בג"צ 2662/02 - שובל יהודה נגד בית הדין הרבני הגדול ושובל אמירה
*אי התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה(העתירה נדחתה).
א. בין העותר והמשיבה השניה נחתם הסכם גירושין וכן הסכם להסדרת מפגשים עם בנותיהם שהצעירה שבהן נמצאת בחזקת האם - המשיבה (להלן: המשיבה) והשניה הבוגרת יותר בחזקת האב-העותר. העותר פנה לבית הדין הרבני הגדול בבקשות בגין בזיון בית משפט בטענה כי המשיבה אינה מקיימת את חלקה בהסכמי המפגשים. בית הדין דחה את הבקשה בקבעו כי השתכנע שהבנות אינן רוצות בשלב זה להיפגש, כל אחת, עם ההורה שאינו מחזיק בה, וכי לא תצמח טובה לאיש מבני המשפחה בכפיית מפגשים שאינם נעשים בהסכמת הבנות או מי מהן. העתירה נדחתה.
ב. אין בג"צ דן כערכאת ערעור בהחלטות בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות צדק טבעי או סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר. נושא העתירה אינו מצוי בגדר אותם מקרים חריגים בהם מתערב בג"צ בהליכים המתנהלים בפני בית הדין הרבני.
ג. מעבר לנדרש ייאמר כי בית הדין הרבני הגדול נתן דעתו לקושי שנוצר עקב סירובה של אחת הבנות להיפגש עם ההורה עמו אינה מתגוררת. צדק בית הדין בגישתו כי בתחום רגשי מורכב זה ראוי להכשיר את הקרקע לאכיפת ההסכם המשפטי בדרך של קירוב לבבות ואיחוי הקשר בין הבנות להוריהן ולהימנע מלהיזקק לצווים על דרך הכפייה אשר יעמיקו את הקרע וירחיקו מן המטרה הנכספת.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד משה חן לעותר. 24.4.02).
על"ע 2330/01 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נגד עו"ד אברהם קדם
*החמרה בעונש משמעתי בעבירות של זיוף חתימות לצרכי הגשת חוזה למס שבח ונקיטת הליכי הוצל"פ לגביית מזונות בניגוד לדרישת הלקוחה ובהיעדר חוב מזונות(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב הובא לדין משמעתי בשתי פרשיות: הראשונה החלה בשנת 1988, כאשר המשיב ערך חוזה למכירת דירה, עת שייצג את שני הצדדים. הוא לא דיווח על העיסקה לרשויות מס שבח. בשנת 1990 ערך המשיב חוזה חדש, אשר נחזה כאילו נחתם באותה עת, וזייף עליו את חתימותיהם של הצדדים. לרשויות מס שבח נמסר דיווח כוזב על סמך החוזה משנת 1990. כמו כן כלל הדיווח למס שבח הצהרה כוזבת לפיה למוכר לא היתה דירה נוספת. הפרשיה השנייה התרחשה בשנת 1997. המשיב נקט מיוזמתו הליכי הוצאה לפועל בשם לקוחתו לשם גביית מזונות, אף שלא היה קיים חוב מזונות. הלקוחה הורתה למשיב לסגור את תיק ההוצאה לפועל, אך הוא עשה כן רק לאחר שהוגשה תלונה נגדו. בית הדין המשמעתי המחוזי הדגיש את החומרה הרבה במעשיו של המשיב, במיוחד בפרשייה הראשונה, וגזר לו חמש שנות השעייה בפועל. המשיב ערער לבית הדין המשמעתי הארצי על חומרת העונש והערעור נתקבל. הנימוק העיקרי שניתן היה כי המשיב לא ביצע את הזיוף לשם בצע כסף אלא כדי לכסות על המחדל של אי דיווח במועד על העיסקה שנעשתה בשנת 1988. לפיכך הועמד עונש ההשעיה בפועל על שנתיים וחצי והשעייה של שלוש שנים וחצי על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. חלפה תקופה ארוכה מאז שהמשיב ביצע את המעשים נשוא הפרשיה הראשונה בשנת 1990 ועד העמדתו לדין בשנת 1995, ומאז ועד למתן גזר הדין בבית הדין המשמעתי המחוזי בשנת 1999. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן הפרשיה השניה, שאירעה בשנת
1997. בנוסף לכך יש ליתן משקל לצד החומרה להרשעות הנוספות של המשיב בעבירות משמעת. מתברר, שהמשיב הורשע בעבירות של עיכוב כספי פיקדונות, ייצוג בניגוד עניינים, שיתוף פעולה עם אחרים שהשיגו את גבול המקצוע של עריכת-דין וכן בהפרה של חובת נאמנות ללקוח. מדובר באירועים שהתרחשו בשנים 1998-2002. אלמלא ביצע המשיב עבירות נוספות, לאחר שתי הפרשיות נשוא ענייננו, יתכן והיה מקום להשאיר בעינו את העונש שהטיל בית הדין הארצי. ברם, משנתברר כי המשיב המשיך בביצוען של עבירות משמעת, אין סיבה להקל עימו. אי לכך, יועמד עונש ההשעייה על תקופה של חמש שנים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד עמוס ויצמן למערער, המשיב לעצמו. 2.5.02).
ע.פ. 6629/98 - אורי הלר נגד מדינת ישראל
*פירוש סעיפי החוק לגבי תקופת התיישנות בעבירות תעבורה (נהיגה בתקופת פסילה).
*ויתור על העלאת טענת התיישנות(מחוזי ת"א - ע.פ. 3894/98 - ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נדחה).
א. סעיף 239 א' לחסד"פ קובע לאמור: "עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה... שלא גרמה לתאונת דרכים... לא יוגש עליה כתב אישום ולא... הזמנה למשפט... אלא אם כן, תוך אותה תקופה הוזמן החשוד... לחקירה או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה...". פרשנותו של סעיף זה עומד במרכז הערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שהתייחס לשתי החלטות שונות של בתי משפט השלום בעניינם של שני נאשמים, כאמור להלן. השאלה שהתעוררה היתה האם לאחר ש"הוזמן החשוד... לחקירה או נשלחה לו הודעה..." תחול תקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה לצד עבירות התעבורה הנדונות, או שמא לאחר ש"נשלחה ההודעה" או "שהוזמן החשוד לחקירה" שוב מתחיל מרוץ התיישנות של שנה אחת בלבד. הערכאות דלמטה קבעו כי לאחר משלוח ההודעה או הזמנת החשוד חלה תקופת ההתיישנות הרגילה לעבירות אלה. הערעור נדחה.
ב. אשר לעניינו של הלר - ביום 21.3.95, כאשר נהג במכוניתו, עוכב על ידי שוטר, משנחשד בנהיגה בזמן פסילה, והוא הוזמן והתייצב בתחנת המשטרה לחקירה. גם ביום 2.5.95, עת נהג במכוניתו, בזמן פסילה, הובא לתחנת משטרה, שם נחקר באזהרה ושוחרר בערובה. בתאריך 28.8.96 הוגש נגד הלר כתב-אישום בעבירות שבגינן נחשד ונחקר: נהיגה ללא רשיון-נהיגה; נהיגה ללא ביטוח; נהיגה בזמן פסילה, בשתי הפעמים. בפתח משפטו טען סניגורו - בהסתמכו על סעיף 239א הנ"ל - כי על עבירת הנהיגה בזמן פסילה חלה התיישנות, באשר כתב האישום נגדו הוגש לאחר חלוף יותר משנה מאז ביצוע העבירות הנטענות ואף מאז חקירתו במשטרה. בית המשפט דחה טענה זו. בשלב זה כפר הלר באשמת הנהיגה בזמן פסילה, אך הודה בכל העובדות שעל יסודן הואשם ביתר העבירות. בית המשפט זיכה לבסוף את הלר מאשמת הנהיגה בזמן פסילה, מן הטעם שתקופת הפסילה שנגזרה עליו הגיעה לקיצה לפני עיכובו על-ידי השוטר. ביתר העבירות שיוחסו לו הורשע הלר על יסוד הודאתו.
