תקציר סביר כרך נ"ח חוברת 24

ע.א. 3613/97 - דליה אזוב נגד עירית ירושלים

*דחיית בקשה להכיר בתביעה נגד גביית קנסות חנייה ע"י עיריית ירושלים כתובענה ייצוגית(מחוזי י-ם - ה.פ. 416/96 - הערעור נדחה).

א. ביוני 1996 פתחה המשיבה במהלך לגבייתם של חובות חנייה שהצטברו במהלך 5 השנים שקדמו לכך (להלן - המבצע). ביום 27.6.1996 קיבלה המערערת דרישה לתשלומם של 6 דוחו"ת חניה, שנרשמו בין השנים 1996-1992 (להלן: דרישת התשלום). הדוחו"ת מתייחסים לארבע הוראות שונות לפי חוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) (להלן: חוק העזר). ברגיל, עובד המשיבה מצמיד לרכב הודעת תשלום קנס. בנסיבות בהן לא ביקש בעל הרכב להישפט ולא שולם הקנס, ממציאה המשיבה לבעל הרכב הודעת תשלום קנס חדשה, בדואר רשום, ולפי הוראותיה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי "רואים את ההודעה... כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה... זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".
ב. המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, בקשה למתן סעד הצהרתי כי המשיבה מנועה מלגבות את הקנסות. היא תקפה את חוקיותה של דרישת התשלום בשלושה מישורים שונים: אי-המצאתן החוקית של הודעות תשלום הקנס ודרישת התשלום; טענות פרטניות נגד חלק מדו"חות החנייה, המפורטים בדרישת התשלום ולגבי שניים מהדו"חות טענת התיישנות; אי חוקיותה של תקנה 44א בטענה כי לאור הוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התקנה פוגעת בזכויות היסוד של המערערת לקניין ולהליך משפטי ומינהלי הוגן, במידה העולה על הנדרש. המערערת ביקשה לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית (להלן: הבקשה), בטענה כי הסעדים הנתבעים משותפים לכ-86,000 איש אליהם נשלחו דרישות תשלום במסגרת המבצע (להלן - הקבוצה). את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית ביססה המערערת על חוק הגנת הצרכן ולחילופין על תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה על שני ראשיה - הן על פי חוק הגנת הצרכן והן על פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, ומשקבע כך נמחקה התובענה בשל חוסר סמכות עניינית. הערעור נדחה.
ג. חוק הגנת הצרכן, והמנגנון שנקבע בו לאישורה של תובענה ייצוגית, אינו יכול לשמש אכסניה מתאימה למקרה שלפנינו. אף שבעצם האספקה של שירותי חניה ע"י המשיבה יש סממנים צרכניים מסויימים, לא כך עניין הטלת הקנס בגין חניה אסורה, וגבייתו. ההוראה המפורשת בסעיף 35א(א) לחוק הגנת הצרכן, לפיה "צרכן, או ארגון צרכנים... רשאי לתבוע ... בעילה אשר על פיה הוא יכול על פי חוק זה לתבוע בשמו...", מלמדת כי תובענה ייצוגית צריך שתשען על מטרותיו של החוק, להגן על הצרכן מפני מעשי מרמה, עושק והטעיה. למרות סממנים מסויימים של שירות צרכני הכרוכים בנושא החניה, אין הסוגיה בה אנו עוסקים חלק מן הפן הצרכני של השרות. זאת ועוד, אין לראות במשיבה, הפועלת מכוח סמכותה הציבורית "עוסק" על פי חוק הגנת הצרכן, וממילא אין לראות במבקשת "צרכן" על פי חוק זה.
ד. אשר לבקשה לאשר את התובענה כייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין - על המערערת לעמוד בנטל ההוכחה ובמידת ההוכחה להראות שקמה לה עילת תביעה אישית, ממשית ומוצקה, וכי עילה זו משותפת לכלל חברי הקבוצה העתידים להיכלל בתובענה, באופן המצדיק אישורה כתובענה ייצוגית. במקרה דנן לא עלה בידי המערערת להוכיח קיומו של מכנה משותף לקבוצה, המצדיק את אישור תביעתה כתובענה ייצוגית. כיוון שכך אין מקום לבחון את השאלות הנוגעות ליישומה של תקנה 29 הנ"ל. כמו כן מתייתר
הצורך לבחון לגופן, כאן, את טענותיה של המערערת ביחס לכל אחד ואחד מדו"חות החניה.
ה. אשר לטענה בדבר חוקיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי - החזקה שבתקנה נסמכת על ניסיון החיים, ועל ההנחה שמסמך - ובפרט מסמך שנשלח בדואר רשום - התקבל אצל הנמען. למעשה, מבקשת המערערת לתקוף את התקנה בתקיפה עקיפה, במסגרת הליך אזרחי של תובענה ייצוגית. דין טענותיה להידחות. המערערת לא הוכיחה, ולו לכאורה, קיומה של עילה להתערבות שיפוטית בתקנה 44א. התקנה על פניה אינה פוגעת בזכויות או בעקרונות היסוד של השיטה ואינה חורגת ממתחם הסבירות. לא זו בלבד, אלא שהתקנה אף קובעת בסיפא לה, את האפשרות לסתור את חזקת המסירה, באופן המאזן בין התכלית לשמה הותקנה התקנה לבין זכויותיו של החייב - הנמען. הנה כי כן, אף אם קיימת למערערת עילת תביעה ביחס לדו"ח זה או אחר המפורט בדרישת התשלום, הרי שמדובר בעילה הנסמכת על מערכת עובדתית ספציפית המיוחדת למערערת, המצריכה בירור אישי והמחייבת דיון נפרד בעניינו של כל חייב וחייב.

(בפני השופטים: אור, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד משה בן ארי למערערת, עו"ד דני ליבמן למשיבה. 10.2.02).

ע.א. 3056/99 - רועי שטרן נגד המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא ומשרד הבריאות

