תקציר סביר כרך נ"ח חוברת 7

ע.א. 3622/01 - רפאל לארי נגד פנחס קבלו - ראש עירית בית שאן

*ביטול הודעת ראש עיריית בית שאן לחבר מועצה על הפסקת חברותו בשל אי השתתפותו ב-3 ישיבות רצופות של מועצת העיריה(מחוזי נצרת - ה.פ. 304/00 - הערעור נתקבל).

א. בתאריך 26.11.00 שלח המשיב, ראש עיריית בית-שאן, הודעה בכתב (להלן: ההתראה) למערער, שעניינה היעדרויותיו של המערער, המכהן במועצת עיריית בית-שאן (להלן: המועצה), מישיבותיה של המועצה. בהתראה צויין, כי המערער נעדר משתי ישיבות של המועצה שנערכו, האחת בחודש ספטמבר והשנייה בתאריך 23.11.00, וכי אם יימנע מלהשתתף בישיבת המועצה הקרובה - בכוונת המשיב לפעול לקיום הוראת סעיף 123 לפקודת העיריות (להלן: הפקודה), הקובעת כי "חבר מועצה שנעדר מישיבות המועצה 3 חודשים רצופים, או שנעדר מ-3 ישיבות רצופות - אם היו ב-3 חודשים פחות מ-3 ישיבות - יחדל להיות חבר המועצה... ובתנאי שראש העיריה... שלח לו... הודעה בכתב שתציין את ישיבות המועצה שמהן נעדר...". באותו יום, 26.11.00, בשעה 00:19, כונסה ישיבה של המועצה. בשל היעדר מניין חוקי, הוחלט כי ישיבה זו - שנדחתה כבר ב-3 ימים - תידחה ביומיים נוספים (לתאריך 28.11.00), כמתחייב מהוראת סעיף 21(א) לתוספת השנייה לפקודה. למחרת היום, בתאריך 27.11.00, כתב המשיב למערער לאמר: "נעדרת מישיבות מועצת העירייה למעלה מ-3 חודשים רצופים ויותר מ-3 ישיבות רצופות של מועצת העירייה. מכוח סמכותי... אני מודיעך על התפנות מקומך במועצת העירייה בשל כך שחדלת לכהן בה...".
ב. המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בנצרת בקשה לביטול החלטת המשיב, בטענה כי ישיבה של המועצה שנדחתה בשל היעדר מניין חוקי איננה נחשבת לצורך מניין הישיבות על-פי סעיף 123(א) לפקודה. עוד טען המערער, כי העובדה שהמשיב לא ציין בהתראה ששלח כי יש כוונה לכנס ישיבה כבר באותו יום עולה כדי חוסר תום-לב. המשיב טען כי לצורך מניין הישיבות שבהן לא נטל המערער חלק יש להתחשב גם בישיבות שכונסו אך נדחו. עוד טען, כי ממילא חדלות כהונתו של המערער נגזרת גם מן החלופה השנייה שבסעיף 123(א) לפקודה - שעניינה היעדרות מישיבות המועצה 3 חודשים רצופים. בפסק-דינו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי ההתראה נשלחה כדין; כי המשיב לא היה מחוייב להזכיר בהתראה את הישיבה שנקבעה לאותו יום; כי גם ישיבה שכונסה אך לא נפתחה - בשל היעדר מניין חוקי - נחשבת כ"ישיבה" לצורך סעיף 123(א) לפקודה. היועהמ"ש לממשלה שנתבקש לחוות דעתו בנושא סבר כי ישיבה של המועצה שנדחתה אינה באה בחשבון הישיבות לעניין הפסקת חברותו של חבר המועצה. הערעור נתקבל.
ג. לשאלה אם ישיבת מועצה שכונסה אך נדחתה בשל היעדר מניין חוקי נחשבת במניין ה"ישיבות" לפי סעיף 123(א) לפקודה - התשובה היא שלילית. סעיף 123 מאפשר להפסיק במסגרת של הליך מינהלי את כהונתו של חבר מועצה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות. הסדר זה מגלם איזון בין, האינטרס בהבטחת השתתפות סדירה ורצופה של חברי המועצה בישיבותיה של המועצה, באופן שיאפשר את התנהלותה התקינה, לבין ההכרח למזער את הפגיעה הקשה בתוצאות ההליך הדמוקרטי, וכן בזכותם של הבוחרים להיות מיוצגים ע"י המועמד המסויים שבו בחרו למועצה, ובזכותו של חבר המועצה להיבחר. הפגיעה הנגרמת כתוצאה מהיעדרות של חבר המועצה, שמשמעותה היא אך שיבוש של סדר-יום בודד של ישיבה מסויימת - אף אם הישיבה כונסה לבסוף כישיבה נדחית - אינה מצדיקה את הסנקציה של הפסקת כהונה הננקטת כלפי חבר המועצה. נקיטה בסנקציה של הפסקת כהונה במקרה כזה אינה מידתית. המסקנה היא איפוא, שאין לראות ישיבות של המועצה שכונסו אך נדחו בשל היעדר מניין חוקי כ"ישיבות" על-פי סעיף 123(א) לפקודה, לצורך קביעת מספר היעדרויותיו של חבר מועצה.
ד. היועץ המשפטי לממשלה סבר כי כהונת המערער הופסקה שלא כדין אף מן הטעם שלא חלפו 3 חודשים רצופים שבהם נעדר המערער מישיבות המועצה. ברם, בנסיבות העניין, משנקבע כי המערער לא נעדר מ-3 ישיבות רצופות, אין צורך להכריע אם אומנם דורש סעיף 123(א) לפקודה כי יוכח גם ש-3 הישיבות שאותן מביאים במניין משתרעות על פרק זמן של 3 חודשים רצופים.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אבי גולדהמר למערער, עו"ד ישראל ליבוביץ למשיב. 7.11.01).

