רע"א 9332/99 - מכלוף קנאפו נגד מגדל חברה לביטוח ואבנר לביטוח נפגעי רכב בע"מ
*פגיעה עקב הדרדרות רכב במסגרת עבודתו של הניזוק נחשבת כ"תאונת דרכים"(מחוזי ת"א - ע.א. 3912/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש הנו בעל מוסך לפחחות וצבע. המוסך כולל מבנה בנוי וכן חצר גדולה בה מצוי תנור לצביעת מכוניות. התנור הוא מעין מכולה גדולה, אליה מעלים את הרכב באמצעות מדרכים משופעים. לאחר הכנסת הרכב לתנור, סוגרים את הדלתות, ומבוצע תהליך הצביעה. ביום תאונה, בסוף יום העבודה, פתח התובע את דלתות התנור על מנת להוציא רכב מהתנור ולהכניסו למבנה המוסך. התובע ניכנס לרכב וניסע להתניעו, אלא שהרכב לא הותנע. התובע, עזב את הרכב כשדלתותיו פתוחות, ללא שהרים את מעצור היד, והחל צועד בחצר כדי לבקש עזרה בדחיפת הרכב מהתנור אל עבר המוסך הבנוי. לפתע גלש הרכב מהתנור, הדרדר במורד המדרכים לאורך כ-15 מטרים, ופגע במבקש.
ב. המבקש הגיש תביעה נגד המשיבות, מבטחת הרכב ואבנר, ואלה טענו כי המאורע ארע כחלק מהטיפול ברכב ע"י המבקש במסגרת עבודתו, ועל כן אין הוא נכנס בגדר ההגדרה של תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים. בימ"ש השלום דחה את התביעה, בקבעו כי אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. לשיטתו, מטרת תיקון מספר 8 של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים היתה להוציא מגדר החוק כל מקרה של טיפול או תיקון ברכב הנעשים על ידי בעלי מקצוע. במקרה שלפנינו, קבע ביהמ"ש, הידרדרותו של הרכב נגרמה במהלך הליך הצביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור של המבקש. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר את המונח "תאונת דרכים" לאמר: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ... ". בבסיס ערעור זה, עומדת השאלה האם האירוע ארע עקב שימוש ברכב מנועי. סעיף 1 לחוק הפיצויים כולל גם הגדרה למונח "שימוש ברכב מנועי" לאמר "נסיעה ברכב... טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו [הסייג הראשון], לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות... של חלק מהרכב... תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו [הסייג השני]...". החוק מגדיר במפורש כי הידרדרות מהווה שימוש ברכב מנועי. הסייג השני האמור אינו חל על החלק השני של הגדרת "שימוש ברכב" במלואו, דהיינו גם על: "לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב וכו'". הוא חל על הסיפא "הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה" בלבד. כך שעל התדרדרות רכב לא חל הסייג של אי הכרה באירוע כתאונת דרכים כאשר אירע במסגרת עבודתו של הניזוק.
(בפני השופטים: אור, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אור. עו"ד אליעזר פלדה למבקש, עוה"ד יורם דביר וגב' אידית ברק למשיבים. 10.2.02).
רע"א 2701+2907/97 - מדינת ישראל ואח' נגד צ'רטוק דניאל ואח'
*תביעה נגד דרישת תשלום עבור "קורס השתלמות בנהיגה" אינה יכולה להתנהל כ"תובענה ייצוגית". *השיקולים של סיכויי התובענה להצליח לצורך הכרה בתובענה כ"ייצוגית". *"פעולה שלטונית" לעניין הכרה בתובענה כ"ייצוגית"(מחוזי ת"א - ת.א. 1029/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הוזמנו באמצעות הדואר להשתתף בקורס השתלמות בנהיגה המבוצע ע"י המכון הארצי לתחבורה. ההזמנה נשלחה למשיבים בטופס רשמי של משרד התחבורה, על יסוד תקנה 213 לתקנות התעבורה, וצורף אליה שובר תשלום על סך 90 ש"ח אותו נדרשו לשלם עבור ההשתתפות בהשתלמות. לטענת המשיבים התשלום האמור הנו "אגרה",
הנגבית בלא הסמכה מפורשת בתקנות התעבורה, ולפיכך, היא נגבית שלא כדין. בגבייתה שלא כדין, הוסיפו וטענו, יש כדי הטעייה בעניין מהותי וכן ניצול מצוקת הצרכן כאמור בחוק הגנת הצרכן. המשיבים ביקשו להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית וביהמ"ש קיבל את הבקשה. ביהמ"ש דחה את טענת המדינה כי התשלום הנו בגדר "מחיר" המחושב על בסיס מסחרי, המשקף את עלות ההשתלמות, עומד תחת פיקוח הרשויות ובא בגידרו של חוק יציבות המחירים במצרכים ובשירותים. עוד נדרש ביהמ"ש בהחלטתו לשאלה האם המדינה והמכון עונים להגדרת "עוסק" לפי חוק הגנת הצרכן, וקבע כי העברת ההשתלמות על ידי המכון נעשית "כדרך עיסוק" כהגדרת החוק. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המשנה לנשיא ש. לוין: דין הערעורים להתקבל כבר מהטעם שהמשיבים לא הניחו תשתית מספקת כדי לקבוע כי התמורה הנגבית בגין ההשתתפות בהשתלמות היא "אגרה" ולא "מחיר". לפיכך היעדר הסמכה בתקנה 15א(א) לתקנות התעבורה לגביית התשלום אינו מעלה ואינו מוריד. המשיבים גם לא הרימו את הנטל (המוסף) המוטל על התובע המבקש רשות להגיש תובענה ייצוגית להוכיח לכאורה את העובדות הנטענות על ידו בכתב התביעה. דרישה זו, המחמירה עם התובע המבקש רשות להגיש תובענה ייצוגית בהשוואה לתובע בתובענה רגילה, נקבעה אמנם לענין תובענה ייצוגית לפי חוק ניירות ערך, אולם השיקולים העומדים ביסוד גישה זו יפים גם לענייננו. מנגד, חומר הראיות שהובא ע"י המערערים נוטה יותר לעבר הקביעה כי הסכום הנגבה בגין ההשתתפות בהשתלמות אינו בגדר "אגרה" אלא אך "מחיר". לפיכך, קטנים הסיכויים שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה. השיקול של סיכויי התובענה להצליח אמנם אינו מובא בגוף חוק הגנת הצרכן כחלק מן הדרישות שהתובע חייב לעמוד בהן, אולם שקילתו מתחייבת לאור החשיבות הציבורית של מכשיר התובענה הייצוגית והסכנות של שימוש בו.
