בש"פ 7063/01 - מוטי מלמד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של יבוא קוקאין. *התייחסות להוצאות בדיקת פוליגרף בהליכי מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בקשירת קשר עם 3 אחרים לייבוא כ-4.3 ק"ג קוקאין וייבוא הסמים. משהגיעו הסמים לישראל הוחלף הסם שהיה בקופסאות שימורים, ע"י המשטרה, באבקה. כאשר הוצאה החבילה מהדאר נעצרו הארבעה. ביהמ"ש המחוזי בחן את מעורבות כל אחד מהנאשמים בפרשה והגיע למסקנה כי ישנה מסכת ראייתית נסיבתית המצביעה על מעורבותו של העורר בכל הקשור בנסיבות הוצאת החבילה מהדואר וידיעה לגבי תוכנה. ביהמ"ש דחה את הטענה כי יש לייחס משקל כלשהו לממצאי בדיקת פוליגרף שנערכה לעורר, אשר תוצאתה היא כי הוא דובר אמת, מן הטעם שלאחר הגשת כתב אישום תוצאות בדיקת פוליגרף אינן בגדר ראייה קבילה. ביהמ"ש קבע עוד כי קיימת עילת מעצר נגד העורר, ובנסיבות החמורות של המקרה ומפאת מסוכנות העורר העולה מהן, אין להסתפק בחלופת מעצר. הערר נדחה.
ב. חומר הראיות בכללותו מצביע באורח נסיבתי על מעורבותו של העורר בעבירות המיוחסות לו. אשר לממצאי בדיקת הפוליגרף - דרך כלל, תוצאות בדיקת פוליגרף עשויות להיות ראיות כשרות ורלבנטיות להליכי מעצר לצורך חקירה ואף להליכי שחרור בערבות. שונה הדבר כאשר מדובר בהליך מעצר עד תום ההליכים, שבו נדרשות ראיות לכאורה להרשעת הנאשם, והמדובר בראיות כשרות וקבילות להוכחה במשפט. תוצאות בדיקת פוליגרף אינן מהוות ראייה כשרה במשפט גופו ולכן, ככלל, אין הן יכולות להימנות בגדר הראיות שיש לשוקלן לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים. במספר מקרים בעבר הראה ביהמ"ש נכונות לעיין בתוצאות הפוליגרף גם במסגרת בקשת מעצר עד תום ההליכים, אולם גם אם כך, אין הדבר מעלה או מוריד בענייננו, שכן עוצמת הראיות הנסיבתיות נגד העורר היא כזו שיש בה כדי לאשש את שותפותו לפשע באופן שלממצאי הפוליגרף אין משקל מספיק להזימם.
ג. אשר לחלופת מעצר - מדובר באדם מבוגר בן 56 אשר לחובתו שתי עבירות מרמה מלפני זמן רב. שירות המבחן בתסקיר מעצר המליץ על שחרורו והציע חלופת מעצר בפיקוח בני משפחה. כן מפרט התסקיר את מצבו האישי והנפשי הקשה של העורר, העומד ברקע הסתבכותו בפרשה. מנגד, עומדת מסוכנותו של העורר, כפי שמשתקפת מהעבירות המיוחסות לו בפרשה זו. המעורבות הפלילית המיוחסת לעורר על פי טיבה אינה בהכרח בעלת גוון של פעולה חד פעמית, וקיים סיכון ממשי ליצירת קשר פלילי נוסף לביצוע עבירות סמים נוספות. על עבירות הסחר בסמים יש להכריז מלחמת חורמה ולמנוע את ביצוען בכל דרך אפשרית. באיזון בין השיקולים השונים גובר הצורך בהגנת שלום הציבור מפני מסוכנותו של העורר, ויש בכך כדי לשלול חלופת מעצר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 16.10.01).
ע.פ. 7689/01 - מופיד ג'מאל טאהא נגד מדינת ישראל
*סירוב לבקשת פסילה של שופט שנומקה בכך שהשופט הציע לאחד דיון במשפט שני נאשמים, לאחר שבשלב קודם הופרד הדיון(ערר על סירוב פסילה - הערר נדחה).
א. נגד המערער ונאשם נוסף בשם אחמד עיד (להלן: עיד) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירת רצח. שלב התביעה נוהל במאוחד, ולאחר מכן הופרד הדיון. עם תום פרשת ההגנה של עיד, סבר ביהמ"ש כי יש לשוב ולאחד את הדיון, וביקש את תגובת הצדדים לכך. המשיבה הסכימה לאיחוד המחודש, ב"כ של עיד השאיר זאת לשיקול דעתו של ביהמ"ש וב"כ המערער התנגדה לאיחוד הדיון, תוך שהגישה בקשה לפסילת המותב. היא טענה כי במעורבות היתר מצד ביהמ"ש, אשר "יזם באופן עצמאי" את הצעת איחוד
הדיון, יש "טעם לפגם אשר עלול להגיע לידי משוא פנים, הן מהבחינה הסובייקטיבית והן מהבחינה האובייקטיבית". ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, וציין כי החלטה בדבר איחוד הדיון נמצאת במסגרת סמכותו. עוד הוסיף, כי הצורך באיחוד הדיון נבע, בנסיבות העניין, מההתפתחויות שארעו בתיק, המצדיקות איחודו. ביהמ"ש דחה את הטענה כי באיחוד המשפט היתה משום "מעורבות יתר" או משוא פנים מצדו. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש אינו מחוייב בנקיטת עמדה פסיבית במהלך הדיון שבפניו. הוא רשאי ואף מחוייב לנהל את ההליך השיפוטי באופן שיאפשר מיצוי מיטבי של ההליך, תוך שמירה על זכויות הצדדים. בעצם נקיטת היוזמה במסגרת הליכים שונים שבסמכותו של בית המשפט - בהם גם איחוד והפרדת המשפט - למען קידום הדיון וניהול ההליך, אין כדי להקים עילה לפסילתו. לשם כך נדרש חשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים, ואין די בתחושות סובייקטיביות של מי מהצדדים. בנסיבות העניין, לא הוכח קיומו של החשש הממשי האובייקטיבי למשוא פנים. זאת ועוד, הלכה היא כי ערעור על החלטה בעניין פסילת שופט אל לו להוות פתח לערעור עקיף על החלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך הפלילי.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' תמר אולמן למערער, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 22.10.01).
ע.א. 6381+6785/00 + רע"א 7309/00 - עו"ד יורן קפון נגד חברת מעונות מרכז התרבות בע"מ
*רע"א 7309/00 - הנסיבות שבהן ניתן לשלוח הודעת צד ג'. *פסיקת הוצאות משפט(מחוזי ת"א - ת.א. 378/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. נכס מקרקעין הרשום בבעלותו של תושב ארה"ב, (להלן: רסטגר), נמכר למשיבה (להלן: מעונות). עוה"ד יורן קפון (להלן: קפון), אשר הציג ייפוי-כוח שנחזה כחתום ע"י רסטגר בפני נוטריון ציבורי בארה"ב, ייצג את רסטגר בעיסקת המכר וחתם על חוזה המכר בשמו. עם כריתת החוזה שילמה מעונות לידי קפון את מלוא התמורה המוסכמת (מיליון דולר), וסמוך לאחר מכן נרשמה לזכות מעונות הערת אזהרה במרשם המקרקעין. לאחר מכן הוברר, כי רסטגר מעולם לא חתם על ייפוי הכוח. משנדרש להחזיר למעונות את כספה טען קפון, כי הוא עצמו נפל קרבן למעשה מירמה ("תרגיל עוקץ"), בכך שפעל על-פי הנחיותיו של עו"ד אמריקאי, והציג מסמכים המעידים כי את מלוא הסכום שמעונות שילמה לידיו מסר, על-פי הנחייתו של אותו עו"ד אמריקאי, לידי אחד שלמה כהן.