ע.א. 7003/99 - מרינה ראמי נגד סהר חברה לביטוח בע"מ

* ע.א. 7003/99 - הראיות התומכות בגירסת חברת ביטוח כי המבוטח שילם את הפרמייה לאחר אירוע תאונה ביום התאונה ולא לפניה. *בדיקת פוליגרף אינה משמשת כראייה אלא אם הוסכם במפורש כי תוגש כראייה לביהמ"ש. *הודאת התובע בפני הנהג שהתנגש בו כי אין לו פוליסת ביטוח, אינה (מחוזי חיפה - ת.א. 156/95 - הערעור נדחה).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים ביום 20.1.93 סמוך לשעה 00:12. הוא הגיש תביעה על פי חוק הפיצויים נגד המשיבה. גירסת התביעה היתה כי הפרמיה בגין פוליסת הביטוח שולמה ע"י המערער בבנק הדואר בבוקר התאונה, (ולפניה). המשיבה טוענת כי הפרמיה שולמה לאחר התאונה, (ובעקבותיה). ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפרמיה שולמה לאחר מועד התאונה ובעקבותיה, ולפיכך דחה את התביעה בשל היעדר כיסוי ביטוחי. ביהמ"ש ביסס את החלטתו על מספר נימוקים והם: סניף הדואר בכפרו של המערער היה פתוח באותו יום משעה 00:08 בבוקר ועד השעה 30:13. פעולת התשלום היא פעולה מספר 28 מתוך 31 פעולות שבוצעו באותו יום. מכאן הסיק ביהמ"ש שהפעולה בוצעה בסמוך לשעה 30:13, ומכל מקום לא לפני התאונה; נהג המשאית אשר היה מעורב בתאונה מסר בהודעתו במשטרה, שעה לאחר התאונה, כי "הנהג (המערער) פנה אלי ואמר לי שלא צריך משטרה ולא אמבולנס. תן לי ללכת כי אין לי ביטוח". נהג המשאית נפטר לפני שמיעת הראיות. בימ"ש קמא קיבל כראייה, את ממצאי בדיקת הפוליגרף אשר נערכו למערער ועל פיהן נמצא המערער דובר שקר בגירסתו לעניין מועד תשלום פרמיית הביטוח. הבדיקה נערכה על סמך מכתב של בא-כוחו דאז של המערער בו כתוב כי "התובע מרינה ראמי ייבדק בפוליגרף לגבי תשלום הביטוח". הערעור נדחה.
ב. המערער לא מסר גירסה משלו, לא לאחר שנפצע ולא במשפט. טענתו היתה כי אינו זוכר דבר ממה שאירע לאחר התאונה. יש לתת לעובדה זו משמעות מכרעת. המערער אשר טוען ש"אינו זוכר" לא הציג בפני הערכאה הראשונה שום חוות דעת שיש בה כדי ליתן הסבר רפואי בעניין "היעדר זכרונו". העובדה בלבד ששהה יומיים בבית החולים להשגחה, אין בה כדי לבסס טענת העדר זיכרון. המערער טוען כי "אינו זוכר", אך הוא הסכים להיבדק בפוליגרף. מבלי להתייחס לתוצאות בדיקת הפוליגרף, העובדה שהמערער הסכים להיבדק בפוליגרף, אינה עולה בקנה אחד עם טענה של "היעדר זיכרון". בפני הערכאה הראשונה לא היתה עדות של מי ששילם (על פי הטענה), את הפוליסה במו ידיו, וכך "חסם" המערער למעשה אפשרות לחקירה נגדית עניינית בנושא התשלום ובעניינים אחרים. הערכאה הראשונה לא האמינה למערער. עדויות שהושמעו בעניין התשלום לא היו ברורות ולא היו אמינות.
ג. ביהמ"ש נתן, כאמור, משקל לדברים שאמר נהג המשאית שהיתה מעורבת בתאונה, ושנפטר לפני המשפט. דברים אלה הם חד-משמעיים. המחלוקת לעניין הודעת נהג המשאית היא מחלוקת משפטית בעניין קבילות. הצדדים הגישו בהסכמה מסמכים שונים ובכללם את הודעת נהג המשאית במשטרה. על פי הרשום בפרוטוקול לא הובעה כל הסתייגות מטעם ב"כ המערער לעניין קבילותה של הודעת נהג המשאית. דברי המערער הם בגדר הודאת בעל דין מחוץ לכותלי ביהמ"ש. ניתן להביא ראייה בעניין הודאת בעל דין
מחוץ לכותלי ביהמ"ש כחריג לכלל האוסר על קבלת עדות שמיעה. הודאת בעל דין מחוץ לכותלי ביהמ"ש איננה נתפסת כהודאה פורמלית, אלא היא ראייה בין שאר הראיות שבידי בעל הדין היריב להסתמך עליהן.
ד. לא היה מקום לכך שביהמ"ש יסתמך על תוצאת בדיקת הפוליגרף. בדיקת הפוליגרף בוצעה לאחר מכתב של עורך דינו הראשון של המערער, כי, כאמור, "התובע מרינה ראמי ייבדק לגבי תשלום הביטוח". הסכמתו של המערער לבצע את בדיקת הפוליגרף איננה כוללת הסכמה מפורשת שתוצאות הבדיקה תוגשנה לביהמ"ש. אין די בהסכמה מסוייגת להיבדק לצורך מו"מ בין הצדדים. בנסיבות אלה, יש להתעלם מבדיקת הפוליגרף. (בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד גב' חנא בולוס למערער, עו"ד עדי מיכלין למשיבה. 8.11.01).

ע.פ. 4264/01 - מרדכי פדידה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור, כאשר הנאשם השפיע על העובד כי יגנוב עבורו. *קבלת הודעה במשטרה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. *חומרת העונש בעבירות גניבה ע"י עובד ציבור והדחה בחקירה(מחוזי חיפה - ת.פ. 9/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. באפריל 1996 יזם המערער שימוש בכספי המועצה הדתית בבנימינה, כדי להקים בריכת שחייה פרטית בחצרו. המערער, היה פעיל פוליטי, שהיה בכוחו להשפיע על מינויים בבנימינה. חברו של המערער, יחיאל חדד (להלן - חדד), היה באותה עת ראש המועצה הדתית בבנימינה. חדד היה מעונין שכהונתו תוארך, והוא ציפה לעזרתו של המערער בענין זה. המערער השפיע על חדד, שזה האחרון יתן לו שני שיקים של המועצה הדתית בסכום כולל של 25,000 ש"ח ויגרום לכך שבספרי המועצה תרשמנה ההוצאות כהוצאות לתיקון המקווה ועמודי העירוב שבתחום המועצה. המערער התקשר עם קבלן בשם אנג'ל מבת-ים, שעיסוקו הוא הקמת בריכות שחייה, כדי להקים בחצרו בריכת שחייה, ומסר לו את שני השיקים של המועצה הדתית. על פי בקשתו של המערער, מסר לו אנג'ל חשבוניות עבור ביצוע, כביכול, של עבודות עבור המועצה הדתית. ביהמ"ש קבע כי המערער הדיח את אנג'ל לשקר בחקירה במשטרה ולומר שהוא ביצע עבודות במקווה ובתיקון העירוב עבור המועצה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור (כשעובד הציבור הוא חדד) ובעבירה של הדחה בחקירה. הרשעתו של המערער התבססה, בעיקרו של דבר, על אחת מהודעותיו של אנג'ל במשטרה שהתקבלה לפי ס' 10א' לפקודת הראיות. עוד הסתמך ביהמ"ש על דברים מסויימים שאמרו חדד ואנג'ל בעדויותיהם במשפטו של המערער, ועל חיזוקים שונים להודעה במשטרה. ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועל לשנה אחת, מאסר על תנאי לשנתיים ו-50 אלף ש"ח קנס. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל, כאמור, את ההודעה של אנג'ל במשטרה לפי ס' 10א' לפקודת הראיות וקבע על פיה כי השיקים של המועצה הדתית נמסרו על ידי המערער לאנג'ל כחלק מהתשלום עבור בריכת השחייה. במסקנה זו אין יסוד להתערב. העובדה שעבודות עבור המועצה הדתית לא בוצעו ע"י אנג'ל הוכחה היטב במשפט. אין זה מדרכן של מועצות דתיות לשלם עבור עבודות שלא בוצעו. הסניגור העלה שורה של השערות בדבר הדרך בה הגיעו השיקים לאנג'ל ושלפיהן אין למערער קשר עם גניבת הכספים. כל ההשערות שהועלו אינן מקובלות. אשר להרשעה בהדחה בחקירה - בענין זה אין מדובר רק בהסתמכות על הודעה שנמסרה בחקירה כאמור בסעיף 10א' לפקודת הראיות. אנג'ל סיפר גם בין כותלי ביהמ"ש על הדחה זו.
ג. אשר לעונש - למרות העונשים הקלים יותר שהוטלו על אנג'ל וחדד במסגרת הסדרי טיעון, אין להתערב בעונש שהוטל על המערער. המערער אמנם לא היה בעצמו עובד ציבור, אך הוא היה בעל כוח פוליטי בבנימינה "להמליך ולהדיח", הוא שהעלה בפני חדד את ההצעה שחדד יתן לו שיקים של המועצה הדתית בסך 25,000 ש"ח, וחדד שיתף
עמו פעולה, כדי להשיג את תמיכתו. השופט הביא בחשבון לקולא את העונשים הקלים שהוטלו על חדד ואנג'ל במסגרת עיסקאות הטיעון. עוד הביא בחשבון, לקולא, את הזמן הרב שחלף מאז העבירה ואת עינוי הדין. אכן, אלו הן נסיבות לקולא. בצד כל אלה אין להתעלם מחומרת העבירות. המערער היה הנהנה היחיד מהעבירה. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: טירקל, ריבלין, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד טומס נדשי למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 5.11.01).

בג"צ 78/01 - רס"ב שלמה טקסירו נגד השר לבטחון פנים ואח'

פיטורי שוטר בשל מסירת מידע ממאגרי המשטרה לחוקר פרטי. כללי התערבות בג"צ בשיקול דעת רשויות המינהל על אמצעי המשמעת שיש לנקוט(העתירה נדחתה).