* ע.א. 3056/99 - רשלנות רפואית ביילוד התובע. *שאלת הרשלנות הרפואית נבדקת בהתאם לסטנדרט שהיה נהוג בעת קרות הנזק ולא הסטנדרט הנוהג בעת בירור התביעה. *כאשר הנתבע הנהיג רף גבוה של זהירות הוא חייב לנהוג לפי הרף שהנהיג ולא לפי הסטנדרט הנהוג. *מינוי מומחה רפואי (מחוזי י-ם - ת.א. 822/94 - הערעור נתקבל).
א. המערער נולד ביום 25.8.74, במשקל 2.420 ק"ג, בבית חולים "שיבא", (להלן: "המשיב"). האם היתה בשבוע ה- 37 להריונה, ובבואה לבית החולים לא סבלה מצירים אלא מירידת מים. בבדיקה התברר כי מדובר במצג עכוז, מצב המוגדר כ"לידה בסיכון", המחייבת את נוכחותו של רופא בכיר. צילום הבטן שנערך לא אותר, וגם ברישומיו של בית החולים לא נמצא תיעוד מתאים, כך שסוגו של מצג העכוז נותר בבחינת נתון עלום. כ-5 שעות לאחר שהגיעה האם לבית החולים, החלו צירי הלידה. נערכה לידה וגינאלית, ותוך כדי חילוצו בפעולה המכונה "שליפה חלקית בעכוז", סבל המערער מפגיעה עצבית שגרמה לשיתוק בשתי הגפיים העליונות, ועם חלוף השנים נותר שיתוק חלקי בגפה הימנית. למערער נגרמה נכות אורטופדית בשיעור %35.
ב. המערער הגיש תביעת נזיקין נגד המשיבים בעילת רשלנות. הוא תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית ובעדות של פרופ' לנצט, כי בהיעדרו של תיעוד רפואי לגבי סוג מצג העכוז אשר אובחן בעניינו של המערער, מותר היה להניח כי מדובר במצג מסוג רגליים. השיטה המקובלת בתקופה הרלבנטית ללידתו של המערער, היתה שיטה של ניקוד, היינו, רק בהצטרף מספר מוגדר של נתונים יש לבצע את הלידה ע"י חיתוך הדופן. באשר למקרה הנוכחי מצא העד כי התקיימו מספר מאותם נתונים כך שצריך היה לבצע ניתוח קיסרי. פרופ' כספי מטעם המשיבים העיד, כי בשנת 1974 רוב לידות העכוז היו לידות ואגינליות ומיעוטן בניתוח קיסרי. באשר למאפיינים אשר חייבו ביצוע ניתוח קיסרי במצג עכוז, הרי אלה לא התקיימו כאן. לנוכח מחלוקת המומחים החליט השופט למנות מומחה רפואי מטעמו (פרופ' פייזר). מומחה זה היה שותף לדעתו של פרופ' כספי.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על בית החולים היה לבצע רישומים על תהליך הלידה, ומשלא נמצא ברישומים סוגו של מצג העכוז, צילום-הבטן נעלם, ואנשי הצוות אשר נכחו בלידה לא נקראו להעיד, נשללה מהמערער היכולת להוכיח את סוג המצג שהיה עובר ללידתו. לפיכך, הניח בימ"ש קמא לטובתו, כי מדובר במצג-עכוז-רגליים,
אך בהתחשב בחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, לא היו בפני הצוות הרפואי של המשיב הוריות מקובלות, נכון לשנת 1974, אשר חייבו ביצועו של ניתוח קיסרי. אך בכך לא נפתרה המחלוקת, הואיל וכבר בכתב ההגנה הבהירו המשיבים כי הנוהל אצל המשיב היה ש"במקרה... של מצג רגלים, לא היה ניתן להתחיל בילוד וגינלי, אלא היה מבוצע ניתוח קיסרי". כך שאילו יושמה הפרקטיקה שהיתה נהוגה אותה עת אצל המשיב, אפשר שהנזק אשר נגרם, היה נמנע. אך בכך לא היה די כדי להכריע את הכף לזכות תביעתו של המערער, הואיל וביהמ"ש סבר, שהדרך הנכונה לבחון את התנהגותו של המשיב אינה על פי הנורמות החדשניות שהוא אימץ לעצמו ואשר הקדימו את זמנן, אלא ע"י השוואה לנורמות שהיו נהוגות בבתי החולים בארץ ובעולם באותה עת. הערעור נתקבל.
ד. השופט א. לוי: המערער משיג על עצם מינויו של מומחה מטעם ביהמ"ש. לטענתו, המינוי בשלב כה מאוחר מהווה העברה של סמכות ביהמ"ש לאחר. דין טענה זו להידחות. מלשונה של תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, עולה כי ביהמ"ש רשאי בכל עת למנות מומחים מטעמו לעניין שבמחלוקת, משמע אף לאחר הגשת הסיכומים. אין ממש אף בטענה כאילו בהחלטה לסמוך את ידיו על חוות דעתו של פרופ' פייזר, אצל ביהמ"ש את סמכות ההכרעה בתביעה למומחה מטעמו. זה האחרון אמור להעמיד לרשות ביהמ"ש את הידע, הנתונים והעובדות בתחום בו נדרשת מומחיות, על מנת לסייע לביהמ"ש בגיבושה של המסקנה המשפטית הנכונה. לביהמ"ש נותרה שמורה הסמכות להחליט את מי מבין חוות הדעת להעדיף, אם בכלל. למתדיינים שמורה הזכות לנסות לקעקע את אמינותו של המומחה מטעם ביהמ"ש, וכאשר לא נתערערה חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, אין פסול בכך שביהמ"ש יהא נוטה לאמצה.
ה. בפסיקה ענפה הודגשה חובתם של רופאים לערוך רישום רפואי מדוייק. במקרה של היעדר רישומים רפואיים - הן בשל רישום לקוי והן בשל אי-שמירה עליהם - יש הסבורים כי נכון להכיר בקיומה של עילת תביעה בגין "נזק ראייתי". הפן האחר של עניין זה מתבטא במישור הראייתי, והכוונה להעברתו של נטל השכנוע לשכמו של הנתבע, ביחס לכל טענה "הסומכת על הרישום-שלא-נערך; ובהפרכתה של מסקנת רשלנות, המתחייבת בנסיבות לנוכח היעדר הרישום". במקרה הנוכחי, הרישום שביצע הצוות הרפואי היה מינימלי, וחסרים בו פרטים להם נודעת חשיבות. לנוכח מצב זה סבר ביהמ"ש המחוזי, כי יש להניח לטובת המערער את ההנחה המיטיבה עמו, היינו, שקדם ללידתו מצג-עכוז-רגליים.
ו. השאלה המרכזית היתה, אם הפר הצוות הרפואי של המשיב את חובת הזהירות, כאשר בחר בלידה ווגינאלית ולא בניתוח קיסרי. בדרך כלל, שאלה זו נבחנת בהתאם לסטנדרט שהיה נהוג אותה עת בידי צוות רפואי סביר. באשר למקרה הנוכחי, על פי הפרקטיקה שהיתה מקובלת בעת האירוע, מצג-עכוז-רגליים לא נחשב כהוריה לביצועו של ניתוח קיסרי, אלא אם הצטרפו אליו נתונים נוספים, שלא התקיימו כאן. מאידך, לא נטען וגם לא הוכח כי אמו של המערער בחרה ללדת דווקא אצל המשיב, משום אותה שיטה חדשנית שהנהיג אצלו. עם זאת, המקרה הנוכחי שונה במובן זה שהמשיב הנהיג אצלו אמות מידה שונות לבחינת הצורך בניתוח קיסרי. מכאן המסקנה שהמשיב סבר כי הניתוח הקיסרי הוא המענה הנכון למקרה מן הסוג בו נמצא המערער עובר ללידתו, ובכך הוא קבע את רף הזהירות הנדרש ממנו ומכל בית חולים שהיה מאמץ אותה פרקטיקה. לפיכך, המשיב לא יכול להתגונן רק בטענה כי פעל בדרך בה היה פועל בית חולים סביר אחר אותה עת, והיה עליו להוסיף ולהסביר מדוע החליט לסטות מדרך הטיפול שהנהיג, לאחר שמצא אותה עדיפה, על זו שהיתה נהוגה בקהילה הרפואית.
ז. בחינת שיקוליו של הצוות הרפואי לבצע לידה ווגינלית אפשרית בשתי דרכים. האחת, ע"י עיון ברישומים שביצע הצוות, ולחלופין או בנוסף, ע"י העדתם של אלה אשר נמנו על אותו צוות. הנסיבות מצביעות על קשר ברור בין הנזק להפרתה של חובת הזהירות. במצב זה עבר נטל ההוכחה לשכמו של המשיב, בו לא עמד כתוצאה מרישומים לקויים ואי-העדה של אנשי הצוות הרפואי. על כן יש לקבוע כי הוכחה אחריותם של המשיבים לנזקו של המערער. התיק יוחזר לבימ"ש קמא, על מנת שידון בשאלת שיעור הפיצויים להם זכאי המערער.
ח. השופטת דורנר: מחוות-הדעת שהוגשו עולה, כי בתקופה שבה נולד המערער חלה התפתחות במחקר הרפואי, אשר היה בה כדי לחייב שינוי בפרקטיקה שנהגה עד אליה. אלא שלנוכח הזמן הקצר שחלף מאז חלה ההתפתחות האמורה, מסקנותיו של מחקר זה טרם עודכנו בספרי-היסוד המקובלים בתחום, ולא יושמו עוד באופן מלא ברבים מבתי-החולים בארץ. עם זאת, בבית-החולים המשיב נהגה הפרקטיקה החדשה, שהפנימה את ההתפתחויות שחלו זה מכבר במחקר הרפואי. בכך, נבדל בית-חולים זה בעת לידתו של המערער מבתי-חולים אחרים בארץ. יש בהנהגתה של פרקטיקה רפואית מתקדמת בבית-חולים כדי להטיל על רופאיו חובת זהירות התואמת את אותה פרקטיקה.
ט. הנשיא ברק: בשנת 1974 לא היה זה מקובל כסטנדרט רפואי (אובייקטיבי) לבצע ניתוח קיסרי במקרה של מצג עכוז כפי שהיה במקרה שבפנינו. בה בעת, אין להתעלם בנסיבות המקרה מן הפרקטיקה שנהגה בבית החולים הספציפי בו נולד המערער. משמעותה של פרקטיקה זו שנהגה בבית החולים בו יולד המערער הנה, כי בית החולים החליט כי ראוי הוא, מבחינת מאזן הסיכונים והסיכויים בלידה, לערוך ניתוח קיסרי במצגי עכוז רגליים, ולא לקיים לידה וגינלית רגילה. כלום ניתן לחייב את בית החולים ברשלנות בשל סטייה מן הסטנדרט אותו אימץ, כאשר הוכח כי ברוב בתי החולים האחרים לא נהגו לבצע אותה עת ניתוח קיסרי בהוריות שהיו? התשובה היא חיובית. אין טעם לפטור את בית החולים מאחריות, אך בשל העובדה כי אותה עת לא נהגו כך בבתי חולים אחרים. יש ליתן משקל לפרקטיקה הנוהגת בבית החולים ולנהלים שקבע בנדון, אם פרקטיקה זו היא מעל לאמת המידה האובייקטיבית הרגילה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, א. לוי. עו"ד חיים מנדלבאום למערער, עו"ד ירון בשן למשיבים. 4.2.02).

