בש"פ 8445/01 - יעקב זוארץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה המעמידות חזקת מסוכנות(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם ב-15 אישומים של מעשי מרמה, זיוף, התחזות לאחר וגלגול כספים בין בנקים. באמצעות מעשי מרמה מתוחכמים, לרבות זיופים, קיבל מבנקים כשני מיליון ש"ח. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נדחה.
ב. העבירות המיוחסות לעורר אינן נמנות עם העבירות המעמידות על פי חוק חזקת מסוכנות. ברם, גם עבירות רכוש באות בגדרי סיכון בטחונו של אדם או בטחון הציבור, כאשר אותן עבירות מבוצעות באורח שיטתי, בהיקף ניכר ובתחכום. העורר הוכיח עצמו כ"שור נגח", וחלופת מעצר לא תסכון. צודק העורר כי 4 ילדיו ואשתו סובלים בהיותו במעצר, ואולם ענייננו עתה הוא בשמירת בטחונם של הפרט והכלל מפני העורר, ומעשיו ענו בו כי אדם מסוכן הוא ליחיד ולכלל. לא ניתן להגן על הציבור מפניו בערבויות מתאימות.
ג. בסיפה להחלטתו קובע ביהמ"ש המחוזי כי החלטת בימ"ש השלום שאין לשקול חלופת מעצר "אינה נראית מופרכת, אין היא נגועה בטעות, ועל כן אין מקום להתערב בה". אמירה זו, לו הוסבה על שיקול דעתה של רשות מינהלית או לו באה בפס"ד שעניינו ערעור על עונש, יכולה היתה להיות אמירה במקומה. לא כן לעניינו של מעצר, שבו ידו של בימ"ש שלערעור היא כידו של בימ"ש קמא, וכל אחד מאלה אמור להחליט על-פי שיקול דעתו שלו ועל אחריותו. אפשר שיימצא כי החלטתו של בימ"ש קמא בענייני מעצר "אינה נראית מופרכת", אלא שביהמ"ש שלערעור מגיע למסקנה אחרת.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד משה סוחמי ותמיר סננס לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 11.11.01).
בש"פ 8471/01 - מוסטפא דכנאש נגד מדינת ישראל
*דחיית טענה כי הצעה של "חלופת מעצר" מהווה נסיבות חדשות לעניין עיון מחדש בהחלטה של מעצר עד תום ההליכים(הערר נדחה).
א. העורר הואשם כי הוא ושני חבריו הצטיידו בסכינים, ארבו למתלונן ותקפו אותו באורח קשה וחמור ביותר. לאחר מכן שדדו השלושה חפצים שהיו על גופו של המתלונן. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וערר שהגיש העורר לביהמ"ש העליון נדחה. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי לא הוכחה עילה לעיון חוזר. טוען הסניגור כי לפי סעיף 52(א) לחסד"פ, עצור רשאי לפנות בבקשה לעיון חוזר בעניין הנוגע למעצרו, "...אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". לטענתו, מוצעת עתה ע"י העורר חלופת מעצר שלא הוצעה קודם לכן, וזו היא עובדה החדשה או נסיבות חדשות המזכות אותו בעיון חוזר. הערר נדחה.
ב. בהחלטתו הראשונה דחה ביהמ"ש, על דרך העיקרון, אפשרות לחלופת מעצר, ומכאן שאין בהצעת העורר לחלופת מעצר כדי להוות נסיבה חדשה שלעניין. לפי הוראת סעיף 21(ב)(1) לחסד"פ, לא יתן בימ"ש צו מעצר עד תום ההליכים אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה". בעיינו בבקשה לחלופת מעצר שומה על ביהמ"ש לעבור שני שלבים: האחד, אם ראוי הנאשם לזכות בחלופת מעצר; השני, אם הוצגה חלופת מעצר ראוייה. מקום שבו הוכח קיומו של מערך עובדות לכאורה המסבך את הנאשם בעבירות קשות המלוות באלימות, ובנוסף לכך מוצגת לפני ביהמ"ש רשימת הרשעות קודמות ארוכה,
רשאי ביהמ"ש להחליט כי מסוכנותו של הנאשם עולה מתוך עיון בראיות ובהרשעותיו הקודמות, וכי כל חלופת מעצר לא תצלח, וממילא אין מקום לחלופת מעצר.
ג. מאידך, אם בימ"ש אינו למד על מסוכנותו של נאשם מתוך כלל הנסיבות, יבחן ביהמ"ש חלופות מעצר ויחליט אם ישוחרר הנאשם לחלופת מעצר ראוייה. בענייננו, יש ראיות לכאורה נגד העורר ובעברו של העורר וחבריו עבירות קשות ביותר. המעשים החמורים מלמדים על מסוכנותו הרבה של העורר. בהחלטתו הראשונה דחה בימ"ש קמא כל חלופת מעצר לעורר, ובנסיבות אלה אין בהצעתה של חלופת מעצר כדי להוות נסיבה חדשה המזכה את העורר בעיון חוזר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד עמיקם שוחט למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 8.11.01).
רע"א 2793/01 - לידיה לאופר נגד דוד גבאי
*מניין הימים להגשת התנגדות לביצוע שטר מתחיל מיום שבו הומצאה "אזהרה" בפועל לחייב ולא די בידיעה של החייב על דבר האזהרה(מחוזי ת"א - בר"ע 2250/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקשת פתחה בהליכים נגד המשיב לביצועם של חמישה שיקים בלשכת ההוצל"פ ברמלה. ניתן נגד המשיב צו עיכוב יציאה מן הארץ במעמד המבקשת בלבד (להלן - "הצו"). למשיב לא הומצאה אזהרה (להלן - "האזהרה") כמצוות סעיף 7(ה) לחוק ההוצל"פ, (להלן - "החוק"). ביום 3.2.00 נודע למשיב כי נפתחו נגדו הליכי הוצל"פ והוא עיין בתיק. ביום 6.2.00 הגיש המשיב בקשה לראש ההוצל"פ לבטל את הצו והדיון בה נקבע ליום 7.5.00. באותו יום מסר ב"כ המבקשת למשיב את טופס האזהרה. המשיב הגיש התנגדות לביצוע השיקים, אולם ראש ההוצל"פ דחה את ההתנגדות מן הטעם ש"ההתנגדות הוגשה לאחר חלוף המועד", שהוא 20 ימים מיום ההמצאה. ראש ההוצל"פ סבר כי מניין הימים להגשת ההתנגדות התחיל ביום שבו נודע למשיב על הליכי ההוצל"פ המתנהלים נגדו, שהיה, כאמור, 3.2.00. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטתו של ראש ההוצל"פ, וקבע כי "קבלת אזהרה הינו עניין מהותי ולא טכני גרידא". מאחר והמשיב עיין בתיק ההוצל"פ לצורך עניין ספציפי - הוא צו עיכוב היציאה מן הארץ - "מבלי 'שנקרתה בדרכו' האזהרה בתיק ההוצל"פ", לא ניתן לראות את העיון כאילו נמסרה האזהרה לידי המשיב. לפיכך מתחיל מניין 20 הימים להגשת ההתנגדות ביום שבו נמסרה האזהרה בפועל למשיב, דהיינו ביום 7.5.00. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. תקנה 105 לתקנות ההוצל"פ קובעת כי "בתכוף לאחר הגשת הבקשה לביצועו של השטר, ימציא המוציא לפועל לחייב אזהרה לפי סעיף 7 לחוק, ערוכה לפי טופס 5 שבתוספת; לאזהרה יצורפו העתק צילומי מהשטר ומבקשת הביצוע". תקנה 106(א) לתקנות קובעת כי "התנגדות... תוגש תוך 20 יום מיום שהומצאה האזהרה...". לעניין הליכי הוצל"פ הכלל הוא שהמצאת האזהרה בפועל ממש הוא תנאי מוקדם לקיום ההליכים, או לתחילת מניינם של מועדים, ואילו ידיעה על דבר האזהרה, כ"תחליף להמצאה" היא יוצא מן הכלל. להמצאת האזהרה חשיבות מיוחדת משום שבאזהרה כזאת מעמידים את החייב על כך שהוא זכאי להגיש התנגדות במועד שנקבע.
