ע.א. 6871/99 - משה רינת ומוטי ששון נגד משה רום
*ביטול חיוב בגין הוצאות לשון הרע שהתבטאה במתן תגובה לכתבה שיש בה משום הוצאת לשון הרע על התובע. *אחריות של "השולח" לעניין חיוב בגין הוצאת לשון הרע(מחוזי ת"א - ת.א. 1171/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב (להלן: רום), שימש, בתפקיד ראש עיריית חולון מטעם "הליכוד". בעקבות כתבה, אשר פורסמה בשבועון המקומי "השקמה", הגיש רום תביעת פיצויים בגין לשון הרע שפורסמה נגדו, ובשל שקר מפגיע שהושמע לטענתו בעניינו. המדובר בכתבה בת שלושה עמודים ומחצה. הדרך הגראפית בה פורסמה הכתבה - ובעיקר צורתו של שער הכתבה - הובאו בחשבון קביעותיו של בית המשפט המחוזי. בעמודים הפנימיים של העיתון, תוארו, באופן כללי, דברים שנכתבו שבוע קודם לכן בעיתון אחר - "חדשות", תוך שילוב של ציטוטים נרחבים מאותו פרסום. כמו כן הובאו בכתבה תוספות והתייחסויות, מטעמו של כתב העיתון המקומי, ומטעם אישים אחרים, לפרסום שהופיע בעיתון "חדשות". ביום למחרת, נערך בעיר חולון אירוע פוליטי, ובו חולקו כרוזים (להלן: הכרוזים), שהיוו העתק צילומי, של דף השער האמור. הכתבה והכרוזים עמדו ביסוד התובענה שהגיש רום נגד המערערים רינת וששון ונגד המשיבים 5-2, שהם המוציא לאור של העיתון המקומי, העורך, הכתב, ואחד המועמדים לראשות עירית חולון.
ב. ששון היה, בעת פרסום הכתבה ובעת הפצת הכרוזים, מועמד אף הוא לראשות העירייה, מטעם מפלגת "העבודה". רינת היה אז חבר מועצה מטעם מפלגת "העבודה", ומועמד ברשימת המפלגה בבחירות שעמדו בפתח. סכום התביעה שהגיש רום עמד על 1,000,000 ש"ח. בכתב התביעה מיקד רום את טענותיו נגד הכיתוב שהתנוסס על גבי שער הכתבה, באותיות קידוש לבנה, ולפיו "המשטרה המליצה להעמיד את משה רום לדין". רום טען, כי כיתוב זה, אשר הופץ, מאוחר יותר גם על גבי הכרוזים, הינו כוזב, ומהווה לשון הרע ושקר מפגיע כלפיו. בית המשפט המחוזי קבע כי הכתבה והכרוזים מקיימים את יסוד ה"פרסום" ואת יסוד "לשון הרע" לפי חוק איסור לשון הרע. בית המשפט קבע כי המשיבים 4-2 - המוציא לאור של העיתון המקומי, עורכו והכתב - אחראים לביצוע עוולת לשון הרע.
ג. אשר לששון - בית המשפט המחוזי קבע כי הוא אחראי לפרסום הכתבה, מכוח הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, שעניינה - אחריותו של משתף ומשדל. למסקנה זו הגיע בית המשפט, בשל הראיון הקצר שנערך עמו, ושהובא בגוף הכתבה, ואשר "בו מתייחס ששון ללשון הרע באופן שעולה ממנו הסכמה ואימוץ של הדברים". ביחס לכרוזים, קבע בית המשפט כי הוכח שאלה אכן הוזמנו להדפסה על ידי רשימת "העבודה" בחולון, וכי לאור מעמדו של ששון במפלגה - כמועמד מטעמה לראשות העירייה וכיושב-ראש מטה הבחירות שלה - הוא אחראי לפרסום, מכוח הוראת סעיף 14 לפקודה, העוסק באחריות שילוחית. את רינת מצא בית המשפט המחוזי אחראי לפרסום לשון הרע, "לאור הראיון שנתן למקומון, תוך התייחסות לדברים המהווים לשון הרע". רינת שוחרר מאחריות לפרסום לשון הרע בכרוזים. בית המשפט המחוזי פסק גם כי לא נתקיימה בענייננו עוולת שקר מפגיע, כהגדרתו בסעיף 58 לפקודת הנזיקין. רום - כך נפסק - לא הוכיח את הכזב שבפרסום, לאמור - כי המשטרה לא המליצה להעמידו לדין. בית המשפט פסק לרום פיצויים בסכום כולל של 300,000 ש"ח. הערעור של רינת וששון נתקבל וערעור נגדי של רום על סכום הפיצויים וענין עוולת שקר מפגיע נדחה.
ד. באשר לרינת - בית המשפט קבע את אחריותו של רינת לפרסום הכתבה, מכוח הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, המוחלת על תובענה בגין לשון הרע, מכוח הוראת סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. לפי סעיף 12 "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל... יהא חב עליהם". אלא שייחוס אחריות כמשתף ומשדל, על יסוד מתן תגובה או ראיון לכתבה הכוללת דבר דיבה, ועל יסוד זה בלבד, אינו עולה בקנה
אחד עם הוראת סעיף 12 לפקודה. הנותן תגובה או ראיון לכתבה, תוך התייחסות למידע שתוכנו מותר לפרסום, לא יימצא בהכרח אחראי כ"משתף ומשדל", כמשמעותם בהוראת סעיף 12 לפקודה, בשל עצם מתן התגובה, גם אם יתברר, בדיעבד, כי בשל אופן הפרסום התגבשה אחריות המפרסם על פי חוק איסור לשון הרע. מסקנה זו ופרשנות זו מקבלות משנה תוקף, משבוחנים את האיזון הראוי, בסוגיה זו, בין הזכות לשם הטוב לבין חרות הביטוי וחופש העיתונות.
ה. אשר לאחריותו של ששון - אף זו נגזרה ממעשיהם של אחרים, מכוח הוראת סעיף 12 לפקודה. גזירה זו סמך בית המשפט על דברים שצוטטו בכתבה, מפיו של ששון. מאותם טעמים שנתקבל ערעורו של רינת יש לקבל בעניין הפרסום במקומון גם את ערעורו של ששון.
ו. אשר לאחריות לפרסום הכרוזים - בית המשפט המחוזי קבע כי לאור מעמדו של ששון, כמועמד "העבודה" לראשות העירייה, ולאור תפקידו כיושב-ראש מטה הבחירות, הרי משהוכח כי הכרוז הוזמן להדפסה על ידי רשימת "העבודה בחולון", אחראי ששון לפרסום לשון הרע במסגרת הכרוזים. בית המשפט המחוזי לא קבע כל ממצא בדבר מעורבותו האישית של ששון בהזמנת הכרוז ובחלוקתו, וביסס, את אחריותו, על זיקת השליחות, הקבועה בהוראת סעיף 14 לפקודה. על-מנת שתתכונן זיקה של שליחות, מכוח הוראת סעיף 14 לפקודה, נדרש כי יתקיימו היסודות הבאים: ראשית, העסקת שלוח שאיננו עובד; שנית, ביצוע עוולה על-ידי השלוח; ושלישית, עשיית העוולה במסגרת ביצוע המעשים אשר השלוח הועסק לבצעם למען השולח. בית המשפט לא פירט מהי התשתית העומדת ביסוד קביעתו, כי מתקיימת זיקת שליחות בין ששון למאן-דהוא, בעניין הזמנת כרוזים. בעצם מעמדו של ששון במפלגה ובמטה אין די לצורך הקמת יחסי שליחות, ואף לא בקיומו של אינטרס מצדו בביצוע העוולה.