א. העותר, המשרת מזה כ-24 שנים במשטרה, נחקר באזהרה בשנת 1997 על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים בחשד שמסר, שלא כדין, מידע שהוציא מתוך מאגר-מידע משטרתי לחוקר פרטי בשם דוד סופרין. כעבור זמן-מה הודע לעותר, כי הגם שקיים חשד סביר לביצוע עבירה, התיק נגדו נסגר מחוסר ראיות. שלוש שנים לאחר-מכן, נעצר העותר על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים בחשד שמסר פעם נוספת מידע מתוך המסוף המשטרתי. בחקירתו הודה העותר, כי לפחות פעם אחת מסר לסופרין מידע על בעלות רכב, וכן כי מסר לסופרין מידע על יציאתם של שני אנשים מן הארץ. לאחר שנערך לעותר שימוע, הודע לעותר כי הוחלט לפטרו מן המשטרה.
ב. העותר טוען כי לא נתמלאו התנאים שנקבעו בפקודות הקבע של המשטרה לפיטורי שוטר. לטענתו, המעשה שבו הודה אינו מהווה עבירה לפי חוק הגנת הפרטיות; מדובר במעשה חד-פעמי, שנעשה בתום-לב; אין מדובר בעבירה שיש עימה קלון. עוד טען העותר, כי ההחלטה לפטרו אינה מידתית. בתשובתה הודיעה המדינה, כי מחקירת העותר עלו ראיות לכאורה לכך שהעותר קיבל תשלום תמורת מסירת המידע; וכי אף אם לא תוכח קבלת תמורה, ביצע עבירה "שיש עימה קלון". המדינה הסבירה, כי על-פי פקודות הקבע של המשטרה, יש לפטר איש משטרה החשוד בביצוע עבירה שיש עימה קלון, שהודה בכתב בביצוע העבירה או שנתגלו ראיות בלתי תלויות וחד-משמעיות המבססות את החשד כנגדו, אף אם טרם הוגש בעניינו כתב-אישום. המדינה ציינה החומרה הרבה שמייחסת המשטרה, המנהלת מאגרי-מידע רגישים, לשימוש שלא-כדין בהם והקושי הרב לפקח על השימוש הנעשה במאגרים אלו. העתירה נדחתה.
ג. ככלל, התערבותו של בג"צ בשיקול-דעתן של רשויות המינהל בהחליטן על האמצעים שיינקטו לצורך אכיפת משמעת בין שורותיהן, היא מצומצמת. אף שהנקיטה באמצעי המשמעתי נושאת עימה עונש למי שהאמצעי ננקט כלפיו, הרי שתכליתה המרכזית היא שמירה על תיפקודו ותדמיתו של השירות הציבורי. במקרה שבפנינו, חרף התוצאה הקשה מבחינת העותר, אין עילה להתערבות בהחלטה לפטרו, שהתקבלה בגדר פעילותה של המשטרה לסלק משורותיה שוטרים שבטוהר מידותיהם הוטל ספק. זאת, כאשר תפקידה הציבורי של המשטרה באכיפת החוק מבליט את חובתה להקפיד על יושרם של המשרתים בה, ועל רקע תופעה נשנית של שימוש שלא כדין במאגרי-מידע, שלמשטרה מוקנית גישה אליהם. למרות פיטוריו יהיה העותר זכאי לגימלה, ששיעורה ייקבע, בין היתר, על יסוד מספר השנים שבהן שירת במשטרה, ואשר עומדות לזכותו. בכך מושג איזון הולם בין הצורך לנקוט באמצעי המשמעתי לבין הפגיעה בעותר.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יהודה ליאון לעותר, עוה"ד גב' רוקסנה שרמן -למדן וגב' יעל ברלב למשיבים. 7.11.01).

בש"פ 7053/01 - פלוני נגד מדינת ישראל

דחיית בקשה לחלופת מעצר שנמצאה לא מתאימה. ההשפעה של תנאי מעצר קשים על שיקולי מעצר וחלופת מעצר. *סדרי הדין בטענות של תנאי מעצר קשים(הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירות של התעללות בקטין, תקיפה בנסיבות מחמירות במספר מקרים כלפי קטין ובת זוגו, ומספר עבירות של איומים. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי קבע כי הראיות מעלות תהיות וסימני שאלה ועל כן ניתן להסתפק בחלופת מעצר. העורר הציע חלופת מעצר בבית אחיו, אשר נמצאה בלתי הולמת לאור הסתייגותו של שירות המבחן, וביהמ"ש דחה אותה. מספר ימים לאחר מכן הגישה ב"כ העורר בקשה דחופה לבחינה מחודשת של חלופת המעצר שהוצעה, וזאת בשל תנאי המעצר הגרועים בהם מוחזק העורר בבית המעצר קישון. ביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע כי לעניין תנאי המעצר הקשים, על העורר להגיש עתירת אסיר לפי פקודת בתי הסהר. הערר נדחה.
ב. דרך כלל, אם מגיע בימ"ש למסקנה כי דרישת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת הנאשם לא באה על סיפוקה לא יחליט על מעצרו. אלא שנראה כי במקרה שלפנינו סבר ביהמ"ש כי מצויות ראיות לכאורה בכמות הנדרשת, אלא שהן מעלות תהיות וסימני שאלה המשפיעים על משקלן. לפיכך סבר שיש עילת מעצר אך ראוי להסתפק בחלופת מעצר נאותה. בכך אין להתערב.
ג. העורר הורשע בשנים 99,97 ו-2000 בעבירות של תקיפת קטין, תקיפת בן זוג, ואיומים. מתסקיר מעצר של שירות המבחן עולה כי העורר סובל מבעיה אישיותית הגורמת לו לאבדן שליטה עצמית והתפרצויות בלתי מרוסנות כלפי בני משפחתו, וקיים קו של מסוכנות וחשש של ממש כי התנהגותו האלימה כלפי בני משפחתו תישנה כאשר הוא מצוי בסביבתם. הנחת בימ"ש קמא, הינה כי לאור עברו של העורר ועמדת שירות המבחן, יש הכרח במציאת חלופה אשר תגן בצורה הולמת על קרובי העורר - חלופה שטרם נמצאה. השאלה היא מהו מקומם ומשקלם של תנאי המעצר בהם מוחזק עציר במסגרת סוגיית מעצרו ושחרורו וזאת בהנחה כי הוא מסוכן לציבור ולא נמצאה חלופת מעצר נאותה להבטיח מפני מסוכנותו.
ד. בתי המשפט נאלצו להתמודד לא אחת עם תופעות של תנאי מעצר קשים ובלתי הולמים בהם מוחזקים עצורים ואסירים. ביהמ"ש העליון קבע בעבר כי השיקול בדבר תנאי מעצר בלתי הולמים עשוי לשמש גורם במסגרת מכלול השיקולים אם לעצור אדם או לשחררו. לפיכך, משעולה טענת עצור כי הוא מוחזק בתנאי מעצר בלתי הולמים בשלב בו מתבררת סוגיית מעצרו או שחרורו, יש לבחון אם טענה זו מבוססת ואם יש בה ממש, ויש לבדוק עם הגורמים המופקדים על מתקן הכליאה, האם ניתן למצוא מענה ופתרון מעשי לליקויים שהוכחו. אם לאחר בירור ודרישה נראה כי היבט תנאי המעצר לא בא על פתרונו הראוי, יש להעדיף חלופת מעצר, אלא אם קיימת סכנה מוחשית לשלומו של אדם או לבטחונו של הציבור, או חשש חמור לשיבוש הליכי משפט.
ה. שאלה היא מה המסגרת הדיונית ההולמת לבחינת טענת עצור בדבר תנאי מעצרו, כאשר זו מועלית במסגרת הליך הארכת מעצר. עניין הקשור בתנאי החזקה במעצר, הניתן לבדיקה מהירה ויעילה תוך תיאום פשוט עם הרשות המוסמכת יכול להתברר ולהיפתר במסגרת הליך המעצר גופו. טענה בדבר תנאי מעצר המחייבת בירור עובדתי מורכב יותר ומיצוי דרכים למציאת פתרון הולם, המסגרת הראויה לבירורה היא בדרך של "עתירת אסיר". סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר קובע כי "אסיר" רשאי להגיש עתירת אסיר בכל עניין הנוגע למאסרו או למעצרו. הגדרת "אסיר" בסעיף ההגדרות של הפקודה מתייחסת לאדם "הנתון כדין במשמורת בית סוהר". אך "עתירת אסיר" שמורה לא רק
לאסיר שפוט או לעצור המוחזק במתקן השייך לשירות בתי הסוהר, אלא גם למי שמוחזק במתקן כליאה של המשטרה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד גב' תמר שי ודוד וינר לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 1.11.01).