ג. בעניין אחד שבו נדונה אזהרה לביצוע שטר שממנה נשמטה הערה המסבירה לחייב את זכותו להתנגד, נפסק כי "השמטת הערה המסבירה לחייב את זכותו להתנגד לביצוע השטר, יורדת לשרשו של ענין ויש בה כדי לפגוע בעיקר ולהטעות. מצוות המחוקק היא, שיודיעו לחייב על זכותו להתנגד. היעדר ההודעה מסכלת את מטרת התקנה". (בר"ע 87/72 פד"י כו(2) 145). קיצורו של דבר, "אין גובין אלא אם כן מזהירין". ידיעתו של המשיב כי נפתחו נגדו הליכי הוצל"פ, אין בה כדי לרפא את הפגם, אפילו היה מוצא בתיק העתק של האזהרה. מכאן שמניין הימים להגשת ההתנגדות התחיל במועד
המצאתה של האזהרה בפועל לידיו - ביום 7.5.00. לפיכך לא החמיץ המשיב את המועד להגשת ההתנגדות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד טל דור למבקשת, עו"ד אסף הורניק למשיב. 13.11.01).
ע.א. 7021/99 - עזבון המנוח שלומי ויצמן ואח' נגד בן ציון סלע ואח'
*דחיית טענה כי מנהלי בית ספר שהחליטו על ענישת תלמיד אחראים ברשלנות כאשר התלמיד התאבד בעקבות העונש. *פעולה רצונית המנתקת קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות הנתבע לבין הנזק שנגרם לתובע. *הוצאות משפט(מחוזי חיפה - ת.א. 1726/95 - הערעור נדחה).
א. המנוח ושלושה מחבריו (להלן יחד - "התלמידים"), שהיו תלמידי כתה י' בבית הספר רוגוזין בקרית אתא (להלן - "בית הספר"), נטלו ימים ספורים לפני תום הלימודים - ללא רשות - רכב שהיה בשימושה של אחת מתלמידות בית הספר ונהגו בו (להלן - "האירוע"). המשיב 1 הוא מנהל החטיבה העליונה בבית הספר, (להלן - "מנהל החטיבה"). בישיבה השבועית של הנהלת בית הספר, ביום 20.6.94, הוחלט: להשעות את התלמידים מלימודיהם בבית הספר; להציע להורי התלמידים להגיש ערעור ואחרי שיוגש הערעור להיענות לו ולהמיר את עונש ההשעיה בפעילות התנדבותית במהלך הקיץ; לשמור בסוד את הכוונה להיענות לערעור; לתת לתלמידים ציון "לקוי" בהתנהגות וכן לשלול מהמנוח את תעודת ההצטיינות החברתית שעמד לקבל. בתום הישיבה דווח להורי התלמידים על האירוע טלפונית והם זומנו לפגישה בבית הספר. בפגישה הנוגעת למנוח השתתפו רכזת השכבה העליונה של ביה"ס, המנוח ואמו, ובה הודיעה להם רכזת השכבה על השעייתו של המנוח, על הורדת הציון בהתנהגות ועל שלילת תעודת ההצטיינות החברתית. כמו כן דרשה מהמנוח לכתוב מכתבי התנצלות. רכזת השכבה גם הציעה למנוח לערער על החלטת ההנהלה, בלי שאמרה לו כי בכוונת בית הספר לקבל את הערעור לכשיוגש.
ב. אחרי הפגישה שבו המנוח ואמו לביתם. המנוח עלה על משכבו ואמו יצאה מהבית. בשובה, ביקשה האם מהמנוח לכתוב את מכתבי ההתנצלות ושוב יצאה מן הבית. בשעות הצהרים שבה האם הביתה ומצאה כי המנוח שם קץ לחייו. על שולחנו של המנוח נמצאו שלושה מכתבי התנצלות, שמוענו לרכזת השכבה, למנהל החטיבה ולמנהל בית הספר, שבהם הביע המנוח חרטה עמוקה, תחושה של חוסר אונים ותחינה להחזירו לבית הספר. המערערים, עזבונו של המנוח והוריו, הגישו תביעת פיצויים נגד המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "על פי הראיות... ועל פי מאזן ההסתברות עולה בבירור כי התנהגות בית הספר הביאה להתאבדותו של שלומי ז"ל". לדעתו, היו ההליכים שבהם נקטו המשיבים בגדר התרשלות ויש קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לבין ההתאבדות. עם זאת קבע שאי אפשר היה לצפות את התוצאה, ומכאן שלא התקיים קשר סיבתי משפטי בין ההליכים לבין התוצאה. לפיכך דחה את התביעה, אולם הטיל על המשיבים לשלם למערערים כ-60 אלף ש"ח הוצאות המשפט.
ג. המערערים טוענים, כי על המשיבים היה לצפות את מעשה ההתאבדות, במיוחד בשל חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליהם כמורים (בהשוואה להורים ולחברים), וכן בשל רגישותו המיוחדת של המנוח בהיותו מצטיין חברתי. לעומתם, טוענים המשיבים, כי היה על ביהמ"ש המחוזי לדחות את התביעה משלושה טעמים: המשיבים לא התרשלו; לא היה קשר סיבתי עובדתי; לא היה קשר סיבתי משפטי. לטענת המשיבים, ניתק מעשה ההתאבדות את הקשר הסיבתי, היות ולא ניתן היה לצפות מעשה כזה, והראייה לכך, שאפילו הורי המנוח וחבריו לא צפו את המעשה. עוד טוענים הם, כי בקבעו שהיתה ההתרשלות והיה קשר סיבתי עובדתי התעלם ביהמ"ש מעדויות וראיות שהוגשו לו. המשיבים מוסיפים ומשיגים - בלי שהגישו ערעור שכנגד - על כך שהוטלו עליהם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על אף שהתביעה נגדם נדחתה. הערעור נדחה.
ד. התשובה לשאלה מה גרם לאדם פלוני לשלוח יד בנפשו היא תמיד קשה ומורכבת ביותר. אפילו יש, לכאורה, גורם גלוי לעין, קשה מאוד לדעת, בדרך כלל, אם זה הגורם האמיתי. כך גם קשה ומורכבת ביותר התשובה לשאלה אם ניתן לצפות שאדם פלוני ישלח יד בנפשו. בפסיקת ביהמ"ש העליון נדונה השאלה בדרך כלל בתביעות של שאירי חיילים שהתאבדו במהלך שירותם הצבאי נגד קצין התגמולים, או בתביעות של שאירי עובדים נגד המוסד לביטוח לאומי. בתביעות תגמולים כאלה, נדון הקשר הסיבתי העובדתי ולא הקשר הסיבתי המשפטי לרבות סוגיית הצפיות של מעשה ההתאבדות - שבירורו אינו צריך לעניינן. כך נאמר כי "משהוכח הקשר הסיבתי, החייל (או שאיריו) זוכים בתגמול ואין בודקים אם התוצאה היתה צפויה מראש. הלכת הצפיות מראש קובעת מידת האחריות בדיני נזיקין, אך לא בדיני תגמולים... ואף לא בדיני פיצויים לעובדים...". (ע.א. 237/72 - פד"י כ"ז(1) 469).
ה. משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם לא נשלל הקשר הסיבתי בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". לפי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין אין רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק", בתנאי שלא ניתן היה לצפות את הפעולה. לעומת זאת, פעולה מכוונת שניתן היה לצפותה, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי. לאור המסקנה דלהלן שלא היה קשר סיבתי משפטי בין ההליכים המשמעתיים שבהם נקטו המשיבים לבין ההתאבדות, אין צורך לדון בשאלה אם המשיבים התרשלו ואם היה קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לבין הנזק. ניתן להעיר כי אין זה בטוח אם למסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי תשתית מוצקה די הצורך בראיות.