ג. הנשיא ברק: סעיפיו השונים של החוק להגנת הצרכן, לרבות ההסדר בדבר תובענה ייצוגית, מותנים בקיומם של יחסי "עוסק" - "צרכן". על פי סעיף 1 לחוק, "עוסק" הוא "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". "צרכן" מוגדר באותו הסעיף, כ"מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". יחסי "עוסק" ו"צרכן" כמשמעם בחוק אינם מתקיימים במקרה שבפנינו. יש להבחין בין פעולות מסחריות, "פרטיות" באופיין, אותן מבצעת המדינה - כמו כל גוף פרטי אחר - ובין פעולות ציבוריות, שלטוניות, שאינן מסחריות. רק במקרים בהם המדינה מבצעת פעילויות מסחריות בהן לא ניתן להבדיל בינה ובין גוף מסחרי-פרטי אחר, ניתן יהיה לראות את פעולותיה כ"דרך עיסוק" וממילא לראותה כ"עוסק" לצורך תחולתו של החוק. לא כך נסיבות המקרה שבפנינו. הפעולות שביצעו המבקשים הן שלטוניות במהותן ואין לראות במבקשים, על-כן, כ"עוסק" כמשמען בחוק.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בשל העובדה שהפעילות מבוצעת על ידי גופים "פרטיים", אין מדובר עוד בפעולה שלטונית מובהקת, ועל כן התקיים יסוד ה"עוסק" בנסיבות המקרה. שגה ביהמ"ש במסקנתו זו. המשיבים החזיקו ברשיון נהיגה ומכוח תקנה 213 לתקנות התעבורה, (להלן: התקנות), זומנו לקורס השתלמות עיונית בנהיגה. קורס ההשתלמות בוצע אמנם ע"י המכון הארצי לתחבורה, שהוקם על ידי המועצה הלאומית למניעת תאונות (שהיא איננה רשות מרשויות המדינה), אולם המדובר בסופו של יום במימוש של הסדר שנקבע בתקנות ותכליתו שמירה על רמתם וכושרם של נהגים על ידי משרד התחבורה, המופקד על נושא זה. גם גביית התשלום מהווה חלק ממימוש פעילות
זו. עצם העובדה כי הפעולה השלטונית מבוצעת כאן ע"י גוף פרטי, איננה גורעת מאופייה השלטוני בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. עוה"ד גב' רחל זכאי-נוימן, גב' מיכל שטיין ויוסף מולאור למבקשים, עוה"ד אריה צ'רטוק, סימון, גב' רחל זכאי-נוימן וגב' מיכל שטיין למשיבים. 3.2.02).
בג"צ 7144/01 - גוש שלום עמותה רשומה ואח' נגד רשות השידור ואח'
*פסילת תשדיר פרסומת ברדיו בשל היותו שנוי במחלוקת פוליטית ואידיאולוגית בציבור(העתירה נדחתה).
א. העותרת ביקשה לשדר ברדיו שני תשדירים במסגרת שידורי פרסומת בתשלום. התשדירים פונים אל חיילי צה"ל, ומזהירים אותם מפני ביצוע מעשים, המהווים, לפי האמור בתשדירים, פשעי מלחמה. התשדירים נפסלו לשידור ע"י מנכ"ל הרשות באשר מדובר במסר שנוי במחלוקת פוליטית, הקשור לפעולותיו של צה"ל בשטחים, "והמבקש אולי מן החיילים לסרב פקודות". העמותה הגישה ערר על ההחלטה, וועדת הערר דחתה את הערר, בציינה כי יש בתשדירים טעם לפגם מבחינה מוסרית וציבורית, פגיעה בטעם הטוב ובסדר הציבורי וגרימת נזק לציבור וכי הם עוסקים בעניין השנוי במחלוקת מבחינה ציבורית, פוליטית ואידיאולוגית. העתירה נדחתה.
ב. החלטתה של הרשות מהווה פגיעה בחופש הביטוי של העותרים, הכולל זכות גישה לאמצעי התקשורת. בהיות רשות השידור ערוץ תקשורת ציבורי ממלכתי, אם כי לא בלעדי, משמשת היא בין השאר במה ציבורית המשקפת מגוון דעות והשקפות הקיימות בחברה, וזאת גם בנושאים הנתונים במחלוקת. חוק רשות השידור מקנה סמכות לוועד המנהל של הרשות לקבוע כללים בדבר איסורים ומגבלות על תשדירי פרסומת והודעות. מכוח סעיף זה התקין הוועד המנהל כללים המגלמים איזון בין חופש הביטוי לבין ערכים אחרים שעל הרשות להגן עליהם בתפקידה כערוץ ממלכתי. מנכ"ל הרשות נועץ בלשכה המשפטית של הרשות ולפי חוות דעתה, המסר המועבר בתשדירים ביחס לפעולותיו של צה"ל בשטחים, שנוי במחלוקת פוליטית.
ג. שני התשדירים מזהירים את חיילי צה"ל מביצוע "פשעי מלחמה" במסגרת תפקידם. אין לקבל את טענת העותרים כאילו אין בתשדירים אלא איזכורן של עובדות שאינן שנויות במחלוקת. הקונוטאציה של התשדירים היא אידיאולוגית-פוליטית ולא אינפורמטיבית גרידא, כטענת העותרים. לא ניתן לנתק את תוכן התשדירים מהקשרו למציאות בימים אלה, בהם נוקט צה"ל באמצעים שונים במסגרת אירועי הלחימה בשטחים. על רקע זה, יש בקריאה לחיילי צה"ל להימנע במהלך פעילותם מביצוע פעולות שונות שיש בהן משום ביצוע "פשעי מלחמה", מסר לפיו פעילותו של צה"ל בשטחים עולה כדי אי חוקיות, ונוגדת את הדין הבינלאומי. אין ספק כי זהו מסר שנוי במחלוקת פוליטית ואידיאולוגית בציבור הרחב בישראל. יתירה מכך, התשדירים נוקטים בלשון המעידה על עצמה שאין מדובר בהודעה גרידא, אלא באזהרה ישירה לחיילי צה"ל "(ל)הימנע מגורלם של פושעי מלחמה".
ד. התשדירים מוגשים "כשירות לחיילים המשרתים בכוח כובש...", ומצויין בהם "מוגש כשירות מטעם תנועת גוש שלום". בכך יש כדי לזהות את המסר שבתשדירים עם העמותה ועם האידיאולוגיה שלה, השנוייה אף היא במחלוקת ציבורית.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' פרוקצ'יה, גב' נאור. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ערן לב לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 6.2.02).
ע.פ. 9449/01 - שלמה יוספברג נגד מדינת ישראל
*הרשעת מורי נהיגה ב"הסדר כובל". *חומרת העונש ודחיית טענת "אי אחידות בענישה"(מחוזי י-ם - ת.פ. 324/98 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, היה המערער מורה נהיגה, בעל בית ספר לנהיגה, ויו"ר הוועד של ארגון מורי הנהיגה - קריות, אשר הוקם בשנת 1994. למערער ו-5 מורי נהיגה אחרים, יוחסו שלושה אישומים, שבמרכזם הטענה כי היו צד להסדר כובל, של גביית מחיר אחיד עבור שעורי נהיגה; סגירת ענף הוראת הנהיגה בקריות בפני מורים חדשים ואיסור צירופן של מכוניות להוראת נהיגה נוספות לבתי הספר הקיימים וכיוצ"ב. המערער טען כי פעל כפי שפעל על פי יעוץ משפטי שנתן לו עורך-דין, ועל כן סבר המערער כי הוא זכאי לחסות בצילה של ההגנה הקבועה בסיפא של סעיף 34יט' של חוק העונשין. טענה זו נדחתה על ידי הערכאה הראשונה שקבעה כי המערער היה מודע לכך שהוא עובר עבירה והייעוץ היה חלקי ומסוייג. המערער הורשע ונדון ל-6 חדשי מאסר בעבודות שירות, שנה מאסר על תנאי וקנס של 75 אלף ש"ח. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. באשר להרשעה - טענת המערער לפיה הסתמך על יעוץ משפטי שקיבל מפרקליט, היא טענה שאינה עומדת במבחן הביקורת, ובתור שכזו אינה יכולה להתקבל. כך שיש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ג. אשר לעונש - על רוב הנאשמים האחרים בתיק הושתו 3 חודשי מאסר והקנס שהוטל עליהם היה נמוך בצורה משמעותית - 30,000 ש"ח. מכאן, שלדעת המערער יש חריגה מכלל אחידות הענישה. טענה זו ראוייה היתה להתקבל לאור השאיפה לאחידות בענישה, אך הקושי שהיא מעוררת נובע מהעובדה שהנאשמים האחרים הורשעו על פי הודאתם, ועונשם נגזר במסגרת הסכם טיעון; והרי מקובל שביהמ"ש אינו נוטה לחרוג מההסכמה אליה הגיעו הצדדים, למעט מקרים יוצאו דופן. מאידך, בחר המערער לנהל את משפטו, ואף שזכותו היא לעשות זאת, הסכנה הטמונה בכך היא שאם יורשע לא יוכל לזקוף לזכותו נימוק לקולא שעמד לנאשמים האחרים בתיק. כמו כן, המערער מילא תפקיד מרכזי והיה הרוח החיה בפעילותו של הארגון שבראשו עמד. מעשיו של המערער וחבריו, הסבו נזק לצבור הנזקק לשירותיהם, וגם אם נטען כי מאותם מעשים לא הפיק המערער רווח, קשה לקבל טיעון זה כמשקף את המציאות. אין להתערב בעונש המאסר שהושת על המערער, ומאידך, ניתן להפחית את שיעור הקנס בו חוייב ולהעמידו על 50,000 ש"ח.
