רע"א 3849/99 - אלונים ייצור בלוקים בע"מ נגד טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ ואח'
*אין להכריז כ"בטלה" על עיסקת קיזוז חובות בין חברה המצוייה בקשיים כלכליים לבין נושה שלה כאשר החובות נוצרו לפני צו הפירוק(בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה (להלן: טש"ת) הינה חברה קבלנית, שניהלה פרוייקט לבניית דירות. היא התקשרה עם המשיב 3 (להלן: הבנק) בחוזה, בגידרו התחייב הבנק להקצות לה מימון, ובתמורה היא התחייבה להפקיד את התמורה המתקבלת ממכר הדירות בחשבון הפרוייקט שנפתח בבנק. לזכות הבנק נרשם שיעבוד ספציפי ראשון בדרגה על המקרקעין. הוסכם עימו כי כל תשלום שלא ישולם כאמור, לא ייחשב כתשלום למוכר לפי הסכם המכר שייכרת עם הרוכשים העתידיים. עוד הוסכם כי לאחר שיופקדו הכספים בחשבון הפרוייקט, יעמיד הבנק לרשות הרוכשים ערבות בנקאית, כנדרש בחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות).
ב. המבקשת (להלן: אלונים) התקשרה בחוזה עם טש"ת לרכישת אחת מן הדירות ובחוזה ביניהן נקבע, כמתחייב מן החוזה שבין טש"ת לבין הבנק, כי כל תמורה שתתקבל מאלונים עבור הדירה תופקד בחשבון הפרוייקט. בפועל שינו הצדדים את ההסכם ביניהם, והחליטו כי התשלום עבור הדירה ישתלם בדרך של קיזוז, ע"י מחיקת חוב שחבה טש"ת לאלונים. טש"ת נקלעה לקשיים כלכליים, וניתן עליה צו להקפאת הליכים, ומונה לה מנהל מיוחד. לאחר מכן אושר הסדר נושים, ובגידרו הוסכם כי נושיה הבלתי מובטחים של טש"ת יזכו להחזר כספי בשיעור של %20 מסכום החוב לו הם זכאים. המנהל המיוחד של טש"ת הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי, לאישור העברת הבעלות בפרוייקט לידי חברה קבלנית אחרת, המשיבה 2 (להלן: ברזאני), תוך פירעון מלוא החיובים של טש"ת כלפי הבנק, ושחרור השעבוד שהחזיק הבנק במקרקעין.
ג. בגידרה של העיסקה הנדונה ביקשו הצדדים לקבוע כי זכויותיה של ברזאני לא תוכפפנה לזכויותיה החוזיות של אלונים. אלונים הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה כי יורה על אי פגיעה בזכויותיה, ועל אכיפת חוזה הרכישה שכרתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת אלונים, וקבע כי ההסכם בין טש"ת לאלונים אינו ניתן לאכיפה, לנוכח היותו הסכם קיזוז. בהחלטתו נקבע כי הסכם זה נכרת בשעה שטש"ת היתה מצוייה כבר בקשיים כלכליים, ועל-כן באכיפתו יש כדי ליצור העדפה פסולה של אלונים על-פני נושיה הבלתי מובטחים האחרים של טש"ת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ד. השאלה היא האם מן הדין להכריז על עיסקת קיזוז בין חברה לבין נושה שלה כבטלה, מן הטעם שהחברה מצוייה היתה בשעת הכריתה בקשיים כלכליים, ובביצוע החוזה יש כדי לגרוע ממאסת נכסיה. התשובה לכך שלילית. ככלל, זכותם של הצדדים לקבוע כי חיוביהם יקויימו בדרך של קיזוז, עומדת בעינה גם כאשר עלולה עיסקה זו להוביל לידי גריעה ממאסת הנכסים של חברה חדלת פירעון. הוראת החוק המגדירה את היקף תחולתה של זכות הקיזוז בפשיטת-רגל, קבועה בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], (להלן: הפקודה). הוראה זו הותאמה לדיני פירוק החברות בהלכה שנפסקה ע"י ביהמ"ש העליון. על-פי הלכה זו, קיזוז חובות בין חברה המצוייה בקשיים כלכליים לבין נושה שלה איננו בלתי חוקי, ובלבד שהחובות ההדדיים נתגבשו בטרם ניתן צו הפירוק. מועד מתן צו הפירוק מוגדר, כמועד שעד אליו רשאים הצדדים להתקשר בהסכמי קיזוז, והדין מכיר בהתקשרותם. התפיסה העומדת בבסיסה של הלכה זו היא, כי הגבלת כשרותם של צדדים להתחייב בחוזה, גם אם היא ראוייה כשלעצמה, מן הדין שתיעשה באופן המשמר את בהירותו של הדין ואת הוודאות המשפטית אשר נגזרת ממנו. בעניין זה, מצא המחוקק לקבוע כי זכאותם של הצדדים לחוזה להתקשר
באופן חופשי משתרעת על פרק הזמן הקודם למתן צו פירוק, ואילו זכותם של הנושים למנוע פגיעה במאסת הנכסים, מוגנת בפרק הזמן שלאחריו. במקרה דנא לא ניתן צו פירוק כלל, ובשעת כריתת ההסכם אף לא ניתן עוד הצו להקפאת הליכים. משכך, לא נשללה זכות הקיזוז, ולא התגבשה עילה להכרזה על ההסכם כבטל.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד עדיאל חשין ומייק אברהמס למבקשת, עוה"ד גיל הירשמן, אורי לומברוזו, גבע באומר, אליעזר וולף, אסף אילון למשיבים. 14.10.01).
רע"א 2717/01 - בנק הפועלים בע"מ נגד חיים נאה
*סירוב לתת תוקף של פס"ד להסכמת הצדדים כי יתקבל ערעור על פס"ד ביהמ"ש דלמטה כאשר פסה"ד מבוסס על הלכה נכונה. *סמכות של ראש ההוצל"פ לבטל החלטה קודמת שלו(הבקשה נדחתה).
א. המשיב ערב לחובו של החייב ארנון פוגל (להלן: "החייב העיקרי") כלפי המבקש. ביום 15.1.97, בהתאם לסעיף 17(א)(2) לחוק הערבות, (המקביל לסעיף 27(א)(2) דהיום), אישר ראש ההוצל"פ בחדרה, כי המבקש נקט בכל הליך הוצל"פ סביר נגד החייב העיקרי (מיצוי הליכים) וכי אין מניעה להגשת תביעה נגד הערבים. בעקבות החלטה זאת הגיש המבקש תביעה נגד המשיב וזכה בה. נפתחו הליכי הוצל"פ נגד המשיב לאכיפת פסה"ד שניתן נגדו. בקשת המשיב להשהות את הליכי ההוצל"פ נדחתה ע"י ראש ההוצל"פ. לאחר בקשה נוספת של המשיב, החליט ראש ההוצל"פ לבטל את החלטתו בענין "מיצוי ההליכים" מיום 15.1.97, בנמקו זאת בכך שההכרזה נעשתה בלא שניתן למשיב לומר דברו בענין, ובכך שהתברר כי למעשה טרם מוצו הליכי ההוצל"פ כנגד החייב העיקרי. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה מן הטעם שביהמ"ש קיבל את הקביעה העובדתית לפיה טרם מוצו הליכי ההוצל"פ כנגד החייב העיקרי, וכי לראש ההוצל"פ היתה סמכות בדין לבטל את החלטתו.
