תקציר סביר כרך נ"ח חוברת 5

רע"א 2781/01 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד הרברט זילברשטיין ויובל אליצור(מחוזי חיפה - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

*דמי שכירות שעל דייר מוגן במשרד לשלם, לאחר תום שנה שלגביה שונו דמי השכירות בהסכםא. המבקשת החזיקה, כדיירת מוגנת, במשך תקופה ממושכת, במשרד בבניין משרדים השייך למשיבים (להלן: המושכר), עד לפינויו בשנת 1998. בשנת 1983 שלחו המשיבים למבקשת דרישה להגדלת דמי השכירות, ומשסירבה הגישו המשיבים לביה"ד לשכירות בקשה לקביעת דמי שכירות מוגדלים. במסגרת הליכים אלו הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד, שלפיו, דמי השכירות שישולמו ע"י המשיבה, יהיו בהתאם לשיעור התשואה השנתית שתקבע במסגרת משפט המתנהל בין המשיבים לבין דייר אחר במבנה. כן נקבע בהסכם כי הוא תקף לשנות השכירות 1983 - 1984 (להלן: הסכם הפשרה). במסגרת ההליכים בין המשיבים לבין הדייר הנוסף, קבע ביהמ"ש המחוזי, באפריל 94 כי שיעור התשואה השנתית של דמי השכירות יעמוד על %12 לשנה. בעקבות החלטה זו דרשו המשיבים מהמבקשת את דמי השכירות המגיעים להם על-פי הסכם הפשרה. משדרישתם סורבה, הגישו תביעה נגד המבקשת, בה טענו כי דמי השכירות המוסכמים לשנים 1983-1984 מחייבים את הצדדים גם לאחר מכן, מאחר שלא שונו בהסכם חדש או על-פי החוק. לעומתם, טענה המבקשת, כי דמי השכירות האמורים חלים בתקופת ההסכם בלבד. בימ"ש השלום קיבל את טענת המשיבים וקבע כי דמי השכירות המבוססים על הסכם הפשרה, ימשיכו לחול גם לאחר תקופת ההסכם, מהטעם שבהיעדר קביעה אחרת בין הצדדים, חל סעיף 19(א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), לפיו ימשיכו לחול תנאי השכירות שעמדו בתקפם ביום סיום תוקף ההסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. צדק בימ"ש השלום בהחילו על השכירות בתקופה שבמחלוקת את הוראת סעיף 19(א) לחוק. הוראת הסעיף קובעת כי "דייר המחזיק במושכר לאחר שתמה תקופת השכירות, יחולו עליו תנאי השכירות כפי שהיו מוסכמים בתום תקופת השכירות, או כפי ששונו לאחרונה על פי הסכם או על פי חוק". הסיפא לסעיף זה מלמדת כי תחולתו אינה נוגעת רק למעבר מן התקופה "החוזית" לתקופה ה"חוקית". היא באה למלא חלל ריק הנוצר בתום תקופת שכירות "חוקית" או "חוזית". סעיף זה חל הן על שכירות של בתי מגורים והן על שכירות של בית עסק. הוראת סעיף 53 לחוק שעליה סומכת המבקשת אינה נוגעת לנסיבות המקרה הזה. כל שקובעת הוראה זו הוא כי דמי השכירות שנקבעו בהסכם יחייבו את הצדדים בתקופת ההסכם, וכי בתקופת ההסכם לא רשאי מי מן הצדדים לפנות לביה"ד לשכירות בבקשה כי יקבע את דמי השכירות.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ישראל גולדברג למבקשת, עו"ד יוסף י. לוי למשיבים. 14.10.01).

רע"א 372/01 - יצחק ניאקו נגד הכונס הרשמי

*בקשת חייב שהוכרז פושט רגל להפחית את סכום החיוב החדשי, שעליו לשלם לקופת הכינוס(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש, חקלאי המתגורר במושב, נקלע לחובות לנושים שונים, והגיש בקשה ליתן נגדו צו כינוס נכסים ולהכריזו כפושט רגל. לאחר שהתקבלה תגובת המשיב, ניתן נגד המבקש צו כינוס נכסים, בו נקבע, בין השאר, כי על המבקש לשלם לקופת הכינוס 1,200 ש"ח לחודש. המבקש הגיש בקשה להקטנת התשלום החודשי, כך שיועמד על 200 ש"ח. הוא טען המבקש כי אין ידו משגת לעמוד בתשלום שנקבע, וזאת, בין היתר, משום שכל הכנסותיו כחקלאי המשווק את תוצרתו לאגודה השיווקית "תנובה" (להלן: תנובה), מקוזזות ע"י האחרונה לכיסוי חובותיו לה. בתגובת המשיב לבקשה נטען, בין השאר, כי לאחר מתן צו כינוס הנכסים אין תנובה רשאית עוד לקזז מכספי המבקש כנגד חובו לה.
ב. ביהמ"ש קמא קבע כי קיזוז הכספים המבוצע ע"י תנובה מהווה "העדפת נושים" האסורה על פי החוק, וכי אין מקום להפחתת התשלום החודשי. נגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור. לטענת המבקש, לא היה מקום לדחות את בקשתו להפחתה: ראשית, משום שלא הוכח כי קיזוז הכספים ע"י תנובה הנו בבחינת העדפת נושים; ושנית, לא היה מקום לדחות את בקשת ההפחתה על הסף, שכן בשלב מוקדם זה של ההליך היה על ביהמ"ש אך לבדוק את יכולת פירעונו הפוזיטיבית של החייב. מנגד טוען המשיב כי המבקש לא הוכיח קיומו של קיזוז, וכי לפי ממצאיו עומדת למבקש הכנסה פנוייה מספקת. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. בין מטרותיו של הליך פשיטת הרגל מצוי אינטרס החייב לפתוח דף חדש בחייו. למטרה זו נועדו הליכי פשיטת רגל הנפתחים בעקבות בקשה שהגיש החייב. ואולם, מטרה זו לא תוגשם אם לא תינתן לחייב הזדמנות ראוייה. כך, למשל, אם יוטלו עליו תשלומים שאין ידו משגת לשלמם. עם זאת, בצד זכותו של החייב לניהולו של הליך פשיטת רגל, עומדת חובתו להתנהג בתום לב ולשתף פעולה עם הנאמן. אף בטרם הוכנס תיקון מס' 3 לפקודת פשיטת הרגל, המכיר באינטרס של החייב לפתוח דף חדש בחייו, נפסק, כי גובהו של החיוב העיתי המוטל על חייב בפשיטת רגל צריך לשקף איזון נכון בין צרכיו של החייב לבין האינטרס של הנושים וכי אין להטיל על החייב תשלום סכום כסף שאין הוא מסוגל לשלמו. כדי לבחון את כל אלה מתעורר הצורך, במקרה זה, ליתן מענה למספר שאלות ובהן: האם אכן מעכבת בידיה תנובה כספים המגיעים למבקש; ואם כן - בגין אלו חובות של המבקש מעוכבים הכספים; האם מופיעה תנובה ברשימת הנושים; כיצד משפיע הקיזוז, אם בכלל, על יכולת התשלום החודשי של המבקש. לפיכך יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי לצורך השלמת בירור השאלות הצריכות בירור.

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שמואל שדה למבקש. 14.10.01).