ג. באשר לארביב - במוצאי יום 30.4.95, עוכב המערער על ידי שוטרים, לאחר שנחשד כי הוא נוהג בזמן פסילה, הוזמן למשטרה ונחקר בגין חשד זה. ביום 6.3.97 הוגש נגדו כתב אישום בגין נהיגה בזמן פסילה; נהיגה ללא רשיון-נהיגה; נהיגה ללא ביטוח. בפתח המשפט טען סניגורו, כי משחלפה יותר משנה מאז האירוע והחקירה, הרי שלפי סעיף 239א לחוק חלה התיישנות על עבירותיו. בית המשפט דחה טענה זו ואז הודה ארביב בעובדות כתב האישום והורשע על יסוד הודאתו.
ד. שני המערערים ערערו לפני בית המשפט המחוזי. בשונה מעמדת הלר לפני בית המשפט לתעבורה, שם העלה טענת התיישנות רק כלפי האשמתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, הרי שבערעורו ביקש לקבוע כי ההתיישנות חלה על כל העבירות בהן הואשם.
בית המשפט המחוזי דן בשני הערעורים בצוותא ודחה אותם. ביחס לטענת ההתיישנות קבע כי הוראת סעיף 239א, כמוה כהוראת סעיף 225א, המתייחסת לעבירות קנס, אינה קובעת דין התיישנות מיוחד. ההוראה מבקשת להציב סייג של זמן להגשת אישום בעבירות מסויימות כדי למנוע מצב של נחיתות מן הנאשם הנלכד בעבירת תנועה מבלי שהוא יודע על כך דבר, ועשוי לעמוד בפני קושי לא מבוטל לברר את הנסיבות הרלוונטיות ליום ההתרחשות ולהיות מסוגל להשיב לשאלה אם אכן הוא הנהג העבריין או שמא האישום בשוגג יסודו. חשש זה אינו קיים כאשר הנהג יודע כבר מלכתחילה על החשדתו בעבירה ואז תקופת ההתיישנות צריכה להיות רגילה.
ה. באשר להלר - הלה לא היה רשאי כלל להשיג בערעור לבית המשפט המחוזי על דחיית טענת ההתיישנות. טענה זו הועלתה בפתח הדיון לפני בית המשפט לתעבורה, רק נגד האשמתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. טענתו לא נתקבלה, אך בעקבות הבירור זיכה אותו בית המשפט מביצועה של עבירה זו. משבחר להגביל את טענת ההתיישנות רק לאחת העבירות שיוחסו לו, יש לראות את הלר כמי שוויתר על העלאתה של טענת התיישנות כלפי יתר העבירות. פועלה של ההתיישנות בפלילים אינו "מהותי" אלא "דיוני" ומתבטא אך בחסימת האפשרות להאשים את מבצע העבירה. מכאן, כי בידי הנאשם לוותר על העלאתה של טענת התיישנות, ואם ויתר - ויתורו תופס ובעל תוקף.
ו. באשר לערעור לגופו - סעיף 239א אינו כולל "הוראה אחרת" לעניין התיישנותן של העבירות שפורטו בו. דין התיישנותן של העבירות המפורטות בסעיף הוא כקבוע בסעיף 9 לחוק, בדבר התיישנות, וגם על עבירות אלו ניתן להגיש כתב-אישום (או להמציא הזמנה למשפט) בגדר תקופת ההתיישנות הקבועה, לכל אחת מהעבירות, בסעיף 9 לחוק. הוראת סעיף 239א אך מסייגת אפשרות זאת בקביעת תנאי, שבתוך שנה מיום ביצוע העבירה הוזמן מבצע העבירה לחקירה, או נשלחה אליו הודעה על ביצוע העבירה. משהוזמן החשוד לחקירה, או נשלחה אליו הודעה על היותו חשוד בביצוע העבירה, חלה ההתיישנות הרגילה.
ז. בית המשפט המחוזי קבע, כי "הוראת סעיף 239א, כמוה כהוראת סעיף 225א... אינה קובעת דין התיישנות מיוחד". מהשוואה זו יש להסתייג. חרף הדמיון שבין הוראות שני הסעיפים, קיים ביניהם גם שוני, שלעניין ההכרעה בשאלה אם ניתן לפרשן כקובעות דין התיישנות מיוחד, הינו בעל משמעות. סעיף 225א(א), רישא, מורה כי אם "עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה... או הודעת תשלום קנס...". בשונה מסעיף 239א, הרי שסעיף 225א איננו מסייג את האפשרות להגשת כתב אישום, או להמצאת הזמנה או הודעה, בקיום תנאים כאלה ואחרים, אלא מורה כי אין לנקוט איזה מן ההליכים האלה אם עברה שנה מיום ביצוע העבירה. נוסח זה קובע תקופת התיישנות מיוחדת לעבירות אלה.
(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד ע. לויתן למערערים, עו"ד גב' רבקה לוי - גולצברג למשיבה. 13.5.02).
ע.פ. 833/00 - מאדי ח'טיב נגד מדינת ישראל
*דחיית הגנה של קינטור בעבירת רצח. *דחיית בקשה להפחתה בעונש בעבירת רצח בנימוק של "הפרעה נפשית"(מחוזי חיפה - ת.פ. 193/98 - ערעור על ההרשעה ועל מידת העונש - הערעור נדחה).
א. המנוחה, מת'אל חטיב, בת 18, היתה גרה בבית אביה בעין אלאסד, ונראה כי יחסיה עם אמה החורגת לא היו תקינים. בעקבות כך עזבה המנוחה את בית אביה לבית דודה הגר במג'דל אל שמס. לאחר שהיא אותרה, הוסכם שהיא תלון בבית אחותה, ותחזור לבית אביה ביום המחרת. המערער עבד וגר אותה עת בנתניה והגיע לבית אביו מספר שעות לפני שאחותו חזרה לשם. כאשר הגיעה המנוחה היא נכנסה לחדר צדדי על מנת
לנוח. המערער נכנס לחדרה של המנוחה וחנק אותה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, וגזר לו מאסר עולם, לאחר שמצא כי לא התקיימו בעניינו אחת מחלופותיו של סעיף 300א' לחוק, המסמיך את ביהמ"ש לגזור עונש קל מזה הקבוע לצידה של העבירה. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי למעשה ההמתה קדמה התגרות, שמקורה בדברים ששמע על התנהגותה של המנוחה, ומשפגש אותה בחדר בו הלכה לנוח היא הוסיפה נדבך נוסף לקינטור, שעה שאמרה דברי התרסה שונים כלפי משפחתם. את הגירסה הזו דחה ביהמ"ש, בקבעו כי אינה ראוייה לאמון, והוסיף כי גם אם המערער שמע לראשונה על מעשיה של אחותו רק בשעה שהגיע מנתניה, עובדה היא שעד לביצוע הרצח חלפו כשעתיים, ודי בפרק זמן זה על מנת לאפשר גם למי שנקלע לסערת רוח, להירגע. המערער המית את המנוחה לא עקב סערת רוחו, אלא בעקבות החלטה שקדם לה שיקול דעת, ומאותו מניע שבשמו נקב מיד עם מעצרו, לאמור: "אני רצחתי אותה הכבוד שלי הכי חשוב", ובהודעה אחרת כתב: "רצחתי אותה בגלל שהיא הביאה לי בושה לכל החיים ואם לא ארצח אותה אני אמות כל יום, ואז אני מת אפילו אם אני חי בעולם הזה".