ב. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור בה טען כי לראש ההוצל"פ לא היתה סמכות לבטל את החלטתו מיום 15.1.97. לטענת המבקש, הדרך היחידה בה ראש ההוצל"פ יכול לשנות את החלטתו היא מכוח תקנה 27(א) לתקנות ההוצל"פ, והתנאים לשינוי החלטה לפי תקנה זאת לא התקיימו במקרה דנן. בתגובה לבקשה שלח המשיב מכתב לביהמ"ש, בו הוא מציין כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להמשיך ולשכור עו"ד לצורך ייצוגו, ועל כן צירף את סיכומי עורך דינו מהדיון בביהמ"ש המחוזי. כשבועיים לאחר מכן הוגשה ע"י הצדדים בקשה בהסכמה למתן פס"ד המעניק תוקף להסכם אליו הגיעו המבקש והמשיב, לפיו בקשת רשות הערעור של המבקש תתקבל ותידון כערעור וכי ערעור זה יתקבל ע"י ביהמ"ש העליון. בקשה זו נדחתה וכן נדחתה הבקשה לרשות ערעור.
ג. הצדדים מבקשים ליתן פס"ד המבטל פס"ד של ביהמ"ש המחוזי ומעניק תוקף להסדר שתוכנו נוגד את הדין הקיים, וזאת מכוח הסכמתם בלבד. אלא שהבקשה לקבל את הערעור כוללת בחובה גם בקשה למתן חוות דעת מטעם ביהמ"ש העליון באשר לנכונותו (או יותר נכון אי נכונותו) של פסה"ד שניתן בערכאה הראשונה. הם לא הצליחו לשכנע כי המבקש צודק באשר לנכונות הדין. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי והחלטת ראש ההוצל"פ מיום 3.1.00, כשלעצמם, אינם שוללים לכאורה מהמבקש את האפשרות להיפרע מהמשיב, אם אכן כך הוסכם בין הצדדים, שהרי אין הם מתיימרים לבטל את פסה"ד שניתן נגד המשיב בבימ"ש השלום.
ד. לענין בקשת רשות הערעור כשלעצמה - הלכה היא, כי לא תינתן רשות ערעור, אלא אם דרושה הכרעתו של ביהמ"ש בשאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעניינם של הצדדים. השאלה העובדתית האם מוצו ההליכים נגד החייב העיקרי המסויים במקרה דנן, אינה מסוג השאלות האמורות. ביהמ"ש המחוזי קבע את ממצאיו בשאלה זאת, ואין עילה להתערב בקביעתו זאת. כמו כן, לא מתעוררת
שאלה הלכתית מיוחדת בדבר סמכותו של ראש ההוצל"פ לבטל או לתקן את החלטתו מיום 15.1.97, שכן נראה כי אין ממש בטענות המבקש, לפיהן לא היתה לראש ההוצל"פ סמכות לעשות כן. לאור העובדה שלא ניתנה למשיב הזדמנות לטעון לפני מתן ההחלטה מיום 15.1.97, נתונה היתה לראש ההוצל"פ סמכות לתקנה או לבטלה, אם מכוח תקנה 126א לתקנות ההוצל"פ, ואם מכוח תקנה 27(א) לתקנות ההוצל"פ.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד י. לוינסון למבקש. 14.10.01).
רע"א 5855/01 - ברן רביב טלקום בע"מ נגד מר התקנות לווין בע"מ
*דיון בערעור במעמד צד אחד בהליכים למתן סעד זמני כשהערעור הוא על גובה סכום הערבות שהותנה למתן הסעד בביהמ"ש דלמטה(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בת"א תביעה בסדר-דין-מקוצר נגד המבקשת לתשלום סכום של כ-25 מליון ש"ח. במקביל ביקשה הטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על כספים של המבקשת שבידי אחרים, עד לגובה הסכום הנתבע. הרשמת הורתה על מתן צו עיקול זמני כמבוקש, אך התנתה את מתן הצו, בין היתר, בהמצאת ערבות בנקאית על סך 10 מליון ש"ח. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי וטענה כי התניית מתן הצו הזמני בהפקדת ערבות בנקאית בגובה של 10 מליון ש"ח שוללת למעשה את מתן הצו, מכיוון שלמשיבה אין אמצעים להעמיד ערובה בסדר גודל זה. לאחר שדן בערעור במעמד צד אחד, קיבל ביהמ"ש המחוזי את הערעור והורה על הפחתת סכום הערבות הבנקאית לסך של 100,000 ש"ח. המבקשת טוענת כי הדיון בערעורה במעמד צד אחד נעשה שלא כדין, וזאת מן הטעם שתקנה 406א לתקנות סדר הדין האזרחי, מאפשרת להגיש ערעור במעמד צד אחד רק במקרה שהבקשה למתן סעד זמני נדחתה, ואילו כאן בקשתה של המשיבה למתן צו עיקול זמני נתקבלה. עוד טענה המבקשת, כי ביהמ"ש המחוזי שגה בהפחיתו בצורה כה ניכרת את סכום הערבות הבנקאית שנדרשה המשיבה להמציא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ההוראות המתירות לקיים דיון במעמד צד אחד בהליכים למתן סעד זמני, נועדו למנוע מן הנתבע לנצל את התמשכות ההליכים המשפטיים לקבלת הסעד הזמני, כדי לסכל את המטרה שלשמה נתבקש הסעד הזמני. בתקנה 406א לתקנות נקבע, כי גם ערעור על החלטה הדוחה בקשה למתן סעד זמני יישמע, ככלל, במעמד צד אחד. אף תכליתה של הוראה זו, היא לאפשר למבקש הסעד הזמני לערער מבלי שהגשת הערעור תחשוף בפני הנתבע את דבר הגשת הבקשה למתן סעד זמני. פירוש תקנה 406א על יסוד תכלית זו מחייב את המסקנה, כי ההוראה בדבר קיום דיון בערעור במעמד צד אחד עשוייה לחול גם כאשר מבחינה פורמלית הבקשה למתן סעד זמני נתקבלה, וזאת אם יש בהחלטה המקבלת את הבקשה, הלכה למעשה, ומנקודת מבטו של התובע, משום דחייה של בקשתו לסעד זמני.
ג. במקרה דנא, טענת המשיבה היתה, כאמור, כי התניית מתן צו העיקול הזמני בהפקדת ערבות בנקאית בגובה של 10 מליון ש"ח מונעת את מתן הסעד הזמני. בשלב זה, ולנוכח העובדה שבפועל טרם הוטל העיקול הזמני, עמד בעינו החשש מפני סיכול העיקול הזמני בעוד הערעור מתברר. לפיכך, בדין נדון ערעורה של המשיבה במעמד צד אחד. יש לדחות אף את הטענה כי בית-המשפט המחוזי קבע ערובה נמוכה מדי. החלטת ביהמ"ש המחוזי מאזנת בין האינטרס של המבקשת כי תהיה לה אפשרות להיפרע את נזקיה מן המשיבה, לבין האינטרס של המשיבה לזכות בסעד של עיקול זמני, שנקבע כי ראוי להטילו, ובנסיבות העניין אין להתערב בה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד חיים עשהאל למבקשת. 16.10.01).