ו. האם היה על המשיבים לצפות את האפשרות שהמנוח ישלח יד בנפשו בעקבות ההליכים המשמעתיים שננקטו נגדו? התשובה לכך שלילית. ההליכים שננקטו, למרות חומרתם לא היו הליכים משמעתיים קיצוניים או יוצאי דופן. לא היה, איפוא, על המשיבים - כמו על הורי המנוח - לצפות את האפשרות כי המנוח יתאבד בעקבות ההליכים ולעמוד על המשמר. יתר על כן, המנוח היה נער חיוני ומלא חיים ולא היה בעל אופי דכאוני. המנוח גם לא גילה סימני דיכאון או מצוקה מיוחדים בעקבות האירוע, לא דיבר על אפשרות של התאבדות ולא היה בהתנהגותו דבר שיכול היה לרמוז על אפשרות כזאת. האסון שאירע היה מחוץ לטווח הצפיה והיתה כאן פעולה רצונית ומכוונת של המנוח שניתקה את הקשר הסיבתי. די בכך כדי לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט טירקל, הוסיף הנשיא ברק. עו"ד אמנון שילה למערערים, עו"ד יורם גורי למשיבים. 15.11.01).
בש"פ 8486/01 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של אינוס ומעשים מגונים בקטינה בת משפחה למרות שחל שיהוי רב בתלונת המתלוננת(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של מעשים מגונים בקטינה בת משפחה, אינוס, מעשי סדום ותקיפה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום ביצע העורר את מעשיו בבתו, קטינה ילידת שנת 1985, בין השנים 1992 עד 1996, היינו, מאז היתה הילדה בת 7 ועד שמלאו לה 11. בשנת 2000 נישאה הקטינה, ובליל הכלולות עמד בעלה על כך שאינה בתולה. משהובא העניין לידיעת העורר, הוא הותיר ביד חתנו את האפשרות לבטל את הנישואים, והאחרון העדיף להמשיך ולקיימם. במהלך השנה הראשונה נמנעה המתלוננת מלחשוף בפני בעלה את סודה, ורק לאחר כשנה, ובעקבות לידת בנם, סיפרה המתלוננת את אשר לטענתה עולל לה העורר. מגירסת המתלוננת עולה, שמעשיו של אביה פסקו לפחות 4 שנים לפני שנישאה, ונדרשה שנה נוספת עד אשר הגישה את תלונתה. יותר
מכך, גם לאחר הנישואין הוסיפו בני הזוג להתגורר בביתו של העורר, והם עזבו למקום אחר רק בעקבות הגשתה של התלונה.
ב. השיהוי האמור בהגשת התלונה, עמד במרכז טיעונו של ב"כ העורר, אשר הוסיף וטען כי התלונה בדוייה ומקורה ברצונו של חתנו לפגוע בו. על פי גירסה זו, משתייך החתן לארגון עויין, והוא אף נשא בעונשי מאסר. בשלב כלשהו טען החתן כי משפחתו של העורר מוכרת קרקעות ליהודים, ועקב כך הוא שיכנע את אשתו לבדות מלבה את האשמה הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי מצא כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישום, וגם אם השהתה המתלוננת את תלונתה שנים אחדות, אין בכך כדי לפגום במהימנותה, כי לשיהוי זה היא הציעה הסבר. ביהמ"ש בחן את האפשרות של חלופת מעצר וקבע כי לנוכח איומים שהשמיע העורר לפגוע בבתו וחתנו לאחר שישוחרר ממעצרו אין להסתפק בחלופת מעצר. הערר נדחה.
ג. בשלב זה של ההליכים ניתן לקבוע כי הראיות שבידי המשיבה, אם תתקבלנה כאמינות, יהיה בהן לבסס את הרשעתו של העורר. אמנם, חל שיהוי ניכר בין מועד ביצוען של העבירות לתלונתה של המתלוננת, אך תופעה זו אינה חריגה, במיוחד כאשר מדובר בקטינה, ילדה ממש, ובפרט כאשר המעשים האסורים בוצעו ע"י אביה. על אף האמור היה מקום להורות על שחרור העורר בתנאים מגבילים, לנוכח השיהוי בחשיפת הפרשה והעובדה כי גם על פי גירסת המתלוננת, לא חזר אביה לפגוע בה מאז שנת 1996 על אף שגרה בצל קורתו. אך אפשרות זו נופלת לנוכח איומי העורר על הבת ובעלה, בעימות שנערך בינו למתלוננת. באותו מפגש הטיח העורר דברים קשים בבתו, ואמר "באלוהים, באלוהים, גם אם זה יהיה היום האחרון שלי בחיים, את והוא תהיו מתחת לעפר". נשקפת לשניים סכנה של ממש, בנוסף לאפשרות שהעורר ינסה לשבש מהלכי משפט או להימלט מאימת הדין, אם יינתן לו להלך חופשי.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אריאל עטרי לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 9.11.01).
ע.פ. 1655+1658/00 - פואד מוסא נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של תקיפה חמורה שנועדה לגרום וגרמה להפלה של חברתו של הנאשם שנכנסה להריון(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער, רופא כירורג בכיר בבית-החולים "סורוקה" בבאר שבע, נשוי ואב ל-4 ילדים, הכיר את המתלוננת אשר שימשה כמורה בבית ספר. המערער והמתלוננת חיו כבעל ואישה, הגם שהמערער המשיך לגור בבית אשתו הראשונה. לימים הרתה המתלוננת למערער והלה ביקש כי תפסיק את הריונה - כשם שהרתה לו כמה פעמים קודם לכן והפסיקה את הריונה. לאחר שאיומיו על המתלוננת לא עזרו לו, שידל העורר 3 אנשים כי יביאו להפסקת הריונה של המתלוננת בדרך ביומו של מעשה שוד, כביכול. ערב אחד כאשר המתלוננת כבר היתה בשבוע ה-27 להריונה, נטל המערער את המתלוננת לנסיעה במכוניתו לכיוון דימונה, בדרך עצר בצד הכביש ולידו נעצרה מכונית אחרת ושניים מיושביה פתחו את דלתה של המתלוננת, ומשכו את המתלוננת בשערותיה אל מחוץ לרכב. המערער דחף גם הוא את המתלוננת אל מחוץ לרכב. שלושת האנשים היכו באכזריות את המתלוננת, ותוך כדי אותה תקיפת זוועה צעק המערער "על הבטן, על הבטן", לאמור, יש להכות את המתלוננת על הבטן. תוך כדי התקיפה הומת הוולד. ביהמ"ש גזר למערערים 10 שנות מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. המעשה אשר עשה המערער הינו מעשה אכזרי אשר קשה לתארו במילים. ברם, לאחר שנכלא נתגלה סרטן במיתרי הקול של המערער. מיתרי הקול שלו נכרתו, קנה הנשימה נחתך, וכיום אמור הוא לעבור סידרה של הקרנות. אין יודעים מה יעלה בגורלו.
הסניגור טען כי המערער נענש בידי שמיים, וכי עונש זה ראוי לו כי יקל בעונש המוטל עליו בידי אדם. מנגד הסכימה התובעת, לא בלי היסוסים, לוותר על ערעורה על קולת העונש. אכן, לולא אותה מכת שמיים מקום היה להחמיר בעונשו של המערער. והנה המערער כמו החל בחיים חדשים, חיים של אדם אשר אינו יכול לדבר ונשימתו כבדה עליו, והוא בבית האסורים. אדם שעובר טראומה כזו זקוק למשפחה קרובה ותומכת ולטיפול רפואי צמוד. על כן הוחלט, לאחר התלבטות, להקל בעונש ולהעמידו על 8 שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' נאור. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 12.11.01).