(בפני השופטים: גב' בייניש, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד מוטי לוי למערער, עו"ד מזור מצקביץ למשיבה. 4.2.02).
רע"א 8442/01 - גל ואוסנת אוסובסקי נגד יעקב ורינה ארגוב
*פירוש הסכם בוררות. *דחיית טענה כי פסק בוררות המחייב השבה של כסף ששולם עבור מקרקעין "מתחת לשולחן" נוגד את תקנת הציבור(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים מכרו למשיבים זכויות חכירה שלהם בחלק מחלקת מקרקעין של המינהל, שעליה תכננו המשיבים לבנות את ביתם. המבקשים התחייבו לשלם "את כל המיסים, הארנונות, ההיטלים, האגרות, דמי חכירה, והתשלומים השונים שיחולו על החלקה או על המחזיק בה עד ליום מסירתה בהתאם לתנאי חוזה זה לחזקת הקונה". בהסכם נקבע פיצוי מוסכם בגין כל הפרה או איחור במסירת החזקה. אחרי שחתמו על ההסכם התברר לבעלי הדין כי על מנת לפצל את המגרש המקורי לשתי חלקות ולבנות שני בתי מגורים כפי שהוסכם, יש לשלם למינהל מקרקעי ישראל דמי פיצול. המבקשים סרבו לשלם את דמי הפיצול ולפיכך לא בוצעה העיסקה. המשיבים הגישו תביעה לביהמ"ש
המחוזי בת"א נגד המבקשים לאכיפת ההסכם ולתשלום סכום הפיצויים המוסכמים ללא צורך בהוכחת נזק. בתחילת הדיון הוסכם להעביר את המחלוקת להכרעת בורר וצויין כי "מוסכם בין הצדדים כי הסכם המכר... מבוטל וכי ארגוב זכאים להשבה ו/או פיצוי מאוסובסקי, ומוסכם כי זהו הסכסוך המועבר להכרעת בורר". הבורר חייב את המבקשים, בפס"ד חלקי, להשיב למשיבים 75,000 דולר שקיבלו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בפסק בוררות נוסף חוייבו המבקשים להשיב למשיבים סכום נוסף של 20,000 דולר שקיבלו מהמשיבים מעבר למה שנרשם בהסכם וכן לשלם להם סכום של 95,000 דולר כפיצוי ללא הוכחת נזק, על פי סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות). עוד חייב הבורר את המבקשים לשלם למשיבים סכום נוסף עבור עגמת נפש, תשלומים למס רכוש, שכר טרחת עו"ד ושכר טרחת הבורר. בקשת המבקשים בביהמ"ש המחוזי לבטל את פסק הבוררות נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקשים טענו כי הבורר חרג מסמכותו בכך שחייב אותם להשיב למשיבים את הסכום של 20,000 דולר שלא תבעו ובכך שפסק להם פיצוי בלא הוכחת נזק שאף זאת לא תבעו בכתב התביעה. עוד טוען הוא כי פסק הבוררות עומד בניגוד לתקנת הציבור שכן הסכום הנוסף שהבורר חייב את המבקשים להשיבו, בסך 20,000 דולר, שולם למבקשים כ"כסף שחור" ו"מתחת לשולחן", במטרה להקטין את חבותם במס רכישה ובכך להונות את שלטונות המס. המבקשים הוסיפו וטענו שאף לא קיבלו סכומים אלה כלל. דין הטענות להידחות.
ג. כאמור, נקבע בהסכם הבוררות כי המשיבים "זכאים להשבה ו/או פיצוי... ומוסכם כי זהו הסכסוך המועבר להכרעת בורר". מכאן שהבורר הוסמך לפסוק את שעוריהם של סכום ההשבה ושל סכום הפיצוי. יתר על כן, במהלך הבוררות לא התנגדו המבקשים לדיון בנושאים אלה. יכול וסמכות הבורר תורחב מעבר למוסכם בהסכם הבוררות ע"י התנהגותם של בעלי הדין. אפילו חרג הבורר מסמכותו בפסקו למשיבים סעדים שלא תבעו, הרי משלא התנגדו המבקשים לדיון בנושאים אלה וכן לא התנגדו להבאת ראיות לגבי הסעדים הנוספים הורחבה סמכותו של הבורר לפסוק גם אותם.
ד. גם בטענה כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור אין ממש. אכן, המשיבים שילמו את התשלום הנוסף של 20,000 דולר מבלי שהדבר הוזכר בהסכם. אך לא די בכך כדי להביא את התשלום בגדר המקרים העומדים בניגוד לתקנת הציבור. כך או כך, ניתן היה לדחות את בקשת הביטול מכח הוראת סעיף 26 לחוק הבוררות, לפיה "ביהמ"ש רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות הקיימות בסעיף 24 אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". במקרה הנדון נקבע כממצא שבעובדה כי המבקשים קיבלו מהמשיבים גם את הסכום של 20,000 דולר. לא נגרם, אפוא, עיוות דין שכזה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גדיאל בלושטיין למבקשים. 11.2.02).
רע"א 8646/01 - אסקבל תיירות בע"מ ואח' נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
*ביטול מכירת נכס מקרקעין ע"י כונס נכסים בהוצל"פ בשל פגמים בהליך המכירהא. המשיב פתח בלשכת ההוצל"פ בחיפה בהליכים נגד המבקשות 1 ו-2 (להלן - "החייבות") למימוש משכנתא שנרשמה לטובתו על מגרש שבבעלותן. ראש ההוצל"פ מינה את המשיב 2 לכונס נכסים וקבע כי: "הכונס ימציא העתק ההצעה המועדפת על ידו... לחייב, על מנת שהחייב יוכל לפדות את הנכס שבכינוס...". כונס הנכסים ערך מכירה פומבית, והודיע לב"כ החייבות על סכום ההצעה הגבוהה ביותר שהתקבלה ואיפשר לחייבות "לפדות את השעבוד" על המגרש תוך 7 ימים תמורת תשלום בשיעור הצעה זאת. ב"כ
החייבות סבר, בטעות, שפרק הזמן הנכון הוא 3 חודשים, ושלח פקס לכונס הנכסים שבו ביקש לאשר "שהמועד של שבעה ימים במכתבך הנ"ל הינו בשוגג". כונס הנכסים לא השיב ופנה ביום 3.5.01 לראש ההוצל"פ לאשר את מכירתו של המגרש למשיבים 3 ו-4, וציין כי בפקס הנזכר "גילה ב"כ החייבים את דעתו כי אין בכוונתם של החייבים לפדות הנכס בתקופה של 7 ימים שהוקצבה". באותו יום שלח ב"כ החייבות פקס נוסף לכונס והודיע לו כי החייבות מבקשות "לרכוש את המגרש בתנאי ההצעה הגבוהה ביותר". הוא ביקש ארכה, וכונס הנכסים קצב לחייבות 21 ימים - עד יום 24.5.01, אך לא ביקש מראש ההוצל"פ לדחות בהתאם לכך את מועד אישור המכירה שביקש באותו יום.