ע.פ. 1456/01 - חליל חדד נגד מדינת ישראל
*מידת העונש הראוייה בעבירות של הריגה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1049/00 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. באחד הערבים, לאחר חצות, הגיע המנוח גיל מיצ'ל, שהיה באותו זמן כבן 36 שנים למסיבה ביפו. המנוח החנה את מכוניתו בפינת רחוב ומיד לאחר מכן הגיעה למקום מכונית טרנזיט שבה נסעו המערער, שהיה באותו זמן כבן 21 שנים, ו-3 אחרים. משהבחין המנוח כי נהג הטרנזיט מתקשה לפנות לרחוב בשל מכוניתו שחנתה, כאמור, בפינת הרחוב, אמר לנהג הטרנזיט "דיר באלאק, תזהר על האוטו". בתגובה יצאו המערער וחבריו מן הטרנזיט כאחוזי תזזית. הם תקפו את המנוח במכות, ותוך שניות ספורות, הוציא המערער סכין שנשא עמו ודקר את המנוח בבטנו למוות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהריגה וגזר עליו עונש של 20 שנות מאסר לריצוי בפועל, שהוא העונש המירבי הקבוע בחוק. טענתו העיקרית של הסניגור היא, כי העונש שנגזר על המערער חמור מן העונשים שגזרו בתי המשפט במקרים דומים ואף במקרים שנסיבותיהם היו חמורות ואכזריות מן הנסיבות הנדונות. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. אכן, העיון בפסיקה מלמד כי במקרים רבים הטילו בתי המשפט עונשים קלים מזה שהוטל כאן ואף כאשר היה מדובר בנסיבות חמורות. נראה כי הגיעה השעה לחזור ולהרהר במדיניות הענישה הראוייה במקרים כגון זה שלפנינו. היסוד העובדתי של עבירת ההריגה משותף למגוון גדול של מעשים הגורמים למותו של אדם ומידת חומרתו של כל מעשה שונה ממשנהו. עם זאת, ומשרבו העבריינים, דומה שהגיעה השעה להתוות קוים לרמת הענישה הראויה ובגדרם לחזור ולשקול את המשקל היחסי של שיקולי הענישה. נגע האלימות פשה בבתינו וברחובותינו, הסכין נשלפת ודוקרת בשל מחלוקות של מה בכך ואף בשל התלהטות יצרים רגעית שלא קדם לה ריב כלשהו. כאשר זה המצב אין ביהמ"ש פטור מלהתוות קוים לרמת הענישה הראוייה שבגדרם יש לנקוט בגישה הרואה בעונש המירבי את נקודת המוצא שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה. כאשר שוקלים את משקלם היחסי של כל אחד מאלה, יש לייחס משקל כבד במיוחד לשני האחרונים.
ג. במדרג המעשים הגורמים למותו של אדם, עומד מעשהו של המערער, בדרגה החמורה ביותר, זו המתקרבת לרצח, ורק כפסע היה בין המערער לבין הרשעתו ברצח. על כך אמר ביהמ"ש המחוזי: "...אנו סבורים שלא יכול להיות מקרה יותר קרוב לרצח מהמקרה שבפנינו, ולכן אין בלבנו כל היסוס, שיש להטיל על הנאשם את העונש המירבי הקבוע בחוק על עבירת ההריגה". חיי אדם הם ערך מקודש בחברתנו. המעשה שעשה המערער הוא ביטוי קיצוני של זלזול בערך זה. עליו, ועל עוברי עבירה כמותו, לשאת בעונש המירבי הקבוע בחוק, אלא אם כן נמצא צד זכות המצדיק הקלה בעונש. כזה לא נמצא למערער.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אורי רון למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 22.10.01).
בש"פ 7440/01 - דוד מימון נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים כששירות המבחן המליץ על שחרור בחלופת מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בעבירות סמים בשני אישומים: האחד - כי מכר 200 כדורי סם מסוכן מסוג MDMAוהשני כי
החזיק 0.71 גרם קוקאין. בימ"ש השלום קבע כי ישנן ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו, וכי קיימת עילת מעצר כנגד העורר. אולם, נוכח עברו הנקי הורה ביהמ"ש על הגשת תסקיר מעצר. תסקיר המעצר שהוגש כלל חוות דעת חיובית ביסודה על אישיותו של העורר והוצעה ע"י שירות המבחן חלופת מעצר. העניין חזר לבימ"ש השלום, והפעם להרכב אחר שקבע כי העורר שימש כעבריין העיקרי במעשי הסחר בסמים ודחה את המלצת שירות המבחן לשחררו בחלופת מעצר. העניין הגיע במסגרת ערר לביהמ"ש המחוזי והוחזר לבימ"ש השלום על מנת שיתייחס בצורה כוללת הן להיבט הראיות והן להיבטים האחרים. התיק חזר לבימ"ש השלום ושוב להרכב אחר שאף הוא קבע כי אין לשחרר את העורר מהמעצר לאור אופי העבירות בהן הוא מואשם ומשלא הוכחו נסיבות יוצאות דופן וחריגות המצדיקות שחרור. ערר נוסף לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר על כך נתקבל.
לעורר מיוחסות עבירות סחר בסמים והחזקת סמים אשר, על פניהן, מעלות חשש למסוכנות לציבור. משכך, קיימת עילת מעצר כנגד העורר. עם זאת, מצווה ביהמ"ש לבחון אפשרות חלופת מעצר כאשר מצויות נסיבות מתאימות לכך. מדובר בשתי עבירות סמים המתייחסות לאותו יום כאשר אף כי מדובר בסמים קשים, הכמויות בהן מדובר אינן גדולות במיוחד. אפשר שמדובר באירוע נקודתי וחריג מבחינת העורר וכי אין מעשי העבירה משקפים פעילות פלילית מתמשכת בתחום הסמים. לאפשרות זו מצטרפים הנתונים החיוביים ביחס לעורר שהובאו בתסקיר המעצר. בנסיבות אלה עשוי שחרורו של העורר לשרת תכלית שיקומית חשובה, ולמנוע הידרדרותו לעולם הפשע. לפיכך ישוחרר בתנאי מעצר בית וערבויות.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד י. הלוי למבקש, עו"ד ע. חולתא למשיבה. 4.10.01).
רע"פ 2765/01 - רז לוינסון נגד מדינת ישראל
*סירוב לבטל הרשעה של ביהמ"ש המחוזי שניתנה לאחר שהנאשם כבר ריצה עונש של שירות לטובת הציבור ללא הרשעה לפי פס"ד בימ"ש השלום (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בתקיפה הגורמת חבלה ממשית וביהמ"ש הורה על מתן תסקיר שירות מבחן. משהוגש התסקיר החליט ביהמ"ש, לאחר לבטים, לאמץ את המלצת שירות המבחן, ולבטל את הרשעתו של המבקש. בגזר דינו קבע בימ"ש השלום, כי על המבקש יוטל עונש של שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות, וכן ניתן צו מבחן לתקופה של שנה מיום גזר הדין. על ההחלטה להימנע מהרשעה ועל קולת העונש, הגישה המשיבה ערעור, וביהמ"ש המחוזי החליט, ברוב דעות, להרשיע את המבקש בתקיפה חבלנית ולהותיר את העונש שהטיל בימ"ש השלום בעינו. את הבקשה לרשות ערעור סומך המבקש, בעיקר, על הטעם, כי השלים את העבודות לשירות הציבור עובר להרשעתו, ולדעתו היה על המדינה לבקש עיכוב ביצוע עבודות השירות למען ההגינות ו"מראית פני הצדק". עוד טוען המבקש, כי שיקומו של נאשם מהווה קריטריון מרכזי בו יש להתחשב עת באים להכריע בשאלת הרשעתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רשות ערעור תוענק מקום בו מראה המבקש, כי עניינו מעורר שאלה בעלת חשיבות עקרונית. עניינו של המבקש איננו מעלה שאלה עקרונית או כללית שכזו. אשר לטענתו של המערער כאילו במקרה שלפנינו נסתרת רוחו ותכליתו של סעיף 71א לחוק העונשין בשל הימנעות המדינה מלפעול בדרך זו - על פי הוראת סעיף 71א (ב) לחוק העונשין, ניתן להורות על ביצוע צו שירות אף ללא הרשעה. בדרך זו נקט בימ"ש השלום. סעיף 71א (א) לחוק העונשין מאפשר להטיל על נאשם ביצוע עבודות למען הציבור גם במקרי הרשעה. המבקש טוען, כי המקרה דנן איננו נופל, לשונית ועניינית, לגדר אחת החלופות המנויות בסעיף, כיוון שההרשעה על פי החלטת ביהמ"ש המחוזי באה לאחר
ריצוי עבודות השירות. אך אין בכך ולא כלום שכן ביהמ"ש מוסמך להרשיע את הנאשם גם לאחר שכבר ביצע את עבודת השירות. גם הטענה כי היה על המדינה לבקש עיכוב ביצוע אין בה כדי להשפיע על מסקנה זו, שהרי גם אם היתה מבקשת המדינה עיכוב ביצוע, לא היה בכך כדי לשנות את תמונת המצב.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אלון רם למבקש, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 16.10.01).