עש"מ 5936/01 - עליזה ג'אן נגד נציבות שירות המדינה
*עבירה משמעתית של עבודה נוספת ללא היתר מחוץ לשעות העבודה במשרד, למרות שהממונים הישירים ידעו על העבודה הנוספת והסכימו לה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת הועסקה בלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר בת"א בהיקף של חצי משרה. הוגשה נגדה תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, בה יוחסו לה 5 אישומים שעניינם דיווח על שעות עבודה גם כאשר לא עבדה בפועל. באישום האחרון הואשמה כי עבדה במזנון של בעלה, תוך דיווח על הגעה רגילה לעבודה וקבלת שכר בהתאם. בנוסף, עבודתה במזנון מהווה עבודה פרטית, אשר עליה לא קיבלה היתר מן הממונים עליה. המערערת זוכתה מארבעת האישומים הראשונים ועקב המעשים שיוחסו למערערת באישום החמישי הורשעה וביה"ד גזר לה נזיפה והפקעת משכורת אחת. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. עם פתיחת הדיון בערעור, הודיעה ב"כ המשיבה כי היא מסכימה לזיכויה של המערערת מההרשעה בדיווח על עבודה במשרד בשעות בהן עבדה במזנון, וביקשה להשאיר על כנה את ההרשעה בעבודה ללא קבלת היתר. כנגד ההרשעה בפרט זה, טען ב"כ של המערערת, כי יש לראות את העובדה שהממונים על המערערת ידעו על עבודתה במזנון ולא התנגדו לכך, כהיתר לעבודה פרטית. לחלופין, ביקש לזכות את המערערת מאישום זה עקב הגנה של זוטי דברים. את טיעוני המערערת בעניין זה ובקשתה בעניין זוטי דברים יש לדחות.
ג. אכן, מהתובענה שהוגשה נגד המערערת לא נותרה אלא ההרשעה בעיסוק בעבודה פרטית ללא היתר. אולם אין להקל ראש בהרשעה זו עד כדי ביטולה בשל שוליותה. ביה"ד קיבל את עדותה של המערערת, כי נתקבלה לעבודה בלשכה לאחר שהודיעה מראש לממונים עליה כי תאלץ להמשיך ולסייע לבעלה שהוא בעל המזנון. כיום אין חולק שהסדר זה הנראה על פניו בעייתי, היה מקובל וידוע לממונים מראשית עבודתה של המערערת בלשכה, והם אף היו מעוניינים בהעסקתה על אף שביקשה להמשיך ולסייע במזנון. אולם, ידיעת הממונים על כך שהמערערת נוהגת לעבוד לעתים במזנון של בעלה, אינה יכולה לשמש תחליף לצורך בקבלת היתר לעבודה פרטית כנדרש על פי הוראות התקשי"ר. הממונה רשאי להמליץ על מתן היתר, ובנסיבות מסויימות אף ראוי לגלות גמישות בכל הנוגע למתן ההיתר, אך הכל על פי ההליכים והמגבלות הקבועים בתקשי"ר. אשר לאמצעי המשמעת שהוטלו על המערערת, הרי נוכח זיכוייה מהחלק העיקרי של האישום שיוחס לה בעניין עבודתה במזנון, ובנסיבות המיוחדות של המקרה, נראה כי ראוי לבטל את הקנס אשר הוטל עליה וניתן להסתפק באמצעי המשמעת של נזיפה בלבד.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד שלמה צפורי למערערת, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 14.11.01).
עע"ם 5678/01 - שידורי עדן בע"מ נגד אפיק רום - הערוץ הישראלי החדש בע"מ ואח'
*ביטול החלטת ביהמ"ש המחוזי לבטל זכייה במכרז מורכב בשל סטייה ופגמים קלים שנפלו בהצעה שכללה אלפי עמודים(מחוזי חיפה - עת"מ 388/01 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה 2 (להלן: הרשות השנייה) פירסמה מכרז למתן שני זכיונות לתקופה של 8 שנים לשידורי טלוויזיה בערוץ מסחרי - "הערוץ השלישי". למכרז הוגשו 4 הצעות, שהשתרעו כל אחת על פני מספר רב של כרכים ואלפי עמודים. אלה הועברו לבדיקת מומחים בתחומים שונים וחוות דעת המומחים הועברו לידי חברי מועצת הרשות השנייה, שהוסמכה בחוק לשמש כוועדת המכרזים, (להלן: ועדת המכרזים) כעבור מספר ימים התכנסה ועדת המכרזים כדי לבחור בזוכות. ההצעות נוקדו על-פי קטגוריות איכות ותוכן שונות. שקלול הניקוד הכולל שניתן לכל הצעה העלה כי הזוכות במכרז הן המשיבה 3 (במקום הראשון) והמערערת (במקום השני). המשיבה 1 (להלן: המשיבה) דורגה במקום השלישי, והמשיבה 4 דורגה במקום הרביעי.
ב. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי עתירה מינהלית, בה טענה כי לנוכח שורת פגמים שנפלו בהצעת המערערת יש לבטל את זכייתה ולהכריז על המשיבה כעל הזוכה הנוספת במכרז. בין היתר טענה המשיבה, כי בהצעת המערערת נפל פגם בכך שהיא לא הקצתה סכום של כמיליון ש"ח לשנה כרזרבה כספית להשקעה בחברת החדשות, כנדרש בתנאי-הסף שנקבעו למכרז; כי בהצעת המערערת נכללה הצהרת הסתייגות שלפיה בכוונתה לצמצם בהוצאות לשידור - בניגוד לתנאי המכרז - אם שיעור התשואה שתשיג על השקעתה יפחת מ-%15; כי נוסחות הניקוד שבהן עשתה ועדת המכרזים שימוש חרגו מהוראות המכרז. מנגד, טענה המערערת, לעניין הפגם של היעדר רזרבה כספית, כי מדובר ברזרבה שנדרשה לכיסוי אירועים חדשותיים מיוחדים, וכי בתקציבה נכללה רזרבה כספית של כ-16.6 מיליון ש"ח לצורך "הוצאות בלתי צפויות". בכך שרזרבה זו לא נרשמה תחת הכותרת המתאימה, כנדרש בתנאי במכרז, היה פגם טכני בלבד, שנבע מטעות בתום-לב. לעניין הטענה בדבר הסתייגות בהצעתה ביחס להוצאות לשידור, טענה המערערת, כי הערתה בעניין ניתנה בתשובה לשאלה שנשאלה במסגרת המכרז, וכי כלל אין מדובר בהסתייגות. ביחס לפגם בנוסחות הניקוד טענה המערערת, כי הנוסחות שבהן נעשה שימוש נקבעו ע"י מומחי ועדת המכרזים, ותאמו את הוראות המכרז. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות המשיבה וקבע כי יש להכריז על המשיבה כעל הזוכה הנוספת במכרז. הערעור נתקבל.
ג. הכלל שאומץ בפסיקה ביחס לדרך ניהולם של מכרזים מורכבים הוא, שכל עוד נשמרת ההקפדה המהותית על עקרון השוויון, ניתן לסטות מכללי המכרז, ולאפשר את תיקונם של פגמים קלים שנפלו בהצעות. במקרה שלפנינו, הנחתה הרשות השניה את עצמה לנהוג בגמישות בהצעות שהוגשו בגדרי המכרז שפרסמה. זאת בשל מורכבותו הרבה של המכרז, שההצעות בו נפרשו על פני אלפי עמודים ובדיקתן הצריכה התייעצות עם מומחים מתחומים שונים. במסגרת זאת איפשרה הרשות למציעים, והמשיבה והמערערת בכללם, לתקן ולהבהיר פגמים בהצעותיהם, באופן שלא פגע בשוויון בין המציעים לבין עצמם ובשוויון בין המציעים לבין מציעים פוטנציאליים שלא הגישו הצעות במכרז.
