ע.א. 1280/01 - מדינת ישראל - משרד הקליטה נגד חנה כנרת ספיר
*סירוב משרד הקליטה להעניק מעמד של "קטינה חוזרת" למי שהואשמה בעבירות פליליות בארה"ב ונמלטה לישראל(מחוזי י-ם - ה.פ. 445/98 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה, אזרחית ישראלית ילידת 1968, עזבה עם הוריה בהיותה כבת 11 לארה"ב. בעת ביקורה בישראל נישאה לאזרח ישראלי ועזבה עמו לארה"ב, שם המשיכה להתגורר עד 1997. היא הגיעה ארצה כשכתב אישום תלוי ועומד נגדה ונגד בעלה ואביה בעבירות הקשורות בהלבנת כספים מרווחי עסקאות סמים, בקשירת קשר בינה לבין אחרים לרמות את שלטונות המס ובניסיון לקבלת דבר במרמה ע"י הגשת תצהיר כוזב. היא שוחררה בתנאים ועל אף השחרור בתנאים, עזבה המערערת את ארה"ב. בעקבות זאת הוגש נגדה כתב אישום נוסף בארה"ב על עבירות הקשורות בבריחתה מארה"ב ועבירות הקשורות בהליכים של פשיטת רגל שם. עם הגיעה לישראל, ביקשה לקבל ממשרד הקליטה זכאות כקטינה חוזרת ומשרד הקליטה דחה את בקשתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי רמת המסוכנות של המשיבה אינה מגעת לכדי הרמה הנדרשת על מנת לשלול ממנה זכאות למעמד של "קטינה חוזרת". הערעור נתקבל.
ב. לצורך הזכאות כ"קטינה חוזרת" צריכה המבקשת להכלל במסגרת מי "שבעת שובו לישראל היה זכאי למעמד עולה לפי חוק השבות... אלמלא היה אזרח ישראלי". סייג למתן אשרת עולה הוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור. השאלה אותה העמיד השופט לדיון היא האם עומדת המשיבה בתנאי הנוהל המפנים לחוק השבות, לאמור, האם היא בעלת עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור. ביהמ"ש השיב על כך בשלילה, ובכך טעה. כתבי האישום שהוגשו נגד המשיבה בארה"ב, הימלטותה מאימת הדין שם בניגוד לצו בימ"ש שנתן בה אמון ושחררה בתנאים, די בהם כדי להכתימה במסוכנות לשלום הציבור לצורך זכאותה לקבל מעמד "קטינה חוזרת". אין המבחן המופעל כאן כמבחן התושב החוזר של אזרח ישראלי, לצורך המכס או לצורך אחר. כאן מדובר בהטבות כלכליות שהמדינה אינה מוכנה לתת למי שנושא על גביו אישומים פליליים מהסוג האמור ונמלט מאימת הדין. עמדת המערערת מוצאת את עיגונה בלשון החוק בתכליתו ובפסיקה שיצאה מלפני ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' מיקי חשין למערערים, עוה"ד יואל רשף ועדי ברוך למשיב. 31.10.01).
ע.פ. 1875/01 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעת קטין בשלשה מעשי אינוס וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 509/99 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. למערער, קטין יליד חודש מרץ 1984, יוחסו 3 מקרים של אינוס, בין החודשים יוני עד אוגוסט 1999. עפ"י האישום פרץ המערער לדירותיהן של שתיים מקורבנותיו ואנס אותן, ובאישום נוסף נטען, כי המערער וחברו הציעו לאשה חסרת קורת-גג להילוות אליהם, וכאשר הסכימה הובילוה למבנה נטוש, שם אנסו אותה. המערער הכחיש את המעשים אשר יוחסו לו, אך בסיום המשפט הורשע ונדון לעונש של 12 שנות מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. מדובר בשלושה אירועים אשר התרחשו במועדים שונים, וביחס לכל אחד מהם הובאו בפני ביהמ"ש המחוזי ראיות אשר היה די בהן לבסס הרשעה. באישום הראשון, זוהה המערער באקראי ע"י קרבנו, ולאחר שזו הזעיקה את המשטרה, ובטרם ידע המערער את אשר מייחסים לו, הוא נמלט על נפשו. זו התנהגות שאינה מתיישבת עם תחושת חפות. גם הראיות ביחס לאישום השני משכנעות ביותר. הראיות ביחס לאישום השלישי הן מסוג שונה, הואיל וגם בלבו של ביהמ"ש עלו תהיות בשאלת מהימנותה של המתלוננת,
בין היתר, משום שהתברר כי לא תמיד הקפידה לומר בחקירתה את האמת. אך ביהמ"ש מצא תימוכין לעדותה, בדברים אשר נרשמו מפי העד אמיר פרץ חברו של המערער. בימ"ש החליט להעדיף את גירסתו של אמיר פרץ בחקירתו על פני עדותו בביהמ"ש, ואין לומר כי ביהמ"ש שגה בכך.
ג. אשר לעונש - המערער הוא צעיר אך חרף שנות חייו הקצרות, הוא הספיק לצבור קופת שרצים של ממש, שאחרים אינם צוברים כמותה גם במסכת חיים שלמה. לשיא שפלותו הגיע המערער בעת שתקף 3 נשים, שתיים מהן בביתן-מבצרן, ומעשים אלה מעידים, יותר מכל, על הסכנה הנשקפת ממנו בעת שהוא מהלך חופשי. על מערער מסוג זה מצווה ביהמ"ש להכביד את ידו, הן על מנת למנוע את נזקו לפחות בשנים בהן הוא שוהה מאחורי סורג ובריח, והן כדי להעביר מסר מרתיע לרבים.
(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד אילן קיסרי למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 1.11.01).
ע.א. 8151/98 - ביאטריס שטרנברג נגד ד"ר אהרון צ'צ'יק ואח'
*רשלנות רפואית. *העברת נטל ההוכחה עקב "נזק ראייתי" בעובדה שהרישומים הרפואיים בעת ניתוח שנעשה היו חסרים. *החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו"(מחוזי ת"א - ת.א. 512/97 - הערעור נתקבל).
א. המערערת נותחה ברגלה הימנית בשנת 1994. בניתוח הוחלף מפרק הירך במפרק מלאכותי. במהלך הניתוח נפגע העצב הסכיאטי (להלן: העצב) ברגלה. הנזק שהוסב לה הוא בלתי הפיך. את נזקיה תבעה המערערת מידי המשיבים 1 ו-2, הרופאים שביצעו את הניתוח, ומידי המשיבה 3, המבטחת של השניים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, וקבע כי המערערת לא הוכיחה את טענת הרשלנות נגד הרופאים. המערערת ביקשה להיוושע מהוראת סעיף 41 לפקודות הנזיקין המעבירה אל הנתבע, בהתקיים התנאים הכלולים בה, את הנטל להוכיח כי לא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק, התרשלות שיחוב עליה, (כלל הדבר מדבר בעדו), ואולם, גם טענת המערערת בעניין זה לא נתקבלה על דעת ביהמ"ש. הערעור נתקבל.
ב. המערערת מייחסת את הנזק שהוסב לה, ואת הפגיעה בעצב, לפריקת התותב, שהושתל ברגלה, בעת בדיקת יציבותו. אפשרות אחרת מייחסת את הפגיעה בעצב ללחץ ממושך שהופעל עליו במהלך הניתוח. התרשלותם של המשיבים, כך היא טוענת, באה לידי ביטוי בהימנעותם מלנקוט אמצעי זהירות סבירים, על מנת להגן על העצב מפני פגיעה אפשרית. המשיבים מאשרים כי במהלך בדיקת היציבות של המפרק התרחשה פריקה שלו והוא נרתע לאחור, אלא שהם סבורים כי לא נתלוותה לאירוע זה כל התרשלות מצדם. לגירסתם גם לא הופעל כל לחץ מזיק על העצב בעת הניתוח.