ע.א. 7107/01 - שלום ביטון נגד נעמי ביטון
*סירוב לבקשת פסילה של שופט שנומקה בהתבטאויות השופט נגד המבקש (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיבה הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים תובענה לתשלום מזונות נגד המערער, לאחר שעזבה את ביתם המשותף של בני הזוג בטענה כי המערער בגד בה, וכי אין היא יכולה להמשיך ולהתגורר עימו. בדיון בבקשה לפסיקת מזונות זמניים טען המערער כי המשיבה אינה זכאית לקבלת מזונות זמניים בהיותה מורדת. הוא הודה כי קיים יחסי אישות עם נשים אחרות, אך טען כי הדבר נעשה מהטעם שהמשיבה אסרה עליו להתקרב אליה. ביהמ"ש קבע כי המשיבה זכאית למזונות זמניים, שכן הטענה כי המשיבה מורדת מצריכה דיון ואינה יכולה לשמש הגנה מפני פסיקת מזונות זמניים. בעקבות החלטת בית המשפט הגיש המערער בקשה לפסילת שופט. בבקשתו טען כי השופט כינה אותו "בוגד" ו"נואף", ביטוי אשר פגע בו, וכן כי השימוש בביטויים "בוגד" ו"נואף" מעידים על דעה קדומה כלפיו. ביהמ"ש דחה בקשת הפסילה, בציינו כי מדובר בהחלטת ביניים בעניין הזכאות למזונות זמניים, שאין בה כדי לקבוע בעניין טענתו של המערער כי המשיבה מורדת. בית המשפט הוסיף וציין כי השימוש בביטויים "נואף" ו"בוגד" אינו מעיד על משוא פנים, שכן המערער הודה כי אכן קיים יחסים עם אישה אחרת בהיותו נשוי למשיבה. הערעור נדחה.
הלכה היא, כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים וכי יש צורך בחשש ממשי המבוסס על נסיבות אובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות. בנסיבות העניין לא הצליח המערער לבסס חשש זה. אין בדברי ביהמ"ש התבטאות שיש בה להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, במחלוקת שבין הצדדים. אכן, על ביהמ"ש לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, יחד עם זאת, אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו.
(בפני: השופטת בייניש. 15.10.01).
רע"א 3551/01 - עירית ת"א יפו נגד קנית השלום השקעות בע"מ
*גילוי מסמכים וזימון עדים (הבקשה נדחתה).
באוגוסט 92 נחתם בין המבקשת, לבין המשיבה הסכם לרכישת זכויות במקרקעין לבנייה, הפעלה וניהול של פרוייקט "מרכז השלום" במתחם ששטחו כ-33 דונם בת"א. בשנת 1997 פנתה המשיבה לעיריה בבקשה לשנות את תנאי ההסכם. במענה, הודיעה העיריה כי תסכים לשנות את ההסכם ותתמוך בשינוי התוכנית, בתנאי שתשולם לה תמורה ריאלית עבור השינוי. המחלוקת בשאלת התמורה הועברה להכרעת בורר. באוגוסט 99 הודיעה המשיבה למוסדות התכנון כי היא חוזרת בה מכוונתה לשנות את התוכנית. כן הודיעה המשיבה לבורר ולעיריה כי הליכי הבוררות מתייתרים, שכן נשוא הבוררות אינו קיים. הבורר קבע כי אין בידו סמכות להתלות הליכים על דעת צד אחד בלבד והמשיבה הגישה לבימ"ש המחוזי בקשה להורות על הפסקת הליכי הבוררות. כן הגישה המשיבה בקשה לגילוי מסמכים ולזימון עדים. ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיבה לגילוי מסמכים, בקבעו כי המסמכים המבוקשים נוגעים כולם ליחסים
שבין בעלי הדין, ואפשר ויש להם השלכה על המחלוקת בהמרצת הפתיחה. כן נעתר ביהמ"ש לבקשת המשיבה לזימון ארבעה עדים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת מאשרת בבקשתה כי העדים, שאת זימונם ביקשה המשיבה, והמסמכים שגילויים התבקש, רלבנטיים לשאלת הפגמים הנטענים בכריתת הסכם הבוררות בין הצדדים ובשאלת הפרתו הנטענת ע"י העיריה, אלא שלטענתה אין הם רלבנטיים לתובענה שהגישה המשיבה. אין בשלב זה לקבל טענה זו, שכן יתכן שלצורך הכרעה בהמרצה יידרש ביהמ"ש להכריע בשאלות שלעניינן יש רלבנטיות לגילוי המסמכים והעדת העדים. בנסיבות אלה, כשהן נבחנות גם לאור ההלכה כי אין בימ"ש שלערעור מתערב בעניינים הקשורים לניהולו של ההליך בבימ"ש קמא, אלא אם מצא שהחלטתו של בימ"ש קמא נוגדת את הדין או יוצרת עיוות דין, אין להצביע על פגם בהחלטת ביהמ"ש המצריך התערבות.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד דן כהן, יורם זמיר ונעם פורר למבקשת. 14.10.01).
רע"א 5516/01 - מילטון אינטרטרייד בע"מ (חברה זרה) נגד עבדל כרים עבדללה ג'אבר
*סעד זמני נגד שימוש ביפו"כ להעביר מקרקעין כשנטען שהחתימה על יפויי הכח מזוייפת (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד המבקשת למתן הצהרה כי שני יפויי-כוח למכר שתי חלקות מקרקעין אשר היו בבעלות המשיב ומעובדות ע"י משפחתו - הם מזוייפים, ולפיכך אין לרשום עיסקאות לרכישת המקרקעין שנעשו על יסודם. כן הגיש המשיב בקשה במעמד צד אחד למתן צו מניעה נגד המבקשת, שיאסור עליה לבצע כל פעולה משפטית ביחס למקרקעין. לאחר דיון החליט ביהמ"ש המחוזי להותיר על כנו את צו המניעה הזמני והתנה זאת בהפקדת ערבות על סך 200 אלף ש"ח ע"י המשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המשיב העלה טענות כבדות-משקל, שמן הדין לאפשר את בירורן במהלך המשפט. זאת ועוד, בשלב זה של ההתדיינות, שבו מתעוררת שאלת מתן צו המניעה הזמני בטרם נשמע המשפט לגופו, יש לייחס משקל גם לסירובה של המבקשת לכך שבדיקת המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל תכריע במחלוקת בין הצדדים, אם החתימות על יפויי הכח הן של המשיב או שהן מזוייפות. משכך, וכאשר תובענת המשיב הוגשה כדי להגן על קניינו במקרקעין, ברי כי באיזון בין זכויות הצדדים יש להקפיא את מצב הדברים הקיים עד שתתברר תובענת המשיב. יש לדחות אף את טענות המבקשת ביחס לגובה הערבות הבנקאית שנדרש המשיב להפקיד.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מרדכי גרון למבקשת. 16.10.01).