ז. אשר לערעור הנגדי - עוולת השקר המפגיע כוללת בחובה, בין היתר, דרישה להוכחת זדון מצדו של המפרסם, וכן יש להוכיח כי הפרסום כוזב. ביהמ"ש קבע כי יסוד הכזב שבהוראת סעיף 58 לפקודה לא הוכח, ורום לא הצביע על עילה המצדיקה התערבות במסקנה זו של בית המשפט המחוזי, המעוגנת בראיות. דין הערעור הנגדי בכללו להדחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד ליאור שמואל ובר און גדי למערערים, עוה"ד שלמה ליבליך, גב' שירה בריק ורם שמגר למשיבים. 21.4.02).
בג"צ 2106/02 - ויטלי וישניאקוב נגד השופט יהושע לוי (הלוי) ואח'
*אי התערבות בג"צ בהחלטת שופט תעבורה בדבר סמכותו לדון בתביעה מסויימת לפי פקודת התעבורה(העתירה נדחתה).
א. העותר, שהינו שוטר, עצר משאית במחסום משטרתי שהציב (ביחד עם שוטרים נוספים), והורה לנהגה לעצור את ריכבו בצד הכביש. נהג המשאית עצר את משאיתו כך שחלקה האחורי בלט אל תוך נתיב הנסיעה. העותר הורה לנהג לכבות את מנוע המשאית ולצאת מכלי הרכב. כשביקש נהג המשאית להזיז את ריכבו לשולי הכביש, סירב העותר לבקשה, הורה לו להיכנס לניידת המשטרה וכבלו באזיקים. בערבו של אותו יום התנגשה מכונית בעוצמה רבה בחלק המשאית שבלט אל-תוך הכביש, נהגה נפצע ונוסעת נהרגה. העותר הועמד לדין לפני בית משפט השלום לתעבורה, השופט יהושע לוי, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות כהוראת סעיף 304 לחוק העונשין, וסעיף 64 לפקודת התעבורה. העותר טען כי הסמכות לדון בעניינו מסורה אך לבית משפט השלום ולא לבית משפט השלום לתעבורה, בין היתר משום שלא עבר עבירה, כנטען בכתב-האישום, "תוך כדי שימוש ברכב". טענותיו נדחו ע"י השופט. העתירה נדחתה.
ב. הלכה מכבר היא, שרק במקרים יוצאי דופן יידרש בג"צ לביקורת על החלטות ביניים בהליכים פליליים. לטענת העותר, עניינו-שלו חריג הוא להלכה, שכן מדובר "בטענת היעדר סמכות עניינית 'אמיתית'", וכי "היה ויתברר בדיעבד כי בית המשפט היה חסר סמכות עניינית, ימצאו כל ההליכים שהתנהלו בתיק פגומים, דבר העלול לגרור את ביטולם ושמיעת המשפט מחדש". ברם, בשאלת היעדר הסמכות, קבע כבר בג"צ כי ההתערבות בשיקול דעתה של הערכאה הרגילה נתונה לשיקול דעתו, וכי אין הוא חייב לבחון כל טענה של חוסר סמכות המועלית לפניו (בג"צ 268/97 סביר מ"ט 14). בדחותו בקשה לדיון נוסף על פסק-הדין האמור, הוסיף הנשיא ברק וציין כי: "פסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף אינו עומד בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון. פסק הדין מבטא מדיניות שיפוטית... לפיה יימנע בית משפט זה, בשבתו כבג"צ, מהתערבות בהליכים פליליים המתנהלים בערכאות נמוכות. אכן, חריג בולט למדיניות זו הוא כאשר מועלית טענה ממשית נגד סמכותו של בית המשפט הדן בהליך הפלילי. אולם גם חריג זה פורש מאז ומעולם באופן מצר". בהחלטתו של השופט לוי לא נתקיים אחד התנאים המצדיקים התערבות בסידרי ההליך הפלילי, על דרך ניהול הליך ביניים בבג"צ.
(בפני השופטים: חשין, גב' ביניש, ריבלין. 29.4.02).
בג"צ 4363/00 - ועד פוריה עלית ואח' נגד שר החינוך
*סמכות בג"צ לדון בעתירה נגד בית ספר פרטי מוכר שאינו רישמי. *אי חוקיות חיובם של הורים לשלם לבית הספר עבור תכניות תגבור והעשרה של לימודים. *דחיית טענת שיהוי בפנייה לבג"צ(העתירה נתקבלה).
א. בית הספר התיכון האזורי "בית ירח", בתחומי המועצה האזורית עמק הירדן, הוקם על ידי אגודה שתופית חקלאית שחברים בה 16 קיבוצים ומושבים שיתופיים מהסביבה, אשר ילדיהם מהווים את חלק הארי מציבור תלמידי בית הספר. הישוב פוריה הוא ישוב קהילתי השוכן בתחומי המועצה האזורית. מזה שנים מפנה משרד החינוך בשיתוף עם המועצה האזורית את ילדי פוריה ללימודים על-יסודיים בבית-ירח. מעמדו של בית הספר מבחינת הדין הוא פרטי "מוכר" שאינו רשמי, ומטרותיו החינוכיות משולבות: הקניית ערכי חינוך ממלכתי וחינוך לערכי התנועה הקיבוצית.
ב. העותרים הם ועד פוריה עילית וועד ההורים של הישוב. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשני עניינים עיקריים: האחד - האם חלה חובה על העותרים לשלם לבית הספר תשלומים מיוחדים עבור תכניות תגבור והעשרה המתקיימות במסגרתו; השני - האם חלה חובה על המועצה האזורית להשתתף בעלות לימודיהם של תלמידי העותרים. העותרים טוענים כי בית הספר גובה מהם, כעניין שבחובה, תשלומים, ביסודם תשלומי רשות, המיועדים לממן תכניות נוספות שבית הספר מקיים מעבר לדרישות משרד החינוך. רשויות בית הספר מעלות טענות-סף שעניינן היעדר סמכות בג"צ לגבי בית הספר בתורת גוף פרטי, שיהוי מצד העותרים וחוסר נקיון כפיים באופן הצגת נתונים עובדתיים בעתירתם. לגוף המחלוקת טוען בית הספר כי בהיותו מוסד פרטי מוכר שאינו רשמי נתונה לו היכולת והסמכות לגבש במסגרתו צביון חינוכי מיוחד התואם את התכליות שלשמן הוקם. העתירה נתקבלה.
ג. השופטת פרוקצ'יה: לאחר סקירה נרחבת של התפתחות חינוך חובה חינם ומסגרת התשלומים החלים על הורים, מסיקה השופטת כי מדיניות משרד החינוך מבקשת ליישם את הערך של חינוך חובה חינם בדרך רחבה, מקיפה ושוויונית ככל הניתן. פועל יוצא מערך זה הוא שחרור תלמידים הזכאים לחינוך חובה חינם מנטל כלכלי הכרוך בלימודיהם והטלת המעמסה הכלכלית הכרוכה בכך על המדינה. הפעלה שוויונית של ערך זה מצדיקה החלתו גם לגבי מוסד מוכר שאינו רשמי, לפחות ככל שמדובר בתלמידים הזכאים לחינוך חינם, הלומדים בו עקב הפנייה של רשויות החינוך ולא מבחירתם
העצמית. תלמידים כאלה פטורים גם במוסד זה מתשלום עבור תכנית היסוד, שהנטל למימונה רובץ על הרשויות הציבוריות. באיזונים הראויים, יישומו של עקרון חינוך חובה על השלכותיו גובר בחשיבותו על שיקולי ההכבדה והקושי המוסדי הכרוכים בהפעלתו בהקשר זה.
ד. בית הספר הנו בית ספר פרטי מוכר שאינו רשמי ולכן אינו בא בגדרה של הגדרת המושג "גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין". עם זאת, ניתנו לו סמכויות מכח דיני החינוך להעניק חינוך חובה לתלמידים שהרשות הציבורית אחראית לספקו במסגרת הפונקציה השלטונית שהיא ממלאה. התפקיד הכרוך בכך הוא בעל אופי ציבורי מובהק. הפעלת הסמכויות הכרוכות בביצוע תפקיד זה נובעת מדיני החינוך ומהמדיניות שהרשות המוסמכת מתווה מכוחם.
