תקציר סביר כרך נ"ח חוברת 23

בש"פ 480/02 - אברהם קזלקופי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של איומים והטרדות של המתלוננת ע"י הנאשם(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בשורה של עבירות שעניינן פגיעה בפרטיות, הטרדה באמצעות מתקן בזק ואיומים, שעניינן הטרדת המתלוננת, הטרדות מאיימות כשהוא חודר לפרטיותה ומשבש את יכולתה לנהל חיים תקינים. לפי כתב האישום ביצע העורר מאות שיחות טלפון מטרידות אל המתלוננת, בני ביתה וחברותיה. כמו כן איים על המתלוננת ועל משפחתה מספר פעמים. המדינה ביקשה בבימ"ש השלום את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. צויין כי העורר הורשע בעבר בעבירות הדחה בחקירה, איומים והטרדה באמצעות מתקן בזק. בימ"ש השלום קבע כי לא ניתן לקבוע שהעורר סיכן פיסית את המתלוננת. לכן הורה על חלופת מעצר בתנאים מגבילים. ביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל את עררה של המדינה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש התייחס לחומרת ההטרדה מבחינת היקפה ולאמצעים המעידים על מסוכנותו של העורר. ביהמ"ש ציין כי "גם אם אין ראיות לחשד לפגיעה פיסית... הרי עצם האפשרות שהמשיב ימשיך להטריד את המתלוננת, את חברותיה ואת בני משפחתה, מספיקה... כדי לקבוע שיש לעצור את המשיב עד תום ההליכים". הערר נתקבל.
ב. המקרה הוא מקרה גבול. מן הצד האחד, אין להמעיט בחומרת המעשים של העורר אשר הטריד את המתלוננת הטרדה אובססיבית במשך זמן רב ובתחכום ניכר. מן הצד האחר יש לבחון היטב אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה, כאמור בחוק. באיזון בין השיקול של מסוכנותו של נאשם לבין זכותו לחירות הנובעת מחזקת החפות, יש השפעה רבה לחלוף הזמן שבו נמצא הנאשם במעצר. העורר מצוי כבר קרוב ל-5 חודשים במעצר, ומשפטו טרם החל. נסיבה זו מביאה לבחינה מחודשת של מאזן הערכים. ניתן למצוא חלופת מעצר אשר תבטיח את מטרות המעצר. לכן, יש לשחררו לחלופת "מעצר בית" אשר תבטיח את הימנעותו המוחלטת מליצור קשר כלשהו, במישרין או בעקיפין, עם המתלוננת, וכן את התייצבותו למשפט.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד זאב אלוני לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 30.1.02).

דנ"פ 600/02 - אלכסנדר קוסטין נגד לשכת עוה"ד בישראל - הוועד המרכזי

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע החלטה לחדש את חברותו של עו"ד בלשכת עוה"ד כעבור 10 שנים מהשעייתו עקב ביצוע עבירות פליליות(בקשת המשיבה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).

א. העותר היה חבר לשכת עורכי הדין. הוא הורשע (בשנת 1985) בקשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עושק, זיוף מסמכים ושבועת שקר ונדון לארבע שנות מאסר מתוכן שנתיים וחצי בפועל והיתרה על תנאי. כן הושת עליו קנס. בעקבות הרשעתו הועמד העותר לדין משמעתי בפני ביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה). ביה"ד החליט להטיל עליו עונש של הרחקה לצמיתות מן הלשכה. העותר פנה ללשכה בחלוף 10 שנים (ב-1995), לפי סעיף 52 לחוק לשכת עוה"ד, בבקשה לחידוש חברותו. בקשתו סורבה, נוכח חומרת העבירות בהן הורשע. העותר פנה לנשיא המדינה בבקשה לקיצור תקופת המחיקה של הרשעתו. בקשתו נענתה, וההרשעה נמחקה למן יום 1.10.98.
ב. לאחר מכן, שב העותר ופנה אל הלשכה בבקשה להצטרף כחבר ללשכה. בקשתו סורבה בשנית, בהסתמך על הרשעתו - הגם שנמחקה. העותר ערער לביהמ"ש העליון (על"ע 3761/00). והוחלט לקבל את הערעור ולהורות למשיבה לחדש את חברותו בלשכה. ביהמ"ש קבע כי נוכח חוק המרשם ותקנות השבים, משנמחקה ההרשעה לא היתה רשאית המשיבה
להתחשב בה במסגרת החלטתו. עוד הוסיף, כי אין לזקוף לחובתו של העותר את העובדה, כי ציין בבקשותיו לחידוש חברותו את העובדה כי הורשע בעבר, והורחק מן הלשכה. בגוף פסה"ד בעל"ע 3761/01 החליט ההרכב על קיום דיון נוסף בתיק. כך, נוכח חילוקי הדעות שהתעוררו בין שופטי ההרכב ובין השופטים שדנו בתיק אחר בעניין דומה. המשיבה מבקשת להורות על עיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש בעל"ע 3761/00. טעמי המשיבה הם העובדה שההליך כולו מצוי בדיון נוסף וטובים סיכוייה של ההלכה להשתנות, ועוד נטען, כי נוכח עברו הפלילי החמור של העותר והמעשים בהם הורשע, אין להורות על חברותו בלשכה. הבקשה נדחתה.
ג. הגם שהעותר הורשע בעבירות חמורות, הוא נשא עונש בגינן ואף הורחק מן הלשכה למשך שנים רבות. חלפו למעלה מ-17 שנה למן הרחקתו מן הלשכה. בנסיבות אלה, ומבלי להביע עמדה לגוף העניין, המסקנה היא כי המשיבה לא הצביעה על עילה מספקת לעיכוב ביצוע פסה"ד.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסי גבעוני לעותר, עו"ד משה עליאש למשיבה. 27.1.02).

בג"צ 9410/00 - טלרד נטוורקס בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

מידת ההתערבות של בג"צ בפסיקת בתי הדין לעבודה. מהותו של הסכם קיבוצי ותחולתו(העתירה נדחתה).