ג. אין מחלוקת כי אכן ארעה פריקה במהלך הניתוח. אין ראייה כי הנזק נגרם בשל הפריקה הזו, אולם המשיב 1, הרופא המנתח, הוא עצמו, היה סבור כך מלכתחילה. סמוך לאחר שהתבררה התוצאה המזיקה, אמר המשיב למערערת כי "במהלך הניתוח חלק מהפרוטזה קפץ ופגע בעצב". בעדותו בביהמ"ש אמר המשיב 1 כי בינתיים שינה דעתו, וכי הוא סבור כי תזוזת המפרק לא היתה בעוצמה שיש בה כדי להסביר את הפגיעה העצבית. מכל מקום, אין צורך להכריע בשאלה, האם די בראיות האמורות כשהן לעצמן, כדי להצביע על קיומה של התרשלות מצד המשיבים ועל הקשר הסיבתי שבין התוצאה לבין גורם ההתרשלות שכן, אין נטל השכנוע רובץ על כתפיה של המערערת, כי אם על כתפיהם של המשיבים.
ד. ברישומים שערכו המשיבים לא נמצא זכר לאירוע הפריקה או לקיומו של דימום. המשיב 2, שהוא רופא מנתח שסייע בידי המשיב 1 במהלך הניתוח, לא הובא כלל להעיד
במשפט. לפי עדותו של המשיב 1, תפקידו של המשיב 2 היה להגן על העצב, מפני פגיעה, במהלך פריקה, בעת בדיקת היציבות. אי הבאתו לעדות יוצרת חסר ראייתי. ככלל, הימנעות צד מהבאת ראייה, או מהעדת עד, כמוה כראייה נסיבתית, העשוייה להקים לחובתו של אותו צד, חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראייה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו. לא כך הדבר מקום שהנסיבות מלמדות כי ההימנעות מהבאת אותה ראייה אינה מעידה על רצון להתחמק מגילוי עובדה המזיקה לעניינו של אותו צד. במקרה דנא, ניתן להניח כי ההימנעות מהעדת המשיב 2 אינה מקימה חזקה עובדתית, שכן ביהמ"ש קיבל את הסברם של המשיבים כי אי העדתו של המשיב 2 נבעה מהיות המשיב 1 המנתח המוביל, והוא שביצע את בדיקת היציבות. ואולם, היה בהימנעות מהעדת המשיב 2, כדי להרחיב את החסר הראייתי שנוצר כבר כתוצאה מהעדר רישום על דבר הפריקה בגיליונות הרפואיים. לחסר זה, במקרה שלפנינו, תוצאה כפולה: יש בו כדי ללמד על "נזק ראייתי" שגרמו המשיבים למערערת, ויש בו כדי להקים תחולה לכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו". לזה וגם לזה נפקות ראייתית. בנסיבות המקרה, למעשה, אין נפקא מינה באיזה מסלול נבחר, שכן התוצאה - אחת היא.
ה. חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת ולשמור עליהם, הוכרה כבר בפסיקה. במקרים מסויימים עשוי החסר ברישום להוביל, הוא עצמו, למסקנה בדבר קיומה של רשלנות רפואית. לחסר זה - כאשר הוא מתגבש לכדי נזק ראייתי לתובע - גם נפקות ראייתית. אי שמירה על רישומים רפואיים עשוייה, בנסיבות המתאימות, להעביר אל הנתבע את הנטל לשלול את קיומה של התרשלות או של קשר סיבתי. בענייננו, ידוע בוודאות כי במהלך ניתוחה של המערערת, התרחשה פריקה של המפרק. הוכח גם, כי התרשלות בביצוע הבדיקה, במהלכה מתרחשת הפריקה, עשוייה לגרום לפגיעה. הפרטים בנוגע לפריקה, אינם בנמצא, בשל מחדל רשלני בניהול הרשומה הרפואית. רישום מסודר ומלא של האירוע עשוי היה לשפוך אור על השאלה, האם התרשלו המשיבים בעת שביצעו את פריקת המפרק, והאם התרשלות זו הביאה לפגיעה בעצב. לפיכך, מועבר אל המשיבים הנטל להוכיח, כי לא היתה כל התרשלות במעשיהם, או, כי לא התרשלותם היא שהסבה את הנזק למערערת. נטל זה לא הורם. די בכך כדי לקבל את הערעור.
ו. מן הראוי ליתן את הדעת גם לעניין תחולת כלל "הדבר מדבר בעדו" האמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. שלושה הם התנאים להפעלתו של הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה: כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; כי הנזק נגרם ע"י נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. משקמה תחולה לכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו", מתמלאת גם הדרישה בדבר קיומו של הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שהוסב. לאמור, החזקה שעל הנתבע לסתור נוגעת לאחריות והיא מניחה גם את קיום הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. כאן טמונה ההבחנה המעשית העיקרית שבין העברת נטל השכנוע מכוח הנזק הראייתי שנגרם לתובע, לבין העברת נטל השכנוע מכוח הכלל של "הדבר מדבר בעדו". שזו הראשונה, יכול, שתוגבל אך לנקודה או לנקודות שלגביהן נגרם לתובע נזק ראייתי, ואלה עשויות להיות צרות בהיקפן, ואילו השניה, מתפרשת על שאלת האחריות כולה. בענייננו נתקיימו כל שלשת התנאים של "הכלל מדבר בעדו".
ז. קיומו של התנאי השלישי נתון במחלוקת, במקרה זה, והוא מעורר קושי גם במקרים אחרים. את הקביעה, כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה, צריך ביהמ"ש
לגזור, רק לאחר שבאו הראיות כולן בפניו. בדיקת קיומו של התנאי השלישי נעשית לאור הנסיבות הכלליות, לאמור, מבלי שפונה ביהמ"ש לפרטי המקרה, וכאן נתקיימו הנסיבות העונות לתנאי השלישי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד צוקר ויצחק חושן למערערת, עו"ד יצחק רקובר למשיבים. 4.11.01).
ע.פ. 4938/01 - טארק אלפנדי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של סחר ברכב גנוב כאשר הרכב נגנב בישראל ונמכר בשטחים. *חומרת העונש בעבירה של גניבת רכב ומכירתו לשטחים(מחוזי י-ם - ת.פ. 1035/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו ועל חומרת העונש נדחה).