ה. בין הסעדים שנתבקשו על ידי העותרים נכלל סעד השבה של כספים ששולמו על ידם ביתר לבית הספר במהלך השנים שעברו. אין להיזקק לסעד זה במסגרת עתירה זו, משמדובר, בעיקרו, בהליך לסעד כספי המתאים לבירור בערכאה אזרחית.
ו. טוען בית הספר כי העותרים השתהו בהגשת עתירה זו אף שילדי פוריה לומדים בבית הספר מזה שנים רבות, וכל אותן שנים לא עלתה כל טענה בפיהם בנושא תשלומים או בנושאים אחרים. אין ממש בטענה זו. די בקיומה של עילה בפי העותרים הנוגעת למדיניות דרישת התשלומים המופעלת בהווה כדי להצדיק היזקקות לבירור המחלוקת כאן.
ז. הנשיא ברק: באשר לשאלת סמכותו של בג"צ לדון בעניינם של בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים - בנסיבות המקרה שלפנינו, קמה סמכותו של בג"צ לאור מהות הסעד הניתן על ידו. עיקרו של הסעד מצוי בחיוב המדינה והמועצה האזורית לשאת במשותף על פי הסדר ביניהן, בעלויות לימודי החובה של ילדי העותרים. סעד זה מוסמך בג"צ ליתן. סעד זה גם משליך על הקביעה בדבר היעדר החובה של ילדי העותרים לשלם עבור תוכניות הרשות הניתנות בבית הספר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג כהן, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד עמאד דקואר יוסף נחשון וגב' קמיל עודה לעותרים, עוה"ד גב' דנה זילבר אבנר צור גב' מירב ניב, חיים עמשלום ואשר קולה למשיבים. 2.5.02)
רע"א 4974/01 - אליעזר ומשה קפלנסקי נגד גולדסיל בע"מ
*ביטול אישורו של פסק בורר, כאשר הבורר קיים שיחות טלפון ופגישות עם אחד הצדדים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בין הצדדים התגלתה מחלוקת סביב ביצועו והשלמתו של חוזה לבניית דירת מגורים ומכירתה. המחלוקת הועברה להליך של בוררות. הבורר נתן את פסקו והמשיבה פנתה לבית המשפט בבקשה לאישור פסק הבוררות. המבקשים, מצדם, ביקשו להורות על ביטול פסק הבוררות, מכמה טעמים, ובכללם באשר הבורר קיים פגישות ומגעים אסורים, לפני מתן פסק הבורר ואף לאחריו, עם מר דוברת, מנהל המשיבה. ביהמ"ש המחוזי החליט לאשר את פסק הבורר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סעיף 24(10) לחוק הבוררות קובע כי "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין... לבטל פסק בוררות... מאחת העילות האלה:.. קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד." בורר חייב לנהוג כלפי הצדדים בנאמנות. התנהג הבורר בדרך שפוגעת באמונו של אחד הצדדים, רשאי אותו צד לפנות לבית המשפט, מכוח סעיף 11(1) לחוק, ולבקש להעביר את הבורר מתפקידו. אם לא פנה לבית המשפט טרם מתן פסק הבורר, תרופתו היחידה, תהיה, ברגיל, לבקש מבית המשפט לבטל את פסק הבורר, בדיעבד, מכוח עילות הבטלות המוגדרות בסעיף 24 לחוק. עקרון מראית פני הצדק מקפל בתוכו את שאלת אמון הציבור בהליך הבוררות. כאשר באים
לקבוע, אם יש לקיים או לבטל, פסק בורר, יש להביא בחשבון את השאלה אם נשמרה מראית פני הצדק. בעניין זה יש מקום לבחון אם הביא הבורר, לידיעת הצד שכנגד, את העובדה שנפגש לבדו עם הצד האחר. צד לבוררות המגלה כי עובדות מסויימות, אפילו אינן מהותיות, מוסתרות ממנו, עשוי לחוש, כי הבורר מגלה משוא פנים. עצם אי-גילוי הדבר מהווה התנהגות שאינה ראויה.
ג. בין הבורר לבין דוברת, מנהל המשיבה, התקיימו שתיים עשרה שיחות בטלפון, על פני תקופה של שלושה חודשים. מעדותו של דוברת עולה, כי חלק מהשיחות התקיימו בשבוע שקדם לפסק הבוררות. בית המשפט קיבל את הסבריו של דוברת, כי נושאי השיחות "לא היו מהותיים", וכי "לא הוכח כי [שיחות] אלה התייחסו לתוכנו של הפסק". לצד שיחות הטלפון שנתקיימו, נפגש הבורר עם מנהל המשיבה, פעמיים, במשרדו של הבורר. בכל הנסיבות נראה כי לא יהא זה ראוי להותיר את פסק הבורר על מכונו. הבורר בהתנהגותו גרע בפועל, אף כי אולי בתום לב, מהאמון שהמבקשים רחשו לו. משלא הובהר בראיות די, מה היה טיבן של השיחות ומחמת שהיה במגעים נסתרים אלה כדי לפגוע באמון שרחשו המבקשים לבורר ובמראית פני הצדק, נוטה הכף לכיוון ביטול הפסק.
(בפני: השופט ריבלין. עוה"ד הרצוג, פוקס, נאמן ושות' למבקשים, עו"ד יאיר אבני למשיבה. 29.4.02).
בג"צ 3451/02 - מוחמד אלמדני ואח' נגד שר הביטחון ואח'
*מילוי דיני המשפט הבינלאומי באשר להספקת מזון למבוקשים הנצורים בכנסיית המולד בבית לחם(העתירה נדחתה).
א. עם כניסת כוחות צה"ל לבית-לחם, במסגרת מבצע "חומת מגן", פרצו כ- 30 עד 40 מבוקשים פלשתינים בכירים למתחם כנסיית המולד, תוך כדי ירי. מבוקשים אלה אחראים לרציחתם של אזרחים ישראליים. כן פרצו למתחם כנסיית המולד עשרות אנשי כוחות הבטחון הפלסטיני, חמושים אף הם. עתירה אחת שהוגשה ונדחתה היתה לספק מזון, מים, תרופות ומצרכים חיוניים אחרים לאנשי הכמורה הנמצאים בכנסיה. עשרה כמרים (מתוך כארבעים ושמונה המצויים במקום) עזבו מרצונם. מים ומזון מוכנסים כנדרש. תרופות הוכנסו למקום, לפי מרשמים שנמסרו לצה"ל על ידי אנשי הכמורה. בעתירה דנא מבקשים העותרים כי יותר לצוותים רפואיים ונציגי הצלב האדום להיכנס למתחם, על מנת להעביר מזון ותרופות. העותרים טוענים כי מניעת מזון מהפלסטינים במתחם מהווה הפרה של כללי המשפט הבינלאומי. לעומתם טוענים המשיבים כי העניין נשוא העתירה אינו שפיט (מוסדית). לטענתם, אין כל בסיס להתערבות שיפוטית כאשר נושא זה מצוי על סדר היום של משא ומתן בין הצדדים. לגוף העניין טוענים המשיבים כי הם נוהגים על פי כללי המשפט הבינלאומי. העתירה נדחתה.