בש"פ 7515/01 - מדינת ישראל נגד בנימין ניסנוב

*דחיית בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות אינוס ומעשים מגונים, באשר מדובר במשפט לא מורכב שכבר ניתן היה לסיימו(בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

א. המשיב הואשם בעבירות אינוס, מעשים מגונים, כניסה והתפרצות לבית מגורים ואיומים. לפי האישום הופנו המעשים כלפי המתלוננת שהיתה חברתו של אחיו. המשיב נעצר עד תום ההליכים ובתום 9 חדשים הוארך מעצרו ב-90 יום נוספים. בינתיים הסתיימה פרשת ההוכחות והתיק ממתין להכרעת דין. בשל פגרה וחופשות שופטים טרם נקבע מועד למתן הכרעת דין. המדינה עותרת להארכה נוספת של המעצר ואילו הסניגור מתנגד וטוען, ראשית, כי אין הצדקה להתמשכות ההליך בעוד המשיב עצור עד תום ההליכים, והוא משיג על קצב ניהול המשפט ע"י בימ"ש קמא בעוד הצדדים עשו כל שניתן על מנת להחיש את מהלך הדיונים. שנית, הוא טוען כי מסוכנותו של המשיב כלפי המתלוננת פחתה משהיא עקרה לבית הוריה למקום רחוק מבית המשיב. הבקשה נדחתה.
ב. מדובר, אכן, בעבירות רציניות המיוחסות למשיב כלפי המתלוננת, ועל רקע מסוכנותו כלפיה שבאה לידי ביטוי בהתנהגות אלימה מתמשכת נעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, מדובר במשפט שנאשם בו אדם אחד בפרשה ממוקדת שאינה כורכת מורכבות מיוחדת או אילוצי המתנה לעדויות עדים שיש להמתין לסיום משפטם. על כן גם בהתחשב בעומס הרב על הערכאה הדיונית נראה, על פניו, כי היה ראוי לעשות כל מאמץ על מנת לסיים הליך זה במתן פס"ד בתוך תקופת 9 החודשים הראשונים. אלא שהדבר לא ארע, והמעצר הוארך ב-3 חודשים נוספים, מתוך הנחה כי "התיק עומד ערב הכרעת דין"
כלשון ביהמ"ש באותה החלטה. אלא שחרף עובדה זו, ולמרות שבתחילת יולי כבר הוגשו סיכומי טענות הצדדים, טרם נקבע מועד למתן הכרעת דין וההליך מתמשך מעבר למצופה בנסיבות הענין. התמשכות המשפט נעוצה באילוצים של מערכת השיפוט ולא בהתנהגותם של הצדדים למשפט או בהשהייה הנובעת מצרכים אובייקטיביים הקשורים בהבאת ראיות וניהול המשפט לגופו. הנאשם אינו צריך לשלם את מחיר האילוצים הללו. יתר על כן, מאחר שפרשת ההוכחות כבר הסתיימה, ובנסיבות הענין, נוטה הכף לשחרורו של המשיב בתנאי מעצר בית הולמים ובערבויות כספיות מתאימות.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד פוקרא מוחמד למשיב. 21.10.01).

ע.פ. 7988/01 - אבי גורן נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של הסעת אשה באמתלה כוזבת לנתב"ג כדי להוציאה מהארץ בניגוד לרצונה(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וגב' פרוקצ'יה נגד דעתו החולקת של השופט א. לוי).
א. המערער התוודע לעובדת פיליפינית (המתלוננת) עמה יצר קשר רומנטי. המתלוננת ביקשה לגרום לפרידת המערער מאשתו, ואז החליט המערער להביא לסילוקה מהארץ ותיאם תכנית עם קרובי משפחתה של המתלוננת השוהים בישראל אשר רצו גם הם בסילוקה מהארץ. המערער אסף את המתלוננת לרכבו באמתלה כוזבת והסיעה למקום מפגש עם הקושרים. אלה העבירוה לרכבם והביאו אותה לשדה התעופה כדי להוציאה מהארץ. שם ניצלה המתלוננת שלב שבו נשארה לבדה ונמלטה מהמקום. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים, גב' שטרסברג-כהן וגב' פרוקצ'יה נגד דעתו החולקת של השופט לוי.
ב. השופטת פרוקצ'יה: באופן רגיל, יש הצדקה להחמיר את הענישה לגבי מעשים שיש בהם פגיעה בחירותו ובכבודו של הזולת ובמיוחד כלפי זר המצוי בעמדת חולשה מיוחדת בארץ לא לו. בענייננו יש הצדקה להתייחסות מקילה ביחס למערער. שיקולי שיקומו של המערער גוברים במשקלם במקרה זה על מיצוי הענישה, וזאת ברוח המלצות שירות המבחן. מדובר באדם בן 54 שניהל עד עתה אורח חיים נורמטיבי, בעל משפחה ומסור לעבודתו, ולא ידועות סטיות בתיפקודו. מדובר מבחינת המערער במעידה חריגה ויש מקום לתקווה כי לא יישנו מעשי עבירה על חוק. רושם זה מתחזק נוכח העובדה כי המערער הודה בשלב מוקדם של ההליך, שיתף פעולה עם חוקריו, הפליל את שותפיו והוא מתחרט חרטה עמוקה על מעשיו. כמו כן, בענין הנאשמים האחרים שהואשמו ביחד עם המערער הושג הסדר טיעון ובמסגרתו הוסכם כי התביעה לא תעתור לעונש מאסר בפועל העולה על שנה, ולגבי חלק מהנאשמים אף לתקופה פחותה מכך ואף למאסר שבעבודות שירות. אין הצדקה לאבחנה המהותית הקיימת בין עונש המאסר שנגזר על המערער לבין העונשים שהתביעה התחייבה שלא לחרוג מהם ביחס לנאשמים אחרים. על כן יש לקבל את הערעור ולהעמיד את ענשו של המערער על 6 חודשים מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות.
ג. השופט א. לוי (דעת מיעוט): המערער יזם את חטיפת המתלוננת על מנת לשלחה מישראל, ובכך החל להירקם הקשר הפלילי לו חברו גם אחרים. אכן, חלקם של האחרונים חמור אף הוא, אך חלקו של המערער בפרשה ניצב בראש סולם החומרה, ועל כן ראוי כי עונשו יהא חמור מזה של שותפיו לקשר. למרות מצבו הנפשי של המערער, ולמרות הנזק לבריאותו אשר עלול להיות כרוך בכליאתו של המערער, מתחייב כי הענישה תכלול רכיב של מאסר ממש, בעיקר על מנת לשמש מסר לרבים. בקרבנו שוהים רבבות
של עובדים זרים, אשר חלקם הארי הגיע עקב מצוקה כלכלית. עובדים אלה זקוקים להגנת החוק, הואיל ונדמה כי לא הכל מקפידים בזכויותיהם ובחירותם.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד אלי כהן למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 25.01.01).

