בש"פ 8141/01 - עדנאן עבדאללה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של אינוס ותקיפה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם ב-4 אישומים של מעשים מגונים בנסיבות אינוס, ניסיון לביצוע מעשה סדום ותקיפה הגורמת חבלה ממשית ואיומים. הרקע לכתבי אישום אלה הוא מעשים מיניים המיוחסים לעורר, כבן 37, שבוצעו בבית המעצר באבו-כביר, בעציר כבן 19 שנמצא בתא יחד עימו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. הסניגור טוען כי ההחלטה ניתנה על אתר מבלי שהשופט בדק את חומר הראיות ומבלי להצליבן, כנדרש על-פי ההלכה שיצאה מלפני ביהמ"ש העליון, על מנת לקבוע קיומן של ראיות לכאורה. אין ממש בטענה זו. ביהמ"ש רשאי - על פי הטיעון שבפניו - להחליט אם ועד כמה עליו לבדוק את חומר החקירה.
ג. צדק ביהמ"ש באומרו שדי בהודעותיו של המתלונן כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית להוכחות אשמתו של העורר, ללא צורך בחיזוקים ובוודאי לא בסיוע. עם זאת יצויין, כי קיימים חיזוקים לדברים שנאמרו ע"י המתלונן הן בהתנהגותו הוא בסמוך לאחר המעשים עליהם התלונן והן במצבו באותה עת. אשר למסוכנותו של העורר זו עולה מסוג העבירות וטיבן ומן הסיטואציה בה בוצעו העבירות, כשהוא נתון במעצר יחד עם אחרים ומפיל את אימתו, סמכותיותו, שתלטנותו, גילו ואישיותו העבריינית העולה מתוך הרשעותיו הקודמות, על אחרים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יעקב שקלאר למבקש, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 8.11.01).
ע.א. 2629/98 - השר לבטחון פנים נגד הרב שלום דב וולפא ואח'
*גילוי ראייה במשפט אזרחי על אף הצגת תעודת חסיון של שר המשטרה. *תקפה של תנייה בהסכם האוסר על אחד הצדדים לפנות לערכאות(מחוזי י-ם - המ' 1844/94 - הערעור נדחה).
א. השופט ריבלין: בין המשיב (להלן: וולפא), ואגודת מוסדות חב"ד (להלן: האגודה), מצד אחד, לבין המשיב הפורמלי, (להלן: בלייר), מצד שני, נתגלע סכסוך כספי. הסכם שנחתם בין הצדדים, ביולי 1989 (להלן: ההסכם), ואשר קיבל תוקף של פס"ד, קבע כי האגודה תשלם סכום של 630,000 דולר לבלייר, כאשר וולפא ערב לסכום זה. בסעיף 11 של ההסכם נקבע כי "בלייר מתחייב בזה... כי בכל מקרה וגם אם תופעל ערבותו של הרב וולפא לא יפעיל נגדו... מאסר בגין החוב האמור. כן לא יפעיל בלייר הליכי מאסר במסגרת הליכים פליליים בגין הנ"ל. היה ויפר בלייר סעיף זה שבהסכם כי אז יהא בטל אוטומטית כתב ערבותו של הרב וולפא...". וולפא עתר לביהמ"ש קמא, ליתן פס"ד הצהרתי ולפיו ערבותו על פי ההסכם בטלה בשל כך שבלייר הביא, לטענתו, לפתיחת הליכים פליליים נגדו, ולמעצרו, תוך הפרת סעיף 11 להסכם.
ב. במהלך הדיון התיר ביהמ"ש לבאי כוח הצדדים לעיין בתיק המשטרה שהופקד בביהמ"ש, אך זהות המודיע, שהביא לפתיחת החקירה נגד וולפא לא נתגלתה מתוך תיק החקירה. לפיכך, ביקש וולפא כי יומצא תיק המודיעין שבידי המשטרה כדי לקבל מידע בשאלה זו. ביהמ"ש נעתר לבקשה, אך השר, המערער, הגיש תעודת חיסיון. וולפא הביע את נכונותו להסתפק בתשובה לאקונית - "כן" או "לא" - לשאלה האם היה זה בלייר, או מי מטעמו, שהביא לפתיחת החקירה נגדו. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי הנימוקים הכלליים שהועלו ע"י המערער, והעומדים ביסוד תעודת החסיון, אינם משכנעים, וכי אין להניח כי האינטרס הציבורי ייפגע, אם יתגלה כי בלייר הוא המודיע, ומנגד, לוולפא יש אינטרס רציני וכבד משקל לדעת, האם המשיב הוא שגרם לפתיחת
החקירה נגדו, ואין לו "תרופה אלטרנטיבית" לסעד המבוקש על ידו. בחתימתו על ההסדר, כך סבר ביהמ"ש קמא, ויתר בלייר מראש על האפשרות להסתיר את זהותו והתנהגותו.
ג. נגד ההחלטה האמורה הגיש המערער בשעתו ערעור לביהמ"ש העליון. הערעור נתקבל ברוב דעות, והעניין הוחזר לביהמ"ש המחוזי, על מנת שייתן החלטה חדשה, המביאה בחשבון גם את הנסיבות הקונקרטיות שבגינן הוצאה תעודת החסיון. ביהמ"ש המחוזי נתן החלטה חדשה, ובה אימץ את קביעותיו מן ההחלטה הקודמת. השגותיו של המערער הן בשלושה מישורים. במישור הראשון, טוען המערער, כי גם אם יימצא כי היה זה בלייר שמסר למשטרה את המידע נגדו - לא יהא בכך כדי לסייע לוולפא בתביעה האזרחית; במישור השני נטען כי "סעיף בהסכם, המטיל סנקציה על צד להסכם במקרה שבו הלה ימסור למשטרה מידע מפליל כנגד הצד השני להסכם, הינו סעיף הנוגד את תקנת הציבור"; במישור השלישי טוען המערער, כי האינטרס הציבורי שלא לחשוף מקורות מידע של המשטרה, גובר על האינטרס של וולפא בגילוי המידע. יש בגילוי המידע על אודות זהות המודיע, כדי לצמצם את נכונותם של אנשים לשמש כמקורות מידע ולמסור למשטרה מידע מפליל כנגד אנשים אחרים, ובכך לגרוע מיכולתה של המשטרה לפעול. הערעור נדחה.
ד. תעודת חיסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, יכול שתוגש, גם במסגרת הליך אזרחי, וזאת, אף אם המדינה כלל אינה צד להליך. הבחירה למנוע מסירתה וקבלתה של ראייה, בשל שגילויה עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב, נתונה לשיקול דעתו של השר נותן התעודה. ואולם, שיקול הדעת הסופי בעניין זה, נתון לביהמ"ש. על ביהמ"ש לשקול את האינטרסים המתנגשים - האינטרס הציבורי שבאי גילוי המידע, מחד גיסא, והאינטרס הציבורי והפרטי בקיום הליך הוגן, מאידך גיסא. לצד אינטרס הפרט העותר לגילוי ראייה, ניצב גם אינטרס הציבור בקיום הליך הוגן ובעשיית צדק. הגיונו של האינטרס בדבר חיסוי זהותם של מודיעים נובע בעיקר משניים אלה: הגנה על שלומו ובטחונו של המודיע; עידוד מסירת מידע לרשויות החקירה - מידע שלא היה נמסר אלמלא היתה נותרת זהות המודיע חסוייה. לא הוכח, במקרה זה, כי נשקפת סכנה לשלומו וביטחונו של המודיע. אין מדובר כאן בבקשת מידע לגבי מודיע שזהותו חסוייה. המידע, שגילויו מתבקש כאן, מתמצה בשאלה האם היה זה בלייר שמסר את המידע אשר הביא לפתיחת החקירה כנגד וולפא. אם יתברר כי התשובה לכך שלילית - שוב אין המשטרה מתבקשת למסור פרטים על זהותו של המודיע. ואם התשובה תהא חיובית - ובלייר הוא המודיע - הרי שאין הוא "מודיע" מן הסוג המקים את הצורך להגן על זהותו.