א. משנת 1981 עד לשנת 1994, היו כל מניותיה של העותרת (להלן: טלרד) בבעלות כור תעשיות בע"מ (להלן: כור). המשיבות 2 ו-3 הן אורגנים של המשיבה 4 (להלן: ההסתדרות). ביום 18.6.1981 נחתם "הסכם עבודה קבוצי מיוחד לעובדים במפעלי כור תעשיות בע"מ" (להלן: ההסכם). על ההסכם חתמו הסתדרות הפקידים (כנציגת ארגוני העובדים), הנהלת כור וכן חברי הוועד הארצי המשותף של עובדי כור. בנספח להסכם - שהוכתר במלים "רשימת מפעלים עליהם חל הסכם זה" - נמנו שמותיהם של עשרות מפעלים. גם שמה של טלרד נכלל ברשימה. שתי השאלות העיקריות, שבהן נחלקו הצדדים, הן: האם ההסכם הוא הסכם קיבוצי, כמשמעו בסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים?; וכלום ההסכם (בין שהוא "הסכם" קיבוצי, כאמור, ובין שאיננו אלא "הסדר" קיבוצי) מחייב את טלרד, הגם שהיא (כמו כל יתר המפעלים ששמותיהם פורטו בנספח להסכם) לא חתמה עליו?
ב. מחלוקתם של הצדדים הועמדה לבירור, בשתי תובענות שונות, לפני ביה"ד האזורי לעבודה בת"א. בתיק אחד עתרה המשיבה 2 (הסתדרות המהנדסים) למתן פס"ד הצהרתי, כי טבלאות שכר שנקבעו על-ידה מחייבות את טלרד מכח ההסכם עם כור וכי עליה ליישמן לגבי מהנדסים המועסקים בשירותה. טלרד ביקשה למחוק את העתירה על הסף, בטענה שההסכם אינו הסכם קיבוצי החל עליה והוראותיו אינן מחייבות אותה. בתשובתה טענה הסתדרות המהנדסים כי טלרד מושתקת מלכפור בהיותו של ההסכם הסכם קיבוצי ובתחולתו עליה, וזאת לנוכח עמדתה בהליך קודם בו טענה טלרד כי ההסכם הינו הסכם קיבוצי החל עליה. ביה"ד קיבל את בקשת טלרד ומחק את העתירה על הסף. בפסק-דינו נקבע, כי טלרד לא נתנה הרשאה לכור לייצגה או לחתום על ההסכם בשמה, וכי בהיעדר הרשאה כאמור, טלרד אינה אחת מ"בעלי ההסכם" במשמעות סעיף 15(1) לחוק הסכמים קיבוציים. בדחותו את טענת הסתדרות המהנדסים קבע ביה"ד, כי נראה ש"השתק פלוגתה" אינו ישים כלל בהליך המתייחס לשאלת מעמדו של הסכם קיבוצי, שביה"ד מצווה לבררו אף מיוזמתו שלו.
ג. בהליך אחר שנדון לפני הרכב אחר של ביה"ד האזורי, עתרה המשיבה 3 (מועצת פועלי לוד) למתן פס"ד הצהרתי כי טלרד מפרה את ההסכם בכך שהיא מעניקה תוספות שכר "אישיות" ללא הסכמתה. אף כאן טענה טלרד, כי ההסכם אינו הסכם קיבוצי ואינו
מחייב אותה, ואף כאן הוצב ביה"ד בפני השאלה אם קבלת עמדת טלרד בהליך הקודם, בו הסתמכה על ההסכם וטענה כי הוא מחייב אותה, יוצרת לגביה השתק פלוגתה. הרכב ביה"ד (בתיק זה) קיבל את טענת מועצת פועלי לוד, בדבר קיומו של השתק פלוגתה, ועל יסוד זה פסק כי ההסכם הינו הסכם קיבוצי וחל על טלרד. הכרעותיו הסותרות של ביה"ד האזורי הובאו להכרעתו של ביה"ד הארצי לעבודה. בשני ערעורים של ההסתדרות ושל טלרד וביה"ד הארצי פסק כי ההסכם הינו הסכם קיבוצי החל על טלרד. העתירות נדחו.
ד. הכלל הוא שבג"צ עשוי לשקול התערבות בפסק-דין של ביה"ד הארצי רק בהתקיים יסוד ממשי למסקנה שפסה"ד לוקה בטעות משפטית מהותית ובהתקיים נסיבות המחייבות התערבות בפסה"ד לשם עשיית צדק. בענייננו אין עילה מוצדקת להתערבות ביהמ"ש בפסק-דינו של ביה"ד הארצי, לא לעניין סיווגו של ההסכם כהסכם קיבוצי, ולא לעניין תחולתו על טלרד. סעיף 15 לחוק הסכמים קיבוציים, המסדיר את היקף תחולתו של הסכם קיבוצי מיוחד, קובע את תחולתו, בין היתר, על בעלי ההסכם ועל מעבידים המיוצגים ע"י ארגון מעבידים. לכן, ההסכם עשוי לחול על טלרד רק אם ניתן לראות בה אחד מ"בעלי ההסכם". בהכללת שמה ברשימת המפעלים המנויים בנספח להסכם, כשלעצמה, אין כדי להפוך אותה לאחד מבעלי ההסכם, כי אין בכוחם של צדדים להסכם להפוך גורם אחר לצד לו שלא על דעתו. טלרד עשוייה להיחשב כאחד מבעלי ההסכם רק אם יימצא בסיס לקביעה, כי טלרד הירשתה את כור, בין מראש ובין בדיעבד, לחתום על ההסכם גם בשמה. ביה"ד הארצי קבע בפסק-דינו, כי מנכ"ל כור היה מוסמך לייצג ולחייב את מפעלי כור המנויים בנספח להסכם. ככל שקביעה זו מתייחסת לטלרד, אין עילה להתערב בה. מהתנהגותה של טלרד, שבמשך שנים רבות קיימה את הוראות ההסכם ככתבן וכלשונן ניתן להסיק, כי טלרד ראתה את עצמה צד להסכם, ולכל הפחות נתנה היא להבין כי כך רואה היא את עצמה.
ה. הסברה של טלרד כי פעלה כאמור רק על יסוד הוראות ביצוע שקיבלה מכור איננו מתיישב עם העמדה אותה נקטה טלרד בתיק אחר בו ציינה בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה לביה"ד הארצי לעבודה כי "הסמיכה את כור תעשיות בע"מ, במפורש וגם מכללא, לחתום גם בשמה על הסכם כור כהסכם קיבוצי". מבלי להיכנס לשאלה אם הצהרתה האמורה של טלרד מקימה בסיס לטענת השתק או מניעות, די בתוכן ההצהרה ובנסיבות העובדתיות האחרות שהוכחו, כדי להוביל למסקנה, כי לקביעת ביה"ד הארצי, שכור חתמה על ההסכם גם כנציגתה של טלרד, יש בסיס ראייתי מוצק. אף אם היה זה נכון, שטלרד קיימה את ההסכם, כטענתה, רק מחמת כפיפותה להוראות כור, יש בפועלה על-פי ההסכם בשנים שלאחר כריתתו משום אישור בדיעבד לחיובים שניטלו על-ידי כור מטעמה במסגרת ההסכם.
ו. טלרד טוענת כי עקרון הפומביות, החל על הסכמים קיבוציים, מחייב כי הרשאה לחתום על הסכם קיבוצי תהיה מפורשת וגלוייה. ברם, הכרעת ביה"ד הארצי לעבודה אינה פוגעת בעקרון הפומביות. מטרתו של העיקרון הגלום בדרישה שהסכם קיבוצי יוגש לרישום היא, שהוראותיו תהיינה נתונות לעיון הציבור, ובמיוחד לעיונם של עובדים ומעבידים הכפופים לו. כל עוד הכתוב בהסכם איננו מטעה אלא משקף את מצב הדברים האמיתי, בין כפי שהתקיים מעיקרה ובין כפי שנוצר בדיעבד, אין יסוד לחשוש לפגיעה בעקרון הפומביות. בענייננו, לא היה בהכללת שמה של טלרד ברשימת המפעלים שעליהם חל ההסכם כדי להטעות את הציבור, שהלוא מן הראיות עלה, כי טלרד נתנה לכור הרשאה לייצגה, ולפחות בדיעבד אישרה את פעולתה. אין צורך, על כן, להכריע בשאלה אם השתק פלוגתה עשוי להיות ישים בהכרעת מחלוקת בשאלת
תחולתו של הסכם קיבוצי מיוחד על צד שלא חתם עליו. גם לשאלה, אם "הסדר קיבוצי" יכול שיהיה בר-אכיפה, אין צורך להתייחס.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. בירן וי. מלישקביץ' לעותר, עוה"ד ד. טנא-פרצ'יק, ר. שחמון וד. גל למשיבים. 29.1.02).