ב. בתביעה שהגיש לביהמ"ש המחוזי עתר רסטגר למתן פס"ד הצהרתי, כי הוא בעליו החוקי של נכס המקרקעין וכי החוזה למכירת הנכס, שנערך כביכול בשמו, בטל ומבוטל. כן ביקש לחייב את הנתבעים, מעונות, קפון ואח', לשלם לו פיצויים, בגין הוצאות ונזקים שנגרמו לו, בסכום השווה לכ-107 אלף דולר. מעונות צירפה את קפון כצד-שלישי לתובענה, וטענה כי אם תתקבל תביעת רסטגר, כי אז יש לחייב את קפון לשפותה. לקראת שמיעת הראיות הודיעו רסטגר וקפון לביהמ"ש, כי הגיעו ביניהם לפשרה, לפיה יסכים קפון למתן פס"ד המצהיר כי הזכויות במקרקעין שייכות לרסטגר, ואילו רסטגר יסכים לדחיית תביעתו הכספית נגד קפון. לנוכח התנגדותה של מעונות דחה ביהמ"ש את הבקשה. במסגרת פרשת הראיות לא חלק עוד קפון על צדקת טענתו של רסטגר, כי ייפוי הכוח הנוטריוני מזוייף וכי הזכויות בנכס נותרו בבעלותו של רסטגר.
ג. בפסק-דינו קיבל ביהמ"ש את תביעת רסטגר למתן פס"ד הצהרתי, בדבר בעלותו על הנכס ובטלות חוזה המכר. כן קיבל, בחלקה, את תביעתו הכספית של רסטגר, ככל
שזו הופנתה נגד קפון, אך דחה אותה כלפי הנתבעים האחרים. עם זאת חייב את מעונות בתשלום הוצאות לרסטגר. כן פסק לדחות את תביעת מעונות נגד קפון במסגרת ההודעה לצד-שלישי. קפון מערער על חיובו בתשלום פיצויים לרסטגר. מעונות מערערת על דחיית תביעתה נגד קפון, במסגרת ההודעה לצד-שלישי, וכן על חיובה בתשלום הוצאות לרסטגר. ערעורו של קפון נדחה וערעור מעונות נגד קפון נתקבל.
ד. תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה באלו מקרים רשאי נתבע לשלוח הודעה לצד-שלישי ובכללם, בין היתר, החלופה השלישית, כששאלה או פלוגתה בין הנתבע לצד השלישי הכרוכה בנושא התובענה היא בעיקרה כזו השנוייה במחלוקת בין התובע לנתבע, ומן הראוי שתיפתר גם ביניהם לבין הצד השלישי. מהנמקת פסה"ד עולה, כי זכותה של מעונות בהליכי צד-שלישי, נבחנה ע"י השופט במסגרת שתי חלופותיה הראשונות של תקנה 216; בעוד שלאמיתו של דבר היה עליו לבוחנה במסגרת חלופתה השלישית. בהודעה לצד-שלישי שהוגשה נגד קפון, טענה מעונות שאם ביהמ"ש יקבל את תביעת רסטגר לביטול חוזה המכר, כי אז מן הדין לחייב את קפון להשיב להם את מלוא הסכום ששילמה לידו תמורת הנכס. תביעת רסטגר לביטול חוזה המכר נתקבלה, לא רק נגד קפון אלא גם נגד מעונות. משנתקבלה נגדה התביעה, והחוזה שנכרת עמה הוכרז כבטל, התקיים תנאי הסף לבירור זכאותה להשבת התמורה.
ה. ב"כ של קפון טען, כי גם אם יתקבל ערעור מעונות על דחיית ההודעה לצד-שלישי, יש להחזיר את ההליך לביהמ"ש המחוזי לבירור שאלת חבותו להשיב לה את תמורת הנכס. חיובו של קפון בהשבה, סבור בא כוחו, מותנה בהוכחה כי גרם באשמו לסיכול עיסקת המכר ולאובדן כספם של הרוכשים. עמדה זו אין לקבל. בקשירת העיסקה פעל קפון כשלוחו של רסטגר. משהוברר, כי פעל ללא הרשאה חלה עליו חובה להשיב למעונות את שקיבל מידיה. חבותו להשיב את אשר קיבל נובעת מהוראת סעיף 6(ב) לחוק השליחות, ולעניין זה מוטלת עליו אחריות מוחלטת, שאינה תלויה בידיעתו או ביכולתו לדעת אודות היעדר הרשאתו.
ו. מעונות ערערה גם על חיובה בתשלום הוצאות לרסטגר. טענתה היא, כי משקבע ביהמ"ש כי התקשרה בעיסקה בתום לב, ולא מצא יסוד לחייבה בתשלום פיצויים לרסטגר, לא היה זה מן המידה לחייבה לשלם לו הוצאות. בטענה זו אין מאומה. מעונות התנגדה לתביעתו של רסטגר למתן פס"ד הצהרתי, בדבר בעלותו על הנכס ובטלות חוזה המכר. משפסק ביהמ"ש לקבל תביעה זו, רשאי היה לחייב את מעונות בהוצאותיה.
(בפני השופטים: מצא, חשין, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ע. מיכלין ור. ארן למערער, עו"ד ש. ברטלר למעונות, עו"ד י. בשן לרשם הקרקעות, עו"ד ב. ירושלמי לרסטגר. 24.10.01).
ע.א. 4781/01 - מדינת ישראל והימנותא בע"מ נגד סנפיר השקעות בע"מ ואח'
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שעניינו מכר מקרקעין, כשקיים חשש שאם תדחה הבקשה לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
א. בשנת 1976 התקשרה המדינה בהסכמים עם המשיבה לפיהם מכרה לה שני מגרשים בחיפה. האחרונה התחייבה לבנות על המגרשים שני בנייני מגורים, ולהעמיד 80 דירות מתוך הפרוייקט להשכרה לזכאי משרד הבינוי והשיכון. מסיבות שונות, שחלקן שנויות במחלוקת בערעור, עד היום לא החלה בניית הפרוייקט. בתחילת שנות ה-90 יזמה המשיבה תכנית חדשה, לפיה ייבנה בית-הורים על המגרשים. בשנת 1995 העבירה המשיבה למשיבה 2 את זכויותיה במגרשים. בשנת 1996 הגישו המשיבות לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה, בה ביקשו להצהיר כי המגרשים הם בבעלות המשיבה 2. הדיון בתובענה אוחד עם המרצת פתיחה שהגישה המשיבה 3, שיכון ופיתוח בשנת 1997, בה עתרה להצהרה לפיה היא בעלת המגרשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המבקשות לפיהן הפרו המשיבות
את ההסכמים הפרה יסודית, וכי דין העיסקה להיבטל. כן דחה את טענתן החלופית לפיה אכיפת המכר צריכה להיות מותנית בקיום תנאי העיסקה מצד המשיבות, ופסק שהמשיבה היא בעלת המגרשים. המבקשות הגישו ערעור והן מבקשות לעכב את ביצוע פסה"ד עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. המשיבות טוענות, אמנם, לנזקים כבדים שייגרמו להן אם יעוכב ביצועו של פסה"ד, אך אין הן מצביעות על כל נזק שלא ניתן יהיה לפצות בגינו בכסף. מאידך, הן מודות כי אם לא יעוכב הביצוע, בכוונתן להמשיך בביצוע הפרוייקט בשטח. אין ספק שבמצב דברים זה עלולים ביצוע פסה"ד, והמשך העבודות בשטח, להפוך את הדיון בערעור לאקדמי גרידא ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. באשר לסיכויי הערעור - הלכה היא כי כאשר קיים חשש רציני שהמערער לא יוכל, או יתקשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו, אזי חשש זה יהיה השיקול המכריע, המצדיק עיכוב ביצועו של פס"ד, כדי לא לסכל מראש את טעמו ותכליתו של הערעור. צודקות המשיבות, כי ראוי היה שלבקשת עיכוב הביצוע יצורף תצהיר לאימות העובדות עליהן מסתמכת הבקשה. אלא שבמקרה הנדון, כשהחשש לנזק בלתי-הפיך שייגרם למבקשות אם יתקבל ערעורן עולה בבירור מתוך החומר שבתיק, ואף מתגובת המשיבות עצמן, אין מקום למחוק את הבקשה אך בשל אי צירוף תצהיר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ל. פלד למבקשות, עוה"ד מ. ליפשיץ למשיבה, עו"ד י. באום לשיכון ופיתוח. 23.10.01).
