ע.א. 7456/97 - מלכה מליחי נגד חב' שמשון חברה לביטוח בע"מ
*אי התערבות ביהמ"ש של ערעור בקביעות עובדתיות. *דחיית טענה של מי שחתמה על שטרי משכון של דירה שלא קראה את המסמכים. *דחיית טענה של "לא נעשה דבר". *חיוב יחד ולחוד לפרעון הלוואה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1317/97 - הערעור נדחה).
א. במחצית שנת 1995 החליטו המערערת ובעלה לשפץ את ביתם, ולצורך כך קיבלו הלוואה מחברת ביטוח "שמשון" (להלן: המשיבה). ביום 22.6.95 חתמו המערערת ובעלה במשרדו של עו"ד על הסכם הלוואה לפיו תעמיד המשיבה לבני הזוג הלוואה בסך 150,000 ש"ח. שלושה ימים לפני כן, ב- 19.6.95, חתמו בני הזוג על הודעת מישכון ביתם לצורך הבטחת פרעון ההלוואה. בהסתמך על חתימות בני הזוג נרשם ביום 22.6.95 משכון ראשון על זכויות המערערת ובעלה בנכס. בדצמבר 1995 נחתם חוזה הלוואה שני על סכום של 150 אלף ש"ח. בתחילת שנת 1996 נפרדו בני הזוג. נגד המערערת ובעלה נפתח תיק הוצאה לפועל למימוש השעבוד על בית המגורים. המערערת הגישה תובענה לסעד הצהרתי בה ביקשה הצהרה לפיה הסכמי ההלוואה אינם תקפים ולסעד של מחיקת השעבוד על הנכס. היא טענה כי למרות חתימתה על ההסכמים ועל הודעת המשכון, היא לא נתבקשה לקרוא את תוכנם, ודבר מהאמור בהם לא הוסבר לה; היא מעולם לא קיבלה לידיה את ההלוואות נשוא ההסכמים ולא ייפתה את כוחו של בעלה לקבל את חלקה בהלוואות במקומה; כאשר חתמה על הסכם ההלוואה השני סברה כי ההלוואה הראשונה כלל לא ניתנה; אין לה ידיעה ברורה כי הכספים הגיעו לבעלה שנטש אותה; הוסבר לה על ידי עורכי הדין שהחתימו אותה על חוזי ההלוואות והמשכון כי השעבוד יכנס לתוקף רק מרגע שתקבל את הכסף לידיה ומשהכסף לא נתקבל על ידה, לא קיבל השעבוד תוקף. המשיבה לא הגישה כל תצהיר וכל עדות מטעמה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה.
ב. ערעור המערערת הוא בעיקרו עובדתי. הלכה פסוקה היא כי בימ"ש שלערעור אינו מתערב על נקלה בהכרעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, אלא בנסיבות מיוחדות. לעיתים יש הצדקה לבחינת ראיות על ידי ערכאת הערעור מקום שאין מדובר בהתרשמות בלתי אמצעית של ביהמ"ש מעדותם של עדים, אלא חומר הראיות בנוי ממסמכים או ראיות חפציות אחרות. במקרה שלפנינו התרשם ביהמ"ש מעדותה של המערערת התרשמות בלתי אמצעית ומצא את עדותה בלתי אמינה, ולכך נוספו ראיות במסמכים בכתב אשר לא התיישבו עם גירסתה. עדויות אחרות ממקורות עצמאיים לתמיכה בגירסתה לא הובאו. על רקע זה קבע ביהמ"ש את ממצאיו, וקביעותיו עומדות במבחן ההגיון ואין להתערב בהן.
ג. המערערת טוענת כי חתמה על מסמכי ההלוואות והשעבוד בלי לקרוא אותם ובלי להבינם. אין מקום להיזקק כאן לטענת "לא נעשה דבר" מאחר שלא הוכחו נסיבות המגבשות עילה זו. דרך כלל, דין הוא כי אדם החותם על מסמך בלי לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא אותו ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. המערערת בענייננו נמנעה מלהעיד את עורכי הדין אשר החתימו אותה על המסמכים. טענתה בדבר אי הבנתה את המסמכים נותרה לאקונית ובלתי משכנעת.
ד. אשר לאפשרות כי אפשר וכספי ההלוואות הגיעו לידי הבעל אשר עזב אותה ולא העבירם אף בחלקם למערערת - גם אם יש ממש בדברי המערערת אין בכך כדי לשלול את חובתה לפרוע את החוב כולו. הסכמי ההלוואות מגדירים את המערערת ובעלה כחייבים ביחד ולחוד. המלווה רשאי להעביר את כספי ההלוואה לאחד מהחייבים בעבור שניהם אלא אם כן הוכח הסדר מפורש השולל זאת - דבר שלא נעשה כאן. משהועברו כספי ההלוואה לשני החייבים או לאחד מהם, קמה חבותם ביחד ולחוד לפרעון ההלוואה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ציון אגמון למערערת, עו"ד נח ליפשיץ למשיבה. 6.5.02).
ע.א. 3712/02 - פקיד שומה תל אביב נגד דן (דוד) מקוב ואח'
*ביטול החלטת שופט לקבל בקשת פסילה שנומקה מכך שהשופט כבר גיבש עמדתו בשאלה המשפטית שבמחלוקת בהחלטות קודמות(ערעור על החלטת שופט לקבל בקשת פסילה - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1997 הגישו המשיבים, יורשי המנוח אורי מקוב ז"ל, למערער, דוחו"ת מתקנים לשנות המס החל משנת 1983-1990, בהם דרשו החזרי מס ששילם המנוח למערער בשנים אלה. לאחר הליכים שונים נדחתה השגתם על השומות והם הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי. לאחר הגשת הערעור, פנו המשיבים לביהמ"ש בבקשה כי ידחה את המועד להגשת נימוקי ערעורם עד לאחר מתן הכרעתו של ביהמ"ש העליון בארבעה ערעורים בהם עלתה לדיון סוגיה דומה. (להלן: הלכת שחר). לאחר שניתן פסק הדין בעניין שחר פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי בבקשה כי יורה על קבלת ערעורם על הסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המשיבים, ואז הגישו המשיבים בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בעניינם. בבקשתם טענו המשיבים כי בהחלטתו הנ"ל גיבש ביהמ"ש את עמדתו בשאלה המשפטית שבה חלוקים הצדדים. ביהמ"ש קיבל את בקשת המשיבים בקבעו כי יש מידה של צדק בטענת המשיבים כי עמדתו בסוגיה המרכזית שבערעור קיבלה ביטוי ברור הן בפסק הדין שניתן על ידו באחד מפסקי הדין שנדונו בעניין שחר והן בהחלטה נשוא בקשת הפסילה. הערעור נתקבל.
ב. אכן, המדובר במקרה של פסילה עצמית, ובעניין זה יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי הוא שידון בתיק. עם זאת, להתחשבות זו בעמדת שופט לפסול עצמו יש גבולות. שופט אינו חופשי לפסול עצמו, אלא על סמך נתונים אובייקטיביים שיש בהם כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. במקרה דנא לא מתקיים חשש ממשי המצדיק אובייקטיבית את פסילת ביהמ"ש. הטעם המרכזי בגינו החליט ביהמ"ש לפסול עצמו נעוץ בעובדה כי ערעורם של המשיבים מעלה לדיון סוגייה משפטית אשר נידונה על ידי ביהמ"ש בפסק דין אחר שניתן על ידו, פסק דין אשר כאמור אושר על ידי ביהמ"ש העליון במסגרת "הלכת שחר". נפסק לא אחת, כי אין בעצם העובדה כי שופט יושב לדין בעניין דומה, עובדתית או משפטית, כדי להביא לפסילתו. מסקנה זו מתחייבת מן המציאות, בה ייתכנו מקרים בהם יביע שופט את דעתו השיפוטית באשר לסוגיה המתעוררת בפניו, תהא זו עמדה באשר לפירושו של חוק, תהא זו עמדה באשר לפרשנותו של חוזה. מקרים אלה ודומים להם הם דבר שבשיגרה.