ב. בהחלטתו מיום 9.5.01, קבע ראש ההוצל"פ: "אני מאשר את המכירה כמבוקש. צו זה יכנס לתוקף ביום 16.5.01 אם עד אז לא תינתן החלטה אחרת...". ביום 15.5.01 הגישו החייבות בקשה לראש ההוצל"פ לאפשר להן להמציא עד יום 24.5.01 קונה מטעמן. הבקשה הובאה לעיונו של ראש ההוצל"פ רק ביום 24.5.01 ולפיכך דחה אותה. באותו יום הגישו המבקשים בקשה לאשר את מכירת המגרש לקונים מטעם החייבות, הם המבקשים 4 ו-5. בהחלטתו מיום 27.5.01 דחה ראש ההוצל"פ את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. בפסה"ד ברע"א 2404/01 (סביר נ"ח 85) "עמדתי על כך כי פגמים מהותיים שנפלו בהליך המכירה הם עילה לביטול אישור מכירה שניתן לפי תקנה 68(ב) לתקנות ההוצל"פ... עוד אמרתי שם כי כאשר מועלות טענות בדבר פגמים מהותיים שנפלו בהליך המכירה, לא יאשר ראש ההוצל"פ את המכירה בטרם ידון בטענות אלה". מטרת הוראותיו של ראש ההוצל"פ בהחלטתו הראשונה מיום 22.2.00 היתה לתת לחייבות הזדמנות אחרונה לפדות את המגרש לפני מכירתו. לפיכך היה על כונס הנכסים לתת להן הזדמנות נאותה להגיב על הבקשה לאשר את המכירה למשיבים 3 ו-4 לפני שהגישה לראש ההוצל"פ. כמו כן היה עליו להעמיד את בא כוח החייבות על טעותו בדבר המועד לפדיון המגרש ולבקש את תגובתו, ולא להסיק מן הטעות כי החייבות אינן מעוניינות לפדותו. בוודאי שהיה עליו לפנות לראש ההוצל"פ ולבקש ממנו לדחות את מועד אישור המכירה עד יום 24.5.01, כפי שקבע בעקבות פניית בא כוח החייבות.
ד. לכך יש להוסיף כי ראוי היה שראש ההוצל"פ לא ידחה את בקשתן של החייבות מיום 15.5.01, לאפשר להן להמציא קונה למגרש מטעמן, מן הטעם שהובאה לפניו באיחור. החייבות הגישו את בקשתן בתוך הזמן שקבע ראש ההוצל"פ ואין לזקוף לחובתן את התקלה שארעה בלשכת ההוצל"פ שבגינה הונחה בקשתן על שולחנו רק ביום 24.5.01. לחייבות לא ניתנה, איפוא, הזדמנות להביע את עמדתן לגבי מכירת המגרש וכן לא נשקלה הצעתן ע"י ראש ההוצל"פ במסגרת שיקוליו בבואו לאשר את המכירה. אלה פגמים מהותיים המקימים עילה לבטל את אישור המכירה שניתן.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אביגדור פלדמן למבקשות, עוה"ד אורי גולדקורן ועאדל שהאב למשיבים. 13.2.02).
רע"א 9365/01 - ד"ר יעקב ריכטר ואח' נגד ...BOSTONואח'
*החלטת בימ"ש לשמוע עד בדלתיים סגורות בשל חשש של "הפללה עצמית" במדינה אחרת ודחיית בקשה לפרסום פרוטוקול העדות(הבקשה נדחתה).
א. בין המבקשת 4 (מדינול בע"מ - להלן: המבקשת) ובין המשיבה קיים סכסוך בטענה של גניבת סוד מסחרי. במסגרת הסכסוך ביקשה המבקשת לחקור עד, שהינו נושא משרה בכיר במשיבה, על תצהיר שהוגש על-ידו. המשיבה ביקשה כי על עדות זו יחול החסיון מפני הפללה עצמית, שכן חששה כי בעדות זו ייחשפו מעשים פליליים שביצע העד
על-פי הדין האמריקאי. טענה זו נדחתה בביהמ"ש המחוזי, תוך שנקבע כי חסיון מפני הפללה עצמית אינו עומד לעד, מקום בו עדותו אינה צפוייה לחשוף מעורבות בעבירה על-פי הדין הישראלי. עם זאת נקבע, כי העדות תימסר באופן מלא בדלתיים סגורות, באופן אשר יקנה לעד הגנה מסויימת מפני הפללתו העצמית בארצות-הברית, אך לא יפגע בזכותה של המבקשת לחקרו על תצהירו. בכך התבסס בית-המשפט המחוזי על הוראת סעיף 68(ג) לחוק בתי-המשפט הקובע כי "בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, רשאי בית משפט לדון בדלתיים סגורות". לאחר שנערך הדיון בדלתיים סגורות, הגישו המבקשים בקשה כי יתאפשר פירסום פרוטוקול עדותו של עד זה ברבים. טענתם המרכזית היא, כי משהוחלט שלעד לא עומד החסיון מפני הפללה עצמית, מן הדין היה לקיים את עקרון פומביות הדיון, ולנהל את הדיון בדלתיים פתוחות. באשר לסעיף 68(ג) לחוק, טוענים הם כי הוא איננו מהווה עילה עצמאית לחריגה מעקרון פומביות הדיון, וממילא אין בו כשלעצמו כדי להסמיך את ביהמ"ש לקיים דיון בדלתיים סגורות. הבקשה נדחתה.
ב. בסעיף 68(ב)(7) לחוק בתי-המשפט קבועה סמכותו של בית-המשפט להורות על קיום דיון בדלתיים סגורות, בנסיבות בהן הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית. במקרה דנן, משהעדות עשוייה היתה להוביל לידי הפללתו של העד במדינה זרה, התגבש יסוד לחשש כי אכן יירתע מהעדה חופשית, ומכאן שלבית-המשפט נתונה היתה הסמכות להורות על סגירת הדלתות. קיום הדיון בדלתיים סגורות משמש במקרה זה נוסחת פשרה ראוייה בין תכליתו של ההליך השיפוטי להגיע לידי חקר האמת, לבין אינטרס העד כי עדותו לא תביא להפללתו במדינה זרה. יתירה מזאת, משכבר ניתנה העדות בדלתיים סגורות, ומשהסתמך העד על כי תוכן עדותו יוותר חסוי, הרי שפרסום עדותו בדיעבד יוביל לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיו. בנסיבות אלה אין זה ראוי כי ערכאת ערעור תתערב למפרע בהחלטה להותיר את העדות חסויה.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד ניר כהן ואמיר בן ארצי למבקשים, עוה"ד ישראל לשם ונדב וייסמן למבקשת. 10.2.02).
בש"פ 692+763/02 - אושרי בן שמעון ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה, איומים ותקיפה (ערר על מעצר עד תום ההליכים הערר נדחה).