ג. אשר לעונש - סעיף 300א לחוק העונשין, מאפשר הקלה בעונש בעבירת רצח, אם נעברה העבירה בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושר השכלי. המערער מסתמך על חוות דעתו של פסיכיאטר, אשר איבחן אצלו "הפרעה באישיות תלותית ובלתי בשלה". ביהמ"ש המחוזי דחה טיעון זה וקבע כי בדיקת המערער ע"י המומחה נעשתה רק כשנה וחצי לאחר האירועים. כמו כן הפסיכיאטר גיבש את המלצותיו על בסיס גירסה ששמע מפיו של המערער בלבד, ובמנותק ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי בהכרעת דינו. מעבר לכך יש לציין שבהתנהגות המערער בשעות שקדמו לרצח וגם אחריו, לא זו בלבד שלא אובחנו סימנים המעידים על מי שסבל מהפרעה נפשית או מליקוי שכלי או שהוגבלה יכולתו להבין את אשר הוא עושה, אלא ההיפך הוא הנכון, הראיות מצביעות על כך שהוא גרם למותה של אחותו מתוך שיקול דעת והחלטה הנובעת מתפיסת עולם מעוותת.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד זאיד פלאח למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 22.4.02).
רע"א 6772/01 - צבי אוד נגד הסוכנות היהודית לא"י ואח'
*דרישה להציג מסמך בעת מתן עדות כאשר בקדם משפט, בתצהיר גילוי מסמכים נטען לגביו כי הוא מסמך חסוי והצד השני לא דרש את הצגתו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש ועסק ע"י המשיבה כמנהל מרכז קליטה לעולים בצריפין. במהלך עבודתו נדקר על-ידי אחד מדיירי המרכז והגיש תביעת פיצויים נגד הסוכנות. זו חלקה על אחריותה לנזקי המבקש. במהלך קדם המשפט ניתן נגד הסוכנות צו לגילוי מסמכים. בתצהיר גילוי מסמכים, צויין כי דו"ח ועדת בדיקה פנימית, שהוכן על-ידי הסוכנות, הוא מסמך חסוי. המבקש הגיש מספר בקשות לגילוי ולעיון במסמכים מבלי שהעלה טיעונים ספציפיים בעניין דו"ח ועדת הבדיקה הפנימית. במהלך המשפט העיד עד מטעם הסוכנות והתבקש על-ידי ב"כ המבקש להגיש את דו"ח ועדת הבדיקה. ב"כ הסוכנות התנגדה להגשת הדו"ח בטענה כי הדו"ח חסוי. ביהמ"ש דחה את הבקשה באשר במהלך קדם המשפט לא דאג המבקש לכך כי יהיה ברור שהוא חולק על עמדת הסוכנות בדבר חסיון הדו"ח. ביהמ"ש העיר כי אם היה צריך להחליט על-יסוד תשובת הסוכנות, אם מדובר במסמך חסוי, היה דוחה את טענת הסוכנות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בית-המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה "לא ידון בית המשפט... בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו...". לצד הוראה כללית זו, קיימת
הוראה נוספת מיוחדת לפיה בית-המשפט רשאי לתת צו לגילוי מסמך פלוני ובעל-דין רשאי לבקש עיון במסמכים "בכל עת". במצב דברים שבו בעל-דין נמנע מלבקש גילוי בשלב קדם המשפט, ככלל, מן הראוי להתיר גילוי אף בשלב מאוחר יותר, תוך בחינת האפשרות של עשיית שימוש במכשיר של פסיקת הוצאות. במקרה דנא קיימים טעמים מיוחדים לדון בבקשה שהגיש המבקש לגילוי המסמך. שכן, על-פניו נראה כי הדו"ח רלוואנטי לבירור המחלוקת בדבר אחריות הסוכנות לנזקי המבקש, ואף עשוי לקדמו. בית-המשפט המחוזי לא בחן את האפשרות להורות על גילוי הדו"ח תוך חיוב המבקש בהוצאות, מן הראוי שבית-המשפט המחוזי ידון מחדש בבקשה לגילוי הדו"ח.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד עמוס גבעון וגב' מירב ג'יניאו למבקש, עוה"ד גב' רונית קדם פור, עמיר אלמגור ועבד אבו עמאר למשיבים. 12.5.02).
ע.פ. 5071/01 - מדינת ישראל נגד נביל עמאש
*קולת העונש בעבירה של נסיון הצתת האשה והבית (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
בעקבות ויכוח שפרץ בינו לבין אשתו, בדצמבר 1999, נטל המשיב מיכל חומר דליק וגפרורים וניסה להצית את אשתו, את עצמו ואת רכושם. אשתו הצליחה לגבור עליו ולהזעיק עזרה. זמן מה לאחר מכן התגרשו בני הזוג בהסכמה. המשיב הורשע, על יסוד הודאתו, בניסיון הצתה ובניסיון לגרום חבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט המחוזי נתן את דעתו לגילו הצעיר ולאישיותו של המשיב, לעברו הנקי, לעובדה שבני הזוג התגרשו ולמצוקה שבה היה שרוי בעת עשיית המעשה, החליט להקל בעונשו וגזר לו 18 חודשי מאסר על-תנאי ותשלום קנס. הערעור על קולת העונש נדחה.
בדיון בערעור הוגש אודות המשיב תסקיר מקיף של שירות המבחן, וצויין כי המשיב איננו בעל אישיות מסוכנת וכי גזירת עונש מאסר עליו עלולה לחשוף אותו לסיכונים קשים. כן הוברר כי לאחרונה התארס המשיב עם אישה אחרת, ובכוונת בני הזוג להתחתן במהלך הקיץ הקרוב. בנסיבות אלו הומלץ לאפשר למשיב לבנות את חייו מחדש. אכן, העונש הראוי לעבירות אלימות מן הסוג הנדון, צריך בדרך כלל להתבטא בהטלת מאסר בפועל לתקופה משמעותית. אך לכל כלל יש גם יוצאים; והמקרה שלפנינו הוא אכן בגדר יוצא מן הכלל. המדובר בצעיר, בן למשפחה מוסלמית, שאולץ על ידי הוריו לשאת את אשתו הראשונה ושביצע את מעשה העבירה בעקבות מריבה עימה בשל סירובה להיזקק לטיפול פוריות. זה המקרה היחיד שבו נהג באלימות. המשיב היה נתון במעצר במשך כחודשיים ואחר כך במעצר בית ובהרחקה מביתו במשך מספר חודשים נוספים. הוא הפיק את לקחו, ומאסרו לעת הזאת, שלוש שנים לאחר האירוע ועל סף מימוש תוכניתו לבנות את ביתו מחדש, עלול להצמיח תוצאות בלתי רצויות.
(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, א. לוי. עו"ד א. פטר למערערת, עו"ד ע. אבו ואסל למשיב. 2.5.02).
ע.א. 7211/01 - קרתא... בע"מ נגד אלרוב... בע"מ
*דחיית ערעור והארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשת המשיבה למחיקת הערעור ובקשה נגדית להארכת מועד להגיש בקשת רשות ערעור - שתי הבקשות נתקבלו).
