רע"א 9073/01 - יהודית פרנקו-סידי נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*אי התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי להאריך מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת ו-6 נוספים הגישו ערר לוועדת העררים על החלטת המשיבה שלא להכיר בהם כזכאים לתגמול על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים. ועדת העררים קיבלה את עררם של שבעת העוררים וקבעה כי הם זכאים לתגמול על-פי החוק. המשיבה הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי, באיחור של חמישה ימים. על-פי החוק היה על המשיבה להגיש את הערעור תוך 30 יום. לאחר שב"כ המבקשת הפנה את תשומת לב ב"כ המשיבה לכך שהערעור הוגש באיחור, הגישה ב"כ המשיבה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, בה נטען כי הערעור הוגש באיחור היות שסברה בטעות בתום לב כי המועד להגשת ערעור על החלטות ועדת הערערים הינו 45 יום. כן טענה המשיבה, כי הערעור מעלה לדיון סוגיה בעלת חשיבות והחידוש בהלכה שנקבעה ע"י ועדת העררים מצדיק היענות לבקשה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה להארכת המועד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אכן, בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך דין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד. כך גם עצם היותו של האיחור קטן אין בו בלבד כדי להצדיק הארכת המועד. לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה. כל מקרה ונסיבותיו. בנסיבות המיוחדות של המקרה אין להתערב בהחלטה להאריך את המועד, הן נוכח משכו הקצר של האיחור והן מהטעם שככל הנראה ידעה המבקשת על כוונת המשיבה להגיש ערעור על ההחלטה. בנסיבות אלה ניתן לומר, כי קטן משקלה של עוצמת הפגיעה בציפיות המבקשת ביחס לסופיות ההליכים. טעם זה כשהוא מצטרף לחשיבות העניין יש בו כדי צידוק להימנע מהתערבות בהחלטה להארכת המועד.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד גב' אורלי בארי-מילוא למבקשת. 29.1.02).
ע.א. 8935/01 - ז'אן פרידמן נגד יורי נחושתן, עו"ד כונס נכסים זמני של מוביילקום... בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור כאשר סירוב לעיכוב ישים לאל את משמעות זכויות המבקש בערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
א. המבקש הוא בעל מניות בשתי חברות המתדיינות ביניהן בענין קניין רוחני: בחברת סקייגייט ובחברת מוביילקום הנמצאת בכינוס (להלן - "החברה שבכינוס"). הרקע להתדיינות הוא הסכם בין שתי חברות אלה מ-1997 על פיו התחייבה החברה שבכינוס לפתח עבור חברת סקייגייט מוצרים טכנולוגיים מסויימים ולהעביר על שמה זכויות בשתי בקשות לרישום פטנט. בין החברות פרצה מחלוקת אשר הובילה את החברה שבכינוס להודיע על ביטול ההסכם ובעקבות זאת החלה התדיינות בין השתיים. כונס הנכסים של החברה שבכינוס דרש מהמבקש מידע אודות פעילותה העיסקית של חברת סקייגייט ביחס לשימוש שהיא עושה לדבריו בקניין הרוחני שהועבר אליה מהחברה שבכינוס. בימ"ש קמא קבע כי אף שחברת סקייגייט עצמה אינה חייבת במסירת מידע לכונס הנכסים, המבקש בתורת בעל מניות בחברה שבכינוס חייב לשתף פעולה עם הכונס
בעניין זה, ועליו להעמיד לרשותו את המידע המבוקש. המבקש הגיש ערעור על ההחלטה והוא מבקש עיכוב ביצוע עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. הערעור שהוגש ע"י המבקש מעלה שאלות נכבדות הראויות לבירור הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, ואין לומר כי הוא נטול סיכוי. בין יתר השאלות יהיה צורך לברר האם עומדת לחברה שבכינוס זכות ההשבה של נכסי קניין רוחני שהועברו על ידה לחב' סקייגייט מכח ההסכם ביניהם. שאלה זו קשורה בשאלה האם ההסכם ביניהן בוטל כדין ע"י החברה שבכינוס. סוגייה נוספת העשוייה להתברר הינה האם רשאי כונס הנכסים לחייב את המבקש בתורת בעל מניות ודירקטור לשעבר בחברה בכינוס לספק מידע לחברה בכינוס הנשאב מעובדת היותו בעל מניות בחברה המתחרה, ואם כן, מהן אמות המידה לחיוב כזה ומהם גבולותיו. עוד יתכן צורך לבחון מהו סוג המידע שניתן לדרוש בהקשר זה.
ג. יש גם ממש בטענת המבקש לפיה סירוב לעכב את ביצוע החיוב שהוטל עליו, עלול לשים לאל את משמעות זכייתו בערעור, אם אמנם יזכה בו. כאשר קיים קושי בהחזרת המצב לקדמותו כי אז די גם בקיום סיכוי כלשהו לערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע ההחלטה נשוא הערעור ואין הכרח בקיום סיכוי טוב לכך. תנאי זה מתקיים כאן, למיצער. הצעתו של הכונס כי המידע יימסר אליו תוך התחייבות כי הוא יימנע מעשיית שימוש בו עד להכרעה בערעור אינה יכולה להוות מענה הולם לטיעוניו של המבקש, ואין לראות בכך פתרון המאזן כראוי את האינטרסים של שני הצדדים במקרה זה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד חגי ברנר למבקש, עו"ד יורי נחושתן למשיב. 22.1.02).
רע"א 7172/01 - משה בוסי נגד יחיאל בוסי
*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי שלא לאפשר לתובע להעיד עדה בעניין קיום צוואה לאחר שהחלה שמיעת עדי ההגנה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש, בנו של חיים בוסי ז"ל (להלן: המנוח), הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א התנגדות לקיום צוואת המנוח בתיק עזבונות שנפתח ע"י אחיו, המשיב. המבקש טען כי המנוח לא היה צלול בדעתו בעת חתימת הצוואה, כי לא היה מודע לתכנה בהיותו אלכוהוליסט כרוני, וכי המשיב השפיע על המנוח השפעה בלתי-הוגנת לחתום על הצוואה. במסגרת הליך קדם-משפט הורה ביהמ"ש כי העדויות הראשיות מטעם הצדדים יובאו בתצהירים. כחצי שנה לאחר שהודיע המבקש לביהמ"ש על עדיו, לרבות אלה המסרבים לחתום על תצהירי עדות ראשית מטעמו, ולאחר שכבר החלה שמיעת הראיות מטעם המשיב, הגיש המבקש בקשה להעיד את מי שהיתה הידועה-בציבור של המשיב בתקופת חתימת המנוח על הצוואה (להלן: רוזני). המבקש הסביר בבקשתו, כי ימים אחדים לפני הגשת הבקשה, במהלך שיחה אקראית עם רוזני, סיפרה לו רוזני כי ביום חתימת הצוואה השקה המשיב את המנוח במשקאות אלכוהוליים, ולאחר-מכן ליווה אותו למשרד עורכי-דין לצורך חתימה על הצוואה, שהיתה מוכנה מראש. עוד הסביר המבקש, כי בשל חששה מהמשיב, סירבה רוזני למסור תצהיר בכתב, והיא אף ממאנת להעיד בביהמ"ש. המשיב התנגד לזמן לעדות את רוזני. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש. בהחלטתו קבע, כי לאחר שהודיע המבקש על עדיו, ונוכח העובדה שהחלה שמיעת הראיות מטעם המשיב, אין מקום לאפשר למבקש להפתיע את המשיב, על דרך העדת רוזני, וזאת בשלב שבו לא יוכלו העדים שכבר העידו בפני ביהמ"ש לסתור את דבריה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לנוכח העובדה שעדותה של רוזני רלוואנטית וחיונית, על-פניה, להוכחת טענות המבקש, ולאור קיומו של הסבר מניח את הדעת לאיחור המבקש בהעלאת דרישתו להעידה, הרי באיזון הראוי בין האינטרסים של בעלי-הדין, ראוי להיעתר למבקש. בניהול
הדיון בדרך זו יש כדי להביא את התמונה במלואה בפני ביהמ"ש ולאפשר את בירורו היעיל של הסכסוך. בסירובה של רוזני להעיד אין כדי לשנות מסקנה זו. בבוא העת, בידי ביהמ"ש הכלים לכפות על העדה להעיד.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד עמירם אלון למבקש, עו"ד מיכאל גנס למשיב. 28.1.02).