ב. ישראל מצוייה בלחימה קשה כנגד טרור משתולל. היא פועלת על פי זכותה להגנה עצמית. לחימה זו נעשית על פי כללים של משפט בינלאומי, הקובעים עקרונות וכללים לניהול הלחימה. אלה הן הוראות הומנטריות, אשר ישראל מכבדת אותן. אין מונעים מהאזרחים הפלסטינים לצאת את המתחם, ומעודדים אותם לצאת, תוך שמובטח להם כי לא יאונה להם כל רע. מצוייה באר המספקת כמות מסויימת של מים, ומצוי מזון, ולו מינימלי, ועל רקע נכונותם של המשיבים לספק מזון לאזרחים גם אם לא יעזבו את המתחם, מילאו המשיבים את חובתם על פי כללי המשפט הבינלאומי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' ביניש, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד סעדי אוסאמה לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסון למשיבים. 2.5.02).
ע.א. 7221/01 - י.ג. רובינשטיין... בע"מ נגד שובל... בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פס"ד עד לערעור(בקשה לעיכוב חלקי של ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
א. בין המבקשת למשיבה נכרת הסכם קומבינציה לגבי קרקע בשכונת גילה בירושלים. החוזה לא יצא לפועל לאחר שהתברר כי הקרקעות, שנרכשו ע"י המשיבה, הופקעו עוד בשנת 1970. בית המשפט המחוזי דן בשאלת האחריות החוזית וקבע כי מדובר בחוזה תקף אשר לא בוטל בידי המבקשת אך בוטל כדין בידי המשיבה מחמת הפרת ההסכם על ידי המבקשת. בשלב הדיון בנזק, העמידה המשיבה את תביעתה על פיצויים מוסכמים בשיעור 500,000 דולר. בית המשפט דן בטענת המבקשת כי יש להפחית את הפיצויים המוסכמים אך דחה טענה זו. בערעורה מלינה המבקשת על שני חלקי פסק הדין - הן באשר להיבט האחריות החוזית והן באשר לקביעה כי הפיצוי שעליה לשלם למשיבה עומד על מלוא סכום הפיצוי המוסכם שנתבע כאמור. המבקשת עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב חלקי של פסק הדין ככל שהוא נוגע למימוש שני נכסי מקרקעין, כאמצעי לקיום החוב הפסוק, אך בקשתה נדחתה. המבקשת ערערה על פסה"ד ובמסגרת זו היא פנתה בבקשה לעיכוב ביצוע חלקו כאמור. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
ב. עיכוב ביצוע מותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים אלה: סיכוי טוב לקבלת הערעור וקושי בהחזרת המצב לקדמותו אם פסק הדין ימומש והערעור לאחר מכן יתקבל. במקרה דנא לא ניתן ביסוס משכנע לאף אחד משני תנאים אלה. אשר לסיכויי הערעור - נימוקי הערעור מופנים בעיקר כנגד ממצאים שבעובדה, ועל פניו, יקשה לומר כי מקרה זה הינו חריג, המצדיק הפחתה כאמור. אשר להיבט הקושי בהחזרת המצב לקדמותו - ככלל, פסק דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע. עם זאת, שאלה היא מה הדין כאשר לשם אכיפת הפסק הכספי יש צורך במימוש נכס מקרקעין, אשר לא יהיה ניתן להשבה בעין לבעליו אם בסופו של דבר יתקבל הערעור. טענה בהקשר האמור מעלה תשלובת של שאלות בעלות אופי מושגי, עקרוני, עובדתי וראייתי המעמידות משוכות בדרך לקבלתה. במקרה שלפנינו לא עמדה המבקשת בתנאים הנדרשים לעיכוב ביצוע במקרה כזה. היא לא הצביעה על נסיבות מיוחדות, חריגות, המעמידות את נזקיה הצפויים ממימוש עיקולי המקרקעין בדרגת חומרה מיוחדת.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ע. רומנו למבקשת, עו"ד קידר למשיבה. 29.4.02).
בג"צ 3114/02 ואח' - חבר הכנסת מוחמד ברכה ואח' נגד שר הבטחון בנימין בן אליעזר ואח'
*מילוי דיני המשפט הבינלאומי במבצע חומת מגן בג'נין (העתירות נדחו).
באיזורי יו"ש מתנהלות פעולות לחימה (מבצע "חומת מגן"). במסגרת פעילות זו נכנסו כוחות צה"ל לאזור העיר ג'נין ומחנה הפליטים הצמוד לה. על פי המידע שבידי המשיבים, התפתחה בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים תשתית טרור עניפה, משם יצאו למעלה מעשרים ושלושה מחבלים מתאבדים, שהם כרבע מכלל המחבלים שביצעו פיגועי התאבדות. כוחות צה"ל נכנסו למחנה הפליטים והחלו לנהל פעולות לחימה מבית לבית. במחנה נותרו גופות של פלסטינים. עם סיום ההשתלטות, החל תהליך של סריקות, במהלכו סולקו ונוטרלו המטענים שנותרו פזורים במחנה הפליטים. עד להגשת העתירות אותרו 37 גופות פונו. העותרים דורשים להמנע מבדיקתן ומפינויין של גופות ההרוגים הפלסטינים, ולהמנע מקבורת הגופות של אלה שייקבעו כמחבלים בבית-קברות בבקעת הירדן. העותרים מבקשים כי התפקיד של איתור הגופות ואיסופן, יוטל על צוותים רפואיים ונציגי הצלב האדום. העתירה נדחתה לאחר שהצדדים הגיעו לכלל הבנה.
בנסיבות המקרה האחריות לאיתור הגופות, זיהויין, פינויין וקבורתן מוטלת על המשיבים. זו חובתם על פי הדינים של המשפט הבינלאומי. במסגרתה של עמדה זו נקבעו צוותים הכוללים חיילים מהיחידה לסילוק פצצות, נציגים רפואיים וגורמים מקצועיים נוספים. מקובל על המשיבים כי נציגי הצלב האדום ישתתפו בצוותים השונים. כן מוכנים הם לשקול בחיוב צירוף נציג הסהר האדום לפעולות האיתור והזיהוי. כן מקובל על המשיבים, כי בתהליך הזיהוי בשלב שלאחר איתור ופינוי הגופות ישותפו גורמים מקומיים, שבידם היכולת לסייע בעניין זה. גישה זו מקובלת גם על העותרים. עם סיום הליכי הזיהוי יחל שלב הקבורה. על פי כללי הדת, על ידי הגורמים המקומיים. כל הצדדים שותפים לעמדה זו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד איהאב עיראקי, סעדי אוסאמה, חסן ג'ברין וג'מיל דקואר לעותרים, עוה"ד מלכיאל בלס ויובל רויטמן למשיבים. 14.4.02).
בש"פ 3212/02 - טונקל פבל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של פריצה לבנק וגניבת תוכנן של כספות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי יחד עם 5 אחרים פרץ לסניף בנק לאומי בכפר שמריהו. על פי הנטען, נכנסו הקושרים למבנה נטוש הנמצא ליד הבנק, ובמשך מספר חודשים חפרו מנהרה שהובילה לחדר הכספות. הם פרצו שתי כספות ונטלו את תכולתן: תכשיטים ומטבע חוץ בסכום כולל של מאות אלפי דולרים. עד התביעה המרכזי הוא אחד הקושרים, מקסים ריאבנקי, אך דווקא את העורר הזה הוא לא הפליל באמרותיו. חרף זאת נקבע כי קיימת נגד העורר תשתית של ראיות שיש בה לבסס הרשעה. בימ"ש השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נדחה.
אכן, העורר לא הופלל על ידי מקסים, אך בחזקתו של העורר נמצא חלק מהשלל אשר נגנב משתי הכספות. מי שחוטא במעשה מסוג זה, שלביצועו נדרשת מחשבה, תכנון קפדני, ותעוזה, מעיד על הסכנה הרבה הנשקפת ממנו לציבור, ועל כן גם אם עברו היה עד כה נקי, חלופת המעצר שהוצעה אין בה כדי לבטל מסוכנות זו.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אלי כהן לעורר, עוה"ד גב' שרון הר ציון וגב' לילך שלום למשיבה. 21.4.02).