שניים מן העוררים אושרי ולירון בן שמעון הם אחים והשלישי עמם הוא עובדיה סנדר. העוררים נעצרו בעקבות תלונתו של הבעלים של בית-בושת בת"א. לפי כתב האישום נהגו שלושת העוררים להגיע לדירה בה התנהל "העסק", לעתים הגיעו לבד ולעתים מלווים באנשים נוספים. הם נהגו לסחוט את המתלונן תוך שימוש באיומים ובאלימות כלפיו וכלפי הבחורות שעבדו במקום. עוד נהגו להתעמר בבחורות ולגרום נזק לרכוש. בין היתר, דרשו לקיים יחסי-מין עם הבחורות ללא תמורה, לעתים עבור עצמם ולעתים עבור חבריהם. הם איימו על המתלונן, אשר מתוך פחד איפשר להם לקבל שירותי מין ללא תשלום, נתן לעורר 2 ולעורר 3 סכומי כסף ניכרים כ"הלוואה". הואשמו העוררים בעבירות של תקיפה, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח והיזק בזדון. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים וערריהם נדחו.
שלשת העוררים הטילו אווירת פחד וטרור. יתכן והעובדה שמדובר במכון לשירותי זנות הקלה על מלאכתם, משום שהמתלונן חשש לפנות לעזרת המשטרה עד שהגיעו מים עד נפש. מעדויות הבחורות עולה תמונה לפיה עשו השלושה במכון כבתוך שלהם. חברתו של המתלונן מסרה ברמזים שהיא פוחדת מהשלושה בלי לנקוב בשמותיהם. היא הזכירה שוב ושוב שיש לה ילדה בבית ו"איימו עלי מספיק". מי שלכאורה סחט אחרים באיומים,
מועד הוא לאיים על מי שהתלונן נגדו, ועל עדים. קיים חשש ממשי ביותר שאם יהלכו העוררים חופשי, הם ימשיכו להטיל חיתתם על המתלונן ועל העובדות, הפעם - לא כדי לסחוט שירותי-מין, אלא כדי לסחוט שתיקה במשפט.
(בפני: השופטת נאור. עוה"ד א. שרעבי וצ. אמיר לעוררים, עו"ד גב' ר. מטר למשיבה. 3.2.02).
רע"א 7770/01 - שלמה אסרף ואח' נגד עזריקם מושב עובדים להתיישבות חקלאית ואח'
*סעד ביניים נגד ביצוע פס"ד עד לערעור שעניינו זכויות במקרקעין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
במסגרת תוכנית הרחבה של המשיב (להלן: המושב), הקצתה האגודה השיתופית המנהלת את המושב (להלן: האגודה) מגרשים לבנייה לחבריה. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע תובענה למתן סעד הצהרתי, שמטרתה לגרום לכך שיוקצו גם להם מגרשים. במסגרתה של התביעה, ביקשו המבקשים כי יינתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לשנות את המצב הקיים בעשרה מגרשים במסגרת הרחבת המושב. בעיקר נטען, כי ללא צו מניעה זמני, יימכרו המגרשים, והמבקשים יעמדו בפני שוקת שבורה במידה ויזכו בתביעתם. מנגד, המושב טען כי הוא שקוע בחובות גדולים והמגרשים שבהרחבה אמורים להימכר כחלק מהסדר פרעון חובותיו; כי הורי המבקשים כבר זכו בבתים עקב היותם בנים של בעלי נחלות במושב, ואין לתת להם זיכוי כפול; וכי חלק מהמבקשים קטינים - עובדה שיש בה כדי לפגוע בתביעתם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה. נקבע, כי המבקשים לא הוכיחו סיכוי גבוה לתביעתם וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המושב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
למבקשים קיימת זכות תביעה באשר לזכויותיהם במקרקעין. יש לאפשר להם למצות את תביעתם. בהיעדר צו-מניעה קם החשש כי התביעה תתייתר מכיוון שהמבקשים לא יוכלו לממש את פסה"ד. מאזן הנוחות נוטה איפוא לטובתם של המבקשים, ומבלי להכריע בסיכויי התובענה, יש לתת למבקשים צו-מניעה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אפרת ואש למבקשים, עוה"ד גב' אורית סון, ישראל שפירא וגב' סמדר אברמוביץ קולנדר למשיבים. 5.2.02).
עש"ם 119/02 - מדינת ישראל נגד פנינה אדרי
*קולת העונש בעבירה של דיווח כוזב על עבודת שעות נוספות (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיבה עובדת בשירות המדינה מאז שנת 1988. לאחרונה שימשה כמנהלת ענף הדרכה והשתלמויות ביחידת משאבי אנוש במשרד התיירות. היא הואשמה כי בתקופה שבין נובמבר 1995 ועד אפריל 1998 דיווחה על עבודה בשעות נוספות שלא ביצעה בפועל, באמצעות הגשת טופס אש"ל שאושר ע"י הממונה עליה. המשיבה הודתה והורשעה ע"י ביה"ד המשמעתי בעבירות משמעת ונגזרו עליה נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת, השבה של שתי משכורות והעברה מתפקידה לתפקיד אחר. המערערת מבקשת להחמיר באמצעי המשמעת ולגזור על המשיבה עונש של פיטורין, כפי שנגזר על עובדת אחרת, גב' אלקריף, שהורשעה במעשים דומים באמצעות שינוי שעות עבודתה במחשב המשרד, (סביר נ"ז 379). הערעור על קולת העונש נדחה.
יש להטיל אמצעי משמעת הולמים העולים בקנה אחד עם עקרון השוויון ואחידות הענישה, אך בהתייחס לנסיבותיו של כל מקרה. לפיכך, בעניין שלפנינו יש להבחין בין שינוי שעות במחשב ע"י אלקריף שמתוקף תפקידה היה זה באחריותה הניהולית להזין את הנתונים במחשב ביחס לכלל העובדים במשרד ועל כן פוטרה, לבין המשיבה
שהגישה דיווח הכולל שעות נוספות שלא בוצעו בפועל. חרף העובדה, כי מדובר בכל המקרים הללו במעשים של דיווח כוזב, יש מקום להבחין במדרג הענישה, בין המעורבים בפרשה על פי נסיבותיו של כל עניין.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. פטר למערערת, עוה"ד י. לבני וא. סמימיאן למשיבה. 10.2.02).
רע"א 435/02 - כרמל מרקעים בע"מ ואח' נגד ...HERLITZ
*דחיית בקשה לסעד ביניים נגד מימוש מכתב אשראי דוקומנטרי (בקשה לסעד זמני - הבקשה נדחתה).
על מנת להבטיח תשלום התמורה עבור נייר שסיפקה המשיבה למבקשות, הוצא מכתב אשראי דוקומנטרי על ידי המבקשות. לטענת המבקשות, הנייר שסופק היה באיכות ירודה ולפיכך משוחררות הן מתשלום תמורתו. עקב כך, פנו המבקשות לביהמ"ש בבקשה למתן צו מניעה זמני נגד מימוש מכתב האשראי ע"י המשיבה, בטענת תרמית שיוחסה על ידן למשיבה. תחילה ניתן הצו המבוקש, אך לאחר שנשמעו עדים ביטל ביהמ"ש את הצו הזמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביסודו של מכתב אשראי דוקומנטרי עומד עקרון העצמאות, המבחין בין עיסקת האשראי לעיסקת המכר שביסודה. לפיכך, סעד מניעתי, המכוון לעכב בעד המוכר מלממש כלפי הבנק את זכותו לפי מכתב האשראי, יינתן במקרים חריגים. החריג העיקרי הוא התרמית, אשר גבולו צר, והוא יחול רק במקרים בהם קיימת הוכחה ממשית למעשה תרמית. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי לא הונחה בפניו תשתית ראייתית לכאורית לטענה כי המשיבה פעלה בתרמית, אלא לכל היותר, הפרה את עיסקת היסוד. בכך אין להתערב.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד יורם זמיר וניבה דורסט למבקשות, עוה"ד אוריין אשכולי ויורם מושקט למשיבה. 10.2.02).