ביהמ"ש המחוזי בירושלים קבע, לבקשת המשיבה, כי מקום ניהול בוררות בין הצדדים הוא תל אביב. בהחלטת בימ"ש קמא צויין, כי כל ההסכמות שהושגו בין הצדדים ביחס להתדיינות קודמת בבוררות בין הצדדים, ממשיכות להיות שרירות וקיימות, ובהן ההסכמה כי מקום קיום הבוררות יהיה בתל אביב ולא בירושלים. על כך הוגש ערעור והמשיבה טוענת כי ההליך נשוא הערעור הוא הליך הנובע מבוררות
המתנהלת בין הצדדים, ועל כן חלה עליו הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, הקובעת כי "החלטה של ביהמ"ש לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות ....", ומשכך לא היתה המערערת רשאית להגיש ערעור בזכות, כפי שעשתה, ועל כן דין הערעור שהוגש להידחות על הסף. מנגד מבקשת המערערת הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. הבקשות נתקבלו.
השאלה העומדת לדיון היא אם החלטתו של ביהמ"ש קמא היא החלטה "לפי חוק זה", היינו - לפי חוק הבוררות. התשובה לכך היא חיובית. הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות היא שהליכים שעניינם עצם סמכות הבורר, או תקיפת הפסק הסופי שהוציא, אינם ניתנים לערעור אלא ברשות. יש לקרוא את הוראת סעיף 38 כמתייחסת לא רק להליכים הנזכרים באופן מפורש בחוק הבוררות, אלא לכל הליך בבימ"ש, אשר עניינו בניהולה של בוררות. מאידך יש לקבל את בקשת המערערת כי יוארך לה המועד להגשת בקשת רשות לערער, בשל טעותה בהליך שנקטה.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד יורם בר סלע למערערת, עו"ד מרום למשיבה. 28.4.02).
רע"א 9492/01 - החברה הכלכלית לאריאל בע"מ ועיריית אריאל נגד ד.מ.א.ה... בע"מ
*אישור החלטת בורר (הבקשה נדחתה).
המשיבה זכתה במכרז שפירסמו המבקשות והתקשרו בחוזה. בין בעלות הדין התגלעו חילוקי דעות שהועברו להכרעת בורר, דן יחיד. הבורר נתן החלטת ביניים לפיה ישלמו המבקשות למשיבה "בשלב זה, תשלום של 300,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק...". המבקשות עתרו לביהמ"ש המחוזי לבטל את החלטת הביניים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ואישר את החלטת הביניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המערערות טוענות, בין היתר, כי הבורר חרג מסמכותו, בכך שלא איפשר להן להעיד עדים לפני שנתן את החלטת הביניים. ברם, בסעיף 3 להסכם הבוררות הוסכם כי הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט. אכן, יש לתת לבעל דין בבוררות "הזדמנות נאותה... להביא ראיותיו", אולם משפטרו בעלות הדין את הבורר בפירוש מעולם של דיני הראיות וסדרי הדין רשאי היה שלא לשמוע עדים. כך או כך, הליכי הבוררות טרם נסתיימו והמבקשות יהיו רשאיות לבקש להעיד עדים מטעמן בהמשך ההליכים. עוד טענו המערערות כי יש להעביר את הבורר מסיבות שונות. לענין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי הבורר נהג בנאמנות, ביושר ובהגינות כלפי שני הצדדים במהלך הבוררות. לא נמצא, איפוא, יסוד לטענת המבקשות כי "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים". הוא הדין בטענה בדבר "עינוי דין". תקופה של 19 חודשים שחלפה בין ישיבת הבוררות הראשונה ועד שניתנה החלטת הביניים אינה בגדר "עינוי דין". על טענת המבקשות כי הבורר חסר השכלה משפטית ייאמר כי היה עליהן לתת את דעתן על כך בטרם מונה הבורר, או עם פתיחת הבוררות.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד יוסף לוי וגלעד רוגל למבקשים, עו"ד יוסף פינטו למשיבה. 28.4.02).
ע.פ. 653/02 + 9645/01 - מדינת ישראל נגד נידאל עבודי ואכרם מרזוק
*החמרה בעונש בעבירה של חטיפת המתלונן כדי להעבירו לרשות הפלשתינית (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המשיב נידאל הינו קצין באגף המבצעים של הביטחון המסכל ברשות הפלשתינאית, ואכרם הינו אזרח ישראל אשר לו קרוב משפחה שאף הוא קצין בביטחון המסכל של הרשות הפלשתינאית. קרוב משפחה זה ביקש את עזרתו של אכרם בחטיפת המתלונן, שהיה מבוקש על ידי הרשות הפלשתינאית עקב חשד שהוא משתף פעולה עם גורמי ביטחון בישראל. שני המשיבים
חטפו יחדיו את המתלונן, לאחר שפיתוהו באמצעות תרמית. בהמשך נעצרו המשיבים במחסום משטרתי, וכך ניצל המתלונן. ביהמ"ש הרשיע את נידאל בשהייה לא חוקית בישראל ואת שני המשיבים בעבירת חטיפה. ביהמ"ש גזר לנידאל שנתיים וחצי מאסר בפועל ולאכרם שנתיים מאסר בפועל. כן נדונו למאסר על תנאי ולהחרמת רכבו של אכרם. ערעורו של אכרם על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש של שני המשיבים נתקבל.
מדובר במעשה מתוכנן של חטיפה שבוצע בתחכום רב, תוך הטעיית המתלונן ותוך הפעלתם של אחרים. המדובר בפעילות לטובת רשות זרה, הכורכת בחובה הן פגיעה בריבונות המדינה והן פגיעה בביטחונה. בפני מעשים כאלה יש להרתיע. יש אף לקחת בחשבון את הסיכון בו היו המשיבים מעמידים במעשיהם את המתלונן. המעשים נעשו בתקופה בה התקיימו מעשי איבה של גורמים ברשות הפלשתינאית כלפי מדינת ישראל. בהתחשב בכל הנסיבות יועמד ענשו של נידאל על 5 שנים מאסר ושל אכרם על 4 שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, א. לוי. עו"ד יהושע למברגר למערערת, עוה"ד מחמוד חסאן ובדר אלדין אגבאריה למשיבים. 22.4.02).
דנ"א 10214/01 - הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ואח' נגד אברהם רובינשטיין... חברה קבלנית בע"מ
*הנמקה קצרה של פס"ד ביהמ"ש העליון המתבססת על הנמקתו של ביהמ"ש המחוזי בלי לחזור עליה אינה "הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון" המאפשרת דיון נוסף (העתירה נדחתה).
בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון, נדחה ערעורן של העותרות על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, אשר הורה על רישום שלושה בניינים שבנתה המשיבה בתחומיהן של העותרות כבתים משותפים, חרף העובדה שבחלק מהדירות הכלולות בהם בוצעו עבירות בנייה. טענת העותרות היא, כי נפלה שגגה בשני פסקי הדין בקשר לשאלה משנית, והיא אלו הערות יירשמו על הדירות בפנקס הבתים המשותפים. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ההנמקה הכלולה בפסה"ד של ביהמ"ש העליון קצרה מאוד ואיננה מנוסחת כקביעת הלכה. היא מתבססת, למעשה, על הנמקתו של ביהמ"ש המחוזי, מבלי לחזור עליה ומבלי להסביר את תוכנה. ככזו, אין לראות בה "הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון", שקיומה מאפשר דיון נוסף.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ס. ברמן לעותרות, עו"ד ח. וינטרוב למשיבה. 23.4.02).