רע"א 5491/01 - אירית ארליך ואח' נגד ציון חברה לביטוח בע"מ ואח'

*קבלת ערעור על החלטה דיונית של בימ"ש מחוזי בדבר הדרך להגיש ראיות נוספות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. איתן ארליך (להלן: המנוח), בעלה של המבקשת 1 ואביהם של המבקשים 2-4, נפטר באורח פתאומי בסיומה של פעילות ספורטיבית וכתוצאה מדום-לב, והוא כבן 46. המנוח הותיר שבע פוליסות ביטוח-חיים שרכש מן המשיבות - שבהן נרשמו כמוטבים המבקשים - המסתכמות בסכום של 8,765 מליון ש"ח. המשיבות סירבו לשלם למבקשים את תגמולי הביטוח ובתביעה שהוגשה נגדן נטען רק זאת כי הן נמנעות מלשלם את תגמולי-הביטוח. בתצהירים שהגישו המשיבות נטען, כי המנוח מסר לסוכני-ביטוח ולרופאים מטעם המשיבות, שמילאו עבורו טופסי הצהרות-בריאות, הצהרות כוזבות אודות מצב בריאותו ועברו הרפואי. לאחר הליך קדם-משפט נקבע התיק לשמיעת ראיות, וביהמ"ש המחוזי הורה לכל צד להגיש תצהירי עדות ראשית. בתצהירים שהוגשו מטעם המבקשים נטען, כי רופאי חברות הביטוח - וביניהם אחד הרופאים שתשאל את המנוח לצורך הגשת הצהרות-בריאות לשתיים מן המשיבות, ד"ר שלמה שולוביץ - מילאו את הצהרות-הבריאות באופן שלא שיקף את השאלות שנשאל המנוח בפועל או את התשובות שנתן.
ב. המבקשים צירפו לתצהירים קלטות ווידאו, המתעדות מפגשי תשאול בין רופאים מטעם המשיבות לבין מבוטחים, שנשלחו ע"י המבקשים, וכן את טפסי הצהרות-הבריאות שמולאו עבור מבוטחים אלו על-ידי רופאי המשיבות. בין היתר צירפו טופס הצהרת-בריאות שמילא ד"ר שולוביץ למבוטח, ובו רשם כי המבוטח שנבדק הוא בעל מבנה גוף "אתלטי" שקצב ליבו היה 88 פעימות לדקה לאחר שביצע עשר כפיפות ברכיים, וזאת חרף העובדה שהמבוטח באותו מקרה היה נכה הסובל ממחלת פוליו, שאינו מסוגל לבצע כפיפות ברכיים. כן צירפו קלטת המתעדת מפגש תשאול, שבמהלכו דיווח הנבדק מיוזמתו כי בעבר אושפז עקב כאבים ולחצים בחזהו. לקלטת זו צירפו המבקשים גם את טופס הצהרת-הבריאות של אותו מבוטח, שמילא הרופא, ואשר בו נרשם כי המבוטח השיב בשלילה על שאלה בקשר לכאבים בחזהו. המשיבות ביקשו למחוק את החלקים מתצהירי העדות של המבקשים, המתייחסים להתנהגות הרופאים מטעם המשיבות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבות. ביהמ"ש קבע, כי אם רצו המבקשים להעלות טענות כאלו, היה עליהם להגיש כתב-תשובה לכתב-ההגנה שהגישו המשיבות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.ג. המשיבות מודות כי טענות המבקשים ביחס להתנהגות רופאי וסוכני המשיבות במילוי טופסי הצהרות-הבריאות ראויות לבירור. המחלוקת נוגעת איפוא רק לשאלת המסגרת הפרוצדורלית שבה יש לברר את טענות המבקשים. כללי סדר-הדין נקבעו לצורך ייעול הליכי יישובם של הסכסוכים המובאים בפני בתי-המשפט ולצורך יישום עקרונות ההליך האדברסרי. במצב הדברים שנוצר, שבו המחלוקת בין הצדדים נתגבשה והיא ידועה, ברי כי התניית הגשתן של ראיות המבקשים, העשויות לקדם את חשיפת האמת, במילוי הדרישה הפורמאלית של תיקון כתב-התביעה או הגשת כתב-תשובה, אין בה כדי לסייע להגדרת המחלוקות, או אף כדי לייעל את הדיון, והיא מיותרת.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מנחם לוי למבקשים, עו"ד שמואל אהרנסון למשיבות. 31.1.02).

בג"צ 881/02 - עומר עכאווי והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד שירות הבטחון הכללי

סירוב לאפשר לעציר בטחוני להפגש עם עו"ד בשלב הראשון של המעצר. הצורך בהצגת יפו"כ ע"י עוה"ד המבקש להפגש עם עציר(העתירה נדחתה).

א. העותר, מפקד הספינה קארין ,Aמצוי בחקירה המנוהלת על-ידי המשיב. מכוח צווים שהוצאו ע"י הרשות המוסמכת מונע המשיב מן העותר מלהיפגש עם עורך-דין. תוקף הצו הקיים עומד לפוג ביום 31.1.02, וכעולה מהצהרת ב"כ המשיבה, אם לא תחול התפתחות בלתי-צפויה, אין למשיב כוונה לבקש הארכת תוקף המניעה. העותר מבקש לבטל את הצו ולהסיר את המניעה לאלתר. המשיב טוען כי המשך המניעה מתחייב מצרכי החקירה ושמירת ביטחון האזור. הוא ביקש להציג בפני ביהמ"ש חומר חסוי, שכדבריו יש בו כדי לשכנע בצדקת המשך המניעה. שב"כ העותרים התנגדה להצגת החומר החסוי. העתירה נדחתה.
ב. השופט מצא: בהיעדר הסכמה מצד העותרים, כי ביהמ"ש יעיין בחומר החסוי, אין בידי ביהמ"ש לקבוע, כבקשת העותרים, כי המניעה איננה מוצדקת וכי יש להסירה.
ג. השופט חשין: בראשית הדיון נתבקשה ב"כ העותרים, כי תגיש לבית המשפט יפוי-כוח שנתן בידה העותר, ובמענה לבקשה מסרה שגר-פקסימליה הנחזה להיות יפוי-כוח אך אין הוא יפוי-כוח. לדבריה חתמה על יפוי-הכוח אשתו של העותר, ושגר-הפקסימיליה נשלח אליה בידי אגודת האסירים בעזה, אגודה שזהותה אינה ידועה. לדברי ב"כ המדינה, ולמיטב ידיעת הגורמים המוסמכים, אשתו של העותר נמצאת בלוב. אכן, אין לעמוד על קבלת יפוי-כוח מן העותר דווקא, ודי ביפוי כוח מבן משפחה קרוב או ממי שלכאורה רשאי לייצגו. ואולם, אותו שגר-פקסימיליה שאין יודעים מי שלחו ומי אישר את חתימת מי שחתם עליו, איננו ממלא דרישת הדין. גם ויתור על פורמליות אין פירושו פריצת כל גדר של סדרי דין ושל נוהל. היה מקום לדחות את העתירה אך באשר עורכת-הדין לא עלה בידה להוכיח כי היא מייצגת את העותר.

(בפני השופטים: מצא, חשין, א. לוי. עו"ד גב' א. פצ'קו לעותרים, עו"ד א. ליכט למשיב. 29.1.02).