א. ב-3 הזדמנויות שונות, בירושלים, גנב המערער, (תושב בית-לחם), מכוניות פרטיות. שתיים מן המכוניות הוציא מישראל ומכר לרוכשים בתחומי הרשות הפלשתינית ואת המכונית השלישית מכר לתושב אחת משכונותיה הערביות של ירושלים. המערער נעצר בירושלים כשברשותו כלי פריצה. הוא הועמד לדין והורשע, על יסוד הודייתו בעובדות, בשלוש פרשיות של גניבת רכב וסחר ברכב גנוב. כן הודה והורשע בשהייה בלתי חוקית בישראל, בהחזקת מכשירי פריצה, בנהיגת רכב ללא רשיון נהיגה ובנהיגה ללא ביטוח. הוא נדון לתקופת מאסר כוללת של שנתיים וחצי בפועל וכן מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. בערעורה על הכרעת הדין טענה הסניגורית כי על עבירות הסחר ברכב גנוב שביצע המערער מחוץ לתחומי השיפוט לא היתה לביהמ"ש סמכות לדון את המערער. למעשה, קיימת אפשרות להרשיע אדם שגנב רכב בישראל ומכרו מחוץ לתחומי השיפוט בעבירת סחר ברכב גנוב, אלא שהאפשרות לעשות כן מותנית בקיום זיקה בין עבירת הגניבה לבין עבירת הסחר. כך, למשל, אם רכב נגנב בישראל בכוונה למכרו מחוץ לישראל, ניתן, כמדומה, לומר כי מקצתה של עבירת הסחר נעברה בישראל, ולפיכך נתונה לביהמ"ש בישראל סמכות שיפוט לגביה. אלא שקיומה של זיקה כזאת טעונה הבהרה בחלקו העובדתי של כתב האישום וכן הוכחה במשפט. בכתב האישום, שהוגש נגד המערער, לא נכלל טיעון כזה. המסקנה היא, כי יש לקבל את הערעור על הכרעת הדין בחלקו ולבטל את הרשעת המערער בעבירות הסחר ברכב גנוב. הרשעתו ביתר העבירות - לרבות עבירת הסחר ברכב גנוב במכונית השלישית שנמכרה בירושלים - נותרת על כנה.
ג. אשר לעונש - על אף שבוטלה ההרשעה בשתיים מכלל העבירות בהן הורשע המערער, אין מקום להתערב בגזר הדין. העונשים שנגזרו על המערער רחוקים מלהיות חמורים, ואף בהתייחסם לעבירות שבהן אושרה הרשעתו, אין בהם חומרת יתר.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד ר. יצחקי למערער, עו"ד א. פטר למשיבה. 25.10.01).
רע"א 2404/01 - דוד וקנין ואח' נגד רון בראון ואח'
*ביטול אישור מכירת נכס ב"מימוש משכנתא" כאשר היו פגמים בהליכי המכירה(מחוזי ת"א - בר"ע 2201/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המשיב 3, בנק המזרחי, (להלן - "הזוכה") פתח בלשכת ההוצל"פ בנתניה בהליכים כנגד המשיבים 1 ו-2 (להלן - "החייבים") למימוש משכנתא שנרשמה לטובתו על מגרש שבבעלותם. המשיב 4 שמונה לכונס נכסים, ערך מכירה פומבית ובעקבותיה ביקש מראש ההוצל"פ לאשר את מכירתו של המגרש למבקשים. החייבים הגישו "התנגדות לאישור מכירת הזכויות" בשל פגמים מהותיים בהליכי המכירה ומשום שיש ביכולתם לפרוע את החוב. ראש ההוצל"פ הורה לעכב את אישור המכירה ב-60 ימים, שבמהלכם יהיו
החייבים רשאים "להמציא קונה לפי חוות דעתם", וזאת בתנאי שיפקידו ערובה להבטחת תשלום החוב. משלא הפקידו החייבים את הערובה, אישר ראש ההוצל"פ את מכירת המגרש בלי לדון בהתנגדותם של החייבים. אחרי האישור הגיעו החייבים והזוכה להסדר בדבר החזרת החוב והגישו בקשה משותפת לבטל את האישור. ראש ההוצל"פ דחה את בקשתם. החייבים פנו לביהמ"ש המחוזי שביטל את האישור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. טעם החלטתו של ראש ההוצל"פ בדחותו את הבקשה לבטל את אישור המכירה היה ש"האינטרס הציבורי מחייב שהציבור ירחוש אמון במכירה שנעשית ע"י לשכת ההוצל"פ ויידע שעם אישור המכירה רכש הקונה בתום לב את הנכס שבכינוס וכי רכישתו הינה מוחלטת וסופית". אכן, בעבר היתה מקובלת ההלכה כי ראש ההוצל"פ אינו רשאי לחזור בו מאישור מכירה שניתן לפי תקנה 68(ב) לתקנות ההוצל"פ. בשנים האחרונות נשתנו פניה של ההלכה, ונאמר כי "מכירת נכס לשם גביית חוב של בעליו היא מהלך חמור וקיצוני הפוגע בזכות הקניין שלו לשם מימוש זכות אחרת. לפיכך יש להקפיד במיוחד על כך שכל ההליכים ייעשו תוך הקפדה מלאה על הוראות הדין ועל כך שיתנהלו בהגינות וביושר". בהתנגדות שהגישו החייבים העלו לפני ראש ההוצל"פ, בטרם אישר את המכירה, טענות בדבר פגמים מהותיים שנפלו בהליך המכירה. בין היתר טענו כי כונס הנכסים לא הגיש לראש ההוצל"פ דו"ח כמצוות תקנה 68(ב); פעל בניגוד לצו המינוי של ראש ההוצל"פ; מכירת הנכס לא תואמה עם המוציא לפועל, ההצעות לא הובאו לעיונו, וכן לא תואם עימו הסכם המכר. טענות אלה אינן עניין של מה בכך. על ראש ההוצל"פ היה לדון בטענות אלה של החייבים לפני שאישר את המכירה, ומשלא עשה כך, דין החלטתו להתבטל.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד צ. מימון למבקשים, עו"ד ש. אריאלי לחייבים, עו"ד ב. ויינברגר לבנק ולכונס הנכסים. 4.11.01).
רע"פ 5670/01 - אברהם שריקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיפים שונים בפקודת התעבורה(מחוזי ת"א - ע.פ. 70216/01 - בקשה לרשות ערעור -הבקשה נדחתה).
א. באחד הלילות של חודש נובמבר 1996 נהג המבקש ברכב משא מכיוון היישוב גינות שומרון לכיוון אלפי מנשה. השעה היתה שעת לילה חשוכה וללא תאורה בצד הדרך. תוך כדי נסיעה חצה חמור את הכביש, המכונית פגעה בחמור והרגו. פיגרו של החמור נותר שרוע במרכז הכביש. המבקש המשיך בנסיעתו בלא שעשה דבר להזהיר את המשתמשים בדרך מפני המכשול שנוצר. לאחר כ-20 דקות הגיע למקום רכב פרטי ובו שני אנשים. הרכב פגע בניבלת החמור, סטה אל המסלול הנגדי של הדרך, והתנגש ברכב שבא ממול. כתוצאה מכך נהרגו נהגי שתי המכוניות ונפצעו קשה שני נוסעים שישבו בשתי המכונית. המבקש הועמד לדין בשתי עבירות: גרם מוות ברשלנות, עבירה כהגדרתה בסעיף 64 לפקודת התעבורה, בצירוף לסעיף 304 לחוק העונשין; גרימת מוות לאדם וסיכון חיי אדם, עבירה כהגדרתה בתקנה 21(ב)(2)ו-(4) לתקנות התעבורה, בצירוף לסעיף 38(3) לפקודת התעבורה. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש וגזר לו 6 חודשים מאסר לריצוי בפועל ושנה על-תנאי. כן נפסל המבקש מלקבל או מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 3 שנים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הסניגור אינו חולק, הלכה למעשה, על הרשעתו של המבקש בגרם מוות ברשלנות כהוראת הסעיף 304 לחוק העונשין. טענתו היא שלא היה מקום להרשיע את המבקש במעשה או במחדל בניגוד להוראת סעיף 64 לפקודת התעבורה. לטענתו, הוראת סעיף
64 מדברת על "העובר עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין... תוך כדי שימוש ברכב..." . טוען המבקש, כי הוא עבר עבירה של גרם מוות ברשלנות שלא "תוך כדי שימוש ברכב". לטענתו, הרג את החמור "תוך כדי שימוש ברכב", אך השארת ניבלתו של החמור על הכביש לא היתה "תוך כדי שימוש ברכב". טענה זו בדין נדחתה. יש לראות את הפגיעה בחמור ואת הותרת ניבלתו באמצע הכביש בהמשך אחד וכמכלול אחד. משחדל המבקש ולא נקט בכל אמצעי להזהיר את מי שיבואו אחריו מפני המכשול אשר נוצר בשל ניבלת החמור, הרי זה מחדל שנעשה "תוך כדי שימוש ברכב".