דנ"פ 1109/02 - מרדכי שושני ועודד מויאל נגד מדינת ישראל
*מידת העונש ומדיניות אחידות הענישה (עבירות סמים)(העתירה נדחתה).
א. העותרים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בנצרת בשתי פרשיות חמורות של קניית קוקאין בפרו, העברתו - מוסתר בתוככי מכונות - מפרו להולנד, ומכירתו בקונטיננט. בפעם אחת מדובר בכמות של 303 קילוגרם קוקאין, ובפעם שניה בכמות של 170 קילוגרם קוקאין. ביהמ"ש המחוזי גזר על העותרים עונשים זהים: 12 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על-תנאי ותשלום קנס בסך 200,000 ש"ח או ריצוי 4 חודשי מאסר תמורתו. כן ציווה ביהמ"ש לחלט לאוצר המדינה רכוש של השניים. ביהמ"ש המחוזי קבע בגזר-הדין כי למרות שהעבירות בהן הורשעו העותרים מצדיקות עונש חמור מן העונש שהוטל עליהם, הוא מקל עימהם, בין השאר, בהתחשב בעונשים שנגזרו על הנאשמים האחרים באותן פרשיות. העותרים ערערו על חומרת העונש ואת עיקר טיעוניהם הסבו על עקרון אחידות הענישה, בכך שעד המדינה, מיקי אייזנברגר, נדון - על-פי הסדר הטיעון - ל-3 שנות מאסר ול-100,000 ש"ח קנס בלא שרכושו חולט, ואילו נאשם אחר משה כהן, נגזרו עליו - על פי הסדר טיעון - 5 שנים וחצי מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על-תנאי וקנס בסך 120,000 ש"ח. ביהמ"ש העליון דחה טענות אלו והדגיש את חומרת העבירות והוסיף שבקביעת עונשיהם "הביא ביהמ"ש בחשבון... את העונשים שנגזרו על שותפיהם... עונש, הנגזר במסגרת הסדר עם עד מדינה, אינו יכול להוות אמת מידה לקביעת עונשיהם של שותפיו...". העותרים מבקשים לקיים דיון נוסף הן בשאלה אם בגזירת עונשו של נאשם יש להביא במניין השיקולים עונש שנגזר על עד המדינה באותה פרשיה, והן בנושא אחידות הענישה על דרך הכלל. לדעתו קבע ביהמ"ש העליון הלכה חדשה בנושאים אלה. העתירה נדחתה.
ב. ביהמ"ש לא התעלם מכל-וכל מן העונש שהוטל על אייזנברגר, אלא שבנסיבות העניין ייחס לו משמעות מישנית בלבד. בהכרעה זו לא נמצאה כל הלכה המעמידה עצמה כהלכה הראוייה לדיון נוסף בה. אשר לעונש שהוטל על כהן - ביהמ"ש קובע מפורשות כי "אף שכהן יצא, בסופו של דבר, פטור בעונש קל מזה שהיה מוצדק לגזור עליו... עקרון אחידות הענישה לא בא לכפות על ביהמ"ש אמת-מידה עונשית מוטעית, רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים". הלכה זו, לא זו בלבד שהלכה נכונה היא, אלא שאין היא חדשה. כשם שבימ"ש אינו קשור להסדר-טיעון שנערך בין המדינה לבין נאשם, והוא מוסמך, ולעיתים אף חייב, לגזור עונש חמור מן העונש שנקבע בהסדר הטיעון, כן בנושא אחידות הענישה, ואף על דרך של קל וחומר.
ג. ב"כ העותרים טוענים כי הכבדת היד על העותרים ובה-בעת הקלה עם אייזנברגר ועם כהן, יש בזו ובזו כדי לפגוע באורח אנוש באמון הציבור בבתי-המשפט, ומכאן הצורך הדחוף לקיים דיון נוסף בדבריו של ביהמ"ש בעניינם של העותרים. ברם, ביהמ"ש הסביר היטב את ההבדל בין העותרים לבין אייזנברגר וכהן; עמד על הטעות שנפלה בעניינו של כהן; ודי בהסברים אלה כדי לרצות את מי שיטרח לקרוא את הכתוב ואמונו בביהמ"ש לא ייפגם.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד אביגדור פלדמן וניר רוטנברג לעותרים. 12.2.02).
ע.א. 9311/99 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד נרות ירושלים אילום (1987)ואח'
*ויתור הדדי על זכות תחלוף בפוליסות ביטוח של שתי חברות ביטוח שביטחו משכיר ושוכר של נכס(מחוזי ת"א - ת.א. 1023/95 - הערעור נדחה).
א. חברת "א.צ. ברנוביץ" (המשכירה) היא בעלת מבנה תעשייתי בפתח תקווה ששטחו הוא כ- 6,000 מ"ר. המשיבה שכרה מ"ברנוביץ" שטח של כ- 2,250 מ"ר. במבנה פרצה שריפה והמבנה והרכוש שבו ניזוקו קשות. "ברנוביץ" היתה מבוטחת אצל "מנורה" (המערערת) והשוכרת היתה מבוטחת אצל "הפניקס". "מנורה" שילמה ל"ברנוביץ" תגמולי ביטוח בסכום השווה ל- 1,300,000 דולר בגין נזקי המבנה ואובדן רווחים. כעיקרון, ובהתעלם מההוראות הספציפיות בהסכם השכירות ובפוליסת "מנורה", למבטח שפיצה את המבוטח זכות תחלוף כאמור בסעיף 62(א) לחוק חוזה ביטוח. "מנורה" הגישה תביעת תחלוף נגד השוכרת ו"הפניקס". אלה שלחו הודעות לצדדים שלישיים ובכללם ל"ברנוביץ" עצמה. בהודעת צד ג' נגד "ברנוביץ" נטען כי אם ייקבע כי ל"מנורה" זכות שיבוב כלפי השוכרת, "ברנוביץ" הפרה חובה חוזית הקיימת בהסכם השכירות כלפי השוכרת לדאוג לקיומו של ויתור על זכות התחלוף, ועליה לשפות את השוכרת בכל סכום בו תחוייב. השוכרת ו"הפניקס" ביקשו לדחות את התביעה נגדן על הסף. לטענתן, הן על-פי הסכם השכירות בין "ברנוביץ" והשוכרת והן על-פי פוליסת "מנורה", ויתרו "ברנוביץ" ו"מנורה" על זכות התחלוף כלפי השוכרת. השאלה אם היה ויתור על זכות התחלוף ואם כן - מה היקפה - היא השאלה שעמדה לדיון בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע כי ברנוביץ וחברת הביטוח ויתרו על זכות התחלוף ודחה על הסף את התביעה. הערעור נדחה.