ע.פ. 602/02 - רפי אוחנינה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של סחיטה ואיומים בהתחשב בעקרון אחידות הענישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, מלווה בריבית בשוק האפור, הואשם ביחד עם אחרים, בשורה של עבירות חמורות, שעניינן סחיטה באיומים וקשירת קשר לתקוף את המתלונן בגין חוב כספי, ואף יוחסה לו תקיפה חבלנית של המתלונן שבוצעה על-ידי שלושה אנשים המקורבים לו. לאחר שמיעת עדותו של המתלונן הגיעו הצדדים לידי הסדר טיעון, שלפיו ויתרה התביעה על הטענה כי תוקפיו של המתלונן נשלחו על-ידי המערער. נותרה רק הטענה כי הנאשמים האחרים - אחיו של המערער ואחיינו - ידעו כי המתלונן חייב כסף למערער, וכי השניים ועובד שלהם התנפלו על המתלונן וביצעו בו מעשי אלימות קשים. עוד נאמר בכתב האישום המתוקן כי אחיינו של המערער התקשר אליו ממכשיר הפלאפון והודיעו כי המתלונן בידיהם. המערער הורשע בעבירה של סחיטה באיומים לאחר שהודה כי איים על המתלונן כי אם לא ישלם את הכסף יהרוג אותו. ביהמ"ש גזר למערער 42 חדשי מאסר שמתוכם שנתיים מאסר בפועל ועוד 3 חדשים מאסר על תנאי הופעל. על אחיו ואחיינו של המערער
אשר הורשעו בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות גזר ביהמ"ש עונש של שנה מאסר בפועל, וכן מאסר על-תנאי ואף הפעיל מאסרים על-תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדם. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
עבירה של סחיטה באיומים פוגעת באושיות סדרי החברה. הטלת אימה כדי להשיג דבר מהקורבן מחייבת תגובה עונשית קשה. התביעה ויתרה על טענת הקשר הפסול שבין איומי המערער למעשי האלימות. עם זאת, נותרו בכתב האישום עובדות, המעידות על קשר מסויים בין המערער לאחרים גם אם אלה לא היו שליחיו. בנסיבות אלה יש להשקיף על גזר הדין כמתאר פרשה אחת, בה יש לקיים יחס של מתאם בין העונש שהוטל על הנאשמים האחרים לעונש שהוטל על המערער. ראוי היה להטיל על האחרים עונשים חמורים יותר מאלה שנגזרו עליהם, ואילו כך היה, לא היה מקום להתערב בעונשו של המערער. אך בהתחשב בכך שמכתב האישום המתוקן נמחקו העובדות המייחסות למערער את החלק הדומיננטי בפרשה, ובשים לב לעונשם של שאר הנאשמים, יש להקל בענשו של המערער ולהעמידו על 30 חודשי מאסר מהם 15 חודשים לריצוי בפועל, שאליו יצטרף המאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, גרוניס. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד ירום הלוי ואביגדור פלדמן למערער, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 22.4.02).
ע.א. 2181/02 - הסוכנות היהודית נגד בית נחמיה מושב עובדים... בע"מ
*מתן "ערובה אחרת" בהפקדת ערבון בערעור (בקשה למתן ערובה אחרת - הבקשה נתקבלה).
המערערת מבקשת להסתפק בהפקדת התחייבות עצמית במקום ערבון. היא מסתמכת על כתב התחייבות עצמית אותו הפקידה בהנהלת בתי המשפט בשנת 1987 ובו התחייבה לשלם כל סכום שייקבע על ידי בימ"ש ישראלי בכל הליך משפטי בו צריך להפקיד ערבון. על יסוד כתב ערבות זה, הודיעה הנהלת בתי המשפט כי די יהיה בהפקדת העתק מאושר של ההתחייבות האמורה למילוי הדרישה לערובה בהליכים שונים, אשר פורטו בהודעה. הבקשה נתקבלה.
אמנם, אין הסוכנות אורגן של המדינה, ואף מקור מימונה איננו המדינה. לכן, אין היא נהנית מן הפטור מהפקדת ערבון, ממנו נהנות רשויות המדינה. עם זאת, הכרה באיתנותה הכלכלית של הסוכנות כמתדיין ניתן למצוא בהודעת הנהלת בתי המשפט, שניתנה על יסוד התחייבותה של המבקשת. הודעת הנהלת בתי המשפט אינה מתייחסת מפורשות לערובה לצורך הבטחת הוצאות בערעור, אלא לערבון המתייחס לבקשות לסעדים זמניים. אך אין מקום להבחין בין אותם הליכים שנמנו בהודעה האמורה לבין ההליך דנא.
(בפני: הרשם שחם. 28.4.02).
בש"פ 2574/02 - ריזניצקי ולדימיר נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת שיכור את בת זוגו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בתקיפת בת זוגו בהיותו שתוי ועל רקע חשדו כי זו בוגדת בו. בימ"ש השלום מצא כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר, אולם לאור היעדר עבר פלילי לחובתו הורה על שחרורו לחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
העבירות בהן מואשם העורר הן חמורות ומעלות חזקת מסוכנות. תקיפת בת זוג על רקע יצרי קינאה בלתי נשלטים מעלה חשש להישנות מעשי אלימות נוספים. מנגד, מדובר באדם בן 49 שעד להגשת כתב אישום זה עברו היה נקי ולא נרשמו תלונות קודמות לחובתו על שימוש באלימות. שירות המבחן בתסקירו לא התרשם כי מדובר
באדם אלים מיסודו, ולפיכך עשוי להיות כי הארוע נשוא כתב האישום הוא בבחינת אירוע חריג שאינו אפייני להתנהגותו. בינתיים הוצא גם צו הגנה על ידי בימ"ש לענייני משפחה בנצרת, האוסר על העורר ליצור קשר עם המתלוננת ולהתקרב לבית מגוריה בנצרת עילית. בנסיבות אלה ניתן לשחרר את העורר בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דן גלעד לעורר, עו"ד אבו טהה למשיבה. 23.4.02).
בש"פ 3462/02 - מדינת ישראל נגד מוחמד זטאם
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של החזקת אקדח (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב נפגש עם נאשם אחר בתיק זה, סאטי אגברייה, והלה מסר למשיב אקדח על מנת שישא אותו אל תוך אום-אל-פחם, ובעת שעשה את דרכו לשם נעצר. המשיב הסביר כי סאטי טען באוזניו כי האקדח אינו תקין ("הקפיץ מקולקל"). ביהמ"ש המחוזי בחיפה, דחה את בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, לאחר שקבע כי מדובר במי שטרם נשא בעונש מאסר, העתיד להנשא בקרוב, ואשר יש להניח כי יבין היטב את הסיכון הכרוך בהפרתם של תנאי השחרור. הערר נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי נתפס לטעות, כאשר הניח לזכות המשיב כי הוא לא נשא בעונש מאסר. בחודש אפריל 1998 נגזרו לו 18 חודשי מאסר בגין עבירות פריצה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. למשיב הרשעות נוספות, וביניהן בריחה ממשמורת חוקית. בנוסף לכך, הימים האלה אינם ימים רגילים, הואיל ורבים עושים שימוש תכוף בנשק, הן לצורך פיגועים חבלניים והן במהלך ביצוען של עבירות פליליות, וכתוצאה ממעשים אלה קיפחו רבים את חייהם ורבים אחרים נפצעו. נראה שגם לחוקרים לא נהיר מה באמת התכוונו המשיב וחברו לעשות עם הנשק, אך בשילוב שבין מי שכבר חטא בפלילים עם החזקתו של נשק שלא כדין, גלומה סכנה רבה לבטחון הציבור. אם נוסיף לכך את החשש שהמשיב יימלט מאימת הדין כפי שעשה בעבר, נראה שאין עוד מנוס ממעצרו.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד מוחמד ג'בארין למשיבים. 25.4.02).