(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גב' נאור. עו"ד יורם צלקובניק למבקש, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 1.11.01).
רע"פ 658/01 - אביחי כהן ורמי ימין נגד מדינת ישראל
*המרה של הרשעה בעבירות מרמה לעבודות שירות ללא הרשעה כשמדובר בנערים צעירים שנוצלו ע"י נוכל(ערעור לאחר קבלת רשות על סירוב להסתפק בעבודות שירות ללא הרשעה - הערעור נתקבל).
א. נוכל פיתה את המבקשים - ועימהם נערים נוספים - לעשות מעשים אלה ואחרים במטרה לקבל סכומי כסף במירמה מחברות ביטוח, על דרך הצגת מצגי שווא לפיהם היו המבקשים מעורבים בתאונת דרכים, שכלל לא אירעה, ונגרמו להם נזקי-גוף שונים הטעונים פיצוי בידי חברות הביטוח. אחרי שביצעו את "המשימה" פנה אותו נוכל לחברות הביטוח וקיבל מהן פיצויים עבור כל אחד מהמבקשים. הנוכל רימה אף את המבקשים, ולא שיתף אותם בכספים שקיבל. המבקשים הועמדו לדין וביקשו כי בימ"ש השלום יסתפק בצו מבחן ובצו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, כאמור בסעיף 71א(ב) לחוק העונשין. ביהמ"ש לא נעתר לבקשתם, הרשיעם וגזר להם מאסר על-תנאי של 6 חודשים וקנס בסך 6,000 ש"ח. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי ושופטי הרוב החליטו לדחות את הערעור. שופט המיעוט סבר כי יש להיעתר למבקשים, שלא להרשיעם בדין, להטיל עליהם עבודות שירות לתועלת הציבור ולהעמידם בפיקוח שירות המבחן. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. במהלך הדברים הרגיל ראוי היה להרשיע את המבקשים ולגזור עליהם עונש ראוי. ואולם, לאחר שנבחנו נסיבות העניין בכללן, ולא בלי היסוסים, הוחלט לזכות את המבקשים באי הרשעתם בדין. בעת המעשה היו המבקשים צעירים לימים, כבני 19-18, שניהם ללא עבר פלילי והם נתפתו למירמה של נוכל מקצועי (אשר בינתיים נמלט מן הארץ). לא יהא זה ראוי כי מעשה חד פעמי זה ירדוף אותם שנים רבות. שני המבקשים היו לוחמים מסורים בצה"ל, הרשעתם בדין מנעה אותם מלהמשיך בשירות הקבע, ואורח חייהם והתנהגותם הם ללא דופי. על כן יש לקבוע כי המבקשים עשו את המעשים שיוחסו להם בכתב האישום, אך זאת בלא להרשיעם. הם יעמדו בפיקוח שירות המבחן למבוגרים לתקופה של שנה אחת, ויוטל על כל אחד מהם לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט חשין. עו"ד רונן חליוה למערערים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 11.10.01).
רע"א 7340/01 - סיגנל טורס בע"מ נגד שלמה יובל
*החלטת שופט בקדם משפט לחייב מנהלי חברה להופיע בפניו כדי לדון בהצעת פשרה שהציע והטלת הוצאות על החברה משום שאחד המנהלים לא הופיע(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת (להלן: החברה) בבימ"ש השלום ומשזו נדחתה ערער לביהמ"ש המחוזי. בקדם ערעור הציג ביהמ"ש לצדדים הצעת פשרה. המשיב הסכים
לה ואילו ב"כ החברה דחה אותה לאחר שנועץ במרשתו. ביהמ"ש המחוזי קבע מועד חדש לדיון ב"קדם משפט", שבו נדרשים להתייצב המנכ"ל של החברה וכן מנהלת אחד הסניפים שלה (להלן: המנהלת), על מנת שביהמ"ש יוכל להציג בפניהם את הצעת הפשרה. לדיון ההמשך התייצבה המנהלת, אך לא התייצב מנכ"ל החברה. משכך, החליט ביהמ"ש המחוזי לחייב את החברה בהוצאות בסך 5,000 ש"ח לטובת המשיב, וכן בהוצאות לטובת אוצר מדינה בסך 3,000 ש"ח. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. סמכותו של ביהמ"ש לזמן את בעלי-הדין לדיון מקדמי, קבועה בתקנה 445(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. תכליתה של תקנה זו להקנות לביהמ"ש את הסמכות לזמן בעל-דין לדיון, מקום בו נוכחותו האישית עשויה לתרום תרומה של ממש להמשך ניהולו היעיל וההוגן של ההליך, וכאשר אין בייצוגו ע"י בא-כוחו כדי לפתור את הסוגיה הדורשת פתרון. אולם, כאשר זימונו של בעל-הדין איננו צפוי להשיג תכלית זו, מן הדין להימנע מהיזקקות לסמכות הקבועה בתקנה. זאת ועוד: לבא-כוחו של בעל-דין נתונה ככלל הסמכות לפעול בשם מרשו, כל עוד אין הוא חורג מהרשאתו. סמכות זו עומדת לו בכל שלב משלבי ההליך, ובפרט כאשר מתבקש הוא להגיב להצעת פשרה מטעם ביהמ"ש. סירובו של בעל-דין להצעת פשרה כאמור, שהודעה עליו נמסרה לביהמ"ש באמצעות בא-כוחו, כמוהו כסירוב אישי של בעל-הדין לו נכח באולם ביהמ"ש. על כן, במקרה דנא, מן הדין היה להסתפק בהודעתו של ב"כ החברה, כי מרשתו דוחה את הצעת ביהמ"ש.
ג. עם זאת, משניתנה החלטה כאמור, פשיטא כי בעלי-הדין מחוייבים היו לציית לה, או לבקש להשתחרר מחובת ההתייצבות. משלא עשו כן, והביאו לידי ביטול זמנם של המשיב ושל ביהמ"ש, בדין חייב אותם ביהמ"ש המחוזי בהוצאות. לנוכח מכלול הנסיבות, יופחת סכום ההוצאות ל-1000 ש"ח. סכום זה נפסק לטובת המשיב.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שלמה דגן למבקשת, עו"ד עודד שלזינגר למשיב. 2.11.01).
בש"פ 7399/01 - עיסא בהר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של אלימות כלפי בת זוג ובנה התינוק. *אימתי יש צורך לבחון חלופה קונקרטית למעצר בפועל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר התגורר עם המתלוננת ובתם המשותפת שהיתה בת שנה ו-7 חודשים. על פי כתב האישום, בעקבות ויכוח שפרץ בין העורר למתלוננת בקשר למזונות הילדה, היכה את המתלוננת בעינה וגרם לה פגיעות גופניות נוספות, וכן שבר פריטי רכוש בדירה. באותו ארוע הוא היכה את התינוקת בחוזקה בחלקים שונים של גופה וגרם לה לשטפי דם ופציעות שונות. כן איים על המתלוננת כי אם תתלונן במשטרה יהרוג אותה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מצויות ראיות לכאורה, כי קיימת עילת מעצר נגד העורר וכי אין מקום להפעלת חלופת מעצר. הוא ביסס את קביעתו על מסוכנותו של העורר העולה לא רק מהמעשים נשוא כתב האישום אלא גם מעברו הפלילי של העורר. לפיכך הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים מבלי שדן בחלופת מעצר קונקרטית. הסניגור טוען כי במתן החלטה לגופו של עניין המעצר, ללא מתן אפשרות לבדוק חלופה קונקרטית, שגה בימ"ש קמא ופעל בכך בניגוד לאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים הקובע כי יש לבדוק אפשרות חלופת מעצר מתאימה. לעצם עניין החלופה הציע כי העורר יתגורר בבית ידידה בישוב מעלות, המצוי הרחק ממקום מגוריה של המתלוננת. הערר נדחה.
סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים אינו מחייב בכל מקרה לבחון חלופה קונקרטית. שהרי התייחסות להיבט חלופת המעצר אפשר שיביא במקרים מסויימים למסקנה כי חלופה - יהא אשר יהא טיבה - איננה הולמת את נסיבות המקרה. זהו מצב הדברים בענייננו.
ביהמ"ש נתן דעתו לצורך לשקול חלופת מעצר, אלא מצא כי לאור טיב העבירות בהן מואשם העורר כאן ונוכח עברו הפלילי המכביד ביותר בעבירות מאותו סוג שנעברו לפני זמן קצר מאד, והעובדה כי מדובר בפגיעות קשות בתינוקת רכה בשנים, כל חלופה שתוצע לא תשיג את מטרת המעצר. קיים חשש של ממש כי אם העורר לא יוחזק מאחורי סורג ובריח, עלולים להתרחש ארועים אלימים נוספים אשר לא ניתן לצפות את תוצאותיהם. סיכונים כאלה אין לקחת.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עופר אלמועלם לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 21.10.01).
ע.פ. 5517/01 - יגאל דהאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים והפקרה לאחר התאונה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג במשאית ופגע ברוכב אופניים שרכב בקצה הימני של הכביש בכיוון נסיעתו. רוכב האופניים נחבל ואחרי זמן קצר נפטר. המערער המשיך בנסיעתו, נסע למקומות שעבודתו חייבה אותו להגיע אליהם, ולא הזעיק עזרה ולא דיווח למשטרה. במהלך נהיגתו לא הרכיב המערער משקפיים או עדשות מגע, כאמור ברשיון הנהיגה שבו החזיק. בשל מעשי העבירה, למעט עבירת ההפקרה לאחר הפגיעה, גזר ביהמ"ש המחוזי למערער מאסר בפועל למשך שנתיים ובשל עבירת ההפקרה גזר עליו מאסר בפועל למשך שנתיים, כאשר מחצית התקופה חופף למאסר בשל יתר העבירות, כך שבסך הכל נגזרו עליו 3 שנות מאסר לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בטענותיו בערעור עמד הסניגור על הלשון "הריגה" שבה נקט ביהמ"ש המחוזי בגזר דינו, כלשון כתב האישום בטרם תוקן, תחת הלשון "גרם מוות", כאמור בכתב האישום המתוקן שעל פיו הורשע המערער. לטענתו, יש ללמוד מכך כי בגוזרו את הדין עמדה מול עיניו של ביהמ"ש העבירה החמורה יותר. טענה זו יש לדחות. העיון בגזר הדין בשלמותו מלמד כי שגגה יצאה מתחת ידי ביהמ"ש וכי, ללא ספק, היתה כוונתו לעבירה של גרם מוות. גם את הטענה בדבר מצבו הנפשי ואישיותו של המערער יש לדחות. המערער ידע היטב כי פגע במנוח ואף על פי כן המשיך בנסיעתו ובעיסוקיו בלי שהזעיק עזרה ובלי שהודיע למשטרה, אף על פי שהיה בידיו מכשיר פלאפון. במצב דברים זה - ולמרות הטענות בדבר "רשלנותו התורמת" של המנוח - נראה כי ביהמ"ש המחוזי הקל עם המערער ולא החמיר עמו.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, א. לוי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד דוד שפיגל למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 11.10.01).
בש"פ 7243/01 - מדינת ישראל נגד חסאן אבו אעמר ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת סחר והחזקה של הרואין (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
ביום 27.12.00 הוגש נגד המשיבים כתב אישום המכיל חמישה אישומים של סחר בסם מסוכן והחזקת סם בהירואין במשקל של מספר ק"ג. עם הגשת האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בהתנהלות המשפט חלו עיכובים עקב אילוצים שונים מצדם של חלק מהמשיבים ובאי-כוחם. כך החלה פרשת ההוכחות רק ב-7.6.01 ומאז ארעו אילוצים נוספים בניהול פרשת ההוכחות שנבעו בעיקרם מכיוונה של הסניגוריה. על רקע ההתנהלות האיטית של הדיונים, מבקשת המדינה את הארכת מעצרם של המשיבים מעבר ל-9 חודשים בשל מסוכנותם המופלגת, נוכח אופי עבירות הסמים המיוחסות להם ולאור עברם הפלילי. הבקשה נתקבלה.
אכן, המשפט מצוי בשלביה הראשונים של פרשת ההוכחות, אך מדובר בבקשה להארכת מעצר ראשונה וראוי לעשות מלאכת איזונים בין השיקולים הרלבנטיים לעניין. סיבה מרכזית לעיכובים שחלו נעוצה בבעיות ייצוג של משיבים 1 ו-2 וכן בבקשות דחייה ואילוצי מועדים שגם ב"כ המשיב 3 שותף להם. יתר על כן, מדובר במשפט מורכב שבירורו מצריך זמן גם כאשר הוא מתנהל בקצב יעיל ומהיר ביחס. מדובר ב-3 נאשמים שמיוחסות להם עבירות סמים מן הקשות ביותר, הן מבחינת סוגי הסמים, הן מבחינת כמויות הסמים והן מבחינת מספר פרשיות הסחר המעידות על מעורבותם בפעולות סחר סמים שיטתיות בקנה מידה משמעותי. בנסיבות אלה, ובאיזון כולל, ראוי להעדיף את ההגנה על בטחונו של הציבור על פני שחרורם של המשיבים ממעצרם.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' ענת חולתא למבקשת, עוה"ד ששי גז, גב' תרצה קינן-שחם ושי נודל למשיבים. 21.10.01).
בש"פ 7555/01 - מדינת ישראל נגד דימיטרי דינזון וולדימיר אימל
*היענות חלקית לבקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירה של חטיפת קטינה ואינוסה, כאשר המשפט נסתיים ומחכים להכרעת הדין (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה). נגד המשיבים הוגש כתב אישום ביום 9.7.00 המייחס להם עבירות חטיפה לשם ביצוע עבירות מין ושורה ארוכה של עבירות מין חמורות ביותר, כולל מעשי אינוס, שבוצעו בקטינה ילידת 1985. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיבים, ובמהלך 9 החודשים הראשונים התנהל המשפט בקצב סביר, תוך שביהמ"ש עושה מאמץ ניכר לנהל את המשפט ביעילות ובמהירות. בהחלטה הראשונה להאריך את המעצר ב-90 יום הביע ביהמ"ש תקווה כי המשפט יסתיים בהקדם האפשרי. דא עקא כי בשלב ההארכה הראשונה התקיימו דיונים מועטים בלבד, הדבר הביא בעקבותיו לבקשת הארכה שניה מטעם המדינה, אשר ביהמ"ש נעתר לה ובמהלכה נתקיימו 3 ישיבות ונדרשה ישיבה נוספת לצורך הבאת עדויות הזמה. בסוף ספטמבר הגישו שני הצדדים את סיכומי טענותיהם, והעניין ממתין עתה לפס"ד. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה חלקית והמעצר הוארך ב-60 יום. בקשה להארכה שלישית של תקופת מעצר, הינה עניין חריג ויוצא דופן המצריך טעמים מיוחדים. המקרה דנא מעורר התלבטות לא מעטה. מצד אחד, מדובר בנאשמים אשר מיוחסות להם עבירות חמורות ביותר כלפי קטינה רכה בשנים ומסוכנותם משתקפת מעצם המעשים נשוא כתב האישום, ומצד שני, משפטם נמשך עת ארוכה, ואף שהחל בחודשים הראשונים בקצב מהיר ויעיל, נראה שלאחר ההארכה השניה פחת מספר הישיבות ותדירותן. בנסיבות אלה, אלמלא הוברר כי העניין ממתין להכרעת דין, היה מקום לשקול בכובד ראש אפשרות לשחרר את המשיבים בחלופת מעצר. אולם מאחר שסיום המשפט נראה בפתח, ראוי להאריך את תקופת המעצר לתקופה נוספת, יחסית קצרה, כדי לאפשר השלמת המשפט בעוד המשיבים במעצר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ג'ני גינזבורג למבקשת, עוה"ד לירן פרידלנד ויעקב שקלאר למשיבים. 25.10.01).