ע.א. 456/01 - תאודור כץ נגד עמותת אלכסנדרוני ואח'

דחיית בקשה לבטל פס"ד שאישר הסכם פשרה בטענה שהמבקש חזר בו מהסכמתו לפני שניתן פסה"ד. שימוע פס"ד. *הכלל שביהמ"ש יכול לבטל פס"ד לפני שקם מכסאו(מחוזי ת"א - ת.א. 1686/00 - הערעור נדחה).

א. בעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך בהיסטוריה, שהגיש המערער לאוניברסיטת חיפה (המשיבה 10), נכללה הטענה כי לאחר כיבוש הכפר טנטורה וכניעת תושביו, במלחמת השחרור, הרגו חיילי חטיבת אלכסנדרוני כמאתיים גברים בלתי חמושים מבני הכפר. בשל פרסום זה הגישו המשיבים 1-9 ("עמותת אלכסנדרוני" ושמונה מיוצאי החטיבה) תובענה נגד המערער בעילה של איסור לשון הרע. המערער צירף את המשיבה 10, האוניברסיטה, כצד שלישי לתובענה נגדו. במהלך המשפט הגישו ב"כ הצדדים לביהמ"ש הודעה בכתב על הסכם פשרה. בהסכם שנחתם בידי ב"כ המערער דאז, עו"ד אטלס, ובידי ב"כ המשיבים, נקבע כי תוך 7 ימים מן המועד שבו יתן ביהמ"ש תוקף של פס"ד להסכם הפשרה יפורסם בעיתונים "מעריב" ו"הארץ", מכתב התנצלות של המערער, בנוסח שצורף להסכם הפשרה.
ב. ההודעה על הסכם הפשרה, בצירוף הודעת ההתנצלות החתומה, הוגשו לביהמ"ש ע"י פרקליטי הצדדים ביום 20.12.2000, שחל ערב המועד שבו נקבע המשך השמיעה של הראיות בתובענה. בדיעבד הסתבר, כי לאחר שחתם על נוסח ההתנצלות, הודיע המערער לבא-כוחו עו"ד אטלס כי הוא חוזר בו מן ההסכמה ומבקש לבטל את הסכם הפשרה. בעקבות זאת הגיש עוה"ד לביהמ"ש בקשה לשחרורו מייצוגו של המערער. בבוקר יום המחרת (21.12.2000), בהיכנסה לאולם, הודיעה השופטת כי נתנה פס"ד המאשר את הסכם הפשרה, וכן אישרה את בקשת עוה"ד אטלס להשתחרר מייצוגו של המערער. בישיבה זו יוצג המערער ע"י עו"ד פלדמן, שהודיע לביהמ"ש על החלטת המערער לחזור בו מהסכם הפשרה. ב"כ המשיבים התנגדו לביטול פסה"ד שהתבסס על הסכם הפשרה, ובהחלטתה פסקה השופטת לדחות את בקשת המערער ולהותיר את פסה"ד בעינו. הערעור נדחה.
ג. המערער טוען כי הסכם הפשרה נחתם בשמו ע"י ב"כ עו"ד אטלס, אלא שעוה"ד אטלס הגיש לביהמ"ש בקשה לשחרורו מהייצוג, ולאור בקשה זו לא היה ביהמ"ש המחוזי רשאי ליתן פס"ד על יסוד הסכם הפשרה בטרם יברר אם ההסכם הוא על דעתו של המערער. טענה זו אין לקבל. עו"ד אטלס ביקש להשתחרר מייצוגו של המערער לאחר שחתם, בשם המערער ועל דעתו, על הסכם הפשרה. בבקשתו להשתחרר מן הייצוג לא נאמר כי המערער חזר בו מן ההסכמה, וביהמ"ש לא נתבקש להימנע ממתן פס"ד על יסוד הסכם הפשרה.
ד. טענתו השניה של המערער היא כי מאחר ופסה"ד ניתן ע"י השופטת בלשכתה, ולא שומע באוזני בעלי-הדין ובפומבי, אין לפסה"ד כל תוקף. אכן פסה"ד ניתן ע"י השופטת בלשכתה, אלא, שבהודעתה לבעלי-הדין, כאשר נכנסה לאולם, כי נתנה תוקף של פס"ד להסכם הפשרה, היה משום שימוע פסה"ד. גם אלמלא שומע פסה"ד בדרך האמורה, אלא הומצא לצדדים בדרך אחרת, לא היה יסוד לקבוע שפסה"ד מחוסר תוקף. זאת פרקטיקה רווחת ומיוסדת היטב, שביהמ"ש נותן פס"ד על יסוד בקשות מוסכמות שמוגשות לו ע"י בעלי הדין, מבלי להטריח אותם להתייצב לפניו לצורך השימוע.
ה. על כל פנים, בקשת עוה"ד פלדמן להרשות למערער לחזור בו מן ההסכמה לפשרה הועלתה לאחר שימועו של פסה"ד. בנסיבות אלו אין צורך לבחון כיצד היה על ביהמ"ש לנהוג אילו הודיע עו"ד פלדמן לביהמ"ש אודות בקשת המערער, לאחר שהשופטת חתמה על פסק-דינה ולפני כניסתה לאולם כדי להשמיעו באוזני בעלי הדין. אין לקבל את הטענה כי מקרה זה נכנס לגדר הכלל, שכל עוד לא קם ביהמ"ש מכיסאו רשאי הוא לשוב ולהידרש לעניין שנדון לפניו. המדובר בהסכמה מוגמרת למתן פס"ד שהוגשה לביהמ"ש מראש, ובהיעדר עילה לביטולו של פסה"ד, אין כל משמעות לעובדה שעוה"ד פלדמן ביקש לבטלו בטרם קם ביהמ"ש מכיסאו.
ו. טענה נוספת של המערער היא כי בהתחשב במהות המחלוקת שבין הצדדים, אין לתפוס את המערער על דברתו, וצריך לאפשר לו לחזור בו ממנה. בהקשר זה נטען כי ספק אם הסכם הפשרה הוא בר-אכיפה, וכי גם אם ייאכף בצו ביהמ"ש, לא יהיה בפרסום הודעת ההתנצלות בנסיבות כאלה כדי לספק את המשיבים, או כדי לשים קץ לדיון הציבורי סביב טענתו של המערער בעבודת הגמר שלו. בשאלה זו אין צורך לנקוט עתה עמדה, ודי להניח את ההכרעה לביהמ"ש המוסמך, אם וכאשר יתבקש לעשות כן. לצורך ההכרעה בערעור די בכך שהמשיבים עומדים על זכותם כי פסה"ד שהתבסס על הסכם הפשרה יישאר בעינו, וכי על-פי שורת הדין זכאים הם לכך.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' נאור. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. פלדמן למערער, עוה"ד ג. ארדינסט, א. עבאדי וש. אילון למשיבים, עו"ד מ. פרימן לאוניברסיטה. 6.11.01).