עש"מ 5771/01 - ישראל פודלובסקי נגד נציב שירות המדינה
*הרשעת עובד מדינה בהטרדה מינית וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער מועסק בשירות המדינה משנת 1974. בשנים 1998-1997 שימש מנהל הלשכה להכוונת חיילים משוחררים בבאר-שבע. במסגרת תפקיד זה היו כפופות לו חיילות ששירתו שירות צבאי בלשכה. המערער הואשם בביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, כי במהלך התקופה הנדונה הציג את עצמו בפני החיילות בלשכה כפסיכולוג וכסקסולוג מוסמך ושאל אותן שאלות אינטימיות על עצמן. במקרים אחרים ביטא המערער בפני החיילות ביטויים בעלי אופי מיני וסיפר בפניהן בדיחות גסות. ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה הרשיע את המערער בשני מקרים של התחזות לפסיכולוג וסקסולוג ובהתבטאויות בעלות אופי מיני. ביה"ד גזר על המערער נזיפה חמורה; הפקעת משכורת קובעת אחת; הורדה בדרגה אחת למשך שנה; העברה מתפקידו לפרק זמן של שנה ממועד גזר-הדין. בתום שנה יוכל המערער לחזור לתפקידו או לתפקיד מקביל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור ביקש להתערב בקביעותיו העובדתיות של ביה"ד למשמעת, וטען כי האמון שנתן ביה"ד בעדויות התביעה לא היה מנומק ומבוסס, ובמיוחד כך נוכח הסתירות שנתגלו בין העדויות השונות. כן טען כי רמת הראיות לא עמדה ברף הנדרש בהליך המשמעתי שכמוהו כרף הנדרש במשפט הפלילי. ברם, בהכרעת הדין ניתח ביה"ד בפירוט את הראיות, התייחס לדברי העדות - החיילות - הן בשלב החקירה והן בביה"ד בחקירה הראשית והנגדית, ובחן את גירסאותיהן אל מול גירסת ההגנה. על יסוד אלה הסיק ביה"ד את מסקנותיו העובדתיות, תוך שנתן אמון בעדויות התביעה. ככלל אין ביהמ"ש העליון נוהג להתערב בקביעותיו העובדתיות של ביה"ד, אלא במקרים נדירים כאשר הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות ולגירסה העובדתית אין בסיס בראיות. אין זה המצב בענייננו.
ג. המעשים שבגינם הורשע המערער בוצעו בתקופה שקדמה לכניסתו לתוקף של החוק למניעת הטרדה מינית ולפיכך אין חלות על עניינו הוראות החוק ואף לא הוראת התקשי"ר בנושא הטרדה מינית, בנוסחה החדש שהותאם לחוק. טענתו של המערער לעניין זה היתה כי עם חקיקת החוק הגדיר המחוקק מחדש מהי הטרדה מינית אסורה, והגדרה זו מחייבת את בית-הדין גם בבואו לפרש את הוראת התקשי"ר בנוסחה הקודם. אכן, חוק מאוחר עשוי לשנות הוראותיו של חוק קודם או את פרשנותו באופן שתהיה לו תחולה למפרע, ובהליך הפלילי יחול חוק כאמור, רק אם השינוי החקיקתי מיטיב עם הנאשם. הוראה זו יש להחיל גם על הדין המשמעתי. השאלה היא אם פרשנות התקשי"ר על פי החוק החדש מיטיבה עם המערער והתשובה היא שלילית. החוק למניעת הטרדה מינית יצר הסדר משפטי רחב ביותר ביחס לתופעת ההטרדה המינית. הגדרות החוק החדש כוללות את "המעשה המיני" כתיאורו בהוראת התקשי"ר על פי נוסחה הישן, ופרשנות התקשי"ר בהתאם לחוק החדש אין בה כדי להיטיב עם המערער. בהקשר זה ניתחה השופטת באריכות את נוסחו של החוק והשלכות התיקונים וכן את נוסח הוראת התקשי"ר והגיעה למסקנה כי המעשים בהם הורשע המערער אסורים עפ"י החוק החדש ועפ"י התיקונים בתקשי"ר.
ד. אשר לעונש שהוטל על המערער - הלכה היא שאין ביהמ"ש העליון נוטה להתערב בנקל באמצעי המשמעת שנפסקו ע"י ביה"ד. התערבות בשיקול דעתו של ביה"ד תיעשה במקרים חריגים בהם קיים חוסר סבירות וחוסר מידתיות ביחס שבין אמצעי המשמעת שננקט לבין העבירה. ביה"ד למשמעת שקל את ההיבטים השונים של הטלת העונש, הן את נסיבותיו האישיות של העובד והן את המסר המניעתי שיש להעביר בשירות המדינה. התביעה ביקשה מביה"ד להטיל על המערער אמצעי משמעת חמורים יותר, לרבות פיטורין. בית הדין דחה את הבקשה וסבר כי מעשיו של המערער אינם מצויים בצד החמור ביותר של קשת מעשי ההטרדה המינית והוא גם נתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער. כשבאים לקבוע את אמצעי המשמעת ההולמים יש להביא בגדר השיקולים את המסר הברור לשירות הציבורי שיתרום לעקירת נגע ההטרדה המינית, על גילוייה השונים בקרב עובדי המדינה. ביטויים מיניים בוטים הפוגעים בכבודן של נשים, במיוחד כאלו הנאמרים בפני חיילות צעירות המתמודדות עם עולם חדש ועומדות מול כוח וסמכות של היררכיה פיקודית, הם תופעה חמורה. בנסיבות אלה, אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער לא החמירו עימו ואין מקום להתערב בהם.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מ. קליין למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיב. 24.10.01).