ע.פ. 9511/01 - קונסטנט קובקוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של ייצור נשק ונשיאתו כאשר מדובר בבקבוקי תבערה שהוכנו ע"י הנאשם. *ההבחנה בין הכנה לביצוע עבירה לבין נסיון לביצוע והיסוד הנפשי הצריך לנסיון. *הקלה בעונש בעבירה של כוונה לזרוק בקבוקי תבערה על ערבים ביפו(מחוזי ת"א - ת.פ. 40177/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בליל שבת 1.6.01 אירע הפיגוע בדולפינריום בתל-אביב. במוצאי שבת התקהל קהל רב ותקף באבנים ובצעקות את מסגד חסן בק הסמוך למקום האירוע. המערער הגיע למקום, ובהיותו בקרבת המסגד, הכין עשרה בקבוקי תבערה על ידי מילוי בקבוקים ריקים בדלק וסגירת רוב הבקבוקים בפיסות בד. הוא הטמין שמונה בקבוקים במקום סמוך, ונטל בכיסיו שני בקבוקים. כך פנה המערער לכיוון המסגד, אולם, לדבריו, משנוכח כי המקום מכותר בשוטרים ואין בו ערבים, החליט לפנות לעבר יפו. בראשית דרכו נעצר ועם מעצרו מסר המערער במשטרה הודעה לאמור: "הגעתי למקום הפיגוע... והיו הרבה שוטרים... ולקחתי שני בקבוקים בכיס והלכתי לכיוון יפו כי הבניין של הערבים [המסגד] היה מלא שוטרים... אז החלטתי ללכת ליפו... ואז תפסה אותי המשטרה...". כשנשאל אם התכוון לזרוק את הבקבוקים השיב "לא יודע אולי כן אולי לא, עשיתי את זה בלחץ... פשוט רציתי להיות מוכן". לשאלה "על מי התכוונת לזרוק את הבקבוקים"? השיב כי התכוון לזרוק את הבקבוקים לעבר מסגד חסן בק, "וזה מה שצריך לעשות". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של הכנה ונשיאה
של כלי נשק ונסיון לגרום חבלה ונסיון הצתה, וגזר לו 15 חדשים מאסר בפועל ו-15 חדשים מאסר על תנאי.
ב. בערעורו, העלה הסניגור מספר טענות משפטיות: ראשית, כי הבקבוקים שמולאו בדלק, אינם מהווים "נשק" כהגדרת מונח זה בחוק; שנית, לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירות הניסיון, שכן בשלב שבו נעצר, מעשיו לא עברו את שלב ההכנה, ואף היסוד הנפשי טרם התגבש. מעבר לכך, בחיפוש בכליו של המערער לא נתגלו כלל מצת או גפרורים, כך שלא היו בידו האמצעים המתאימים לביצוע העבירה. לטענת הסניגור, מעשיו של המערער עולים לכל היותר כדי עבירה של "הכנת עבירה בחומרים מסוכנים", אם כי גם לסעיף זה לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו.
ג. תנאי להרשעת המערער בעבירות של ייצור ונשיאה של נשק הוא כי בקבוקי התבערה מהווים נשק כהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק העונשין. ההגדרה של "נשק" בחוק היא רחבה ונועדה להגשים את התכלית של איסור נשיאה והחזקה של כלי פוגעני שיכול להיות אף קטלני. כלי כזה אינו בהכרח כלי שיוצר מלכתחילה, ועל פי טבעו המקורי, לתכלית האמורה. אמנם, כל אחד ממרכיביו של בקבוק התבערה כשהוא לעצמו, יכול וישמש לצרכים תמימים שמטבעם לא נועדו לפגוע או להזיק לאדם. אולם בהרכבם, כפי שנעשה על ידי המערער, מהווים הבקבוקים כלי שסוגל על-פי עצם טיבו להזיק לאדם ולפגוע בבריאותו ובשלמות גופו, כמוגדר בחוק. כך שבדין הורשע בעבירות הקשורות לנשק.
ד. אשר להרשעתו של המערער בעבירות של ניסיון להצתה וניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה - עבירת ניסיון מתאפיינת בהיעדר השלמת המעשה הפיזי ובגילוי ברור של היסוד הנפשי של כוונה. השאלה הטעונה הכרעה היא האם ההתנהגות יצאה מגדר הכנה, ועברה להתנהגות המעשית לקראת השלמת הביצוע, ולו במידה המינימלית. ספק אם ניתן לקבוע כי ההליכה של המערער לעבר יפו כשבקבוקי תבערה בכיסיו מהווה תחילת ביצוע עד כדי קיום היסוד הפיזי של העבירה. הצהרותיו של המערער מרגע שנעצר על-ידי המשטרה, היה בהן רק כדי ללמד כי קרוב היה לגיבוש הכוונה להשתמש בבקבוקי התבערה, אך כי טרם גיבש כוונה סופית באשר לעצם השימוש הקונקרטי בבקבוקים. החזקת בקבוקי תבערה עשויה להצביע על הכנת פעולה של הצתה כנגד ערבים, אך כוונה כללית זו אינה עולה כדי כוונת הצתה כדי לפגוע בבני אדם או כוונה לבצע עבירה פלילית מסויימת מסוג העבירות שהורשע בהן.
ה. הסניגור טען כי השלב המקדמי של הביצוע בו נעצר המערער, הוא בגדר עבירת הכנה שהיא ענישה לפי סעיף 497 לחוק העונשין, אלא שלטענתו, כאמור, גם לפי סעיף זה נדרש יסוד נפשי של כוונה שלא הוכח. ברם, כל שימוש שהיה בוחר המערער לעשות בבקבוקי התבערה שהכין על רקע רצונו לבצע פעולת נקם, היה עולה כדי עבירה, קרוב לוודאי עבירת פשע, ומכל מקום ללא ספק עוון. על כן, בהחזקת בקבוקי תבערה ונשיאתם בכוונה עבריינית, נתמלאו יסודות העבירה האמורה של הכנה. המערער אמנם לא הועמד לדין בעבירה של הכנה לפי סעיף 497 לחוק, אולם יסודותיה של עבירה זו, שהיא פחותה בחומרתה מן העבירות שיוחסו למערער בכתב-האישום, נבלעים בעבירות בהן הורשע המערער בביהמ"ש מחוזי. למערער ניתנה הזדמנות מלאה להתגונן מפני הרשעה בסעיף האמור.
ו. אשר לעונש - יש להביא בחשבון כי העונש המקורי שנגזר על המערער הינו קל ביחס לעבירות בהן הורשע בביהמ"ש המחוזי. לכך יש להוסיף כי למערער הרשעה קודמת בעבירה של סחיטה באיומים ובתקיפה הגורמת חבלה ממשית, ובעת ביצוע העבירות
היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. המעשים שבגינם הורשע המערער, יש בהם חומרה מיוחדת. הכוונה לערוך פרעות באוכלוסיה חפה מפשע מתוך מניעי נקם, מעוררת חלחלה וחרדה. המערער הצטייד בבקבוקי תבערה והתכונן לעשות בהם שימוש עברייני, כשהוא מצהיר על כך שלדעתו יש לפגוע בערבים במדינה, וכי כאשר המדינה לא עושה כן יעשו זאת האזרחים. המערער הוא אדם אלים ומסוכן. על כן, גם לאחר הזיכוי החלקי ראוי הוא לעונש חמור. עם זאת, בעקבות הזיכוי משתי עבירות הנסיון שהן עבירות חמורות מאלה שהורשע בהן, מתחייבת הקלה מסויימת בעונש שנגזר. לפיכך, יועמד העונש על 24 חודשי מאסר מהם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 22.1.02).