בש"פ 3120/02 - אברהם עמר נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים בהתחשב בתסקיר שירות המבחן (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות סמים והמדינה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. בבקשה ציינה המדינה כי לעורר שבע הרשעות קודמות בעבירות סמים ורכוש, בגינן הוא ריצה שני מאסרים בפועל. בית משפט השלום קבע שלפי ההלכה הפסוקה אין משחררים נאשמים ממעצר לצורך השתלבות במוסד גמילה בטרם נגזר דינם וזאת למעט מקרים חריגים. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי הבחין בין אדם שהחל כבר הליך גמילה עובר למעצרו, ובין המקרה בו אדם טרם החל בהליך גמילה, בו הכלל הוא כי מי שסוחר בסם וגורם להפצתו-דינו להיעצר עד תום ההליכים, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המונעות זאת. הערר נתקבל.
אכן, אין בית המשפט משחרר נאשמים ממעצר לצורך השתלבות במוסד גמילה טרם נגזר דינם, אלא במקרים חריגים. כמו כן, עבירות סמים מקימות חזקת מסוכנות, על-פי חוק המעצרים. עם זאת, מצווה בית המשפט, לשקול בכל מקרה אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. לכן, מן הראוי לבדוק באופן פרטני את נסיבות המקרה הנדון ואת התאמתן לחלופת מעצר. במקרה דנא יש לייחס משקל מיוחד לתסקיר המעצר של שירות המבחן, הממליץ על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים למוסד "דרך חיים" ברחובות. אכן, אין בית המשפט מחוייב על
ידי ההמלצה בתסקיר שירות המבחן, אך מדובר כאן באחד המקרים החריגים, המצדיקים את שחרורו של העורר למוסד גמילה, בהתאם להמלצת שירות המבחן ותחת פיקוחו.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד בנימין נהרי לעורר, עו"ד גב' ענת חולתא למשיב. 23.4.02).
בש"פ 3217/02 - אילן זינו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה ואינוס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלוננת בה עוסק כתב האישום, היא אשה דתית, נשואה ואם לילדים, שאצל אחת הילדות אובחנה בשנת 1996 הפרעה נפשית. המערער הציג את עצמו כנצר למשפחת רבנים שנתברכו בסגולות ריפוי, והיכולים לסייע במציאת מזור לילדה החולה של המתלוננת. המתלוננת, החלה להעביר לו כספים בסכומים גדלים והולכים, חלקם על מנת שיועברו לאותם "רבנים" שאמורים לסייע בריפוי הילד, וחלקם לצורך טכסים שונים ומשונים שהמערער הגה ממוחו הקודח. לטענת המדינה, שילמה המתלוננת בדרך זו סכום כולל של כ-700 אלף ש"ח, שאת חלקו לוותה מאחרים, ומצבה הדרדר עד שנאלצה למשכן את ביתה. לשיאו הגיע העורר כשאמר למתלוננת כי במצוות הרבנים, עליה לקבל זרע בריא בר-קיימא, ובדרך זו שיכנע אותה לקיים עימו יחסי מין. אך גם בכך לא הסתפק העורר, ועל פי הנטען ביצע במתלוננת גם מעשי סדום, וכאשר הוסיף לדרוש ממנה כספים, והיא טענה כי כספה אזל, איים עליה שקיום יחסי המין ביניהם תועד בצילום, ואם היא לא תעמוד בדרישות התשלום הנוספות שהציב לה, הוא יעביר תיעוד זה לבעלה ולילדיה, והוא גם ישלח אנשים מהעולם התחתון על מנת שיפגעו בה. באישום נוסף נטען, כי באותה דרך הוא הוליך שולל את בנה האחר של המתלוננת, ממנו הצליח לקבל במרמה סכום של כ-20 אלף ש"ח. במהלך אחד הטכסים שביצע המערער עם מתלונן זה, גרם לו כוויות בזרועו באמצעות מזלג שלובן באש. ביהמ"ש נעתר לבקשת המדינה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגור טוען כי יש להתחשב בעברו הנקי של העורר, מצבו הנפשי הקשה, ובעובדה שאחדים מבני משפחתה של אשתו נהרגו לפני מספר חודשים בפיגוע חבלני, דבר שהותיר את אשתו וילדיו ללא תמיכה. אכן, עברו הנקי של נאשם, ומעורבותו הראשונה בפלילים, עשויים להפריך את טענת ה"מסוכנות", אך המקרה הנוכחי הוא חריג מכל בחינה. אם תוכחנה עובדותיו של כתב האישום, תתבקש המסקנה, כי בין השנים 1999 עד 2001, ניצל המערער את תמימותה של אשה ומצוקתה, על מנת לזכות בטובות הנאה חומריות, וגם ליצרו הוא נתן דרור כאשר כפה עליה קיום יחסי מין. ובאשר לעניין האסון שפקד את משפחתה של אשתו, טוב היה עושה העורר לולא העלה טיעון זה, שהרי גם לאחר האסון לא חדל מלדרוש כספים מהמתלוננת.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 24.4.02).
בש"פ 3445/02 - מדינת ישראל נגד ליאור כהן שבתאי
*ביטול שחרור בערובה בעבירות סמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב נעצר באזור חמי טבריה בשעת בוקר כשהוא נוהג ברכבו ועמו היה אותה שעה אחר, יחיאל כהן. בתא המטען של הרכב נמצא תיק שהכיל כ-19 ק"ג חשיש, כשהוא מחולק ל-100 יחידות. השניים הואשמו בעבירות של סחר בסמים וביהמ"ש נתבקש לעצרם את תום ההליכים. ביהמ"ש החליט כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים והורה על מעצרו של יחיאל כהן. אשר לעורר קבע ביהמ"ש שניתן להסתפק במעצר-בית, בבית אמו בירושלים. הערר נתקבל.
יחיאל כהן הודה בחקירתו במעשים שיוחסו לו, וטען כי למשיב לא היה בהם חלק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה, וטעה בסברתו כי המשיב אינו "דמות
אופיינית למי שמהווה חולייה בשרשרת המקובלת של מערכת אספקת הסם והפצתו", ולכן גם אין חשש אמיתי שישוב ויעסוק בעסקי סמים, אם ישוחרר. משיב זה הגיע בלוויית חברו מירושלים לטבריה, ונראה כי מטרתם היחידה היתה לבצע את עיסקת הסם. מי שרוכש סמים בכמות כזו, מעיד על עצמו, לפחות לכאורה, כי הסם לא נרכש למטרות של שימוש עצמי אלא לסחר. תרומתם של בתי המשפט לצמצום ממדיו של נגע הסמים, אינה יכולה להיות מילולית בלבד, והיא צריכה להתבטא גם במעצר עד תום ההליכים של אלה התורמים להפצתו, למעט מקרים חריגים ביותר, עליהם לא נמנה המקרה של המשיב.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד נסר אבו טהה לעוררת, עו"ד דורון נוי למשיב. 24.4.02).
דנג"צ 7060/01 - בתיה ארד ואח' נגד מוסטאפה דיראני ואח'
*התנגדות להחלטת בג"צ בדבר ביקור אנשי הצלב האדום אצל עצורי החיזבאללה מלבנון (העתירה נדחתה).