ג. אשר לטענת המשיבים, כי מהחלטתו של ביהמ"ש בבקשה לקבלת הערעור על הסף עולה כי ביהמ"ש גיבש את עמדתו בשאלת נפקות החלטתו של בג"ץ ותחולת הלכת שחר בעניינם - לא אחת נפסק, כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך ביניים, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". אין זה המצב בענייננו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד רונן ארויו למשיבים. 9.5.02).
מ"ח 3245/02 - חרבי תלמן נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעריכת משפט חוזר בעבירת תעבורה כשהשופט דחה בקשה לדחיית משפט עקב אי הופעת הנאשם למשפט(בקשה לעריכת משפט חוזר - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם כי נהג את רכבו בדרך עירונית במהירות של 90 קמ"ש. הדיון בכתב האישום היה אמור להתקיים בתאריך 27.9.00, אך יומיים קודם שיגר בא-כוחו מכתב לביהמ"ש, בו ביקש דחייה על מנת ללמוד את חומר הראיות. המבקש ובא-כוחו לא המתינו להחלטת ביהמ"ש, ונעדרו מישיבת ביהמ"ש. במצב זה נדון המבקש בהיעדרו, וביהמ"ש גזר לו קנס, פסילה בפועל ופסילה על-תנאי. בעקבות כך הוגשה בקשה לביטול
פסק הדין, ובתאריך 28.1.01 נעתר ביהמ"ש לכך. גם במועד החדש אשר נקבע לשמיעת ראיות, לא התייצב המבקש ולא נתן טעם לכך, וגם בא-כוחו לא ידע להסביר מדוע נעדר שולחו. בתום שמיעתן של ראיות התביעה, טען בא-כוח המבקש כי אין לחייב את שולחו להשיב על האישום שיוחס לו וטענתו נדחתה. משנדחתה טענתו ביקש לדחות את פרשת ההגנה למועד אחר. ביהמ"ש לא נעתר לכך ונימק זאת בכך שהמבקש נעדר מבלי ליטול רשות הרשיע את המבקש, וגזר לו עונש זהה לזה שהושת עליו בעבר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ומכאן הבקשה למשפט חוזר. הבקשה נדחתה.
ב. הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין ביהמ"ש ממלא תפקיד של ערכאת ערעור. נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר, היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר התקיימות אחת העילות, בטרם יעדיף ביהמ"ש שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך, משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל. הטענה בדבר קיפוח זכותו של המבקש להעיד במשפטו, אין לקבלה. לראשונה חטא המבקש באי-התייצבות למשפטו. חרף זאת הלך ביהמ"ש לקראתו כאשר הורה על ביטולו של פסק הדין וקבע מועד חדש לשמיעת המשפט. אך גם הפעם נעדר המבקש מביהמ"ש. מי שכך נוהג, אינו יכול לטעון כי נמנעה ממנו זכות יסוד להעיד, הואיל ודינו כמי שבחר, מדעת ומרצון, לוותר על זכות זו, וזה אינו דבר חריג.
(בפני: השופט א. לוי. 8.5.02).
ע.א. 6079/98 - שארחה אחמד נגד מנהל אגף המכס ומע"מ
*חיוב במע"מ של תושב השטחים שהיה רשום כ"עוסק" בחברון, ביצע עבודות בישראל ללא הוצאת חשבוניות על שמו ובינתיים הפך לתושב ישראל(מחוזי י-ם - ע.ש. 168/97 - הערעור נדחה).
א. מיולי 1991 ועד למאי 1992 היה המערער תושב חברון, והיה רשום כעוסק מורשה בעיר זו. המערער העניק באותה תקופה שירותי בניה, כקבלן משנה, לחברת הבניה "ארונסון" ברחבי הארץ. הוא לא הוציא לחברת ארונסון חשבוניות מס על שמו אלא השתמש בחשבוניות של גופים אחרים, (להלן: מוציאי החשבוניות). לרשויות מע"מ נתברר, כעבור מספר שנים, כי לגבי המע"מ שנגבה מחברת ארונסון על פי החשבוניות שהונפקו, לא היה דווח והמס לא הועבר לרשויות המס. בינתיים הפך המערער לאזרח ישראל, והוא המשיך בעסקיו בישראל. בחודש דצמבר 1995 רשמו רשויות המע"מ את המערער רישום ארעי, מתוקף סמכותם על פי סעיף 54 לחוק מע"מ. בעקבות הרישום, הוציא המשיב למערער "קביעות מס" כמי שלא הגיש דו"חות תקופתיים בגין פעילותו בשנים 92-91, וביום 30.10.96 הוציא הודעת שומה למערער. הוגשה השגה מטעם המערער, ומשנדחתה ההשגה הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הערעור. הערעור על כך נדחה.
ב. החיוב במע"מ בישראל מבוסס על העיקרון הטריטוריאלי ולא על העיקרון הפרסונלי. לכן, עובדת היותו של המערער תושב האזור, אינה גורעת מחיובו לתשלום מע"מ בישראל. העובדה שהמערער לא היה רשום בתקופה הרלוונטית כעוסק מורשה בישראל, אינה גורעת במאומה מחיובו בתשלום מס. גם עוסק שלא נרשם חייב בתשלום מס על עיסקה שבוצעה בישראל. סמכותו של מנהל המע"מ לרשום מיוזמתו את העוסק ברישום ארעי, מבוססת על סעיף 54 לחוק המע"מ. נשאלת השאלה, האם היותו של המערער בתקופה הרלוונטית רשום כעוסק מורשה באזור, על פי תקנות שחלו ביו"ש, משנה את המצב המשפטי, כפי שהוא עולה מחוק המע"מ. התשובה היא שלילית. לו היה המערער מוכיח, כי שילם
מס באזור, היה נפטר מחובת המע"מ בישראל. מאחר שהמערער הודה כי לא שילם מס באזור, מוסמך היה מנהל מע"מ בישראל לחייבו במע"מ על העיסקה שביצע בישראל.
ג. גם הטענה כי אין להוציא שומה על עיסקה באיחור של כארבע שנים אין לקבלה. חוק המע"מ קובע בהוראת סעיף 79 כי אם "נוכח המנהל שקביעת מס או שומה אינן נכונות רשאי הוא... לתקנן תוך חמש שנים מיום שנעשו". נכון, כי הוראה זו נוגעת לתקופות שבהן ניתן לבצע תיקון של קביעה או של שומה לאחר הגשת דו"ח. ספק רב אם במקרה של אי-הגשת דו"ח, שהוא בבחינת מחדל מתמשך, חלה התיישנות על הוצאת קביעה או שומה מצד רשויות המס. על כל פנים, מעמדו של חייב במע"מ, שלא הגיש דו"ח על עיסקה החייבת במס, אינו יכול להיות עדיף על אדם שהגיש דו"ח ונערכה לגביו שומה. נמצא, כי חלוף הזמן של כארבע שנים מיום העיסקה ועד להוצאת השומה, אינה בבחינת התיישנות.
ד. אשר לטענת המערער כי הוצאת שומה באיחור מונעת ממנו לנכות מס תשומות - הסיבה לאיחור השומה נעוצה באי-דיווחו של המערער בדבר עיסקאותיו עם חברת ארונסון. מכאן, שאם נוצר קושי אצל המערער לנכות כעת מס תשומות, אין לו להלין אלא על עצמו על כך שהפר חובה חוקית של דיווח.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד גב' שולמית שיפר ואסף שיפר למערער, עו"ד דוד פורר למשיב. 12.5.02).