ב. הסכם השכירות, פוליסת "מנורה" ופוליסת "הפניקס" של השוכרת יוצרים יחד הסדר שלם והרמוני. פרשנות המסמכים, כל אחד לחוד, ובוודאי כולם יחד, מביאים למסקנה שאכן הסכימו ביניהם, הניזוק והמזיק, לפני קרות הנזק, לחלק ביניהם את הסיכונים כך שהמשכירה תבטח את המבנה בו נמצא המושכר והשוכרת תבטח את רכושה המצוי במושכר, תוך ויתור הדדי על זכות התחלוף. ההוראות שבשתי פוליסות הביטוח עוסקות בויתור על תחלוף. הניסוח שונה, אך הפוליסות משקפות (לענין נזקי אש) את שהוסכם בין הצדדים בהסכם השכירות. מן הראיות עולה שהסכם השכירות הועבר ל"מנורה" לפני החיתום. יש להעמיד את הצדדים בחזקתם שפעלו בתום לב, ועל כן הפוליסות משקפות את מה שהוסכם בחוזה השכירות. אין גם לקבל את טענת מנורה כי הוויתור על זכות התחלוף מתייחס רק למושכר ולא לכל המבנה שניזוק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, השופטת נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד משה קפלנסקי ואח' למערערת, עוה"ד נשיץ ברנדס ושות', אהוד שטיין ואח', משה קפלנסקי ואח', גיל מיכלס ונ. לרר ואח' למשיבים. 20.1.02).
ענמ"ש 1844/00 - דן תיכון נגד הממונה על הגמלאות... לנושאי משרה ברשויות השלטון
*זכויות יו"ר הכנסת שפרש לתשלומים שונים לפי חוק הגימלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער פרש לגימלאות מתפקידו כיושב ראש הכנסת ה-14. עם פרישתו נתגלעו מחלוקות שונות בין המערער לבין המשיב הממונה על תשלום גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, (להלן - חוק הגמלאות). המערער הגיש ערעור לפי סעיף 4א(א) לחוק הגמלאות על הודעת המשיב בדבר זכויותיו. הנושאים שבמחלוקת צומצמו לשלושה
אלה: זכאותו של המערער לפדיון חופשה צבורה בכסף; התקנת טלפון ואחזקתו; הוצאות דיור. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לזכות לפדיון חופשה - בעניין זה קיימת החלטה מיוחדת של ועדת הכנסת החלה על המערער והוא זכאי לפדיון חופשה. אך זאת לא מהמועד שהוא מבקש אלא מהמועד שבו נתקבלה ההחלטה המיוחדת. המשיב טען כי ההחלטה המיוחדת שנתקבלה ע"י ועדת הכנסת חרגה מן הסמכות שהוענקה לה בחוק. טענה זו יש לדחות. על ביהמ"ש לנהוג בזהירות רבה כשהוא מתבקש לפסול החלטה של ועדת הכנסת. הדברים הם כך ביתר שאת כאשר ועדת הכנסת חוזרת ומחליטה באותו נושא על יסוד אותו מעשה חקיקה כפי שקרה בענייננו.
ג. אשר להתקנת קו טלפון - המשיב סבר כי הואיל ובעבר הותקן טלפון בדירתו הפרטית של המערער על חשבון הכנסת אין עוד מקום להחזר הוצאות בגין התקנה נוספת, עקב המעבר לדירה החדשה. תשובתו של המערער בענין זה היא שהוא החזיר את קו הטלפון שהותקן ע"י הכנסת בדירתו עוד במהלך כהונתו כחבר כנסת. בכפוף להוכחת עובדה זו יש לקבל את הערעור בעניין זה. אשר להוצאות דיור - לפי ההחלטות הנוגעות לדיור יו"ר הכנסת שפרש, זכאי להשתתפות אם הועמדה לרשותו דירת שכ"ד בעת כהונתו וכעת הוא צריך לפנותה. המערער התגורר בדירתו הפרטית בעת שכיהן כיו"ר הכנסת ולכן דין הערעור בעניין זה להידחות.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד יאיר גרין וגב' אילת נוי-ריינהורן למערער, עו"ד קובי אמסלם למשיב. 13.2.02).
על"ע 3467/00 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד מיכאל צלנטר
*החמרה בעונש המשמעתי של עו"ד שהורשע בשורה של עבירות מס הכנסה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב, מומחה בתחום הנזיקין, שימש החל בשנת 1966 מנכ"ל בשכר בתאגיד "קרנית". הוא הואשם בעבירות מס הכנסה שעניינן שימוש בחשבונות ורשומות כוזבים לצורך הגדלת הוצאותיו, הגשת בקשות כוזבות לפטור מניכוי מס במקור, והעלמת הכנסות טעונות מס בסכום כולל של 2,245 מליון ש"ח. במסגרת הסדר טיעון הודה המשיב בכל העבירות המיוחסות לו והורשע ב-9 עבירות של השמטת הכנסות בניגוד לסעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה; 5 עבירות של מסירת תרשומת כוזבת בניגוד לסעיף 220(2) לפקודה; 10 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים בניגוד לסעיף 220(4) לפקודה; ו-10 עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה בניגוד לסעיף 220(5) לפקודה. בימ"ש השלום אימץ הסדר טיעון לענין העונש וגזר את דינו של המשיב לשנה אחת מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, וקנס בשיעור מליון ש"ח. בעקבות ההליך הפלילי הוגש נגד המשיב הליך משמעתי בפני ביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין. בהסכמת הצדדים קבע ביה"ד כי מדובר בעבירות שיש עמן קלון והחליט על השעייתו של המשיב לתקופה של 18 חודשים ו-12 חודשי השעייה על תנאי. על פס"ד זה ערערו לביה"ד המשמעתי הארצי הן הוועד המחוזי והן המשיב. שני הערעורים נדחו משביה"ד מצא כי העונש שהוטל על המשיב אינו חורג באורח קיצוני, בין לחומרה ובין לקולא. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. עניינה של הענישה המשמעתית אינו דומה לזה של הענישה הפלילית. הדין המשמעתי בתחום עריכת הדין מבקש לבחון האם הדופי המוסרי שדבק במעשי האדם פוסלים אותו לתקופה או לצמיתות מלהמשיך לעסוק במקצוע כדי להגן על נזקקים פוטנציאליים לשירותיו מפני סיכונים הכרוכים ברכישת שירותיו של עו"ד שכשל. עניינה של הענישה המשמעתית גם בהגנה על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין. השאלה היא מה צריך
להיות היקף אמצעי המשמעת הננקטים כלפי עו"ד שהורשע בעבירות מס מן הסוג ומן ההיקף שהמשיב הורשע בהן, כאשר השמירה על דמותו של מקצוע עריכת הדין בעיני הציבור והאמון בעוסקים בו מהווים שיקול מכריע.
ג. העבירות אותן עבר המשיב הן מן העבירות החמורות הנכללות בפרק העונשין של פקודת מס הכנסה אם לא החמורות שבהן. מדובר בעבירות מרמה אשר נעברו במזיד, בכוונה להתחמק ממס, ואשר המחוקק מתייחס אליהן בחומרה מיוחדת. עבירות על פי סעיף 220 עניינן במעשים רצוניים ומכוונים של אדם המיועדים להשיג מטרה של הקטנת נטל המס באמצעים אסורים ע"י החוק. מספרן של העבירות על סעיף 220 לפקודה בהן הורשע המשיב רב מאד. הן משתרעות על פני שנים רבות. חומרה זו מחייבת ענישה מידתית ראוייה לא רק בתחום הפלילי אלא גם בתחום המשמעתי. ביה"ד המשמעתי סבר כי "ניתן בהחלט ללמוד, גם אם בצער מסויים, לאור מידת העונשים והיחס הכללי של המחוקק, של החברה ושל בתי המשפט בישראל ובחו"ל לעבירות המס, כי אין עסקינן בעבירות בעלות חומרה מופלגת". נראה כי התייחסות זו השפיעה באורח ישיר על הערכת בית הדין את חומרת מעשיו של המשיב ועל היקף העונש המשמעתי שנגזר עליו. אין לאמץ גישה זו, בין בתחום הפלילי ובין במישור המשמעתי.