רע"פ 2976/01 - בתיה אסף נגד מדינת ישראל

*ניתן לחייב נאשם בתשלום פיצוי למתלונן לפי סעיף 77 לחוק העונשין גם אם ביהמ"ש מטיל על הנאשם עבודות שירות ללא הרשעה(מחוזי חיפה - ע.פ. 1229/00 - ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. בימ"ש השלום בחדרה קבע שהמערערת ביצעה את המעשים בהם הואשמה, הטיל עליה שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה וכן חייב אותה בתשלום פיצויים לניזוק בסך 7,700 ש"ח. בערעור על פסק הדין בביהמ"ש המחוזי בחיפה נחלקו הדעות: דעת הרוב קבעה שבימ"ש השלום מוסמך היה להורות על תשלום פיצויים ודעת המיעוט היתה שאין סמכות כזו. דעת המיעוט סברה כי לשונה של הוראת חוק זו ברורה, וכי ניתן לחייב בפיצויים רק את מי "שהורשע". מאידך היתה דעת שופטי הרוב כי די בכך שביהמ"ש קבע שהנאשם עשה את המעשה, ולא נדרשת הרשעה כדי שניתן יהיה לחייבו בתשלום פיצוי לניזוק. הערעור לאחר מתן רשות נדחה ברוב דעות השופטים חשין וריבלין נגד דעתה החולקת של השופטת נאור.
ב. השופטת נאור, בדעת מיעוט, סברה כי ההגיון והצדק מחייבים שגם כאשר הנאשם אינו מורשע, אך ביהמ"ש קובע כי ביצע את המעשה ובהתחשב בנסיבות אינו מרשיעו,
יחוייב הנאשם בתשלום פיצוי. אלא שלדעתה הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין הוא עונש ולא תרופה אזרחית, וכאשר מדובר בעונש אין להעניש מן הדין, אלא אם המחוקק קובע במפורש את העונש. על כן אם החוק קובע תשלום פיצוי כאשר הנאשם "הורשע" אין לחייב בפיצוי כאשר הנאשם לא הורשע.
ג. מנגד סברו השופטים חשין וריבלין, בשני פסקי דין נפרדים, כי החיוב לפי סעיף 77 יש לו פן אזרחי וניתן להטיל את החיוב גם כאשר הנאשם אינו מורשע וזאת בהתחשב במגמה והתכלית של הסעיף שבא להטיב את נזקו וסבלו של הנפגע במעשה הפלילי. מכיוון שגם ללא הרשעה קיימת בפסה"ד קביעה שהנאשם ביצע את המעשה אין מניעה מלחייבו בפיצוי.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גב' נאור. עו"ד שלמה יובל למבקשת, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 5.2.02).

ע.א. 3901+3937/96 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה ואח' נגד יהודית הורוויץ

*תשלום פיצויים לבעל מקרקעין שנפגעו ע"י תכנית שלא בדרך הפקעה ופירוש הסייגים המשחררים את הנתבעים מתשלום פיצויים למרות הפגיעה במקרקעין(מחוזי ת"א - ה.פ. 1167/84 - הערעורים נדחו).

א. המשיבה ובעלה המנוח רכשו בשנת 1972 מגרש ברעננה (להלן - "החלקה"). בעת הרכישה היה שטח החלקה 1090 מ"ר ועל פי תכנית המתאר שחלה על החלקה באותו זמן ניתן היה לבנות עליה חמש יחידות דיור על עמודים. ביום 5.2.83 אישרו הוועדה המקומית והוועדה המחוזית מחוז המרכז - (המערערת - השניה) תכנית בנין עיר (להלן - "התכנית המתקנת"), שייעדה שטח של 230 מ"ר מן החלקה לשטח ציבורי פתוח. עוד נקבע בתכנית המתקנת כי ניתן יהיה לבנות על החלקה ארבע יחידות דיור, במקום חמש. לביהמ"ש המחוזי בת"א הגישה המשיבה תובענות לפצותה עבור הפגיעה שנגרמה לחלקה ע"י התכנית המתקנת, לפי הוראות סעיפים 197 (א) ו - 200 לחוק התכנון והבניה, (להלן - "החוק"). ביהמ"ש המחוזי חייב את הוועדה המקומית לשלם למשיבה 24,000 דולר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום אישור התכנית המתקנת. הערעורים נדחו.
ב. סעיף 197 (א) לחוק קובע "נפגעו ע"י תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית... בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים... בכפוף לאמור בסעיף 200". וסעיף 200 קובע כי "לא יראו קרקע כנפגעת... ובלבד שהפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות הענין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים". ביהמ"ש המחוזי מינה שמאי מומחה שקבע כי שווייה של החלקה לפני אישורה של התכנית המתקנת היה 202,000 דולר ואחרי אישורה - 178,000 דולר. לאמור, השווי פחת ב - 24,000 דולר, סכום שהוא שווה ערך ל - %12 משווי החלקה. ביהמ"ש דן, בשאלה אם "הפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות הענין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים", כאמור בסעיף 200 לחוק, היינו "אם ירידת ערך של %12 מהווה פגיעה שהיא מעבר לסבירות". ביהמ"ש הגיע למסקנה כי הפגיעה עברה את תחום הסביר ולפיכך פסק למשיבה פיצוי כאמור. עם זאת קבע כי אלמלא היתה הפגיעה חורגת מן הסביר לא היתה עומדת למשיבה הטענה כי אין זה מן הצדק שלא לשלם לה פיצויים.השגתן העיקרית של המערערות היא כי נזק למקרקעין בשיעור של %11.8 אינו בגדר פגיעה העוברת את תחום הסביר לפי סעיף 200 לחוק. כנגדן טוענת המשיבה כי אחרי חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן- "חוק היסוד"), שבו נאמר בפירוש כי "אין פוגעים בקניינו של אדם", כל פגיעה בקניינו של אדם חייבת להיות על פי הוראה מפורשת בדין, שאותה יש לפרש באופן המצומצם ביותר, ומכל מקום, אין לשלול את זכותו של הנפגע לפיצוי ראוי.
ג. בשני פסקי דין נפרדים הגיעו השופטים טירקל והנשיא ברק למסקנה שיש לדחות את הערעורים. אך הם חלוקים ביניהם באשר לנימוק הדחייה. השופט טירקל סבר כי לאחר חקיקת חוק היסוד יש לצמצם את "תחום הסביר" שבסעיף 200, כך שמדובר רק בפגיעה זעירה כמושג "זוטי דברים", היינו פגיעה בגדר של ירידת ערך בשיעור של 3-2 אחוז. מנגד סבר הנשיא ברק כי האיזון בין זכות הקניין של הפרט לבין צרכי החברה בענייני תכנון ערים אינה תומכת בגישה ש"תחום הסביר" מתייחס לפגיעה מזערית של "זוטי דברים". לדעתו, בנסיבות העניין פגיעה של כ-12 אחוז אינו חורג מתחום הסביר. אעפ"כ יש לדחות את הערעור משום שלא נתמלא התנאי "שאין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים", וכאשר לא מתמלא אחד משני תנאי הפטור על הוועדה המקומית לשלם את הפיצוי שנקבע. השופט זועבי הצטרף לדעתו של השופט טירקל כי הפגיעה עוברת את תחום הסביר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, זועבי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' עירית גל לוועדה המקומית, עו"ד משה גולן לוועדה המחוזית, עו"ד משה שוב למשיבה. 28.1.02).