בש"פ 8203/01 - אחמד סריס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת בת זוג ואיומים שלא תתלונן במשטרה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בתקיפת בת זוג ואיומים כלפיה לבל תתלונן. בשתי החלטות שניתנו ע"י בימ"ש השלום הורה ביהמ"ש על חלופת מעצר ושחרור בתנאים. בשתי החלטות של ביהמ"ש המחוזי בערר על החלטות בימ"ש השלום, הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. העורר נתון במעצר
מאז -13.8.01. בדיון בבימ"ש השלום מ-25.9.01 הועלתה ע"י הסניגור הטענה כי העורר היה נתון במעצר בלתי חוקי במשך 8 ימים מה-18.9.01 ועד 25.9.01, מאחר שההקראה לא התקיימה תוך 30 יום מיום הגשת כתב האישום, אלא לאחר חלוף 38 ימים. מטעם זה ובהתחשב בעובדה שההוכחות במשפט טרם החלו, אין - לטענתו - להמשיך ולהחזיק את העורר במעצר. טענת המעצר הבלתי חוקי היוותה אחד השיקולים שהניעו את בימ"ש השלום להחליט על חלופת מעצר, בהחלטתו מיום 25.9.01. טענה זו נבחנה ע"י ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו מ-28.9.01, נשוא ערר זה. ביהמ"ש לא התעלם מחומרת החזקתו של אדם במעצר בלתי חוקי, אולם, באיזון בין שיקול זה לבין מסוכנותו של העורר כלפי אשתו והציבור בכללותו, קבע ביהמ"ש כי העורר ישאר במעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מעצר בלתי חוקי הוא אחד השיקולים אותם יש לשקול, בין יתר השיקולים הרלבנטיים, לעניין חלופת מעצר, למי שקיימת נגדו עילת מעצר. העורר מואשם באלימות כלפי אשתו ואיום עליה לבל תתלונן. לעורר הרשעה קודמת בעבירה דומה ומאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, דבר שלא הרתיעו מלעבור את העבירות בהן הוא מואשם. ביהמ"ש המחוזי בשני גלגולים קבע את מסוכנותו של העורר. אין מקום לסטות מקביעה זו ואין בכוחו של המעצר הבלתי חוקי בן 8 ימים כדי להטות את הכף לזכותו של העורר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דיב נאדר לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 31.10.01).
ע.פ. 5409+6156/00 - סמיח חמאד וחאלד ביסאני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת הריגה, כשנגזר העונש המקסימלי הקבוע בחוק (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
אחד, חנניה כנפו, חברו של המערער חמאד, קשר עסקאות שונות עם יוסף חדד ז"ל (להלן: המנוח), בעל מגרש למכוניות משומשות במפרץ חיפה, ונשאר חייב למנוח מאות אלפי שקלים. כנפו החליט לרצוח את המנוח, והתקשר לשם כך עם חמאד ועם המערער ביסאני, גיסו של חמאד. השלושה עקבו אחרי המנוח במשך מספר ימים, וכאשר המנוח שהה לבדו במגרש המכוניות, כנפו וחמאד דקרו את המנוח למוות, כאשר ביסאני עומד בפתח המגרש, כשהוא מצוייד בסכין כדי להקל על ביצוע הדקירות ולאבטח את שותפיו. עבור מעשיהם, קיבלו המערערים כסף מכנפו. בגדרי הסדרי טיעון הודה חמאד בעבירת הריגה וביסאני הודה בעבירה של סיוע לרצח. על חמאד נגזרו 20 שנות מאסר, מתוכן שנתיים בחופף לעונש מאסר בן 4 שנים שהוטל עליו בפרשה אחרת בגין עבירת שוד, כך שעל חמאד הוטל לרצות בסך-הכל 22 שנות מאסר. על ביסאני גזר ביהמ"ש 15 שנות מאסר, מתוכן 12 שנים לריצוי בפועל. חמאד טוען, כי העונש שהוטל עליו חמור מדי, שכן מדובר בעונש המירבי. ביסאני טוען, כי לעניין מדרג העונשים הראוי בין השותפים, יש לראותו למעשה כמי שסייע להריגה ולא לרצח, שהרי חמאד הורשע בעבירת הריגה. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
תיאור העובדות בכתבי האישום המתוקנים מלמד על קשר שנקשר והוצא אל הפועל לדקור אדם, כאשר לפי כתבי-האישום המתוקנים ביסאני צפה כי מותו של המנוח ייגרם ואילו חמאד בעצמו דקר את המנוח למוות. בגדר הסדרי-טיעון, שהותירו בעינן את העובדות החמורות שעל יסודן הואשמו המערערים מלכתחילה ברצח, הורשעו שני המערערים בעבירות קלות יותר. אלא שבכך אין עילה להקלה נוספת בעונשם. טענתו של ביסאני, כי הגם שהורשע בסיוע לרצח, מהותית יש לראותו כמי שסייע לעבירת הריגה ולא לעבירת רצח, אינה יכולה להתקבל אף במצב עניינים שבו חמאד הורשע בהריגה. ביסאני
הורשע בעבירה של סיוע לרצח, ועונשו משקף כראוי את חלקו בהמתת המנוח, ואף בהשוואה לעונשו של חמאד.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. 29.10.01).