ע.א. 2594/02 - ישראל פרי נגד יוסף גורה
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופט כבר קבע את דעתו בהחלטה קודמת במשפט שבוטלה בערעור (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
במהלך דיון בתביעה שהוגשה בבימ"ש השלום נגד פלוני העיד המערער. במהלך חקירתו הראשית, קם המשיב, אשר נכח באולם ביהמ"ש כצופה בלבד, וקרא לעבר המערער כי הוא "שקרן ורמאי". בעקבות זאת הגיש המערער תביעה בגין הוצאת לשון הרע. הדיון בתביעה פוצל ובשלב הראשון נדונה שאלת החבות בלבד. בימ"ש השלום קבע כי הדברים שהשמיע המשיב מהווים לשון הרע. עם זאת, קבע ביהמ"ש כי למשיב עומדת הגנת "אמת בפרסום" והגנת "תום הלב". ביהמ"ש קבע כי עדותו של המערער לא היתה מדוייקת, וכי די בכך על מנת שתחול הגנת ה"אמת בפרסום". ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המערער והורה על החזרת התיק לבימ"ש השלום לשם דיון בשאלת גובה הפיצוי. עם החזרת התיק לבימ"ש השלום ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בתיק. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה וקבע כי לא היתה בפסק דינו כל הבעת דעה לגופו של עניין על המערער או על שמו הטוב, שהרי קבע כי הדברים שנאמרו על המערער מהווים פרסום לשון הרע. הערעור נדחה.
במספר מצבים דומים נקבע, כי אין בעצם העובדה כי על ביהמ"ש מוטל להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת כדי לגרום, מניה וביה, לפסילתו של ביהמ"ש. כך, בהליכי
ביניים ובבקשות לסעדים זמניים, כך, גם מקום בו נדונה שאלה משפטית דומה, כך גם, מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור. השאלה שיש לשאול היא, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". במובן זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו, ואם נשמעו טיעונים אם לאו. בענייננו, התיק הוחזר לביהמ"ש השלום על מנת שידון בשאלת סכום הפיצוי לו זכאי המערער. בימ"ש השלום לא דן בפסק דינו בשאלת הנזק שנגרם לשמו הטוב של המערער וקביעותיו של ביהמ"ש בעניין הגנת "האמת בפרסום" העומדת למשיב, ככל שהן נוגעות גם לשאלת הערכת שמו הטוב של המערער, נקבעו בטרם שמע ביהמ"ש ראיות בשאלת הפגיעה בשמו הטוב של המערער, ואין בהן להעיד כי ביהמ"ש גיבש את עמדתו בשאלה העומדת לדיון וכי דעתו "ננעלה".
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דרור ארד-אילון למערער, עו"ד גב' לאה גורה למשיב. 15.4.02).
רע"א 333/01 - מנהל מס רכוש - ירושלים נגד חברת מחצבת ורד בע"מ
*שטח שייעודו מחצבה ומתקני גריסה אינו בגדר "קרקע פנוייה" לצורך מס רכוש (ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נדחה).
השאלה שבמחלוקת ממוקדת בנקודה מרכזית אחת, והיא: האם שטח שייעודו על-פי תכנית בניין עיר הוא מחצבה ומתקני גריסה הוא בבחינת "קרקע פנויה", כמשמעות מושג זה בסעיף 1 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים. ועדת הערר נתנה תשובה חיובית לשאלה זו, בעוד אשר ביהמ"ש קמא סבר אחרת. הערעור לאחר קבלת רשות נדחה.
מס הרכוש בוטל והתוצאה היא כי השאלה העומדת לדיון אינה אקטואלית עוד וערעור רשויות המס נוגע בסופו של עניין למצב משפטי מן העבר שאינו עוד. על כן אין טעם להכריע הכרעה משפטית בשאלות העיוניות הרבות, כגון מהותו של בסיס המס בחוק מס רכוש, היחס בין ייעוד לבין שימוש בקרקע וכיוצא באלה. יש להתייחס לשאלה הספציפית הנוגעת לצדדים, היינו, האם מחצבה היא בבחינת "קרקע פנויה" במובן ההגדרה בסעיף 1 לחוק מס רכוש. האינטואיציה הראשונית הלשונית אומרת כי מציאות של קרקע המיועדת לחציבה ובה מפעל של כרייה, אינה "קרקע פנויה". לו כוונתו של המחוקק הייתה להתנות את ה"פנוי" בהיעדר בנייה דווקא, עליו היה לומר "קרקע פנויה מבניין". בהסתפקו בציון "קרקע פנויה" באופן סתמי, המחוקק הפנה למשמעותו הכללית של המונח, שהיא על-פי המילון "ריק". שטח בעל מחצבה איננו שטח ריק ולכן אין לפנינו "קרקע פנויה".
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יהודה ליבליין למערער, עו"ד יצחק גלזנר למשיבה. 22.4.02).
ע.א. 10227/01 - קו מוצרי דלק בע"מ ואח' נגד בית אלעזרי מושב עובדים... בע"מ ואח'
*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
רשמת ביהמ"ש העליון נתנה למערערים ארכה להגשת ערעור, עד למתן החלטה בבקשה לתיקון טעות לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט ע"י ביהמ"ש המחוזי. טעמה העיקרי של ההחלטה היה נעוץ באפשרות, כי היעתרות של ביהמ"ש המחוזי לבקשת התיקון עשוייה לייתר את הצורך בערעור. בהחלטה נקבע, כי המועד להגשת ערעור הוארך עד 30 יום לאחר החלטת ביהמ"ש המחוזי בהחלטת התיקון. ביום 15.11.01 ניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי, אשר דחה את בקשת התיקון. החלטה זו הגיעה לידי ב"כ המערערת 2 ביום 18.11.01. הערעור הוגש ביום 26.12.01, היינו - באיחור של 8 ימים ביחס למועד שנקבע בהחלטת הרשמת. המערערים מבקשים כי יוארך המועד, ומסבירים כי האיחור בהגשת הערעור נבע מכך שסברו בטעות כי
בהחלטת הרשמת ניתנה להם ארכה של 45 ימים - היא התקופה הקצובה בדין לשם הגשת ערעור - וכי נעלם מהם כי הארכה שניתנה היתה בת 30 ימים בלבד. הבקשה נתקבלה.מתן ארכה בבקשה זו אינו מותנה בקיומם של טעמים מיוחדים. יתירה מזו, בנסיבות העניין ישנם גם טעמים מיוחדים להארכת המועד. אכן, הסיבה לאיחור, כשלעצמה, אינה עולה כדי טעם מיוחד למתן ארכה. ברם, המשיבים היו ערים לכוונת המערערות לערער על פסה"ד של בימ"ש קמא, ע"י עצם בקשת הארכה לה נעתרה הרשמת, ואשר עילתה היתה האפשרות לייתר ערעור מצד המערערות. בנסיבות אלה, נחלשת ההגנה על הציפיה של בעל דין שכנגד הקשורה למועדי הערעור, ומתקיים טעם מיוחד למתן ארכה. דבר קיומו של טעם מיוחד עולה גם מכך שהמשיב 3 הגיש לביהמ"ש ערעור על פסק דינו של בימ"ש קמא, ושעודנו תלוי ועומד. אף נתון זה מהווה, כשלעצמו, טעם מיוחד למתן ארכה.
(בפני: הרשם שחם. 22.4.02).
ע.פ. 9463/00 - אספה יברקן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לאינוס וחומרת העונש (ערעור על הרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של נסיון לאינוס (לאחר שזוכה מביצוע עבירה של אינוס) ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ההרשעה נתבססה על הודעתה של המתלוננת (שלאחר מכן נפטרה ולא העידה במשפט), על דברי שני עדים שנכחו במקום ואשר העידו על נסיבות המצביעות על נסיבות של נסיון אינוס. בין אם מביאים בחשבון הראיות את הודעתה של המתלוננת ובין אם לאו - אין עילה להתערב בהרשעה. הסתירות בין העדים, שעליהן הצביעה הסניגורית אינן בעלות משמעות מכרעת. אשר לעונש - אין לומר כי העונש שנגזר חורג ממתחם הענישה הראוי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין, א. לוי. עו"ד גב' רחל תורן למערער, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 30.4.02).