ה. אשר לאינטרס הכללי, שלא לפגוע בנכונותם של מודיעים, למסור מידע מפליל, לרשויות החקירה - אף אם אין לומר כי סעיף 11 להסכם משקף ויתור של בלייר על חיסיון זהותו, הרי שיש בו, למצער, כדי לאבחן מקרה זה ממקרים אחרים, ולשלול, במידה רבה, את החשש הכללי מפני הרתעת אזרחים ממסירת מידע מפליל. בפי המערער טענות שונות על פיהן אין במידע המבוקש כדי לסייע לוולפא בהליך האזרחי. ביהמ"ש קמא, אשר שמע את הראיות בתיק, סבר כי "למבקש אינטרס רציני ביותר - וכבד משקל - לגלות ולהוכיח כי המשיב (או מי מטעמו) הוא שגרם לפתיחת החקירה", וכי "למבקש אין 'תרופה אלטרנטיבית' לסעד המבוקש על ידו". בשלב זה של ההליכים, אין השאלה הזו עומדת להכרעה כאן. על כן יש לדחות את הערעור.
ו. הנשיא ברק: בנסיבות המקרה האיזון הראוי במסגרתו של סעיף 45 לפקודת הראיות, תומך בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר גילוי המידע. הערעור צומצם ברובו לשאלה אם החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר גילוי המידע היתה נכונה או מוצדקת, אם לאו. המדובר בפעם השניה שהנושא נדון בפני ביהמ"ש העליון, לאחר שדיון קודם הוליך
לקבלת הערעור והחזרת הדיון לשיקול דעת מחודש של ביהמ"ש המחוזי בשאלת גילוי המידע. כפועל יוצא מכך, לא עומדת לדיון, השאלה אם תקפה ההוראה שבסעיף 11 להסכם שבין הצדדים, שסביבה מתנהל ההליך בערכאה הראשונה. עם זאת ניתן לומר כי ספק אם מלכתחילה יש תוקף להוראת סעיף 11 להסכם. המדובר, בהוראה שמשמעה הטלת מגבלה על יכולתו של פרט לפנות לערכאות על מנת לממש את זכותו כפי שהיא מוגנת על פי דין המדינה. כן מדובר בהוראה המטילה מגבלה על יכולתו של הפרט להביא לנקיטת הליכים פליליים. מבלי להכריע בעניין, נראה כי ישנם טעמים כבדי משקל לראיית הוראה מעין זו כבטלה לאור הוראת סעיף 30 לחוק החוזים, ולמסקנה כי הוראת סעיף 11 להסכם עומדת בניגוד לתקנת הציבור. כיוון ששאלת חוקיות ההוראה שבהסכם אינה במוקד הדיון ניתן להשאיר סוגיה זו בצריך עיון.
ז. השופט אור: מסכים לפסק דינו של השופט ריבלין, כמו גם להערותיו של הנשיא ברק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, ריבלין. עו"ד שי ניצן למערער, עוה"ד יצחק ננר ויוסף אלברק למשיבים. 15.11.01).
ע.פ. 7463/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשי סדום בקטין, על יסוד בדיקת דנ"א בזרע בנוסף לעדות הקטין. *סירוב האחים של הנאשם למסור בדיקת דם לדנ"א כחיזוק לראיות התביעה(מחוזי ת"א - ת.פ. 3126/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1981, הואשם בביצוע מעשי סדום בנסיבות של אינוס, בגופו של קטין יליד שנת 1988, כאשר הוביל את המתלונן בתואנת שווא לחדר מדרגות של בניין, ושם החדיר, מספר פעמים, את אבר-מינו לפי הטבעת של המתלונן ולפיו. המתלונן, שהיה בעת האירוע בן 8 שנים וחצי בלבד, נמלט לביתו וסיפר לאמו את אשר עולל לו התוקף. האם הובילה את בנה למשטרה, בהמשך הוא הופנה לבדיקות בבית חולים, וחוקרת ילדים רשמה מפיו את גירסתו. ההגנה לא ביקשה לערער על גירסתו של המתלונן, לפיה היה קרבן לעבירות מין, והמחלוקת התרכזה בשאלת זהותו של העבריין. על אף זיהויו של המערער ע"י המתלונן כמי שתקף אותו, סבר ביהמ"ש המחוזי שבראייה זו אין די על מנת לבסס הרשעה, הואיל והמתלונן הצביע קודם למסדר הזיהוי החי על שניים מאחיו של המערער, כחשודים בביצועם של המעשים. עם זאת, החליט ביהמ"ש לבסוף להרשיע את המערער בעקבות תוצאתה של בדיקת דנ"א אשר אימתה, במידת סבירות גבוהה ביותר, כי המערער היה זה שתקף את המתלונן.
ב. הבדיקה נעשתה בתאי זרע שנמצאו על תחתוניו של המתלונן ונמצא כי הפרופיל הגנטי שלהם זהה לפרופיל הגנטי של המערער. שכיחות המאפיינים של אותו פרופיל גנטי, הוגדרה ע"י מומחה מטעם המשיבה (פרופ' עוזי מוטרו), כאחד ל- 6,150,000 בערך. עם זאת, הוסיף המומחה, כי הגדרתה של השכיחות תשתנה אם ההשוואה תעשה מול אחיו של המערער. לעניין העונש, נחלקו דעותיהם של שופטי בימ"ש קמא. שופטת המיעוט סברה כי ראוי לגזור למערער 4 וחצי שנות מאסר ומאסר על תנאי, בעוד ששופטי הרוב סברו כי די ב-3 וחצי שנות מאסר, ושנה וחצי מאסר על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. הסניגור טוען שלא זו בלבד שזיהויו של המערער ע"י המתלונן מעורר קשים, אלא שגם בדיקת הדנ"א, ובעיקר ממצאיו של פרופ' מוטרו בתחום שכיחות הפרופיל הגנטי של תאי הזרע, אינם נקיים מספק. לעניין הזיהוי נטען, כי קיים דמיון בין חזותו של המערער לחזותם של אחדים מאחיו, ועל כן יש בזיהוי זה כדי לעורר ספק אם המערער הוא מבצעו של המעשה הפלילי, ואת הספק הזה לא תוכל בדיקת הדנ"א לסלק, כל עוד לא נבדק הפרופיל הגנטי של כל האחים. ב"כ המערער הפנה גם לדבריו
של פרופ' מוטרו, לפיהם לא מסרו לו החוקרים נתונים על חיתוני-קרובים במשפחת המערער, ומוסכם על הכל, כי לקיומה של תופעה זו עשוייה להיות השפעה מכרעת על הפרופיל הגנטי של ילדיהם. אכן, מידע מסוג זה יכולים היו המערער ומשפחתו לספק, אך לטענתו מלאכה זו מוטלת על שכמה של התביעה. הסניגור היה ער גם לכך שבדיקת הדנ"א לאחים נמנעה עקב סירובם של האחים ליטול בה חלק, אך הוא סבור שאף את הענין הזה אסור למנות כחיזוק לראיות המפלילות, והחוקרים היו צריכים לתור אחר דרך לבצע את הבדיקה, למשל, ע"י שימוש בתחבולות מותרות.