ע.פ. 4469/01 - דניאל זאדה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בדקירה ופציעה של בעלי מועדון לילה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40129/99 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער ו-8 אחרים הגיעו בשעה 3 לפנות בוקר אל מועדון ביפו על-מנת לחגוג את יום-הולדתה של חברתם. משהתברר להם מפי הבעלים (להלן: המתלונן), ומפי מנהל המשמרת, כי הגיעה כבר שעת הסגירה, התפרעה החבורה ואחדים מתוכה דקרו בסכינים את השניים ופצעו אותם קשות. במשטרה סיפר המתלונן, כי ראה את דוקרו לאחר הדקירה, כשהלה מחזיק בידו "סכין נפתחת". הוא הוסיף כי אינו מסוגל לזהות את תווי פניו של הדוקר, אלא זוכר הוא את מראהו: בחור צעיר, נמוך, לבוש בחולצה צהובה, כשעל ראשו משקפי-שמש. המשטרה איתרה את החבורה על סמך מספרי המכוניות שבהם ברחו שנרשמו על-ידי עובדי המועדון. המערער, שמראהו הכללי הלם את התיאור שמסר המתלונן, נעצר באותו לילה והודה כי היה לבוש בחולצה צהובה ועל ראשו היו משקפי שמש. במכונית שנסע נתפסה סכין שעליה טביעת אצבעו של המערער, ועל המכנסיים שלבש נמצא כתם דם שזוהה בבדיקת דנ"א כדמו של המתלונן. המערער בחקירתו נתן הסברים סותרים לראיות אלו. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הסברי המערער ועל יסוד הראיות שהיו בפניו הרשיעו בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות, וגזר לו 4 שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אכן, איש לא ראה את המערער דוקר את המתלונן, ואף לא אחת מהראיות, כשלעצמה, מספקת להרשעתו. ברם, מכלול הראיות - תיאורו של המתלונן את דוקרו ההולם את מראהו ואת לבושו של המערער, טביעת אצבעו של המערער על הסכין ששימשה לדקירת המתלונן, ודמו של המתלונן שהכתים את בגדיו של המערער, כפי שהמערער גם הודה - מספיקים להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר.
ג. אשר לעונש - העונש שהוטל על המערער אינו חמור מדי, וזאת גם בהתחשב בגילו, עברו הנקי ובנסיבותיו האישיות והמשפחתיות. במקומות הבילוי פשטה תופעה, שהפכה לחזון נפרץ, של צעירים חמומי-מוח, אשר מגיעים מצויידים בסכינים, ודוקרים זה את זה. המערער לא דקר את המתלונן במהלך תגרה שבגידרה התגונן, אלא אך בתגובה לסירוב המתלונן לאפשר לו לבלות במועדון שבבעלות המתלונן. בנסיבות אלה ברור כי ביהמ"ש המחוזי הקל עם המערער.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אבי עמירם וגב' אורלי רונן למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 29.10.01).

רע"א 4978/01 - אילנה שלום ציון נגד בנק המזרחי המאוחד ואהרון שלום ציון

*צו מניעה זמני נגד מימוש משכנתא בדירה הרשומה על שם הבעל כאשר האשה טוענת לחלק בבעלות מכח שיתוף נכסים בין בני זוג(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב 2 והמבקשת נישאו בשנת 1985, ומתגוררים בדירה שזכויות החכירה בה רשומות ע"ש הבעל. בשנת 1996 רשם הבעל משכנתה על הדירה לטובת הבנק לשם קבלת אשראי. כעבור כ-4 שנים, נפתח בגין חוב של הבעל לבנק תיק הוצל"פ למימוש המשכנתה, ומונה כונס נכסים לדירה. המבקשת עתרה למתן פס"ד הצהרתי, שלפיו היא זכאית להירשם כבעלת מחצית זכויות החכירה בדירה; כי המשכנתה הרשומה לטובת הבנק, ככל שהשעבוד מתייחס לזכויותיה הנטענות בדירה - בטלה; כי היא דיירת מוגנת בדירה, וזכאית להמשיך ולהתגורר בה. המבקשת טענה, בין היתר, כי לא ידעה על המשכנתה אלא בדיעבד. במסגרת התובענה ביקשה המבקשת צו מניעה זמני שיאסור על הבנק לנקוט נגדה הליכי פינוי מהדירה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למבקשת נודע על הליכי מימוש המשכנתה לכל המאוחר כ-4 חודשים בטרם פנתה לביהמ"ש, עת נמסר לידיה תיעוד הנוגע לרישום המשכנתה, וכי התמהמהותה עולה כדי שיהוי המכשיל את בקשתה למתן צו מניעה זמני. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. התובענה העיקרית שהגישה המבקשת מעלה סוגיות כבדות משקל, הנוגעות בין היתר לדין משכנתה שנרשמה ע"י אחד מבני-זוג נשואים על דירת מגורים משותפת הרשומה אך על שמו, ולתחולת הלכת השיתוף לצד חוק יחסי ממון בין בני זוג. כן מתעוררות שאלות ביחס להגנות שלהן זכאית המבקשת - שאינה חתומה על מסמכי המשכנתה - אם תמומש המשכנתא על דירתה. במצב זה, מן הראוי למנוע את פינוי המבקשת מדירתה בטרם נתבררו זכויותיה, שכן, באם תזכה המבקשת בתובענתה, קיימת אפשרות שהיא תוכל להמשיך ולהתגורר בדירה. משכך, דחיית הבקשה בשל שיהוי של 4 חודשים, שאף לגביו העלתה המבקשת טענות שיש בהן ממש, אינה יכולה לעמוד. על כן ניתן צו מניעה זמני האוסר על הבנק לנקוט כנגד המבקשת בהליכי פינוי מהדירה עד לבירור תביעתה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ניב זר למבקשת, עו"ד אבי גרוהר למשיב. 4.10.01).

ע.א. 4672/01 - l.r.s lanoitanretnI aoiFנגד תכשיטי טוביאס בע"מ ואח'

*ביטול החלטת שופטת לפסול עצמה שנומקה בכך שהשופטת רכשה דירה וב"כ אחד הצדדים ייצג את המוכרת באותה עיסקה(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).

א. המערערת הגישה תביעה כספית נגד המשיבות בבימ"ש השלום בת"א. לאחר שנשמעו הראיות בתיק והוגשו סיכומי הצדדים, התקיימה ביום 27.3.01 ישיבת תזכורת, בה הודיעה השופטת לב"כ המשיבות כי בחודש מרץ 2001 רכשה יחד עם בעלה דירה מקרובת משפחה של ב"כ המערערת, וכי האחרון ייצג את המוכרת בעיסקה זו. השופטת הבהירה לצדדים כי אין בעיסקה האמורה כדי להשפיע על שיקול דעתה, אך אם הם סבורים
כי עליה לפסול את עצמה, תעשה כן. לאחר שהודיעו ב"כ הצדדים כי אינם מבקשים את פסילת השופטת, קבעה השופטת כי פסה"ד ייכתב על ידה והצדדים יוזמנו לשימוע במועד שייקבע. ביום 3.4.01 הגישו המשיבות בקשה לפסילת השופטת, בטענה כי לאחר שיידע ב"כ המשיבות את מנהל המשיבות, על תוכן ישיבת התזכורת, הודיע לו מנהל המשיבות כי הקשר בין השופטת לבין ב"כ המערערת עלול לפגוע בנייטרליות של ביהמ"ש, ולפיכך ביקש כי תוגש בקשה לפסילת השופטת.
ב. הבקשה הגיעה לשופטת לאחר שכבר כתבה את פסה"ד. בישיבה אשר נקבעה לשימוע פסה"ד, החליטה השופטת, לאחר ששמעה את טענות הצדדים, לפסול את עצמה. השופטת קבעה כי אכן ביכולתה לתת פס"ד ללא פניות, אך אינה יכולה להתעלם מתחושתו של מנהל המשיבות, אשר מקנן בלבו חשש עקב מעורבותה בעיסקת המקרקעין. בערעור על כך טוענת המערערת כי כל המגעים לעניין עיסקת המקרקעין נעשו בין ב"כ המערערת לבין בעלה של השופטת, למעט שיחת טלפון אחת שנעשתה עם השופטת וכן פגישה במעמד חתימת החוזה. במגעים שטחיים אלה אין כדי לפגוע ביכולתה של השופטת ליתן פס"ד חסר פניות. השופטת נתבקשה להגיב על האמור בכתב הערעור, ובתגובתה ציינה כי לא התקיים חשש ממשי למשוא פנים מאחר שלא "ננעלה דעתה" כנגד המשיבה. עם זאת, החליטה לפסול עצמה בשל עיקרון היסוד כי יש לקיים את אמון הציבור במערכת השיפוטית וביושרם האישי של העושים במלאכת השפיטה. הערעור נתקבל.
ג. אין כאן טעמים המצדיקים פסילת שופט. הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. השתחררות בלתי ראוייה של השופט מהדיון במשפט פוגע בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו. בעיקר כך, מקום שאינטרסים ראויים להגנה של הצד האחד - זה הצד שלא ביקש את פסילת השופט - נפגעים ממעשה הפסילה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אילן שלגי למערערת, עו"ד אפרים קרנון למשיבות. 6.11.01).