רע"א 34/02 - עיריית אילת נגד ויסברג ענת ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש בעניין אחריות לתאונת דרכים, כאשר ביהמ"ש פיצל את הדיון וקבע בשלב ראשון את עניין האחריות (הבקשה נדחתה).
בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע את אחריותם של המבקשת ושל אחרים לתאונה שבה נפגעה המשיבה, ואת התביעה נגד נתבעת נוספת דחה. המבקשת מבקשת לערער על קביעת אחריות לתאונה כבר בשלב זה, בטרם ניתן פסק דין סופי הקובע את גובה הנזק שנגרם למשיבה בתאונה הנדונה. הבקשה נדחתה.
על פי המדיניות הנקוטה בבית המשפט, פרט לחריגים, ראוי שהמחלוקת בין הצדדים בשאלת האחריות תידון לאחר שיינתן פסק דין סופי בתובענה, וזאת במסגרת ערעור על פסק הדין, אם יוגש.
(בפני: השופט אור. עו"ד דוד בורשטיין למבקשת. 1.5.01).
בש"א 2295/02 - ...GUARDIANנגד בלטר גוט אלוני - עו"ד ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור למרות שמדובר באיחור של יום אחד (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בקשה לרשות ערעור על החלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי הוגשה באיחור של יום אחד, והמבקשת ביקשה הארכת המועד. הבקשה נדחתה.
על המבקשת להצביע על קיומם של טעמים מיוחדים למתן ארכה. הטעם המיוחד לו טוענת המבקשת נעוץ בכך, שהמבקשת היא חברה זרה, אשר מקום מושבה הוא בארצות הברית, ואשר אין לה סניפים בישראל. מן הבחינה העקרונית, קשיים שבעל דין אינו יושב
בתחומי המדינה, עשויים להוות, במקרה מתאים, טעם מיוחד למתן ארכה. השאלה היא מה היתה תרומתו של מקום מושבו של בעל הדין מחוץ למדינה, לצורך בהארכת המועד הקבוע בחיקוק. בהקשר זה, עשויה להיות גם חשיבות לשאלת מועד הגשתה של בקשת הארכה. בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק, ניתן משקל רב לציפיותיו של בעל הדין שכנגד. הבקשה מצביעה על צורך בתרגום פסק דינו של בית משפט קמא לשפה האנגלית, על מנת להביא את תוכנו של פסק הדין בפני המבקשת. ברם, אין מדובר בעניין הצורך יותר מכמה ימים, ומה גם שמדובר בפסק דין שארכו מסתכם בששה עמודים, הכוללים את כותרתו. כל שאר הסיבות הנטענות לאיחור אינן מגלות כל דבר ייחודי, הנובע מכך שמקום מושבה של המבקשת נמצא מחוץ לתחומי המדינה. התייעצות של מנהלי חברה עם יועציה המשפטיים הפנימיים אינה דבר המיוחד לתאגידים היושבים מחוץ למדינה. אכן, מדובר באיחור קל, של יום אחד, אך אף איחור של יום אחד הינו איחור, המחייב טעמים מיוחדים לשם הארכת המועד.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד יגאל עיני למבקשת, עו"ד משה בלטר למשיבים. 28.4.02).
בג"צ 3483/02 - מוכלס בורגל נגד שרות בתי הסוהר ואח'
*דחיית בקשת אסיר השפוט למאסר עולם שסיים במהלך מאסרו לימודים באוניברסיטה הפתוחה, לאפשר לו להופיע בטקס הענקת התעודות (העתירה נדחתה).
העותר שפוט למאסר עולם. הוא סיים במהלך מאסרו לימודים המזכים אותו בתואר, באוניברסיטה הפתוחה. עתירתו היא לאפשר יציאתו מבית הכלא ביום 30.4.02 לטכס חלוקת תעודות של האוניברסיטה הפתוחה, בה הוא אמור לקבל תעודה, או להורות לאוניברסיטה לאפשר לאמו להשתתף במקומו בטכס ולקבל את התואר. העתירה נדחה.
לבד מכך שהעותר לא הצביע על זכות מוקנית להשתתף בטכס כשהוא נתון במאסר ואינו זכאי לחופשות, כרוכה יציאת מן הכלא בלוגיסטיקה נרחבת והקצאת כוח אדם שאין חובה על שלטונות הכלא להפעיל בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה. אין ממש בטענה כי יש בכך פגיעה בזכות יסוד של העותר. לעניין אמו, אין בג"צ דן בעתירות נגד מוסדות אקדמאיים, מה עוד שלגופו של עניין פועלת האוניברסיטה בהתאם לתקנוניה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג כהן, גב' בייניש, גרוניס. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד בורגל מוחמד לעותר, עוה"ד ינון איל ושניצור ישי למשיבים. 29.4.02).
רע"א 1719/02 - עלי סעד נגד יוסף קארוט
*דחיית ערעור בחירות בלי לחכות לסיום חקירת המשטרה בתלונות על עבירות פליליות שבוצעו במהלך הבחירות (הבקשה נדחתה).
בבחירות לראשות המועצה המקומית ינוח-ג'ת, שנערכו בתאריך 13.3.01, נבחר המשיב לכהן פעם נוספת כראש המועצה, לאחר שקיבל %56 מן הקולות הכשרים. יריבו בבחירות, המבקש, קיבל %44 מן הקולות. בתאריך 30.4.01 הגיש המבקש ערעור על תוצאות הבחירות לבית-המשפט המחוזי בחיפה, וטען כי יש לפסול את תוצאות הבחירות, מן הטעם שהמשיב עבר עבירות לפי חוק הרשויות המקומיות (בחירות). בית-המשפט המחוזי העביר את העניין לחקירת המשטרה. חוק הבחירות, מתיר לבית-המשפט, שאליו הוגש ערעור בחירות, במקרה שהועברו חשדות לחקירת המשטרה, להאריך עד לשנה את המועד למתן פס"ד בערעור. אלא שהמשטרה, אף לאחר שמונה חודשים, נמנעה מלהעביר לבית-המשפט את מסקנותיה. או אז קבע בית-המשפט המחוזי מועד לשמיעת ראיות. בקשה שהגיש המבקש לדחיית מועדי שמיעת הראיות עד לאחר שיימסרו מסקנות המשטרה נדחתה, בנימוק שהמבקש לא תמך את בקשתו זו בתצהיר, ולא הראה כי חקירת המשטרה עומדת לפני סיום או כי חלה בה תפנית. בפסק-דינו, דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
יש לדחות את טענת המבקש בדבר הצורך להמתין לסיום חקירת המשטרה. חוק הבחירות עצמו הגביל את התקופה המירבית שבה יכול בית-המשפט לעכב את מתן פסק-דינו, למשך שנה. ואמנם, בית-המשפט המחוזי המתין כתשעה חודשים לתוצאות חקירת המשטרה בטרם פסק בערעור. במסגרת הבקשה שהגיש המבקש לעכב את מתן פסק-הדין לא נטען - וממילא לא עלה בידי המבקש להוכיח - כי בהמתנה של שלושה חודשים נוספים יהיה כדי לשנות את מצב הדברים הקיים. בנסיבות אלו, בית-המשפט המחוזי העדיף, ובדין, את האינטרס בדבר סיום הסכסוך והפיכת בחירת המשיב לעובדה מוגמרת. אין בפסק-הדין כדי לשלול את האפשרות העקרונית שאם מסקנות המשטרה יהיו לחובת המשיב, יהיה בהן כדי להוביל לסיום מוקדם של כהונתו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דוד דרעי למבקש. 30.4.02).