רע"פ 2382/01 - אורי כהן אהרונוב והאיגוד הארצי של עיתונאי ישראל נגד משטרת ישראל

*חיוב עתונאי שהואשם בהטרדת עד להציג בפני המשטרה חלק מקלטת שתיעדה את השיחה עם העד(מחוזי י-ם - ע.פ. 2476/00 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקש 1 (להלן: המבקש), עיתונאי עובד רשות השידור, הגיע, במסגרת עבודתו, לסקר משפט משמעתי שהתקיים במשטרה לקציני משטרה בכירים. לפני תחילת הדיון הפומבי הפנה המבקש דברים לעד תביעה שהופיע במשפט. המדינה טוענת כי מתעורר חשד שהדברים הם בגדר עבירה פלילית של הטרדת עד. השאלה נשאלה בפומבי והדברים תועדו בקלטת שצילם צוות הטלויזיה שנלווה אל המבקש. בימ"ש השלום נתן תחילה, לבקשת המשטרה, צו המורה לרשות השידור למסור למשטרה את הקלטת. בעקבות דיון צומצם הצו כך שהוא מתייחס רק לקטע מהקלטת הנוגע לדברים שהפנה המבקש לעד התביעה. רשות השידור לא ערערה על הצו, אך המבקש והאיגוד הארצי של עיתונאי ישראל הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ב"כ המבקשים, טען כי בקשת רשות הערעור מעוררת שאלות עקרוניות וביניהן שאלות של חופש העיתונות, חיסיון עיתונאי ועוד. הוא הבהיר כי הוא מבקש להעלות בערעור 4 שאלות: השאלה הראשונה היא האם הדברים שעל פי הטענה נאמרו לעד התביעה - מגבשים עבירה. אין מקום לדון בשאלה זו. זו בדיוק השאלה שהמשטרה מתבקשת לברר באמצעות אותו קטע מהקלטת לגביו ניתן הצו. השאלה השניה היא, אם שאלה שמפנה עיתונאי למאן דהוא יכולה להוות עבירה. גם בשאלה זו אין מקום לקיים דיון. השאלה תתעורר, אם תתעורר, בחקירה, או בעקבותיה על יסוד התשתית העובדתית שתעלה, אם תעלה מהקלטת. השאלה השלישית היא טענה בענין חיסיון עיתונאי. אולם, הצו ניתן כאמור רק לגבי קטע מהקלטת המתייחס לשאלה שהופנתה ע"י המבקש לעד בפומבי. לגבי קטע זה לא מתעוררת כל שאלה של חיסיון עיתונאי מעצם העובדה שהדברים נאמרו בפומבי. השאלה הרביעית, היא אם צו איסור פרסום שניתן בזמנו בבימ"ש השלום ניתן כדין. שאלה זו היא היום בגדר שאלה תיאורטית. איסור הפרסום בוטל זה מכבר. שום שאלה עקרונית אינה מתעוררת בבקשה דנא ויש לדחותה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד יוסף ארנון ויוסי צור למערערים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 16.10.01).

בש"מ 6815/01 - המוסד לביטוח לאומי נגד אנדראוס זוהיר

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של ביהמ"ש לעניינים מינהליים כאשר לא הוגשה תחילה בקשה כזו לביהמ"ש דלמטה. *החלת תקנות סדר הדין האזרחי על סדרי הדין בבתי המשפט המינהליים(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי בנצרת, בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים, נתן פס"ד נגד המבקש, ובגדרו חוייב המבקש למסור לעיון המשיב ארבעה דו"חות בדבר ממצאי ביקורת, שנערכו ע"י אגף הביקורת הפנימית של המבקש. אף שלא פנה קודם לכן לביהמ"ש המחוזי, הגיש המבקש לביהמ"ש העליון בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד. בבקשתו טען, כי טרם החליט אם לממש את זכותו לערער על פסה"ד, וכי עד שתחלוף התקופה שנקבעה להגשת ערעור, מן הראוי שיעוכב ביצוע פסה"ד. הבקשה נדחתה.
ב. תקנה 43 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), קובעת כי ביהמ"ש רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, או של החלטה שהיא נושא הערעור המינהלי, וביהמ"ש העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער. אין בתקנה 43 הנ"ל מענה לשאלה, לאיזו ערכאה - ביהמ"ש לענינים מינהליים או ביהמ"ש העליון - יש לפנות בבקשה לעיכוב ביצוע בכל מקרה. ואולם, בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים אומצה תפישה המבוססת על תחולתם השיורית של ההסדרים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, על הליכים בפני בתי-המשפט לעניינים מינהליים. בתחולה שיורית זו יש כדי להבטיח כי לא תיווצר לאקונה ביחס לסדרי-הדיון בפני בתי המשפט לעניינים מינהליים.
ג. לפי תקנות סדר הדין האזרחי, ביהמ"ש או הרשם שנתן החלטה רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד להכרעה בערעור, ואם סירב ביהמ"ש או הרשם שנתן החלטה לעכב את ביצועה, רשאי ביהמ"ש שלערעור לצוות על העיכוב. התקנות פורשו באופן שרק סירובה של הערכאה הדיונית לעכב את ביצוע החלטתה, מאפשר לפנות לערכאת הערעור על-מנת שתורה על עיכוב ביצוע. המבקש לא פנה אל ביהמ"ש המחוזי בנצרת בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, ולפיכך יש לדחות את בקשתו. בהערת אגב יוער, כי לנוכח לשון תקנה 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים, מתעוררת שאלה, אם אמנם יעכב ביהמ"ש העליון את ביצועה של החלטה כאשר - כפי שהוא הדבר במקרה הנוכחי - טרם הוגש ערעור. אלא שבנסיבות העניין אין נדרשת הכרעה בשאלה זו.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד רועי קרת למבקש, עו"ד מואנס ח'ורי למשיב. 15.10.01).

רע"א 4569/99 - אברהם שלו ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין - אזור המרכז

מבחן הייעוד הכלכלי בשומת מס רכוש בגין 3 חלקות מקרקעין שהופקעו בחלקן. דחיית בקשה לרשות ערעור(מחוזי ת"א - ע.ש. 458/96 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקשים הינם בעלים משותפים של חלקות 16, 17 ו - 35 בגוש פלוני. על פי תב"ע שפורסמה בראשית שנות ה - 80 מיועדות 3 החלקות לאיחוד וחלוקה מחדש, ובמסגרת זאת מיועדים חלק מחלקה 16 וכל חלקה 17 להפקעה לצרכי ציבור. ההפקעה לא בוצעה עד כה. על חיובם בתשלום מס רכוש בגין חלקות 16 ו- 17 לשנת המס 1994, הגישו המבקשים ערר לוועדת הערר לפי חוק מס רכוש. ועדת הערר קיבלה את הערר באופן חלקי בלבד ועדכנה את שווי החלקות לאור ייעודן. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי ערעור על החלטת ועדת הערר וערעורם נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקשים טוענים כי היה על הערכאות דלמטה להתייחס לשלושת החלקות הנזכרות כיחידה כלכלית אחת לצורך מס רכוש. לדעתם טעה ביהמ"ש קמא, באופן שבו החיל על המקרה דנן את ההלכה שנקבעה ברע"א 1221/94 פד"י מ"ט (1) 356 (להלן: "פרשת תרשיש"). אליבא דמבקשים, על פי מבחן הייעוד הכלכלי, שהנו אחד המבחנים שאומצו בפרשת תרשיש, שלושת החלקות מהוות יחידת מיסוי אחת. טענת המבקשים, שנסבה על אופן היישום של הלכת תרשיש בנסיבות המקרה הספציפי, אינה מצריכה את הכרעתו של ביהמ"ש העליון בשאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעניינם של הצדדים, ועל כן אינה מסוג הטענות המצדיקות מתן רשות ערעור בערכאה שלישית.
ג. אך גם לגופו של עניין, צדק ביהמ"ש קמא באופן יישום ההלכה. בהתאם להלכה זאת, אימץ ביהמ"ש קמא את מבחן הרישום במרשם המקרקעין כנקודת מוצא לקביעת יחידת המיסוי, ולפי מבחן זה, אכן כל חלקה מ- 3 החלקות מהווה יחידת מיסוי עצמאית ונפרדת. באשר לטענה האחרת של המבקשים, כי הרשות שתפסה חזקה במקרקעין הופכת לבעליה לצורך מס רכוש - טענה זו לא נטענה באופן מפורש בפני ביהמ"ש
קמא, ולפיכך אין להעלותה כעת. גם לגופה של טענה זאת, התנאים אותם מציב סעיף 1(1א) לחוק מס רכוש, לכך שהמדינה תיחשב לבעלת המקרקעין, לצורך מס רכוש, לא התקיימו, לאור זאת שבשנת המס הרלוונטית טרם נשלמו הליכי ההפקעה וטרם פורסמה הודעה על כך לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור).