ד. נורמות החקיקה מחמירות עם עברייני מס, במיוחד בעבירות הנעשות בכוונה מיוחדת להתחמק ממס תוך שימוש באמצעי כזב. עבריינות מס גובלת בפגיעה עמוקה בעקרון השוויון. על רקע תכליתם של אמצעי הענישה המשמעתיים ומקומן של עבירות מרמה בדיני המס מבחינת חומרתן והדופי המוסרי שהן משקפות - נראה כי העונש המשמעתי שנגזר על המשיב סוטה באורח קיצוני לקולא. ביהמ"ש לא יתערב על נקלה במידת עונש משמעתי שנגזר ע"י ביה"ד למשמעת, ובמיוחד כך כאשר עונש זה נקבע ואומץ בשתי ערכאות משמעת. אולם לכלל זה מקרים חריגים, והמקרה שלפנינו נמנה עליהם. בהתחשב בהיבטים האישיים המיוחדים ולנסיבותיו האישיות של המשיב - לכך כי הודה מיד במעשים והביע חרטה כנה לגביהם; כי שילם את חובותיו לרשויות המס לרבות הקנס; כי ריצה שנת מאסר בפועל; וכי הוא לוקה בבריאותו, וכן כי הוא מנהל מזה שנתיים משרד עורכי דין לאחר שריצה את העונש המשמעתי בפועל שנגזר עליו ע"י הערכאות הקודמות - יעמוד עונש ההשעייה על 5 שנים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עמוס ויצמן למערער, עו"ד דוד ליבאי למשיב. 18.2.02).
רע"א 2756/01 - עומר סאמי אקפולט ואח' נגד אמין עסאס ואח'
*דחייה על הסף של תובענה נגד בעלים רשומים של מקרקעין לאחר הסדר מקרקעין, כשהתביעה מתבססת על חוזה מכר מלפני ההסדר(מחוזי ת"א - ת.א. 2624/99 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. במסגרת הליכי הסדר שנערכו באזור כפר קאסם, הגישו המשיבים 1-4 (להלן: המשיבים) מחודש יוני 1969 ועד חודש אוקטובר 1984 תביעות לזכויות בחלקות מקרקעין מסויימות שהיו בבעלות עבדאללה עיסא עסאס (להלן: המנוח). בתביעותיהם נמנעו המשיבים, שטענו כי הם יורשי המנוח, מלהזכיר את המשיבים 5-7, ילדיה של בתו של המנוח, ספא, שנפטרה אף היא (להלן: יורשי ספא). בתביעות לגבי חלקות המקרקעין שהגישו המשיבים החל בשנת 1983 הוסיפו וטענו, כי זכויותיהם בחלקות נובעות ממתנה שנתן להם המנוח. בסיומם של הליכי ההסדר, בחודש נובמבר 1984, נרשמו חלקות המקרקעין על-שם המשיבים. כעבור כחודש הגישו יורשי ספא תביעה נגד המשיבים לתיקון הרישום בלוח הזכויות ובספרי המקרקעין. תיק זה נסתיים בפס"ד בערעור שהוגש לביהמ"ש העליון (ע"א 4861/91 - סביר מ"ד 251), אשר בו נתקבלה קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים העלימו מפקיד ההסדר כי למנוח יורשים נוספים, שאף להם זכויות בחלקות.
התנהגות כזו מהווה מירמה כמשמעותה בסעיף 93 לפקודה, ועל כן ניתן לשנות את הרישום שהושג בהסדר. מכיוון שכשנתיים קודם לכן ניתן צו ירושה על עזבון המנוח, שהצהיר על חלוקת העזבון בין כל יורשיו של המנוח - המשיבים, ספא, וכן בן נוסף של המנוח, איסמעיל עבדאללה עסאס, שהמבקשים הם יורשיו - הורה ביהמ"ש העליון כי חלקות המקרקעין יירשמו על-פי צו הירושה.
ב. בשנת 1999 הגישו המשיבים תובענה נגד המבקשים למתן סעד הצהרתי, שלפיו המשיבים הם הבעלים הבלעדיים של חלקות המקרקעין. תובענת המשיבים בוססה בעיקרה על מסמך הנחזה להיות חוזה מכר בערבית משנת 1934, המעיד על עיסקה למכר חלקות המקרקעין תמורת אלף לירות פלסטיניות שנכרתה בין המנוח לבין שלושת בניו. המבקשים ביקשו לדחות על הסף את תובענת המשיבים, מחמת מעשה בי"ד או בהסתמך על סעיף 81 לפקודת הסדר מקרקעין הקובעת כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לדחיית התובענה על הסף. הוא קבע, כי תובענת המשיבים אינה מבוססת על טענות שנדחו במשפט הקודם, שהתנהל בין יורשי ספא לבין המשיבים, אלא על מצב דברים חדש. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. תובענת המשיבים מבוססת על חוזה המכר משנת 1934, ומבקשת לתקוף את רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין, כפי שנקבע בע.א. 4861/91 הנ"ל, במסגרת הדיון בטענות יורשי ספא כנגד הסדר הזכויות שנסתיים בחודש נובמבר 1984. השאלה המתעוררת היא, האם הוראת סעיף 81 לפקודה, המגלמת את העיקרון בדבר סופיות ההסדר, מצריכה לדחות את תובענת המשיבים על הסף. התשובה לכך היא חיובית. סעיף 81 לפקודה פורש כך "שלאחר הרישום החדש אין להתחשב עם שום תביעת זכות הנובעת מהתקופה שמלפני ההסדר והסותרת את הרישום החדש", אלא אם "הטוען כי נפגע כתוצאה מן הרישום ... [מ]עגן את עילתו בסעיפים 93 עד 97 לפקודה". סעיפים אלו עוסקים בתיקון הפנקס במקרים של מירמה מחד-גיסא, או השמטות ואי-דיוקים מאידך-גיסא. במקרה דנא, עילת התביעה של המשיבים - לפי גירסתם - מבוססת על חוזה המכר שלכאורה נכרת בין המנוח לבין שלושת בניו בשנת 1934, ואינה נסמכת על סעיפים 93-97 לפקודה. לטענת המשיבים, חוזה-מכר זה, כשלעצמו, הקנה להם זכויות בחלקות המקרקעין. ברי איפוא, כי זכויות אלו התבטלו משהושלם הסדר הזכויות בחלקות המקרקעין, ובעיקר משנקבע בפסה"ד מצב הזכויות הנכון במסגרת ההסדר. על כן יש לדחות את תביעת המשיבים על הסף.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' גילה בכר-אברמוביץ למבקשים, עוה"ד סאיד קאסם והלית אילסר למשיבים. 13.2.02).
רע"א 7205/01 - כפר דניאל, מושב שיתופי... בע"מ נגד יעקב מיטרני
*דחיית בקשה לביטול פסק בוררות(הבקשה נדחתה).