רע"פ 6522/01 - יצחק ביטון נגד מדינת ישראל
*סמכות בימ"ש השלום לדון כאשר העבירה לפי האישום נתונה לסמכותו, אך מתוך העדויות עולה עבירה חמורה יותר, אך ההרשעה היא לפי הסעיף הקל יותר. *חומרת העונש בעבירה של מעשים מגונים בקטינה (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם והורשע בביצוע מעשים מגונים בקטינה כבת 9 שנים. ביהמ"ש גזר למבקש 30 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, ותשלום פיצויים בסך 5,000 ש"ח למתלוננת. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וטען, בין היתר, כי ההליכים שהתנהלו בבימ"ש השלום בטלים מעיקרם, הואיל והמתלוננת תארה בעדותה מעשי אונס ומעשי סדום, אשר אינם בסמכות בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וקבע כי אין פגם בהחלטת בימ"ש השלום, שלא להעביר את הדיון בעניינו של המבקש לביהמ"ש המחוזי, לאור עמדת התביעה כי אין להרשיע את המבקש בעבירה חמורה מזו שיוחסה לו בכתב האישום, ולאור העובדה שהמדובר בעבירות בעלות אותה מהות, ושאך דרגת חומרתן שונה. גם הערעור על חומרת העונש נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין פגם בהחלטת בימ"ש השלום שלא להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. החלטה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בבג"צ 724/83 פד"י לח(3) 701. אין לקבל את טענת המבקש, כי הלכה זו חולשת רק על מקרים בהם, על פי השוואה "פורמליסטית", קיימת זהות בין האלמנטים הבסיסיים של העבירה בה מואשם הנאשם בבימ"ש השלום, לבין אלה של העבירה שעלה חשד לביצועה, והיא בסמכות ביהמ"ש המחוזי. גם טענותיו האחרות של המבקש, אשר נדונו ונדחו ע"י שתי ערכאות, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי".
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שמואל זילברמן למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 10.10.01).
רע"א 4842/01 - הושמנד פלורה נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'
*סעד זמני של עיכוב הליכי פינוי דירה עד לערעור (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשת רשות ערעור על צו לפינוי דירתה, אשר ניתן ע"י ראש ההוצל"פ. במסגרת זו ביקשה גם סעד זמני של עיכוב הליכי הפינוי. הבקשה למתן סעד זמני נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והמבקשת עותרת ליתן לה רשות לערער על החלטת הביניים שלא לעכב את צו הפינוי. טענתה העיקרית של המבקשת, היא כי צו הפינוי התבסס על הקביעה, לפיה הופר הסכם פשרה, אשר נערך בין הצדדים וקיבל תוקף של פס"ד, ולטענתה לא היתה לראש ההוצל"פ סמכות לקבוע כי הסכם הפשרה הופר. היא מוסיפה וטוענת כי לאור העובדה שמדובר בהליכי פינוי של דירתה, מאזן הנוחות נוטה לטובתה, וכן כי לא היא הפרה את הסכם הפשרה. המשיבים, מצדם, עומדים על דעתם שהמבקשת היא שלא עמדה בהסכם הפשרה. כמו כן, טוענים הם כי היתה לראש ההוצל"פ סמכות להורות על פינוי הדירה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לבד מן העובדה שמדובר בפינוי המבקשת מדירתה, עובדה המשפיעה על מאזן הנוחות, הרי שמתקיים הצורך לבדוק לגופן את טענותיה ובכללן הטענה בדבר סמכות ראש ההוצל"פ לפני שיימשכו הליכי ההוצל"פ. לפיכך יעוכבו הליכי הפינוי עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור שהוגשה לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שלמה טמיר למבקשת, עו"ד שלמה ז. ורטהיים למשיבים. 16.10.01).
בש"א 5952/01 - שלמה קטש נגד הארגון למימוש האמנה לבטחון סוציאלי
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, לאחר שבקשת רשות ערעור שהוגשה במועד נמחקה מן הרישום הואיל ולא צורפה אליה בקשה למתן פטור מאגרה. הבקשה נתקבלה.כאשר הבקשה הוגשה במועד, אך נמחקה מן הרישום בשל אי התאמה, קיים טעם מיוחד למתן ארכה. טעם זה מבוסס על העובדה שההליך העיקרי נפתח במועדו, והיה בו כדי להבהיר למשיבים כי בדעת המבקש לנסות ולערער על פסה"ד. המשיב התנגד למתן ארכה בטענה שהמבקש לא צרף תצהיר לבקשתו, וכי הבקשה מוגשת רק בעבור 8 חודשים ממועד מתן פסה"ד. אכן המבקש לא צרף תצהיר, ואולם העובדות הנחוצות לצורך מתן הארכה מצויות בתיק ביהמ"ש ואין צורך בתצהיר. הבקשה להארכת מועד הוגשה אמנם באיחור, אך המבקש לא ישב באפס מעשה. משעה שהובהרה לו סיבת אי ההתאמה, הוא ניסה להתגבר על המחדל, ואף הגיש ערעור על החלטת הרשם. ברור היה לכל אורך הדרך שהמבקש אינו מרפה מבקשתו. הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור או
בקשת רשות ערעור, הוכרה כטעם מיוחד להארכת המועד. בנסיבות אלה, קלישות סיכויי המבקש אינה טעם לדחיית הבקשה.
(בפני: הרשם אוקון. המבקש לעצמו, עו"ד איתן סגל למשיב. 23.10.01).
בג"צ 6415/01 - הלה הנדסה ואדריכלות בע"מ נגד המפקח הכללי של משטרת ישראל ואח'
*סירוב המשטרה להתערב בסכסוך של תפיסת חזקה בדירות, כאשר מדובר בסכסוך מורכב בין הצדדים (העתירה נדחתה).
העותרת בונה, בין השאר, בתי מגורים בישוב רבבה בשומרון. עתירתה מכוונת כנגד החלטת המשטרה שלא לפעול לפינויים ולסילוק ידם של משיבים 3 ו-4 מבית המגורים (להלן: הבית), שנבנה עבורם ע"י העותרת. מיד עם היוודע לעותרת דבר כניסתם של המשיבים 3 ו-4 לבית בניגוד להסכמתה, היא פנתה למשטרה בבקשה לפנותם. המשטרה סירבה להתערב בנימוק שאין היא מוסמכת לטפל בנושא "היות ומדובר בסכסוך אזרחי גרידא". העתירה נסמכת בעיקרה על טענת העותרת לפיה היא המחזיקה כדין, והמחזיקה הבלעדית בפועל, בבית נשוא המחלוקת. לאור מעמד זה, כך טוענת העותרת, מהווה כניסתם של משיבים 3 ו-4 לבית פלישה שלא כדין. קבלת החזקה בבית מידי העותרת, כך נטען, הותנתה בהסכם בין הצדדים בתשלום מלוא התמורה החוזית לעותרת. משלא עמדו משיבים 3 ו-4 בהתחייבויותיהם על פי ההסכם, זכאית העותרת לסעד המבוקש על ידה. העתירה נדחתה.
מתברר כי המשטרה פעלה באופן מיידי לבירורן ההדדי של תלונות הצדדים, ביקרה באתר המריבה וגבתה עדויות מן הגורמים הרלבנטיים. על פני הדברים עולה, כי לא ניתן בשלב זה לקבוע, כי זכותה של העותרת כמחזיקה כדין בבית אינה שנוייה במחלוקת. היפוכם של דברים הוא הנכון. קודם שהגישה העותרת את תלונתה למשטרה, הגיש משיב 3 מספר תלונות מטעמו, ובהן נטען כי הסגת הגבול לבית נעשית דווקא ע"י עובדי העותרת. זאת ועוד, עצם הזדקקותם של שני הצדדים לניתוח מפורט של הוראות ההסכם, היא הנותנת כי אין מדובר באחד מאותם מקרים שאינם נקיים מספקות, המצדיקים את סיועה של המשטרה בסילוק פולשים. נראה כי מדובר בסכסוך מורכב, שלו פנים לכאן ולכאן, המחייב הכרעה של ביהמ"ש האזרחי המוסמך בשאלה למי נתונה זכות ההחזקה בבית.
(בפני השופטים: השופט מצא, ריבלין, גב' נאור. 14.10.01).