ע.א. 4452/00 - ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נגד עיריית טירת הכרמל

* ע.א. 4452/00 - טענות נגד חיוב בארנונה שאפשר להעלות בהשגה ניתן להעלות גם בפני ביהמ"ש, אך בדרך כלל לא ידון ביהמ"ש בנושאים עובדתיים וטכניים שניתן להעלות בהשגה מינהלית. *שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. *טענה של התיישנות בתביעת ארנונה וזקיפת תשלום לחיוב מוק(מחוזי חיפה - ת.א. 222/98 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת מחזיקה בתחום המשיבה מוסך, מכון רישוי לכלי רכב וקרקע. הארנונה של המוסך ומכון הרישוי חושבה לפי שטח של 1,276 מ"ר, כאשר 250 מ"ר משטח זה יוחסו למכון הרישוי, אשר נהנה מתעריף ארנונה מופחת. שטח הקרקע התפוסה, עליו התבסס תחשיב הארנונה, הוא 2,359 מ"ר. העיריה הגישה נגד המערערת תביעה לתשלום ארנונה. לכתחילה הוגשה התביעה נגד מוסך "טכנו טסט". משהתברר לעירייה כי שמה של הנתבעת שונה, התיר לה ביהמ"ש לתקן את כתב התביעה, נגד חברת ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ (להלן: "חברת ט.ט."). חברת ט.ט. נתבעה לשלם חובות ארנונה כללית שרבצו על הנכסים בגין שנות הכספים 1991 עד 1997. בכתב התביעה נכללה גם יתרת חוב בגין ארנונה עבור התקופה שקדמה ליום 1.4.1991. סכום החוב הכולל לעירייה הועמד על סך 1,138,000 ש"ח, נכון ליום 17.11.97. חברת ט.ט. התגוננה בשורה של טענות והן כי היא אינה הנתבעת אלא טכנו טסט, כי יתרות החוב בגין התקופה שקדמה ליום 1.4.91 התיישנו, כי אופן חישוב סכומי הארנונה, מוטעה וכן היקף השטחים של הנכסים שהיו בשימושה וכיוצא באלה טענות. כן טענה כי שלא כדין חוייבה רטרואקטיבית בגין שטח יותר גדול מזה שבגינו שולמה בשנים קודמות ארנונה. ביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל את תביעת העירייה במלואה, תוך דחיית כל טענות ההגנה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. הרשות המקומית צריכה לברר את זהותו המדוייקת של המחזיק בנכס ולהפנות אליה את דרישת התשלום. במקרה הנדון לא היתה הקפדה מצד העירייה בעניין זה. תחילה הופנו הדרישות לתשלום ארנונה כלפי מוסך טכנו טסט וכך גם כתב התביעה המקורי. עם זאת, מנועה חברת ט.ט מלטעון כי לא החזיקה בנכסים בתקופה הרלוונטית. בכל התקופה הרלוונטית פעלו בנכסים מוסך ועסק לרישוי כלי רכב תחת השם הכוללני "טכנו טסט". גם כשהוקמה חברת ט.ט היא המשיכה להפעיל את העסק תחת השם "טכנו טסט". האורגנים של חברת ט.ט., שהיו גם אורגנים של המחזיקים הקודמים בנכסים ובעליו הקודמים של העסק, לא הקפידו, במגעיהם עם העיריה, על ציון זהותו הפורמלית המדויקת של המחזיק.
ג. באשר לטענות לגופו של החיוב - ביהמ"ש המחוזי קבע כי היה על חברת ט.ט. להעלות טענות אלה בהליך של השגה בפני מנהל הארנונה, ואין מקום לדון בהן בהליך
הנוכחי. חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין הגופים המינהליים סביב נושא הארנונה חזרה והעסיקה את בתי המשפט ואת המחוקק. חוק הרשויות המקומיות קובע את דרכי ההשגה על חיוב בארנונה, בפני מנהל הארנונה, ועדת הערר ולבסוף ביהמ"ש. העמדה העקרונית-המסורתית של הפסיקה שדנה בחוק היתה כי "טענות, אשר ניתן להעלות בהשגה, אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העירייה לתשלום הארנונה. אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסויימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה".
ד. בחודש יוני 1994 תוקן חוק הערר, ולפי התיקון מי שחוייב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות ביהמ"ש, להעלות טענה נגד חיובו. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים, הנטייה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. לעומת זאת, בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות. במקרה שלפנינו, מרבית הטענות של חברת ט.ט. הן טענות עובדתיות וטענות טכניות, הנוגעות לגודלם של הנכסים, לטיב השימוש שנעשה בנכסים, להיקף ההחזקה בהם ולאופן מדידתם. אין להיזקק לטענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות.
ה. מאידך, המערערת קבלה בביהמ"ש המחוזי גם כנגד חיובה הרטרואקטיבי בתשלומי ארנונה, בהתאם למדידה שבוצעה בשנת 1997. מדובר בטענה משפטית שהיא בעלת אופי עקרוני וראוייה היא לבירור בביהמ"ש האזרחי. חישובי הארנונה שקדמו למדידה החדשה התבססו על החלטת ועדת ערר בערר שהגישה טכנו-טסט בשנת 1990. אין הוראה מיוחדת בדין המסמיכה את הרשות המקומית לשנות למפרע שומת ארנונה. למרות זאת, פתוחה בפני הרשות האפשרות לבצע שינוי בשומת הארנונה. ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. בענייננו, כאמור, בשנת 1990 קבעה ועדת ערר את השטחים ואת גודלם, אשר לפיהם יש לחשב את חיובי הארנונה של טכנו טסט. חיובי הארנונה שהוטלו על טכנו טסט משלב זה ואילך התבססו על הקביעה של ועדת הערר. גם בהתכתבות ובמגעים שהתקיימו בין העירייה לבין טכנו טסט נקודת המוצא של הצדדים לאורך השנים היתה הקביעה של ועדת הערר משנת 1990. על רקע עובדות אלה, אין המקרה הנדון נמנה על אותם מקרים חריגים, בהם יש לאפשר תיקון רטרואקטיבי של שומת ארנונה.
ו. טענה נוספת של חברת ט.ט. היא כי חלק מן התביעה התיישן. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההתיישנות, בציינו כי התביעה מתייחסת רק לסכומים שלאחר 1994 כאשר סכומים ששולמו עד אותה שנה נלקחו בחשבון על חשבון חוב קודם, כך שחוב קודם זה אינו נכלל בסכום התביעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל איפוא את עמדת העירייה, כי חברת ט.ט. שילמה לעירייה במהלך השנים סכומים שיש בהם כדי לכסות את החוב עד 1.4.91. נמצא, כי חוב ישן זה סולק והתביעה של העירייה מתייחסת רק לתקופה שלאחר שנת 1991. מסקנה זו אין לקבל. אמנם, סעיף 50 לחוק החוזים קובע כי: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן". אולם, ראשית, במרבית המקרים בהם שילמה חברת ט.ט. כספים לעירייה היא ציינה במפורש מהו החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; שנית, העירייה מעולם לא זקפה את הכספים לחיוב של חברת ט.ט. (או טכנו טסט) בגין שנת 1991. נושא הזקיפה עלה לראשונה בשלב הסיכומים בביהמ"ש קמא. בכתב התביעה ובתצהיר נאמר במפורש שחברת ט.ט. נתבעת לשלם חוב בגין שנות הכספים 1991-1997 וחוב שקדם לשנת הכספים
1991. התוצאה היא כי יש לבטל בשל התיישנות את חיובי הארנונה בגין התקופה שקדמה ליום 2.2.91.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יום טוב אלקיים למערערת, עו"ד משה עמאר למשיבה. 6.2.02).