ד. באשר לפגם שנפל בהצעת המערערת בכך שלא נרשמה בה רזרבה כספית, בסך של כמיליון ש"ח לשנה, כאשר מאידך נרשמה רזרבה כספית כללית בסך של כ-16.6 מיליון ש"ח - מסמכים המוגשים במסגרת הצעות במכרז יש לפרש כמכלול, על-יסוד קנה המידה של אנשים סבירים והגונים במעמדם של הצדדים למכרז הקונקרטי. ההנחה שאותה יש לאמץ היא, כי כוונת המציעים היתה להגשים בתום לב את המטרה שלשמה הגישו את
הצעתם. פירוש בדרך זו מחייב את המסקנה, כי אין בפגם שנפל בהצעתה של המערערת כדי לפסול את זכייתה. הכללתה מלכתחילה בהצעת המערערת של העתודה הכספית הנדרשת, הגם שכספים אלו נרשמו באופן שגוי, שוללת את הטענה כי נפגע השוויון המהותי.
ה. לעניין ההסתייגות שנטען כי נכללה בהצעת המערערת - מומחי הרשות השנייה סברו כי הדברים שעליהם הצביעה המשיבה אינם עולים כדי הסתייגות מתנאי המכרז. גם המערערת הבהירה כי אין היא מסתייגת מתנאי המכרז, שלהם היא מחוייבת ממילא. על כן גם בכך אין עילה לפסולת הצעתה של המערערת. באשר למחלוקת בנוגע לאופן ניקוד ההצעות במכרז טענה המשיבה כי מומחים למתמטיקה מטעמה חיוו את דעתם כי הרשות השנייה חרגה מהוראות המכרז באמצה את שיטת הניקוד המסויימת שעל פיה דורגו ההצעות, ואילו המערערת טענה כי מומחים למתמטיקה מטעמה היא חיוו דעה שונה. בנסיבות אלו, לרשות השלטונית מוקנה שיקול דעת להיוועץ במומחים מטעמה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד אביגדור קלגסבלד ואלי זהר למערערת, עוה"ד אלקס הרטמן, אליה צונץ ורונן ברומר למשיבה 1, עוה"ד יאיר עשהאל, גב' אסנת אלירם ורפי שפירא לרשות השניה, עוה"ד אברהם וול, יורם בונן ויורם ליכטנשטיין למשיבה 3, עוה"ד דן כהן, יורם זמיר ונועם פורר למשיבה 4. 20.11.01).
ע.פ. 1668/98 - היועץ המשפטי לממשלה נגד נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים
*הדרך שיש לנהוג במתן היתר להאזנות סתר לטלפון שבהן מוקלטות גם השיחות של מי שלגביו לא ניתן היתר האזנה(הערעור נתקבל).
א. במרץ 1998 נתבקש נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים לתת היתר האזנה לטלפון מסויים. מלבד החשודים בביצוע העבירה, השתמשו באותם קווי טלפון גם אחרים. בהחלטתו נתן הנשיא היתר האזנה, אך הורה כי שיחה שתוקלט ולא תהא של מי מן החשודים, תימחק מיד מבלי להאזין לה, והמבצע פעולה זו יחתום על תצהיר ובו פירוט מועד השיחה, שם המשוחח (אם ידוע לו) וכן דבר מחיקת ההקלטה מבלי להאזין לה. נציגי המדינה הופיעו כעבור מספר ימים בפני ביהמ"ש וציינו כי יש קשיים טכניים רבים בביצוע החלטתו. בין היתר נטען, כי קיים קושי בהפרדת שיחה משיחה בסליל ההקלטה בו מוקלטים כל השיחות. על כן נתבקש תיקון הצו כך שהסליל המקורי יוכנס ל"מיכל" חתום ויוחזק כפקדון בביהמ"ש או המשטרה, לאחר שיוקלטו ממנו ב"הקלטת משנה" קטעי השיחות לגביהם ניתן היתר ההאזנה. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נתקבל אז ועתה ניתנו הנימוקים.
ב. ביסוד ההוראות בחוק המתירות האזנת סתר, עומד האיזון שבין שני אינטרסים מתנגשים: זכותו של היחיד לפרטיות מחד, והאינטרס בדבר שלום הציבור ומניעת עבריינות, מאידך. גם בהתקיים אינטרס ציבורי אין הזכות לפרטיות נסוגה כליל. היא מאוזנת כנגד אינטרס הציבור. על כן, לא כל עבירה פלילית מספקת לשם הפעלת הסמכות לאפשר האזנת סתר, אלא רק עבירה חמורה מסוג פשע. ההיתר חייב להיות מפורט ולכלול פרטים בדבר זהות האדם לו מאזינים; הקו או המתקן המיועד לשמש לקליטה; מקום השיחות או סוגן וכן דרכי ההאזנה שהותרו. המקרה דנא מעורר בעייה שכיחה בביצוע האזנת סתר: למרות שההיתר כולל את זהות האדם אשר ההאזנה לשיחותיו הותרה, הרי שפעמים רבות לא רק אדם זה הוא שמשתמש בקו הטלפון. פרטיותו של יחיד שלגביו לא הוצא היתר האזנה, ואינו אף בחזקת חשוד בביצוע פשע צריכה לזכות להגנה שונה מההגנה על פרטיותו של יחיד שלגביו ניתן היתר ההאזנה. יש לנקוט בכל הצעדים הנדרשים על מנת שזכותם לפרטיות של אותם יחידים שאינם כלולים בצו,
תיפגע בצורה הפחותה ביותר. הפעלתה של הסמכות לתת היתר ושיקול הדעת שבצידה, צריך שיעלו בקנה אחד, בין היתר, עם עיקרון המידתיות.
ג. ספק אם ניתן לקבוע מראש אלו הם אותם אמצעים טכניים, שיש בנקיטתם משום עמידה בתנאי המידתיות. יש לבחון בעניין זה כל מקרה לגופו. יש לוודא, כי האמצעי שנבחר מביא למיזעור הפגיעה בפרטיותם של יחידים שאינם כפופים לצו. בה בעת, אין לבחור באמצעי שיסכל את תכליתו של הצו וימנע את ביצוע ההאזנה כליל. בענייננו, הורה נשיא ביהמ"ש המחוזי על מחיקת השיחות של "האחרים", בתוך ארבעים ושמונה שעות. אמצעי זה אינו ראוי. אין זה רצוי כלל שחוקרי המשטרה ימחקו כליל חלקים מן ההקלטה. מחיקה מעין זו יכולה לפגום בהקלטה כולה ולכרסם בערכה הראייתי. נכון הדבר, כי ההליך דנן אינו עוסק בסוגיית קבילותן של הקלטות אלא בהיתר ההאזנה גופו. בה בעת נדמה, כי רצוי שלא למחוק חלקים מן ההקלטה (מבלי שקיים עותק מלא המצוי במשמרת) שכן מחיקה מעין זו עלולה להביא לקשיים בכל הנוגע לקבילותה של ההקלטה כראייה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' נורית בן אור למערער. 1.4.98).