ע.א. 9391/01 - החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נגד פקיד השומה למפעלים גדולים
*עיכוב ביצוע פס"ד המחייב חברת גז בתשלום כ-57 מליון ש"ח למס הכנסה (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשת היא חברה המספקת, בין היתר, גז במיכלים לצרכנים הקשורים עמה. ביהמ"ש המחוזי בת"א נתן פס"ד שלפיו לא הותר למבקשת לנכות את הוצאותיה בגין שיערוך פיקדונות שהפקידו בידיה לקוחותיה ולפיכך חוייבה בתשלום מס. בעקבות פסה"ד הוציא המשיב למבקשת שומות בסכום כולל של 57,365 מליון ש"ח. המבקשת הגישה ערעור על פסה"ד וכן בקשה לעכב את הביצוע עד למתן פס"ד סופי בערעור. הבקשה נתקבלה.
מדובר בערעור מורכב המעלה שאלות שאין לדחותן בקש. כמו כן, יש להביא בחשבון את טענת המבקשת כי תשלום המס עתה עלול להביא להתמוטטותה. דרישת תשלום של 57,365 מליון ש"ח אינה דבר של מה בכך. לפיכך יש לעכב את ביצוע פסה"ד.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אמנון רפאל למבקשת, עו"ד גיא מיכלין למשיב. 5.2.02).
בג"צ 8901/01 - ארגון מגדלי ההדרים בע"מ נגד שר העבודה והרווחה ואח'
*יבוא עובדים זרים לעבודה בחקלאות (העתירה נתקבלה).
הממשלה החליטה לאחרונה שלא להתיר יבוא עובדים זרים לחקלאות. העותרים ביקשו למצוא הסדר ע"י יבוא עובדים או הפנייה של עובדים זרים הנמצאים בארץ לעבודה בחקלאות. משלא הוסדר עניינם פנו לבג"צ. העתירה נתקבלה.
העותרים זקוקים בדחיפות לעובדים לביצוע מלאכת קטיף ההדרים. את הקטיף יש להשלים בתוך כחודשיים וכל יום שבו מושהית הספקת העובדים הדרושים לביצוע הקטיף צופן נזק כבד לענף גידול ההדרים. אכן, הממשלה החליטה לאחרונה שלא להתיר יבוא עובדים זרים נוספים לעבודה בחקלאות. אך לעותרים היתה ציפיה סבירה, שהתבססה על המדיניות והניסיון הקודמים, כי יועמדו לרשותם העובדים הזמניים (ה"ניידים") הנדרשים להם לביצוע הקטיף. באין עובדים זרים חדשים מוטל על הממשלה לספק לעותרים עובדים חלופיים, בין מתוך המאגר הקיים של עובדים זרים ניידים המצויים בישראל ובין ממקורות אחרים. לאור הנתונים שהוגשו, אודות מספרי העובדים הניידים המועסקים על-ידי העותרים במלאכת הקטיף ומספר העובדים החסרים להם להשלמת המכסה המינימלית, כפי שהוכרה על-ידי המשיבים, יצאו המשיבים יצאו ידי חובת הצו אם יספקו לעותרים עוד 3000 עובדים.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד מ. רינקוב ומ. ניסים לעותרים, עוה"ד ע. הלמן וד. ליבאי למשיבים. 6.2.02).
ע.א. 405/02 - מחמד אדריס ואח' נגד חליפה פאהד
*דחיית בקשה לפסילת שופט בנימוק של התעלמות מתקנות סדרי הדין (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערים הגישו תובענה נגד המשיבים, בה עתרו לסילוק ידם של המשיבים, להריסת חלקים מבונים שחדרו לשטחם ולסעד כספי. ב"כ המערערים ביקש כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בתיק, בנימוק שהשופטת סירבה לרשום בפרוטוקול הדיון את החלטתה לפסול שאלה שהציג ב"כ המערערים לאחד העדים. בבקשתם טענו המערערים כי התנהגותו של ביהמ"ש במהלך הדיונים מלמדת על התקיימותן של נסיבות שיש בהן חשש ממשי למשוא פנים. נטען גם כי בהחלטותיו מתעלם ביהמ"ש מסדרי הדין הקיימים. השופטת דחתה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
ככל שטענות המערערים נוגעות להתעלמותו של ביהמ"ש מתקנות סדרי הדין, הרי הדרך לתקוף החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור ולא בדרך של הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות. במקרה זה, החלטותיו של בית משפט אינן מבססות קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. הוא הדין באשר לטענה בדבר סירובו של ביהמ"ש לרשום פרוטוקול אשר ישקף את מהלך הדיון בביהמ"ש. אין באי רישום פרוטוקול - לו טוענים המערערים - כדי להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט או על כי ביהמ"ש גיבש דעה מוגמרת וסופית בעניינם של המערערים, כך שאין עוד טעם בניהול המשפט ("המשחק מכור").
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יאיר אבני וציון רווה למערערים. 3.2.02).
רע"א 10097/01 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד ג'ורג' יחזקאל
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש שלא לפצל דיון ושמיעת טענת התיישנות לפני הדיון העיקרי בתיק (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי התבקש ע"י המבקש לפצל את הדיון בתביעה המתבררת בפניו באופן שתחילה תידון טענת ההתיישנות של המבקש ורק אם תידחה ימשיך ביהמ"ש לדון בתביעה עצמה. ביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע כי: "יהיה יעיל יותר, בנסיבות תובענה זו, לשמוע את הדיון מבלי לפצלו". הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין ביהמ"ש העליון נוהג להתערב בהחלטות ביניים שעניינן באופן ניהול ההליך בפני בימ"ש קמא. פיצול דיון על ידי ביהמ"ש מצוי בשיקול דעתו ואם מוצא בימ"ש כי אין מקום לפיצול כזה, לא ראוי ליתן רשות ערעור על החלטה זו. אכן, יתכן ובסופו של יום יתברר כי קיימת התיישנות ובדיעבד אולי מיותר היה לנהל את ההליך כולו הדורש
השקעת משאבים של זמן וכסף. אעפ"כ, כאשר נראה לביהמ"ש כי ראוי ללבן את העובדות במהלך הדיון גם לגבי שאלת ההתיישנות אין מקום להתערב בהחלטתו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יגאל שפירא למבקש. 14.2.02).
ע.א. 8134/99 - ברוך ושושנה ויניצקי נגד מנהל מס שבח מקרקעין אזור מרכז
*חיוב במס שבח על תשלום מהמינהל בעקבות ביטול הסכם חכירה עקב שינוי יעוד המקרקעין ודחיית טענה שמדובר בהפקעה (הערעור נדחה).
בחוזה שבין מינהל מקרקעי ישראל לבין המערערים נקבע, בין השאר, כי אם יחול שינוי יעוד בחלקה, יהא המינהל רשאי להביא את תקופת החכירה לידי סיום מוקדם, על ידי מתן הודעה מוקדמת. בעקבות זאת נחתם הסכם לפיצוי עם המינהל. לטענת המערערים חל בעניינם סעיף 48ג לחוק מס שבח מקרקעין, לפיו במכירת זכות שהיא הפקעה ניתן זיכוי מן המס כקבוע בסעיף. טענה זו נדחתה על ידי ועדת הערר. הערעור נדחה. במצב הדברים שלפנינו אין כלל הפקעה. עניין לנו בפעולות במישור החוזי ולא במישור ההפקעה, המבוסס על פעולה שלטונית כופה מכוח הוראה מפורשת בחוק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. עוה"ד אלחנן ויניצקי ומרדכי ויניצקי למערערים, עו"ד גב' לילך דיין למשיב. 30.1.02).