ע.א. 5128/01 - ועד עובדי בנק לאומי לישראל בע"מ - אזור תיכון נגד שושנה לוי ואח'
*סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהתבטאויות השופט ב"קדם משפט" (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיבה הגישה תובענה כספית נגד המערער ונגד המשיבות הפורמליות (חברות ביטוח). המשיבה טענה, בין היתר, כי המערער, אשר הינו צד לפוליסות הביטוח שהוצאו ע"י המשיבות הפורמליות, אחראי להיעדר הכיסוי הביטוחי בביטוח מסוג ריסק קבוצתי של עובדי בנק לאומי. המערער הגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף בטענה של היעדר כשרות משפטית. התיק נקבע לישיבת קדם משפט, ולטענת המערער, בפתח הדיון, פנתה אליו השופטת והביעה את מורת רוחה מכך שלמרות שהיה מעורב באירועים מושא התובענה, הוא מנסה להתחמק מאחריותו בטענה של היעדר כשרות משפטית. במענה לדברי בית המשפט, ביקש ב"כ המערער להבהיר את מעמדו של המערער ותפקידו באירועים נשוא התובענה, וביקש כי דבריו לא יירשמו בפרוטוקול. בית המשפט נענה לבקשה. המערער טען את טענותיו ובשלב זה הבהיר ביהמ"ש "מחוץ לפרוטוקול", כי אינו מקבל את נסיון המערער להתחמק מאחריותו
לאירועים הנטענים, וכי העובדה שלא דאג לכיסוי ביטוחי רציף לעובדים והתוצאות הקשות של מעשה זה מלמדים כי התרשל. בעקבות דברים אלה, ביקש המערער כי השופטת תפסול עצמה מלדון בתיק. השופטת דחתה את בקשת הפסילה, בקבעה כי דיון המתנהל מחוץ לפרוטוקול אינו מצדיק את פסילתה. בתגובתה לבקשת הפסילה ציינה השופטת, כי אינה נוהגת שלא לבצע רישום של הפרוטוקול אלא כאשר הדבר מתבקש ע"י אחד הצדדים באופן מפורש והוסיפה כי דעתה אינה "נעולה" באשר לאחריות מי מן הצדדים. השופטת הבהירה כי היא מכהנת כ"שופטת מוקד" בלבד, המנהלת את הדיונים במסגרת קדם המשפט, כאשר אם לא מושג הסדר, התיק עובר לשמיעת הראיות ע"י שופט אחר, ועל כן אין לחששו של המערער מקיום אפשרות ממשית למשוא פנים על מה שיסמוך. הערעור נדחה.
הלכה היא, כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים וכי יש צורך בחשש ממשי המבוסס על נסיבות אובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות. הדברים נאמרו ע"י ביהמ"ש מחוץ למסגרת הדיון הפורמלי ואינם אלא דברים לכאורה, אשר נועדו לצורך ייעול הדיון, במסגרת הדיון בקדם משפט. יתר על כן, כאשר התיק אינו מגיע לסיומו במסגרת ישיבות קדם המשפט, הוא מועבר לדיון בפני שופט אחר אשר שומע את הראיות ומכריע בתיק לגופו. מכאן שהעמדה אותה הביעה השופטת לגבי אחריותו של המערער מחוץ למסגרת הדיון הפורמלי, לא תובא לידיעת השופט אשר ידון בתיק. (בפני: השופטת בייניש. 15.10.01).
ע.פ. 7589/01 - אריק אבוחצירא נגד מדינת ישראל
*סירוב לבקשת פסילה שנומקה בפניית השופט לסניגור לוותר על הופעת עד תביעה תוך איום בהטלת הוצאות אם לא ייענה לבקשה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירות סמים. כתב האישום כולל רשימה של 54 עדים ובהם עדים מחו"ל. בדיון מקדמי ביקש השופט לבחון את האפשרות לצמצם את רשימת העדים ופנה לסניגור לוותר על עדי תביעה מסויימים מהולנד אשר נועדו להוכיח את שרשרת הסם. כאשר הסניגור סירב, כתב השופט בהחלטתו: "הודעתי לסניגור כי... אם אווכח, בסיומו של המשפט, כי לא היה מקום לזמן את העדים האלה... לא אהסס להפעיל את סמכותי... ולחייב את ההגנה בהוצאות הכרוכות בהבאת עדים אלו ארצה". בעקבות החלטה זו ביקש הסניגור כי השופט יפסול עצמו. השופט דחה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
בנסיבות העניין, אין מתקיים חשש אובייקטיבי למשוא פנים, ואין לקבוע כי ביהמ"ש גיבש לעצמו עמדה סופית וכי "ננעלה" דעתו באופן הפוגע באפשרות ניהולו התקין של המשפט. הלכה היא, כי ביהמ"ש "רשאי ואף מחוייב לנהל את ההליך השיפוטי באופן שיאפשר מיצוי מיטבי של ההליך... אין הוא מחוייב לעמוד מן הצד ולאפשר קיומם של הליכי סרק או מהלכי סרק המאריכים את הדיון שלא לצורך" (ע.א. 3145/97 - סביר מ"ט 301). בעשותו כך, עשוי לעתים שופט למתוח ביקורת על מי מן הצדדים על האופן בו הוא בוחר לנהל את המשפט. ביקורת מעין זו, בין אם מוצדקת בין אם לאו, אין בה כשלעצמה כדי להוות משוא פנים או עמדה מוקדמת של בית המשפט באשר לתוצאות המשפט. בהתבטאותו של השופט לעניין אפשרות חיוב המערער בהוצאות - גם אם נקט השופט בלשון חריפה - אין כדי לעורר חשש ממשי למשוא פנים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ניר רוטנברג למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 21.10.01).
ע.א. 5568/01 - הלל סטרינסקי נגד מנהל מס שבח מקרקעין אזור המרכז
*ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" לצורך הגשת ערעור (בקשת המשיב למחיקת הערעור - הבקשה נדחתה).
המערער הגיש ערר על החלטה של המשיב בהשגה על שומת מס שבח. בהשגה נטען נגד הוצאת ששומת מס השבח לעורר, בעל המניות בתאגיד בשם דניתם בע"מ, ולא לתאגיד עצמו. כן נטען, כי שווי המכירה שנקבע בשומה גבוה משווי המכירה האמיתי וכי היה מקום להכיר בניכוי שלא הוכר. משנדחתה ההשגה הגיש העורר ערר לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש החליט לפצל את הדיון בהודעת הערר ודן תחילה בשאלה "מיהם הצדדים לעיסקה, החברה או בעלי המניות". בהמשך ניתנה החלטה שכותרתה "פס"ד חלקי", בה נדחתה, ברוב דעות, עמדת המערער ונקבע כי בעלי המניות (ובתוכם המערער) הם החייבים במס. על כך הגיש המערער הודעת ערעור. המשיב ביקש למחוק את הערעור בטענה כי ההחלטה נשוא הערעור אינה פס"ד, כפי שעולה מכותרתה, כי אם החלטת ביניים שאינה פס"ד. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה.
בהבחנה בין "פס"ד חלקי" לבין "החלטה אחרת" המוקד אינו בכותרת שניתנה להחלטה, אלא במהותה של ההחלטה. בהודעת הערר מטעם המערער נתבקשו שני סעדים. האחד הוא ביטולה של הודעת השומה שנשלחה אליו, מן הטעם שאין הוא החייב הנכון במס כי אם החברה אשר הוא מחזיק במניותיה. הסעד השני נוגע לשווי המכירה הנדונה. התביעה לסעד הראשון נדחתה ע"י ועדת הערר. הדיון בתביעה לסעד זה הסתיים. במצב זה, אין כל סיבה, שהמערער לא יוכל לערער על החלטה זו.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד בני גבריל למערער. 30.9.01).