רע"א 5770/01 - כספי השקעות בע"מ ואח' נגד שרון סחר בע"מ
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
הודעה על הפקדת ערבון נמסרה למבקשות ביום 24.7.01. על פי ההודעה, היה על המבקשות להפקיד את הערבון בתוך 15 ימים. הואיל והמדובר בתקופת הפגרה, ובהיעדר התייחסות לעניין זה בהודעה על הפקדת הערבון, היו המבקשות יכולות לצאת מנקודת הנחה כי המועד האחרון להפקדת הערבון הוא יום 15.9.01. מן הבקשה עולה, כי בימים שקדמו למועד זה, חלה מנהל המערערות ומטעם זה נתבקשה ארכה של 45 ימים לצורך הפקדת הערבון. הבקשה נתקבלה. בבקשה מעין זו, האינטרס הדומיננטי הוא זה של המבקש, אשר יש לו אינטרס לגיטימי במיצוי זכויותיו להשגה על פס"ד של ערכאה נמוכה יותר. אינטרס המשיבה בהפקדת ערבון מתמצה בעיקרו בהבטחת הוצאות, אם כאלה ייפסקו לטובתה. התנהגותן של המבקשות אינה עולה כדי זלזול בביהמ"ש. המבקשות פנו לביהמ"ש בתוך זמן סביר מהיווצרות העילה למתן ארכה. בקשת הארכה היא שהוליכה לדיון בשאלת מועד הפקדתו של הערבון. ביהמ"ש לא נקט יוזמה לדחיית ההליך בהעדר ערבון, וגם המשיב לא נקט כל יוזמה כאמור. במצב דברים זה, ניתן להיעתר לבקשה.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד שרון צור למערערות, עו"ד עמירם אלון למשיבה. 15.11.01).
ע.א. 2237/01 - טיראן ושאדי עראידה נגד המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח'
*ביטול החלטה על דחיית ערעור בשל אי הפקדת ערבון (בקשה לביטול החלטה לפיה נדחה ההליך בשל אי הפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
ביום 18.03.2001 הגישו המערערים ערעור. ביום 21.03.2001 הורה המזכיר הראשי של ביהמ"ש למערערים להפקיד ערבון בסך 20,000 ש"ח. ההחלטה הומצאה לידי ב"כ המערערים ביום 25.03.2001. המערערים נתקלו בקשיים בגיוס הערבון ולא הפקידו אותו במשך תקופת 30 הימים שנקבעה לכך, ואף לא לאחר זמן רב. הודע למערערים, כי עקב מחדלם נרשם הערעור לדחייה ביום 27.05.2001. בעקבות זאת פנו המערערים בבקשת ארכה ביום 24.05.2001 וביקשו הארכת מועד עד ליום 10.06.2001. בינתיים, ביום 31.05.2001, נדחה הערעור, מבלי שהבקשה להארכת מועד נדונה, שכן הבקשה
שוגרה לביהמ"ש באמצעות הפקסימיליה, ביום חמישי בשבוע, כאשר הימים העוקבים היו ימי סוף שבוע, ויום ראשון היה ערב חג שבועות, והבקשה לא הוכנסה לתיק. לבסוף הגישו המערערים בקשה לביטול ההחלטה על דחיית הערעור. הבקשה נתקבלה.
דחיית הליך בשל אי הפקדת ערבון או מחיקתו מחמת חוסר מעש אינן סמכויות שגרתיות. יש לפרש בדרך דווקנית כל הוראה ה"מעמידה מחסום ומגבלה על זכות הגישה של בעל הדין לביהמ"ש". סמכות הדחייה אינה יכולה לעמוד, כאשר מתחוור שלמחדליו של בעל הדין יש הסבר מניח את הדעת. במקרה דנא, לא התכוונו המערערים לנטוש את ההליך. עם קבלת ההתראה הם פנו לביהמ"ש באמצעות הפקסימליה במטרה לקבל הארכת מועד. אגב כך נפלה תקלה וזו אינה יכולה להוביל לתוצאה "הטראומטית" של דחיית הערעור. המשיבים אינם מצביעים על אינטרס נגדי מסויים. ההחלטה בדבר דחיית ההליך לא הונעה ע"י המשיבים. אכן, בעל דין אינו רשאי לשגר מסמך בפקסימיליה ולראות עצמו פטור מהוראות התקנות המחייבות בירור אם הושלמה ההמצאה. ואולם, המערערים ניסו לפעול בהתאם לתקנות, אך העניין סוכל עקב ימי החג, והתשובות החלקיות שנמסרו ע"י המזכירות. בנסיבות אלה דין הבקשה להתקבל.
(בפני: הרשם אוקון. עו"ד רענן בר און למערערים, עו"ד אסף ברוך פוזנר למשיבים. 20.11.01).
רע"א 7034/00 - ציון צדקה נגד זאב וייל ואח'
*ביטול החלטה על מחיקת ערעור בשל אי הפקדת ערבון (בקשה לביטול החלטת מחיקה עקב אי הפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הגישו בקשה לפטור מהפקדת ערבון ובקשתם נדחתה. הם לא הפקידו את הערבון במועד ובקשת רשות הערעור נדחתה ביום 22.3.01. מתברר כי לפני שהוחלט על דחיית ההליך בשל אי הפקדת ערבון, הוגשו מטעמו של המבקש שתי בקשות להארכת מועד עקב סיבות משפחתיות ואלה לא היו בתיק ביהמ"ש כאשר הוחלט על דחיית הבקשה. גם בקשה נוספת "לביטול החלטת מחיקה", לא נמצאה בתיק. עם זאת נמצאת בתיק קבלה על הפקדת הערבון שבא באיחור. הבקשה לביטול המחיקה נתקבלה.
החלטת המחיקה ניתנה שלא במעמד הצדדים. מדובר בהחלטה אשר נפל בהליך נתינתה פגם. במקרים מסוג זה, אם הוכח קיומו של פגם, מבטל ביהמ"ש את ההחלטה מחובת הצדק. גם אם הפגיעה בזכות הטיעון של בעל הדין עובר למתן ההחלטה נובעת שלא מחמת פגם בהמצאה כי אם כתוצאה ממקור אחר, כפי שהיה במקרה שבפנינו, עשוי הדבר להצדיק ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. לא ברור מדוע אין הבקשות מצויות בתיק, חרף העובדה ששוגרו לביהמ"ש באמצעות הפקסימיליה. קיומן של בקשות אלה היה נתון חשוב בהחלטה על דחיית ההליך בהיעדר ערבון. הגשת הבקשות מעידה על המבקש כי ביקש להפקיד ערבון, ולא זנח את העניין.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד יצחק בורובסקי למערער, עוה"ד גב' ענת זינגר ויחזקאל בייניש. 19.11.01).
בש"א 7655/01 - ח.י. המנצח בע"מ ואח' נגד מיכה גבאי, עו"ד
*תיקון פס"ד" לעניין מועד הגשת הערעור בעקבות התיקון (הבקשה נתקבלה).
נשוא הבקשה שהוגשה ביום 3.10.01, הוא פס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים ביום 6.6.01. על פי האמור בה, הבקשה מוגשת מטעמי זהירות, באשר המבקשים טוענים כי פסה"ד תוקן ביום 15.7.01, באופן שמרוץ המועדים להגשת ערעור על פסה"ד החל במועד זה, ולא במועד מתן פסה"ד המקורי, כך שטרם חלף המועד להגשת הערעור בעת שהוגשה הבקשה דנא. לחילופין, מעלים המבקשים טענות שונות שעניינן קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה לצורך הגשת ערעור על פסה"ד האמור.
הבקשה נתקבלה במובן זה שהוחלט כי המועד להגשת הערעור מתחיל מתאריך תיקון פסה"ד.
בפסה"ד המקורי קבע ביהמ"ש כי "התובעים (המבקשים דנא) יישאו... בהוצאות הנתבע בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ." המשיב פנה לביהמ"ש בבקשה להורות כי מסכום הפקדון שהפקידו המבקשים יועבר לידיו סכום של 8,517 ש"ח. סכום זה כולל את הסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ, הנזכר בפסה"ד, כשאליו מצטרפות הוצאות הקלטה בסך 2,667 ש"ח. המבקשים התנגדו לבקשה. ביהמ"ש בהחלטה מיום 15.7.01, נעתר לבקשה, וציין כי "אכן, בטעות לא צויינו ע"י המילים 'שכ"ט עו"ד'. הכוונה מראש היתה לתשלום שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ, וכן הוצאות משפט". השאלה, היא האם בהחלטה זו יש משום "תיקון" של פסה"ד שניתן ביום 6.6.01? והתשובה לכך חיובית. סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט קובע כי מקום בו "תוקנו פס"ד או החלטה אחרת" כאמור בסעיף 81(א), "יראו, לענין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסה"ד או ההחלטה האחרת". בענייננו, יש לראות את ההחלטה מיום 15.7.01 כ"תיקון טעות" לצורך הסעיף הנ"ל ורק אז מתחיל הזמן להגשת הערעור ואין צורך בבקשת הארכה.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד עזאת עותמאן למבקשים, עו"ד יחזקאל בייניש למשיב. 13.11.01).