רע"א 667/01 - עזבון אל רחמן דרביה ז"ל ואח' נגד היפר מטל בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע אישור ראש ההוצל"פ למכירת מקרקעין, עד להחלטה בבקשה לרשות ערעור על האישור שניתן (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבה 1 (להלן - הזוכה") פתחה בלשכת ההוצל"פ בת"א בהליכי ביצוע פס"ד שניתן נגד המנוח עבד אל רחמן דרביה (להלן - "החייב"). ראש ההוצל"פ מינה את ב"כ הזוכה להיות כונס נכסים על זכויות החייב במגרשים באזור התעשייה "ארז" שברצועת עזה (להלן - "הנכס"). כונס הנכסים הציע את הנכס למכירה, ערך התמחרות בין המציעים והגיש לביהמ"ש "דו"ח של כונס הנכסים ובקשה למתן הוראות" שבו ביקש כי ראש ההוצל"פ יאשר את מכירת הנכס למשיב 2 (להלן - "הקונה"). ראש ההוצל"פ העביר את הבקשה לתגובת החייב ומשלא התקבלה תגובתו, אישר את המכירה. כשבועיים לאחר מכן הגיש החייב "בקשה דחופה לביטול אישור המכירה". בהחלטתו דחה ראש ההוצל"פ את הבקשה. החייב הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א בקשה להרשות לו לערער על ההחלטה וכן ביקש לעכב את הליכי המכירה. ביהמ"ש המחוזי, דחה את הבקשה לעכב את ההליכים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בשל החשש שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו נוטים בתי המשפט, בדרך כלל, לעכב את ביצוען של החלטות שענינן מכירת מקרקעין, כאשר מוגש ערעור עליהן. המבקשים טוענים כי בהליכי המכירה היו פגמים רבים ובתשובת המשיבים על הבקשה, לא ניתנה תשובה לחלק מטענות המבקשים. יתר על כן, החייב ביקש לעכב את ההליכים עוד בטרם נערכו הליכי המכירה על מנת שהנכס יימכר לקונה אחר שהציע מחיר גבוה יותר - פי שניים מהמחיר שהציע הקונה - אולם ראש ההוצל"פ לא החליט בבקשתו. הפגמים שעליהם מצביעים המבקשים צריכים בדיקה ובירור ותוצאתם עלולה להיות בטול האישור שניתן. ברור כי במצב דברים זה עלול המשך הליכי המכירה לגרום נזק גדול ובלתי הפיך למבקשים. מאידך גיסא, ניתן להבטיח ע"י ערובה הולמת כי הקונה יזכה בפיצוי עבור העיכוב בהעברת הזכויות בנכס לידיו, אם יידחה ערעורם של המשיבים. לפיכך יעוכבו הליכי מכירת הנכס כנגד המצאת ערובה נאותה כפי שיורה ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אלי תוסיה כהן למבקשים, עוה"ד עודד גבעון למשיבה, עו"ד רפאל לויט לקונה. 4.11.01).
ע.פ. 767/01 - יוסי קטן נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של גרימת חבלה במתכוון לרוכב אופנוע שנסע לפני הרכב של הנאשם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נהג ברכב כשלצדו אדם נוסף ובמהלך נסיעתו, לאחר ויכוח מלווה בגידופים ובתנועות ידים בינו לבין רוכב קטנוע שנסע לפניו, הסיט חברו ובהמשך הדרך הסיט הוא עצמו את ההגה באופן שתחילה נפגע הקטנוע בלבד ובהמשך פגע הרכב ברוכב הקטנוע, הפילו לארץ וגררו לאורך כמה עשרות מטרים, לרוכב הקטנוע נגרמו פגיעות גוף קשות. המערער הורשע על פי הודאתו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ונדון ל-10 שנות מאסר, מתוכן 8 שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. רשיונו נשלל לצמיתות. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לא ניתן להמעיט בחומרת המעשים כאשר בשל סכסוך של מה בכך, הועמדו בסכנה ממשית ומוחשית חייו של אדם שנגרם לו בכוונה סבל נפשי וגופני על לא עוול בכפו. הסניגור
מיקד טיעוניו לעונש על אישיותו של המערער והסתמך על חוות דעת הפסיכודיאגנוסטית של היחידה לפסיכיאטריה משפטית של משרד הבריאות, ממנה עולה שהמערער, יליד 1975, שוחרר מצה"ל לאחר שני חודשי שירות בפרופיל 21. הוא רווק, אינו עובד, אין לו מקצוע וגר אצל אמו (אביו נפטר) המפרנסת אותו. ההתרשמות הקלינית היא שהוא סובל מקווי אישיות המנעותית ותלותית. הסניגור מדגיש את העובדה שחברו שישב לידו והיה היוזם של התקרית ושל הפגיעה בקטנוע ואף הסיט את ההגה, היה חולה נפש, דבר שאושר ע"י רופא. אין בכל האמור לעיל כדי ליטול מן האשמה הרובצת על המערער בגין מעשיו הנפשעים. עם זאת יש בכך כדי להוות שיקול לעניין העונש. משך תקופת המאסר שנגזר נראית כמחמירה יתר על המידה בהתחשב באישיותו של המערער, בנסיבותיו האישיות וברף הענישה העולה מן הפסיקה למקרים קשים מהסוג הנדון. לפיכך יועמד עונש המאסר על 8 שנים מתוכן 6 שנים לריצוי בפועל. רשיונו של המערער ישלל לתקופה של 20 שנה במקום לצמיתות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד צבי אבנון וגיא אבנון למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 30.10.01).
ע.פ. 1182/01 - רומן אברמוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של הריגה תוך תגרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המנוח שהה בבית חברו בתל-אביב. למקום הגיע המערער, פנה אל המנוח וביקש ממנו שיסיעו ברכבו אל ביתו. משסרב המנוח התפתח בין השניים דין ודברים שהפך עד מהרה לתגרה, שבמהלכה שלף המערער סכין ודקר את המנוח בבית החזה השמאלי. המנוח נפגע בלבו ונפטר. המערער הואשם ברצח אך בעקבות עיסקת טיעון תוקן כתב האישום לעבירה של הריגה והוא הודה. על פי המוסכם עתרה התביעה שיוטל על המערער עונש של 15 שנות מאסר, ואילו המערער ביקש להקל בעונשו. ביהמ"ש המחוזי החליט לגזור על המערער עונש של 15 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, אך סבר כי הקלות הבלתי נסבלת של יישוב סכסוכים באלימות ובדקירות סכינים מחייבת ענישה חמורה ומרתיעה. ואכן, ביהמ"ש העליון, נתן דעתו רק לאחרונה לשאלת רמת הענישה הצריכה בעבירות מסוג זה, ואישר עונש מירבי שנגזר בביהמ"ש המחוזי במקרה של הריגה בסכין. ואף כאן, חיי אדם קופחו בשל מחלוקת של מה בכך, ורק בשל כך שהמנוח לא נעתר לבקשתו של המערער להסיעו לביתו. העונש שהוטל אינו מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גב' נאור. עו"ד מרדכי פנציאס למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 25.10.01).
ע.א. 9256/99 - חברת גזית ושחם ... בע"מ ואח' נגד עירית רחובות ואח'
*חיוב עיריה בעילה של עשיית עושר ולא במשט לשלם לתובעת שביצעה עבודות שיפוץ בנכס שנועד לשימור למרות שלא היתה התחייבות בת תוקף (הערעור נתקבל).
המערערת שיפצה עבור העיריה יקב שנועד לשימור ולא קיבלה תמורה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התחייבות העיריה לתשלום, ללא ההליכים וללא החתימות הנדרשות על פי דין לשם יצירת התחייבות בת תוקף, היא חסרת תוקף משפטי. כמו כן נדחתה טענת השתק שנטענה כלפי העיריה וכן נדחתה טענה המושתתת על עילת עשיית עושר ולא במשפט. הערעור נתקבל.
גם אם לא נוצר הסכם כדין לפי פקודת העיריות, העיריה עשתה עושר ולא במשפט. השיפוץ נמשך כשנה. אנשי העיריה ידעו שהעבודה מתבצעת ופקחו עליה. אין בראיות הוכחה לכך שהובעה התנגדות לביצוע העבודה או שנשלחו התראות למערערת לבל תימשך
העבודה. בסופה של דרך שופץ היקב באופן מלא עבור העיריה ללא תמורה. במצב דברים זה, על המשיבים לשלם למערערת תשלום עבור השיפוצים שנעשו ביקב. לפיכך, יוחזר העניין לביהמ"ש המחוזי, על מנת שידון בנושא עלות השיפוץ.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גרשון דרנס ואלון גרויסבוים למערערים, עו"ד גב' שולמית שמעון למשיבים. 30.10.01).