רע"א 281/02 - עיריית רמלה ואח' נגד חדד מאיר ואח'
*סמכות ביהמ"ש בתביעה ייצוגית נקבע לפי שווי התביעה הכוללת ולא רק של התובע (הבקשה נדחתה).
בית המשפט המחוזי דחה טענה, לפיה הוא חסר סמכות לדון בתביעה ייצוגית, משום שגובה הסכום הכספי הנתבע על ידי התובעים - המשיבים - הוא בסמכות בית משפט שלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בבקשה להגשת תובענה ייצוגית, אין הסמכות העניינית נגזרת מן הסעד המבוקש בתביעה האישית, ויש להתייחס לתביעה כולה, הכוללת את תביעתה של הקבוצה המיוצגת על-ידי התובע הייצוגי. במקרה זה, עובר סכום התביעה הכולל במידה ניכרת את גבול סמכותו של בית משפט השלום.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אינסה גולדנבג-לוי למבקשים, עו"ד מאיר אינהורן למשיבים. 29.4.02).
רע"א 1809/02 - ליאור שוורץ נגד מוחמד פונדק
*מתן ארכה להגשת עיקרי טיעון (הבקשה נדחתה).
בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את המועד לשמיעתו של ערעור שהגיש המבקש וניתנה לב"כ המשיב אורכה של 10 ימים להגשת עיקרי טיעון ותיק מוצגים. לטענת המבקש, המועדים להגשת עיקרי טיעון בערעור הם מועדים שנקבעו בחיקוק, ועל כן נדרשים טעמים מיוחדים שיירשמו להארכתם, כמצוות תקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, וטעמים מיוחדים לא התקיימו כאן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בענייננו חלה הרישא של תקנה 528 לתקנות סדר הדין ולא הסיפא שלה. הטעם לכך הוא שבסיפא של תקנה 446(א) ניתן לבית המשפט שיקול דעת לקבוע מועד השונה מזה שנקבע בתקנות להגשת עיקרי הטיעון. לפיכך, רשאי היה בית המשפט המחוזי להאריך את המועד להגשת עיקרי טיעון לפי שיקול דעתו, ומבלי שיש צורך ב"טעמים מיוחדים שיירשמו".
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד זכי כמאל למבקש, עו"ד דודי לוי למשיב. 1.5.02).
בג"צ 2117/02 - עמותת רופאים לזכויות אדם נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח'
*התיחסות כוחות צה"ל לצוותים רפואיים ואמבולנסים של הסהר האדום במסגרת מבצע "חומת מגן" (העתירה נדחתה).
במסגרת פעולות הלחימה של צה"ל בשטחי הרשות הפלשתינית, במבצע "חומת מגן", טענה העותרת, נגד ירי של חיילי צה"ל על אמבולנסים של הסהר האדום ופגיעה בצוותים הרפואיים שנסעו בהם. המדינה הסכימה כי המצב האובייקטיבי, בכל הנוגע בטיפול בפצועים, לא היה קל ואף נורו יריות לעבר אמבולנס פלשתיני,
אלא, שלטענתה הדבר נבע מהתנהגותם של הפלשתינים, אשר מספר פעמים העבירו באמבולנסים חומרי נפץ. עם זאת, הודיעה המדינה על מחוייבותו של צה"ל לקיום כללי המשפט הבינלאומי. העתירה נדחתה.
הוראות המשפט הבינלאומי מקנות הגנה למיתקנים ולצוותים רפואיים מפני תקיפת הכוחות הלוחמים. ואולם, הצוות הרפואי זכאי להגנה מלאה, רק כאשר הוא מועסק באופן בלעדי במשימות של חיפוש, איסוף, תובלה, טיפול בפצועים ובחולים וכיוצא באלה. השימוש לרעה שנעשה בצוותים רפואיים בבתי-חולים ובאמבולנסים מחייב את צה"ל לפעול למניעת פעילות כזאת, אך כשלעצמו אינו מתיר הפרה גורפת של הכללים ההומניטריים. יש לאזן בין הסכנה הנשקפת מן הפלשתינים הלוחמים במסווה של צוותים רפואיים לבין המחוייבות המשפטית והמוסרית לקיים את הכללים ההומניטריים הנוגעים לטיפול בפצועים ובחולים. זאת, בין היתר, בהתחשב במידת המיידיות של הסכנה ובחומרתה.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, א. לוי, החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אנדרה רוזנטל לעותרת, עו"ד שי ניצן למשיבים. 28.4.02).
רע"א 2338/02 - משה ואורה פיינגולד נגד בנק הפועלים
*סעד זמני לעיכוב ביצוע צו פינוי דירה עד לערעור (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים הינם בעלי זכות חכירה בדירה בגבעתיים, (להלן: "הדירה"). המשיב פנה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למימוש משכנתא שניתנה לו על זכויות המבקשים בדירה. המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי להצהיר כי המשיב אינו רשאי לפנותם מן הדירה כל עוד הם חיים ומתגוררים בדירה, וכי בכל מקרה אין הבנק רשאי לנקוט בכל הליך למימוש זכויות המבקשים בדירה לפני 3.1.2004. במקביל הגישו המבקשים בקשה לצו זמני שיורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתא. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני. הוא סבר כי סיכויי המבקשים לזכות בתביעתם אפסיים, ועל כן דין בקשתם להידחות ללא צורך להידרש לשאלת מאזן הנוחות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקשים, אשר אם יידרשו לפנות את דירת מגוריהם בטרם תתברר תביעתם העיקרית ייגרם להם נזק קשה ובלתי הפיך, וזאת לעומת נזק כספי מסויים שייגרם למשיב אם יעוכבו הליכי מימוש השעבוד שיש לו על הדירה - נזק אשר ניתן להבטיח כי המשיב יוכל להיפרע בגינו. בנסיבות אלה, היה על בית המשפט קמא להסתפק בבחינת השאלה האם המבקשים, בתביעתם העיקרית, העמידו שאלה שמן הראוי לדון בה או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. על שאלה זו יש להשיב בחיוב.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ב.ד. רזניק למבקשים, עו"ד ש. ובר למשיב. 2.5.02).
בג"צ 2476/02 - סיט תכנון וביצוע בע"מ נגד בית הדין הארצי לעבודה ובצון יוסף
*אי התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
המשיב 2 (להלן: המשיב) עבד אצל העותרת ופנה בשנת 1994 לביה"ד לעבודה בתביעה לתשלום פיצויי פיטורין. הצדדים היו חלוקים בשאלה עובדתית אם המשיב פוטר או התפטר, והאם לאור נסיבות אלה זכאי המשיב לפיצויי פיטורין. במהלך הדיון הגיעו הצדדים לידי פשרה לפיה העותרת תשחרר למשיב את מרכיב הגמל מחברת ביטוח אשר ביטחה אותו בביטוח מנהלים ותוסיף לו סך של 1,000 ש"ח. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק-דין. זמן קצר לאחר מכן, פנה המשיב לבית הדין האיזורי לעבודה בבקשה לבטל את הסכם הפשרה על רקע טעות או הטעייה בכריתתו. טענתו היתה
כי סבר עובר לכריתת ההסכם, על פי מצג שהוצג לו, כי הסכום לו יהיה זכאי מחברת הביטוח יעמוד על 30,000 ש"ח בעוד בפועל הוא זכאי ל- 9,000 ש"ח בלבד. ביה"ד דחה את התביעה. המשיב ערער לבית הדין הארצי לעבודה, וכאן נקבע כי המשיב פוטר מעבודתו ואין זה סביר כי מי שתובע פיצויי פיטורין בגין 8 שנות עבודה יסכים להתפשר על סכום של 1,000 ש"ח בלבד. לכן, על פני הדברים, מדובר בהטעייה או בטעות יסודית. לאור זאת, חוייבה העותרת לשלם למשיב 21,000 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית. העותרת מעלה מספר טענות כנגד פסק הדין של בית הדין הארצי. העתירה נדחתה.