א. המבקש והמשיב התקשרו במיזם משותף. בהסכם נקבע כי כל מחלוקת אשר עשוייה להתעורר ביניהם תימסר להכרעת בורר. כן נקבע כי פסק הבורר יהיה מנומק, אך לא יהיה כפוף מבחינת תוכנו להוראות המשפט המהותי, ואף לא יהיה כפוף לסדרי הדין ולדיני הראיות. בעקבות מחלוקת שהתעוררה בין הצדדים, מונתה בוררת, ומשניתן הפסק, הגיש המבקש בקשה לביטולו, הנסמכת, בעיקרו של דבר, על שתי עילות: האחת, כי הפסק ניתן לאחר חלוף התקופה הקבועה בחוק לנתינתו; והשניה, כי נימוקיו לוקים בחסר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה בדבר האיחור במתן פסק הבוררות,
אך קבע כי לא היה בכך כדי לגרום לעיוות-דין, ומכאן שאין בכך כדי להוביל לביטולו של הפסק. באשר להנמקה, נקבע כי אף שהדעת איננה נוחה מאופי הנימוקים, לא ניתן לקבוע כי הבורר לא עמד בתנאי המינימום הנדרשים מפסק-בוררות מנומק. משכך, דחה את בקשת הביטול. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בבקשה טוען המבקש כי פסק הבוררות מקומם מבחינת תוכנו, וכי נגרם לו בעטיו עיוות-דין. ברם, בקשה לביטולו של פסק-בוררות איננה תחליף לערעור על שאלות הנוגעות לתוכנו של הפסק. אף כאשר ברי הוא כי מסקנה ממסקנותיו של הבורר מוטעית, בין במישור המשפטי, ובין במישור העובדתי, אין בכך כדי להוות עילה לביטולו. פסק-בורר עשוי איפוא להתבטל, רק מקום בו הליך הבוררות פגום מיסודו, או בנסיבות בהן לא נתמלאו עקרונות הבוררות המוסכמים ע"י הצדדים. ביטול הפסק בשל תוכנו, אפשרי רק כאשר הוא מנוגד באופן מובהק לתקנת הציבור. מכאן, שטענות המבקש בדבר אי סבירותו של פסק-הבוררות לגופן, אינן יכולות להתקבל. אף הטענה בדבר היעדר הנמקה אינה יכולה לעמוד. עיון בפסק-הבוררות מלמד כי הוא כולל הנמקה של תוצאת הפסק, אלא שהמבקש איננו מסכים עם תוכנה. לו היתה עומדת לרשות המבקש זכות ערעור, היה מקום לבחון נימוקים אלה לגופם, ולעמוד על טיבם המשפטי. אולם, משניתן הפסק במסגרת הליך בוררות, וממילא נשללה זכות הערעור, שוב אין מקום לבטל את הפסק מטעם זה אף לו התברר כי יש בו ממש. לבסוף, האיחור במתן הפסק, אף הוא איננו מהווה עילה המצדיקה את ביטולו, שכן בידי המבקש לא עלה להראות כי נגרם בגינו עיוות-דין.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דרור שרמן למבקש. 4.2.02).
רע"א 8344/01 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד רו"ח דוד פורת
*הפחתה בשכ"ט שפסק ביהמ"ש המחוזי ל"מנהל מיוחד" של חברה בגדר "צו הקפאה"(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביהמ"ש המחוזי בחיפה פסק למשיב, המנהל המיוחד של חברת אלום פילו (להלן: החברה) - עבור התקופה שבה פעלה החברה בגדר צו הקפאה - שכר-טרחה בסכום של 190,000 ש"ח. בהחלטתו הסביר ביהמ"ש כי שכר-הטרחה חושב על-פי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ושכרם), שמכוחן נקבע שכרו של בעל-תפקיד שמונה ע"י ביהמ"ש על-פי שיעור התקבולים הנכנסים לקופת החברה, תוך שלביהמ"ש נתון שיקול-דעת להגדיל את שכר-הטרחה בהתחשב במאמצי בעל-התפקיד. בענייננו, בתקופת ההקפאה החברה לא התאוששה, ושכר-הטרחה שהמנהל המיוחד היה זכאי לו על-פי התקנות היה 59,000 ש"ח בלבד. אלא שביהמ"ש התחשב במאמצים הרבים שהשקיע המנהל המיוחד והחליט לפסוק שכר מוגדל. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המבקש מסכים כי בעקרון אין מתערבים בשכר-טרחה שבימ"ש פוסק לבעל-תפקיד. אלא, שלטענתו מדובר בחריגה קיצונית מן השכר הראוי. מנגד הדגיש המנהל המיוחד כי השקיע 1,200 שעות עבודה בניהול החברה. השאלה המתעוררת היא, אם בקביעת שכר-טרחה, אף שכר-טרחה מוגדל, התקבולים שנכנסו לקופת החברה, המעידים על מידת הצלחתו של בעל-התפקיד, הם רלוואנטיים, ועד כמה ראוי הוא להתחשב בהם. תכליתן של התקנות היא לקשור בין גובה שכר-הטרחה שמשולם לבעל-תפקיד לבין הצלחתו. השכר אינו משולם איפוא בשל מאמץ, ויהיה מאמץ זה גדול ככל שיהיה, אלא מחושב הוא בהסתמך על פירות הניהול. אכן, לביהמ"ש שיקול-דעת להגדיל את שכר-הטרחה,
אך הגדלה זו, הנותנת ביטוי למאמץ, חייבת להיות ביחס סביר לסכום המגיע לבעל-התפקיד על-פי התקנות. בענייננו, לא נשמר יחס זה. על כן יועמד שכר-טרחתו של המנהל המיוחד על-סך של 100,000 ש"ח.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד יעקב רבינוביץ ושי ביטרמן למבקש, עוה"ד אדם פיש וגב' ורד גל למשיב. 13.2.02).
עש"ם 173/02 - ד"ר יעקב פשין נגד נציבות שירות המדינה
*הרשעה משמעתית של רופא שעסק בפרקטיקה פרטית ללא היתר. *דחיית טענת התיישנות באישום משמעתי נגד רופא בגין עיסוק בפרקטיקה פרטית ללא היתר. *הקלה בעונש המשמעתי(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער עובד כרופא בבית החולים אסף הרופא מאז שנת 1979. באוקטובר 2000 הוגשה נגדו תובענה שבה הואשם בכך שעסק בפרקטיקה פרטית, לרבות כרופא עצמאי, ללא היתר כנדרש על-פי התקש"יר. בשנים מסויימות היו למערער היתרים לעבודה פרטית, והאישום מתייחס לתקופות שבין 1979 ועד 1992, ובין אוגוסט 1997 ועד אפריל 1998. בהכרעת דינו דחה ביה"ד טענת התיישנות שהועלתה על ידי המערער, ביחס לעבירות המשמעת שקדמו לשנת 1993. כן דחה את טענת המערער כי קיבל בשנת 1979 היתר לצמיתות לכל סוגי העיסוק בעבודה פרטית או בפרקטיקה פרטית, ושוכנע כי המערער היה מודע לחובה להגיש בקשה להיתר מדי שנה. ביה"ד הרשיע את המערער באישומים המיוחסים לו, והטיל עליו אמצעי משמעת של נזיפה, והשבה של שתי משכורות קובעות. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. באשר לטענת ההתיישנות - סעיף 64 לחוק המשמעת קובע כי "לא יינקטו אמצעי משמעת... על עבירות משמעת שנודעו לשר, למנהל הכללי או לסגנו לעניני מינהל, למנהל יחידת סמך, לנציב השירות או ליועץ המשפטי לממשלה שנתיים או יותר לפני הגשת הקובלנה...". טענת ההתיישנות שמעלה המערער מבוססת על שני אדנים - האחד, חקירתו של המערער בשנת 1993 שהיא רלוונטית להתיישנות העבירות שבוצעו לפני שנה זו, והשני, ידיעתו המתמשכת של הממונה על המערער - מנהל בית החולים "אסף הרופא" אודות עבודתו הפרטית. דין טענת ההתיישנות על שני אדניה להידחות. בשנת 1993, הביא המערער לידיעת החוקר מטעם הנציבות כי הוא עוסק בפרקטיקה פרטית, וכי עבודה זו נעשית בלא היתר. אלא שאין די בידיעתו של החוקר שכן הוא אינו אחד מבעלי התפקידים המופיעים בסעיף 64 לחוק המשמעת. הנדבך השני מבוסס כאמור על ידיעתו של מנהל בית החולים אודות מעשי המערער. אכן, מנהל בית החולים הינו אחד מבעלי התפקידים המנויים בסעיף 64, אלא שכדי שיתחיל מירוץ ההתיישנות אין די בידיעה בעלמא אודות ביצוע מעשים מסויימים בידי עובד מדינה, אלא יש צורך בידיעה אודות "עבירות משמעת" שבוצעו לכאורה. המערער לא הצליח להראות שמנהל בית החולים ידע גם על עבודתו הפרטית וגם על הפרקטיקה הפרטית, ואף היה מודע לכך שהוא לא הגיש בקשות מתאימות להיתר בתקופות מסויימות. על כן, דין טענת ההתיישנות להידחות.