ע.א. 6313/01 - עזבון המנוח אלעד שיאון ואח' נגד הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ ואח'

*דחיית בקשה למחיקת ערעור על החלטת מחיקה של עילה בביהמ"ש המחוזי כשהמחיקה שם נעשתה לפי בקשת המערער(בקשת המשיבים למחוק את הערעור - הבקשה נדחתה).

א. המערערים הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם כתוצאה מתאונת דרכים שבה נהרג אלעד שיאון ז"ל. בין השאר, תבעו המערערים פיצוי בגין הפסד שנגרם להם ב"שנים האבודות". המערערים היו ערים לכך, שעל פי ההלכה שנפסקה בע"א 295/81 פד"י לו(4) 533, (להלן: הלכת גבריאל), לא עומדת להם עילת תביעה נגד המשיבים תחת ראש הנזק של השנים האבודות. משכך, ונוכח העובדה שלביהמ"ש המחוזי אין סמכות לסטות מהלכה זו, פנו המבקשים בבקשה לביהמ"ש המחוזי שימחוק את תביעתם בראש נזק זה. הם הדגישו בפנייתם, כי בכוונתם לערער על "החלטת מחיקה", וכי פנייה לביהמ"ש העליון היא הדרך היחידה להביא לשינוי הלכת גבריאל. המשיבים התנגדו לבקשה, וטענו כי לשם מתן פס"ד יש צורך בתשתית עובדתית, וביקשו לאפשר להם להוכיח תחילה כי לעזבון לא נגרם נזק גם אם בוחנים את ראש הנזק של השנים האבודות. המשיבים טענו, כי בכל מקרה למערערים לא תעמוד זכות ערעור אם ייעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת המחיקה שהוגשה לו. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המערערים ובכך נפתחה הדרך למערערים להגיש ערעור כדי לשנות את "הלכת גבריאל". המשיבים מבקשים למחוק את הערעור על הסף. בקשתם נדחתה.
ב. נקודת המוצא היא, כי כל מי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה, והוא נפגע ע"י פסה"ד, רשאי לערער עליו. מטרתה של דרישה זו היא להבטיח, כי רק מי שיש לו אינטרס אמיתי ולגיטימי בהתדיינות ייהנה מן הזכות לערער. מיהו נפגע? בספרות נאמר, כי נפגע פירושו "כי בעל הדין ביקש מביהמ"ש מתן סעד, ומבוקשו לא ניתן לו, או לא ניתן לו במלואו, או שביהמ"ש נתן לבעל דין אחר סעד נגדו...". אין חולק, כי המערערים תבעו בביהמ"ש המחוזי פיצוי בגין ראש הנזק של "השנים האבודות". אין חולק גם, כי מבוקשם זה לא ניתן להם. תביעתם לעניין זה סולקה על הסף. אמת, החלטת בימ"ש קמא תואמת את שביקשו המערערים. ברם, בכך אין כדי לשלול את מעמדם של המערערים כ"נפגעים" מפסה"ד. הבקשה למחיקת ההליך על הסף היתה מכוונת לתכלית דיונית. ערעורם של המערערים אינו מופנה כלפי הפן הדיוני האמור. הוא מופנה כלפי היסוד המהותי להכרעת בימ"ש קמא, הוא הילכת גבריאל, אשר אינה מכירה בזכות המהותית לפיצוי בגין ה"שנים האבודות". המסקנה היא כי אין למחוק את הערעור על הסף.

(בפני: הרשם שחם. עו"ד חיים מנדלבאום. 5.11.01).

ע.פ. 5304/01 - דוד שרביט נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של החזקת נשק שלא כדין(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וגב' פרוקצ'יה נגד דעתו החולקת של השופט א. לוי).

א. על יסוד הודייתו בנשיאת רובה ציד ותחמושת לרובה, ללא רשות כדין, ובמסגרת הסדר טיעון, ביקשה התביעה לגזור על המערער 3 שנות מאסר לריצוי בפועל. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הסניגור טוען כי המערער הוא תושב היישוב הר ברכה והוא עובד בירושלים. לנוכח הסכנה הקיומית המרחפת על יהודים הנעים בכבישי יהודה והשומרון, נזקק המערער לנשק לצרכי הגנתו העצמית. אלא שלנוכח הרשעותיו הקודמות לא היה לו כל סיכוי לקבל רשיון להחזקת כלי-ירייה, ובנסיבות אלו נאלץ להיזקק להחזקת נשק ללא היתר חוקי. מנגד, הצביעה התובעת על הרשעותיו הקודמות הרבות של המערער, שרובן ככולן שימוש באלימות, ואף שימוש בכלי-נשק וביצוע ירי. הערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות השופטים מצא וגב' פרוקצ'יה, בפס"ד מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט א. לוי.
ב. השופט מצא: בשלושה מקרים - בעקבות יידוי אבנים לעבר רכבו, באזור יהודה ושומרון, אך מבלי שהתקיים שמץ צידוק לכך - הפעיל המערער כלי-ירייה. באחד המקרים ירה לעבר דיר עזים, בקרבת בית מגורים, ופגע בכמה מן העזים. בשני המקרים האחרים ירה לעבר ילדים בישובים ערביים ופצע אותם. את עבירתו נשוא הערעור ביצע חודשים מספר לאחר שחרורו מן המאסר בגין עבירותיו הקודמות. נתונים אלה תומכים בצדקת הערכתה של ב"כ המדינה, כי המערער הינו עבריין מסוכן אשר אינו נרתע מהפעלת כלי-ירייה לעבר ילדים ושאף במאסרו לתקופה ארוכה לא היה כדי ללמדו לקח. העונש אשר נגזר על המערער איננו קל, אך הטלתו התחייבה מעברו הפלילי המכביד. גם טענת הסניגור, שבכדי להימנע מביצוע עבירות דומות נוספות מתכוון המערער להעתיק את מגוריו לתחומי הקו הירוק, אינה יכולה, בנסיבות העניין, להצדיק התערבות בגזר-דינו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. השופט לוי (דעת מיעוט): ביהמ"ש לא נתן משקל הולם לעובדה שנוסעים תמימים העושים את דרכם בכבישי יהודה ושומרון, נתונים מזה זמן רב לסכנת חיים. אם בעבר נשקפה סכנה זו מיידוי אבנים, הרי שעתה מדובר בירי חי, אשר מטרתו המוצהרת
היא אחת - לקטול חייהם של יהודים באשר הם יהודים, והקטל נמשך חרף מאמציהם של כוחות הביטחון למנוע זאת. המערער הוא אחד מאלה אשר עקב אותן נסיבות נקלע למצוקת-אמת, ומנקודת השקפתו כמעט ללא מוצא, עקב כך שאת מגוריו הוא קבע בישוב הר ברכה שליד שכם, בעוד שלפרנסתו הוא נאלץ לכתת את רגליו לירושלים. נסיעה במסלול זה כרוכה כיום בסכנה גם למי שנושא נשק, ועל אחת כמה וכמה למי שאינו חמוש, וכזהו מצבו של המערער. בנסיבות אלו יתכן וטוב היה עושה המערער, אם היה מקדים ומעתיק את מקום מגוריו לתחומי הקו הירוק, אך את מה שנמנע המערער עד כה מלעשותו, הוא עתיד ככל הנראה לעשות בקרוב. לנוכח תפנית זו, ולאור העובדה שלא מכבר סיים המערער, שהינו אב ל-5 ילדים, לשאת בעונש מאסר ממושך, נכון יהיה למתן את העונש, שיועמד על שנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. עו"ד נ. ורצברגר למערער, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 8.11.01).