בג"צ, בהרכב של 5 שופטים נעתר לעתירת שני המשיבים הראשונים כי יותר לנציגי הצלב האדום לבקר אותם במקום בו הם עצורים כעצירים מינהליים. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ביהמ"ש בדיון הקודם לא פסק, לא ביקש לפסוק, ונראה כי אף ביקש במפורש שלא לפסוק, כל הלכה. ממילא אין לומר כי בפסק הדין נפסקה הלכה מן הסוג העשוי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף. כל שקבע בית המשפט הוא כי בנסיבות המקרה הקונקרטי, בהתחשב באורך תקופת המעצר ונכון לנקודת הזמן המסויימת שבה ניתן פסק הדין, החלטת גורמי הביטחון - שלא להתיר לנציגי הצלב האדום לבקר אצל העצירים המינהליים - לא היתה סבירה. בכך לא ביקש בית המשפט לסטות מן ההלכות הקיימות בנושא סבירותן של החלטות מינהליות. כמו כן, פסה"ד ניתן ע"י הרכב של חמישה שופטים, כידוע, דיון נוסף בפסק-דין כזה ניתן להתיר רק "במקרים חריגים שבחריגים". אכן, הכרעת בית המשפט התייחסה לסוגיה ערכית ומוסרית מן המעלה הראשונה. אלא שהכרעה ערכית ומוסרית זו ניתנה לאור נסיבות קונקרטיות מסויימות (שחלקן אף נותרו חסויות), ובה בלבד אין כדי להצדיק את קיומו של דיון נוסף.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד א. שרגא וא. אייזנברג לעותרים, עו"ד ד. ריש למשיבים, עו"ד ש. ניצן לשר הבטחון. 23.4.02).
ע.פ. 5845/00 - ילינה שרגר נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על הרשעה בעבירות סחר בסמים (הערעור נתקבל בעיקרו).
המערערת הורשעה בשתי עבירות של שימוש וסחר בסמים בשני מועדים סמוכים. אותה עת הופעל על ידי המשטרה סוכן סמוי, והלה התקשר לביתם של המערערת ואחר - מחמוד אבו-רביעה. על פי גירסת הסוכן, הרימה המערערת את שפופרת הטלפון, ולאחר ששאלה לרצונו, הוא השיב לה כי הוא רוצה "10". בשלב זה העבירה המערערת את השפופרת למחמוד, ובכך הסתיים חלקה בפרשה. באותה שיחה סיכם הסוכן עם מחמוד לרכוש ממנו 10 גרם של הירואין, והעיסקה הושלמה באותו יום במפגש שנערך בין השניים. באירוע האחר הסכים אבו-רביעה למכור לסוכן 10 גרם נוספים של הירואין. על פי הנטען בכתב-האישום, היתה זו המערערת אשר מנתה את הכסף ששילם הסוכן, והיא אף מסרה לסוכן ניילון על מנת שיעטוף בו את הסם. בהמשך השתמשו השלושה בהירואין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בכל העבירות שיוחסו לה, וגזר לה שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי. הערעור נתקבל בעיקרו.
באשר לאישום הראשון - הסוכן טילפן לדירתם של המערערת ומחמוד, והוא לא היה זקוק לתיווכה של המערערת. מכאן שאין לראות במערערת כמי שחטאה בעבירה של תיווך בעיסקת סם, ויש לזכותה מעבירה זו. הוא הדין ביחס לעבירת הסחר בסם אשר יוחסה
למערערת באישום השני. לו קבע בית המשפט בהכרעת דינו, כי כל אותן פעולות שיוחסו למערערת בכתב האישום, אמנם נעשו על ידה, אפשר שהיה מונח בסיס להרשעתה גם בעבירה של סחר בסם מסוכן. אך בית המשפט לא קבע לגביהם ממצא. הוא הסתפק באמירה כללית לפיה הציג מחמוד את המערערת בפני הסוכן כשותפתו לעסקי הסמים, אליה הוא יוכל לפנות בהיעדרו. אמירה זו אין בה להצביע על ביצועה של עיסקת סם מוגדרת. באשר לעונש - נותרה הרשעתה של המערערת בעבירה של שימוש בסם, אך לנוכח העובדה שלא היו למערערת הרשעות קודמות, ובהתחשב בכך שהיתה עצורה בגין תיק זה כחדשיים, יועמד ענשה על תקופת מאסר זהה לימי המעצר.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד גב' חנא בולוס למערערת, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 25.4.02).
בש"פ 2762/02 - ראשיד דיריה וחאלד ברהם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התפרצות וגניבה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הם שניים מתוך שבעה נאשמים בהתפרצות לבתי עסק וגניבה מתוכם. עוררים אלה מואשמים גם בשהייה בלתי חוקית בישראל, בשימוש בפנקסי זיהוי מזוייפים ובהכשלת שוטר במילוי תפקידו. הערכאות דלמטה הורו על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה.
העוררים טוענים כי אין ראיות לכאורה נגדם ואולם תשלובת ראיות נסיבתיות מצביעה על מעורבות העוררים במעשי הפריצה. מתקיימת בעניינם של העוררים עילת מעצר בגין מסוכנות לציבור באשר לביצוע עבירות רכוש, בחבורה, וכפרי תכנון מוקדם. לכך מתווספת העובדה כי נכנסו ושהו בישראל שלא כדין ואף השתמשו לצורך הסוואת זהותם בתעודות זהות מזוייפות אותן הציגו בפני אנשי המשטרה. יתר על כן, עורר 2 הוא בעל עבר פלילי בעבירות אלימות ועבירות בטחוניות וריצה בגינן עונש מאסר. יש ליתן משקל משמעותי לאישומים המיוחסים לעוררים הקשורים בכניסה ושהייה שלא כדין בישראל ושימוש בתעודות זהות כוזבות כדי להכשיל אנשי משטרה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דוד זילברמן לעוררים, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 15.4.02).
בש"פ 3301/02 - שמואל אביעד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה שעניינם זיוף כרטיסי אשראי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה ארוכה של מעשי מרמה. בין היתר נטען כי רכש מכשירים שאחת מתכונותיהם היא היכולת לקרוא פסים מגנטיים של כרטיסי אשראי ולאגור את נתוניהם בזכרון (להלן - "מכשיר שפתיים"). במקביל, הזמין העורר שלט עליו נכתב הרישום הבא: "עקב תוכנת הפעלה חדישה לפני כל פעולה הנכם מתבקשים להעביר את הכרטיס בכיוון החץ". את השלט הזה הדביק העורר, במספר הזדמנויות, על גבי מכשירי כספומט, ולידו הדביק את "מכשיר השפתיים". בדרך זו הועתקו פרטיהם של כרטיסי האשראי של לקוחות אשר עשו שימוש במכשירי כספומט, ובכך הצליח לזייף כרטיסי אשראי אלה. על פי הנטען, שהה העורר במשך שלושה ימים באמסטרדם, תוך הפרה של צו אשר ניתן בתיק אחר וחייב אותו לשהות במעצר בית. באותם ימים משך העורר, באמצעות כרטיסי אשראי מזוייפים כסף מזומן, ורכש פריטים שונים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
מספרן הגדול של העבירות והמחשבה והתכנון שקדמו לביצוען, מלמדות על הסכנה הטמונה בעורר לציבור, ובעיקר לרכושו. לעורר עבר פלילי הכולל עבירה של שוד מזוין, והעבירות המיוחסות לו בוצעו כאשר מתנהל דיון בתיק אחר בו יוחסו לעורר עבירות מאותו תחום - זיוף כרטיסי חיוב ושימוש בהם. באותו תיק החליט בית המשפט
להסתפק במעצר-בית, מתוך תקווה שהעורר לא ימעל באמון הניתן בו, אך אותה תקווה היתה תקוות-שווא.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אביעד שמואלי לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 23.4.02).
בג"צ 3603/00 - אבנר שרעבי נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ת"א ואח'
*דחיית בקשה לצו ביניים נגד ביצוע צווי הריסה עד לדיון בבג"צ (בקשה למתן צו ביניים - הבקשה נדחתה).