בש"א 443/02 - מנהלת הארנונה המועצה המקומית שבי ציון נגד שירותי בריאות כללית
*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד מינהלי בעניין תשלומי ארנונה (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל ערעור מינהלי של המשיבה, על החלטה של ועדת הערר לארנונה של המבקשת. פסה"ד ניתן ביום 26.11.01. העתק ממנו נתקבל אצל המבקשת ביום 27.11.01. ביום 6.1.02 הגישה המבקשת עתירה לבג"צ בה ביקשה לתקוף את פסה"ד. ביום 7.1.02 הסב השופט אנגלרד, שימת לבה של המבקשת לסעיף 12(א) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, המקנה למבקשת זכות להגיש בקשת רשות לערער על פסה"ד. החלטה זו נתקבלה אצל המבקשת ביום 13.1.02. יומיים אחרי כן הוגשה בקשת הארכה להגשת הערעור. הבקשה נתקבלה.
הבקשה לארכה טעונה "טעם מיוחד". טענת המבקשת היא כי האיחור בהגשת ההליך, נבע מטעות בדין, המוסבר כך: סעיף 6(ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), קבע כי "ביהמ"ש המחוזי ידון בערעור בשופט אחד ואין אחרי פסק דינו ולא כלום". הוראת סופיות זו בוטלה בחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים. סעיף 23(1)(ב) לחוק קובע ביחס לסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות, כי "סעיף קטן (ג) - בטל", בלי לציין מה תכנו של סעיף זה. המבקשת טוענת כי לא היתה ערה לשינוי זה בדין. כאשר מדובר בטעות בדין, נדרשות נסיבות מיוחדות, של אי בהירות בדין החל או במובנו, המצדיקים ומסבירים את האיחור. במקרה דנא, אמונתה של המבקשת ובאי כוחה בדבר ההליך הנכון בנסיבות העניין היתה מעוגנת בהוראת הסופיות שבסעיף 6(ג) לחוק הארנונה ובפסיקה אשר איפשרה, על רקע הוראות סופיות דומות, פנייה בעתירה לבג"צ. הוראת הסופיות בוטלה בחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים באופן לקוני. בלא לקרוא את חוק הרשויות המקומיות, לא ניתן להבין מהוראת הביטול כי הוראת הסופיות אכן בוטלה. הוראת הסופיות האמורה היא בבחינת דין מושרש, אשר בעלי דין הינחו עצמם לפיו משך תקופה של כמחצית יובל שנים. הביטול נכנס לתוקף, ככל חוק בתי המשפט המינהליים, בסוף שנת 2000. מדובר בפרק זמן קצר יחסית. שילובם של הגורמים שפעלו במקרה זה, הם האופן בו נעשה התיקון, פרק
הזמן בו היתה ההוראה שבוטלה בתוקף, ופרק הזמן שחלף מאז בוצע התיקון, תומך בראיית הטעות של באי-כוח המבקשת כטעות סבירה המקימה את "הטעם המיוחד" הנדרש.
(בפני: הרשם שחם. עוה"ד ר. קרופניק וד. נחליאלי למבקשת, עו"ד ב. כהן למשיבה. 10.2.02).
בש"פ 1003/02 - מדינת ישראל נגד אחמד קנואת
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של תקיפת בת זוג וחבלה חמורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב והמתלוננת היו חברים. המשיב נשוי לאישה אחרת. עיסוקו כנהג משאית איפשר לו לקיים קשר הדוק עם המתלוננת, גרושה ואם לשלושה ילדים המתגוררת באזור עפולה, לא הרחק ממקום מגורי המשיב. בתקופה שבין מרץ 2001 ועד למועד מעצרו של המשיב ב-18.1.02, התראו השניים לעיתים תכופות וקיימו יחסי-מין. המשיב הואשם בכמה עבירות של תקיפת בת-זוג וגרימת חבלה חמורה. ביהמ"ש קבע כי יש ראיות לכאורה לכך שהמשיב תקף את המתלוננת בתקופת היכרותם תקיפות רבות. בחלק מהמקרים הוא גרם לה חבלות. עם זאת דחה את בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים והורה על שחרורו בערבות ובתנאי הגבלה על תנועותיו. הערר נתקבל.
שום חלופת מעצר אין בה כדי להבטיח את שלומה של המתלוננת ואין מנוס מהחזקתו של המשיב במעצר עד לסיום ההליכים. מסקנה זו נובעת מן היחס האובססיבי של המשיב כלפי המתלוננת. כך, למשל, סיפרה המתלוננת לגבי אחד האירועים, כי המשיב הגיע לביתה, לא מצאה בבית וכשחזרה דרש לדעת היכן היתה. היא השיבה שהיתה אצל חברה, אך המשיב טען שהיא משקרת והיכה אותה לעיני בתה. המתלוננת ביקשה כי ילכו לחברתה, כדי שהמשיב ייווכח שאכן שהתה שם, אך בדרך היכה אותה המשיב לעיני עוברים ושבים, אשר הזעיקו משטרה. באירוע אחר הנזכר בכתב-האישום, היכה המשיב את המתלוננת, בשל כך שרקדה עם מעבידה במסעדה בה היא עובדת בעפולה. נסיבות אלה ונסיבות נוספות העולות מתוך החקירה, מלמדות על יחס רכושני של המשיב כלפי המתלוננת. על אדם כזה לא ניתן לסמוך שלא יפר את תנאי השחרור בערובה ויגיע אל המתלוננת וישוב לתקוף אותה וגם לאיים עליה, או חלילה מעשים חמורים מאלה.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד גב' שרית טובבין לעוררת, עו"ד דאוד פהים למשיב. 1.2.02).
רע"א 3924/01 - ...HESSואח' נגד הנדסת חשמל כללית בע"מ
*הוכחת דין זר ותיקון פגם שאין בו כדי לקפח את הצד שכנגד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה בעיקרו).
המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה כספית נגד המבקשות על סך של 1,200,000 ש"ח. המשיבה טענה כי המבקשת הפרה את חוזה ההפצה שכרתה עם המשיבה, שבו הוסכם כי המשיבה תפיץ בישראל באופן בלעדי מספר מוצרי תאורה שמייצרת המבקשת. המבקשות הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף. בבקשתן טענו, בין היתר, כי בכתב-התביעה חסר פירוט של הדין הגרמני, שנוכח תניית ברירת-דין ששולבה בחוזה בין המבקשת לבין המשיבה, הוא הדין החל על התביעה שהגישה המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף. בהחלטתו קבע, בין היתר, כי הדין החל על התביעה הוא הדין הגרמני, והגם שאין להחיל את חזקת שוויון הדינים, אין מקום לסילוק התביעה על הסף, אלא יש לתקן את הפגם, וזאת על דרך מתן אורכה למשיבה וכן למבקשות להביא הוכחות באשר לתוכנו של הדין הזר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה בעיקרו.