בש"א 7102/01 - חב' קוביק בע"מ ואח' נגד מיקרוסופט קופוריישן
*הארכת מועד כאשר הוגשה גם בקשה לביהמ"ש המחוזי לביטול פסה"ד ואם תתקבל הבקשה יתייתר הצורך בדיון בביהמ"ש העליון (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
רשם ביהמ"ש העליון דחה בקשה של המבקשים להאריך מועד לצורך הגשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א. בתוך המועד להגשת ערעור על החלטתו של הרשם הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. המבקשים מנמקים את בקשתם בכך שהגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק דינו. הם טוענים, כי אם יצליחו בהליך שיזמו בביהמ"ש המחוזי, יתייתר הצורך בערעור על החלטת הרשם. הבקשה נתקבלה.
בכל הנוגע לעיתוי הגשתה של הבקשה דנא, פעלו המבקשים בשקידה סבירה. הם העמידו את המשיבה על כוונתם לערער על ההחלטה האמורה. בשום שלב, על כן, לא רכשה המשיבה ציפייה ראוייה להגנה כי המבקשים לא יבקשו להתקיף את החלטת הרשם. זאת ועוד, היעתרות לבקשה עשוייה לחסוך הגשת ערעור על החלטת הרשם.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד ירון רייטר למשיב. 4.11.01).
ע.פ. 7763/01 - מדינת ישראל נגד משה אטדגי
*החמרה בעונש בעבירה של תקיפת האשה והבת הקטינה ע"י הבעל - האב (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
במשך שנים נהג המשיב להכות את אשתו, לאיים עליה, לגדף אותה ולהשפילה. בשנה שקדמה למעצרו נהג המשיב, מפעם לפעם, להכות את מי מארבעת ילדיו הקטינים. בערב יום העצמאות האחרון סירבה המתלוננת לצאת לבילוי עם המשיב. בתגובה שפך עליה קפה חם, זרה אפר של סיגריות בעיניה וחבט באמצעות מאוורר בראשה, ברגליה ובידיה, קרע את חולצותיהם של שלושת הבנים ואת אחד הבנים היכה. את בתו (כבת 6) גרר בשערותיה, הטיח את ראשה במיטה מספר פעמים והיכה אותה בפניה ובידה. רק אז התלוננה האשה על כל מעשיו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 7 חדשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי הקל בענשו של המשיב מתוך שסבר כי הוא נהג באלימות כלפי ילדיו רק במקרה שבעקבותיו הוגשה התלונה. בכך נתפס ביהמ"ש לטעות, שכן בהודייה של המשיב נאמר במפורש כי היכה את הקטינים בהזדמנויות שונות במשך כשנה לפני מועד
התלונה. לחובת המשיב יש הרשעות קודמות בעבירות איומים ואלימות ובקביעת ענשו לא ייחס ביהמ"ש המחוזי משקל כלשהו לשיקולי ההרתעה ולצורך להגן על המתלוננים מפני נחת זרועו של המשיב. רק בהתחשב בעובדה שאין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין בערעור המדינה על קולת העונש, יועמד המאסר בפועל על תקופה של 21 חודשים. עונש המאסר על תנאי יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: מצא, ריבלין, גב' נאור. עו"ד ד. זכריה למערערת, עו"ד ז. עלאא למשיב. 8.11.01).
בש"פ 8566/01 - עלי גלווש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נסיון לרצח והחזקת נשק, כאשר עבירה בנשק היא "עבירת בטחון" המקימה עילת מעצר סטטוטורית (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של נסיון לרצח, החזקת נשק, איומים, והכשלת שוטר במילוי תפקידו. התביעה ביקשה את מעצר העורר עד תום ההליכים, וביהמ"ש המחוזי התרשם כי הראיות ביחס לאישום הראשון "אינן כה חזקות", אולם הראיות להחזקת הנשק ללא היתר מצביעות על מסוכנותו של העורר ושחרורו מהמעצר עלול לסכן את הציבור. הערר נדחה.
למערער עבר פלילי, ובשנת 1998 אף נשא בעונש מאסר בן 15 חודשים. עבירה בנשק היא "עבירת בטחון", כהגדרתה בסעיף 35(ב)(1) לחסד"פ ובתור שכזו הוכרה כעבירה המקימה עילת מעצר סטטוטורית, עקב הסכנה הטמונה בה לביטחון הציבור. אכן, בדיון על מעצרו של נאשם חייב ביהמ"ש לבחון אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה אחרת, אך השילוב שבין מעשיו של העורר בהווה עם הרשעותיו בעבר, אינו מותיר מקום למסקנה אחרת זולת המעצר.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' ענת חולתא לעורר. 8.11.01).
בג"צ 8078/01 - סהיל עזמי עבדאללה נגד מדינת ישראל
*בקשה לכניסה לישראל מירדן ושהייה בישראל שהוגשה בניגוד להסדרים בהסכמי הביניים עם הרשות הפלשתינית (העתירה נדחתה).
העותר מבקש להורות למשיבה לאפשר כניסתה ושהייתה הקבועה של אשתו, אזרחית ירדן, באזור הרשות הפלסטינית (הרשות). העתירה נדחתה. על פי סעיף 28 לנספח האזרחי בהסכם הביניים בין ישראל לרשות בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, בקשות לאיחוד משפחות בתחומי הרשות מוגשות בראש ובראשונה לרשות, והיא המחליטה האם להעניק למבקשים היתר לישיבת קבע, בכפוף לאישור של מדינת ישראל. הרשות לא העבירה לידי המשיבה כל בקשה ביחס לאשת העותר, ועל כן אין המשיבה יכולה לסייע בידי העותר לקבל את מבוקשו, והיא אינה כלל בעלת דברו של העותר.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. 13.11.01).
בש"פ 8719/01 - מדינת ישראל נגד ראיד אבו רומי
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של החזקת כדורי סם אקסטזי (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהחזקת 96 טבליות אקסטזי וכאשר שוטרים ביקשו לעוצרו, הוא נמלט ונלכד לאחר מרדף. העוררת טענה כי המשיב סיפק לחבריו טבליות סם מסוג זה, וכן מכר לאחד מהם בשתי הזדמנויות קודמות, טבליות נוספות. ביהמ"ש המחוזי, דחה את בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים בסברו כי מדובר במעידה חד-פעמית, שגם היא לא נעשתה בתחכום רב. הערר נתקבל.
על פי כתב האישום, התכוון המשיב להגיע למה שמכונה "מסיבת אסיד", והוא הצטייד בכמות גדולה של טבליות סם, ככל הנראה על מנת למכור אותן למשתתפים באותה מסיבה. בסופו של דבר נמנעה הפצת הסם עקב כך שהוא וחבריו לא הצליחו לאתר את המקום
בו נערכה המסיבה. זאת ועוד, בכתב האישום מצוייה ראייה הסותרת הנחה של בימ"ש קמא, בדבר היותה של המעידה חד-פעמית, הואיל ונטען שם כי המשיב מכר סמים גם בעבר. על מנת להילחם בנגע הסמים בדרך יעילה, יש צורך להכביד את היד על מבצעיהן של העבירות. אין כאן נסיבות המצדיקות סטייה ממדיניות זו.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד רז ולטר לעוררת, עו"ד פוקרא מוחמד למשיב. 8.11.01).