(בפני: השופט ריבלין. עו"ד אריה יעקב למבקשים. 15.10.01).

רע"א 7028/00 - אי.בי.אי. ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ ואח' נגד אלסינט בע"מ ואח'

הגדלת סכום הערבון בתיק ערעור כאשר היקף החומר שהוגש הוא רב. ההבחנה בין תביעה ייצוגית לתביעה נגזרת לצורך חיוב החברה הנתבעת לשאת בהפקדת הערבון(בקשת המשיבות להגדלת סכום הערבון - הבקשה נתקבלה).

א. המבקשות הגישו תביעה נגד המשיבות וביקשו להכיר בה כתביעה ייצוגית. סכום הערבון המקורי שנקבע בתיק עומד על 50,000 ש"ח. הערבון הופקד ביום 26.10.01. בבקשה דנא נטען ע"י המשיבות לנסיבות חדשות המחייבות שינוי ההחלטה המקורית, ובמרכזן חיובן של המבקשות בהוצאות בבימ"ש קמא בסדר גודל של כ-100,000 ש"ח בגין ההחלטה נשוא ההליך. בבקשה נטען עוד, כי המבקשות לא שילמו את ההוצאות האמורות שנפסקו בבימ"ש קמא. עוד נטען כי רוחב ההיקף של ההליך ומורכבותו מצדיקים את הגדלת הערבון, וכך גם שוויו הכספי הכולל העצום של ההליך שננקט בבימ"ש קמא. הבקשה נתקבלה.
ב. השאלה העיקרית בבקשה להגדלת ערבון היא מה גובה ההוצאות הצפויות להפסק בהליך הנדון אם תידחה בקשת הרשות לערער. צודקות המבקשות בטענה כי אין מקום ליתן משקל מכריע בהליך דנא לשוויו הכולל "העצום" של ההליך העיקרי שננקט בבימ"ש קמא. אין בשווי, כשלעצמו, כדי להוות עילה או בסיס לחיוב בערבון (או בהוצאות) בשיעור גבוה. מאותה סיבה עצמה, אין משקל רב בהליך דנא לטענה כאילו לא שולמו הוצאות המשיבות בהליך שבבימ"ש קמא. מטרת ערבון בביהמ"ש העליון אינה לשמש כלי להוצל"פ של הוצאות שנפסקו בערכאות קודמות. אי תשלום הוצאות בבימ"ש קמא יכול להוות שיקול משמעותי באי מתן פטור מהפקדת ערבון בהליך שלערעור. ברם, משעה שלא ניתן פטור, ונקבע כי יש צורך בערבון, אין מקום להעלאת סכום הערבון מעבר לנדרש לכיסוי הוצאות הערעור בשל קשיי גבייה של הוצאות שנפסקו בערכאות קודמות.
ג. עם זאת, יש להיעתר לבקשה דנא. היקף החומר שהוגש לביהמ"ש הוא רב. הסוגיות הנדונות הן סוגיות משפטיות לא פשוטות. צודקות המשיבות בטענה כי הדבר יצריך עבודת הכנה רבה לקראת הדיון הצפוי. זאת ועוד, בהליך משיבים אחדים, המיוצגים ע"י לא פחות מ-4 משרדי עורכי דין שונים. בהתחשב בכך, בשיעור ההוצאות שהושת בבימ"ש קמא, ובשים לב לשיעור ההוצאות שהושת בביהמ"ש העליון בהליכים בעלי אופי דומה בעבר, נכון להעלות את גובה הערבון, באופן שזה יועמד על 100,000 ש"ח.
ד. בטיעונן של המבקשות עלתה גם טענה כי ראוי שהמשיבה 1, חברת אלסינט, היא שתישא בהפקדת הערבון, באשר התביעה העיקרית בבימ"ש קמא הוגשה גם כתביעה נגזרת ע"י המבקשים, שהם בעלי מניות באלסינט. מבחינה משפטית נסמכת בקשה זו על סעיף 199 לחוק החברות, אשר קובע כי מקום בו בימ"ש אישר תביעה נגזרת, הוא רשאי להטיל על החברה להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע. דין בקשה זו להידחות. לא מדובר כאן בתביעה נגזרת, כי אם בהחלטה למחוק על הסף תביעה ייצוגית. לגבי תביעה כזו אין בחוק הוראת דין דומה לסעיף 199 הנ"ל. תביעה נגזרת היא תביעה שהגיש תובע בשל עילת תביעה של החברה. לעומת זאת, תביעה ייצוגית אינה תביעת
החברה, באשר מדובר בתביעה של תובע אשר יש לו עילת תביעה הנובעת מזיקה לנייר ערך ותביעתו הייצוגית מייצגת אוסף של תביעות אישיות.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד גב' נירה להב למבקשות, עוה"ד בך, צבי אגמון, ניר כהן וחיים סמט למשיבים. 28.10.01).

רע"א 3546/01 - CNI AIRLINES WORLD TRANSנגד עזרא ברמן ואח'