ע.פ. 2457/98 - גלעד שמן נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 2457/98 - דחיית בקשה שלא להטיל עונש של מאסר בעבירה של רצח לפי סעיף 300א' לחוק העונשין בשל הפרעה נפשית של הנאשם. *הסמכות של ביהמ"ש להפחית מעונש מאסר עולם בעבירת רצח לפי סעיף 300א' לחוק העונשין היא סמכות שבשיקול דעת ולא סמכות חובה. *המשקל שיש לחוות ד(מחוזי נצרת - ת.פ. 214/92 - ערעור על גזה"ד - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע ברציחתה של מי שהיתה חברתו עד זמן מה לפני הרצח, עינב רוגל ז"ל (להלן: המנוחה), בירייה באקדח ברקתה, ונדון למאסר עולם (להלן: הדיון הראשון). על פסה"ד הוגש ערעור לביהמ"ש העליון. בהודעת הערעור הועלתה לראשונה טענת הגנה של "אי שפיות הדעת" הפוטרת מאחריות פלילית, לפי סעיף 34ח לחוק העונשין. בחלוף 3 שנים מאז הוגש הערעור, הגיש המערער בקשה להתיר לו לצרף כראיות נוספות בערעור, חוות דעת פסיכיאטרית וחוות דעת פסיכולוגית התומכות בקו ההגנה החדש. בקשתו נדחתה, וכן נדחה ערעורו על הכרעת הדין (ע.פ. 4093/92, בש"פ 6659/95 - סביר מ"ז 106). על אף דחיית הערעור התיר ביהמ"ש למערער לחזור לביהמ"ש המחוזי ולטעון בפניו לקיומה של הצדקה להפחתה בעונשו לפי סעיף 300א לחוק העונשין שנכנס לתוקפו בתקופה שבין מועד מתן פסה"ד לבין מועד שמיעת הערעור. ביהמ"ש המחוזי, שב ובחן את שאלת העונש, קיבל ראיות חדשות ושמע עדויות וטענות של הצדדים (להלן: הדיון השני). בסופו של דיון חזר וגזר על המערער מאסר עולם בהחליטו שלא להפעיל את הוראות סעיף 300א לחוק. הערעור נדחה.
ב. סעיף 300א לחוק נועד לאפשר התייחסות מיוחדת ומקלה למורשעים בעבירת רצח, שביצעו את מעשה הרצח באחת הנסיבות המפורטות בסעיף. ההקלה אינה מתבטאת בסיוג האחריות או הפחתתה, אלא בהסמכת ביהמ"ש לגזור עונש מופחת מן העונש המנדטורי לעבירת הרצח, כאשר הטלתו של מאסר עולם מעוררת תחושה של אי-צדק. על כן נמצא למחוקק פתרון שיאפשר, בנסיבות חריגות המצדיקות זאת, לגזור עונש קל מעונש החובה. סעיף המשנה הרלוונטי לענייננו, הוא סעיף 300א(א) המתייחס למקרה שבו מוגבלת יכולתו של הנאשם להבין את מעשהו או את הפסול בו או להימנע מעשייתו, משום אחת משתי סיבות: הפרעה נפשית חמורה, או ליקוי בכושרו השכלי. בענייננו הטענה היא להפרעה נפשית חמורה בעת ביצוע הרצח ולא לליקוי בכושר השכלי. סעיף זה בא ליתן מענה למבצעי רצח שמצבם הנפשי גובל במצב של אי שפיות הדעת כהגדרתו בסעיף 34ח לחוק, הפוטר אדם מאחריות פלילית למעשיו. אלה ש"מצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים".
ג. נטל ההוכחה על מנת לא לבוא בגדרו של סעיף 300א לחוק, רובץ על הנאשם ומידת ההוכחה שעליו לעמוד בה כדי להרים את הנטל, היא ברמה של מאזן ההסתברויות, (למעלה מ- %50). הטעם לכך הוא שהשלב בו נדונה שאלת הפחתת העונש הוא שלב שלאחר הרשעתו של הנאשם ברצח שהעונש הקבוע בצדו הוא מאסר עולם. לנאשם, המבקש לחרוג
מעונש החובה לקולא, אין עומדת עוד חזקת החפות ולפיכך לא חלים בשלב זה הכללים של נטל ההוכחה ומידת ההוכחה של הדין הפלילי המהותי. יתירה מזו, ביהמ"ש המחוזי קבע שגם אילו יצא מנקודת הנחה כי די בקיומו של ספק סביר באשר לכושרו הנפשי של המערער כדי להפעיל את סעיף 300א, הרי שלאור כל החומר שלפניו, לא מתעורר בלבו ספק כזה.
ד. אין לקבל את טענת הסניגור כי הסמכות הקבועה בסעיף 300א היא סמכות חובה ולא סמכות שבשיקול דעת. קביעת שיעור הענישה נתונה בדרך כלל לשיקול דעתו של ביהמ"ש, אלא אם כן נקבע אחרת, ובסעיף 300א לא נקבע אחרת. על פי אותו סעיף, משתרע שיקול הדעת הן על עצם האפשרות להפחית בעונש והן על מידת ההפחתה ההולמת את המקרה. עמידה בתנאיו של סעיף 300א מהווה תנאי הכרחי, אך לא מספיק, על מנת להטיל עונש קל ממאסר עולם על מי שקיפח חיי אדם והורשע ברצח. בנוסף לתנאי זה נדרש כי ביהמ"ש ישתכנע שכלל נסיבות המקרה אכן הולמות הפחתה בעונש.
ה. האם עמד המערער בתנאים הקבועים בסעיף 300א(א) לחוק - ביהמ"ש המחוזי ענה על שאלה זו בשלילה, לאחר שלא היה מוכן לאמץ חוות הדעת של המומחים שהובאו בפניו. אין חולק כי על ביהמ"ש לתת לחוות דעת מומחים ובכללן חוות דעת מומחים בתחום הרפואי, משקל ראוי. עם זאת, לעולם נתונה מלאכת השיפוט וההכרעה השיפוטית בידי ביהמ"ש ולא בידי המומחים. ביהמ"ש הוא הפוסק האחרון הן בשאלות עובדתיות והן בשאלות הרפואיות-משפטיות שעומדות בפניו להכרעה. חוות דעת של מומחה, אינה אלא ראייה במסגרת כלל הראיות. ביהמ"ש רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו. בענייננו, בחן ביהמ"ש את התשתית העובדתית ששימשה את המומחים לשם ביצוע האבחון במערער, ודחה אותה באשר היא לא עלתה בקנה אחד עם התשתית העובדתית שנקבעה על ידו. הגירסה העובדתית שהיתה לנגד עיניהם של המומחים מבוססת על עובדות שנמסרו ע"י המערער, אותן לא העלה מעולם בפני ביהמ"ש המחוזי, לא במהלך הדיון הראשון, ולא בדיון השני שבו לא העיד כלל. כבר מטעם זה נשמטת התשתית העובדתית שעמדה בבסיס מסקנות המומחים. אין למערער כל עילה להפחתה בעונש מאסר העולם שהושת עליו. הרצח הנפשע שביצע מצטרף לכל אותם מקרים אומללים וטראגיים בהם גבר שאינו מוכן להשלים עם ניתוק הקשרים עמו ע"י בת זוגו, בוחר, בקור רוח, לקפד את פתיל חייה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 29.1.02).

ע.א. 4866/00 - מדינת ישראל - משרד הבטחון נגד חתמי לוידס

*הוכחה של תניית שיפוט בפוליסה (הערעור נתקבל באופן חלקי והתיק הוחזר לדיון בביהמ"ש המחוזי).

בנובמבר 1992 עלתה ספינת תיור על שרטון מול חופי סודן. על הספינה היו גם ישראלים. המורשה של חברת הבעלים והניהול של הספינה (להלן - חברות ניהול הספינה), מר רוזנשטיין, פנה לצה"ל בבקשת סיוע. בעקבות בקשתו חילץ חיל האויר הישראלי נוסעים מהספינה. בשנת 1997 תבעה המדינה את חברות ניהול הספינה, את רוזנשטיין ואת חתמי לוידס, המבטחים של הספינה. על אף שהמדינה תבעה את לוידס בתור מבטחת, היא לא צירפה לכתב התביעה המקורי את פוליסת הביטוח של הספינה, שלא היתה בידיה באותו שלב. לוידס הגישה בקשה לדחות את התביעה נגדה על הסף, בנימוק שהמדינה לא הציגה בכתב תביעתה את פוליסת הביטוח ואף לא ציטטה קטעים ממנה. לבקשה זו לא צירפה לוידס עצמה את הפוליסה. בעקבות זאת צירפה המדינה פוליסה ואז העלתה לוידס
טענה כי חלה על הפוליסה תניית שיפוט ייחודית. לאחר שורה של ישיבות קדם משפט ודיונים קבעה הרשמת "אני מכריזה על סיומו של קדם המשפט והמזכירות תקבע מועד להוכחות". אעפ"כ זומנו הצדדים לשופטת אחרת לכמה ישיבות נוספות של קדם משפט ובסופו של דבר נדחתה התביעה נגד לוידס על הסף. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
אכן, ראוי היה לפצל את הדיון ולהכריע תחילה בטענה המקדמית. לשם כך היה צורך לקבוע תחילה ממצאים שבעובדה בשאלה מהי הפוליסה שנמסרה למבוטחת, וזאת כדי להכריע בשאלה אם ישנה תניית שיפוט ייחודית שראוי לכבדה. לדיון בפני הרשמת לא זומן אף אחד מהמצהירים לחקירה. ממילא לא ניתן היה לקבוע ממצאים שבעובדה בשאלה שהיתה טעונה הכרעה בדבר תניית שיפוט. על כן יש להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה כדי שתקבע, לאחר שמיעת ראיות וטענות, ממצא עובדתי בשאלה מה הם מסמכי הפוליסה שנמסרו למבוטחת, ותקבע אם חלה תניית השיפוט ואם תנייה זו תופסת כלפי המערערת ולגבי עילות התביעה שאותן העלתה. כן תאפשר למדינה לטעון ולהביא ראיות בשאלה אם מדובר בחוזה אחיד בכלל, ואם התנייה בענין מקום השיפוט היא תנאי מקפח.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד גב' נעמי שטרן למערערת, עו"ד ברוך גרוס למשיב. 31.1.02).