ג. למרות האמור, נראה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, למרות שהעבירות לא התיישנו מבחינה פורמלית, לכאורה לא היה מקום לפתוח בהליכים נגד המערער בגין העבירות המיוחסות לו בתקופה שלפני 1993. ראוי כי הליכי המשמעת יתקיימו במהירות וביעילות וככל הניתן בסמוך למועד ביצוע העבירה. מן הראוי כי בעת ההחלטה על העמדת עובדי מדינה לדין משמעתי, יתנו גורמי התביעה דעתם לחלוף הזמן מאז ביצוע עבירות המשמעת ועד לקבלת הידיעה על ביצועה, ולאפקטיביות המועטה של העמדה לדין בגין מעשים שבוצעו שנים רבות קודם לכן. במצבים אלה יש מקום להימנע לעיתים מהעמדה לדין גם אם פורמלית אין מדובר בעבירות שהתיישנו. אולם, למרות הבעייתיות הרבה
בניהול הליך משמעתי ביחס לעבירות אלה, נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 64 לחוק המשמעת, אין לקבוע כי העבירות שקדמו לשנת 1993 התיישנו.
ד. במסגרת התקשי"ר קיים פרק המסדיר את סוגיית העבודה הפרטית של כלל העובדים בשירות המדינה, וקיים הסדר מיוחד שנועד לרופאים, המאפשר להם לעבוד במסגרת פרקטיקה פרטית. ואולם כדי לזכות ביתרונות הברורים הצומחים לרופאים מהסדר ייחודי זה, עליהם לקבל היתר מיוחד לעסוק בפרקטיקה פרטית ומנכים להם %5 ממשכורתם. התקופה שבגינה הורשע המערער הצטמצמה לשתי תקופות נפרדות, שבהן לא היה בידי המערער היתר לעבודה פרטית או לפרקטיקה פרטית. דין הערעור להידחות ביחס לשתי התקופות המנויות בכתב התובענה.
ה. אשר לעונש - נוכח הבעייתיות הרבה בהרשעה בגין עבירות שבוצעו לפני זמן כה רב ונוכח אי הוודאות ביחס להיקף של הפרקטיקה הפרטית בכל אחת מהתקופות, יש להתחשב במערער ואין לחייבו בהשבת שתי המשכורות.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד י. וינוגרד וא. וינוגרד למערער, עו"ד מ. קרשן למשיב. 3.2.02).
עש"ם 10250/01 - ז'קלין מוכתרי נגד נציבות שירות המדינה
*הקלה בעונש משמעתי וביטול פיטוריה של עובדת במשרד התיירות שדיווחה על שעות נוספות שלא עבדה(ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נתקבל).
א. המערערת מועסקת בשירות המדינה מזה עשרים שנה. בשנים 1998-1995 הועסקה בתפקיד סגנית הממונה על משאבי אנוש במשרד התיירות. בתקופה שבין ינואר 1995 ועד מרץ 1998 דיווחה המערערת במועדים שונים על עבודה בשעות נוספות שלא ביצעה בפועל, באמצעות הגשת טופס אש"ל שאושר ע"י הממונה עליה, וקיבלה שכר שלא כדין מקופת המדינה. המערערת הודתה בעובדות והורשעה בעבירות משמעת. ביה"ד גזר על המערערת נזיפה חמורה, פיטורין, השבה של שתי משכורות קובעות ופסילה לשירות המדינה לאחר פיטורין לפרק זמן של חצי שנה שלאחריה יוענקו לה זכויות גימלה מלאות. הערעור מופנה נגד אמצעי המשמעת של פיטורין. לטענת ב"כ המערערת, טעה ביה"ד כאשר הסתמך לעניין זה על פסק-דינו של ביהמ"ש העליון שניתן בעניינה של עובדת אחרת באותו משרד, (להלן: אלקריף), שנגזר עליה עונש של פיטורין עקב מעשים שונים הקשורים בקבלת שכר בגין שעות נוספות שלא בוצעו. (עש"מ 1804/01 - סביר נ"ז 379). הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. אף כי כל דיווח בגין שעות עבודה שלא בוצעו הוא חמור ויש בו מעילה באמון, יש להבחין בין עניינה של המערערת לעניינה של אלקריף. באותו מקרה ניצלה אלקריף את תפקידה כאחראית על הזנת הנתונים למחשב ושינתה את שעות הכניסה והיציאה שלה בלמעלה מארבע מאות מקרים בכדי לקבל שכר עבור שעות אלו. יש מקום להבחין בין מי שנמצאה בתפקיד רגיש הכולל גישה למערכות המידע המשמשות לבקרה על כלל העובדים ומעלה באמון בעניין שבאחריותה, לבין נסיבות ביצוע העבירה על ידי המערערת, כפי שהודתה בהן. תכליתם של אמצעי המשמעת היא הגנה על טוהר השירות הציבורי, על תדמיתו ועל אמון הציבור בו. אך לעולם יש להביא בחשבון גם את עניינו האינדבידואלי של כל עובד או עובדת, הן מבחינת נסיבות ביצוע העבירה והן מבחינת הנסיבות האישיות. ביחס לתפקידה של המערערת, צדק ביה"ד בשקלו כנימוק לחומרה את מעמדה כסגנית הממונה על משאבי אנוש במשרד. מנגד, אין להתעלם מכך שלא היתה ממונה על נושא שעות העבודה במחלקתה ואף לא על מאגרי המחשב.
ג. זאת ועוד, ביה"ד ראה להבחין בין המערערת לבין עובדת אחרת מאותו משרד, שאף היא הורשעה בגין מעשים דומים של דיווח על שעות נוספות וקבלת שכר עבורן
בלא שביצעה עבודה, אך בית הדין החליט שלא להורות על פיטוריה של אותה עובדת. נראה כי עניינה של המערערת דומה יותר למקרה אחרון זה מאשר לעניין אלקריף. לפיכך יבוטל עונש הפיטורין ותחתיו יוטל על המערערת, בנוסף לנזיפה החמורה שהושתה עליה, גם עונש של הורדה בדרגה למשך שנתיים.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד יונתן לבני וגב' אורית סמימיאן למערערת, עו"ד אריה פטר למשיבה. 10.2.02).
ע.א. 553/00 - שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד אראל רחובות בע"מ
*החזרת ערבות בנקאית שניתנה ע"י קבלן לביצוע עבודות בנייה לאחר סיום הפרוייקט(מחוזי ת"א - ה.פ. 10584/99 - הערעור נדחה).
א. המערערת יזמה פרוייקט של הקמת קוטג'ים והעסיקה את המשיבה כקבלן לביצוע עבודות הבנייה. להבטחת מילוי התחייבויותיה המציאה המשיבה למערערת ערבות בנקאית בסכום מוסכם. בחוזה הותנה לאמור: "הערבויות הבנקאיות הנ"ל יהיו בתוקף... עד לגמר תקופת הבדק הכללית... ו/או גמר ביצוע התיקונים הנדרשים... בתקופת הבדק הכללית הנ"ל - לפי התאריך המאוחר שביניהם". "תקופת הבדק הכללית" הוגדרה בחוזה כ"תקופה של 12 חודשים שמניינה יחל בתאריך הקבלה הסופית של המבנה ומתן תעודת השלמה למבנה". בדצמבר 1993 סיימה המשיבה את ביצוע הפרוייקט, והמערערת מסרה את הדירות לרוכשיהן. במשך כשנה לאחר מכן ביצעה המשיבה - ככל שנדרשה - תיקוני פגמים וליקויים בבתי הרוכשים. בשנים הבאות הוגשו נגד המערערת, מטעם חלק מרוכשי הדירות, כמה עשרות תביעות לתשלום פיצויים בגין ליקויי בנייה, בסכומים המסתכמים בכ-4 מיליון ש"ח. המערערת צירפה את המשיבה כצד-שלישי לכל התביעות. בראשית שנת 1998 דרשה המשיבה מן המערערת להחזיר לה את הערבות הבנקאית. המערערת דחתה דרישה זו, והמשיבה הגישה תובענה לצוות על המערערת להחזיר לה את הערבות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה והערעור נדחה.