ד. באשר לזיהוי המערער - בעדותו בפני חוקרת הילדים טען המתלונן, כי הוא ראה את החשוד בתקיפתו "הרבה פעמים" והוסיף את תיאורו של התוקף. חלק מהפרטים שמנה המתלונן, אינם מתקיימים במערער. חקירתו של המתלונן החלה שעות אחדות לאחר תקיפתו, וכבר ביום המחרת נערך לו מסדר זיהוי בתמונות, בו הצביע על אחיו של המערער. לאחר עריכתו של מסדר הזיהוי בתמונות, יצאו חוקרים עם המתלונן לשכונת מגוריו, שם הבחינו במספר בחורים, שעל שניים מהם הצביע המתלונן כתוקפיו האפשריים, ואלה היו שניים מאחיו של המערער, הדומים לו בתווי פניהם ובחזותם החיצונית. יומיים לאחר חקירתו של המתלונן, הוא נקרא למסדר זיהוי נוסף, ועל הניצבים נמנו המערער וארבעה מאחיו. הפעם הצביע המתלונן על המערער, והוסיף שהוא חושב שזה התוקף. כידוע, נועד מסדר הזיהוי לבדוק, באמצעי אובייקטיבי, את כוח זכרונו החזותי של המתלונן, גם מקום שביהמ"ש מגיע למסקנה כי עדותו של העד אמינה. בענייננו, לא זו בלבד ש"זיהויו" של המערער ע"י המתלונן כמבצען של העבירות לא היה ודאי, אלא שקדמה לו הצבעה על שניים מאחיו כחשודים במעשה. אם מוסיפים לאלה את ההנחה שהמתלונן, ילד רך בשנים, שהיה נתון תחת רשמיו של האירוע הטראומטי אותו חווה, עיין במסדר זיהוי בתמונות שכללו גם תמונות אחיו של המערער, יהיה קשה לשלול את האפשרות שגם העיון באותן תמונות, עלול היה להשפיע על תוצאתו של מסדר הזיהוי-החי.
ה. מן האמור עולה כי אין לקבל את מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי, לפיה מסדרי הזיהוי "מצביעים על אפשרות סבירה ביותר" שהיה זה המערער אשר תקף את המתלונן. עם זאת, אין להרחיק לכת עד כדי התעלמות מין הזיהוי. האחים דומים במידה רבה, וייתכן שאותו דמיון הוא שגרם למתלונן לטעות כאשר זיהה, קודם למסדר הזיהוי החי, שניים מאחיו של המערער כחשודים בתקיפתו. חשיבותו של מסדר הזיהוי החי היא בכך, שזו היתה ההזדמנות הראשונה בה ניצבו בפני המערער כל האחים, ואז ניתנה לו האפשרות להצביע על זה שלטענתו תקף אותו באמת מתוך קבוצה של אחים דומים. לנוכח הספקות והלבטים המלווים את תוצאתו של מסדר הזיהוי החי בתיק זה, היתה המשיבה חייבת להציע לביהמ"ש ראייה בעלת משקל כבד במיוחד, והיא יצאה ידי חובתה בהגשת התוצאות של בדיקת הדנ"א.
ו. השוואת הפרופיל הגנטי בוצעה ב-7 אתרים, שתוצאתם היתה זהה, ועל בסיס נתון זה הביע פרופ' עוזי מוטרו את הדעה, כי שכיחותו של פרופיל גנטי זה באוכלוסיה ישראלית-יהודית, נאמדת באחד ל- 6,150,000 פרטים, בערך. המומחה הוסיף כי "ההסתברות שאצל אח אקראי של החשוד יימצא הפרופיל הגנטי הנ"ל הוא %0.246 (במלים אחרות, שכיחות של אחת ל-407 אחים, בערך)". תוצאתן של בדיקות המעבדה הביולוגית של מז"פ לבדה, לפיה הפרופיל הגנטי של המערער זהה לזה שנמצא בכתמי הזרע שהיו על תחתוניו של המתלונן, די בה להצביע, גם בהתעלם מדבריו של פרופ' מוטרו בנושא השכיחות, על המערער, כמי שנמנה על קבוצה קטנה ומוגדרת של אנשים, אשר כל אחד מהם היה עלול להיות מעורב במעשה העבירה. ההצבעה עליו במסדר זיהוי-חי, גם
אם אין לייחס לה משקל מכריע, משתלבת בתמונה לפיה המערער, ולא אחד מאחיו, היה מבצעו של המעשה הפלילי. מדובר במסכת של ראיות מפלילות, שמשקלן המצטבר הוא כזה שדי בו, להעביר לשכמו של המערער, את הנטל להציע לביהמ"ש הסבר, שיהיה בו כדי לשכנע כי הוא חף מפשע.
ז. הדרך היחידה להרים אותו נטל ע"י המערער, היתה ע"י עריכתה של בדיקת דנ"א לאחיו. בדיקה כזו, אפשר והיתה מצביעה על אח נוסף כבעל פרופיל גנטי מן הסוג שאותר אצל המערער, ואז היתה מתחייבת המסקנה שהרשעתו של המערער אינה בטוחה כלל. ב"כ המערער טען, כי אחיו של המערער סרבו לבצע בדיקת דנ"א, ולמעשה אין דרך לאכוף עליהם בדיקה זו. את הטענה הזו אין לקבל. את המעשים הפליליים ביצע אדם אחד בלבד, ואם זה לא היה המערער, עשה זאת אחד מאחיו. במצב זה הגיוני להניח, שאותו אח אשר חטא, ביקש להימנע מבדיקת דנ"א כדי שלא להפליל את עצמו, אך מה פשר סירובם של האחים האחרים? זאת ועוד, גם אם בדיקת הדנ"א לאחים היתה מעלה שאחד מהם או יותר נושאים פרופיל גנטי זהה לזה של המערער, עשוי היה ממצא זה להוביל לזיכוי המערער מבלי שהאח האחר יסתכן בהרשעה. מדוע אם כן התנגדו אחיו של המערער לבצע בדיקה זו? התשובה היא שהם חששו שהיא תחזק את ראיות המשיבה, ותסלק גם את אותו ספק עליו ביקש המערער להשתית את הגנתו. במצב זה אין לראות במערער כמי שנבצר ממנו להציג ראייה העשויה להביא לזיכויו, אלא כמי שעל אף שאותה ראייה היתה בהישג ידו, הוא נמנע מלהביאה לביהמ"ש.
ח. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד ישראל קליין למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 24.10.01).
ע.פ. 5209+7152/99+5140+5175 - נחום וידל ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת כלי רכב ומכירתם ברצועת עזה. *תוכן של שיחות טלפון שהוקלטו בהיתר בהאזנת סתר כראיות נגד הנאשמים. *הרשעה בעבירה אחרת מזו שצויינה בכתב האישום. *מידת העונש בעבירות של גניבת רכב(מחוזי באר שבע - ת.פ. 69/96 - ערעורים על ההרשעות ועל חומרת העונשים - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. ארבעת המערערים, נחום וידאל, שלמה אלקיים, אלי אברהם ויצחק חן הורשעו בשורה של אישומים שעניינם העברת כלי רכב מתחומי מדינת ישראל, לרצועת עזה, כאשר מקצת מכלי הרכב נגנבו על-ידם, ומקצתם הועברו לידיהם - בין ע"י בעלי כלי הרכב ובין ע"י אחרים - כדי לזכות, במרמה, בתשלום דמי הביטוח. הראיות נגד המערערים הן, בעיקר, עדויות של שוטרים, שעקבו אחר פעולות המערערים בתקופות הרלוונטיות. במשפט הוצגו גם תמלילים של שיחות טלפון להן צותתה המשטרה במשך כחודש ימים. השיחות התנהלו בטלפון שהיה מותקן במגרש לממכר ותיווך של כלי רכב משומשים, שהיה בניהולם של המערערים וידאל ואלקיים. לכל אחד מן המערערים היה תפקיד מוגדר ב"שרשרת" העלמת כלי הרכב. מעורבותם של אלקיים ווידאל מתבטאת בעיקר (אם כי לא רק) ביצירת הקשר עם הרוכשים ברצועת עזה, בתיאום בין הגורמים השונים, במתן הנחיות, בקביעת לוחות זמנים, ובאופן כללי - בניהול ובפיקוח על ביצוע העסקאות. בכל המקרים הועברו כלי רכב לתחומי רצועת עזה ע"י נאשמים אחרים, ובהם אברהם וחן. במרבית המקרים, נמסר הרכב לרוכשים ברצועת עזה תמורת מחיר נמוך במיוחד. וידאל נדון למאסר בפועל של 16 חודשים ו- 12 חודשי מאסר על תנאי. אלקיים נדון ל-30 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. המערער אברהם נדון למאסר בפועל של 16 חודשים ו- 12 חודשי מאסר על תנאי. חן נדון ל-5 חודשי מאסר בעבודות שירות. הערעורים על ההרשעות ועל חומרת הענשים נדחו בעיקרם.