בש"ם 5417/01 + עע"מ 2775/01 - שרגא ואיילה ויטנר נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שרונים"

עע"מ 2775/01 - הארכת מועד בערעור על פס"ד מינהלי. מסירת פס"ד לידי בעל דין לצורך התחלת מניין הימים להגשת ערעור(בקשות להארכת מועד ולמחיקת ערעור - הבקשה להארכת מועד של המבקשים נתקבלה).

א. ביהמ"ש המחוזי בת"א נתן פס"ד בשתי עתירות מינהליות. פסה"ד ניתן ביום 28.2.01, בהיעדר הצדדים. המבקשים הגישו ערעור על פסה"ד האמור ביום 5.4.01. ביום 2.7.01 פנתה המשיבה, בבקשה למחיקת הערעור על הסף, בשל איחור בהגשתו. על רקע זה, הוגשה ביום 8.7.01 בקשה למתן ארכה, העומדת במרכז ההתדיינות. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה והבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ב. המועד להגשת ערעור על פס"ד של בימ"ש מחוזי בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים הוא תוך 30 ימים. טענת המבקשים היא, כי פסה"ד הומצא לידיהם ביום 8.3.01, באמצעות הדואר, ואם כך הדבר הוגש כתב הערעור תוך המועד. לטענת המשיבה, מתכתובת של ב"כ המבקשים עולה, כי פסה"ד היה בידה כבר ביום 1.3.01, ומירוץ המועדים החל באותו יום, ועל כן, כך הטענה, הודעת הערעור הוגשה באיחור. המבקשים מסבירים כי ביום 1.3.01 הודע לב"כ ממזכירות ביהמ"ש כי פסה"ד ניתן, וכי יישלח אליה בדואר. על פי הנטען ביקשה באת כוח המבקשים, כי מכר יצלם העתק מפסה"ד, וכך נתקבל אצלה עותק צילומי של פסה"ד עוד ביום 1.3.01.
ג. על פי תקנה 476, לתקנות סדר הדין המצאתו של כתב בי דין היא במסירתו כשהוא חתום. תקנה 488, אשר עניינה אישור קבלה, קובעת כי מי שהומצא לו כתב בי-דין לפי תקנות אלה יידרש לאשר את הקבלה בכתב. במקרה דנא, לא קויימו במלואן הדרישות האמורות. ראשית, פסה"ד נמסר למכר של עורכת דינם של המערערים, ולא לעורכת הדין או למתמחה, ואף לא הונח במשרדה של עורכת הדין כנדרש בתקנות; שנית, אין כל מידע על מסירת עותק חתום כדין של פסה"ד לידי המכר; שלישית, לא קויימה הדרישה, כי מי שהומצא לו כתב בי דין יידרש לאשר את הקבלה בכתב. במצב דברים זה, לא ניתן לקבוע שביום 1.3.00 בוצעה המצאה כדין.
ד. ברם, נקבע בפסיקה כי עשויים להיות מקרים בהם בעל דין יהא מושתק לטעון כנגד המצאה, אף אם זו לא היתה כדין. על פי הלכה זו, בנסיבות מסויימות, עשוייה לקום טענת השתק לטובת בעל הדין שכנגד. טענה זו מאפשרת, בפועל, להתייחס אל מועד הידיעה או קבלת כתב בי דין כאל מועד בו הומצא פסה"ד. בסיס אפשרי להשתיק את המבקשים עשוי להיות שינוי מצב לרעה של המשיבה על יסוד קיומו של מצג כי פסה"ד הומצא לידי המבקשים עוד ביום 1.3.01. אך לא הוכח כל שינוי לרעה כזה.
ה. יש גם השתק הנובע מעשיית שימוש בפסה"ד טרם המצאתו כדין. אולם הפניות לב"כ המשיבה על יסוד פסה"ד לפני שנתקבל כדין, לא נעשו בשם המבקשים, ואף לא נועדו לקידום עניינם. פסק דינו של בימ"ש קמא הכריע בשתי עתירות מינהליות, אשר הדיון בהן אוחד. באת כוחם של המבקשים, ייצגה את העותרים בשתי העתירות האמורות. הפנייה של ב"כ המבקשים נעשתה בשם העותרים האחרים.
ו. אך יש פסיקה אחרת שאינה מתמקדת בקיומו של השתק ולפיה ניתן להכיר בידיעה על תוכנו של פס"ד אזרחי כשקולה להמצאה, אף כאשר הידיעה אינה פרי המצאה כדין. לפי גישה זו הערעור הוגש אמנם באיחור, אך יש מקום להיענות לבקשה להארכת מועד. המצב של אי בהירות משפטית ביחס לנפקותה של קבלת פסה"ד טרם המצאתו כדין מהווה טעם מיוחד למתן ארכה.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד גב' פנינה הרניב למבקשים, עוה"ד מילר וזילברשץ למשיבה. 24.1.02).

על"ע 2388/00 - שמחה ניר, עו"ד נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד ת"א

*תיקון טעות בפס"ד (בקשה לתיקון פס"ד בטרם קם ביהמ"ש ממושבו - הבקשה נדחתה).

לאחר שימוע פסה"ד, בעניינו, העלה עו"ד ניר בקשה, כל עוד ביהמ"ש יושב על כיסאו, להכנסת שינויים ותיקונים בפסה"ד. בהחלטה בעת מתן פסה"ד נקבע כי עו"ד ניר יעלה את בקשתו על הכתב עוד באותו יום, והדבר ייחשב כאילו העלה את טענותיו בעוד ההרכב יושב על כיסאו. לאור האמור התייחס ביהמ"ש לבקשה לגופה. הבקשה נדחתה.
האפשרות לתקן או לשנות פס"ד, אינה מהווה ערעור חדש על פסק-דינו של ביהמ"ש בערעור. מכשיר זה נועד לאפשר לביהמ"ש לתקן טעות מהותית שנמצאה בפסה"ד או להשלים דבר החסר בו אשר נעלם מעיני ביהמ"ש בכתבו את פסק דינו, או, למשל, כאשר תוצאות פסה"ד אינן עולות בקנה אחד עם הנמקתו. ה"טעויות" עליהן מצביע המבקש אינן טעויות כלל, ואף לא טעויות סופר שניתן היה לתקנן לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב). כך גם ה"חסרים". פסה"ד אינו חסר דבר. מביהמ"ש לא נעלם דבר ממה שהובא בפניו, בכתב ובמהלך הדיון.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' נאור. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. המבקש לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 23.1.02).