ע.א. 6248/99 - אלדר פלד נגד יובל גילה וסהר חברה לביטוח בע"מ
*חובת הקטנת הנזק ע"י ביצוע ניתוח בעקבות תאונת עבודה (הערעור נדחה).
המערער, יליד 1977, נפגע בתאונת עבודה ביום 17.6.97. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריותו של המשיב לתאונה וחייב אותו ואת המבטחת שלו, המשיבה השניה, לפצות את המערער על נזקיו. המערער נפגע בתאונה בעינו. על פי חוות דעת המומחה מטעמו, נותרה לו נכות של %27 לצמיתות ולפי חוות דעתו של מומחה מטעם הנתבע - %18.5 בלבד. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד), קבע למערער נכות בשיעור %23. עקב ניתוח שעבר המערער בעינו, היא פגיעה לזיהומים ולסיכוני חבלות, היכולים לגרום נזק קשה ביותר לעין, עד כדי עיוורון. מצב עינו של המערער, ניתן לפיתרון ע"י ניתוח, עליו המליצו המומחים מטעם שני הצדדים. הניתוח בעניין זה כרוך בסיכון קטן מאוד. אם יעבור המערער את הניתוח, יקטן שיעור הנכות לצמיתות ל-%9.75 ותעלם המגבלה של חשש לעיוורון. במקרה זה, למערער תיוותר הגבלה מינימלית והוא יוכל להיות כמעט כאחד האדם. מסקנתו של ביהמ"ש היא, שחלה על המערער חובת הקטנת הנזק ע"י שיעבור את הניתוח המומלץ ולפיכך בחן את נזקיו בהנחה שהיה עובר ניתוח כזה. הערעור נדחה.
ממצאיו ומסקנתו של ביהמ"ש המחוזי, לעניין חובת הקטנת הנזק, מעוגנים הן בעובדות המקרה בדבר אי סבירות הסרוב להינתח והן באי האמון בגירסת המערער בנושא אי רצונו להינתח. החלטתו של ביהמ"ש המחוזי מעוגנת היטב גם מבחינת הדין.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד י. בליליוס למערער, עו"ד א. שטיין למשיבים. 4.11.01).
ע.פ. 6095/01 - סמיר אבו סירחאן נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של התפרצות ונסיון לדרוס שומר שהגיע למקום (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער ו-3 אחרים פרצו למחסן ביישוב גדעונה, וגנבו מתוכו תרופות לבעלי-חיים בשווי של כ-60,000 ש"ח. החבורה נמלטה ברכב תוך נסיעה במהירות לכיוון רכבו של מאבטח שהגיע למקום, ואשר נאלץ לסגת כדי למנוע התנגשות. במהלך מרדף שנערך אחרי המערער ושותפיו התהפך רכבם, המערער עצמו נפצע ואילו שותפיו נמלטו. המערער הודה, בעקבות הסדר טיעון, בעבירות התפרצות לבניין, שאינו בית מגורים, לביצוע גניבה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ומעשה פזיזות ורשלנות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער, לנוכח עברו הפלילי המכביד, עונשי מאסר נפרדים בגין כל אחת מן העבירות שבהן הורשע, ובסה"כ 7 שנות מאסר. בנוסף הוטלו על המערער בשל כל העבירות 36 חודשי מאסר על-תנאי, וכן חוייב הוא בתשלום פיצויים של 60 אלף ש"ח לחברת צבר, בעלת התרופות. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער יתר-על-המידה. מגיליון הרשעותיו הקודמות של המערער עולה, כי מאז שנת 1991 הוא לא הסתבך בעבירות רכוש, ואילו העונשים הקלים שהוטלו עליו בגין עבירות שביצע לאחר אותה שנה - עבירות תגרה במקום ציבורי, תקיפה, ואיומים - שלא היו עונשי מאסר בפועל, מלמדים כי העבירות שביצע
לא היו חמורות. אף נסיבות ביצוע העבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, שבה הורשע המערער בפרשה הנוכחית, לא הצדיקו הטלת עונש מאסר ממושך באורח מצטבר. לפיכך יועמד עונשו של המערער בגין כל העבירות שבהן הורשע על 5 וחצי שנות מאסר, מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ערן אביטל למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 25.10.01).
ע.פ. 6774/01 - מדינת ישראל נגד זיאד אלעלווין
*החמרה בעונש בעבירה של סחיטה באיומים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המתלוננים הם בעלי עסק למכוניות משחק ("קיטרינג") בבאר-שבע. הם העסיקו את המשיב ואחיו בשמירה על עסקם. המשיב קשר עם אחרים לסחוט את מעבידיו. הוא וחבריו דרשו מהמתלוננים לשלם להם סכומים שונים ותוך איומים נאלצו המתלוננים לשלם, בחודש יוני 2000, סכום של 30 אלף ש"ח. לאחר מכן דרש המשיב מהמתלוננים לפטר עובדים שהעסיקו, ולשלם לו סכום נוסף של 50 אלף ש"ח, כשהוא מלווה את דרישתו גם הפעם באיומים. המשיב הודה והורשע בשתי עבירות של סחיטה באיומים. ביהמ"ש גזר למערער 18 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי של 30 אלף ש"ח למתלוננים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש אשר הושת על המשיב נוטה לקולא במידה מופרזת. המשיב קשר עם אחרים להטיל פחד ומורא בלבם של המתלוננים, ובמקום לגמול להם על החלטתם להעסיקו, הוא החליט לסחוט אותם. תופעה זו של סחיטת בעלי עסקים באיומים, היא תופעה נפוצה, אך רק לעתים רחוקות אוזר הקרבן אומץ כדי לפנות לרשויות החוק, הואיל והוא חושש שידם של הסחטנים עלולה להשיג אותו במוקדם או במאוחר. לפיכך, כשסוף סוף מעז מתלונן לבקש את הגנת החוק, יש לראות בכך הזדמנות לא רק להעניש את העבריין המסויים, אלא גם להעביר מסר כי עבריינים בתחום זה עלולים לשלם על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה. כיוון שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש, יועמד המאסר בפועל שנגזר למשיב על 3 שנים. יתר חלקיו של גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: חשין, א. לוי, גב' נאור. החלטה - השופט א. לוי. עו"ד אלון אינפלד למערערת, עו"ד ערן אביטל למשיב. 1.11.01).
רע"א 7041/00 - או.בי.די. בע"מ נגד הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
*מחיקה על הסף של בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים בבקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית (הבקשה נדחתה על הסף).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לאישורה של תובענה, שהוגשה על ידה נגד המשיבה, כתובענה ייצוגית. המשיבה טענה מספר טענות מקדמיות, אשר הצדיקו, לטענתה, את דחיית הבקשה לאישור תובענה ייצוגית על הסף. ביהמ"ש קמא, נתן החלטה בה דחה את מרבית טענותיה המקדמיות של המשיבה, וקיבל את שאר טענותיה. כן קבע ביהמ"ש, כי יש לדון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית לגופה. בבקשה לרשות ערעור טוענת המבקשת טענות שונות לגופה של החלטת ביהמ"ש. הבקשה לרשות ערעור נמחקה על הסף. הלכה היא, כי ראוי שהשאלה, האם על תובענה להידון כתובענה ייצוגית, תידון כמכלול, וערעור או בקשת רשות ערעור יוגשו רק לאחר הכרעה בשאלה זאת, ולא על כל החלטת ביניים שניתנה בקשר אליה.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד דב אבן אור (אטשטיין) למבקשת. 15.10.01).