רע"א 5202/01 - מרים כהן נגד לאה אברהם וקרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

*הגשת חוות דעת של שמאי במסגרת תביעת פיצויים במהלך המשפט למרות שלא הוגשה חוות הדעת לפני תחילת המשפט כנדרש בתקנות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת נפגעה בתאונת דרכים אשר המשיבות חייבות בפיצוי נזקיה. במסגרת ההליכים בתביעה של המבקשת נגד המשיבות, עקב מחדל שמקורו בשגגה של בא כוחה, לא הוגשה לביהמ"ש חוות דעת של שמאי, בדבר עלותה של דירה שתענה על צרכי המבקשת בנכותה. לאחר תחילת שמיעת הראיות ולאחר שהעידו ארבעה עדים מטעמה של המבקשת, ביקש בא כוחה להגיש חוות דעת של שמאי בדבר עלות הסדרת מגורים למבקשת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי (עדות מומחים) קובעת כי על בעלי הדין להגיש חוות דעת מטעמם, לא יאוחר מ-20 יום לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות. עם זאת, קובעת תקנה 4 כי במקרים מיוחדים, רשאי ביהמ"ש לאפשר לצדדים להגיש חוות דעת במועד מאוחר יותר, "אם הוא סבור שהדבר יועיל לעשיית משפט צדק". בענייננו, אם תדחה בקשתה של המבקשת, לא יהיה בידה להוכיח את עלות התאמתה של דירה לצרכיה, וכפועל יוצא מכך היא עלולה שלא להיות מפוצה בגין עלויות אלה. אל מול נזק זה שיגרם למבקשת אם תידחה בקשתה, טוענות המשיבות, כי בין העדים שהעידו יש כאלה אשר ברצונן לחקור אותם בחקירה נגדית בנושא עלות הדיור. על כן, לטענתם יגרם להם נזק, לא רק בעצם הגשת חוות הדעת הנגדית, אלא גם בכך שתאלצנה לקרוא לדוכן העדים לעדים שכבר נתנו את עדותם. ברם, במאזן הצדק בין הצדדים, ידה של המבקשת על העליונה. לעומת זאת, את הנזק שעשוי להיגרם למשיבות ניתן יהיה לתקן על ידי הטלת הוצאות על המבקשת, אם ימצא זאת ביהמ"ש לראוי, ועל ידי מתן אפשרות למשיבות - אם תחפצונה בכך - להגיש חוות דעת מטעמן המתייחסת לשאלת התאמת הדיור.

(בפני: השופט אור. עו"ד ח. נבות למבקשת, עו"ד ליפא ליאור למשיבות. 31.1.02).

ע.פ. 2618/01 - אלכסנדר סוקולובסקי נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש של בעל שהכה ואנס את אשתו (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בפרץ של קנאה לאשתו, שהתחברה עם אחר וביקשה להתגרש ממנו, הכה המערער את אשתו מכות קשות ואנס אותה. לאחר-מכן כפה עליה לחתום על מסמך שבו היא מוותרת על זכותה בדירתם ועל החזקת ילדיהם. לאחר שנעצר שלח המערער לאשתו ממקום מעצרו מכתב, שבו הציע לה למסור גירסה שקרית בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של אינוס, תקיפה, סחיטה באיומים והדחה בעדות, וגזר לו 7 שנות מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
העונש שנגזר על המערער אינו קל, אך הוא משקף את חומרת הפשעים שביצע. העונש מהווה תגובה הולמת לנזק שגרם המערער לאשתו, שבכבודה פגע במתכוון. לא היה מקום להתערב בעונש, אלמלא תסקיר נוסף שהגיש שירות-המבחן, שהצביע על תהליך שיקומי שעובר המערער הן בהתייחסות לאישה והן בהתייחסות לילדיהם. בנסיבות אלה יש להקל במידת-מה בעונשו של המערער, כך שמתוך 7 שנות המאסר שנגזרו, 5 שנים וחצי ירוצו בפועל, ו-18 חודשים יהיו על-תנאי.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד חיים מקלר למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 29.1.02).

ע.א. 8339/01 - סלימאן אבו עוביד נגד חלימה שרארה

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שדחה בקשה לביטול פס"ד קודם של ביהמ"ש (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש ביקש לעכב את ביצועו של פס"ד הדוחה את תביעת המבקש לבטל פס"ד קודם שניתן בין בעלי הדין בהסכמה. הבקשה נדחתה. ראשית, משנדחתה תביעת המבקש לביטול פסה"ד קשה לראות כיצד החלטת דחייה זו, כשלעצמה, יכולה להיות נושא לעיכוב ביצוע כמבוקש. שנית, גם אילו היה מקום לעיכוב ביצוע פסה"ד נשוא הערעור, היה על המבקש לפנות בשלב ראשון לביהמ"ש שנתן את פסה"ד בבקשה לעכב את ביצועו וזאת בהתאם לתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי; שלישית, דין הבקשה גם לגופה להידחות. בימ"ש קמא מנתח במישור העובדתי את מכלול השאלות הצריכות לענין וקובע בפסה"ד את ממצאיו, והסיכוי להתערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות איננו רב. על רקע מכלול נסיבות הענין, גם שיקולי מאזן הנוחות בין שני הצדדים אינם מצדיקים עיכוב ביצוע פסה"ד.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד חסן אבו אחמד למבקש, עו"ד מ. לידאווי למשיבה. 30.1.02).

ע.פ. 6965/01 - מאיר אלימלך נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של החזקת 10 ק"ג סם קנאבוס (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת 10 ק"ג סם מסוג קנאבוס שלא לשימוש עצמי. הוטלו עליו 40 חודשי מאסר בפועל ו-24 חודשים של מאסר על תנאי, והופעל במצטבר עונש מאסר על תנאי בן 8 חודשים. כמו כן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לעניין הפסילה מנהיגה. למערער עבר פלילי עשיר ביותר. עונש המאסר שהוטל עליו אינו מצדיק התערבות. לעומת זאת לא היה מקום לפסול את המערער מלהחזיק ברשיון נהיגה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, ריבלין. עו"ד דבאח עאבל למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 28.1.02).

ע.א. 5890/01 - רינה רבקה לוי נגד רשות הפיתוח

*בהסדר מקרקעין לפי פקודת ההסדר אין להתייחס לזכויות שנרכשו לפי תכנית מתאר (הערעור נדחה).

למערערת ולמשיבה שני נכסים בחיפה, המצויים בבעלות משותפת שלהן: 4/5 מכל אחד מן הנכסים הם בבעלות המשיבה, ו-1/5 מצויה בבעלות המערערת. על-פי תוכנית המתאר הרלוואנטית, שבגידרה בוצעו פעולות חלוקה ואיחוד, חלו שינויים בשטח הנכסים המשותפים. כיוון שבתוכנית המתאר לא נקבע שיעור הנכס שבבעלות כל אחד מן הצדדים, התנהלו במשך שנים התדיינויות ממושכות ביניהם. בעניין שלפנינו, הגישו הצדדים תביעות סותרות לפקיד ההסדר, שהעביר את ההכרעה בהן לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש החליט להחיל על ההליך את הוראות פקודת הסדר זכויות במקרקעין, תוך התעלמות מהטענות שבוססו על תוכנית המתאר. מסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה, כי אין מקום לשנות את החלוקה המקורית בין השותפות, והוא הורה על-כן, על רישום 4/5 מכל אחד משני הנכסים על-שם המשיבה ו-1/5 ע"ש המערערת. הערעור נדחה. פקודת ההסדר עומדת על רגליה, ואין היא עוסקת כלל בזכויות הנרכשות בעקבות תוכנית מתאר.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אנגלרד, גב' נאור. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יוסף לוי למערערת, עו"ד משה גולן למשיבה. 20.1.02).