ב. המשיבה טענה, כי משהשלימה את ביצוע כל התיקונים שנדרשו ע"י הרוכשים ב"תקופת הבדק", כמשמעה בחוזה, מילאה עד תום את התחייבויותיה שלהבטחתן הפקידה את הערבות הבנקאית. המערערת טענה להגנתה, כי המשיבה לא השלימה את ביצוע כל התיקונים שבהם היתה מחוייבת וכל עוד לא עשתה כן, זכאית היא להמשיך ולהחזיק בערבות הבנקאית. עמדה זו סמכה המערערת, בעיקר, על התביעות שהוגשו נגדה על-ידי חלק מהרוכשים לתשלום פיצויים בגין ליקויי בנייה שלא תוקנו. ברם, המערערת - שהנטל לעניין זה רבץ עליה - לא הביאה כל ראיות לקיומם של ליקויים שטרם תוקנו ואשר אי-תיקונם מצדיק את עיכוב הערבות. בטענותיה הכלליות של המערערת, אודות דרישות ותביעות שהופנו כלפיה ע"י רוכשי הדירות, בגין קיומם של ליקויי בנייה נטענים, אין כדי להוציא את המערערת ידי חובתה להוכיח, כי במבנים אמנם קיימים ליקויים, שהמשיבה נושאת באחריות לתיקונם, ושהמשיבה לא עשתה, או טרם השלימה, את המוטל עליה.
(בפני השופטים: מצא, ריבלין, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופט מצא. עו"ד ע. הנגבי למערערת, עו"ד ר. פרקש למשיבה. 6.2.02).
ע.פ. 4777/01 - מדינת ישראל נגד עאמר סלהב ואח'
*דחיית ערעור על קולת העונש בעבירות של יידוי אבנים ונסיון יידוי רימוני רסס על רקע לאומני, בהתחשב בכלל אחידות הענישה (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיבים הצטרפו בשנת 1997 ל"כוח 17" ביריחו, וביצעו מספר מעשי עבירה שכללו ידוי אבנים לעבר מטרות ישראליות בירושלים, ואף ניסיון ליידוי רימוני רסס מאולתרים שנמסרו להם ע"י מפעילם, אחד מוחמד
עבאסי. ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיב 1 שש שנות מאסר לריצוי בפועל, ועל המשיב 2 (שהוא צעיר מחברו ואף נחבל כתוצאה מהפעלה של רימון רסס) - ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל. בנוסף נדונו לשנת מאסר על-תנאי לתקופה של 3 שנים. הערעור על קולת העונש נדחה.
אכן, העונשים שנגזרו על המשיבים נוטים לקולא, ואילו בכך בלבד היה מדובר קרוב להניח שהיה מקום לשקול החמרה בעונש. אלא שבמשפטו של עבאסי, מפעילם של שני המשיבים, נתבקש ביהמ"ש, בעקבות הסדר טיעון, להסתפק בהטלת עונש מאסר לתקופה מוסכמת של 9 שנים וחצי. בנימוקיו לתמיכת הסדר הטיעון הציג ב"כ התביעה את העתק גזר הדין שניתן במשפטם של המשיבים דנא, וטען כי לאור העונשים שהוטלו על המשיבים (שעמם לא נערך כל הסדר טיעון בקשר לעונש) ראוי להסתפק לגבי עבאסי בעונש המוסכם. השופט קיבל נימוק זה של התביעה ועל יסודו החליט לאמץ את הסדר הטיעון. בכריתת הסדר טיעון הנוגע למידת העונש, מוטל על התביעה להתחשב בעונשים שנגזרו על נאשמים אחרים באותה פרשה, כמו גם בהשפעת ההסדר על העונשים שיתבקש ביהמ"ש להטיל על נאשמים שטרם נידונו. במקרה שלפנינו התביעה אכן פעלה לפי כלל זה, כאשר הציגה את גזר הדין של המשיבים כאמת-מידה לגובה העונש הראוי לעבאסי. משעשתה כן, אין היא יכולה להישמע בטענת ערעור על גזר הדין של המשיבים, שכן החמרה בעונשיהם תשבש את היחס שכבר נקבע, על יסוד בקשתה, בין עונשיהם לבין עונשו של עבסי.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד ע. חולתא למערערת, עוה"ד א. אוב עטא וא. באשיר למשיבים. 7.2.02).
ע.פ. 9212+9362/00 - מדינת ישראל נגד אודי בן דוד
*החמרה בעונש בעבירת תקיפה וחבלה חמורה כשהמתלוננת סירבה לקיים יחסי מין עם הנאשם (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
ביום 16.10.99, יום שבת, בשעות אחר הצהרים, יצא המשיב לטיול רגלי עם המתלוננת. הם הגיעו לאזור התעשייה של באר-טוביה, שם ביקש לקיים יחסי מין עם המתלוננת, ומשדחתה את בקשתו, תקף המשיב את המתלוננת ודקר אותה בסכין בבטנה 9 פעמים. המתלוננת התמוטטה כשהיא שותתת דם. המשיב נמלט מן המקום. עוברי-אורח הבחינו בה ונחלצו לעזרתה. בזכות התערבותם ניצלו חייה. המתלוננת, שבזמן האירוע היתה כבת 17, סבלה ממחלת נפש. בשל מחלתה אושפזה, מספר פעמים, בבתי-חולים פסיכיאטריים. מאישפוזה האחרון שוחררה ימים ספורים לפני האירוע. המשיב הכיר את המתלוננת, כנערה חולה ומוגבלת. המשיב היה בזמן האירוע כבן 20. מאז ילדותו גילה קשיי התנהגות, ומאז היותו נער צעיר התחבר לקבוצות שוליים עברייניות. בהיותו כבן 15, הסתבך בעבירות שעיקרן בהתנהגות אלימה ותוקפנית, בשנת 1997 נדון ל-8 חודשי מאסר, בשל עבירות חמורות, שהיו מלוות במעשי התעללות קשים, אותן ביצע (ביחד עם צעיר אחר) כלפי שני נערים כבני 16. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בגרימת חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. שני הצדדים ערערו על מידת העונש וערעורה של המדינה נתקבל.
פגיעתו האכזרית של המערער במתלוננת - נערה מוכת גורל וחסרת-ישע - וזניחתה לנפשה כשהיא מתבוססת בדמה, חייבו תגובה עונשית קשה וכואבת. הטלתו של עונש חמור התחייבה גם מעברו הפלילי המכביד של המשיב, שחלק מעבירותיו הקודמות התאפיינו באלימות קשה כלפי חלשים ממנו. שיקול מרכזי בענישת עבריינים מסוגו של המשיב הוא הצורך החברתי להגן על נערות, ילדים וחסרי-ישע, שבשל מוגבלות או חולשה, פיזית או נפשית, מועדים להיפגע יותר מאחרים. בהתקיים נסיבות כאלה, ההתחשבות
ברקעו המשפחתי ובמצבו האישי של העבריין מהווה, בהכרח, שיקול משני בחשיבותו. בהתחשב בכך שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש יועמד ענשו של המשיב על 11 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. קישן למערערת, עו"ד מ. מורגנשטרן למשיב. 6.2.02).