ע.א. 8081+8083/01+8080 - עיריית טייבה נגד ברכאל את עזאם בע"מ ואח'

*סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שטענת המבקש בתיק בנושא דומה נדחתה כבר ע"י אותו שופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. ביום 23.3.99 נתן שר המשפטים צו אשר החיל את תקנה 233 לפקודת החברות על המערערת. לאחר שניתן הצו פתחה המערערת בהליך להסדר חובות נושיה. ביום 24.5.99 נתן ביהמ"ש המחוזי בת"א צו הקפאת הליכים, אשר במסגרתו מונו שני נאמנים. במסגרת ההחלטה להקפאת הליכים קבע ביהמ"ש המחוזי כי כל הוצאה כספית בתקופת הקפאת ההליכים תחייב אישור מראש בכתב של לפחות אחד מהנאמנים. במהלך שנת 2001 הוגשו לבימ"ש השלום בכפר סבא מספר תביעות כספיות נגד המערערת, ובהן התובענות נשוא ערעור זה. המערערת הגישה בקשות לסילוק התובענות, בהן טענה כי אין בהתחייבויות אשר מכוחן קמה לתובעים עילת תביעה כדי לחייב אותה, מהטעם שאינן חתומות ע"י מי מהנאמנים, כאמור בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. כל התובענות נקבעו לדיון בפני הרשמת. באחת מן התובענות ניתן פס"ד נגד המערערת. בעקבות פסה"ד הגישה המערערת בקשות כי הרשמת תפסול עצמה מלדון ביתר התובענות שהוגשו נגד המערערת. בבקשותיה טענה המערערת כי נוכח העובדה שהגנתה בכל התובענות היא זהה, ומאחר שביהמ"ש נתן החלטה עקרונית בה דחה את טענת המערערת, הרי שגורלן של כל התובענות התלויות ועומדות נגד המערערת בפני הרשמת נחרץ עוד בטרם נידונו. הרשמת דחתה את בקשות הפסילה, בקבעה כי אין בבקשות המערערת עילה המצדיקה את פסילתה. הערעורים נדחו.
ב. אין בעצם העובדה כי שופט יושב לדין בעניין דומה, עובדתית או משפטית, כדי להביא לפסילתו. מסקנה זו מתחייבת מן המציאות, בה ייתכנו מקרים בהם יביע שופט את דעתו השיפוטית באשר לסוגייה המתעוררת בפניו, תהא זו עמדה באשר לפירושו של חוק, תהא זו עמדה באשר לפרשנותו של חוזה. מקרים אלה ודומים להם הם דבר שבשיגרה. עצם הדיון בסוגייה משפטית דומה אין בו כשלעצמו כדי להעמיד חשש ממשי למשוא פנים. עמדתו המשפטית של ביהמ"ש אינה קשורה למי מן הצדדים או לממצאים שבעובדה, אותם מבקשים המערערים לבסס מחדש במסגרת תובענתם. ממילא, אין - ולא יכולה להיות - עילת פסלות בעמדה מעין זו של ביהמ"ש, שכולה מבוססת על הליך שהתנהל בפני ביהמ"ש בשאלה משפטית ותוצאותיו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שועאע מנצור למערערת. 6.11.01).

ע.א. 6389/00 - יוסף כאמל סרחאן ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*דחיית תביעה על הסף מחמת מעשה בית דין (הערעור נדחה).

המערערים הינם, לטענתם, יורשיו של המנוח קאסם סרחאן (להלן: המנוח). הם הגישו לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה לפס"ד הצהרתי, כי שתי חלקות קרקע בכפר מג'ד כרום הינן בבעלותם וכי תעודה שפורסמה בחתימת שר האוצר דאז, לוי אשכול, כי המקרקעין דרושים לצרכי ציבור ולכן יקומו לקניין רשות הפיתוח בטלה. המשיבים הגישו בקשה לדחיית התובענה על הסף בשל מעשה בי"ד. הם הסתמכו על פס"ד בפשרה שניתן בשנת 87 בתיק הסדר. הצדדים לדין היו חברת הכשרת הישוב, הקרן הקיימת והאפוטרופוס לנכסי נפקדים. נשוא הדיון באותו משפט היה זכאות ופיצויים לפי חוק רכישת מקרקעין ביחס לשתי החלקות. הצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה שלפיו יקבל עזבון סרחאן חלק מן הפיצויים. הערעור נדחה.
המערערים סומכים על פסה"ד האמור לעניין הגדרת זכויותיהם במקרקעין, אך טוענים כי ההפקעה בטלה מדעיקרא מטעמים שונים שציינו בתביעתם. ברם, אין אדם יכול לטעון שהפקעה בטלה מדעיקרא לאחר שכבר ניתן, בהסכמתו, פס"ד חלוט לפיו זכאי הוא לפיצוי בגין ההפקעה. המערערים טוענים כי מעולם לא נטלו בפועל את הפיצויים. שאלה זו לא הועלתה וגם לא התבררה בערכאה הראשונה. אך למעשה, אין בשאלה אם הפיצויים התקבלו בפועל כדי לאצול על ענייננו.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד חזן פאוזי וזהרה שיח' למערערים, עו"ד משה גולן למשיבים. 6.11.01).

בג"צ 8673/01 - נעם פדרמן נגד נשיא ביהמ"ש העליון ואח'

*דחיית בקשה לפסילת הנשיא ברק מלשבת בישיבת ועדת שופטים בקשר למינוי שופט מסויים לביהמ"ש המחוזי (העתירה נדחתה).

עתירת העותר היא, שיימנע מנשיא ביהמ"ש העליון ליטול חלק בדיון ובהחלטה של הוועדה לבחירת שופטים, כשתבוא לדון ביום העתירה בבחירתו של המשיב השלישי, השופט אוקון, לשופט של ביהמ"ש המחוזי. העתירה מבוססת על הטענה העובדתית, שבקשר לספר בשם "כבודו", אשר נכתב ע"י העיתונאית נעמי לויצקי, פנה הנשיא ברק אל השופט אוקון וביקשו לבדוק את ההיבטים המשפטיים בספר העומד לצאת לאור. כפי שמצויין גם ע"י המחברת בהקדמה לספר, כשחיפשה עורך משפטי לספר "הציע ברק את השופט בעז אוקון. הוא ידע שאוקון ואני קשורים זה בשני בקשרי ידידות, וסבר שהחיבור יעלה יפה". העתירה נדחתה.
אפילו נצא מהנחה שהתיאור העובדתי מהימן, דבר המוכחש ע"י המשיבים, אין בעובדות העתירה להקים עילה לפסילת הנשיא ברק מלדון, במסגרת הוועדה לבחירת שופטים, בעניינו של השופט אוקון. כל שניתן להסיק מהעובדות שבעתירה הוא, שהנשיא ברק מכיר בידע המקצועי משפטי של השופט אוקון, ורואה אותו כשיר וראוי לבדוק את ההיבטים המשפטיים בספר העומד להתפרסם. הוא בוודאי יודע ועמד על כישוריו המשפטיים גם בהיות השופט אוקון מכהן כשופט מחוזי בפועל וכרשם של ביהמ"ש העליון. אלא שהיכרות כזו של חבר ועדת מינויים, במסגרת עבודה ועל רקע מקצועי, עם מועמד למשרת שיפוט, אינה פוסלת אותו מלכהן בוועדת מינויים הדנה בעניינו של המועמד. אין היא מצביעה על אפשרות ממשית לניגוד עניינים, ואף לא על חשש ממשי לניגוד כזה. ואמנם, העותר צמצם את עתירתו לנימוק של "מראית עין". טענה זו של מראית עין משמעה, שאף אם אין מניעה על פי הדין שהנשיא ברק יטול חלק בדיון הנדון, ראוי שעל פי רצונו ושיקול דעתו יימנע מכך. טענה זו אינה מקנה עילה להתערבותו של בג"צ והיא גם אינה מקובלת על בג"צ לגופה.

(בפני השופטים: אור, מצא, ריבלין. החלטה - השופט אור. העותר לעצמו, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 8.11.01).

בג"צ 4182/01 - עו"ד מאיר גובר, חבר המועצה האזורית דרום השרון ואח' נגד שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה

*דחיית בקשה של חברי מועצות עיריות לשלם לכל חברי המועצות תשלומים שונים כגון ביטוח, גמול השתתפות בישיבות וכד' (העתירה נדחתה).