עמ"ם 2645/02 - פלוני נגד שר הבטחון
*הסמכות המקומית לדון באישור מעצר מינהלי. *חיוניותו של המעצר המינהלי עקב מסוכנותו של העציר(ערעור על אישור מעצר מינהלי - הערעור נדחה).
א. המערער נעצר ביום 5.1.01 בירושלים ומאז הוא מוחזק במעצר מינהלי על פי צווי מעצר מינהליים עוקבים. צו המעצר האחרון הוצא ביום 19.2.02 למשך 6 חודשים. הוא אושר בידי נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ביום 13.3.02. עיקרו של הערעור בשניים: האחד - שאלת סמכותו המקומית של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע לדון ולהכריע בעניין חידוש צו המעצר כנגד המערער; השני - מידת ההצדקה לגופה של הארכת צו המעצר המינהלי כנגד המערער בששה חודשים נוספים. באשר לסמכות המקומית נטען כי לפי סעיף 4 לחוק המעצרים המינהליים "(א) נעצר אדם על פי צו שר הבטחון לפי חוק זה, יבוא תוך 48 שעות ממעצרו ... לפני נשיא בימ"ש מחוזי...", והכוונה היא לביהמ"ש המחוזי שיש לו סמכות לגבי נאשם לפי חוק בתי המשפט. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע קבע כי יש לו סמכות למרות שהעציר הועבר ממקום המעצר בדרום למקום מעצר במרכז. כן קבע כי לגופו של עניין יש מקום לעצירת המערער. הערעור נדחה.
ב. יש לפרש את חוק המעצרים המינהליים כמקנה סמכות לכל נשיא בימ"ש מחוזי בארץ ללא מיגבלה של סמכות מקומית, וזאת בכל שלב של המעצר המינהלי. עם זאת, ראוי כי התביעה הפונה לביהמ"ש בבקשות שונות הקשורות להליך המעצר המינהלי תפעיל את שיקול דעתה ביחס לביהמ"ש אליו תיפנה על פי אמות מידה סבירות וראויות, תוך שקילת מכלול השיקולים והנתונים הצריכים לעניין.
ג. לגופו של הערעור - גם בהנחה כי צו המעצר הוצא מלכתחילה כדין, מחייב החוק ומחייבים ערכי כבוד האדם וחירותו, כי המשך המעצר יבחן מעת לעת תוך שימת לב לנחיצותו האמיתית בשים לב לנסיבות המשתנות ובהן למעבר הזמן. ככל שחולף הזמן, כובד משקלו של הצורך הבטחוני במעצר צריך להיות כבד ומשמעותי על מנת שיגבר על הערך החוקתי של זכות האדם לחירות אישית. על אחת כמה וכמה כך, כאשר מדובר במעצר מינהלי. הראיות שהובאו מעידות בבירור וללא ספק על מסוכנותו של המערער לבטחונה של המדינה ולבטחונו של הציבור. אכן, מדובר באזרח זר הנכון מצידו
לעמוד בסנקציה של גירוש מגבולות הארץ כחלופה למעצר, אולם בנסיבות הענין אין בנתונים אלה כדי לשנות מן המסקנה כי המשך מעצרו של המערער למלוא תקופת הצו הינו בלתי נמנע כדי לענות על צרכים חיוניים של בטחון הציבור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' לאה צמל למערער, עו"ד שי ניצן למשיב. 8.5.02).
בש"א 2126/02 - בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ נגד מיכאל יערן
*גובה הערבון בערעור(הערעור נתקבל).
א. המשיב - עורך דין שרשיונו נשלל - חוייב לשלם למערער למעלה מ-10 מליון ש"ח בגין מעשי מרמה אשר גרמו לבנק לתת עשרות משכנתאות בהסתמך על נסחים מזוייפים של לשכת רישום המקרקעין, חוזים וייפויי כוח פיקטיביים. המשיב הגיש ערעור והמזכיר הראשי חייבו בהפקדת עירבון בסך 35,000 ש"ח. בעקבות זאת פנה המשיב אל הרשם, שהעמיד את הסכום על 1,500 ש"ח בשל מצבו הכלכלי והרפואי, וזאת בכדי שלא תימנע ממנו האפשרות לנצל זכות הערעור רק בשל מצבו הכלכלי. הערעור נתקבל.
ב. אכן, יש להבטיח שדרכו של אדם לביהמ"ש לא תיחסם רק משום שאין בידו לעמוד בדרישות הכספיות המופנות כלפי מי שפונה לקבל סעד מבתי המשפט, אלא שלצד האינטרס האמור יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו, ובצורך למנוע הליכי סרק בפני ביהמ"ש. שיקולים נוספים שיש לשוקלם הם סיכויי הערעור, חוסר יכולת כלכלית, וכן אי עמידת המבקש בחיובי הוצאות שנפסקו נגדו בהליך קודם. אשר לחוסר יכולת כלכלית - לא הוגשו מסמכים המוכיחים את מצבו הכלכלי הקשה של המשיב וגם לא הוכח שנעשו נסיונות למצות אפשרויות לגיוס כספים לשם תשלום העירבון. אשר לסיכויי הערעור - המשיב הודה במעורבותו בחלק מהעיסקאות שבעטיין חוייב בביהמ"ש המחוזי, וניתן פסק דין הבנוי על מערכת עובדתית שנקבעה על ידי ביהמ"ש ועל המסקנות שהוסקו ממנה. המשיב גם לא עמד בחיובי ההוצאות בסכום של 60,000 ש"ח, שנפסקו נגדו בביהמ"ש המחוזי. אי תשלום זה, כשלעצמו, יכול להוות נימוק לדחיית בקשה לפטור מעירבון. יחד עם זאת, על מנת להקל על המשיב במתן אפשרות גישה לערעור יועמד סכום הפקדון על 25,000 ש"ח.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד פנחס מרינסקי למערער, עו"ד שאול בר עוז למשיב. 12.5.02).
ע.פ. 4002/01 - יעקב קורקין נגד מדינת ישראל
*העונש שניתן להטיל על מי שעבר עבירות סמים במדינת חוץ ועמד לדין בישראל, כאשר העונש שנגזר גבוה מהעונש שניתן להטיל במדינה בה נעברה העבירה(מחוזי ת"א - ב"ש 982897/00 - ערעור נדחה).
א. ביום 24.1.95 הורשע המערער על-ידי ביהמ"ש המחוזי בשלוש עבירות של סחר בסם, שבוצעו על-ידו מחוץ לתחום השיפוט (בבלגיה, בהולנד ובקולומביה), וכן בשימוש בדרכון מזויף. ביום 22.3.95 גזר ביהמ"ש על המערער עשרים שנות מאסר בשל עבירות הסחר בסם, ושלוש שנות מאסר (בחופף) בשל העבירה של שימוש בדרכון מזויף. המערער ערער על הכרעת הדין, אך נמנע מהגשת ערעור על גזר הדין, וערעורו נדחה. ביום 19.12.2000 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי בקשה, בה נטען, כי על-פי דיני המדינות, שבהן ביצע את עבירות הסמים, לא ניתן היה להטיל עליו עונש חמור משתים-עשרה שנות מאסר. נורמה עונשית זו - טען הסניגור - חלה גם על ענישתו בישראל של אזרח ישראלי, או תושב ישראל, שהורשע בעבירת-חוץ, בהתאם לתיקון 39 לחוק העונשין. כן טען כי נורמה זו גוברת על סעיף 38(א) לפקודת הסמים המסוכנים, המורה כי "אזרח ישראלי או תושב ישראל העושה מחוץ לישראל מעשה שאילו נעשה בישראל היה עבירה לפי פקודה זו - רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל". לטענתו,
תיקון 39 ביטל בפועל - הגם שלא במפורש - את הוראת סעיף 38(א) לפקודה. ביהמ"ש המחוזי לא מצא יסוד לקבל את טענת הסניגור, כי הוראת סעיף 14ג) לתיקון 39 מסייגת את סמכות הענישה הנתונה לביהמ"ש בסעיף 38(א) לפקודת הסמים המסוכנים ודחה את בקשת המערער להפחתת עונשו. הערעור נדחה.