ע.פ. 3706/01 - סטניסלב חנוכוב נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש כאשר ביהמ"ש חרג מהסדר טיעון והחמיר מעבר להסדר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
על-פי הסדר טיעון, שבגדרו הודה המערער והורשע בדינו, ביקשה התביעה לגזור עונש של 5 שנים וחצי מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי העונש שהוסכם עליו מופרז לקולא וגזר על המערער 7 שנות מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב"כ המדינה, התומכת בקבלת הערעור, הסבירה את השיקולים שהנחו את התביעה להסתפק, במסגרת הסדר הטיעון, בעונש המאסר שנתבקש. לנוכח ריבוי וחומרת העבירות, בהן הורשע המערער, אכן אין לומר כי העונש שהושת עליו חורג לחומרה מנורמת הענישה המקובלת. עם זאת, נראה, כי הנסיבות שהוסברו ע"י התביעה חייבו את המסקנה כי העונש שנתבקש מידי ביהמ"ש במסגרת הסדר הטיעון ראוי היה להתאשר כמות שהוא.
(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד א. חימי למערער, עו"ד ע. חולתא למשיבה. 30.9.01).
בש"פ 7105/01 - יהושוע בן מיור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה כאשר הנאשם הפר תנאי שחרור בחלופת מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשמונה אישומים של קבלת דבר במרמה וזיוף בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי משפט וסחיטה באיומים. ביהמ"ש המחוזי שיחרר את העורר בחלופת מעצר בתנאי מעצר בית, ומאז אוקטובר 2000 ועד היום התנהלו הליכים רבים הן ביוזמת המדינה, בנסיונה להביא למעצרו, והן ביוזמת העורר במאמציו להקל על תנאי מעצר הבית ולשנותם. ביום 26.7.01 הגישה המדינה בקשה למעצר עד תום ההליכים בטענה שהעורר מפר את תנאי מעצר הבית. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערר נדחה.
העורר מואשם בסדרת עבירות רכוש חמורות. מסוכנותו לציבור עולה מעצם טיבן של עבירות אלה. בתי המשפט גילו בעבר אורך רוח מיוחד, בנותנם לעורר הזדמנות לעמוד בנסיון של חלופת מעצר בכפוף לתנאים, אולם תנאים אלה לא כובדו על ידו. התנהגות העורר מעידה כי אין הוא ראוי לאמון, וכל הנסיונות שנעשו על מנת לאפשר את שהותו מחוץ למסגרת מעצר עלו בתוהו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד זאהי אסכנדר לעורר, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 28.9.01).
ע.א. 1533/00 - עזבון המנוח אדיב בשארה ז"ל ואח' נגד עזבון המנוח עווד האדי ז"ל ואח'
*נטל השכנוע כשנטענת טענת זיוף של חתימה (הערעור נדחה).
ביהמ"ש שגה כאשר סבר שבמקרה של טענת זיוף, נטל השכנוע חל על הטוען זיוף. אך במקרה דנן (ובהיעדר ראיות של מומחים) יכול היה ביהמ"ש לערוך השוואה בין החתימות על המסמך הרלבנטי וחתימות ה"מוכרים" על מסמך אחר, שללא ספק היו אמיתיות. השופט הסתמך ככל הנראה על ידיעתו האישית בדבר קיומו של נוהג בשנת 1944 במגזר הרלבנטי שלפיו כאשר אחד מבני משפחה, שמקרקעין רשומים על שמו, נוסע מעבר למדינות הים, חזקה על בני משפחתו הקרובה שהם רשאים לערוך במקרקעין עסקאות בשמו. ספק אם יכול היה השופט - בהיעדר ראייה - להניח קיומה של שליחות בין המנוח לבין בני משפחתו. עם זאת הביאו בעלי הדין ראיות זה בכה וזה בכה. הראיות אינן חד משמעיות, אך השופט יכול היה - בהיבט כולל - לקבוע שגירסת המשיבים עדיפה מגירסת המערערים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, פרוקצ'יה. 23.9.01).
רע"ב 3265/01 - יוסף פרושינובסקי נגד שירות בתי הסוהר
*דחיית בקשת אסיר לשנות את סיווגו כדי שיוכל לצאת לחופשות (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה מאסר של 7 שנים ו-10 חודשים. המבקש הוגדר ע"י המשיב כ"סג"ב" (בעל סיכון גבוה לבריחה). המשיב החליט שלא להתיר למבקש לצאת לחופשות לאחר שריצה למעלה מרבע מתקופת מאסרו, שלא לשנות סיווגו כסג"ב ושלא להתיר לו לצאת לטיפולים רפואיים כשאיננו כבול. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירת העותר נגד החלטה זו והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בעתירת אסיר תינתן, בדרך כלל, כאשר מתעוררת שאלה משפטית חשובה או נושא בעל חשיבות כללית. תפקיד ביהמ"ש המחוזי הדן בעתירת אסיר הוא תפקיד ביקורת של רשות שופטת על החלטותיה של הרשות המבצעת. ביסוד ביקורת זו, עומדת השאלה אם המשיב כרשות ציבורית סבירה רשאי היה להגיע להחלטה אליה הגיע, ולא כיצד היה השופט מחליט אילו עטה איצטלה של איש ביצוע. בנסיבות המקרה דנא, החלטות המשיב וביהמ"ש המחוזי הן סבירות.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש. 30.9.01).
בש"פ 6511/01 - מדינת ישראל נגד מאיר בן דוד
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של גרימת חבלות חמורות באשה ע"י בעלה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי במשך שנים ארוכות נהג להכות את אשתו והסב לה חבלות של ממש, במיוחד בעת שהיתה נחלצת לעזרת ילדיה, בנסותה למנוע ממנו להכותם. במשך אותן שנים נהג המשיב להכות את ילדיו הקטינים מעת לעת, מכות נמרצות, בידיו ואף באמצעות חגורת עור וכבל של חשמל, עד שגרם להם חבלות של ממש. הוא אף צרב את בסכין מלובנת באש את כף רגלה של אחת מבנותיו
ואת ידו ורגלו של אחד מבניו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים והערר נתקבל.
מדובר במעשים הנגועים באלימות חמורה, ובאכזריות. המשיב, השליט, לכאורה, בביתו משטר אימים, אשר כלל מעשי אלימות, השפלה, איומים והתעללות. חזקת המסוכנות העולה מאופי העבירות לא נסתרה, ואף שירות המבחן, שכלל בשולי התסקיר שהכין המלצה לשחרר את המשיב לתנאי "מעצר בית", ציין כי "מסוכנותו כלפי משפחתו גבוהה במידה שישוחרר ממעצרו". זאת ועוד, במערכת היחסים הקשה בה נתונים בני משפחתו של המשיב, טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט, מחמת השפעה של המשיב על עדי התביעה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד בת-אור כהנוביץ לעוררת, עו"ד אלון גלעדי למשיב. 23.8.01).
בש"א 5501/01 - שי מילוא עו"ד הנאמן על נכסי פושט הרגל בנימין גורי נגד עוזיאל עמרני ואח'
*שחרור מאגרה והפקדת ערבון (ערעור על החלטת רשמת ביהמ"ש העליון בעניין פטור מאגרה והפקדת ערבון - הערעור נתקבל באשר לאגרה).