ע.א. 4195/01 - חוסיין ברג'ית נגד קרנית... ואח'
*דחיית תביעה של תושב השטחים של הרשות הפלשתינית נגד קרנית לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער, תושב שטחי הרשות הפלסטינית, הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה נגד קרנית לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בגין תאונת דרכים שאירעה בשנת 1997 בסמוך לכפר צוריף שבאזור חברון, בשטח אשר בעת שהתרחשה התאונה היה מוגדר בהסכם הביניים הישראלי-פלסטיני כשטח "C". תביעת המערער נדחתה על הסף, לאחר שנמצא כי על-פי הסכם הביניים במשולב עם חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (להלן: חוק היישום), לא קמה עוד למערער עילה כנגד קרנית. הערעור נדחה.
המערער טוען כי העברת הסמכות לרשות הפלסטינית להסדיר את ענייני ביטוחם של כלי רכב ומתן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מבטלת אמנם כל עילת תביעה נגד קרנית, אלא שטענתו היא כי סמכות זו לא הועברה בפועל אל הרשות הפלסטינית. טענה זו אינה יכולה להתקבל לנוכח הוראות מפורשות בהסכם הביניים בדבר העברת הסמכות הנ"ל, הקובעות שקרן פלסטינית, שתפקידה מקביל לזה של קרנית, תקבל על עצמה את החבויות המקבילות לאלו שחבה בהם קרנית לגבי תאונות דרכים שאירעו בשטחים, שהועברו ויועברו לאחריות אזרחית של הרשות הפלסטינית, ושאינם שטח של התיישבות ישראלית או אתר צבאי. מכאן, שעל-פי הסכם הביניים, גם ביחס לשטח שבו אירעה התאונה הועברה הסמכות להסדיר את ביטוחם של נפגעי תאונות דרכים אל הרשות הפלסטינית. עם זאת, לא היה בנסיבות המקרה מקום לפסוק הוצאות כנגד המערער ויש לבטל את חיובו בהוצאות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד עמוס גבעון וגב' מירב ג'יניאו למערער, עו"ד אלון בלגה למשיבה. 7.11.01).
בש"פ 8639/01 - שרון בנבנישתי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה חטיפה וכליאת שווא כדי לשלם סכום כסף בעקבות הפסדי הימורים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלונן נטל חלק בהימורים שנערכו ע"י אחד יוסי סויסה, ונותר חייב סכום של 500 אלף דולר, אותם נדרש ע"י סויסה, בנוכחות העורר, לשלם, והדרישה היתה מלווה באיום שאם לא יעשה כן, סויסה וחבריו יפגעו בו ובבנו. על פי הנטען שילם המתלונן לסויסה מאות אלפי ש"ח, ובשלב מסויים נדרש לשלם סכום נוסף של 120,000 דולר. המתלונן השיב כי לא יוכל לעמוד בדרישה זו, ועל פי הנטען בכתב האישום, חטפו סויסה והעורר את בנו של המתלונן, והחזיקו בו בדירת העורר, שם הוא נדרש להתקשר לאביו ולדרוש ממנו לשלם את החוב. בשלב זה פנה המתלונן למשטרה, ואלה עצרו את סויסה והעורר כשעמם בנו של המתלונן. העורר וחבריו הואשמו בעבירות של חטיפה, כליאת שווא וסחיטה וביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר ויתר הנאשמים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הוכחה עילת מעצר, באשר התנהגות מן הסוג אשר יוחסה לעורר מלמדת עליו כמי שגלומה בו סכנה לציבור. חרף האמור, מצווה ביהמ"ש לשקול חלופת מעצר, אך בשלב זה של ההליכים, אין מקום לחלופת מעצר. על פני הדברים נראה כי יש ממש בטענה
שבנו של המתלונן נחטף, ולנוכח אפשרות זו, האימה בה נתון בנו של המתלונן היא כה רבה, עד שהעדיף למסור גירסה שתהיה נוחה לחוטפיו. מכאן כי לא די בחלופת המעצר בשלב זה, אולם העורר יוכל לשוב ולבקש לעיין מחדש בשאלת מעצרו, לאחר שהמתלונן ובנו יסיימו את עדותם.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד ששי גז לעורר, עו"ד אבו טהה נסר למשיבה. 13.11.01).
בש"פ 8630/01 - אברהם יבדייב נגד מדינת ישראל
*פירוש מניין ימי המעצר בהוראה של מעצר "למשך 4 ימים" (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות סמים ועבירות אחרות ומעצרו הוארך מספר פעמים למספר ימים. בפעם השלישית הוארך המעצר ביום 26.10.01 "למשך 4 ימים...". הדיון בעניינו של העורר התחדש ביום 30.10.01, בעקבות הגשתו של כתב אישום שהיה מלווה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בפתח הדיון טען הסניגור כי מעצר העורר היה צריך להסתיים בתאריך 29.10.01, הואיל ואת מניינם של ארבעת ימי המעצר עליהם הורה ביהמ"ש בתאריך 26.10.01, צריך היה להתחיל באותו יום. מכאן השקפתו שהחזקת העורר במעצר עד ליום 30.10.01 היתה שלא כדין, ואי-החוקיות מוסיפה ומתפשטת גם להחלטות הנוספות בשאלת מעצרו של שולחו. בימ"ש השלום דחה את הטענה ובערר לא התייחס ביהמ"ש המחוזי לטענה זו, שכן בינתיים הוגש כתב אישום והמדינה יכלה לבקש הארכת המעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
נראה כי יש לקבל את השקפתו של הסניגור, לאמור, שמניינם של ימי המעצר, כמו בכל החלטה השוללת את חירותו של אדם, צריך לפרש על דרך הצמצום, ועל כן נכון יהיה להתחיל את המנין כבר ביום מתן החלטת המעצר, גם אם מדובר בשברי-ימים. עם זאת, אין צורך להרחיב בשאלה זו, הואיל ואף שנוסח ההחלטה ("4 ימים") עורר קשיים, הרי השופט גילה את דעתו בשאלת המועד בו יסתיים המעצר, שכן בצו המעצר הורה ביהמ"ש שהעורר ייעצר עד לתאריך 30.10.01 שעה 50:09, ויש רגליים לסברה שהטעות מצוייה בגוף ההחלטה בה נרשם "4 ימים", ונראה שכוונתו של השופט היתה ל-5 ימים.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד שלומי בלומנפלד לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 5.11.01).
בש"פ 8626/01 - מדינת ישראל נגד אליעזר כהן
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות שכוונה כלפי גרושתו, ובעבירה של הפרת הוראה חוקית, בכך שבמקרה קודם שוחרר בחלופת מעצר ובתנאי שלא ייצור קשר עם המתלוננת והוא הפר תנאי זה. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים והורה על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
כאמור הפר המשיב הוראה קודמת של תנאי שחרור בערובה ומעל באמונו של ביהמ"ש. במצב זה אין מנוס מהמסקנה שמי שכך מועל באמון שניתן בו, מעיד על עצמו שחלופת המעצר שננקטה בעניינו אינה יעילה במידה הדרושה על מנת לבטל את החשש שהוא יחזור ויבצע עבירות בכלל, ומאלו שיוחסו לו הפעם בפרט. מתסקירי מבחן שהוגשו עולה, כי המשיב מתקשה לגייס כוחות על מנת לנתק את עצמו מגרושתו, אשר חוותה מסכת של התעללות במהלך שנות נישואיה למשיב, התעללות שמאפייניה היו פיסיים ומילוליים. החמור מכל הוא, ששירות המבחן העריך שגם היום נשקפת סכנה מהמשיב לגרושתו. בנסיבות אלה יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד רון סולקין-שלו למשיב. 6.11.01).