 14 שנים. לקראת חלוף שני שלישים מתקופת המאסר החליטה ועדת השחרורים, להעניק למשרד רישיון להתהלך חופשי. היועץ המשפטי הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א עתירה לבטל את ההחלטה, וביהמ"ש המחוזי החליט ברוב דעות להותיר על כנה את החלטתה של ועדת השחרורים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הוראות סעיף 9 לחוק השחרור, הקובע שיקולים אלה ואחרים שוועדת השיחרורים אמורה להביא במסגרת שיקוליה נתמלאו. ואולם, לטענת המדינה, צריך היה להחיל את הוראת סעיף 10 לחוק השיחרור, שעניינה במקרים בעלי חומרה בהם על ועדת השחרורים לשקול שיקולים נוספים על אלה המנויים בסעיף 9 לחוק השחרור. אין צורך להכריע עתה בטענה זו, שכן לא נתקיימה הוראת סעיף 11 לאותו חוק שלפיה "הוועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירה מן העבירות המנויות בתוספת, אלא לאחר שצוות מקצועי, הכולל נציגים של משרד העבודה והרווחה ושל שירות בתי הסוהר, הגיש לה חוות דעת לענין מידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרור האסיר, לרבות הסכנה לנפגע העבירה". העבירה שעבר המשיב הינה אחת מאותן עבירות. לפני ועדת השיחרורים אמנם הונח טופס חוות-דעת של ועדה הקרויה "הוועדה לאלימות במשפחה במחוז ב"ש". עם חברי ועדה זו, כמודפס באותו טופס, נמנו "נציגות משרד הרווחה", "נציג שב"ס" ו"נציג ש.מ.מ.". חוות-דעתה של הוועדה חוות-דעת קצרה היא - קצרה-מכל-קצרה - ואין היא מקיימת אחר הנדרש בסעיף 11 לחוק השחרור.
ג. הנחת החוק היא, כמסתבר, כי אדם העובר עבירה מאלו המנויות בתוספת, בהן עבירת אלימות כלפי בן משפחה, נדרשת בעניינו חוות-דעת מיוחדת וספציפית של מומחים, בהם מומחים לבריאות הנפש, כי אין נשקפת ממנו סכנה, אם ישוחרר מן המאסר, לא לציבור ולא לנפגע העבירה. חוות הדעת של הוועדה לאלימות במשפחה אשר הוגשה בענייננו, לא זו בלבד שהיא מקצרת במקום שהיה עליה להאריך, אלא שקשה לקבל כי במילים ספורות ניתן לומר על אדם אשר עשה מעשה מחריד כמעשה שעשה המשיב כי "אורך המאסר שריצה עד כה גרם לרתיעה" מצידו "לשוב ולבצע מעשים דומים", כנאמר בחוות הדעת. ראוי הוא קרבן העבירה וראוי הוא הציבור כי לעניין "מידת הסכנה הנשקפת" להם משיחרורו של אסיר תהא מונחת לפני ועדת השיחרורים חוות-דעת מקיפה ומעמיקה. כיוון שלא הונחה לפני ועדת השיחרורים חוות-דעת כנדרש, המסקנה היא כי ועדת השיחרורים פעלה בלא שנתקיים תנאי מוקדם הנדרש לסמכותה, ויש לבטל את החלטתה ואת פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, ולהחזיר את הדיון לוועדת השחרורים, שתחליט לאחר שתקבל חוות-דעת כתובה וערוכה כדין וכהלכה כנדרש בסעיף 11(א) לחוק השחרור.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' דינה זילבר לעותרת, עו"ד ערן אביטל למשיבים. 31.1.02).

ע.פ. 9258/00 - וניקו נטרלשווילי נגד מדינת ישראל

*דחיית טענות של שיכרות וקינטור באישום של רצח(מחוזי ב"ש - ת.פ. 918/99 - הערעור נדחה).