ע.א. 6829/01 - ד"ר אבס דאלי נגד ד"ר אבס זפינה
*סירוב לבקשת פסילה של שופט שנומקה בלחץ שהפעיל השופט להסכים להצעת הסדר בין הצדדים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין בעלי דין - בני זוג - מתנהלים הליכים בביהמ"ש לענייני משפחה מזה כ-5 שנים, במסגרתם הגישו בעלי הדין תביעות הדדיות שעניינן חלוקת הרכוש המשותף. בדיון מיום 17.5.01 ניסה ביהמ"ש להביא את בעלי הדין לסיום הסכסוך ביניהם בדרך של הסדר, אך ניסיונו לא צלח, היות והמערער עמד על מיצוי ההליכים המשפטיים. ביום 20.5.01 הגיש המערער בקשה לפסילת ביהמ"ש. בבקשתו טען המערער כי השופט נזף בו קשות בגין סירובו לקבל את ההסדר שהוצע על ידו ואף איים עליו כי "ישלם על-כך עד לפרוטה האחרונה". המערער טען כי התבטאותו של השופט מעידה כי אין לו סיכוי לזכות במשפט הוגן. ביהמ"ש, דחה
את בקשת הפסילה. הוא דחה את הטענה כי נזף במערער והוסיף וקבע כי אין יסוד לחששו של המערער כי אין לו סיכוי לזכות במשפט הוגן וצודק. הערעור נדחה.
השופט דחה את הטענה כי אמר את הדברים אשר מייחס לו המערער בבקשת הפסילה וקבע בהחלטתו כי לבקשה שבפניו אין יסוד במציאות והיא מבוססת על עיוות הדברים. הלכה היא שאם בית המשפט אינו מקבל את גירסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה ביהמ"ש. המערער לא עמד בנטל זה. יתר טענותיו של המערער מופנות כנגד החלטות שהתקבלו בעניינו במהלך השנים. כפי שנפסק לא אחת, הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא ע"י הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על-פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות או ערעור פסלות.
(בפני: השופטת בייניש. 15.10.01).
ע.פ. 5135/01 - מרדכי אמזלג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של יידוי אבנים על רכב ערבי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ביידוי אבנים לעבר מכונית שהיתה נהוגה בידי נהג ערבי וביהמ"ש המחוזי גזר לו 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נגד עונש המאסר בפועל נדחה.
התרחשויות מן הסוג שבו היה מעורב המערער הפכו לתופעה רווחת. המעורבים במעשים הם, ברוב המקרים, צעירים ונערים, לעיתים ערבים ולעיתים יהודים. המניע לביצוע העבירות הוא לאומני, והנפגעים ממעשים אלה הם עוברי-דרך תמימים. ידה של המשטרה קצרה מללכוד ולהביא לדין את כל המעורבים במעשי הבריונות הללו, והענשת המעורבים המובאים לדין צריכה לשאת מסר מרתיע. הסכנה הנשקפת לציבור מביצוע עבירות מסוג זה ממניעים לאומניים היא אדירה. מכאן החשיבות הגדולה שיש לייחס לשיקול ההרתעתי. מתן ביטוי ממשי לשיקול ההרתעתי מחייב עונש מאסר ממשי. מקרהו של המערער איננו מצדיק חריגה מכלל זה.
(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. עו"ד א. שטרית למערער, עו"ד י. חמודות למשיבה. 11.10.01).
בש"פ 7913/01 - מדינת ישראל נגד ארמונד מיארה, איתן אטיאס ובנימין פינטו
*הארכת מעצר ששית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח ונסיון לרצח (בקשה להארכת מעצר ששית מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בעבירות שונות ובכללן רצח ונסיון לרצח ונעצרו עד תום ההליכים. משעברו 9 חדשים למעצר, החליט ביהמ"ש העליון להאריך את מעצרם ב-90 יום ומאז הוארך המעצר 5 פעמים. הבקשה דנא היא בקשתה השישית של המדינה, להאריך את מעצרם של המשיבים ב-90 ימים נוספים. אין חולקין כי בימ"ש קמא עשה ועושה את כל הניתן להיעשות כדי לקדם את הליכי המשפט; אך הטענה היא כי גם אם יש הסברים ראויים להתמשכות המשפט, הנה בשים לב ללשון החוק ולרוח החוק, כל הליך פלילי מגיע לצומת אשר ממנו אין עוד הצדק להארכת מעצרו של הנאשם. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
מדובר ברצח מתוכנן והעובדה שהמשיבים נאשמים בעבירה נוספת של ניסיון לרצח בלבד ולא במעשה רצח נוסף, אינה אלא פרי מקריות ותקלה בכלי הנשק. מי שעשו מעשים כמעשיהם, אנשים מסוכנים הם ביותר. מן הצד האחר, אין להתעלם מהימשכות ההליכים במשפטם של המשיבים, אך אין בהימשכות ההליכים כדי להכריע את הכף ולגבור על יסוד המסוכנות. אין ספק כי המשפט לא יסתיים ב-90 הימים שהמדינה מבקשת
עליהם עתה, אך אין בעובדה זו, כשהיא לעצמה, כדי להרתיע, מהארכת המעצר. אם יימשכו הדברים וילכו כפי שהם היום, יהא זה אך מוצדק, אם יוארך מעצרם של המשיבים ב-90 ימים שוב ושוב עד לסיום משפטם.
(בפני: השופט חשין. עו"ד יהושע למברגר למבקשת, עוה"ד אביגדור פלדמן, יורם סגי-זקס ונחמן בטיטו למשיבים. 21.10.01).
ע.פ. 7389/01 - דוד וייס נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב עונש מאסר עד לשמיעת הערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הינו יהלומן שהחזיק משרד לסחר ביהלומים בבנין הבורסה ברמת-גן. הוא קיבל לידיו בשתי הזדמנויות חבילות יהלומים מהמתלוננים לצורך מכירתם והעברת התמורה לידיהם. בפועל, נקלע המערער לקשיים כספיים, מכר את היהלומים, ושלשל את הכספים לכיסו. סכום הגניבה עומד על כ-952 אלף דולר. בסמוך לגילוי הפרשה הוכרז כחדל פרעון ונכסיו נתפסו ע"י נושיו. פרט לסכום קטן ביחס אשר שולם למתלוננים, הוא לא עשה דבר להחזרת הגזילה. ביהמ"ש גזר על המערער שנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר נתקבלה.