ב. אין לקבל את טענת הסניגור, כי תיקון 39 ביטל, למעשה, את הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים המסוכנים, בכך שהחיל את הסייג לענישה, הקבוע בסעיף 14(ג), גם על מעשי עבירה בסמים שבוצעו על-ידי אזרח ישראלי, או תושב ישראל, מחוץ לתחום השיפוט. סעיף 38(א) קובע חזקה משפטית חלוטה, שלפיה עבירת סמים שבוצעה מחוץ לישראל, ושעל-פי הדין הכללי נתפסת כ"עבירת חוץ", הרי משבוצעה בידי אזרח ישראלי או תושב ישראל, דינה יהיה כ"עבירת פנים". דין זה מוסיף לעמוד בתוקפו גם לאחר תחילתו של תיקון 39.
(בפני השופטים: מצא, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. פלדמן למערער, עו"ד ר. דוד למשיב. 7.5.02).
דנ"פ 983/02 - בוריס יעקובוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות כאשר המנוחה התאבדה עקב התנהגותו האכזרית של הבעל כלפיה(העתירה נדחתה).
א. שמונה שנים היתה גלינה יעקובוב נשואה לבעלה, בוריס יעקובוב. בוריס היה מכה אותה, מתעלל בה ומשפיל אותה דרך קבע. ביום 25 באוגוסט 1996 היכה אותה בוריס בשל סירובה ליתן לו את משכורתה. היא התלוננה לפני מנהלת לשכת הרווחה של מקום מגוריה, אור עקיבא, המשטרה הוזעקה ולאחר שהמבקש התפרע שוב הסכימה גלינה לבטל את תלונתה. לאחר שהמשטרה עזבה השתולל המבקש והשחית דברים שונים בדירה ואז נכנסה גלינה לחדר הילדים וקפצה אל מותה מהקומה הרביעית. המבקש הועמד לדין בעבירות אחדות בהן עבירת הריגה. ביהמ"ש הרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בערעור אישר ביהמ"ש העליון את ההרשעה, וקבע כי יש קשר סיבתי בין התנהגותו של המבקש כל השנים לבין ההתאבדות וכי היה על המבקש לצפות אפשרות שהאלימות בה נהג עלולה להוביל להתאבדותה של המנוחה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. לטענת המבקש סטה ביהמ"ש מן ההלכה המקובלת בפירוש העבירה של גרימת מוות ברשלנות. לא מיניה ולא מקצתיה. ההלכה היא כי פעולה מכוונת של גורם זר - לרבות התאבדות - אינה שוללת, באשר היא, קשר סיבתי בין מעשה לבין תוצאה פוגעת, מקום בו יכול היה אדם מן היישוב לצפות מראש התערבותו של אותו גורם זר. השאלה היא - לעולם - האם אדם מן היישוב יכול היה לצפות, בנסיבות העניין, כי מעשהו יגרום לתוצאה אשר נגרמה, ובענייננו, האם יכול היה אדם מן היישוב לצפות מראש כי מעשיו והתנהגותו של בוריס עלולים להביא את גלינה לשלוח יד בנפשה? התשובה היא חיובית. יש נסיבות שבהן התאבדות תנתק קשר סיבתי ויש נסיבות שבהן לא תנתק התאבדות קשר סיבתי. ביהמ"ש יישם הלכות ידועות ומקובלות על מערכת העובדות שהונחה לפניו, והחליט כאשר החליט. אכן, זו היא הפעם הראשונה לביהמ"ש העליון שמחיל הוא את עקרוני-היסוד של דין הרשלנות על אחריותו ועל חובותיו של בעל מכה ועל אשה מוכה השולחת יד בנפשה, ואולם בכך אין די לקיומו של דיון נוסף. לא כל פסיקה חדשה מצדיקה דיון נוסף בה. למעלה מן הצורך ייאמר כי המבקש אכן חייב היה לצפות שהתנהגותו עלולה להביא את המנוחה לשלוח יד בנפשה. התאבדותה לא היתה "גורם זר מתערב" אלא תוצאה של מסכת הפגיעות הקשה שפגע בה המבקש.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אברהם אייזמן לעותר. 6.5.02).
ע.פ. 5275/01 - אנדריי ז'ורבלוב נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשת הסגרה לרוסיה בעבירות רצח ושוד בלי להתנות כי הנאשם יועבר לישראל לריצוי העונש(מחוזי י-ם - ב"ש 2136/01 - הערעור נדחה).
א. רוסיה הגישה לישראל בקשת הסגרה של המערער, בעבירות של רצח ושוד. ביהמ"ש קבע כי המערער הנו בר הסגרה. לאחר מכן נערך דיון בשאלת זכאותו של המערער לחזור ארצה אם יורשע, וביהמ"ש קבע כי לא ניתן להתנות את ההסגרה בכך שהמערער יוכל לחזור ולרצות עונשו בישראל, שכן אין הוא "תושב" כמשמעו בחוק. הערעור נדחה.
ב. המערער טען, כי לא הוכח כי הוא אכן "נאשם" ברוסיה, באשר טרם הוגש נגדו כתב אישום פורמלי ומטרת הסגרתו אינה העמדתו לדין אלא חקירתו. בחוק ההסגרה נקבע כי: "מותר להסגיר אדם ממדינת ישראל למדינה אחרת אם... האדם נאשם... במדינה המבקשת בשל עבירת הסגרה". אין לפרש את המונח "נאשם" כמחייב הגשת כתב אישום כנגד אותו אדם או העמדתו לדין במדינה המבקשת את הסגרתו. די בכך שננקטו ההליכים הדרושים לשם העמדתו לדין של המבוקש והם מתנהלים לפי דין הארץ המבקשת הסגרתו. אין חולק כי הוחל בהליכים פליליים כנגד המערער ברוסיה וכי הליכים אלה מהווים חלק מסדר הדין שעניינו הגשת כתב אישום.
ג. אשר להתנייה בדבר ריצוי העונש בישראל - לא הוגש ערעור על הקביעה כי המערער אינו "תושב" כמשמעו בחוק. על כן, מתרכזת טענת המערער בהסכמת רוסיה להחזרתו, ובנסיבות אישיות שלו, שיש בהן לטענתו כדי לאפשר את התניית הסגרתו בהחזרתו לריצוי עונשו (אם יורשע), בישראל. טענה זו יש לדחות. הבסיס לקביעה כי עונשו של אדם ירוצה בישראל, הגם שיוסגר למדינה המבקשת ויישפט בה, הנו (כתנאי הכרחי אך לא מספיק) מבחן התושבות שבחוק. בבחינה זו, נמצא כי אין המערער "תושב". השיקולים שעניינם עמדת ממשלת רוסיה או שיקולים הומניטריים אחרים, אין דינם להיבחן במסגרת סעיף 1א' לחוק ו"תושבותו" של אדם שהסגרתו מתבקשת, אלא שניתן לבחון אותם במסגרת שיקול דעתו של שר המשפטים.
ד. אכן, על פי החומר שהוגש קיים עונש מוות ברוסיה. אולם, ממשלת רוסיה התחייבה שלא להטיל על המערער עונש מוות אם יורשע בדין. זאת ועוד: מזה מספר שנים מעכבת רוסיה הוצאות להורג. על רקע זה, והתחייבותה המפורשת של ממשלת רוסיה לגבי המערער, אין עילה להתערבות בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי בשל עניין זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד דוד ליבאי וגב' כריסטינה חילו למערער, עוה"ד גב' עירית קהאן ויצחק בלום למשיבה. 14.5.02).