ב. הרשעתו של וידאל בעבירות המיוחסות לו סומכת, בעיקרה, על תוכנן של שיחות טלפון שהוקלטו בהאזנת סתר. וידאל טוען, כי אף אחת מעדות התביעה המתמללות, לא הכירה את קולו טרם ההאזנה לתמלילים, וכי לא נעשתה כל בדיקה המשווה את קולו עם הקול שנשמע בהאזנות. הוא מציין, כי זיהוי הקולות נעשה בהתבסס על כך שהדובר הזדהה בשמו, במהלך השיחה, או השיב לדובר אחר, כאשר זה האחרון פנה אליו בשמו. שיטת זיהוי זו, כך סבור וידאל, אינה מאפשרת זיהוי ודאי. אכן, זיהוי המדברים, שקולותיהם נקלטו, הוא תנאי לקבילותה של ההקלטה. תנאי זה, מצטרף אל יתר התנאים שהותוו בפסיקה. בענייננו, לא ננקט כל מסדר זיהוי קולות, ולא נעשה זיהוי באמצעות שיטות טכנולוגיות. הסתמכות על "זיהוי עצמי" של המשוחחים, מחייבת זהירות רבה, שהרי עשוי אדם, ובמיוחד במהלך ביצוע עבירה, להסתתר תחת שם בדוי או להזדהות בשמו של אדם אחר. יחד עם זאת, אין לומר כי אין לזיהוי מסוג זה משקל כלל. בפרשה שלפנינו, נעשה זיהוי הדוברים לאחר שהדובר זיהה את עצמו בשם, וגם נקרא בשם ע"י דובר אחר. ניתן לסמוך על זיהוי זה בהתחשב בהתאמה ברורה בין המועדים בהם שהה וידאל במגרש המכוניות, לבין המועדים בהם התנהלו שיחות בהן השתתף הדובר המכנה בפי עצמו ובפי אחרים "וידאל". בעת שוידאל שהה מחוץ למגרש המכוניות, שוב לא נשמע בהקלטות שמו וקולו של הדובר המכונה "וידאל".
ג. הרשעתו של אלקיים סומכת, במידה רבה, גם היא על תמלילי שיחות הטלפון. אלקיים גורס, כי משלא הוזמנו הדוברים עמם שוחח, כעדים מטעם התביעה, אין בדברים שהוקלטו כדי לשמש ראייה קבילה כנגדו, בהיותם עדות מפי השמועה. טענות אלה אין לקבל. כבר נפסק, כי דברים שנקלטו בהקלטה הם ראייה טובה לכך שהדברים אמנם נאמרו. על כן, דברים שאמרו בני שיחו של אלקיים, שלא העידו במשפט - אף אם אין בכוחם ללמד על אמיתות תכנם, הרי יש בהם כדי להעיד על עצם אמירתם. די בכך, כדי ללמד על פליליות הדברים שנאמרו מפיו של אלקיים, אשר הגיב כפי שהגיב וענה כפי שענה לדבריהם ולשאלותיהם של בני שיחו. אמיתות דבריהם של אותם בני שיח - אינה מעלה ואינה מורידה. מכל מקום, לא נשמעה מפי מי מן הנאשמים, במהלך המשפט, התנגדות לקבילות הראיה בשל היותה עדות שמיעה.
ד. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערערים, מחמת הספק, מעבירות מסויימות של גניבת רכב וקבלת כספי הביטוח במרמה. עם זאת הרשיע באישומים אלה, חלק מן המערערים, בעבירה של "קשר" לפי סעיף 500(7) לחוק העונשין הקובע כי "הקושר קשר עם חברו לאחת המטרות האלה... להשיג מטרה אסורה". המערערים טוענים כי לא הוכחה כל מטרה אסורה בהעברת המכונית לרצועת עזה, שהרי לא הוכח כי הרכב גנוב, מחד גיסא, ואף לא הוכח כי הבעלים של הרכב דרש, במרמה, את כספי הביטוח, מאידך גיסא. דין טענה זו להידחות. ענייננו בסעיף האוסר התקשרות להשגת "מטרה אסורה". אין צורך להכריע כאן באשר לתחומיה המדוייקים של עבירת הקשר, כיוון שנשוא ההתקשרויות הנדונות הוא ביצוע עבירות פלילית חמורות, שהן בוודאי נכללות במסגרת "מטרה אסורה". לא ברור מה היתה המטרה הספציפית לשמה נועדה ההתקשרות, ואולם הוכח כי הנאשמים היו מעורבים בביצוע מעשה פלילי, כאשר עסקו בהעברת הרכב לרצועת עזה. זהו ההסבר היחיד למסירתו של כלי הרכב בתמורה לתשלום סך של 17,000 ש"ח, מקום בו ערכו בשוק היה 75,000 ש"ח. זאת, במיוחד לאור "השיטה הפלילית" אשר בה פעלו הנאשמים, באישום זה כמו גם באישומים אחרים. ניתן להרשיע בעבירה של קשירת קשר למטרה אסורה, גם כאשר המטרה האסורה אינה מסויימת ואינה מוגדרת, לאמור - משלא הוכח מהי, אל נכון, העבירה נשוא ההתקשרות.
ה. הרשעתם של המערערים בעבירה על פי סעיף 500(7) לחוק, מהווה הרשעה בעבירה אחרת מזו שיוחסה להם בכתב האישום, וזאת, משמצאה השופטת כי העובדות המבססות אישום זה הוכחו במשפט. ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, ושלא יוטל עליו עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות שנטענו בכתב האישום. לשם כך, אין צורך בתיקון פורמלי של כתב האישום. בפרשה שלפנינו, הרשיע ביהמ"ש המחוזי את הנאשמים בעבירה השונה מזו שיוחסה להם בכתב האישום, אולם העובדות המהוות את הבסיס לעבירה בה הורשעו המערערים, פורטו בכתב האישום. בנסיבות אלה, אין לומר כי נשללה מן המערערים הזדמנות סבירה להתגונן.
ו. בשני עניינים, יש מקום לקבל את הערעור. הראשון שבהם נוגע להרשעתו של אלקיים, בעבירה של שידול למסירת הודעה כוזבת. זאת, על יסוד עדותו של בעל רכב שהועבר לרצועת עזה, כי אחד הנאשמים האחרים, וטורי שמו - פנה אליו להגיש תלונה למשטרה, ולאחר מכן פנו אליו אלקיים ווטורי גם יחד, שאלו אותו אם עשה כן, והבטיחו לו כי תוך 45 יום יקבל את כספי הביטוח. מן הממצאים שקבע ביהמ"ש קמא, עולה כי היה זה וטורי שפנה אליו בדרישה כי יפנה למשטרה ויגיש תלונה. פנייתם של וטורי ואלקיים, בשאלה ובהבטחה כאמור, באה לאחר שהוגשה כבר התלונה הכוזבת במשטרה. על כן, לא ניתן לראות בפנייה זו משום "שידול" למסירת הודעה כוזבת, כמשמעו בסעיף 30 לחוק העונשין. יש לקבל גם את ערעורו של אברהם, על הרשעתו בסיוע לעבירות המיוחסות לו באחד האישומים ובעבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה. אמנם, הראיות שהוגשו מעוררות חשד כי בוצע מעשה פלילי ע"י אברהם. אולם, פסיפס הראיות באישום זה אינו יוצר תמונה שלמה, ולא די בדמיון, (החלקי), שבין העובדות נשוא אישום זה, לבין העובדות באישומים האחרים, כמו גם בחוסר העקביות שנתגלתה בדברי אברהם במשטרה, כדי להשלים את החסר.