רע"פ 10099/01 - יצחק זרקה נגד מדינת ישראל

*חתימת כתב אישום בעבירת תעבורה ע"י תובע מוסמך כשכתב האישום הוכן ע"י תובע אחר (הבקשה נדחתה).

המבקש נפסל מלנהוג ברכב למשך תקופה של חמש שנים, ונתפס בתקופת הפסילה כשהוא נוהג ברכב. הוא הואשם בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח תקף. כתב-האישום נגד המבקש הוכן ע"י פקד לאה נהרי, שהוסמכה להגיש כתבי-אישום בהיותה תובע מכוח מינוי מפכ"ל המשטרה. ביום הגשת כתב-האישום חלתה פקד נהרי, ותובע אחר מכוח מינוי מפכ"ל, מפקח אבי דוויק, בדק את חומר הראיות המצוי בתיק והגיה את כתב-האישום, ולבסוף חתם עליו בשמה של פקד נהרי והגישו. לאחר שנשמעו הראיות וסיכומי הצדדים, העלה המבקש את הטענה, כי לכתב-האישום שהוגש נגדו אין תוקף, מכיוון שנחתם שלא ע"י מי שניסח את כתב-האישום. טענתו נדחתה, והמבקש הורשע ונדון למאסר ותשלום קנס. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וחזר על טענתו כי לכתב-האישום שהוגש נגדו אין תוקף משום שלא נחתם ע"י התובע שניסח את כתב-האישום. ערעורו נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מי שהגיש את כתב-האישום הלכה למעשה היה תובע, שהיה מוסמך לכך מלכתחילה. תובע זה בדק לגופן את הראיות המבססות את כתב-האישום, וחתם עליו, הגם שחתימתו נעשתה, כביכול, בשם התובעת שחלתה. יהיה הדבר אשר יהיה, ממילא המבקש לא הצביע על עיוות-דין שנגרם לו כתוצאה מכך שכתב-האישום נחתם ע"י התובע ולא ע"י התובעת שחלתה. על-כן, אין בכך כדי לפגום בתוקף ההליכים נגד המבקש. כבר נאמר כי "פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות-דין,
אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק".

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 24.1.02).

בג"צ 9943/01 - רצון ודליה עמיהוד נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בחולון והיועהמ"ש לממשלה

*ביצוע צו הריסה שיפוטי כאשר צוי הריסה קודמים נגד אחרים טרם בוצעו (העתירה נדחתה).

העותרים מבקשים להורות למשיבה להימנע מלבצע צו הריסה שיפוטי המתייחס לחלק מבית מגוריהם, כל עוד לא יבוצעו צווי הריסה קודמים שהוצאו נגד שניים משכניהם, וכל עוד לא ינקוט היועהמ"ש הליכים משפטיים נגד שכנים אחרים שבנו ללא היתר. לטענת העותרים, מפלה אותם המשיבה לעומת השכנים האמורים, בין היתר, בשל היות חלקם מקורבים לגורמים שונים בעירייה. העתירה נדחתה.
טענת האפלייה באשר לאי-נקיטת הליכים משפטיים נגד אחרים נדונה בהרחבה ונדחתה ע"י ביהמ"ש לעניינים מקומיים, אשר הוציא את צו ההריסה נגד העותרים. הדרך להשיג על פס"ד זה היא בהגשת ערעור עליו ולא בעתירה לבג"צ. די בכך כדי לדחות טענה זו על הסף. אך גם לגופה אין בטענה כל ממש. נותרה, הטענה המופנית כלפי שיקול דעתה של המשיבה בקביעת סדר הקדימויות לביצוע צווי ההריסה, לעניין זה נתנה המשיבה הסברים המניחים את הדעת. ככלל, אין עבריין שהורשע ועונשו נגזר זכאי לעיכוב ביצוע העונש רק משום שעונשם של אחרים מעוכב. הוא הדין ביחס לביצועם של צווים שיפוטיים אשר הוצאו במסגרת ההליך הפלילי. אמנם, אין להוציא מכלל אפשרות, כי בנסיבות מיוחדות - כגון כשמובאות ראיות של ממש למשוא-פנים או לשיקולים פסולים אחרים מצד גורמי האכיפה - יוכל עותר להישמע בטענה כי הוא מופלה לרעה באופן שרירותי לעומת פורעי חוק אחרים. אולם נסיבות מיוחדות כאלה אינן מתקיימות בענייננו.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, גב' נאור. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. שקד לעותרים, עו"ד ל. קמינר למשיבה. 24.1.02).

בש"א 9433/01 - פרץ חנן נגד עיריית חולון

*העברת מקום דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט או המשך דיון לפי סעיף 15 לחוק בפני שופט שנתמנה לערכאה אחרת (הבקשה נדחתה).

המשיבה ניהלה בביהמ"ש לעניינים מקומיים בחולון בפני השופט אטדגי, הליך פלילי נגד המבקש בגין ניהול עסק ללא רשיון. על פי פסה"ד נצטווה המבקש לסגור את עסקו, עד ליום 31.10.2002. לאחר סיום ההליך הפלילי, הגיש המבקש תובענה נגד המשיבה בביהמ"ש לעניינים מקומיים בחולון בעניין אי מתן רשיון לעסק שלו ע"י המשיבה. גם תובענה זו התבררה בפני השופט אטגי עד לסיום שלב ההוכחות. לאחר מכן עבר השופט אטגי לכהן כשופט בימ"ש השלום בת"א, ובמקומו באה השופטת פרנקל. הצדדים ביקשו מהשופטת כי התיק ימשיך להישמע בפני השופט אטגי לאור סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט. השופטת דחתה את בקשתם מהטעם כי על הבקשה חולש סעיף 78 לחוק בתי המשפט. לאור זאת, פנה המבקש בבקשה להעברת מקום הדיון על פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט. הבקשה נדחתה והנושא הוחזר לשופטת פרנקל להחליט בבקשה לפי סעיף 15.
אין מקום לדיון בבקשה זו במסגרת סעיף 78 לחוק בתי המשפט. סעיף 15 לחוק בתי המשפט עוסק בסמכות שופט לסיים דיון, וקובע כי "שופט שהחל בדיון ותקופת מינויו לכהונה נסתיימה מחמת מינוי לערכאה אחרת, או משום שנסתיימה תקופה כהונה בפועל, יהיה מוסמך לסיים את הדיון שהחל בו." במידה ויימשך הדיון בעניינו של המבקש
ע"י השופט אטדגי, יראו את הדיון כמי שמתקיים בביהמ"ש לעניינים מקומיים בחולון, למרות שהשופט מכהן כעת בבימ"ש אחר. כך שאין בהיענות לבקשה לפי סעיף 15 לחוק בתי המשפט כדי להעביר ענין למקום אחר, ומשכך אין בקשה זו נופלת לגדר סעיף 78 לחוק בתי המשפט. התיק יוחזר לביהמ"ש לעניינים מקומיים בחולון על מנת שתתקבל החלטה בבקשת המבקש.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד סידלמן שי מנחם למבקש. 30.1.02).