א. המערער שהה יחד עם חברתו לחיים, סווטלנה מחטיפור (להלן - סווטלנה) ומורדזון רוזיקוב המנוח (להלן - המנוח) בחצר הבית בבאר-שבע בו התגורר יחד עם סווטלנה. לאחר זמן מה נטל המערער מביתו סכין ושם אותה בכיסו, אך סווטלנה הבחינה בכך והוציאה את הסכין מכיסו. לאחר כמה שעות, בהן שתו המערער והמנוח אלכוהול, לאחר חצות לילה, נטל המערער סכין אחרת מהמטבח, ניגש מאחורי המנוח וחתך אותו בצווארו. לאחר מכן המשיך ודקר אותו תשע דקירות נוספות. תוך מעשיו אלה נשברה הסכין, המערער נטל סכין אחרת מביתו והמשיך לנעוץ אותה במנוח וגרם למותו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של רצח וגזר לו עונש של מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. המערער הודה בעובדות שיוחסו לו והוא מעלה טענות של שיכרות וקינטור. בערכאה הראשונה לא הועלתה טענת השיכרות כטענת סייג לאחריות פלילית, אם כי מעדויות שונות עלה, שהמערער יחד עם המנוח שתו עובר למעשה ההמתה. בשלב הערעור החליף המערער את הייצוג, והועלתה הטענה שהמערער עשה את שעשה ב"מצב של שיכרות". הסניגוריות קובלות על כך שהערכאה הראשונה לא התייחסה כלל לטענת המערער שהיה שיכור, ונמנעה מלבחון ביוזמתה, את השאלה אם הגנת השיכרות עומדת למערער. הן הגישו בקשה להגשת ראיות חדשות בערעור, לענין טענה זו. אולם, הראיות הנוספות שהגשתן מתבקשת, אינן מביאות, ולו בדרך הספק, למסקנה, שלמערער עומד הסייג של "מצב של שיכרות". "מצב של שיכרות", בדומה לסייג לאחריות פלילית שמקורו באי שפיות, מצריך תנאים מצטברים. האחד - שהנאשם היה חסר יכולת של ממש בשעת מעשה להבין את אשר עשה; השני - שהנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את הפסול שבמעשהו; השלישי - שהנאשם היה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. בחינת חומר הראיות מעלה שאף אחד משלשת הסימפטומים לא התקיים במערער, ודי בכך כדי לדחות הטענה בדבר "מצב של שיכרות", יהא אשר יהא אחוז האלכוהול בדמו של המערער בשעת המעשה.
ג. אשר לטענת הקינטור - בין המערער למנוח היתה תקרית קודמת, שלושה ימים לפני הארוע, בליל יום העצמאות. השניים היו אז, לפי כל הראיות, שיכורים. הערכאה הראשונה קבעה, וזהו ממצא עובדתי - כי לא היה קינטור. קביעתה היתה שהמערער פגע במנוח "על רקע משולב של הסכסוך מליל יום העצמאות. נקמנות, אגו פגוע... מערכת של כעסים, של פגיעות הדדיות, שנמשכו מאז ליל יום העצמאות ועד לאירוע". הערכאה הראשונה שללה את האפשרות, שעלתה בעדות סווטלנה ובעדות המערער לפיה, היה קינטור מיידי, שהתבטא במעשה בעל משמעות מינית שעשה המנוח כלפי סווטלנה, מיד לפני הדקירות. בכך אין להתערב. ב"כ המערער מבקשות לבחון מחדש את השאלה אם לא די בקנטור סובייקטיבי. אין מקום לבחינת שאלה זו מחדש בהליך זה, כאשר לפי קביעות ביהמ"ש קמא, גם המבחן הסובייקטיבי לא התקיים.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד גב' מירב נוסבוים וגב' רויטל גנון-ברוך למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה.20.1.02).

ע.פ. 7657+8001/00 - איאד מחג'נה נגד מדינת ישראל

*החמרה בעונש בעבירות אינוס(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. המערער הואשם ביולי 1999 בנסיון אינוס של טרמפיסטית תוך שהוא מאיים עליה באבן וגורם לה חבלות. הוא נעצר עד תום ההליכים ובערר לביהמ"ש העליון שוחרר למעצר בית חלקי בשעות הלילה. בעת שהותו בחלופת מעצר כאמור, ביצע המערער שלושה מעשי אינוס נוספים. המערער הודה והורשע בכל העבירות שהואשם בהן. בדונו בעונש הראוי, בחן ביהמ"ש המחוזי את מכלול נסיבות הענין, ובכלל זה תסקיר שירות המבחן וחוות דעת פסיכיאטרית ופסיכודיאגנוסטית, עמד על חומרתן של עבירות המין שהמערער הורשע בהן והתחשב בעובדה שבחלקן בוצעו בעת שהיה משוחרר במעצר בית. הוא ראה כנקודת זכות יחידה לטובת הנאשם את העובדה כי הודה בכל העבירות, וגזר עליו 15 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. המערער והמדינה ערערו על מידת העונש. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. אכן, העונש שנגזר על המערער אינו קל. אולם גם כך אין בו כדי לשקף נכונה את חומרתם יוצאת הדופן של מעשיו הן מבחינת אופיים והאכזריות הרבה שהתלוותה להם, והן מבחינת ריבויים, התפרשותם על פני זמן, ונוכח העובדה כי מרביתם בוצעו בעת שהמערער היה משוחרר בחלופת מעצר וניתן בו אימון אשר הופר באורח כה בוטה. במקרה הראשון (נשוא כתב האישום הראשון) הורשע המערער בנסיון אינוס של טרמפיסטית תוך שהוא מאיים עליה באבן וגורם לה חבלות רציניות. במקרה השני ניסה לאנוס טרמפיסטית אותה אסף לרכבו. היא הצליחה לברוח, אולם הוא רדף אחריה, היכה בה באגרופים, וכאשר נפלה בעט בה וקרע את בגדיה העליונים. תוך מאבק, הצליחה המתלוננת להימלט. במקרה השלישי, אסף המערער למכוניתו טרמפיסטית בת 15 ובאיומי סכין אילץ אותה להתפשט וביצע בה מעשי אינוס. במקרה הרביעי, הציע המערער למתלוננת לקחתה במכוניתו, וכאשר סרבה תפס אותה בשערה והכניסה בכח למכונית תוך איום בסכין. הוא נסע עימה למקום נטוש ובאיומי סכין הורה לה להתפשט וביצע בה מספר מעשי אינוס תוך שימוש באלימות.
ג. מדובר, במספר עבירות מין קשות ביותר ששולבו בהן מעשי אלימות אכזריים כלפי עוברות אורח תמימות, אשר כל אחת מהן, גם אילו עמדה לעצמה בכתב אישום נפרד, עשוייה היתה להצדיק עונש חמור, העומד על מספר ניכר של שנות מאסר בפועל. המערער ביצע את עבירות המין האלימות כענין של שיטה, כשהוא נותן פורקן ליצריו שלוחי הרסן ללא מעצור וללא שליטה. גם תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו הוא שלילי
ביותר. מכלול הנסיבות האמורות מצדיק החמרה בעונשו של המערער לצורך השגת מטרות הגמול וההרתעה במשולב. בהתחשב במדיניות שלפיה אין ערכאת הערעור ממצה את מלוא מידת הדין עם נאשם, יועמד עונש המאסר בפועל על 18 שנות מאסר.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבי תגר למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 28.1.02).