ז. אשר לערעור על חומרת העונש - אין להתערב בעונשים שהוטלו על וידאל, אלקיים וחן. ביהמ"ש הביא בחשבון החלטתו את הנסיבות לחומרא ולקולא, והעונשים שהטיל אינם חמורים כלל. חרף זיכויו של אלקיים מעבירת השידול, אין להתערב בעונש שהוטל עליו. אשר לאברהם - משזוכה מן העבירות המיוחסות לו באחד האישומים, ולאור יתר נסיבות המקרה, יש להקל בעונשו. עונש המאסר לריצוי בפועל יועמד על 12 חודשים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד אבי חימי לוידל, עו"ד יצחק ניניו לאברהם, עו"ד נחמן בטיטו לאלקיים, עו"ד דוד גולן ליצחק חן, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 15.11.01).
בג"צ 9472/00 - הוועד הארצי לראשי הרשויות הערביות ואח' נגד שר הפנים ואח'(העתירה נדחתה).
*דחיית דרישה למנות בוועדה מחוזית לתכנון ובנייה בצפון 50 אחוז ערבים בטענה שזה אחוז התושבים הערבים באיזורא. העותרים מבקשים למנות לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז הצפון, חברים ערבים באופן שיתקיים ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית באותו מחוז, המהווה כ-%50 מאוכלוסיית הצפון, היינו 9 חברים מתוך 17 חברי הועדה. כיום נמנים על חברי הוועדה שני חברים, בני מיעוטים. העתירה נדחתה.
ב. הרכב הוועדה נקבע בחוק. היא מורכבת משני חברים ממונים בשל משרתם; תשעה חברים נציגי שרים או משרדי ממשלה שונים; חמישה חברים נציגי הרשויות המקומיות
וחבר אחד איש מקצועי עצמאי, אדריכל מתכנן ערים או מהנדס. קיימת כיום דוקטרינה במשפט הישראלי, לפיה יש לדאוג לייצוג הולם בשירות הציבורי גם לבני האוכלוסיה הערבית. כאשר מדובר בגוף שהרכבו מיוחד במינו, והוא מורכב מקבוצות שונות של ממונים, מתבקשת התאמת העיקרון למבנה המיוחד של אותו גוף. טענת העותרים לפיה ייצוג הולם הוא ייצוג המשקף את אחוז התושבים הערבים באיזור בו פועלת הועדה המחוזית, אין לקבלה. הייצוג ההולם אינו פונקציה של מספר התושבים הערבים באיזור מסויים. גורם זה הוא רק אחד השיקולים שניתן להתייחס אליו. המדינה היא אחת ואינה מחולקת לעניין זה לאזורים. נהפוך הוא, מהרכב הוועדה שנקבע בחוק עולה, כי הייצוג הממלכתי הכלל ארצי בתוכה, עולה במידה משמעותית על יצוג הרשויות המקומיות להן 5 מתוך 19 חברים וגם החמישה מתמנים ע"י שר הפנים לאחר שקיבל המלצות הרשויות המקומיות.
ג. נציגי הרשויות המקומיות נותנים ביטוי לייצוג תושבי אותן רשויות מקומיות ואילו המינויים המבוצעים ע"י השרים, מונחים בראש וראשונה ע"י שיקולים מקצועיים טהורים שתכליתם לבחור מבין עובדי המשרד באנשים בכירים, מקצועיים, שייצגו בוועדה את המשרד ממנו באו. עם זאת, גם שרים הממנים את נציגי משרדי הממשלה השונים, מחוייבים לעיקרון הייצוג ההולם שעה שהם באים למנות את נציגיהם. אלא שיישומם של עקרונות השוויון אינו יכול להיעשות במחי יד כבמטה קסם. היישום הוא פרי התפתחות, שבעקבותיה יקלטו כעובדי מדינה עובדים רבים יותר מקרב בני המיעוטים. אלה יעלו בהדרגה לדרגים בכירים ומתוכם ניתן יהיה לאתר את העובדים המתאימים שיוכלו לייצג באופן ראוי ומקצועי את המשרדים מתוכם באו. עפ"י הסברי המשיבים, לעת הזו, אין מועמדים מתאימים מבני המיעוטים בתוך המשרדים הממשלתיים. בשלב זה, אין מקום להתערבות בג"צ בהחלטות השרים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד בנא עאוני וגב' הדס תגרי לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 15.11.01).
רע"א 973/01 - זאב קנריק נגד עיריית נהריה
*תשלומי ריבית כאשר הנזק שוערך לפי המדד או הדולר(מחוזי חיפה - ע.א. 1484/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה (העירייה) ניתקה חלקת מקרקעין של המבקש (להלן: החלקה) ממערכת הביוב העירונית, והוא הגיש נגדה תביעה לבימ"ש השלום בנהריה בה דרש לשלם לו פיצוי על אובדן רווחים עקב אי-יכולתו להשתמש בחלקה במהלך 7 שנים. ביהמ"ש קבע כי בנסיבות העניין יש לפסוק למבקש פיצוי בגין אובדן רווחים עבור תקופה של כשנה וחצי בלבד, שתחילתה במחצית שנת 1989 וסיומה בסוף שנת 1990. ביהמ"ש קבע כי לאחרי תקופה זו היה על המבקש להקטין את נזקיו, ע"י חיבור חלקתו למערכת הביוב בדרך של הקמת "שוחת שאיבה" או בדרך אחרת. לפיכך נפסק, כי העירייה תשלם למבקש פיצוי בגין אובדן רווחים בסך של 18,350 דולר (להלן: הפיצוי), וכן את עלות ההקמה של שוחת שאיבה בסך של 33,526 ש"ח, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה. בגדרי ערעורים שהגישו שני הצדדים לביהמ"ש המחוזי בוטלה חובת העירייה לשלם את עלות הקמת השוחה, ונקבע כי אין היא חייבת לשלם ריבית על הסכומים שנפסקו. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בערעור הסכימה העירייה כי עליה לשלם למבקש את עלות הקמת השוחה, אלא שחלוקה היא על חובתה להוסיף לסכומים ריבית. לעניין הפיצוי נטען, כי מכיוון שנקבע בערכים דולריים וכבר שוערך ליום מתן חוות-דעתו של השמאי, משמע שכבר הוספו לסכום הנזק הפרשי ריבית. לעניין עלות הקמת השוחה נטען, כי מכיוון שבפועל
המבקש לא הקים את השוחה, הוא לא נשא בעלויות מימון, ואין הוא זכאי לתשלום ריבית על כספים שלא הוציא. טענות אלה אין לקבל. ככלל, על סכום שפיגרו בתשלומו יש לפסוק ריבית והצמדה. הצמדה ושערוך נועדו לשמור על ערך כספו של הנושה, ואילו ריבית נועדה לפצותו עבור מניעת השימוש בכספו, שאפשר שהסבה לו הפסדי פירות ואף הניבה רווחים לחייב שנמנע מלשלם. בחוות-הדעת שעל יסודה נפסק הפיצוי, מופיעים הסכומים כ"משוערכים", אלא ששערוך זה מבטא את הצמדת הסכומים המקוריים למדד מסויים, כלומר את השמירה על כוח הקניה של הכסף, ואינו כולל ריבית. עובדת היות סכום הפיצוי נקוב במטבע זר אינה שוללת פסיקת ריבית עליו, ואף המחוקק נתן לכך את דעתו בחוק פסיקת ריבית והצמדה. לפיכך, יש לפסוק על סכום זה ריבית הנפסקת על סכום צמוד לדולר, מעת קרות הנזק, כלומר, מתאריך 31.12.90.
ג. עלות הקמת השוחה מבטאת את עלות הקטנת הנזק - סכום שצריך היה להשתלם מהעירייה למבקש מייד עם התרחש הנזק שניתן היה להקטינו. בימ"ש השלום כבר הצמיד את הסכום למדד ועל-כן נותר לפסוק עליו ריבית כחוק הנפסקת על סכום צמוד, החל ממועד זה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד יוסף הוד, גב' איריס הוד ואורי אילן למבקש, עוה"ד אבי גולדהמר ועודד דונג למשיבה. 14.11.01).