המבקש הורשע בעבירות חמורות מאד, על רקע מערכת סחר ביהלומים הבנוייה על כללי אמון ואתיקה בין סוחרים שהמערער הפר אותם בצורה בוטה ביותר. אינטרס הציבור בהרתעה מפני הישנות מעשים כאלה הינו בעל משקל רב בכיוון לריצוי מיידי של עונש המאסר. עם זאת, כנגד אינטרס זה ניצבת שורת שיקולים: ראשית, מדובר בעונש מאסר של שנתיים אשר סביר להניח כי עשוי להתמצות כולו, או בחלקו הארי, עד למתן הכרעה סופית בערעור באם המערער יתחיל בריצויו מיד; שנית, המערער היה משוחרר ממעצר במשך כל תקופת המשפט, שארכה מספר שנים. הוא היה משוחרר גם פרק זמן של כחודש וחצי לאחר מתן פסה"ד. במהלך המשפט נסע בהיתר מספר פעמים לחוץ לארץ לצורך עסקיו ולא עלתה טענה מצד המדינה כי אי פעם היה מצידו נסיון הימלטות. לכל אלה מצטרפת התקוה כי בזמן שנותר עד להכרעה בערעור יפעל כמידת היכולת להחזרת ולו חלק מכספי הגזילה לניזוקים - דבר שייבצר ממנו לעשות אם יתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי. למערער אין עבר פלילי, ועד להסתבכותו בפרשה זו היה מוכר כאדם נורמטיבי וראוי לאימון.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד דן שינמן וגב' נעה קרם למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 14.10.01).
בש"פ 7854/01 - מדינת ישראל נגד יוסף כליב
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של גרימת חבלות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בין המשיב והמתלונן, שני רועי בקר, נתגלע סכסוך על-אודות בני-בקר אשר נעלמו מעדרו של המתלונן. המתלונן חשד במשיב ואף אמר לו כי עומד הוא להגיש תלונה במשטרה על היעלמות הבקר מעדרו. הדבר היה בשעות הבוקר. לאחר כמה שעות נפגשו המשיב והמתלונן ובפגישה זו תקף המשיב את המתלונן באלה והיכה אותו מכות קשות בחזהו, בידיו וברגליו, וגרם לו חבלות בכל חלקי גופו. המשיב כופר בעובדות אלה וטוען "במקום אחר הייתי" בעת שהמתלונן נפגע. גירסת המדינה מייסדת עצמה, בעיקרם של דברים, על הודעתו של המתלונן ועל הודעתו של בן המתלונן. ביהמ"ש המחוזי מצא פירכות בגירסאות אלה והורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאי מעצר בית. הערר נתקבל.
אי התאמות שמצא ביהמ"ש בעדויות המתלונן ובנו אין בהן כדי לגרוע מגירסת העדים. אשר לטענה כי המשטרה לא בדקה טענת אליבי של המשיב - אכן, ראוי היה לה למשטרה כי תבחן לעומקה את טענת האליבי של המשיב, ולפיה היה בביתו בעת המעשה. אפשר אף כי במקרה אחר ישוחרר נאשם ממעצר אך באשר חדלה המשטרה מבירור טענת אליבי. אולם במקרה זה אין במחדלה של המשטרה כדי לקעקע את גירסת התביעה. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שהמשיב אף-הוא יכול היה להעמיד עדים שיעידו כי היה בביתו בעת האירוע. כך שקיימות ראיות לכאורה, גם קמה עילת מעצר ובנסיבות העניין אין מקום לחלופת מעצר. המשיב הוכיח עצמו כי לא זו בלבד שאדם אכזר הוא, אלא שאין בו מעצורים. המתלונן הוא בן 61 ואילו המשיב הוא גבר צעיר וחזק בן כ-26. נטילת "נבוט" ליד ופיצוח עצמותיו של הזולת מעידים על מסוכנות רבה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד יאיר כרמל למערערת, עו"ד אברהם סגל למשיב. 12.10.01).
בש"פ 7492/01 - בבייב רוסלן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נסיון חטיפת אשה לצרכי זנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם ביחד עם אחרים בעבירות של נסיון חטיפה לשם חיי זנות וסרסרות למעשי זנות. מסכת העובדות מייחסת לאחד הנאשמים, (להלן - "אלברט"), בעלות וניהול בית בושת בת"א. לעורר ולשותף נוסף (להלן - "אלכסנדר") מיוחס כי סייעו לאלברט בניהול בית הבושת. במהלך מאי 2001 קשר אלברט עם אחרים קשר להביא נשים ממולדביה לישראל על מנת שיעסקו בזנות. המתלוננת הגיעה במסגרת עיסקות אלה לת"א ושם הועמדה למכירה, ואלברט, "רכש" אותה. לאחר כחודש וחצי נמלטה המתלוננת לדירה של בחור אותו הכירה במסגרת עבודתה בבית הבושת. ביום 14.8.01 בשעה 00:1 לפנות בוקר הגיעו אלברט, אלכסנדר והעורר לדירה זו וביקשו לכפות בכח על המתלוננת לשוב לבית הבושת. המשטרה הוזעקה ואז נמלטו השלושה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את שלושת הנאשמים עד תום ההליכים. לגבי העורר ואלכסנדר קבע כי לא שוכנע שקיימות ראיות מספיקות לענין שותפותם לסרסרות למעשי זנות וסיוע לניהול בית בושת. עם זאת, הוא מצא כי השתתפותם בנסיון האלים להחזיר את המתלוננת לבית הבושת מגיע לכדי נסיון חטיפה לצורך חיי זנות תוך גרימת נזק בזדון ובכך מתקיימת עילת מעצר. בנסיבות במקרה שלל חלופת מעצר. הערר נדחה.
גם אם מצטמצמת מעורבותו של העורר לארוע נסיון החטיפה על מלוא משמעותו, מדובר כאן במעורבות פלילית המולידה עילת מעצר שיסודה במסוכנות לשלום הציבור, ומחומר הראיות שהוגש עולה גם חשש לשיבוש מהלכי משפט במובן של השפעה על עדים. העבירות המיוחסות לעורר בהקשר לנסיון החטיפה נקשרת למסכת הכוללת של עבירות הסחר בנשים למטרות זנות וחומרתן והמסוכנות הנשקפת מהן ברורות על פניהן. לכך מצטרף חשש ממשי לשיבוש אפשרי של הליכי המשפט והשפעה על עדים. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ישראל קליין לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 16.10.01).
בש"פ 7803/01 - ודים ניידיץ' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה שיטתיות בעשרות מקרים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ואחרים, העומדים יחד איתו לדין, ייסדו שתי עמותות ופרסמו מודעות בעיתונות, ובהן הציעו במירמה לקהל הרחב שירותים שונים, בהם השגת אשרות עבודה, פתרון בעיות במשפחה, נישואין וגירושין דחופים, איחוד משפחות, סידורי התאזרחות, הגנה מפני גירוש, בעיות
במשרד הפנים, הגנה מפני רמאים ועוד. קהל היעד של העורר וחבריו היה אנשים שבאו ארצה מחבר המדינות, ועל כן פורסמו המודעות בעיתונות בשפה הרוסית. בעקבות פירסום מודעות אלו פנו אל העורר וחבריו עשרות אנשים ושילמו לעורר ולחבריו אלפי דולרים. למעשה לא נתנו הנאשמים כל שירות-אמת שהוא. הם נתנו במירמה מסמכים הנחזים להיותם אישורי שהייה או עבודה בארץ, תעודות-רמיה על כך שנערכו להם נישואי קפריסין ועוד. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
העבירות בגינן עומד העורר לדין אינן נמנות עם העבירות המקימות חזקה לקיומו של יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור, כהוראת סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים. השאלה היא אם בכל זאת הוכחה עילת מעצר כהוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, ולפיה קיים יסוד סביר לחשש שהעותר יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור, גם בלא להידרש לחזקה האמורה הקבועה בחוק. בנסיבות מסויימות גם עבירתו רכוש מקימות יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור. עשרות העבירות המיוחסות לעורר יש בהן כל הסימנים הניתנים בעבירות רכוש המעלות חשש לסיכון בטחונו של אדם ובטחון הציבור: העבירות בוצעו באופן שיטתי, בהיקף ניכר, תוך התארגנות של מספר עבריינים, ותוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים. העורר המשיך במעשיו גם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, ובמעשיו אלה לימד על עצמו כי אין מורא מלכות עליו.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד סורין פולינה ואפטקמן לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 15.10.01).