מדובר בפגם הניתן לתיקון מבלי שיהיה בכך כדי לקפח את המבקשות. ברם, אין לקבל את קביעת ביהמ"ש המחוזי כי על שני הצדדים מוטל במקביל להוכיח את תוכן הדין הגרמני. הוראות דין זר בביהמ"ש ישראלי הן בגדר עובדות שאותן יש להוכיח בראיות. משכך, ברי כי הדין הזר, ככל שהתובע מבקש להשתית עליו את תביעתו, מהווה חלק מן העובדות הרלוואנטיות שאותן יש להעלות בכתב-התביעה ועל התובע להוכיחן. אשר ליתר טענות המבקשות - אין הן מצדיקות את התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד בן עמי רוט למבקשות, עו"ד צביקה גרימברג למשיבה. 10.2.02).
רע"א 7044/01 - ג'יהאד מלחם נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
*הארכת מועד להגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
תביעת נזיקין שהגיש המבקש לבימ"ש השלום בחיפה, בגין נזק שלטענתו נגרם לו בתאונת-דרכים, נדחתה, והוא חוייב בתשלום הוצאות-משפט בסך 25,000 ש"ח, ובתשלום 10,000 ש"ח לאוצר המדינה. בימ"ש השלום אף הורה לפרקליטות לבדוק אם בעצם הגשת התביעה לא נעברה עבירה של תרמית. המבקש לא הגיש במועד ערעור לביהמ"ש המחוזי ובגדר בקשתו להארכת המועד להגשת ערעור הסביר, כי לא קיבל ייצוג נאות בערכאה הראשונה, ואף לא הוסבר לו אם קמה לו זכות ערעור אם לאו, ורק כאשר העמיד לעצמו עו"ד אחר הובהרו לו זכויותיו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, בהטעימו כי המבקש לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, וכי אף למשיבה זכויות דיוניות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אין ספק כי המבקש לא השלים עם פסה"ד של בימ"ש השלום, הגם שהתקשה לממש את זכותו להגיש ערעור במועד בשל מחלוקת בינו לבין באת-כוחו. אכן, מחלוקת כזו אינה תמיד עילה להארכת מועד להגשת ערעור, אך לנוכח חומרת פסה"ד, מחד-גיסא, והסבריו של המבקש, הנראים ככנים, מאידך-גיסא, אין לסגור בפניו את שערי ביהמ"ש לערעור. על כן יוארך המועד להגשת ערעור כמבוקש.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גבי מיכאלי למבקש, עו"ד אליהו שטיינר למשיבה. 17.2.02).
רע"א 7099/01 - לומיר אחזקות בע"מ ואח' נגד מואב ניסים ורות ואח'
*אישור פסק בוררות (הבקשה נדחתה).
המשיבים רכשו חנויות בבניין משרדים ומסחר שהקימה המבקשת בהרצליה פיתוח. בין בעלי הדין נתגלע סכסוך, שנבע בעיקרו מאיחור במסירת החנויות למשיבים. הנושא הועבר להכרעת בורר. בפסק הבוררות קבע הבורר כי האחריות לאיחור במסירה נחלקת בין בעלי הדין בחלקים שווים וחייב את המבקשים בפיצויים בסך של 1,7 מליון ש"ח. המשיבים הגישו בקשה לאשר את פסק הבוררות והמבקשים הגישו בקשה לבטלו. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בבקשתם שוטחים המבקשים שורה של טענות, ובין היתר כי הבורר פסק שלא לפי הדין אף שהותנה כי יפסוק לפי הדין. יש לדחות את כל הטענות ואף טענה אחרונה זו. אכן, הוסכם כי הבורר יפסוק לפי הדין המהותי, אולם לא הוכח כי הבורר התעלם "ביודעין ובמכוון" מהוראות הדין. כפי שציין הבורר בפסק הבוררות "לאחר שעיינתי בכתבי הטענות... ולאחר שיישמתי את הוראות הדין הרלבנטיות מצאתי, כי דין תביעות התובעים להתקבל בעיקרן...". לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות, רשאי ביהמ"ש לבטל פסק בוררות אם "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". כלל הוא כי "טעויות בפירוש הדין וביישומו מצד בורר, אשר לגביו הותנה
בהסכם הבוררות שיפסוק בהתאם לדין, אין בהן כדי להוות עילה לביטול הפסק על יסוד סעיף 24(7) לחוק".
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מיכאל שחור למבקשים, עו"ד יצחק בן מנחם למשיבים. 12.2.02).
בש"פ 10385/01 - עמוס לישע נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית בכך שהפר תנאי מעצר בית שהוטלו עליו בשחרור בערובה עקב עבירות אחרות. על פי כתב האישום יצא העורר פעמיים מהבית למרות תנאי השחרור בערובה. לשתי הפרות אלה קדמה הפרה קודמת שבגינה נערך עיון חוזר בבימ"ש השלום ובעקבותיו שוחרר העורר לחלופת מעצר פעם נוספת. עתה שוב ביקשה המדינה מעצר העורר עד תום ההליכים ובימ"ש השלום לא נעתר לבקשה וקבע כי נוכח נסיבות אישיות מיוחדות הכרוכות במחלת אמו של העורר יש לשחררו לחלופת מעצר פעם נוספת. עררה של המדינה לבית המשפט המחוזי נתקבל והערר על כך נדחה.
האישום המקורי נגד העורר נסב על עבירה של החזקת סם מסוג קנבוס במשקל של 80 גרם, שלא לצריכה עצמית. באותו אישום שוחרר לחלופת מעצר בית, והפר את תנאי המעצר שלש פעמים. נסיבות אלה, מעידות באורח ברור על היעדר התאמתה של חלופת מעצר בית לנסיבותיו של העורר. הוא הראה כי הוא אינו מסוגל לכבד את התנאים שהושתו עליו והפר אותם פעם אחר פעם. לאור זאת, שוב לא ניתן לתת בו אמון כי יקיים חלופת מעצר נוספת באם תוטל עליו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ליאור בר זוהר לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיבה. 10.1.02).
בג"צ 2400/00 - ארלין ואהרן לימקול נגד משרד הפנים ושר הפנים
*גירוש לאחר שהייה בלתי חוקית של 15 שנים בישראל (העתירה נדחתה).
העותרת, ילידת הפיליפינים ואזרחית הפיליפינים, הגיעה בגפה ארצה לפני כ-15 שנים והיא בת כ-17 שנה. כ-15 שנים שוהה העותרת ללא היתר כדין בארץ, ובשנת 1993 ילדה את העותר 2, שהוא כיום כבן 9. אבי הילד הוא גבר תאי שמקום הימצאו כיום אינו ידוע. בראשית שנת 2000 נעצרה העותרת בשל שהייה בלתי-חוקית בישראל והוצא נגדה צו גירוש. העתירה נגד הגירוש נדחתה.
אין לעותרת זכות קנוייה על-פי דין להמשיך ולשהות בארץ. העותרת נכנסה ארצה על-פי חוק הכניסה לישראל, ועל-פי אותו חוק קנה שר הפנים שיקול דעת רחב ביותר באשר להענקת מעמד של תושב ישראל למי שהוא אזרח ותושב זר. עניינה של העותרת נופל בגידרי הכלל הקרוי "נסיבות הומניטריות", שבהן, על-פי ההנחיות הפנימיות של משרד הפנים, יעניק המשרד מעמד של תושב לאזרח ותושב זר. בענייננו שלנו - כך קבע שר הפנים, לא נתקיימו "נסיבות הומניטריות" המזכות את העותרת במבוקשה. אכן, העותרת קשרה קשרים קרובים עם משפחה פלונית בישראל, ואותה משפחה אף מבקשת להיות לעזר לה ולבנה לקבל מעמד בישראל. ואולם בקשר זה, באשר הוא, אין די כדי להיעתר לעותרת.
(בפני השופטים: חשין, ריבלין, גב' נאור. עו"ד גב' סיגל זפט לעותרים, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבים. 5.2.02).