*בקשת פירוק של חברה זרה ומינוי כונסי נכסים לחברה, לאחר שבימ"ש בארה"ב נתן נגד החברה צו פשיטת רגל ועיכוב הליכים כלל עולמי נגדה(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקשת היא חברת תעופה הרשומה בארה"ב, ורשומה בישראל כחברה זרה. ביום 19.3.01 הגישו המשיבים 1-18 (להלן: "קבוצת העובדים") לביהמ"ש המחוזי בקשת פירוק וכן בקשה למינוי מפרקים זמניים לגבי נכסי המבקשת בישראל. ביהמ"ש החליט למנות שני עורכי דין למפרקים זמניים. בעקבות החלטה זו הגישה המבקשת לביהמ"ש בקשה למתן הוראות למפרקים הזמניים, ובקשה זו נדחתה. בקשת רשות הערעור מופנית נגד שתי ההחלטות. הבקשה נדחתה.
ב. עד לחודש מרס 2001 קיימה המבקשת טיסות יומיות בין ניו-יורק לבין ישראל, והעסיקה בישראל כ-75 עובדים. כן נשאה בתשלומים חודשיים לכ-25 מעובדיה לשעבר שיצאו לפרישה מוקדמת. בעקבות קשיים אליהם נקלעה, ניהלה המבקשת מו"מ עם קבוצה אמריקאית (להלן: "אמריקן") והוסכם כי אמריקן תרכוש את המבקשת כעסק חי, תמורת סכום של כחצי מיליארד דולר, אך תהיה לה זכות להוציא ממסגרת הרכישה נכסים או פעילויות של המבקשת שהיא אינה מעוניינת לרוכשם. בחודש ינואר 2001 הגישה המבקשת בקשה לביהמ"ש לפשיטת-רגל בארה"ב להגנה מפני נושים וכן הוגש ההסכם עם אמריקן לאישור ביהמ"ש. ביהמ"ש האמריקאי נענה לבקשה, ונתן צו עיכוב הליכים כללי וכלל-עולמי לטובת המבקשת.
ג. בסוף חודש פברואר 2001 הודיעה אמריקן כי היא אינה מתכוונת לרכוש מהמבקשת את הנכסים או הפעילות הקשורים בקו ניו-יורק - ישראל. המשמעות המעשית של הודעת אמריקן, מבחינת הנושים הישראליים, הינה כי הם עלולים להישאר נושים של חברה שהתרוקנה מרוב נכסיה. ביום 12.3.01 החליט בית המשפט האמריקאי לאשר את ההסכם עם אמריקן, חרף התנגדויות מצד ההסתדרות (נציגת העובדים הישראליים) ומצד ארגוני עובדים אמריקאיים. בעקבות החלטה זו הגישה קבוצת העובדים, לבית המשפט המחוזי בת"א את בקשת הפירוק ובמסגרתה את הבקשה למינוי מפרקים זמניים לגבי נכסי המבקשת בישראל.
ד. המבקשת טוענת כי בהחלטתו למנות מפרקים זמניים סטה ביהמ"ש מעקרון השוויון בין נושי החברה לטובת תפיסה המעניקה לנושים הישראליים עדיפות ביחס לנכסי החברה הנמצאים בישראל. כן טענה, כי המינוי פוגע בעקרון האוניברסליות, לפיו בחדלות-פירעון בינלאומית יש להכיר בעליונות של "הליך-על" המתקיים במדינה שאליה קשורה החברה במירב הזיקות והאינטרסים. טענות אלו אין לקבלן. עצם מינויו של מפרק מקומי משני אינו סותר את התפיסה שבחדלות-פירעון בינלאומית יש להחיל את עקרון האוניברסליות. לאמיתו של דבר, הוא משתלב היטב עמה, ואף מוכר בשיטה האמריקאית עצמה המאפשרת הליך פירוק משני.
ה. המבקשת קובלת גם על מינויים של עורכי-דין המייצגים את קבוצת העובדים לתפקיד המפרקים הזמניים ובקשתה החלופית היא כי לתפקיד זה ימונה אדם "נייטרלי", שאינו קשור לקבוצת העובדים. גם בקשה זו דינה להידחות. מאחר שהמפרקים הזמניים הוסמכו לעסוק רק בכינוס ובשמירת נכסי החברה, אין יסוד לחשש שמא יעדיפו את עניינם
של חלק מן הנושים על-פני עניינם של נושים אחרים. כמו כן פעולת המפרקים הזמניים כפופה לביקורתו של ביהמ"ש, ואף בידי המבקשת לפנות לביהמ"ש בהליך מתאים הנוגע לאופן פעולתם, אם תהיה לה עילה לכך.

(בפני: השופט מצא. 30.10.01).

בש"פ 8119/01 - מדינת ישראל נגד אחמד עיד ומופיד טאהא

*הארכת מעצר שישית מעבר ל-9 חדשים בעבירה של רצח (בקשה שישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו בעבירה של רצח בכוונה תחילה, וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. בתום 9 חודשים הורה ביהמ"ש העליון להאריך את מעצרם ב-90 ימים נוספים. הבקשה דנא היא כבר בקשתה השישית של המדינה להארכת המעצר ב-90 ימים. ב"כ המשיב 1 הסכים להארכת המעצר, ואילו המשיב 2 (המשיב) מתנגד לבקשה. הבקשה נתקבלה. בין המשיבים, ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין אחרים, נקשר, לכאורה, קשר ובתמורה לקבלת כסף במזומן וכמות ניכרת של הירואין, רצחו המשיבים סוכן משטרה שאמור היה להעיד נגד עבריינים שהואשמו בעבירות של סחר בסמים. כפי שנאמר לא אחת, לא הרי רצח כהרי רצח, שכן יש מעשי רצח אשר לעניין הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים ישקול ביהמ"ש בכובד ראש שחרורו של עציר ממעצר. הרצח שבגינו עומד המשיב לדין הוא רצח מן המעלה החמורה ביותר: רצח על-פי הזמנה ובתמורה. אדם העושה מעשה כמעשה המיוחס למשיב הוא אדם חסר עכבות ונעדר מעצורים לחלוטין. אדם אשר כזה, אם אך יבקש לעשות מעשה מסויים או להגיע למקום מסויים, דבר לא יעמוד בדרכו. לכך יש להוסיף את הרשעותיו הקודמות של המשיב. בכל הנסיבות יש להאריך את המעצר כמבוקש.

(בפני: השופט חשין. עו"ד דודי זכריה למבקשת, עו"ד גב' תמר אולמן למשיב. 29.10.01).

ע.פ. 308/00 - נאג'י אדלבי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הריגה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה פרט להפחתה בעונש של מאסר על תנאי).

שני אחים שהחזיקו בעסק סמוך לעיסקו של המערער, באו יום אחד אל עיסקו של המערער ותקפוהו והיכוהו. לאחר שיצאו האחים אל הרחוב רדף המערער אחריהם מצוייד בסכין. שני האחים ברחו, המערער דלק בעקבותיהם, אולם בשלב מסויים נעצר, חזר לעיסקו והסכין בידו. שני האחים חזרו לאיזור סמוך לעיסקו של המערער, והלה הבחין בהם כשאחד האחים מצוייד בחרב. משראה כך, רץ המערער אל עברו של אותו אח והסכין בידו. אלא שמחזיק החרב הבחין במערער וברח מפניו. אז נפנה המערער אל האח האחר אשר עמד בידיים ריקות, נעץ את הסכין בגבו וגרם למותו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת הריגה וגזר לו 7 שנים מאסר בפועל ו-5 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה, פרט להפחתת המאסר על תנאי לשנתיים.
אין ספק כי שני האחים התגרו במערער וקינטרו אותו באורח חמור. אך לולא אותה התגרות היה נגזר על המערער עונש חמור בהרבה. אם כך על דרך הכלל, לא כל שכן שלמערער רשימת הרשעות ארוכה הכוללת גם עבירות אלימות לא מעטות. אחיו של המערער נאלצו לעזוב את נצרת מחשש לניקמת דם. ואולם אין בכך כדי להקל עם המערער. תת תרבות הסכין יש לשרשה בכל דרך ראוייה, והקלה בענשו של המערער לא זו בלבד שאין היא ראוייה, אלא שעשוייה להשמיע מסר בלתי נכון. בנושא אחד יש להקל עם
המערער, והוא בעונש של 5 שנות מאסר על-תנאי. עונש זה חמור הוא יתר על המידה, ויש להעמידו על שנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, א. לוי. עו"ד פואד עמאר למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 18.10.01).