ע.פ. 9155/99 - טלעאת ותד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס של אשה ע"י בעלה המבוססת על עדות המתלוננת שכבשה את עדותה שנים רבות (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של אינוס, מעשה סדום ואיומים כלפי אשתו. לאחר שהמערער גירש את המתלוננת וילדיהם המשותפים מהבית, היא התלוננה על סידרת מעשי אינוס ומעשי סדום שעשה בה המערער משך שנים רבות. ביהמ"ש האמין למתלוננת ועל יסוד כך הרשיע את המערער. הערעור נדחה.
אכן, המתלוננת כבשה עדותה, אולם היא הסבירה שהיא שתקה כל השנים בשל בושת הפנים האפשרית מפני גילוי העניין בציבור, ובמיוחד כשמדובר בעדה המוסלמית. אולם, לאחר הלידה האחרונה של המתלוננת במאי 97, גירש אותה המערער מהבית והיא מצאה עצמה ללא מקום מגורים עם 4 ילדים, ואז התלוננה על כל שאירע במהלך השנים. אלמלא גירש אותה מהבית, כך העידה, לא היתה מתלוננת. הסבר זה מתקבל על הדעת. נסיון החיים מעלה שלא אחת שותקות נשים במהלך שנים ארוכות על בעילות שלא בהסכמה משום שלום בית ומחמת הבושה. הסניגור הצביע על סתירות אלו ואחרות בגירסת המתלוננת שלא אוזכרו בפסה"ד. אולם, ביהמ"ש אינו חייב למנות כרוכל את הסתירות אחת לאחת. לאחר שביהמ"ש התרשם מהמתלוננת כפי שהתרשם - ערכאת הערעור לא תתערב בכך.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' נאור. עוה"ד מוחסן סאהר סאמר וקבהה למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 12.11.01).
בר"ם 4774/01 - עיריית קרית גת נגד אבישי כ"ץ בע"מ ואח'
*דחיית בקשה להחזרת ערבון שהופקד בבקשת רשות ערעור שנדחתה תוך קביעת שכ"ט לפי תוצאות המשפט (בקשה לשחרור ערבון שהופקד בבקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
במסגרת בקשת רשות ערעור הופקד ערבון בסך 5,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור שהגישה המבקשת נדחתה תוך קביעה של שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ש"ח על פי התוצאות בתובענה העיקרית. בעקבות זאת ביקשה המבקשת את החזרת הערבון. הבקשה נדחתה.
כשיינתן פס"ד בתובענה העיקרית קיימת אפשרות כי המשיבה תבקש לממש את הערובה שניתנה בבקשת הרשות לערער, אם תזכה בהליך העיקרי. בכך יש כדי להצדיק קבלת עמדתה של המשיבה, המתנגדת להשבת הערובה. אמנם, נוצרת בכך תוצאה אסימטרית. המשיבה מובטחת ביחס לסכום של 5,000 ש"ח מתוך שכר הטרחה של 25,000 ש"ח שנקבע כאמור, בעוד שהמבקשת אינה מובטחת לגבי סכום זה. ברם, הטעם למצב זה נעוץ בעובדה, שהמבקשת היא שיזמה את בקשת הרשות לערער בה הופקד הערבון, והיא שהטריחה את בעל הדין שכנגד להליך אשר נדחה לבסוף. במצב זה, עכוב שחרורו של הערבון עד להכרעה בהליך בבימ"ש קמא הוא התוצאה הנכונה בנסיבות המקרה, ואין בכך כדי לגרום עוול למבקשת.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד שלמה מורדוך למערערת, עו"ד אברהם קורן למשיבים. 15.11.01).
בש"פ 8984/01 - יאנה גריגוריבה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירה של סיוע לשוד (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת הורשעה, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות ובשהייה בלתי חוקית בישראל ונדונה ל- 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל - תשעה בגין חלקה בעבירת השוד ושלושה בגין שהותה הבלתי חוקית בישראל - וכן מאסרים מותנים. בקשתה של המבקשת בביהמ"ש קמא לעכב את תחילת ריצוי העונש נדחתה והיא התחילה לרצות את עונשה ביום 7.11.01. המבקשת טוענת כי בערעורה תעתור לקיצור תקופת המאסר לששה חודשים על מנת שתוכל לרצות את תקופת המאסר בעבודות שירות. לאור הסיכויים הטובים, לדעתה, כי הערעור יתקבל מבקשת היא לשחררה כבר מעתה על מנת שלא תרצה חלק ניכר מתקופת המאסר ובכך יתייתר הדיון בערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר נדחתה. אכן, בתי המשפט נוהגים, כדבר שבשיגרה כמעט, לעכב את תחילת ריצוי העונש, במקרים שבהם מדובר בתקופת מאסר קצרה וכאשר עלול הערעור להתייתר אם לא תעוכב תחילת ריצוי העונש. אולם, אין הדבר כן בנסיבות המקרה שלפנינו. כאמור, הורשעה המבקשת במסגרת הסדר טיעון, כך שערעורה, לכשיוגש, יכוון נגד חומרת העונש בלבד. אין לומר כי מאסר לתקופה של תשעה חודשים בגין עבירה של שוד הוא עונש החורג לחומרה מרמת הענישה המקובלת במידה הנותנת יסוד להשערה שערכאת הערעור תתערב בו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד לירן פרידלנד למבקשת, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 18.11.01).
ע.א. 6388/98 - VE NAKLIYAT DENIZTASואח' נגד .A.S LYONNAIS CREDITואח'
*דחיית בקשה להגדלת סכום ערבון (בקשה להגדלת סכום ערבון - הבקשה נדחתה).
הערעור דנא הוגש ביום 14.10.98. ביום 19.10.98 נקבע בו ערבון בסך 20,000 ש"ח והערבון הופקד ע"י המערערים ביום 18.11.98. התיק נקבע לדיון ביום 29.11.01. הבקשה להגדלת ערבון הוגשה מטעם המשיב ביום 11.10.01. המערערות מתנגדות לבקשה ומעלות טענה טרומית, שלפיה דין הבקשה להידחות מחמת השיהוי בהגשתה. הבקשה להגדלת הערבון נדחתה.
תקנה 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, מסמיכה את הרשם להגדיל את סכום הערבון שנקבע, בכל שלב משלבי הדיון. תקנה זו קובעת משטר גמיש בכל הנוגע לעיתוי הפנייה לבימ"ש בבקשה להגדלת ערבון. עם זאת, מקום בו נגועה בקשה להגדלת ערבון בשיהוי בלתי מוצדק, אשר יש בו כדי לשבש את בירורו התקין של הליך הערעור, יכול הדבר
להביא לדחיית הבקשה בלא שתידון לעיצומה. שיהוי כזה יכול לפגוע באינטרס של בעל הדין שכנגד, אשר בדרך כלל יש לו אינטרס מובהק בבירור מהיר ככל האפשר של הערעור שהגיש. הגשת הבקשה בסמוך למועד הדיון פוגעת גם באינטרס ביהמ"ש בתקינות פעולותיו, ובכלל זה בכך שמועדים שנקבעו לדיון יכובדו. הבקשה דנא להגדלת הערבון נגועה בשיהוי כבד, אשר לא ניתן לו כל הסבר, קל וחומר הסבר סביר. המשיב טוען בבקשתו כי המדובר בתיק מורכב, רחב היקף, המעלה שאלות משפטיות לא קלות. עובדות אלה היו ידועות למשיב כבר בעת שהוגש הערעור והופקד הערבון. אין כל הצדקה לשיהוי בהגשת הבקשה ודינה להידחות.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד ש. פרידמן למערערים, עו"ד יורם ליכנטנשטיין למשיב. 14.11.01).