ע.א. 8183/01 - רימה ספיאשוילי נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'

*ניתן לפטור מערער מהפקדת ערבון גם כאשר שולמה אגרת ערעור (בקשה לפטור מהפקדת ערבון הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה בקשה לפטור מהפקדת ערבון. המשיבות העלו טענה מקדמית שלפיה אין מקום להזדקק לבקשה באשר הסמכות להזדקק לבקשה לפטור מהפקדת ערבון קיימת רק מקום בו ניתן פטור, מלא או חלקי, מתשלום אגרה, וכזה לא ניתן במקרה זה. טענה זו נסמכת על האמור בתקנה 432(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, בה נקבע, כי מקום בו החליט הרשם, לפי בקשת המערער, לדחות את תשלומה של אגרת הערעור, כולה או מקצתה, עליו לשקול אם אין זה מן הצדק לפטור את המערער מחובת ערבון לכל הוצאות הערעור או למקצתן. הטענה המקדמית נדחתה ויחד עם זאת נדחתה הבקשה לפטור מלא והפקדת ערבון.
לטענה המקדמית תימוכין בפשוטה של לשון ההוראה, אך אין לקבלה. בפסיקה כבר ניתן פטור מהפקדת ערבון במצב בו שולמה אגרה. אך לגופם של דברים אין מקום לפטור מהפקדת ערבון, אם כי יש להתחשב בנסיבות העניין באשר לגובה הערבון. מתברר שלמבקשת אמצעים כספיים, אם כי מצומצמים, מעבר למה שהצהירה. במצב זה ניתן להיעתר רק בחלקה לבקשת הפטור. כבר נפסק כי אף שגם לחברות ביטוח נתונות הגנות הדיוניות הנתונות לכל בעל דין "יתרונן של חברות הביטוח יכול לאפשר, במקרים מיוחדים, התחשבות במצבו של בעל הדין האחר. חברות הביטוח בהיותן מפזרות סכונים מובהקות, אינן נמשלות לבעל דין בעל 'ריב' אחד, אשר יש לעשות הכל על מנת לחסוך ממנו את הצורך להתייגע פעם נוספת בהליכים משפטיים".

(בפני: הרשם שחם. עו"ד א. ילין למערערת. 24.1.02).

בש"פ 9611/01 - מוחמד חאלד חסן נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת 50 גרם סם קנאבוס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בהחזקת כ-50 גרם סם קנבוס וכ-50 גרם חשיש. בימ"ש השלום הורה לעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו. ערכאות קמא ייחסו משקל רב לעובדה שלחובת העורר יש הרשעה קודמת בהחזקת סם לצריכה עצמית, שבגינה נגזרו עליו חודשיים מאסר על-תנאי. העורר טוען שהחזיק בסם לצריכתו. ערכאות קמא סברו כי כמויות הסם הן ניכרות והעורר נתפס על החזקה הקבועה בחוק, כי החזקת הסם היתה שלא לצריכה עצמית. הערר נתקבל.
העורר הוא כבן 40, רווק, המתגורר בדירה אחת עם אחותו שהיא נכה. לעורר יש חנות מכולת הסמוכה לדירת מגוריו שאותה הוא מנהל לבדו ומפרנס גם את אחותו. יש לחובתו הרשעות קודמות, אך עד היום מעולם לא ריצה עונש מאסר ממשי. בנסיבות אלו, ולנוכח סוגי וכמויות הסם שנתפסו ברשותו, היה זה מרחיק לכת להורות על מעצרו עד תום ההליכים. לפיכך ישוחרר העורר ממעצרו בהפקדת ערבון במזומנים בסך 4000 ש"ח וכן ערבויות עצמית וצד ג' בסך 10,000 ש"ח.