רע"א 7722/00 - משה כץ נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'

*צו מניעה לעיכוב ביצוע אישור ראש ההוצל"פ של מכר מקרקעין במסגרת מימוש משכנתא, עד לבירור התביעה בדבר בטלות הסכם המשכנתא (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה נגד המשיבים למתן הצהרה בדבר בטלות הסכם למישכון מקרקעין שבבעלותו לטובת המשיב (הבנק). לבקשתו ניתן בתאריך 26.1.00 צו מניעה זמני לעיכוב הליכי מימוש המשכנתה עד שתתברר תובענתו. צו זה הותנה בהמצאת ערבות צד שלישי ובהפקדת ערבות בנקאית בסך 30,000 ש"ח. המבקש עמד בתנאים אלו, אלא שלבקשת המשיבים, הותנה המשך תקפו של צו המניעה הזמני בהפקדת ערובה נוספת במזומן או בערבות בנקאית בסך 170,000 ש"ח. המבקש ובני משפחתו, התקשו לגייס סכום זה ופנו בבקשות שונות לביהמ"ש המחוזי לשם פריסת התשלומים ודחייתם. במקביל ניסו המשיבים למכור את הקרקע. בתאריך 3.8.00 פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי בבקשה להפקיד ערבות בנקאית של צד שלישי על הסך הנ"ל. כעבור 3 ימים, בעוד הבקשה תלוייה ועומדת, והמשיבים יודעים אודותיה, אישר ראש ההוצל"פ את מכירת הנכס. לאחר שקיבל את תגובת המשיבים, דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה בנימוק כי המבקש לא פנה בבקשה מיוחדת לעצירת הליכי המימוש, ואין מקום לאיין את הליכי המימוש שננקטו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המשיבים היו מודעים לכך שהמבקש פנה בבקשות לביהמ"ש וכי ההליכים שפתח בהם לעניין עיכוב הביצוע טרם הסתיימו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בנסיבות העניין ראוי לתת צו מניעה זמני לעכב את הליכי מימוש המשכנתה, כל זאת אמנם בערובה, ומשהמציא המבקש את הערובה, גם אם כעבור זמן, אין מקום לחזור מהחלטה זו. על כן יוארך מועד הפקדת הערובה עד היום בו הופקדה בפועל, וצו-המניעה לעיכוב הליכי מימוש המשכנתה יוארך עד לבירור התביעה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד חנוך קליין למבקש, עוה"ד רונן מטרי וגב' קרן רייכבך למשיבים. 8.10.01).

ע.פ. 7731/00 - יעקב אזולאי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות שוחד ומרמה הסומכת על הודאת הנאשם וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער היה מנהל מדור תשלומים בשירות התעסוקה בירושלים. הוא הורשע ב-8 אישומים של לקיחת שוחד; 4 אישומים של עבירות זיוף; עבירה של קבלת דבר במירמה; ועבירה של מירמה והפרת אמונים בידי עובד ציבור. ההרשעה התייחסה להנפקת רשיונות עבודה בישראל לתושבי יו"ש וחבל עזה. ביהמ"ש גזר למערער מאסר של 18 חודשים בפועל ומאסר על-תנאי לתקופה של 18 חודשים. כן נדון המערער לתשלום קנס של 50,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הכרעת הדין מיוסדת, בעיקרה, על הודיית המערער באשמות שהועלו נגדו, על הודעותיו של פלוני אשר שיתף פעולה עם המערער במעשה העבירה, על תמלילי הקלטות שונות ועוד. המערער נועץ בעו"ד קודם הודייתו בעבירות שהודה בהן, ואין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש כי ההודייה ניתנה מרצון טוב וחופשי. כך שיש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - העבירות התפרסו על פני תקופה של למעלה משנה, והנזק
המוסרי והציבורי שגרם המערער במעשיו קשה להגזים בחומרתו. למערער עבר פלילי לא קל ובו עבירות מסוג העבירות נושא הדיון, בהן קבלת דבר במירמה, גניבה, משיכות שיקים ללא כיסוי, הרשעה חוזרת בזיוף ועוד. אין אלא לתמוה שלאחר עבר כעברו של המערער ניתן לו למלא תפקיד מפתח שמילא. גם נכותו של המערער אין בה כדי להקל עימו בעונש שנגזר עליו והוא עונש קל ביותר.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גב' נאור. עו"ד אברהם כהן למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 25.10.01).

ע.פ. 2883/01 - חאלד סאלח נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של תקיפת אשה ע"י בעלה תוך שהוא זורק את האשה והבת הקטנה מרכב נוסע (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער התעמר באשתו ובילדיו. פעם אחת נסעו המערער ואשתו ברכבו של המערער בעוד האשה מחזיקה בבתם הקטנה. תוך כדי נסיעה החלו השניים רבים ביניהם, והאשה הגיעה לייאוש כדי כך שאיימה לקפוץ מן הרכב. האשה פתחה את דלת הרכב ואז אחז המערער בחוזקה בכתפה של האשה, ותוך כדי נסיעה דחף אותה אל מחוץ לרכב והאשה והבת נפלו מן הרכב ונחבלו באורח קשה. ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועל ל-5 שנים והערעור על חומרת העונש נדחה.
גם לו הורשע המערער אך בעבירה של פציעת האשה והבת באירוע המכונית גם אז עשה בימ"ש קמא חסד, חסד רב עד-למאוד, עימו, בהטילו עליו עונש כפי שהטיל. אלא שהמערער הורשע באישום נוסף, המתאר פרשת התעללות קשה באשה במשך שנים, שעה שהמערער היכה אותה מכות נמרצות, הטיח את ראשה בכותל, סטר על פניה, השליך בחוזקה אל עברה חפצים שונים, בהיותה בהריון היכה אותה בסיר גדול, הטיח אל עברה תנור חימום דולק, הטיח את ראשה באסלה ועוד ועוד. מקומו של אדם כעותר הוא בבית האסורים.

(בפני השופטים: חשין, ריבלין, א. לוי. עו"ד יוסף עאמר למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 18.10.01).

ע.פ. 7285/01 - מדינת ישראל נגד איאד ג'אבר

*החמרה בעונש בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע עפ"י הודייתו בכך כי בתחילת חודש יוני 2001 הצית שתי מצלמות משטרה שהיו מותקנות בעיר העתיקה בירושלים, ובכך שבתאריך 13.7.01, החזיק ללא רשות תת-מקלע, אקדח, מחסניות ותחמושת. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 6 חודשים מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על-תנאי, וקנס בסך של 3,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי פרט בגזר דינו את חומרתן של העבירות בנשק ונזקיהן, אך קיבל את הסברו של המשיב, לפיו החזיק בנשק רק על מנת להשתמש בו ליריות שמחה, במהלך חתונתה של בת אחותו אשר התקיימה ביום בו נעצר. אין לקבל הנמקה זו. השופט סבר שהמערערת אינה חולקת על הסברו של המשיב, דא עקא, שהמערערת טענה כי הסברו של המשיב אינו עומד במבחן המציאות. השקפתה של המערערת בתחום זה יש לקבלה. גירסת המשיב לפיה רכש את כלי הנשק זמן קצר לפני שנתפס ברשותו, מעוררת תהיות, שהרי אדם מן הישוב אינו ממהר להשקיע סכום של 5,000 ש"ח על מנת לקנות נשק אשר נועד רק לצורך יריות שמחה. יותר מכך, מדוע זקוק היה המערער גם לתת-מקלע וגם לאקדח. אם אתה מוסיף לכל אלה את אופייה של העבירה של הצתת מצלמות המשטרה. נדמה שאין מנוס מהמסקנה כי צריך היה לקבוע שהסברו רחוק מלהניח את הדעת. העולה
מן האמור הוא שהעונש אשר הושת על המשיב מופלג בקולתו. לפיכך יועמד המאסר בפועל של המשיב על שנתיים ומאסר על תנאי של שנה.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד עבד עסלי למשיב. 11.10.01).