בש"פ 7027/01 - פלוני נגד מדינת ישראל
*סמכות בימ"ש לתעבורה לפסול רשיון נהיגה של קטין שהואשם בעבירות תעבורה כולל גרימת מוות (להבדיל מסמכות בימ"ש לנוער) (הערר נדחה).
העורר, קטין כבן 17, הואשם בביהמ"ש לתעבורה בנתניה, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וגרימת נזק לאדם בכך שפגע ברכב שנהג בשתי ילדות שחצו את הכביש, גרם למותה של אחת הילדות ופצע את חברתה. לאחר התאונה נפסל רשיון הנהיגה של העורר ועם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה מביהמ"ש לתעבורה להאריך את תוקף הפסילה של רשיונו עד לתום ההליכים במשפטו. סניגורו של העורר, טען, בין היתר, כי בהיות העורר קטין, הסמכות לדונו באישום של גרימת מוות נתונה לביהמ"ש לנוער, ומאחר שהסמכות להורות על פסילת רשיונו של העורר נתונה לביהמ"ש המוסמך לדונו על העבירה שבעטייה מתבקשת הפסילה, הרי שביהמ"ש לתעבורה אינו מוסמך להיזקק לבקשת הפסילה. ביהמ"ש לתעבורה דחה את טענת חוסר הסמכות, ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר, והערר נדחה.
ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את סעיפי פקודת התעבורה וחוק העונשין לעניין גרימת מוות בתאונת דרכים והגיע למסקנה כי לביהמ"ש לתעבורה סמכות לדון באישומים שהוגשו נגד העורר וממילא גם הסמכות לדון בפסילה מנהיגה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד י. מורג לעורר, עו"ד ר. מטר למשיבה. 12.11.01).
בש"פ 7496/01 - שבתאי ספיאשווילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירת שוד בנסיבות מחמירות, בכך שהוא ואדם נוסף, שזהותו אינה ידועה, נכנסו לחנות שעונים, וכאשר המוכר ניגש לכספת על מנת להוציא מתוכה שעונים, הם הלכו בעקבותיו והיכו אותו. המתלונן נפצע בעוד השניים גונבים שבעה שעונים בשווי של עשרות אלפי דולרים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר ואין מקום לחלופת מעצר נוכח מסוכנות הנאשם, כפי שמשתקפת מאופי העבירה בה הוא מואשם. הערר נדחה.
העבירה בה מואשם העורר היא חמורה ומצביעה, כשלעצמה, על מסוכנות. כנגד זאת מדובר בנאשם אשר זו לו עבירה ראשונה וקיימת אפשרות כי מדובר במעידה חד-פעמית, רצינית ככל שתהא. הוא ניהל חיים נורמטיביים עד להסתבכותו זו בפלילים. כנגד כל אלה עומדת העובדה כי שירות המבחן נקט בקו עיקבי אשר לא מצא לראוי ליטול סיכון בהמלצה על שחרורו של העורר מן המעצר. לעמדה זו יש לייחס, משקל נכבד. לכל אלה יש להוסיף את העובדה כי השותף לעבירה טרם זוהה וטרם נעצר וככל הידוע הוא החזיק והשתמש באקדח אשר לא נמצא. המפתח לזיהויו מצוי בידי העורר אשר ממאן למסור מידע בענין זה. מציאות זו מעלה חשש כי שחרורו של העורר עלול לסייע
בשיבוש מהלכי משפט מבחינת סיכויי איתורו של השותף האחר וכן מבחינת השפעה על עדים. בנסיבות הענין יש להעדיף את אינטרס הציבור ואת ההגנה על תקינות הליכי משפטו של הנאשם ויעילות החקירה המשטרתית בעניינו של השותף, על פני חירותו האישית של העורר, מה גם שלא נמצאה נכון לעת זו חלופה מתאימה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ישראל קליין למבקש, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 11.11.01).
בש"פ 8399/01 - דותן פניש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה, תקיפת שוטר ופציעתו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בנהיגה בניגוד לכיוון התנועה וכאשר שוטרים הורו לו לעצור, לא נענה לדרישה והחל נוהג במכונית לאחור במהירות תוך שהוא נוסע בזיגזג וגורם להולכי רגל להימלט מנתיב נסיעתו. בהמשך, נכנס העורר לצומת במהירות בניגוד לתמרור "עצור", נסע ברחוב בניגוד לתמרור "אין כניסה", המשיך בנהיגה במהירות תוך שהוא פוגע ברכב שחנה במקום, ואחרי כל אלה נאלץ לעצור משחסמה ניידת משטרה נוספת את דרכו. אז החל נוסע שוב לאחור במהירות רבה עד שפגע בניידת. אחד השוטרים ירד מן הניידת וניגש לחלון הרכב כדי לעצור את העורר, והלה נשכב בעט בשוטר בפניו, שלף סכין ופצע את השוטר בידו. בשלב זה הגיע למקום שוטר נוסף והעורר תקף גם את השוטר הזה בפניו ושבר את משקפיו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
פרשה זו מלמדת על העורר כי אדם מסוכן הוא עד למאד. העבירות נושא הדיון נעברו בעוד העורר עומד לדין בתיק אחר בעבירות של תקיפת שוטר והשמדת ראייה, וביהמ"ש החליט שם לשחרר את העורר ממעצר בתנאים. מכאן שהעורר אינו מבין, ככל הנראה, מה פירוש שחרור ממעצר, ואין סיבה להניח שיבין עתה את שלא הבין קודם לכן. לעורר גם הרשעות קודמות בעבירות אלימות למיניהן. לפיכך דין הערר להדחות.
(בפני: השופט חשין. עו"ד זאהי אסכנדר למבקש, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 14.11.01).
ע.א. 8457/01 - רחל גבע נגד מיכאל קוצר
*סירוב לבקשת פסילה שנומקה ביחסים מתוחים בין הפרקליט של המבקש לבין השופטת בעקבות בקשת הפרקליט להעביר את התיק לשופט אחר (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
ביום 3.7.01 הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן סעד למניעת קיפוח בקשר לחברה הנשלטת ע"י המערערת והמשיב. הבקשה נקבעה לדיון בפני השופטת גילאור. ביום 5.7.01, משטרם ניתנה החלטה בבקשה, פנה ב"כ המערערת במכתב לנשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה, כי הבקשה תועבר לשופט אחר נוכח דחיפותה. נשיא ביהמ"ש השיב כי נמסר לו מפי השופטת שהבקשה נקבעה לדיון ליום 15.7.01, ועל כן אינו נדרש לפנייתו. לאחר שהתקיים הדיון ביום 15.7.01, התברר לב"כ המערערת כי בעקבות פנייתו לנשיא ביהמ"ש, שלחה השופטת מכתב לנשיא ביהמ"ש, וזו לשונו: "המכתב- חוצפה שאין כדוגמתה. כנראה שעו"ד גולדבליט [ב"כ המערערת] מעוניין להלך אימים על ביהמ"ש ולנתב את התיקים לשופט לפי בחירתו. בקשתו הדחופה קשורה להחלטת מועצת המנהלים של החברה מיום 15.7.99, דהיינו לפני למעלה משנתיים... בכל מקרה... נקבע דיון בבקשה ליום 15.7.01." בעקבות מכתב זה הגישה המערערת לשופטת בקשה כי תפסול עצמה. השופטת דחתה את בקשת הפסילה וקבעה כי תהא דעתה אשר תהא על ב"כ המערערת והתנהגותו, אין בכך כדי להשפיע על עמדתה לגוף העניין. הערעור נדחה.
עניינן של הטענות הוא בתחושתו הסובייקטיבית של ב"כ המערערת כי בשל מערכת היחסים בינו לבין השופטת לא תזכה המערערת למשפט הוגן ונטול פניות. דא עקא,
שלא הונחה תשתית ראייתית המבססת חשש אובייקטיבי למשוא פנים בניהול המשפט, ולכך שעניינה של המערערת עלול להיפגע. הערותיה של השופטת כוונו כלפי ב"כ המערערת בלבד, ולא עולה מהן חשש לכך כי ביהמ"ש לא ינהל את המשפט באובייקטיביות הדרושה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. גולדבליט למערער, עו"ד א. מאיר למשיב. 12.11.01).