בביהמ"ש המחוזי נדחתה תובענת המערער לביטול הענקה לפי הוראת סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל. המערער הגיש ערעור לביהמ"ש העליון ובמסגרתו הגיש בקשה לפטור מחובת תשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון. הרשמת דחתה את בקשותיו של המערער. הערעור נתקבל בעניין הפטור מאגרה ונדחה בעניין הפטור מהפקדת ערבון.המשיב 5, הכונס הרשמי, תומך בבקשת המערער למתן פטור מאגרה ושאר המשיבים הותירו את העניין לשיקול דעתו של ביהמ"ש. נוכח זאת, ובפרט מן הטעם שהכונס הרשמי מייצג את עמדת המדינה בעניין, יש לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לפטור מחובת תשלום האגרה. לעניין הפקדת ערבון טוען המערער כי קופת הנאמן ריקה ואין היא צפוייה לתזרים כספים כלשהו. ברם, אף שדחיית הבקשה משמעה למעשה כי לא תינתן למערער ההזדמנות להביא את עניינו לפני ערכאת הערעור, אין להמעיט בחשיבותו של השיקול בדבר הבטחת הוצאות המשיבים בערעור. משקלו של שיקול אחרון זה נמדד בעיקרו על דרך של הערכת סיכויי הערעור להצליח. בענייננו, סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן עיקר טענותיו של המערער מכוונת כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות כפי שנקבעו בביהמ"ש קמא.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לויין. עו"ד שי מילוא למערער, עו"ד יואל שמלה למשיבים. 28.9.01).
רע"פ 6351/01 - אסף אטדגי נגד התובע הצבאי הראשי
*אין לערכאה שיפוטית - אזרחית או צבאית - סמכות לבחור את סעיפי האישום שבהם יורשע הנאשם (הבקשה נדחתה).
המבקש נעדר שלא ברשות מיחידתו במשך 16 חדשים רצופים. הוא הועמד לדין בעבירה של היעדרות מן השירות שלא ברשות ובעבירה של התנהגות שאינה הולמת, עבירה שהיא פועל יוצא מהיעדרותו ומהיותו נושא דרגת סמל. המבקש טען כי בנסיבות המקרה אין מקום להרשיעו בעבירה לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי הגוררת אחריה רישום במרשם הפלילי. לטענתו, לא עידכן את כתובת מגוריו ביחידתו. הוריו, שקיבלו את צווי הקריאה, לא הודיעוהו על כך, ונודע לו על אותם צווים רק משנקרא להגיע לתחנת המשטרה. לטענת המבקש, צירוף הנתונים הללו מצדיק את הפעלת סמכותו של ביה"ד, להסתפק בהרשעתו בעבירה לפי סעיף 130 לחוק בלבד, עבירה שאיננה גוררת אחריה רישום במרשם הפלילי. ביה"ד הצבאי המחוזי קיבל ברוב דעות
את טענת המבקש. ביה"ד הצבאי לערעורים קיבל את ערעורו של המשיב וקבע פה אחד כי אין לביה"ד הצבאי סמכות לפעול כפי שפעל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
במצב החוקי דהיום, אין לערכאה שיפוטית - צבאית או אזרחית - סמכות לבחור את סעיפי האישום, ומדובר בפררוגטיבה של התביעה. ביה"ד הצבאי לערעורים דחה גם את טענות המבקש באשר להתקיימותן של הגנה מן הצדק ושל הגנת זוטי דברים. המבקש אינו מעלה טענות בעניין זה בבקשתו. למעלה מן הצורך יצויין כי אין גם עילה לבחינה חוזרת של מסקנות משפטיות אלה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד איתי הרמלין למבקש. 24.9.01).
בג"צ 4183/01 - אחמד דקאק ואח' נגד שר הפנים ואח'
*פסיקת הוצאות בבג"צ כאשר הרשויות נעתרו לבקשת העותרים לבג"צ לאחר הגשת העתירה (בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).
ביום 5.2.00 החליטה הלשכה האזורית למינהל אוכלוסין במזרח ירושלים (המשיבה 3) להמיר אשרה שניתנה לעותרת 2, במסגרת הליך לקבלת תושבות קבע עקב נישואין לעותר 1, באשרת שהייה ועבודה למשך שנה. עילת ההחלטה היתה כי מרכז חייו של העותר 1 אינו בישראל. בעקבות ההחלטה פנו העותרים בכתב למשיבה 3, וכן פנו ב"קדם בג"צ" לפרקליטות המדינה. פניות אלה לא נשאו פרי. משכך, הוגשה העתירה דנא ובעקבותיה הודיעו המשיבים כי הנושא נבחן מחדש ועל כן מבוטלת ההחלטה הנדונה. בנסיבות אלה, ביקשו העותרים מחיקת העתירה וחיוב המשיבים בהוצאות. הבקשה נתקבלה.
העותרים מיצו את סעדיהם בטרם הגשת העתירה. בעתירה לא נפל שיהוי. זאת ועוד, בנסיבות העניין ברור, כי היא שהביאה לשינוי בהחלטת המשיבים. לרשות ניתנה הזדמנות לבחינה מחודשת של הענין כאשר פנו אליה העותרים, בין במישרין למשיבים ובין לפרקליטות המדינה. פנייה זו לא הניבה בחינה מחודשת של נסיבות העניין. במצב זה, זכאים העותרים לפסיקת הוצאות.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד חסן אגבאריה לעותרים, עו"ד ערן אטינגר למשיבים. 16.9.01).
רע"א 2366/01 - קצין התגמולים נגד איתן הררי
*ביטול החלטת קצין התגמולים לשלול זכאותו של חייל להכרה בנכות, בנימוק של התנהגות "רעה וחמורה" (הבקשה נדחתה).
בעת שהיה חייל בשירות סדיר, נפצע המשיב, במהלך חופשה, בתאונת דרכים, ונגרמה לו נכות בשיעור של 30 אחוזים לצמיתות. הוא זכה להכרה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). לאחר שנתבררו נסיבות התאונה לאשורן, החליט קצין התגמולים לעשות שימוש בסעיף 35 לחוק הנכים, בשל שהתנהגותו של המשיב - כך סבר - היא "רעה וחמורה", ולפיכך נשללת זכאותו של המשיב על פי הוראת סעיף 9 לחוק הנכים. זאת משום שהתאונה ארעה בעת שהמשיב נהג באופנוע בעל נפח מנוע גדול, הגם שהרשיון שהחזיק היה לאופנוע קל בלבד. המשיב אמור היה לגשת לבחינה מעשית לקבלת רשיון לאופנוע כבד, 3 ימים לאחר קרות התאונה. עמדתו של קצין התגמולים, אשר נתקבלה גם על דעת ועדת הערר, לא אומצה ע"י שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי אשר סברו כי התנהגותו של המשיב אינה עולה כדי "התנהגות רעה וחמורה" במובן החוק. זאת, בין היתר, בשל הנימוקים הבאים: למשיב היה רשיון נהיגה לאופנוע (אמנם בעל נפח מנוע קטן יותר), והוא דאג להוצאת ביטוח חובה המתאים לאופנוע בו נהג בעת התאונה; בתיק פלילי שהוגש נגד המשיב הוטל עליו עונש שאינו מעיד על חומרה יתירה - קנס בסך 350 ש"ח ופסילת רשיון למשך 6 חודשים; המדובר במשובת נעורים והתנהגות רשלנית או פזיזה, שאין בה כוונת זדון. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא, כי לא ניתן לגדור את גבולותיו של סעיף 9 לחוק הנכים, וכי כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו. היותו של מעשה בגדר עבירה פלילית, אין בו די כדי ללמד, בהכרח, שהסייג שבסעיף 9 חל עליו. הסוגיות המועלות בבקשה נדונו בפסיקת ביהמ"ש העליון, ובנסיבותיו המיוחדות של המקרה הזה, אין לומר כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי סוטה מן התלם.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ירון בשן למבקש, עו"ד א. אמיר למשיב. 24.9.01).