ע.א. 8935/01 + רע"א 8893/01 - ז'אן פרידמן נגד יורי נחושתן, עו"ד כונס נכסים...
*רע"א 8893/01 - בקשת רשות ערעור או ערעור בזכות על החלטה בכינוס נכסים (הוחלט שאין צורך בבקשה לרשות ערעור ועל כן נדחתה הבקשה ונותר על כנו הערעור).
לביהמ"ש המחוזי הוגשה ע"י המשיב - הכונס הזמני - בקשה להורות כי המערער "ימסור לכונס הזמני מידע וחשבונות מלאים...". השאלה המתעוררת היא מהו ההליך הנכון לתקיפת החלטתו של ביהמ"ש קמא, האם ערעור בזכות, או בקשת רשות לערער. הוחלט כי הדרך הנכונה במקרה זה היא הגשת ערעור.
לצורך המיון בין החלטה אחרת לבין פסק דין, הליך הכינוס נתפס כמסגרת דיונית להליכים שונים. על פי גישה זו, כל החלטה הניתנת במסגרת הליך הכינוס נבדקת לגופה, האם פסק דין היא או החלטה אחרת, ובהתאם לכך נקבע מהו הליך התקיפה הראוי לה. בענייננו, יש להכיר בזכותו של המערער להגיש ערעור בזכות. כידוע, במקרה שבו קיימות אופציות פרשניות סבירות אחדות, קיים כלל פרשני מושרש המקנה
עדיפות לאפשרות המכירה בקיומה של זכות ערעור, על פני אפשרות פרשנית אחרת אשר אינה מכירה בקיומה של זכות כזו. במקרה שהוא גבולי לעניין קיומה של זכות ערעור, יש להעדיף את ההכרה בזכות זו על פני שלילתה. כך הוא גם במקרה דנא, שבו ניתן לומר, לכל הפחות, כי השיקולים התומכים בהכרה בזכות הערעור אינם נופלים במשקלם מאלה הפועלים כנגד ההכרה בזכות זו.
(בפני: הרשם שחם. 9.5.02).
ע.פ. 3558/02 - ח'לף מוסא נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר כשמדובר בתקופת מאסר של 3 חודשים (הערר נתקבל).
העורר הורשע בעבירות של סיוע לכניסה ושהייה בישראל שלא כדין ולנוכח הרשעותיו הקודמות גזר לו בימ"ש השלום קנס, מאסר על-תנאי, וכן 3 חודשי מאסר בעבודות שירות. העורר הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי שם ביקש לעכב את ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק-הדין בערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר נתקבל. הרשעתו של העורר התבססה על הודאתו, ולנוכח הרשעותיו הקודמות, העונש שהושת עליו, אינו חורג מרמת הענישה המקובלת. נראה כי סיכויו של הערעור אינם רבים, אך חרף זאת יש לקבל את הערר, הואיל ומדובר בתקופת מאסר קצרה, שבמרביתה יספיק העורר, אם לא ינתן הצו המבוקש, לשאת עוד בטרם ישמע ערעורו. נכון לאפשר לעורר למצות את זכותו להבאת השגותיו על העונש בפני ערכאת הערעור. לפיכך יש לעכב את ביצוע עונש המאסר עד לערעור.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד בטאח בלאל לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 8.5.02).
בש"פ 3603/02 - סלאח נססרה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקת נשק ותחמושת (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר החזיק בביתו אקדח שנגנב בת"א, וכן תחמושת שכללה 1,718 כדורי אקדח, 500 כדורי רובה ותחמושת נוספת. כמו כן נמצאו בחזקת העורר מכשיר לראיית לילה, כוונת טלסקופית ו-17 מחסניות לרובה. ברשות העורר נתפסה גם כמות קטנה של סם קנבוס. לעורר אין עבר פלילי, וחרף הנשק והתחמושת שנמצאו בביתו, קבע בימ"ש השלום כי לא הוכח שהנשק נועד לפעילות פלילית או פעילות עויינת, ועל כן ניתן להסתפק במעצר-בית שיהיה מלווה בערבויות שונות. על החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי שהחליט להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
החזקתו שלא כדין של נשק ותחמושת בכמות כה גדולה, היא עבירה שגלומה בה סכנה של ממש לציבור ולביטחונו, ובתור שכזו הוכרה כעבירה המקימה עילת מעצר סטטוטורית. כך המצב בימים רגילים, ומקל וחומר שכך יש להתייחס לעבירה מסוג זה בימים קשים אלה בהם נעשה שימוש תכוף בנשק, שכתוצאה ממנו קיפחו רבים את חייהם, ורבים אחרים נפצעו.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד גב' אסתר בר-ציון לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 7.5.02).
ע.פ. 3644/02 - אמיר בן מוסא אבו עסא נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירה של הריגה בתאונת דרכים (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
בשנת 1999, בעת שהמבקש היה בן 15 שנים ו-10 חודשים, נהג ברכב ללא רשיון, גרם לתאונה, והסתלק מהמקום מבלי להשאיר את פרטיו לנהג הניזוק. בשלב זה החל מרדף משטרתי בעקבות המבקש, ובמהלכו התנגש ברכב אחר, איבד את השליטה על רכבו והתנגש ברכב נוסף, וכתוצאה מכל אלה נהרג נוסע בן 19 שישב לידו, ואילו המבקש עצמו נפצע קשה.
ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המבקש בעבירות של הריגה, נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח, וכן באי-מסירתה של הודעה על תאונה, וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי ו-15 שנות פסילה. המבקש הגיש ערעור ובקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד לערעור נתקבלה.
המבקש הפגין התנהגות פרועה וחסרת רסן, ונדמה שמסוכנותו לציבור בכלל ולמשתמשים בדרך בפרט, אינה טעונה עוד הוכחה. עם זאת, מדובר במי שהיה צעיר ביותר בעת ביצוען של העבירות, ולנוכח נתון זה נראה כי בטרם יתחיל לשאת בעונש המאסר אשר נגזר לו, נכון לאפשר לו למצות את זכות הערעור.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד ערן אביטל למבקש, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 7.5.02).
ע.פ. 3671/02 - יונס אבו קטיפן נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירת סמים כאשר העונש נגזר 3 שנים לאחר ביצוע העבירה (הערעור נתקבל).
המערער נעצר במאי 98 בחשד שהחזיק 128 גרם הרואין. סמוך לאחר מעצרו שוחרר בידי המשטרה. רק לאחר חלוף למעלה משנה הוגש נגדו כתב אישום בבימ"ש השלום. שמיעת ההוכחות החלה להישמע לאחר חלוף שנה וחצי נוספות. במלאות שלוש שנים מיום ביצוע העבירה הורשע המערער בעבירה המיוחסת לו. ביהמ"ש נעתר לבקשה לדחות את הדיון לעונש ומחצה על-מנת לקבל תסקיר שרות המבחן. בחלוף למעלה משישה חודשים מיום בו ניתנה הכרעת הדין, ניתן תסקיר אודות המערער ושירות המבחן ביקש לדחות את מתן גזר הדין פעם נוספת. בחלוף חודשיים נוספים גזר בימ"ש השלום את דינו של המערער לשלושים חודשי מאסר, מהם שנה לריצוי בפועל. על גזר הדין הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי, ויחד עם הערעור, הוגשה בקשה, לעכב את ביצוע גזר הדין. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את הבקשה. הערעור על כך נתקבל.