בש"פ 7862/01 - מדינת ישראל נגד חן אלחרר

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של נסיון לרצח (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב עומד לדין בעבירה של ניסיון לרצח ובימ"ש קמא הורה על מעצרו עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
קצב שמיעתו של המשפט לא היה משביע רצון, בעיקר בשל כך שיומנו של הסניגור לא איפשר לו להופיע בבימ"ש בימים שביהמ"ש הציע. כדי כך הגיעו הדברים, שבאחת ההחלטות כותב בימ"ש: "...הבהרנו לנאשם שהעיכובים נגרמים בגלל אילוצים של הסניגור... אם הסניגור היה יכול להופיע בתאריכים שהצענו, ניתן היה לסיים את שמיעת המשפט זה מכבר". משפטו של העורר עומד בפני סיום ועל פי המשוער אף יסתיים בקרוב. נסיבות העבירה קשות הן. המשיב ארב למתלונן וכאשר הגיע המתלונן למקום המארב ירה בו המשיב 5 יריות אשר הפכו את המתלונן למשותק לצמיתות. למשיב הרשעות קודמות, בעיקרן עבירות של אלימות, והמסקנה הנדרשת היא כי המשיב מסוכן לכלל ולפרט. על כן יש לקבל את בקשתה של המדינה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד יורם סגי-זקס למשיב. 21.10.01).

ע.פ. 9156/99 - וליד הייב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של יבוא וסחר בהירואין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של יבוא וסחר של ק"ג הירואין וכ-150 גרם חשיש ונדון למאסר בפועל של 7 שנים וכן הופעל מאסר על תנאי של 20 חודשים, מחציתם במצטבר ומחציתן בחופף. בערעורו טוען המערער כי שותפו למעשה נדון רק ל-4 שנים וחצי מאסר ובכך פגיעה בכלל אחידות הענישה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש שנגזר על המערער אינו חמור כלל ועיקר. אשר לטענה של פגיעה בכלל אחידות הענישה - המערער היה הבכיר בין השניים, ואילו שותפו עזר על ידו. בכירותו של המערער היא שהביאה את העונש הכבד יותר שהוטל עליו. לא למותר להזכיר את הרשעותיו הקודמות של המערער, בהן הרשעה בסמים בגינה נשלח לבית האסורים ל-34 חודשים.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, א. לוי. עוה"ד יוסף עאמר וצבאח עאדל למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 11.10.01).

בג"צ 7866/01 - סאמיה אסעד גאבר ואח' נגד משרד הפנים

*דרישה להפקדת ערבות כספית כתנאי לאפשר לעותרים שהגיעו מארה"ב להכנס לישראל (העתירה נדחתה).

העותרים, אם ושבעת ילדיה, כולם אזרחי ארה"ב, הגיעו בטיסה מארה"ב ומשרד הפנים סירב להתיר את כניסתם לישראל, אלא אם יופקד סך של 100,000 ש"ח במזומן או ערבות בנקאית על אותו סכום, להבטחת יציאתם את הארץ. העותרים אינם יכולים, לדבריהם, לעמוד בתנאי זה, ובקשתם היא להורות למשיב לאפשר להם להיכנס לישראל ולשהות בה עד 15.11.2001, ובה בעת יוצא צו ביניים אשר ימנע את גירושם של העותרים מן הארץ עד להחלטה אחרת. לטענת העותרים הם לא באו אלא
לביקור בן חודש בישראל ומטרתם פגישה עם הסב והסבתא של הילדים המתגוררים בירושלים. העתירה נדחתה.
העותרת וילדיה שהו בארץ שלא כדין 5 שנים ושניים מילדיה אף נולדו בארץ. לפני כ-4 חודשים עזבו את הארץ והנה זה חזרו עתה לארץ. לדבריהם, באו ארצה לביקור הסב והסבתא המתגוררים בירושלים, אך לא הסבירו מה טעם היה עליהם לחזור ארצה לאחר 4 חודשים שהיו בארה"ב, ולאחר ששהו בארץ כ-5 שנים. יתר-על-כן, העותרים הביאו עימהם 14 מזוודות "ענקיות" (כתיאורה של ב"כ המדינה), והגם שהמדובר הוא ב-8 אנשים, קשה להלום שהעותרים נזקקים לציוד כה רב לביקור בן חודש ימים. בנסיבות אלה אין לומר כי שגגה יצאה מלפני משרד הפנים בהחליטו את שהחליט, מחשש שמא מגמת פניהם של העותרים היא להשתקעות מחדש בארץ.

(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עו"ד האני טנוס לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 14.10.01).

בג"צ 7782/01 - סעיד הרביד ואח' נגד פרי תנובה בע"מ וביה"ד הארצי לעבודה

*דחיית בקשה להתערב בפס"ד ביה"ד לעבודה בעניין פיצויי הלנת שכר (העתירה נדחתה).

ביה"ד האזורי לעבודה נמנע מלפסוק פיצויי הלנת שכר על פיצויי פיטורין שנפסקו לעותרים לפי הסכם קבוצי, מעבר למגיע על פי חוק. ביה"ד הארצי אימץ את פסק דינו של ביה"ד האזורי ללא הנמקה משלו. על כך העתירה שהטענה העיקרית בה היא היעדר הנמקה כחוק. העתירה נדחתה.
ביה"ד האזורי נימק את החלטתו בכך שחובת המעביד לשלם פיצויי פיטורין ביום הפסקת יחסי עובד ומעביד מכח סעיף 20(א) לחוק הגנת השכר, חלה רק על פיצויים מכח חוק. גם אם קביעתו והנמקתו שגויים, ואכן נראה שכך הוא מאחר וניתן לפסוק פיצויי הלנה על פיצויי פיטורין על פי הסכם, אין זו עילה להתערבות בג"צ. אין די בכך שביה"ד נקלע לכלל טעות, אלא נדרש כי מדובר בבעייה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית כללית המעלה עניין עקרוני שהשלכתו נרחבת ואין זה כך בענייננו. תקופת ההלנה נבעה ממחלוקת ממשית ואמיתית בין הצדדים בעניין חלותו של ההסכם הקיבוצי על העותרים. במצב דברים זה, אין תימה שביה"ד לא פסק פיצוי הלנה אף שלא זה היה נימוקו. ביה"ד הארצי לא ראה טעם מספיק להתערב בתוצאתו של פסה"ד של ביה"ד האזורי ודחה את הערעור. משכך, לא היה חייב בהנמקה משלו.

(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה. עו"ד רמי יובל לעותרים. 17.10.01).

רע"א 7168/01 - ז'וז'ו אסרף ואח' נגד ברכה הדר ואח'

*סירוב להאריך מועד להפקדת חוב פסוק של דייר מוגן כדי למנוע פינויו מחנות המוחזקת בדיירות מוגנת (הבקשה נדחתה).

בימ"ש השלום חייב את המבקש לפנות חנות שבבעלות המשיבים ולשלם להם כספים בגין אי תשלום דמי שכירות ופיגור במסירת המושכר. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי וביקשו לעכב את פס"ד הפינוי עד לערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בשל איחור ממשי בהפקדה של סכום פסה"ד שנפסק ע"י בימ"ש השלום, שעל הפקדתו הורה ביהמ"ש המחוזי כתנאי לעיכוב הביצוע. ההפקדה בוצעה באיחור של ארבעה חודשים. בבקשתם טוענים המבקשים כי היה על ביהמ"ש להאריך את מועד ההפקדה והם מבקשים צו עיכוב ביצוע ארעי עד לדיון בבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי לא מצא להאריך את המועד להפקדת החוב הפסוק, שהופקד באיחור של 4 חודשים. לביהמ"ש סמכות שבשיקול דעת שלא להאריך את המועד, אם לא מצא שניתן לאיחור הסבר מתקבל על הדעת. ההסבר היחידי שניתן ע"י המבקשים הוא קושי
לגייס את סכום הפקדון. לבד מכך שאין זה טעם מספיק לאי מילוי צו בימ"ש שהוא תנאי לזכות המבוקשת, לא הובהר מדוע לא פנו המבקשים לביהמ"ש בבקשה להאריך את המועד בטרם חלף המועד להפקדתו, או למצער סמוך למועד זה. בנסיבות אלה, לא נראה כי נפל פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אבי אביטל למבקשים, עו"ד מוטי קניאל למשיבים. 17.10.01).