ע.פ. 7704/01 - מיכאל ואילן פרץ נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בגרימת חבלה חמורה בסכסוך משפחתי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערים התערבו לטובת אחותם, במריבתה עם בעלה, ותקפו את גיסם בסכין ובגרזן והורשעו על יסוד הודאתם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי גזר עליהם 10 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי, וכן קנס כל אחד מהמערערים בסך 10,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
מתקיימות כאן נסיבות אישיות ומשפחתיות המצדיקות חריגה מנורמת הענישה המקובלת לעבירות אלימות, אשר תתבטא בהימנעות משליחתם של המערערים לריצוי מאסר בבית הסוהר. המדובר בבנים למשפחה ברוכת ילדים, שבמהלך השנה האחרונה פקדו אותה, בזה אחר זה, שורה של אסונות קשים. עברם של המערערים אינו כולל הרשעות בעבירות חמורות ואיש משניהם לא ריצה עד כה עונש מאסר. מתסקיר שירות המבחן עולה כי המערערים מבינים את חומרת כישלונם, מצרים ומצטערים על המעשה. היחסים במשפחת אחותם חזרו בינתיים לתיקנם, ובין גיסם של המערערים לבין המערערים לא נותרה כל טינה. במהלך תקופה ארוכה, בה התנהל משפטם, שהו שני המערערים במעצר בית במקום מרוחק מעיר מגוריהם. בהתחשב בכל אלה ולנוכח המלצת שירות המבחן והחשש כי מאסרם של המערערים לעת הזאת עלול להצמיח רעה תחת טובה, תועמד תקופת המאסר בפועל על 6 חודשים, שירוצו בעבודת שירות. עונש המאסר על תנאי נותר על כנו. הערעור סב גם על גובה הקנס, ולרגל מצוקתה הכלכלית של המשפחה, ומצוקתם של המערערים, יועמד הקנס שהושת על כל אחד מהם על סך 4000 ש"ח.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד ע. דבאח למערערים, עו"ד ד. ברלינר למשיבה. 28.1.02).

ע.א. 3750/01 - ראובן גרוס נגד אהרון קידר

*ביטול דחיית ערעור לביהמ"ש העליון ע"י הרשמת בנימוק שמדובר בערעור לפי חוק הבוררות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בין המערער לבין המשיב התנהלה בוררות, שנסתיימה במתן פסק ע"י הבורר. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי לביטולו של פסק הבוררות, והמערער עתר, בין היתר, למתן סעד הצהרתי לפיו אין הבורר מוסמך לדון בתביעה חדשה (להלן: התביעה השניה) שהגיש המשיב נגדו לאחר מתן פסק הבוררות, בין משום שפסק הבוררות מקים מעשה בית דין באותו נושא, ובין משום שהחוזה בין הצדדים בוטל בפסק הבוררות, ולפיכך, אין עוד הסכם בוררות בין הצדדים ולא ניתן לכפות עליו הליכי בוררות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המשיב לביטול פסק הבורר, ודחה את טענת המערער שהבורר אינו מוסמך לדון בתביעה השניה. המערער ערער על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש העליון. המשיב הגיש בקשה למחיקת הערעור על הסף, מן הטעם שמדובר בערעור על החלטה לפי חוק הבוררות, ולפיכך, בהתאם לסעיף 38 לחוק הבוררות, טעון הוא קבלת רשות ערעור. רשמת ביהמ"ש העליון קיבלה את הבקשה למחיקה על הסף, בקבעה כי פסה"ד הכריע בשאלת תחולתו של חוק הבוררות על הסכסוך הנוסף בין הצדדים, ולפיכך יש לראות
בו החלטה לפי חוק הבוררות. המערער טוען כי הטענה שלפיה פסק הבוררות יצר מעשה בית דין המונע הגשת תביעה חדשה, והטענה לפיה פסק הבוררות ביטל את ההסכם בין הצדדים ובכך ביטל את הסכם הבוררות ביניהם, אינן עילות "לפי חוק הבוררות", אלא עילות השאובות מן ההלכה הפסוקה בדבר מעשה בי"ד ומדיני החוזים הכלליים. הערעור נתקבל.
התשובה לשאלה אם פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נחשב "החלטה של ביהמ"ש לפי חוק זה", כאמור בסעיף 38 לחוק הבוררות, אינה ברורה מאליה. מכל מקום, בוודאי שאינה מצדיקה דחייתו של הערעור על הסף, ומן הראוי שתוכרע ע"י ההרכב שידון בערעור.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אילן רונן למערער, עו"ד יורי נחושתן למשיב. 28.1.02).

בש"פ 375/02 - מדינת ישראל נגד ארמונד מיארה ואח'

*הארכת שביעית של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח ונסיון לרצח (בקשה שביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים עומדים לדין באשמת רצח בכוונה תחילה, נסיון לרצח ועשיית עיסקה בנשק. המדובר ביריות לעבר שני אנשים בשם דני והרצל, במטרה להרגם. המשיב 3 ירה בהרצל, בהתאם לתכנון המוקדם של שלושת המשיבים, וגרם למותו. הוא ניסה לירות גם בדני, אך לא הצליח בשל תקלה בנשקו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של שלושת המשיבים עד תום ההליכים. משלא הסתיים משפטם של המשיבים תוך תשעה חודשים, הגישה המדינה מדי שלושה חודשים בקשות להאריך את מעצרם, בהתאם לסעיף 62 לחסד"פ. המעצר הוארך 6 פעמים, לנוכח רמת המסוכנות הנשקפת מן המשיבים, והצורך למנוע שיבוש הליכי משפט. משפטם של המשיבים לא הסתיים גם בתום הארכת המעצר השישית, וכעת פונה המדינה ומבקשת הארכת נוספת של המעצר. הבקשה נתקבלה.
אמנם, המשיבים נתונים במעצר כבר למעלה משנתיים, אך נסיבות העניין, החריגות בחומרתן, מחייבות את המשך המעצר של המשיבים. משפטם של המשיבים מתנהל בקצב משביע רצון. מדובר בתיק מורכב וסבוך, בין היתר בשל ריבוי הנאשמים ומספרם הרב של עדי התביעה. נעשו מאמצים לקדם את שמיעת המשפט במהירות המירבית ונקבע כי מדי שבוע יתקיימו שני ימי הוכחות בתיק. מאז הארכת המעצר השישית התקיימו 11 ישיבות הוכחות, כאשר חלק מהישיבות שתוכננו לחודשים נובמבר ודצמבר בוטלו עקב בקשות דחייה מצד הסניגוריה. להערכת המדינה, דרושות כשמונה ישיבות נוספות עד לסיום פרשת התביעה. עד חודש יולי 2002 קבועות עוד חמישים ישיבות הוכחות ויש לקוות כי די יהיה בהן כדי לסיים את שלב ההוכחות במשפט. עבירת הרצח המיוחסת למשיבים, ודבקותם במימוש כוונת הרצח בכמה נסיונות, כפי שעולה מכתב האישום, מצביעים על מסוכנותם הרבה. לכך מתווסף עברם הפלילי המכביד.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עוה"ד אביגדור פלדמן ונחמן בטיטו למשיבים. 29.1.02).