בג"צ 8588/01 - ליבי כהנא וברוך כהנא נגד רב ניצב שלמה אהרונישקי ואח'
*דחיית בקשה למשטרה להתיר עצרת זכרון לרב מאיר כהנא בנימוק שהמבקשים הם "ארגון טרוריסטי" (העתירה נדחתה).
העותרים - אלמנתו של הרב מאיר כהנא ובנו - עמדו לקיים ביום הדיון עצרת זכרון באולמי "היכל דוד", במלאת 11 שנים להרצחו של הרב כהנא. למניעת קיום העצרת הוצא אותו יום צו סגירה לאולמי "היכל דוד" לשעות בו אמורה עצרת הזכרון להתקיים. צו הסגירה הוצא מכוח הוראת סעיף 6(א) לפקודה למניעת טרור, (להלן - הפקודה). העותרים - ערערו על הצו בפני ביהמ"ש המחוזי, שדחה בו ביום את הערעור ומכאן הפנייה לבג"צ. פנייה זו נעשתה בדרך של עתירה. הדרך הראוייה היא ערעור מינהלי. אך ב"כ המדינה הסכים כי דרך הפנייה הבלתי ראוייה לא תפגום בהליך עצמו. העתירה נדחתה.
נקודת המוצא לבחינת העניין הוא בהוראת סעיף 6 לפקודה, הקובע כי המפכ"ל רשאי להחליט בכתב לסגור כל מקום המשמש לארגון טרוריסטי או לחבריו. לטענת המשיבים, העצרת משמשת מקום פעולה ופגישה של הארגונים "כך" ו"כהנא חי", אשר הוכרזו כארגונים טרוריסטיים. נמצא, כי השאלה הינה, אם אכן העצרת משמשת מקום פעולה ופגישה של ארגוני הטרור. בעניין זה הוגש חומר גלוי וכן עיין ביהמ"ש בחומר חסוי. מהחומר שהוגש אכן עולה המסקנה שהעצרת אורגנה ע"י פעיליהם של תנועת כך וכ"ח. כיוון שכך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיב. 4.11.01).
בש"פ 8747/01 - מדינת ישראל נגד אשרף שארף
*הארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם כי בשנת 1999 רצח תמורת 30 אלף דולר, ילד רך, על רקע סכסוך שפרץ בין שתי משפחות בעיר נצרת. הילד נחטף, ולטענת המדינה הסיעו אותו המשיב ושותפו (להלן: ניג'אם) ליער ציפורי, שם רצח המשיב את הילד. על פי גירסת המדינה הדיח המשיב את שותפו לחזור בו מגירסה מפלילה שמסר נגדו במשטרה. כתב האישום הוגש לביהמ"ש המחוזי בנצרת בחודש פברואר 2000 וביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. עתה מבקשת המדינה, בפעם החמישית, להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
נראה שביהמ"ש המחוזי התקשה לזרז את ההליכים, בין היתר, משום שמשפטו של ניג'אם, נסתיים רק בחודש יוני 2001, ומשנקרא להעיד וסירב, נדרשה המשיבה לשוב ולקרוא לעדות שוטרים אשר גבו הודעות מפיו של ניג'אם, ושלב זה מסתיים רק בימים אלה. התוצאה היא שפרשת ההגנה עתידה להתחיל רק בחודש ינואר 2002, וספק אם ביהמ"ש המחוזי יוכל לסיים את ההליכים במהלך תקופת המעצר הנוספת המתבקשת עתה. בנסיבות אחרות, ולאור החשיבות שיש לייחס ליישום סעיף 61 לחסד"פ "לא הייתי מהסס להורות על שחרורו של המשיב, הואיל ואני מתקשה להשלים עם כך שנאשם יהיה עצור במשך כ-21 חודשים מבלי שיוכרע דינו". דא עקא, אין בידי המשיב להציע ערבויות של
ממש כדי להבטיח את התייצבותו להמשך ההליכים, ולפיכך לא נותרה דרך אחרת, זולת הארכת המעצר ב-90 ימים.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' ענת חולתא למבקשת, עו"ד שמואל קינן למשיב. 14.11.01).
בש"פ 7516/01 - מדינת ישראל נגד שי לוי
*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירת רצח. על פי כתב האישום סבר המשיב כי המנוח פוגע בעסקיו, הוא קבע עמו פגישה ובמהלכה שלף סכין, התנפל על המנוח ורצח אותו בדקירות. המשיב נעצר עד תום ההליכים בהסכמת בא כוחו. הארכה ראשונה של מעצרו מעבר ל-9 חודשים ניתנה גם היא בהסכמת ב"כ המשיב. לאחר מכן נתבקשה הארכה שניה ב-90 יום וביהמ"ש קיבל את הבקשה על אף שנראה לו כי התיק אינו נשמע בקצב הראוי לו. כיום מתבקשת הארכה שלישית של המעצר למשך 3 חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה.
מאז החלטת ההארכה הקודמת ועד למועד הגשת בקשה זו נקבעה ישיבת הוכחות אחת וגם זו בוטלה בבוקר הדיון עקב מחלת ב"כ של המשיב. במצב דברים זה נתבקשה הגשת תסקיר מעצר, והתסקיר מנתח את רקעו האישי של המשיב ומצביע על עברו הפלילי בעבירות אלימות, וריצוי מאסר קודם של 8 חודשים בעקבות עבירת אלימות. בינתיים חלה תאוצה בבירור משפטו של המשיב בביהמ"ש המחוזי. על פי הצפי, יסתיים הדיון בתיק בתקופת ההארכה. בכל הנסיבות יש להיענות לבקשת המדינה ולהורות על הארכת מעצר המשיב כמבוקש.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' דפנה ברלינר למבקשת, עו"ד גב' כרמלה רוטפלד-האפט למשיב. 11.11.01).
בש"פ 8929/01 - מדינת ישראל נגד מוחמד שקרא
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של סחיטה באיומים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של סחיטה באיומים ופציעה בנסיבות מחמירות. על פי הנטען, דרשו המשיב ואמו ממי שהיה בן זוגה של האם סכומי כסף שונים, ואיימו עליו שאם לא ימלא אחר הדרישה, יגרמו לכליאתו לשנים רבות. עוד נטען, כי בחודש אוגוסט 2001, דרש המשיב מהמתלונן כ- 28,000 ש"ח לצורך רכישת רכב. המתלונן סירב להיענות לדרישה, ובאחד הימים, משהבחין המשיב במתלונן בשדרות ירושלים ביפו, הוא ניגש אליו וסטר לו. המתלונן נמלט מהמקום, המשיב דלק אחריו והשיגו, וניסה לדקור אותו בגרונו. כאשר זה ניסה להגן על עצמו, נגרם לו חתך בידו. בימ"ש השלום הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ובערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי שוחרר המשיב למעצר בית. הערר נתקבל.
בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לעבירת הסחיטה, באשר זו מתבססת בעיקר על עדותו של המתלונן. ב"כ המשיב סבורה כי עדות זו אינה ראוייה לאמון, אך משקלה של הטענה המתייחס לסחיטה אינו רב, הואיל ולמרדף שניהל המשיב בעקבות המתלונן ברחובות יפו, קיימת עדות נוספת אשר על פני הדברים אין סיבה לפקפק במהימנותה. מחומר הראיות עולה בבירור, שהמשיב חטא בהתנהגות אלימה ובריונית, ויש רגלים לסברה שהוא התכוון לכפות את רצונו על המתלונן לצורך קבלתם של כספים להם הוא אינו זכאי. מי שכך נוהג ברחובה של עיר, ולאור היום, מעיד על עצמו כמי שסכנתו לציבור אינה טעונה עוד הוכחה. מכאן שדינו של הערר להתקבל.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' רחל מטר לעוררת, עו"ד כפיר פרומקיס למשיב. 14.11.01).