אכן, העבירה בה הורשע המערער היא עבירה חמורה ובהתחשב במהות העבירה לבדה לא היה מקום, לכאורה, לומר, שהעונש שהוטל עליו אינו עונש ראוי. דא עקא, שהעונש אותו שקל ביהמ"ש אינו רק פועל יוצא של מהות העבירה וביהמ"ש מביא, ברגיל, בחשבון העונש גם את הנסיבות בהן נעברה העבירה ואת נסיבותיו האישיות של הנאשם. נראה, כי בימ"ש השלום סבור היה כי גם במקרה זה יש חשיבות לנסיבות האישיות של המערער ויש תועלת לבחון את השאלה אם ראוי היה להעמידו בפיקוח שירות המבחן. התסקירים העוקבים שהוגשו על-ידי שירות המבחן היו כולם חיוביים. מאז ביצוע העבירה חלפו ארבע שנים, המערער לא ביצע מאז עבירה נוספת ולא נחשד בביצוע עבירות נוספות. בינתיים חל לכאורה מהפך בחייו והוא החל לעבוד באופן מסודר לפרנסתו. כל אלה צריך שייבחנו בביהמ"ש המחוזי בערעור, ועד אז ראוי לעכב את ביצוע עונש המאסר.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד צבי אבנון למערער, עו"ד גב' ג'ני גינזבורג למשיבה. 8.5.02).
בש"פ 3804/02 - דאפר עבדאלחי ומוחמד נאסר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
קבלן שעבד עבור עיריית טירה ביצע ביום 16.4.02 עבודות בסמוך לאדמתו של העורר 1, שהינו דודו של העורר 2. בשעות הצהריים התקשר העורר 1 בטלפון לקבלן ודרש ממנו לעזוב את המקום. הקבלן נעתר לדרישה. כשעתיים לאחר מכן הגיעו העוררים למקום מסויים בו עבד הקבלן אותה שעה. העורר 1 היכה באגרופיו את הקבלן, ואילו העורר 2 חבט בו באמצעות את חפירה. הקבלן נחבל קשה. העוררים נעצרו על ידי המשטרה ביום 21.4.02. בימ"ש השלום החליט ביום 22.4.02 לעוצרם עד ליום 25.4.02. ביום 25.4.02 הורה בימ"ש
השלום כי הם ישוחררו. כתב האישום הוגש לביהמ"ש המחוזי, יחד עם בקשת מעצר, וביהמ"ש המחוזי החליט על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מעשיהם של העוררים חמורים. אפשר שיש יסוד מסויים להבחנה ביניהם, משום שהעורר 2 היה זה שעשה שימוש באת חפירה לשם תקיפתו של הקבלן, בעוד שהעורר 1 עשה שימוש "רק" באגרופיו. עם זאת, אין להתעלם מכך שבגדר סעיפי האישום מדובר גם על ביצוע עבירה בצוותא. כן יש ליתן משקל, לעניין שאלת המסוכנות, לעבר הפלילי של העורר 1. כאשר שוקלים את הנתונים האמורים מתגמדת העובדה שהשניים היו משוחררים במשך עשרה ימים עד להחלטת המעצר. מעשי בריונות דוגמת אלה שבוצעו על ידי העוררים מלמדים על מסוכנותם במידה שאינה מצדיקה שימוש בחלופה למעצר.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ו. חאסקיה לעוררים, עו"ד גב' ש. טובבין למשיבה. 9.5.02).
בש"פ 3829/02 - דניאל ברונפמן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות מירמה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
נגד העורר, יליד שנת 1978, הוגש כתב אישום, אשר כולל שלושים אישומים שלפיהם הפעיל העורר מערכת מסועפת שמטרתה הוצאת כספים במרמה מחברות ביטוח. אנשים שונים שגוייסו על ידי העורר ביימו תאונות, באמצעות בלימה פתאומית של כלי רכב בו הם נהגו, וגרמו לכך שנהג תמים התנגש ברכבם. לאחר מכן הוגשו תביעות לחברות ביטוח בגין נזקי גוף ונזקי רכוש שנגרמו באותן תאונות. כן הפעיל העורר שיטה לפיה הוגשו תביעות שווא לחברות ביטוח בתואנה שהתרחשו תאונות דרכים, אף שכאלה כלל לא אירעו. עם הגשתו של כתב האישום ביולי 99 ביקשה המשיבה לעכב את יציאתו של העורר מן הארץ. העורר ביקש לצאת לחו"ל מן הטעם שאביו, אשר התגורר בארה"ב, עומד לעבור ניתוח. ביהמ"ש החליט להתיר לעורר לצאת מן הארץ. העורר לא חזר עד שננקטו הליכי הסגרה נגדו. עם חזרתו באפריל 2002 הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
עילת המעצר עליה סומכת המשיבה איננה חשש לביטחון הציבור, אלא קיומו של יסוד סביר להתחמקות מהליכי שפיטה. אכן, עילה זו קיימת במקרה דנא. העורר לא חזר ארצה במשך תקופה ארוכה עד שנעצר בארה"ב. קיימות אם כן ראיות לכאורה והוכחה עילת מעצר. בצד אלה יש לבחון האם ראוי לעשות שימוש בחלופת מעצר. התשובה היא חיובית. העורר הינו כיום בן עשרים וארבע שנים. על פני הדברים, נתון זה צריך לפעול לזכותו, במיוחד כאשר התברר שאין לו עבר פלילי. נקודה נוספת שראוי להתייחס אליה עוסקת בזמן שיידרש לשמיעתו של המשפט. צפוי שיעידו במשפט 148 עדים, וספק רב אם ניתן יהיה לסיים את ההליך תוך התקופה של תשעה חודשים, אשר תוחמת את משך המעצר. יש לבחון את האפשרות של חלופה למעצר, תוך הטלתם של תנאים מחמירים שיקטינו את החשש של הימלטות מן הדין.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ר. חליוה לעורר, עו"ד גב' ש. טובבין למשיבה. 10.5.02).
ע.א. 9248/99 - ג'ורג' שטיינברג ואח' נגד אחים וייס... בע"מ
*אי התעכבות בעניין אי פסיקת הוצאות כשהצדדים התפשרו והשאירו לשופט לפסוק לעניין ההוצאות בלבד (הערעור נדחה).
במסגרת הליך שהתנהל בביהמ"ש המחוזי בתל אביב הגיעו בעלי הדין להסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. השאלה היחידה שנותרה לביהמ"ש להכריע בה היתה באשר להוצאות. ביהמ"ש החליט שכל צד ישא בהוצאותיו. המערערים טוענים כי ראוי היה לפסוק הוצאות לזכותם. הערעור נדחה.
אכן, בהסכם הפשרה זכו המערערים בתביעתם בעיקרה. הכלל הוא, שבעל דין הזוכה בהליך זכאי לכיסוי הוצאותיו. בצדו של הכלל האמור קיים כלל נוסף, הקובע שערכאת
הערעור תתערב בעניין הוצאות רק אם נפל פגם יסודי או טעות יסודית בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה. בענייננו, כאמור, הצדדים הגיעו להסדר פשרה לגופו של הסכסוך והסכימו שביהמ"ש יכריע בשאלת ההוצאות. במקרה מעין זה גדר ההתערבות של ערכאת הערעור בנושא ההוצאות אף מצומצם מאשר במקרה רגיל. ערכאת הערעור תתקשה לשים עצמה בנעליה של הערכאה הדיונית, כאשר הושגה פשרה בפני אותה ערכאה. הדינמיקה שהביאה לפשרה אינה ידועה, דרך כלל, לערכאת הערעור; כמו כן, במקרה רגיל לא ניתן לדעת מה היתה בדיוק תרומתו של השופט דלמטה להסדר שנעשה בין בעלי הדין. על כן, יש להתחשב במידה רבה יותר בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, ובמקביל מצומצם יותר מרחב ההתערבות של ערכאת הערעור.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ע. אלקלעי למערערים, עו"ד מ. וחניש למשיבה. 2.5.02).