בש"פ 7366/01 - ערן אוחנה נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים, לפי המלצת שרות המבחן (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
עיקרו של הערר בסירובו של ביהמ"ש המחוזי להסתפק לגבי העורר בחלופת מעצר, חרף המלצת שירות המבחן בתסקיר מעצר שהוגש לביהמ"ש המחוזי על-פי הוראתו. הערר נתקבל.
מסקנותיה של הערכאה הראשונה כי העבירות שבביצוען הואשם העורר, ביחד עם שני אחרים, מקימות נגדו חזקת מסוכנות ובכך גם עילת מעצר נכונות הן. אלא שבתום הדיון החליט ביהמ"ש המחוזי להשהות את החלטתו בשאלת ההכרח במעצרם של שלושת הנאשמים עד ששרות המבחן יחווה את דעתו בשאלה אם ניתן להסתפק בחלופות מעצר. בתסקירים שהוגשו נקבע כי לשני הנאשמים האחרים אין מקום להמליץ דבר, ואילו לגבי העורר נכללה המלצה לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים שפורטו בתסקיר. לאחר דיון הורתה השופטת על מעצרם של כל השלשה עד לתום ההליכים. העיון בהחלטתה של השופטת ובתסקיר המעצר שהוגש מוביל למסקנה כי בנסיבות העניין ראוי היה להבחין בין העורר לבין שני חבריו. העורר יוכל להשתחרר ממעצרו בערבות עצמית ובערבות צד ג' ובתנאי מעצר בית פרט ליציאה לעבודה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד רפי ליטן לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 4.10.01).
בש"פ 7391/01 - אנואר עלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה חמורה (ערר על החלטה בעיון חוזר בדבר המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בקטטה שפרצה בכפר עראמשה בין משפחת העורר לבין משפחת המתלונן, דקר העורר את המתלונן כאשר חזר לכפר מעבודתו. העורר הואשם בעבירות של חבלה והשתתפות בתגרה וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים, לאחר שלא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה. בקשת שחרור בחלופת מעצר עקב קיומם של נסיונות לעריכת סולחה
נדחתה. כעבור כ-3 שבועות הוגשה בקשה לעיון חוזר. עיקר הבקשה נסב על הצעה לחלופת מעצר, ובאותו שלב הועלו לראשונה גם טענות לענין קיומן של ראיות לכאורה. ביהמ"ש בחן את הראיות לגופן ומצא כי מצויות ראיות מספיקות הקושרות את העורר לארוע, ודחה את הבקשה לחלופת מעצר. הערר נדחה.
לעניין הטענה בדבר היעדר ראיות מספיקות - משעה שבעל דין, ובכלל זה נאשם, מסכים שלא להעלות סוגיה רלבנטית למחלוקת בין הצדדים, יש לראותו כמנוע מלכפור בהסכמה זו בשלב מאוחר יותר של ההליך, אלא אם כן ארעו, בין לבין, נסיבות חדשות או מתקיימת עילה מיוחדת אחרת המצדיקה חזרה מן ההסכמה. דרך כלל, אין שינוי בייצוג בעל דין מהווה, כשלעצמו, עילה לחזרה מהסכמות דיוניות שנתקבלו, והדבר נכון לא רק בהליך אזרחי אלא גם בהליך פלילי. כך שלא היה מקום להעלאת שאלת קיומן של ראיות לכאורה בשלב העיון החוזר. אולם גם לגופם של דברים נראה כי דרישת קיומן של ראיות לכאורה באה על סיפוקה. כמו כן קיימת עילת מעצר בשל מסוכנותו של העורר, ומסוכנות זו גוברת נוכח קיום הרשעה קודמת לעורר בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ובעוד תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אברהם סגל לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 4.10.01).
בש"פ 7534/01 - מדינת ישראל נגד מחמוד חג'אב
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של הצתה כשניתנה לנאשם אפשרות של שחרור בערובה והוא הפר את תנאי השחרור (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם כי ביחד עם נאשמת אחרת הצית ספינת דייג השייכת למתלונן. ביהמ"ש החליט ביום 25.9.01 לעצרו עד תום ההליכים ולאחר כחודשיים החליט, בהסכמת הצדדים, על שחרורו של המשיב בתנאי מעצר-בית בבית הוריו בעכו ותנאים נוספים. ביום 10.3.01 נעצר המשיב עקב הפרת תנאי השחרור כאשר הסתובב בעיר עכו כשבכיסו סכין מתקפלת. בעקבות זאת החליט בית המשפט לעצרו עד תום ההליכים. הוא ערר על כך לביהמ"ש העליון ושוחרר ממעצרו. ביום 19.4.01 נעצר המשיב עקב הפרה נוספת של תנאי השחרור ונעצר עד תום ההליכים. עם תום 9 חדשים מבקשת המדינה את הארכת המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
מרבית עדי התביעה העידו, אלא שבשלב מסויים נעלמה עדת התביעה שהיא שותפה לעבירה. עדי תביעה אחרים לא התייצבו והיה צורך בהוצאת צווי הבאה כנגדם. בינתיים הסתיימה פרשת התביעה ביולי 2001 ולבקשת המשיב נדחה מועד פרשת ההגנה לחודש ספטמבר. במועד הדיון הזה נתבקשה דחייה נוספת ע"י המשיב לצורך העדת עד נוסף והבקשה נענתה. ליום 28.10.01 מיועדת ישיבת סיכומים כך שסיום המשפט צפוי בתוך זמן לא רב. באיזון הכולל בין הצורך לכבד את זכותו של הנאשם לחירות לבין עניינו של הציבור להבטיח את שלומו ובטחונו, ינתן משקל גם לעובדה כי ניתנה לנאשם הזדמנות להשתחרר בחלופת מעצר, והוא לא קיים את תנאיה והחמיץ הזדמנות שניתנה לו לצאת מהכלא. נסיבות אלה מצביעות על קושי ברור לתת אמון במשיב אם ישוחרר בשלישית.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' רחל מטר למבקשת, עו"ד זועבי- פאהום וופא למשיב. 4.10.01).
ע.פ. 376/00 - יוסף דאסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בביצוע עבירות מין בקטינה במשפחה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
במשך מספר חודשים, בשנת 1998, בהזדמנויות אחדות, עשה המערער מעשים מיניים בקרובת משפחה שבזמן הרלוונטי היתה כבת 12.
לאחר שנשמעו חלק מן העדים (לרבות עדותה של הקטינה) חזר בו המערער מכפירתו באשמות, הודה והורשע בעבירות אינוס ומעשה מגונה וכן בנסיון לביצוע מעשה סדום. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 10 שנות מאסר, 7 שנים וחצי מתוכן מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
טענתו העיקרית של הסניגור היא כי ביהמ"ש לא ייחס משקל ראוי למגבלותיו האישיות ולעברו הנקי של המערער. ברם, ביהמ"ש המחוזי היה ער הן לעובדה כי לחובת המערער אין הרשעות קודמות והן לכך שהוא לוקה באישיות דלה ובבעיות אישיותיות. השיקול המרכזי בענישתן של עבירות מסוג זה הוא הצורך להגן על קטינים וחסרי-ישע מפני חורשי רעה, לרבות אנשים מסוגו של המערער. רמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, גבוהה לאין ערוך מרמת הענישה שיושמה במקרהו של המערער.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, א. לוי. עו"ד גיל דחוח למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 24.9.01).