העותר הוא חבר המועצה האזורית דרום השרון, וביקשו להצטרף אליו כעותרים נוספים חברת מועצת עיריית ירושלים גב' רוני אלוני וחבר המועצה המקומית מזכרת בתיה מאיר דהן. עתירת העותרים היא להורות לשר הפנים לשלם לחברי המועצות תשלומי ביטוח תאונות עבודה, תשלומי החזר הוצאות רכב ותשלומי גמול לחברים המשתתפים בישיבות המועצות המקומיות והמועצות האזוריות ובישיבות ועדות המועצות המקומיות והמועצות האזוריות. עוד מבקשים העותרים להורות ליועץ המשפטי לממשלה ליתן חוות-דעת משפטית בבקשתם. העתירה נדחתה.
"לא שמענו עד הנה על מקרה בו ציווינו את היועץ המשפטי לממשלה ליתן חוות-דעת בנושא כלשהו. וגם אם אמרנו ניתן לחדש חידושים מעת לעת, נוסיף עוד זאת כי לא מצאנו כל הצדק לחייב את היועץ המשפטי לממשלה במתן חוות-דעת". לגוף העניין אין לעותרים עילה בדין עליה יכולים הם לסמוך את עתירתם לחייב את קופת הציבור לשלם תשלומים כדרישתם.

(בפני השופטים: חשין, טריקל, גב' בייניש. עו"ד מאיר גובר לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 7.11.01).

בש"פ 7852/01 - ישראל כהנא נגד מדינת ישראל

*היענות לבקשה להעברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).

המבקש נאשם בשתי עבירות מהירות שנמדדו באמצעות מכשיר הממל"ז, האחת בבימ"ש לתעבורה בחדרה והשניה בבימ"ש לתעבורה בת"א. בקשת המבקש הינה להעביר את התיק שמתנהל בת"א לביהמ"ש לתעבורה בחדרה. המבקש מציין כי הוא מוכן לשאת בהוצאות היתר של המדינה, ולהסכים להסדר לפיו כל חומר שעדי התביעה רשאים להעיד, יוגש ללא עדות וייחשב כעדות ראשית. עוד ויתר המבקש על קיום הליך של חקירה נגדית. המבקש טוען כי התיק בחדרה מצטרף למספר תיקים נוספים הדנים באותה סוגיה, והנשמעים במאוחד בפני אותו הרכב. המשיבה התנגדה לבקשה בטענה שבחינת חומר הראיות בתיק מחייבת העדת השוטרים שהיו מעורבים ברישום הדו"ח. הבקשה נתקבלה.
על פי הכללים המקובלים במקרים כגון זה, אין להעביר את מקום הדיון שעה שבכך תיגרם טירחה לעדים מטעם המשטרה. ואולם, הודעתו של המבקש בעניין נשיאה בעלויות עודפות ובעניין הליך שמיעת הראיות, מצדיקה חריג וסטייה מעקרון כללי זה. ביהמ"ש לתעבורה בת"א נתן הסכמתו להעברת הדיון. לאור כל אלו, לאור העובדה שיש בהעברת מקום הדיון כדי לייעל את ההליכים המשפטיים הרלבנטיים, ולאור הקירבה הגאוגרפית (היחסית) בין שני בתי המשפט הנדונים, יש להיעתר לבקשה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 6.11.01).

בש"פ 8077/01 - אלכסנדר שרייפר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר באשה לצרכי זנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם, יחד עם אחר, בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. על-פי כתב האישום הגיעה פלונית, ילידת אוקראינה, ארצה, ובמועד מסויים באה ל"חזקתם" של העורר ושל חברו. אלה השניים ביקשו ל"מכרה" כמה פעמים ללא הצלחה, עד שעלה בידיהם ל"מכרה" לשם העסקתה בזנות לפלוני אשר שיתף פעולה עם המשטרה והפליל את העורר ואת חברו. לפי כתב האישום שילם פלוני
לעורר סכום של 21,000 ש"ח תמורת הבחורה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסניגור טוען שהעורר לא עשה כל מעשה אלימות וכי הבחורה הסכימה כי "תועבר מיד אל יד", ועל-כן זכאי הוא לחלופת מעצר. על-כך יש להשיב בשני אלה: ראשית, הסכמתה של אשה כי "תימכר" ותועבר מיד אל יד אינה משמשת כלל הגנה לעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. תכלית החוק היא להילחם מלחמת חורמה במעשים ניקלים ובזויים אלה של סחר בבני אדם, והסכמת הקורבן אין בה כדי להעלות או להוריד; שנית, הסניגור נשאל אם הבחורה קיבלה אף היא חלק ב"דמי המכר", ותשובתו היתה בבחינת "הן ולאו ורפיא בידיה". נראה שהבחורה לא קיבלה כל חלק ב"דמי המכר", ומכאן חומרה יתירה. אכן, שיתופה של הבחורה ב"דמי המכר" לא היה בו כדי להקל עם העורר, ואולם אי-שיתופה בתמורה מלמד על הניקלות לאין שיעור של המעשה. הסניגור טוען עוד כי חלקו של העורר ב"עיסקת המכר" היה חלק קטן יחסית לחלקם של אחרים, וכי מטעם זה זכאי הוא, למיצער, לחלופת מעצר. יש לדחות טענה זו. עסקות אלו של סחר בבני אדם למטרת זנות, בדרך הטבע מערבות הן אנשים אחדים בשלבים שונים של הסחר. שילובן של החוליות אלו באלו יוצר את הסחר מראשיתו ועד סופו. יש להתייחס בחומרת-יתר לכל אחת מן החוליות בשרשרת הסחר בבני אדם למטרת זנות. הנוטל חלק בשרשרת הסחר דינו מעצר שכן הוכיח במעשיו כי מסוכן הוא ליחיד ולכלל.

(בפני: השופט חשין. עו"ד יוסף עאמר למבקש, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 6.11.01).

בש"פ 8593/01 - מדינת ישראל נגד וילי מונדר

*ביטול שחרור בערובה בעבירת סחר בסמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

שוטר התחזה בפני המשיב כמי שמבקש לרכוש סמים, ולמקום המפגש הגיע המשיב כשהוא נוהג ברכב, על אף שבאותה עת היה בפסילה. בחיפוש שנערך ברכב נמצאו 79 טבליות, שעל פי החשד הן סם מסוכן מסוג "אקסטזי", 2 טבליות מסוג ל.ס.ד., וכ-295 גרם של קנבוס שהיה מחולק לאריזות. למשיב יוחסו עבירות של סחר בסם מסוכן, החזקת סם שלא לשימוש עצמי בלבד, ונהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח תקף, וביהמ"ש התבקש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, באשר לדעתו לא התברר טיבן של 79 הטבליות שנתפסו בחזקת המבקש, הואיל ונערכה בדיקה מדגמית של טבליה אחת, ובכך לא די. באשר לכמויות הסם האחרות שנתפסו, סבר ביהמ"ש שגם בהן אין די כדי לבסס עילת מעצר. הערר נתקבל.
נראה כי דרך הבדיקה המדגמית הטרידה את בימ"ש קמא, אך זו בדיוק הדרך שנקבעה בתקנה 3 לתקנות הסמים המסוכנים (בדיקה מדגמית של סמים), ביחס ליחידות הנראות על פניהן כיחידות מסחריות. באשר לשאלה אם 79 הטבליות שנתפסו ברשות המשיב, יוצרו בייצור תעשייתי, נראה שלפחות בשלב הזה של ההליכים מותר להשיב על כך בחיוב, וזאת לנוכח האמור בחוות דעת מז"פ. אך מעבר לחשיבותה של השאלה בדבר מהותן של אותן טבליות, נזנחה עובדה בעלת משקל מכריע, והיא שהמשיב הגיע למפגש עם השוטר במטרה לסחור בסם. אם מצרפים לכך את כמויות הסם בהן החזיק המשיב וגיוונן, המסקנה היא כי אין מדובר בעיסוק חריג ומזדמן של המשיב, אלא בעיסוק בעל אופי נמשך. בתחום זה של עבריינות הדגישה הפסיקה לא אחת שתרופתם של אלה הנותנים את ידם להפצתו של נגע הסמים הוא במעצר ממש, ולא הוכחו נסיבות חריגות המצדיקות סטייה ממדיניות זו בעניינו של המשיב.