ע.פ. 9924/01 - מדינת ישראל נגד גיא לוי
*ביטול איסור פרסום שמו של נאשם ברצח שהוחלט שאינו בר עונשין עקב מחלת נפש (הערעור נתקבל).
המשיב הואשם בביצוע רצח בכוונה תחילה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב ביצע את המעשה שבעטיו הובא לדין, אך בשעת מעשה לקה במחלת נפש ואיננו בר-עונשין. וביהמ"ש ציווה לאשפז את המשיב בבית חולים, בהתאם להוראת סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש. בעקבות זאת ביקש הסניגור לאסור את פרסום שמו, או פרטים מזהים אחרים של המשיב, בטענה כי בהיות המשיב חולה, פרסום שמו עלול לגרור מצידו תגובות דכאוניות ואף אובדניות. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. ביהמ"ש היה ער, לעקרון פומביות הדיון ולאינטרס הקיים במקרה כגון זה להביא לידיעת הציבור את פרטי זהותו של מבצע המעשה, לא רק לשם סיפוק זכותו של הציבור לדעת, אלא גם כדי להקנות לו את המידע הדרוש שיאפשר ליחידי הציבור להתגונן מפני סכנתו של מבצע המעשה. ואולם ביהמ"ש סבר כי במקרה הנתון החשש שהפרסום יסכן את שלומו של המשיב מהווה אינטרס שבנסיבות העניין הוא בעל משקל עדיף על פני האינטרסים התומכים בפרסום. הערעור נתקבל.
חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטרי, שעליו סמך ביהמ"ש את מסקנתו, לא הקימה תשתית מספקת להחלטתו של ביהמ"ש. המומחה לא הצביע על קיומה של סכנה מיוחדת למשיב עצמו, אלא לדרכי התגובה הנפשיות האפשריות מצד בני אדם בדרך כלל הנקלעים לסיטואציה מן הסוג הזה. די בכך כדי להוביל לקבלת הערעור. עם זאת, ביקש ביהמ"ש העליון מהפסיכיאטר המחוזי לחוות את דעתו בנושא, ומחוות דעתו מתחייבת, ואף ביתר שאת, המסקנה כי במקרה הנדון אין עילה מוצדקת לאיסור פרסום של שמו ופרטיו של המשיב.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' תמי בורנשטיין למערערת, עו"ד ח. רובינשטין למשיב. 9.5.02).
רע"ב 360/02 - מועמסם חליל מחמיד נגד ועד השחרורים
*סדרי דין בערעור על דחיית בקשה של אסיר לשחרור מוקדם ברשיון (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ועדת השחרורים החליטה שלא לשחרר את המערער ממאסרו בתום שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו. החלטת ועדת השחרורים התבססה על הנימוק שבהתחשב בחומרת העבירות שבהן הורשע המבקש, שחרורו מן המאסר ברשיון - בתקופת האינתיפאדה - יכביד על המשטרה ועל כוחות הביטחון. ביהמ"ש המחוזי העיר בפסק-דינו, כי בנימוק זה לא יצאה ועדת השחרורים ידי חובתה לבחון את מקרהו של המבקש על-פי נסיבותיו הספציפיות. דא עקא, שלמרות
שבערעורו לפניו עתר המבקש להחזרת עניינו לוועדת השחרורים, כדי שישוב ויידון לפניה לגופו, פסק ביהמ"ש המחוזי בערעורו של המבקש לגוף העניין, בכך שקבע כי העבירות שבהן הורשע המערער מצביעות על כך שהעותר מסוכן לציבור ונימוק זה די בו כדי לדחות את עתירתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בכך שפסק לדחות את הערעור שלא מטעמיה של ועדת השחרורים, קיפח ביהמ"ש המחוזי את זכותו הדיונית של המבקש שעניינו יידון כראוי לפני ועדת השחרורים, שעל החלטתה יוכל לערער בזכות לפני ביהמ"ש המחוזי. העיון בהחלטתה של ועדת השחרורים אינו מותיר מקום לספק כי הכרעתה התבססה על הנימוק הכללי שהובא לעיל, בדבר ההכבדה ששחרורו של המבקש עלול לגרום למשטרה ולכוחות הביטחון, ולא על בדיקה פרטנית של המקרה הספציפי. לפיכך יוחזר ההליך לדיון לפני ועדת השחרורים, שתדון בו מתחילתו.
(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, א. לוי. עו"ד נ. חלד למבקש, עו"ד ע. אטינגר למשיבה. 2.5.02).
ע.א. 1706/02 - לקרדה יצור שיווק והפצה בע"מ נגד דניתם אחזקות (1981) בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה בקשה למתן צו פירוק של המבקשת בשל חדלות פירעון. בבסיס הבקשה עמדה טענת המשיבה כי המבקשת אינה משלמת לה חוב כספי בהתאם לפסק דין חלוט שניתן נגדה ביום 5.12.94, במסגרת הסכם פשרה. ביהמ"ש נענה לבקשת הפירוק. על פסק הדין הוגש ערעור והבקשה דנה היא לעכב את ביצוע צו הפירוק עד להחלטה בערעור. הבקשה נדחתה.
עיכוב ביצועו של פסק-דין הוא החריג ולא הכלל, וצד שזכה בדין זכאי לממש לאלתר את פסק הדין שניתן לטובתו. מכאן, שעל בעל-דין המבקש עיכוב ביצוע, מוטל נטל כבד להראות כי סיכוייו טובים להצליח בערעור, וכי ביצועו המיידי של פסק הדין ימיט עליו נזק חמור שיקשה לתקנו במידה ותצלח דרכו בערעור. המבקשת לא עמדה בנטל זה: ראשית, אין לומר כי סיכוייה של המבקשת בערעור טובים; שנית, אכן ככלל, צו פירוק הוא צעד דרסטי, אך הנזקים העלולים להיגרם מביצועו, כפי שאלה קיבלו ביטוי בבקשה לעיכוב ביצוע, הם כספיים בעיקרם, ומשכך הם בני-תיקון.
(בפני: השופט א. לוי. 7.5.02).
ע.פ. 1978/02 - אריה ביגל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של סחר בנשים וסרסרות לזנות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודייתו בעבירה של סחר בבני אדם וכן בסרסרות למעשי זנות, בכך שהוא "קנה" אשה, שהוברחה ארצה לשם עבודה בזנות, תמורת 7,000 דולר במטרה להעסיקה בזנות. המערער העסיק את האשה בזנות ולאחר מספר שבועות "מכר" את האשה תמורת 6,000 דולר לסוכן משטרתי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וכן תשלום קנס בסכום של 30,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתם. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי נתן את דעתו על נסיבותיו האישיות של המערער. הוא ציין במפורש כי בצד השיקולים של האינטרס הציבורי והענישה ההרתעתית, אין להתעלם מנסיבותיו של הנאשם עצמו. עם זאת, הוא גרס כי מחובתו של ביהמ"ש ליתן ביטוי לעמדתו של המחוקק שראה לנכון לתקן את החוק על ידי קביעת רף ענישה גבוה ביחס לעבירה שמשמעותה ניצול אשה למטרת הפקת רווח כספי על ידי "מכירתה" או "קנייתה" לצורך
העסקתה בזנות. גם ביהמ"ש העליון הביע בפסקיו את דעתו על החומרה היתירה של סחר בנשים למטרות זנות. על רקע דברים אלה, נראה כי ביהמ"ש קמא לא חרג ממידת העונש הראוייה.
(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד צבי אבנון למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 2.5.02).