בג"צ 00+125/01/4759+6421 - רס"מ עוזרי שרה ואח' נגד ראש המטה הכללי ואח'

*בקשת פרטים נוספים בבג"צ והארכת מועד להגשת הבקשה (בקשה להארכת מועד לבקשת פרטים נוספים ובקשת פרטים נוספים - הבקשה להארכת מועד נתקבלה והבקשה לפרטים נוספים נתקבלה חלקית).

בעתירות שהגישו העותרים נגד המשיבים, ביקשו העותרים "פרטים נוספים" לתשובות המשיבים. הם איחרו בהגשת בקשתם והמשיבים ביקשו לדחות על הסף את הבקשה לפרטים נוספים בשל האיחור. הוחלט להאריך את המועד להגשת הבקשה וכן להיעתר חלקית לבקשה.
לעניין הארכת מועד לבקשת פרטים נוספים קיימות שתי גישות. לפי גישה מחמירה יותר, יש צורך בטעמים מיוחדים למתן ארכה כזו. על פי גישה מחמירה פחות, חלה על בקשה להארכת מועד מסוג זה הוראת חוק המשאירה לביהמ"ש שיקול דעת רחב בכגון דא. לענין זה, נראית יותר הגישה המקלה, ובענייננו יש מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד. לבקשה גופה יש להיעתר חלקית.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד ליאור טומשין לעותרת, עו"ד גב' יעל בר לב למשיבים. 24.10.01).

בש"פ 7508/01 - פנחס יואל נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גניבת רכב ע"י גורר בחברה למתן שירותי גרירה ומכירת הרכב בשטחי הרשות הפלשתינית (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר עבד בחברה למתן שירותי גרירה ותקוני דרך, והוא שימש בתפקיד נהג של מכונית גרר בחברה. הוא הואשם כי במקום לגרור את הרכב הנגרר למוסך, הוא גנב אותו והובילו לשטחי הרשות הפלסטינית. כך עשה במשך ששת החודשים בהם עבד בחברה, והספיק לגנוב כך 9 כלי רכב. בימ"ש השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים, וכי קיימת עילת מעצר. בבואו לבחון חלופת מעצר, איזן בין השיקולים השונים והגיע לידי מסקנה כי יש להורות על חלופת מעצר בתנאי מעצר בית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וקבע כי העורר מואשם בעבירות חמורות שהפכו מכת מדינה, ובנסיבות אלה יש להעדיף את אינטרס הציבור בשמירה על בטחונו. הערר נדחה.
ביצוע עבירת רכוש, אף שעשוי הוא להצביע על מסוכנות לשלום הציבור, אפשר כי בנסיבות מתאימות יצדיק החלת חלופת מעצר כאשר מדובר בארוע העשוי להיות חריג ויוצא דופן בהתנהגותו של הנאשם, ואפשר שהוא משקף מעידה חד פעמית. בענייננו, מדובר בשיטת פעולה עקבית מתמשכת של גניבות רכב אשר בוצעה תוך מעילה באמון לא רק כלפי בעלי הרכבים שנזקקו בדחיפות לעזרת חברת הגרירה, אלא גם כלפי מעסיקו של הנאשם. הוא עירב גם את מכונאי הרכב של החברה כמסייע. לעורר גם עבר פלילי קודם בעבירות מס וגניבת רכב, ותלוי נגדו עונש מאסר על תנאי של 5 חודשים בר-הפעלה. לכל אלה מצטרפת העובדה כי העורר ניסה להימלט מאימת הדין ולשבש הליכי משפט עובר למעצרו.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יוסי זילברברג לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 21.10.01).

בש"פ 7577/01 - מדינת ישראל נגד אלון שמש ושחר קורקוס

*בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיבים עומדים לדין באשמת רצח בכוונה תחילה, ובביצוע עבירות נלוות (בידוי ראיות, השמדת ראיה והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות). עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בחיפה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים ומשפטם טרם הסתיים, הוארך המעצר פעמיים ועתה מתבקשת הארכת מעצר שלישית. הבקשה נתקבלה.
למשיבים מיוחסים מעשים מחרידים. על-פי הנטען קשרו המשיבים לרצוח את המנוח, שעסק במתן הלוואות למהמרים ונהג לשאת על גופו סכומי כסף גדולים. בליל האירוע יצאו, ביחד עם אדם נוסף, לביצוע המזימה. הם היכו את המנוח בראשו ושמונה פעמים דקרו אותו. לאחר שהמיתו את המנוח שרפו את גופתו. אחר-כך עשו שורה של מעשים נוספים לטשטוש מעורבותם ברצח, וכן הדיחו בחקירה את חברתו של המשיב 1. לשני המשיבים הרשעות קודמות, מהן בעבירות אלימות. המעשים המיוחסים להם מבססים היטב את טענת התביעה, שאם ישוחררו עלולים הם לסכן את ביטחון הציבור. כן צדקה התביעה בטענתה שאם ישוחררו המשיבים עלולים הם להימלט מן הדין, וכי גם בהשתת ערבויות כספיות גבוהות לא יהיה כדי למנוע חשש זה.

(בפני: השופט מצא. עו"ד א. כרמל למבקשת, עוה"ד ד. יפתח ור. שפריר למשיבים. 21.10.01).

ע.פ. 5909/99 - חאלד עבאס נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של הריגה על רקע נקמת דם, כאשר לאחר מתן גזה"ד נרצח ילדו של המערער (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בשנת 1980 נדקר למוות דודו של המערער, ובעקבות כך הורשע אחד - באסם ג'דעון, בהריגתו. אחדים מבני משפחתו של המערער סברו כי הרוצח האמיתי הוא אחר, כרים דניאל, ולאחר 18 שנים החליט המערער לנקום את מות דודו ע"י המתתו של דניאל. המערער הואשם בעבירת רצח ולאחר שמיעתם של מספר מעדי תביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון שבמסגרתו הומרה עבירת הרצח לעבירת הריגה, והמשיבה עתרה לעונש מאסר שלא יעלה על 20 שנים, בעוד שההגנה היתה רשאית לטעון לעונש מאסר שלא יפחת מ-15 שנים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 18 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי, תוך שהוא מנמק זאת בכך, שלהמתתו של הקרבן קדמו תכנון והכנה מדוקדקים. הערעור על חומרת העונש נתקבל בעקבות אירוע שלאחר מתן גזה"ד.
העונש שנגזר הולם את חומרתן של העבירות, ויש בו מענה לצורך להרתיע את אלה הנוקמים נקמת דם. זאת ועוד, העונש שהושת על המערער אינו חורג ממסגרת הענישה עליה הסכימו בהסדר הטיעון. חרף כל אלה הוחלט להקל בעונש לנוכח אסון שפקד את המערער לאחר שניתן גזר הדין, כאשר בנו בן ה-9 של המערער נחטף, ככל הנראה ע"י בני משפחתו של כרים דניאל המנוח, ולאחר מספר שבועות נמצאה גופתו של הבן ללא רוח חיים. לפיכך יועמד העונש בו ישא המערער על 15 שנים מאסר.