רע"ב 5744/01 - אבנר הררי נגד ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר

*הפגם של חילופי חברים בוועדת שחרורים אינו פוגם בהחלטת הוועדה על הפקעת רשיון אסיר שעבר עבירה כשהיה משוחרר כאסיר ברשיון (הבקשה נדחתה).

העתירה היא נגד החלטת ועדת השחרורים, אשר הורתה על הפקעת רשיון האסיר של המבקש, בשל עבירה שעבר כאשר היה משוחרר כאסיר ברשיון, שבגינה נדון לעונש של שמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל. המבקש טען, כי חברי ועדת השחרורים התחלפו במהלך הדיון בעניינו, באופן שהשופט - יו"ר הוועדה - היה היחיד שהשתתף בכל הדיונים, וכי בכך נגרם לו עיוות-דין. ביהמ"ש המחוזי בחן טענות אלה, וקבע, כי יש לדחות את העתירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. החילופין של הרכב הוועדה לא היו ראויים. ברם, פגם זה לבדו, בנסיבות העניין, לא הצדיק את ביטול החלטת המשיבה. לפיכך אין מקום לערעור שני.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אהרון בון למבקש, עו"ד ערן אטינגר למשיבה. 22.1.02).

רע"פ 826/02 - יוסף בן מחמוד כחילי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של העסקה והלנה של תושב הרשות הפלשתינית שלא כדין, למרות שישיבת ההקראה נערכה ביום הגשת כתב האישום בלא לחכות 48 שעות כנדרש (הבקשה נדחתה).

המבקש העסיק תושב של הרשות הפלסטינית שנכנס לישראל ללא היתר וסיפק לו מקום לינה. הוא הורשע בבימ"ש השלום בנצרת בעבירת העסקה והלנה שלא כדין ונדון למאסר של 3 חודשים בפועל, וכן מאסר על תנאי למשך 6 חודשים, קנס בסך 2000 ש"ח, והתחייבות כספית. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וטענתו העיקרית נגד ההרשעה היתה כי ישיבת ההקראה נערכה בו ביום שהוגש כתב-האישום נגדו, ובגידרה הודה הוא בעבירות שיוחסו לו. בכך, לטענתו, נפגעה זכותו לשהות של 48 שעות בין מועד הגשת האישום לבין מועד קיום הישיבה בביהמ"ש. כן ערער על חומרת העונש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על ההרשעה בנימוק כי טענתו של המבקש בדבר רצונו בשהות של 48 שעות לא נטענה בבימ"ש השלום, ועל-כן יש לראותו כמי שויתר עליה. מאידך הוחלט להפחית מעונש המאסר בפועל ולהעמידו על חודשיים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בטענות המבקש לעניין ההרשעה אין ממש, שכן גם בגידרה של בקשה זו אין הוא כופר בעובדות כתב-האישום, וממילא איננו טוען כי נגרם לו עיוות-דין. אף העונשים
שהוטלו עליו הולמים את חומרת העבירות, ומשקפים את הסיכון הבטחוני הכבד הנגזר מהן (רע"פ 5198/01 - סביר נ"ח 23). בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בהחלטתה של ערכאת הערעור בגלגול שלישי.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ראפי מסאלחה למבקש. 29.1.02).

בש"פ 601/02 - עוז לוי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה בסכין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, יליד 1983, הואשם כי יחד עם עוד שלושה בא לקיוסק בו עבד המתלונן. אחד מהארבעה לקח בקבוק בירה וסירב לשלם את המחיר בו נקב המתלונן. הארבעה היכו את המתלונן בכל גופו, והעורר חתך את המתלונן בפניו בסכין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
המחלוקת לענין הראיות לכאורה מצטמצמת לשאלה אם העורר היה זה שחתך את פני המתלונן בסכין. לענין זה ישנה ראייה לכאורה בעדות חברתו לשעבר של העורר, ובכך די בשלב זה, על אף היסוסים בגירסת המתלונן. הערכאה הראשונה לא קבעה שהראיות בנקודה זו הן חד-משמעיות. היה מקום לשקול שחרור העורר בערובה, בעיקר בשל גילו הצעיר, אלמלא ניסה המערער להדיח את חברתו לשעבר. יש להחזיקו במעצר, לפחות עד סיום פרשת התביעה. לאחר מכן יוכל העורר להגיש בקשה לעיון חוזר.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד אביגדור פלדמן לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 29.1.02).

רע"א 794/02 - טקסי "המרכז" בע"מ ואח' נגד השרון שירותי טקסי בע"מ

דחיית בקשה לפסילת פסק בורר שנומקה בכך שהבורר ניהל שתי שיחות טלפון עם ב"כ הצד השני. כאשר כתב הבוררות מחייב את הבורר לפסוק על פי הדין, אין הפסק מתבטל כאשר הבורר טעה בפירושו של הדין (הבקשה נדחתה).

המבקשת מפעילה קווי שירות מוניות מנתניה לתל אביב ובחזרה. המשיבה עתרה לביהמ"ש המחוזי בת"א לאסור על המבקשת להפעיל קו שירות כזה. בהסכמת בעלי הדין העביר ביהמ"ש את הסכסוך להכרעת בורר והורה כי הבורר "יהיה כבול לדין המהותי, ינהל פרוטוקול וינמק את הפסק". בפסקו קבע הבורר כי למשיבה ניתן רשיון להפעלת קו שירות מנתניה לת"א ובחזרה, ואילו למבקשת לא ניתן רשיון, ועל כן אסר על המבקשת להפעיל קו שירות כזה עד אשר ינתן לה רשיון. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה של המבקשת לבטל את פסק הבוררות ואישר את הפסק. המבקשת מבקשת להרשות לה לערער על פסה"ד, וטוענת כי יש לבטל את פסק הבוררות בשל שתי שיחות טלפון של הבורר עם בא כוח המשיבה בשלביה האחרונים של הבוררות, בענין עתירה של המשיבה לבג"צ, שבעקבותיהן חזרה בה המשיבה מן העתירה. עוד טוענת המבקשת כי דין פסק הבוררות להתבטל באשר הבורר חרג מסמכותו משום שלא פסק לפי הדין המהותי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אשר לשיחות הטלפון - דבר קיומן לא הוסתר מבא כוח המבקשת, והבורר אף רשם פרוטוקולים של השיחות. מקטעי הפרוטוקולים שעליהם סומכת המבקשת, עולה כי הבורר לא שוחח עם ב"כ המשיבה על נושאי הבוררות אלא רק העלה לפניו את העיכובים שיהיו במהלך הבוררות עקב העתירה הנזכרת. כפי שנאמר בבקשה לפסילת שופט "עצם קיומם של חילופי דברים עם שופט, במעמד צד אחד, לא יובילו, לכשעצמם, לפסילת השופט מלדון בעניין. עילת פסלות תקום רק כאשר יוכח חשש ממשי למשוא פנים". גם טענתה השניה של המבקשת, לפיה דין פסק הבוררות להתבטל משום שהבורר לא פסק על פי הדין המהותי, דינה להידחות. העיון בפסק הבוררות מראה כי הבורר העמיד את הנמקתו על החוק ועל הפסיקה ואף המבקשת אינה חולקת על כך שהבורר הביא בראש פסקו את
הוראות הדין הצריכות לענין. הבורר לא התעלם, איפוא, מן הדין המהותי, אלא שלגירסת המבקשת שגה בפירושו. בכך אין עילה לביטול הפסק.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד חיים כהן למבקשים. 29.1.02).