רע"ב 6299/01 - זורב ג'מאל ספיאשווילי נגד היועץ המשפטי לממשלה וועדת השחרורים
*דחיית בקשת אסיר לשחרור מוקדם בתום שני שליש ממאסרו (הבקשה נדחתה).
המבקש נדון ל-16 חדשי מאסר בשל עבירה של החזקת הרואין במשקל 10.7 גרם, מחולק ל- 11 אריזות. תאריך שחרורו המלא הוא 21.11.01. תאריך תום ריצוי שני שלישים ממאסרו הוא 11.06.01. ועדת השחרורים, בהחלטה מיום 04.07.01, דחתה את בקשת המבקש לשחרור מוקדם, וביהמ"ש המחוזי דחה את עתירתו נגד החלטת הועדה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש ריצה בעבר 3 תקופות מאסר בגין עבירות סמים ובכל פעם שוחרר שחרור מוקדם, בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות ובמצבו הרפואי. יתר על כן, המבקש החדיר סמים לכלא וחזר לצרוך סמים קשים. ועדת השחרורים סברה כי המבקש, שבעברו אף הרשעות בעבירות דומות, לא למד את הלקח והוא מהווה סיכון ממשי לציבור. כך סבר גם ביהמ"ש המחוזי. הלכה פסוקה היא כי מסוכנותו של אסיר היא שיקול עיקרי בהחלטתה של ועדת השחרורים לשחררו מן המאסר. התנהגותו של המבקש מעידה עליו שהוא מסכן את הציבור וכי אין לתת בו אמון עוד.
(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' נאור. עו"ד אסכנדר זאהי לעותר, עו"ד גב' חני אופק למשיבים. 20.9.01).
בש"א 5761/01 - עו"ד אלכסנדר בנר נגד לוגנט מערכות בע"מ
*העברת מקום דיון מבימ"ש שלום בחיפה לבימ"ש בנצרת כאשר אשתו של התובע, שהוא עו"ד, מכהנת כשופטת בבימ"ש בחדרה המצוי במחוז חיפה (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).
המבקש, (להלן: התובע), הגיש ביום 29.10.00 תובענה נגד המשיבה לבימ"ש השלום בחיפה לתשלום בעד שירותים משפטיים שסיפק לנתבעת. נשיא בימ"ש השלום בחיפה הגיש בקשה לנשיא ביהמ"ש העליון להעביר את התובענה לבימ"ש אחר, באשר התובע נשוי לשופטת המכהנת בביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, בימ"ש המצוי במחוז חיפה - בו מתבררת התובענה. התובע מתנגד להעברת הדיון. לטענתו, בירור התובענה לגופה צפוי להיערך בקרוב, והעברת מקום הדיון תעכב את ההליכים שלא לצורך. התובע טוען כי אין כל חשש כי ניהול ההליך בעניינו בבימ"ש השלום בחיפה יגרום לפגיעה בתקינות ההליך המשפטי בעניינו. לחלופין הוא מבקש כי הדיון יתקיים בבימ"ש השלום בעכו או בנצרת. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי הותרת ההליך בביהמ"ש בחיפה תפגע במראית פני הצדק. בנוסף, טוענת הנתבעת כי הזיקה היחידה של התובענה לחיפה היא מקום מושבה של הנתבעת, אך החברה הנתבעת אינה פועלת שם כיום, ועל כן יש להעביר את הדיון בתובענה למחוז ת"א מטעמים של מאזן נוחות. הוחלט להעביר את הדיון לביהמ"ש בנצרת.
לאור העובדה כי רעייתו של התובע מכהנת בביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, ולאור טיבו של הקשר הקיים בין בימ"ש זה לבימ"ש השלום בחיפה, אין להותיר את בירור התובענה בבימ"ש השלום בחיפה. אמנם, התקיימו כבר דיונים בהליך בבימ"ש השלום בחיפה, אך אלה היו דיונים מקדמיים בלבד. לכן, לא יהיה בהעברת מקום הדיון
מבימ"ש השלום בחיפה כדי לעכב באופן משמעותי את הדיון בהליך. לפיכך יועבר הדיון לביהמ"ש בנצרת.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד עידו שפירא למשיבה. 30.9.01).
ע.פ. 5521+5338/98 - פלוני נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בעבירות של אינוס בת ע"י אביה ואילוץ האשה לעסוק בזנות (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
בשנת 1988 הורשע המערער בעבירה של אינוס בכח של בתו הבכירה, שהיתה אז בת 13 שנים ומחצה ונדון ל-10 שנות מאסר בפועל. זמן לא רב לאחר שחרורו מהמאסר ביצע המערער סידרה של עבירות חמורות ויוצאות דופן בנסיבותיהן. המערער ניסה לשדל את אשתו, חרף רצונה, לעסוק בזנות ובמקרה אחד גם כפה עליה נגד רצונה לקיים יחסי מין עם אחר, תוך שהוא מכה אותה מכות אנושות וגורם לה לחבלות ולפציעות. במקרה אחר קשר המערער את אשתו בידיה וברגליה, איים עליה בפטיש ולאחר שאיפשר לה לפתוח את הקשרים בעל אותה 3 פעמים שלא בהסכמתה. לאחר אירועים אלה ברחה האשה מן הבית לבושה שמלה, ללא נעלים, מוכה ונסערת וכך הגיעה למעון לנשים מוכות. אלה רק חלק מהעבירות שבהן הורשע. ביהמ"ש גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעור המערער על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
לחובת המערער נרשמו למעלה מ-40 הרשעות בתחומים רבים ומגוונים לרבות עבירות אלימות נוסף לעבירה של אינוס בתו. רמת הענישה שנקבעה במקרה יוצא דופן זה נופלת במידה רבה ביותר מרמת הענישה הראוייה. בהתחשב בכלל שאין ערכאת הערעור מחמירה עם נאשם כשם שהיה ראוי לערכאה הראשונה לעשות, יועמד עונשו של המערער על 14 שנים מאסר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, ריבלין. עו"ד אסף בוחבוט למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 13.9.01).
ע.א. 2882/98 - חפציבה... בע"מ ואח' נגד שור תעשיות תוכנה בינלאומיות בע"מ ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להגיש סיכומים (בקשת המשיבות להגיש סיכומיהן באיחור - הבקשה נדחתה).
המשיבות לא הגישו סיכומיהן במועד וטענתן היא, בין היתר, כי לא הומצאו להן סיכומי המערערות בתיק. מתברר כי המערערות ניסו להמציא סיכומיהן למנהל המשיבות עוד בחודש ינואר 2001, ודבר הדואר הרשום חזר תוך ציון כי הוא לא נדרש. ניתנה למשיבות ארכה וגם אז לא הוגשו הסיכומים. נעשה נסיון נוסף להמציא למנהל המשיבות את הסיכומים וגם אז דבר הדואר לא נדרש. הבקשה להארכת המועד נדחתה.
אין הסבר או טעם המצדיק את האיחור. שאלה היא האם בכל זאת אין מקום, אף בהיעדר טעם ממשי למחדלי המשיבות, להיעתר לבקשתן, תוך חיובן בהוצאות והתשובה היא שלילית. אמת, למערערות לא קנוייה הזכות לכך שערעורן יידון בלא שסיכומי תשובה יהיו מונחים בפני ביהמ"ש. ברם, בנסיבות העניין, התנהגות המשיבות עלתה כדי זלזול בביהמ"ש. הדברים עולים ממשך הזמן הניכר בו חדלו המשיבות ממעש, חרף נסיונות של הצד שכנגד ושל ביהמ"ש להמציא לידיהן מסמכים ולהעמידן על חובותיהן הדיוניות.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד צבי גולדברג למערערים, עו"ד הירש למשיבות. 16.9.01).