הענין נשוא העתירה אינו נופל בגדר העניינים בהם יתערב בג"צ בהחלטת בית הדין לעבודה. מדובר כאן בפרשנות שניתנה על ידי בית הדין להסכם פשרה על רקע נסיבות כריתתו והבנתם המסתברת של הצדדים את תנאיו ואת השלכותיו. לפרשנות לא נילווה היבט עקרוני מהותי העשוי להשפיע על ציבור רחב. יתר על כן, שורת הצדק אינה מחייבת התערבות בהכרעת בית הדין, משבנסיבות הענין, נראה על פניו, כי התוצאה אליה הגיע ביה"ד מתיישבת עם הצדק ואינה סותרת לו.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד רפאל רפאלוב לעותרת, עו"ד שלמה בכור למשיב 2. 1.5.02).
רע"פ 3108/02 - יעקב כהן נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לחיוב המדינה בהוצאות משפט כאשר הנאשם זוכה בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
המבקש זוכה בבית משפט השלום מעבירה של נהיגה במהירות מופרזת. בית משפט השלום לא הטיל על המשיבה הוצאות. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על אי פסיקת הוצאות וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענתו העיקרית של המבקש היא כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה בידי התביעה חומר ראיות עליו הוא נסמך, והוא זוכה בהיעדר ראיות לאשמתו. ברם, בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי בית משפט השלום לא התיר הגשת חומר ראיות שהיה בידי התביעה, מן הטעם שחומר זה לא גולה למבקש במועד הקבוע בחוק. לנוכח מחדל זה החליט לזכות את הנאשם, ולא לדחות את הדיון תוך חיוב בהוצאות. בנסיבות אלו - כך קבע בית המשפט המחוזי - לא ניתן לומר שלא היו בידי התביעה ראיות לביסוס אשמתו של הנאשם.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד שמחה ניר למבקש. 2.5.02).
בש"פ 3397/02 - ולדמיר בוריסוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בנשים לזנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי במהלך שנת 2001 סיפק, ברוסיה, דרכון ומסמכים מזוייפים לאשה (להלן - המתלוננת), על מנת לאפשר את כניסתה לישראל במטרה להעסיקה בזנות. כאן "נמכרה" המתלוננת לאחר, אשר החל להעסיקה בזנות. בחודש פברואר 2002, נעצר המשיב עד תום ההליכים, ומשסיימה המתלוננת את עדותה, נתבקש בית המשפט לשוב ולעיין בסוגיית המעצר. ביהמ"ש דחה את הבקשה לשחרר את העורר בערובה והערר נדחה.
המתלוננת ידעה כבר בארץ מוצאה שהיא עתידה לעסוק בישראל בזנות; לולא שיתפה פעולה עם העורר, קשה להניח שניתן היה להביאה לישראל בזהות שאולה. אך אין די בכך על מנת לשמוט את הבסיס מתחת לעילת המעצר, באשר זו מתבססת בעיקרה על הטענה כי העורר נתן את ידו לנגע שפשה במקומותינו - סחר בנשים לשם העסקתן בזנות. סיום עדותה של המתלוננת אמנם מסלק חשש של השפעה עליה, אולם העורר אינו תושב ישראל, ומרכז חייו נמצא ברוסיה. בנסיבות אלו, החשש שיימלט מאימת
הדין הוא חשש ממשי. כמו כן, העורר, אשר נראה כי הוא מהווה חלק ממנגנון של יבוא נשים לישראל למטרות זנות, עלול להמשיך בעיסוקו זה גם בעת שיתנהל משפטו, ומכאן הצורך להוסיף ולהחזיקו בתנאי מעצר.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' הילה נאוי לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 28.4.02).
בש"פ 3438/02 - מיכאל פרודנטל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בנשים לזנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים, לאחר שנאשם בביצוען של עבירות סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, סחיטה באיומים, וכליאת שווא. הערר נדחה. קיימות ראיות לכאורה והרושם העולה מקריאתן של הראיות הוא שהעורר ראה במתלוננות חפץ נטול רצון משלו, שהוא רשאי לעשות בו ככל העולה על רוחו. והרי זו "עבדות" מסוג חדש, שחברה מתוקנת אינה יכולה ואסור לה להשלים עם קיומה. מי שכך נוהג, מלמד על עצמו שתפיסת עולמו מעוותת, וקיים חשש שהוא ימשיך בעיסוקו זה אם יהלך חופשי מחד, וינסה לשבש מהלכי משפט, למשל, על ידי השפעה על עדי תביעה, מאידך.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד יעקב שקלאר לעורר, עו"ד גב' ג'ני גינזבורג למשיבה. 29.4.02).
ע.פ. 2234/02 - אלכסנדר שרייפר נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שביהמ"ש נחשף לראיות בדיון על ענשו של אחד הנאשמים שהודה לפי הסדר טיעון (ערעור על סירוב פסילה הערעור נדחה).
נגד המערער מתנהל הליך פלילי בבית המשפט המחוזי בחיפה, בו הואשם יחד עם ליאוניד צ'רניק (להלן: נאשם 2) בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. באחת הישיבות הושג הסדר טיעון בין הנאשם 2 לבין התביעה, לפיו יתוקן כתב האישום באופן שתיוחס לו עבירת סיוע לביצוע העבירה המקורית. נאשם 2 הודה והורשע. בישיבה נוספת נשמעו הטיעונים לעונש לגבי נאשם 2 ובמסגרתם נטען כי חלקו בפרשה קטן יחסית לחלקו של המערער. לשם ביסוס טענה זו הפנה נאשם 2 להודאתו של המערער במשטרה, בה הודה במעורבותו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וציין כי נאשם מס' 2: "סתם בא איתי". המערער ביקש מבית המשפט לפסול עצמו, בנימוק, שהראיות אליהן נחשף כשדן בעניינו של הנאשם 2 יש בהן כדי ליצור דעה קדומה ומשוא פנים ממשי נגד המערער, ובית המשפט דחה את הבקשה לפסילתו. הערעור נדחה.
אין בעובדה שבית המשפט גוזר את דינו של אחד הנאשמים, כשלעצמה, כדי למנוע ממנו להמשיך ולדון בעניינם של נאשמים אחרים. חזקה על בית המשפט כי אין בהיחשפות לראיות האמורה, לכשעצמה, כדי למנוע ממנו לעשות משפט צדק. בגזר הדין של הנאשם 2, בית המשפט לא גיבש כל עמדה באשר לחלקו ולמעשיו של המערער. בית המשפט מסתפק אך בחזרה על סעיפי כתב האישום המתוקן המגבשים את העבירה בה הורשע הנאשם 2. במסגרת סעיפים אלה מצויין חלקו של המערער, באשר הנאשם 2 הורשע בעבירת סיוע למערער. צירוף הנאשמים כדין הוא שגרר את התוצאה של התייחסות לחלקו של המערער, ואין בכך כדי להצדיק פסילה. לא זו בלבד, אלא שבית המשפט הבהיר בהחלטתו כי הוא מבחין היטב בין ראייה שמעלה נאשם בשלב הטיעונים לעונש, לרבות הניסיון "לגמד" את חלקו ולהאדיר חלקו של נאשם אחר, לבין ראיות המוגשות בשלב מתן הכרעת הדין. די בכך כדי לדחות את הערעור, מה גם שנראה כי ממילא בכוונת המשיבה להגיש את הודאת המערער כראיה לבית המשפט בהמשך הדיון בעניינו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף עמאר למערער, עו"ד גב' דפנה ברלינר למשיבה. 29.4.02).