בש"פ 7184/01 - מדינת ישראל נגד גדליהו חוטה
*בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של החזקת סמים מסוג קנאבוס וקוקאין (בקשה שלישית להארכת מעצרו של המשיב מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בעיקרה).
המשיב הואשם בעבירות של החזקת למעלה מ-100 ק"ג סם קאנבוס, קוקאין ו- ,MDMAוכן בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות אגב התנגדותו למעצר. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, מעצרו הוארך פעמיים ב-90 יום, בהסכמת המשיב, מאחר שבאותה תקופה ריצה ממילא מאסר בגין עבירות אחרות. ב-28.6.01 הסתיימה פרשת התביעה, וביום 25.9.01 צפוי סיום פרשת ההגנה. עתה מתבקשת הארכה שלישית ל-90 יום. הבקשה נתקבלה בעיקרה והמעצר הוארך ב-70 יום.
אין הסבר לכך שעד היום לא נסתיים המשפט. נראה כי הדבר נובע מכך שהמשיב הוחזק בלאו הכי במאסר בגין עבירות אחרות. ראוי גם בנסיבות אלה לעשות מאמץ כדי לסיים את המשפט בלא שיהא צורך להאריך את המעצר מעבר ל-9 חודשים לגבי פרק הזמן שבו כבר סיים הנאשם את ריצוי עונשו. יחד עם זאת, מדובר בנאשם מסוכן אשר על פי האישומים מחזיק בסמים מסוגים שונים בכמויות גדולות מאד. הוא מואשם גם בתקיפת שוטר ונסיון להימלט ממעצר. נוסף לכך, למשיב הרשעות קודמות במספר רב מאד. שילוב נתונים זה מעיד על כך מסוכנותו של המשיב ושחרורו עלול להעמיד את בטחון הציבור בסכנה. כמו כן, המשפט עומד בפני סיומו, ומועד מתן הכרעת הדין, ככל הנראה, קרוב. בנסיבות אלה, יוארך מעצרו של המשיב למשך 70 ימים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' דפנה ברלינר למבקשת, עו"ד פלאח זאיד למשיב. 28.9.01).
ע.פ. 3601+3977/01+4532/00 - מדינת ישראל נגד אבישי לוי ואח'
*הפרדת הדיון בערעורים (בקשה להפרדת הדיון - הבקשה נתקבלה).
פרשיה אחת שבה, לפי הטענה מעורבים שלושה, נדונה - עקב הילכת קינזי - בשני הרכבים שונים של ביהמ"ש המחוזי בחיפה. בהרכב הראשון זוכה הנאשם ובמקרה השני הורשע נאשם אחר המעורב באותה פרשיה. בערעור אחד מערערת המדינה על הזיכוי ושני ערעורים אחרים הם של הנאשם מחד ושל המדינה מאידך לענין הפסק המרשיע. יש יסוד לכך שהממצאים העובדתיים לגבי אותם אירועים בערעור האחד ובשני הערעורים הנותרים מכחישים זה את זה, לפחות במקצתם. הבקשה היא להפריד בין הערעורים והבקשה נתקבלה.
יכול ופסה"ד שינתנו יהיו מבוססים, כל אחד בנפרד, על ממצאים שלא יתיישבו עם הממצאים בתיק האחר. כאשר פרשייה עובדתית אחת נדונה בהרכבים שונים, אפשר למנוע את התוצאה שאותו הרכב יצטרך כאילו "לפצל" את עצמו ולקבוע ממצאים שונים על יסוד מערכות ראיות שונות בשני העניינים שהובאו לפניו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, גב' נאור. עו"ד אריה פטר למערערת, עו"ד ששי גז למערער. 25.9.01).
בש"פ 7208/01 - יעקב חיון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות "רכישת" אשה לשם זנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ונאשמת נוספת הואשמו כי "רכשו" מאחר את שירותיה של המתלוננת, אזרחית מולדובה, כדי שתעסוק עבורם בזנות למשך חודש ימים, מתוך כוונה "להחזירה" לאחר מכן. העורר ושותפתו הסיעו את המתלוננת מתל-אביב לחיפה, כלאו אותה בדירה, אילצו אותה לעסוק בזנות וכפו עליה לקבל עד 20 לקוחות ביום. את רווחיה שלשלו לכיסם מבלי שהשאירו בידיה שכר כלשהו. באחד הימים ביצע העורר מעשי אינוס ומעשה סדום במתלוננת. בית משפט קמא הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים לאחר שמצא כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו באשר לעבירות הסחר לצורך זנות, אם כי לא מצא ראיות מספיקות לעבירות האינוס ומעשי הסדום. הערר נדחה. בהודעותיו של העורר במשטרה מצויים אלמנטים ישירים המפלילים אותו במעשים המיוחסים לו, וגם הודעות השותפה מערבות אותו במישרין בניהול בית בושת ובביצוע פעולת "השכרה" - שכמוה כסחר - של המתלוננת לצרכי זנות. המעשים המיוחסים לעורר הקשורים בסחר לשם זנות, בכליאת שוא, ובסרסרות לשם זנות, הם קשים ביותר ומעוררים חלחלה ותיעוב.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ארז גוטמן לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 4.10.01).
בש"פ 7171/01 - מדינת ישראל נגד עימאד אבו קישק
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של סחר בהרואין (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירה של סחר בהרואין בכמות של כ-500 גרם, והוא נעצר עד תום ההליכים. ביום 11.1.01 התקיימה ישיבת הקראה של כתב האישום והדיון בעניינו ובעניינם של שני נאשמים אחרים הקשורים לאותה פרשה אוחד. החל באמצע מאי 2001 התנהלה פרשת ההוכחות בעניינם של כל הנאשמים, כאשר לא אחת לא נתאפשרה קביעת מועדי ישיבות סמוכים עקב בקשת הסניגורים, ונוכח אילוצי זמן מצידם. בתום 9 חדשים ביקשה המדינה הארכת מעצרו של המשיב. הסניגור מתנגד לכך ולטענתו מדובר בתיק מורכב עם מספר רב מאד של עדי תביעה כאשר עד היום נשמעו רק חלק קטן מהם, ועל המשיב להמתין עד שיושלמו גם ראיות הנוגעות לנאשמים האחרים. הבקשה נתקבלה.
יש להניח כי בהחלטה על איחוד הדיון נלקחו בחשבון שיקולים חשובים הקשורים בהיבטים הדיוניים של הענין. בנסיבות אלה, מחיר התארכות המשפט שקול, כך נראה, כנגד יתרונות חשובים אחרים הטמונים באיחוד הדיון, וחלק ממחיר זה עשוי להתבטא בצורך בהארכת מעצר הנאשמים מעבר ל-9 חודשים. במסגרת כלל השיקולים יש לקחת בחשבון את מסוכנותו של המשיב, כאשר מדובר בסחר בסמים קשים בכמות גדולה מאד. כמו כן, למשיב עבר פלילי מכביד בעבירות רכוש, אלימות וסמים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' מאיה חדד למבקשת, עוה"ד דורון שטרן ומשה שרמן למשיב. 3.10.01).