רע"א 5505/01 - אלישבע סמואל נגד זהבה רונן ואח'

*הענקת סעד זמני למניעת מכירתן של דירות שבמחלוקת עד להכרעה בערעור (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בעלה של המבקשת התקשר עם קבלן בעיסקת קומבינציה, בגידרה הוסכם כי הקבלן יבנה שני מבנים בשני מגרשים
של הבעל, ובתמורה תוקנה לבעל זכות בעלות ב-6 דירות. טרם הושלמה בנייתן של 3 דירות מתוך ה-6, הוסכם כי הבעלות ב-3 דירות אחרות תיוותר בידי הבעל, כבטוחה לקיום מלוא חיוביו החוזיים של הקבלן כלפיו. בניית הדירות שאמורות היו להימסר לבעל לא הושלמה, ועל-כן הבעלות ב-3 הדירות שהושארו כבטוחה נותרה בידי הבעל. אעפ"כ התחייב הקבלן למכור דירות אלה לצדדים שלישיים, המשיבים בבקשה זו, והדיירים אף שילמו עבורן ותפסו בהן חזקה. המבקשת הגישה לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיבים, בגידרה ביקשה, בין היתר, להורות על סילוק ידם מן המקרקעין. תביעתה של המבקשת נדחתה תוך שנקבע כי לא עלה בידה להוכיח כי רשאית היא להיכנס לנעליו של בעלה, ולתבוע את זכויותיו במקומו. זאת נקבע, אף שבמהלך הזמן הבעל נפטר, והוריש לה את כל רכושו. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי והושג הסכם דיוני, לפיו המבקשת תוכל לתבוע כחליפתו של בעלה, וכי הדיון יושב לבימ"ש השלום מבלי שתיפגענה זכויותיהם הדיוניות של הצדדים. מששב הדיון לבימ"ש השלום, הוחלט בכל זאת לדחות את תביעת המבקשת, מאותו הטעם שבגינו נדחתה התביעה לראשונה. המבקשת שבה והגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי, וביקשה היא כי ינתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבים למכור את הדירות לצדדים שלישיים ובקשתה נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
התשתית העובדתית אותה מציגה המבקשת, שהיא ברובה מוסכמת גם על המשיבים, מבססת עילה לכאורה לערעור שהגישה לביהמ"ש המחוזי. מאזן הנוחות נוטה אף הוא לצידה של המבקשת, שהרי על פני הדברים ברי כי העברה נוספת של הדירות עשוייה להכביד במידה ניכרת על מימוש פסה"ד אם יינתן לטובתה. מנגד, הפגיעה בזכות הבעלות של המשיבים בדירות - אף בהנחה כי זכות שכזו קיימת - מתבטאת אך בשלילת זכותם למכור את הדירות למשך תקופת ניהול המשפט. פגיעה אפשרית זו, איננה מצדיקה את דחיית הבקשה לסעד הזמני.

(בפני: השופטת דורנר. המבקשת לעצמה, עו"ד שמואל סעדיה למשיבים. 31.1.02).

בג"צ 6637/01 - אדריס טארק נגד משרד הפנים

*פסיקת הוצאות בעתירה שבוטלה לאחר שדרישות העותר התמלאו (בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה - הבקשה נתקבלה).

ביום 27.3.01 הגיש העותר בקשה להענקת אשרת כניסה לישראל לאשתו המחזיקה דרכון ירדני. עד להגשת העתירה ביום 27.8.01 לא נתקבלה החלטה בבקשה. ביום 31.10.01 הוגשה תשובת המדינה בה נאמר כי העיכוב היה לצורך בדיקות בטחוניות וכי לאחרונה אושרה בקשת העותר. כיוון שכך ביקש העותר למחוק את העתירה ולחייב את המשיבה בהוצאות. הבקשה נתקבלה.המשיב טוען שהעיכוב במתן התשובה נבע מן הצורך בבדיקה בטחונית. אף אם כך הדבר, בנסיבות העניין עולה לא רק השתהות ניכרת בטרם הגשת העתירה, אלא גם אי קיומן של חובות בסיסיות של הרשות כלפי האזרח, כמו מתן תשובה לפנייה בכתב. בהתחשב במכלול נסיבות העניין יועמד שיעור ההוצאות בו יישא המשיב על סך של 3,500 ש"ח.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד מ. קדח לעותר, עו"ד ערן אטינגר למשיב. 23.1.02).

ע.א. 6477/97 ואח' - דלה וינשטיין נגד בנק הפועלים ואח'

*ביטול חיוב בהפקדת ערבון בערעור לביהמ"ש המחוזי (שורה של ערעורים ובקשות לרשות ערעור של שני הצדדים - בקשה אחת של המערערת נתקבלה).

בין הצדדים מתנהלים הליכים רבים שהגישה המערערת וחזרה והגישה לאחר
שנמחקו בשל אי הפקדת ערבון. אחת הבקשות לרשות ערעור נוגעת לחיובה של המערערת בהפקדת ערבון בביהמ"ש המחוזי. בעניין הפקדת הערבון טענה וינשטיין, כי חוסר יכולת כלכלית אינו עילה לפגוע בזכות הגישה שלה לביהמ"ש. בתשובתו היפנה הבנק לעשרות ההליכים שנוקטת וינשטיין כנגדו, ובכללם התביעה הנדונה, שהוגשה בשנית לאחר שתביעה דומה נמחקה, וכן התביעה הנוספת שהוגשה על-יסוד אותן עובדות. כל זאת - כך טען הבנק - כדי להתחמק מתשלום החוב שנקבע בפסה"ד שניתן בשנת 1985 כנגדה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לכאורה יש יסוד לטענת הבנק, כעולה משרשרת ההליכים שנקטה בהם וינשטיין. דא עקא, שהחלטת ביהמ"ש המחוזי אינה מבוססת על טעמיו של הבנק. כאמור, ביהמ"ש המחוזי מצא, כי המצאת הערובה נדרשת בשל מצבה הכלכלי הקשה של וינשטיין, מחד-גיסא, ובשל מורכבות תביעתה, מאידך-גיסא. אלא שבנימוקים אלה אין כדי להצדיק את הדרישה לערובה שווינשטיין אינה מסוגלת לעמוד בה, ואשר משמעותה היא פגיעה בזכות גישתה לערכאות. ככלל, באיזון בין זכות הגישה של הפרט לבתי-המשפט - להבדילה מזכותו של תאגיד - לבין זכותו של בעל-הדין-שכנגד לקבל שיפוי בגין הוצאותיו, יש להעדיף את זכות הגישה לבתי-המשפט, שהיא זכות-יסוד.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד עמוס ון-אמדן ואבי בן מאיר למערערת, עוה"ד חיים גלזר, יצחק שפרבר, גב' רינה אגולסקי, ארז נחתומי, ישראל קנטור ודרור קדם למשיבים. 29.1.02).

מ"ח 448/02 - עמיאל ציון נגד מדינת ישראל

*היעדר ייצוג משפטי או כשל בייצוג משפטי אינם מהווים עילה למשפט חוזר (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי בת"א, בעבירות של שוד מזוין ואיומים, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי. ערעורו של המערער לביהמ"ש העליון נדחה ועתה הוא מבקש משפט חוזר. הבקשה נדחתה.
ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון. בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין ביהמ"ש ממלא תפקיד של ערכאת ערעור. נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר, היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסה"ד, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר התקיימותה של אחת העילות, בטרם יעדיף ביהמ"ש שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך, משפט חוזר הינו החריג לכלל ולא הכלל עצמו. בקשת המבקש, כך נראה, נסמכת על העילה של חשש ממשי לקיומו של עיוות דין בהרשעה. ברם, חשש כזה לא הוכח. גם בטענה שהמבקש לא היה מיוצג ע"י עו"ד במשפט ובערעור אין ממש. היעדרו של ייצוג או כשל בייצוג משפטי, אין בו לבדו להביא לקיומו של משפט חוזר, ועל המבקש להראות כי אי-הייצוג מהווה בסיס לחשש ממשי בדבר קיומו של עיוות דין, וכן עליו להראות, שייצוגו היה מקים פוטנציאל ממשי לשינוי הכרעת דינו, ובאלה לא עמד המבקש.