המבקש, תושב כפר-שלם, הקים בחצר ביתו, ללא היתר בנייה, שלושה מבנים. הוא הורשע על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בעבירות של בנייה ללא היתר, ונצטווה (בין היתר) להרוס את המבנים. משלא קיים את הצווים, הוגשו נגדו שלושה כתבי-אישום בגין אי-ביצוע הצווים. בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את המבקש בעבירות הנוספות, גזר עליו תשלום קנסות וחזר וציווה עליו להרוס את המבנים. בעתירה לבג"צ מבקש העותר להורות לרשויות התכנון לתת היתרי בנייה לתושבי כפר-שלם, לצורך בנייה חיונית ולהימנע מהריסת מבניהם של העותרים עד לקביעתו של הסדר ראוי למתן היתרי בנייה. בנימוקי העתירה נטען שבית המשפט לעניינים מקומיים כלל לא היה מוסמך לצוות על הריסת המבנים. הבקשה היא למתן צו ביניים עד לדיון בעתירה. הבקשה נדחתה.
צווי ההריסה ניתנו על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים. אם חפץ המבקש להשיג על תקפותם של הצווים בטענת חוסר סמכות, או לחלוק על צדקתם בטענה אחרת, היה עליו לערער על הרשעתו לפני בית המשפט המחוזי ולבקש, במסגרת ערעורו, את עיכוב ביצועם. די היה, לכאורה, בטעם הסף האמור כדי להוביל לדחיית הבקשה. אך גם לגוף העניין אין עילה מוצדקת לעיכובם של צווי ההריסה, שביצועם הוטל (בניגוד למשתמע מן הבקשה) על המבקש עצמו. בטענתו, כי חוק התכנון והבניה איננו חל על המבנים נשוא הרשעתו, אין ממש.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ע. בן עוזר למבקש, עוה"ד נ. סודרסקי, מ. בלאס, י. זמיר ונ. דורסט למשיבים. 22.4.02).
בש"פ 3256/02 - רפאל כהן נגד מדינת ישראל
*ביטול איסור יציאה מהארץ של מורשע בעבירות מס (ערר על עיכוב יציאה מן הארץ - הערר נתקבל).
העורר הורשע בבית משפט השלום בביצוען של עבירות לפי פקודת מס הכנסה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על-תנאי, וקנס בסך 100,000 ש"ח. העורר הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וביקש להתיר לו לצאת לרומניה למספר ימים על מנת למכור דירה שבבעלותו, ולחדש את עסקיו. בקשתו נדחתה בנימוק כי משנגזר דינו של נאשם, והוטל עליו עונש מאסר, "צריכה הכף המאזנת... לנטות מראש, נגד הנאשם שהורשע ונדון למאסר". ביהמ"ש הוסיף כי התמוטטות עסקיו של העורר בארץ, מחד, והיותו בעל דירה וחברה פעילה ברומניה, מאידך, מצביעים על חשש שהוא לא יחזור לישראל, ועל כן אין להתיר את יציאתו. הערעור נתקבל.
מכוח סעיף 6(1) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כל אדם חופשי לצאת מישראל. זכות זו אינה מוחלטת, וניתן להגבילה מטעמים של טובת הציבור, וכזהו החשש כי העורר לא יתייצב לשאת בעונשו. עם זאת, מצווה בית המשפט לשקול אם קיימים אמצעים שיבטיחו את התייצבותו של הנאשם לשאת בעונש, ושנזקם פחות מאיסור היציאה לחו"ל. באשר לעורר - הוא לא הוחזק במעצר במהלך משפטו, הותר לו לצאת את הארץ מספר פעמים, ותמיד חזר במועד להמשך המשפט. כך היה גם לאחר הרשעתו ובטרם נגזר עונשו. אכן, העובדה כי בינתיים הושת עליו עונש מאסר שאינו קצר, מהווה נתון חשוב
שיש לתת עליו את הדעת, ולכך בדיוק נועדו הערבויות העשויות שלא לשבש כליל את ניסיונו של העורר לשקם את עסקיו, מחד, ולהבטיח את התייצבותו לשאת בעונש, מאידך. בערבויות שניתנו עד כה לא די, והעורר יוכל לצאת את הארץ אם יפקיד בקופת בית המשפט, בנוסף לערבויות הקיימות, סכום של 75,000 ש"ח.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד מיכאל ספרד לעורר, עו"ד גב' ג'ני גינזבורג למשיבה. 25.4.02).
בש"פ 3382/02 - יחיאל כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של מעשים מגונים בקטינות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של מעשים מגונים בגופן של שתי קטינות, שאותה עת היו בנות 8 ו-10 שנים. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר הודה בביצועם של המעשים ביחס לאחת הקטינות בלבד. על פי גירסתו, האשם לביצוען של העבירות מונח לפתחה של הקטינה, הואיל וזו לא הרפתה ממנו וביקשה, בתדירות הולכת וגוברת, שילטף את איבר מינה. גירסה זו מעוררת תהיות, אך גם אם יש בה גרעין של אמת, אין ל"הסכמתה" של הקטינה למעשים, ואפילו ל"הזמנתו" של העורר לבצע מעשים אלה בגופה, משקל כלשהו לעניין אחריותו בפלילים. המעשים הנטענים בכתב האישום מצביעים על המסוכנות הגלומה בעורר לקטינות בכלל, ולקטינות בהן עוסק ערר זה בפרט. בעבירות מן הסוג הזה קיים חשש של ממש שהנאשם יעשה ניסיון להשפיע על גירסת קורבנו, במיוחד אם הוא קטין.
(בפני השופט: א. לוי. עו"ד יצחק אהרונוב לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 29.4.02).
בג"צ 3900/02 - מטה מותקפי (נפגעי) הטרור ואח' נגד אריאל שרון ראש הממשלה ואח'
*אי התערבות בג"צ בשיקול הדעת של הממשלה בעניין גירוש מחבלים מכנסיית המולד לחו"ל (העתירה נדחתה).
במסגרת פעולת הלחימה של "חומת מגן" נכנסו כוחות צה"ל לבית-לחם, וצרו על כנסיית המולד, בה התבצרו כשלושים או ארבעים מבוקשים פלסטיניים חמושים, וכן אזרחים שאינם חמושים. לאחר מו"מ הוסכם כי חלקם של הפלסטינים שבמתחם ישוחרר, חלקם יועבר לעזה, ומספר מבוקשים - מהם מבוקשים אשר ידיהם מגואלות בדם - יגורשו מהארץ ומהאזור. העותרים הם הורים או בני זוג של יהודים אשר נרצחו או נפגעו מפעולות טרור. העותרת 1 הינה עמותה המייצגת את נפגעי ומותקפי פעולות הטרור. לטענתם, הדרך הראוייה אינה בגירוש המבוקשים או בהעברתם לעזה, אלא בתפישתם ובהעמדתם לדין בישראל. כך דורש עקרון שלטון החוק. כך מתבקש מעקרון הסבירות. כך נדרש מעקרון השוויון. מנגד משיב בא כוח המשיבים, כי עניין לנו בנושא מדיני-בטחוני מובהק. הממשלה החליטה, מטעמים שבמדיניות, שלא לפרוץ לכנסיית המולד, אלא להגיע לידי הסכם, ודין העתירה להידחות בשל אופיה זה. העתירה נדחתה.
עניין לנו בסוגיה מדינית בה נתון למפקד הצבאי ולממשלת ישראל שיקול דעת רחב. בגדריו של זה ישנם בוודאי פתרונות רבים ושונים. אחד מאותם פתרונות הוא זה שהעותרים דוגלים בו. פתרון אחר הוא זה אליו הגיעו המשיבים. במצב דברים זה לא התגבשה עילה להתערבותו של בג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' ביניש, אנגלרד. עוה"ד דוד קירשנבאום, זאב דסברג לעותרים, עו"ד שי ניסן למשיבה. 8.5.02).