בג"צ 2346/02 - תנובה... בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ויהושע פאול
*אי התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותרת העסיקה את המשיב 2 (להלן: המשיב) כעובד בשירותה החל בשנת 1980 עד ליום פרישתו לגימלאות בשנת 1993. עם תחילת עבודתו בתנובה, קיים המשיב שיחה עם מנהל מנגנון החברה (להלן - "המנהל") אשר במהלכה מסר לו זה האחרון כי עתיד הוא להיות זכאי לפנסיה בשיעור של %40, וזאת על סמך חוברת "הלכות גימלאות" של המשיבה 3 - היא קרן הגמלאות. עם פרישתו של העובד התברר לו כי בפועל הוא זכאי לפנסיה מהקרן בשיעור של %25 בלבד. הוא פנה בתביעה, בין היתר, נגד תנובה למימוש ההבטחה שניתנה לו. בית הדין האיזורי לעבודה קבע כממצא עובדתי כי המנהל אכן הבטיח למשיב כי יהיה זכאי ל-%40 פנסיה וכי זה מצידו הסתמך על נתון זה במסגרת מכלול תנאי ההעסקה שהובטחו לו. על רקע ממצא זה קבע כי תנובה חייבת בתשלום ההפרש. בית הדין הארצי דחה את ערעורה של תנובה. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין, והתערבותו מוגבלת למקרים בהם עולה טעות מהותית בפסיקתו, וכאשר דרישות הצדק מחייבות התערבות כזו. כך הוא, בין היתר, כאשר מדובר בשאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית כללית המעלה עניין עקרוני שהשלכתו נרחבת. עניינה של העותרת נדון בשתי ערכאות ובחינתו, על כל השלכותיו מוצתה. הוא כרוך בקביעת ממצאים עובדתיים וקביעות מסוג זה אינן, דרך כלל, נושא להתערבות ערכאת ערעור. לא כל שכן, כאשר מתבקשת התערבות בג"צ בגלגול שלישי. אשר להיבט המשפטי - העותרת לא ביססה קיומה של טעות בפסיקת בית הדין, ומכל מקום לא טעות חריגה הגלוייה על פניה, וגם לא הראתה פגיעה בעקרונות צדק אשר עשויה היתה, במקרה מתאים, להצדיק את התערבותו של בג"צ.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גב' תמר גולן לעותרת, עו"ד גב' דפנה שמואלביץ וחלד אשר לתנובה. 6.5.02).
ע.פ. 2267/02 - יוסי חדד נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על הרשעה בשוד וקבלת ערעור על חומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע ביחד עם אחר בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות וחטיפה, לאחר שהזמין נהג מונית, לנסיעה מצפת לאיזור המרכז. לנסיעה הצטרפו אדם בשם האני ג'בארין (להלן: האני) וכן נוסע נוסף בשם מויאל. משהגיעו למחוז חפצם שלף האני סכין, איים על המתלונן ודרש ממנו את כספו. המערער שישב לצידו של המתלונן, מצא את מטבעות הכסף ששימשו את המתלונן כעודף, והעבירם להאני שישב במושב האחורי. לאחר מכן, מצא המערער בארנקו של המתלונן כרטיס אשראי, ביקש מהמתלונן לעצור את רכבו ובעזרתו של המתלונן נמשכו 400 ש"ח מן הכספומט. בעקבות הרשעתו נגזר דינו של המערער ל-4 שנות מאסר בפועל, ושנה וחצי מאסר על-תנאי. כן הופעל מאסר על תנאי לשנה נוספת. על שותפו לאישום, מויאל, נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל, עקב נסיבות אישיות ומאמציו לגמילה מסמים ואילו האני שהודה במסגרת עיסקת טיעון, נידון לארבע שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
אין להתערב בממצאיו המרשיעים של פסק הדין. אשר לעונש - ביהמ"ש קמא החמיר עם המערער ביחס לשותפים לעבירה. העונש שגזר בגין השוד, כשלעצמו, אינו חמור מדי. אבל בהתחשב בכך שבמהלך השוד ניסה המערער למתן את חבריו בהתייחסותם למתלונן, דבר שאושר על ידי המתלונן בעדותו, ובעיקר בהתחשב בכך שהוא שחשף את הפרשה במשטרה ואף שיכנע את המתלונן להגיש תלונה - אין לראות את חלקו בביצוע ביחס ליתר המשתתפים, כחלק החמור ביותר. על כן, יועמד ענשו על שנתיים מאסר בפועל ונוסף לכך שנה מאסר על-תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גב' פרוקצ'יה. עוה"ד איל שמחוני וניר אלפסה למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 6.5.02).
רע"א 3123/02 - עו"ד זהר קליר נגד עזבון המנוח שמואל בקנשטיין ז"ל ואח'
*הבאת ראיות בתביעה בגין פציעה בתאונת דרכים לסתור קביעת נכות של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (הבקשה נדחתה).
ביום 15.3.95 נפגע המבקש בתאונת דרכים (להלן: התאונה הראשונה) שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כתאונת עבודה. ביום 2.12.96 היה המבקש מעורב בתאונת דרכים נוספת (להלן: התאונה השניה). ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה, כי בעקבות התאונה הראשונה נגרמו למבקש %31 נכות צמיתה. בתביעת המבקש נגד המשיבים ביקשו המשיבים להביא ראיות שתסתורנה את קביעת הנכות על ידי הוועדה הרפואית, משום שהמומחים בוועדה לא ידעו על קיומה של התאונה השניה בה נפגע המבקש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה ומינה מומחים רפואיים בתחומים שונים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא, כי במקרים שבהם לא היו לפני הוועדה הרפואית שקבעה את הנכות במל"ל עובדות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע ואשר עשויות היו לשנות את שיעור הנכות שיקבע לנפגע - יינתן היתר להביא ראיות לסתור. כאלה הם המקרים, בהם לא ידעו חברי הוועדה הרפואית על קיומה של תאונה נוספת שבה נפגע הנפגע, לאחר התאונה שבגינה הוא טוען לפגיעה בפניהם.
(בפני: השופט אור. עו"ד ארנון קליר למבקש. 5.5.02).
רע"א 9290/01 - ד"ר בינרט אהוד נגד מויאל חמדה
*אישור פסק בוררות (הבקשה נדחתה).
המבקש הוא אחיה של המשיבה, ולהם אחות ואח. בין המתדיינים נתעוררה מחלוקת בדבר שווין של מתנות שקיבל כל אחד מהם מהוריהם ודרך האיזון של שווי המתנות. המחלוקות הועברו להכרעת בורר, וזה נתן את פסקו. ביהמ"ש המחוזי בירושלים, דחה בקשה לביטול פסק הבוררות ואישר את פסק הבוררות. המשיבה הגישה ללשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע פסק הבוררות שאושר. המבקש הגיש בקשה לעיכוב הליכי ההוצל"פ ובקשתו נדחתה למעט טענותיו בשני עניינים והערעורים לביהמ"ש המחוזי נדחו. המבקש ביקש להרשות לו לערער. הבקשה נדחתה.
המבקש טוען כי ביהמ"ש טעה בהחלטתו וכי יש להחזיר את התיק לבורר לשם פרשנות האמור בפסקו. ברם, טענותיו של המבקש אינן מעלות שאלה שיש לה חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה דיון בערכאה שלישית. יתר על כן, הסעד המבוקש להחזיר את העניין לבורר "לשם פרשנות האמור בפסק הבורר" אינו ניתן לביצוע עוד. משסיים הבורר את מלאכתו ופסק הבוררות אושר אי אפשר לחזור אל הבורר עוד, בין לצורך שינוי שעורי תשלומים שקבע - ובין לצורך הבהרת הפסק. כמו כן, אין טעם בהחזרת עניינים כאלה לביהמ"ש שאישר את פסק הבוררות, שכל מלאכתו התמצתה באישור הפסק.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יוסף ריכטר למבקש, עו"ד ראובן וולף למשיבה. 23.4.02).