בש"פ 809/02 - מונדר מזאריב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים כאשר בויכוח בין האשה לבין בעלה (העורר) שנהג במשך שנים להכותה קפצה מחלון דירתה ונפצעה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ואשתו מתגוררים בכפר מזאריב. בארוע בגינו נעצר העורר צנחה המתלוננת מחלון הקומה השניה בבית בו מתגוררים השניים ונפלה לקרקע. נגרמו לה שברים באגן, ברגל ימין, חבלות בראש ופגיעות נוספות. לגבי ארוע זה יש גרסאות סותרות: המתלוננת טוענת כי פתחה את החלון כדי להזעיק עזרה כשהעורר תקף אותה והעורר דחף אותה בשתי ידיים וכך נפלה. העורר ואמו טוענים לעומתה כי המתלוננת קפצה מן החלון. לטענת העורר, המתלוננת איימה להתאבד וקפצה, אך טענה, בעצת אביה, שהעורר דחף אותה. האב מצדו טוען כי בתו אמרה לו שהעורר דחף אותה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
גם בהנחה שהמתלוננת איימה להתאבד וקפצה מן החלון, מוצדקת ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. אם איימה המתלוננת להתאבד וקפצה מהקומה השניה, אין זאת אלא משום שהגיעו מים עד נפש. הדבר מוסבר על רקע המעשים שעשה, לכאורה, העורר לפני ה"קפיצה" נשוא האישום. חלקם של המעשים הם ארועים קודמים, ושיאם ביום הארוע. בכתב האישום נטען כי מתחילת חיי הנישואין לפני כ-5 שנים נהג העורר להכות את המתלוננת, למשוך בשערותיה, לחבוט בה ולאיים עליה. לטענה זו של המתלוננת ראיות תומכות רבות. בכתב האישום מוסבר גם הרקע המיידי לאותה "קפיצה" או "דחיפה": ביום הארוע נודע כי קרוב משפחה של המתלוננת נהרג בהתקפת מחבלים. המתלוננת רצתה ללכת להלוויה, והעורר מנע בעדה לעשות כן. הוא היכה אותה בידיו, בעט בה ברגליו, חבט בה באמצעות כסא, ואיים לרצוח אותה. טענה זו של המתלוננת בדבר מה שקדם לארוע, נתמכת בדברי עדים. כתב האישום כולל אישום נוסף המתייחס לאירוע קודם משנת 1999. המתלוננת הגישה תלונה על אלימות של העורר כלפיה. לגבי אישום זה (בגינו לא הוגש כתב אישום בסמוך למעשה) יש תיעוד רפואי בענין חבלה ושריטות. גם אז טען העורר שהמתלוננת פגעה בעצמה. ואם לא די בכל אלה - העורר חמק מן הדין בהליך אחר שהיה תלוי ועומד נגדו על עבירת אלימות אחרת.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד לירון מלכה לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 31.1.02).

בש"פ 441/02 - מדינת ישראל נגד ז'אן אלרז ו-4 אחרים

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של רצח (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בעבירה של רצח ובעבירות בנשק והמשיבים 5-2 הואשמו בעבירות בנשק, כולל מכירות של כלי נזק לאנשים בשטחים המעוניינים בקניית נשק. על פי הנטען קשרו המשיבים קשר לפרוץ לנשקיה של קיבוץ מנרה ולגנוב את כלי הנשק המאוחסנים בה. בשלב כלשהו של יום האירוע, רצח המשיב 1 את רכז הביטחון של הקיבוץ, תוך כדי הפרידה לנשקייה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. לאחר 9 חדשי מעצר מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-90 יום. המשיב הראשון הסכים להארכה והאחרים התנגדו. הבקשה נתקבלה.
יש להתחשב בכך שהעבירות המיוחסות למשיבים חמורות מאוד. זאת ועוד, העבירות של סחר בנשק, המיוחסות למשיבים, הן "עבירות בטחון", המקימות חזקת מסוכנות
סטטוטורית. לכך מתווסף החשש של הימלטות מאימת הדין, המתחזק לאור הקשרים הקיימים לכאורה בין המשיבים לבין אנשים שונים בשטחי הרשות הפלסטינאית.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד נסר אבו טהה למבקשת, עוה"ד אביב יריב וחיים קאזיס למשיבים. 21.1.02).

בש"פ 527/02 - מדינת ישראל נגד אחמד פדיל עיד ומופיד ג'מאל טאהא

*הארכת מעצר שביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירה של רצח (בקשה שביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו בעבירת רצח של סוכן משטרה שהיה אמור להעיד נגד עברייני סמים. ביהמ"ש הורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים ולאחר שחלפו 9 חודשים מהגשת כתב האישום הוארך מעצר המשיבים מפעם לפעם ב-90 יום, ועתה מתבקשת הארכה שביעית של המעצר. הבקשה נתקבלה.
נסיבות העניין יוצאות דופן הן ללא ספק. בהארכת המעצר השישית יצא ביהמ"ש מתוך הנחה כי ניתן יהיה לסיים את המשפט בתוך הארכת המעצר השישית. ואולם, לאחר ההחלטה האמורה נתן ביהמ"ש המחוזי החלטה לפיה יש לאפשר למשיב 2 להביא כעדי הגנה מקורות מודיעיניים הקשורים בתיק. התגלו קשיים בהזמנתם של עדים אלה ומסיבה זו המשפט טרם הסתיים. בהנחה שהעדים יבואו - אין כל קושי לסיים את פרשת ההגנה. נראה כי דווקא בשל טיבם של העדים האמורים להעיד עתה מטעם ההגנה, אין מקום לשחרור העוררים או מי מהם, בשים לב לאישום המיוחס להם.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד דודי זכריה למבקשת, עו"ד גב' תמר אולמן למשיבים. 29.1.02).

בר"ם 196/02 - טיולי א. ראם בע"מ נגד עיריית ראשל"צ

אי הענקת סעד זמני נגד ביצוע זכייה במכרז. כאשר באה בפני ביהמ"ש עתירה מינהלית שבה מתעוררות שאלות גם מתחום דיני החוזים על ביהמ"ש לדון בעניין על כל היבטיו ולא לפצל את הדיון (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה את בקשת המבקשת לצו מניעה זמני האוסר על המשיבה להפסיק את העסקת המבקשת בשירותה והאוסר עליה לנהל מו"מ עם מגישי ההצעות למכרז. העתירה הוגשה בעקבות החלטת המשיבה להפסיק את התקשרותה עם המבקשת לביצוע הסעות עבור מינהל החינוך, ולפסול את הצעתה במכרז שעניינו ביצוע הסעות עבור המינהל לשילוב חברתי. החלטה זו נתקבלה אצל המשיבה על רקע ליקויים שונים שהתגלו, לטענתה, בעבודת המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככלל, על ביהמ"ש להתמקד בבחינת סיכויי העתירה, ואם קיים סיכוי לכאורי לקבלת העתירה או שעל פניה מגלה היא עילה המצדיקה את בירורה, עליו ליתן צו מניעה. בענייננו בחן ביהמ"ש שאלה זו בהליך נשוא הבקשה, ולא נפל פגם בהחלטתו לעניין זה. באשר לשאלת הפסקת ההתקשרות עם המבקשת - השופט קמא סבר כי עניינה של העתירה אינו בגדר סמכותו בשל היותה נשלטת ע"י דיני החוזים. ככלל, משבאה בפני ביהמ"ש עתירה המעוררת שאלות מעורבות מתחום דיני החוזים ומהתחום המינהלי, מן הראוי שביהמ"ש ידון בעניין על כל היבטיו ולא יפצל את הדיון או יעבירנו. בוודאי שלא היה מקום לעשות כן נוכח החלטת בימ"ש השלום בה נקבע שהבקשה לצו מניעה תועבר לביהמ"ש לעניינים מינהליים. עם זאת, לגופה של הבקשה, אי מתן צו המניעה לעניין הפסקת ההתקשרות, אינו מצדיק מתן רשות ערעור.