ע.א. 9295/01 - ח.י. המנצח בע"מ ואח' נגד עו"ד מיכה גבאי
*קבלת בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הגישו ערעור ובמסגרתו חוייבו להפקיד ערבון. יום אחד לאחר תום המועד להפקדת הערבון הגישו בקשה להארכת מועד בה נטען לקשיים בגיוס סכום הערבון. המשיב מתנגד לבקשה, בטענה כי ההליכים שיזמו המערערים נמשכים מזה זמן רב, כי היה ידוע להם על הצורך בהפקדת ערבון, וכי היה להם די זמן לצורך גיוס כספי הערבון. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
המדובר בבקשה להארכת מועד אשר נקבע בהחלטה שיפוטית. ככזו, אין הבקשה צריכה להצביע על טעמים מיוחדים למתן ארכה. בפסיקה ניתן משקל לשאלה אם התנהגותו של המבקש הצביעה על זלזול בביהמ"ש. בענייננו, בקשת הארכה הוגשה יום אחד לאחר חלוף המועד להפקדת הערבון. אין באיחור זה זלזול בביהמ"ש או בבעל הדין שכנגד. הליכי הפקדת הערבון לא התמשכו עד עתה פרק זמן ניכר. ודאי שלא נפגעה זכות של המשיב, המצדיקה תוצאה דראסטית של דחיית הבקשה ובעקבות זאת דחיית הערעור כולו.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד עזאת עותמאן למערערים. 6.2.02).
בג"צ 950/02 - ועד הורי הרוגי אוקטובר נגד ועדת החקירה הממלכתית...
*החלטת ועדת חקירה ממלכתית לעניין אירועי אוקטובר 2000 (ועדת אור) שלא לחשוף עדויות אנשי שב"כ לדיון פומבי (העתירה נדחתה).
העותרים משיגים על החלטת המשיבה, המכונה "ועדת אור", (להלן: הוועדה), שלא לחשוף את עדויותיהם של אנשי השב"כ לדיון פומבי. בהחלטתה קבעה הוועדה כי מתוך עיון בדברי העדים שהובאו בפני אוספי החומר שהיא מינתה, עולים טעמים המצדיקים שמיעת העדויות בדלתיים סגורות. עם זאת קבעה הוועדה כי "לאחר שמיעת עדויותיהם של העדים הנ"ל, וככל שנמצא שניתן לפרסם חלקים מהם, נחליט על כך". העתירה נדחתה.
הכלל שנקבע בסעיף 18 לחוק ועדות חקירה (להלן: החוק) הוא של דיון פומבי. עם זאת, ניתן לוועדת חקירה שיקול דעת לקיים את דיוניה, כולם או מקצתם, בדלתיים סגורות. מתוכן ההחלטה ברור שהוועדה נתנה את דעתה לשאלה אם יש מקום לשמוע את עדי השב"כ בדלתיים פתוחות והשיבה על שאלה זו בשלילה. היא הותירה לעצמה את האפשרות לפרסם חלקים מן העדויות אם בדיעבד יתברר שהדבר אפשרי. בכך איזנה הוועדה כראוי בין השיקולים המחייבים גילוי העדויות לבין צרכי הבטחון כפי שהם נראו לה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד דלאל מרואן לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 4.2.02).
בש"פ 8758/01 - מדינת ישראל נגד איסק רזינשווילי ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להגיש ערעור על קולת העונש (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על קולת העונש - הבקשה נדחתה).
המשיבים הורשעו בעבירות הנוגעות לרכישת נשק, החזקתו, ועבירות שונות שעניינן סחיטת כספים
מן המתלונן, חולה נפש, באיומים ובכוח, ותוך חטיפתו וכליאתו של המתלונן. המדינה ביקשה להאריך את המועד להגשת ערעור על קולת העונש שנגזר למשיב. בבקשה נטען, כי הודעת הערעור היתה מוכנה במועד האחרון להגשת ערעור, ברם, בשל תקלה במזכירות הפרקליטות, לא הוגשה הודעת הערעור במועד. בבקשה מודגש, כי המדובר באיחור של יום אחד בלבד. הבקשה נדחתה.
כאשר מדובר בערעור של נאשם או נידון בהליך פלילי, מסגרת השיקולים שמפעיל ביהמ"ש בבקשה להארכת מועד גמישה מזו המופעלת ברגיל בהליך אזרחי. גישתו של ביהמ"ש בבקשות כאלה בהליכים פליליים "נדיבה" יותר מגישתו בהליכים אזרחיים. הטעם לכך נובע בעיקרו מן הרגישות המוגברת, הניכרת בכלל סדרי הדין הפליליים, למצבו של נאשם. שיקולים אלה אינם יפים לבקשה למתן ארכה, המוגשת מטעם המדינה, לצורך הגשת ערעור מטעמה. בחלוף התקופה להגשת ערעור, רוכש לו הנאשם ציפייה ראוייה להגנה, כי לא יוגש נגדו ערעור מטעם המדינה על קולת העונש שנגזר (או על זיכויו בדין). הנאשם רשאי להניח כי לאחר שחלף המועד להגשת ערעור, ההליך בעניינו תם ונשלם.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד גב' רחל סוכר למבקשת, עו"ד חיים מקלר למשיב. 11.2.02).
בש"פ 1027/02 - שי בן צבי בלזר נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים באישום של הריגה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר נהג במונית בשדרות שאול המלך בת"א, כאשר מאחוריו נהג מוריס אמון (להלן: המנוח) באוטובוס. משעצר העורר בתחנת אוטובוס, צפר לו המנוח צפירות ממושכות כדי שיפנה את התחנה ומשלא עשה כן עקף את העורר. כאשר הגיעו שניהם לרמזור, יצא העורר מרכבו דפק על דלת האוטובוס וצעק על המנוח. לאחר מכן, המשיך העורר לנסוע בעקבות האוטובוס עד לתחנה הסופית, (תחנת רכבת "צפון"), שם החנה העורר את המונית בסמוך לאוטובוס, עלה על האוטובוס והחל להכות את המנוח בראשו בעודו יושב על כיסא הנהג. העורר גרר את המנוח מחוץ לאוטובוס והמשיך להכותו בראשו ובבטנו, ולאחר שהמנוח נפל אף החל לבעוט בו בראשו ובגופו. רק לאחר שעוברי אורח משכו את העורר מן המנוח חדל העורר ממעשיו. בעקבות מעשים אלה נפטר נהג האוטובוס. העורר הואשם בעבירת הריגה וביהמ"ש המחוזי הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה המשפטית בדבר קיומה או היעדרה של מודעות אצל העורר לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. שאלה זו תיבחן במשפט. אולם, גם אם לא תוכח המודעות הנדרשת לעבירת ההריגה, אין ספק כי ההתנהגות המיוחסת לעורר, גם ככל שאינה שנוייה במחלוקת בין הצדדים, היא עבירה פלילית חמורה. מעשי בריונות, ובמיוחד מעשי בריונות על רקע של סכסוכים בין נהגים, הם נגע חמור שפשה בחברה שלנו ויש מקום לבער אותו מן השורש. עם זאת, בשאלת המעצר בטרם הרשעה, השאלה המרכזית היא, האם שחרורו של העורר מסכן את הציבור או מקים חשש לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מהדין. במקרה דנן, נראה כי חשש כזה אינו עולה כדי רמה המצדיקה מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בנסיבות אלה נראה כי הרחקתו של העורר מן הכבישים ומעצרו במעצר בית מלא, יכול להוות חלופת מעצר הולמת בנסיבות הקיימות.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד שמואל צנג לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 10.2.02).