ע.א. 6136/00 - שועית בע"מ ואח' נגד דב אשד ואח'
*צו אכיפה של הסכם אופציה. *דרכי שיערוך התמורה בתקופת אינפלציה דוהרת(מחוזי ת"א - ה.פ. 1238/91 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. ביום 16.1.79 חתמו בעלי הדין על הסכם לפיו העניקו המערערים למשיבים אופציה (להלן - הסכם האופציה) לרכישת נכס בתל-אביב. המשיבים שילמו עבור האופציה 50,000 ל"י. על פי הסכם האופציה ניתנה למשיבים זכות מימוש בתקופה שבין 15.10.83 לבין 15.1.84. התמורה המוסכמת עבור הנכס, כאמור בהסכם האופציה, היתה סך של -.4.050 מליון ל"י בתוספת מע"מ (להלן - התמורה). בצד הסכם האופציה נחתם הסכם שכירות, אשר על פיו הושכר הנכס לחברה שבשליטתו של המשיב לתקופה של חמש שנים. ביום 10.1.84 הודיעו המשיבים על מימוש האופציה ושילמו את הסכום המוסכם במלואו, בערכו הנומינלי. הסכום ששולם מגיע לכ-%2 בלבד מן התמורה אילו הוצמדה למדד. המערערים סירבו להעביר את הנכס אלא אם כן התמורה תשוערך והמשיבים הגישו תביעה לאכיפת הסכם האופציה. במהלך השנים ניתנו מספר פסקי דין במסגרת התובענה. פסק הדין הראשון ניתן בבית משפט קמא ביום 16.7.92. בעלי הדין הסכימו לאחר מכן כי פסק הדין הראשון ניתן על בסיס הנחה מוטעית ועל כן הוסכם לבטלו.
ב. ביום 30.3.93 ניתן פסק דין שני ובו נקבע כי מחצית התמורה תוצמד למדד המחירים לצרכן מיום עריכתו של הסכם האופציה. פסק זה בוטל בערעור. בפסק הדין השלישי, נשוא הערעור דנא, הבחין בית המשפט בין שתי תקופות לעניין השיערוך: התקופה הראשונה, שכונתה התקופה החוזית, היא התקופה שמיום כריתתו של הסכם האופציה ועד למימושה, ואילו התקופה השנייה הינה זו שהחלה עם מתן ההודעה על מימוש האופציה. מסקנתו של בית המשפט לגבי התקופה הראשונה היתה כי שתיקתם של הצדדים להסכם האופציה, באשר להצמדתה של התמורה, מגיעה כדי הסדר שלילי. לגבי התקופה השנייה נקבע כי על המשיבים לשלם מחצית מן הסך של -.4,050 מליון ל"י בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 10.1.84, הוא יום מימושה של האופציה. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. השופט גרוניס: אין צורך להתייחס בענייננו, לשאלה הכללית האם ומתי יש לשערך תמורה מוסכמת לגבי התקופה החוזית. בנסיבות המקרה הנוכחי, יש לקבוע את התשלום על יסוד סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). הוראה זו מאפשרת להתנות את האכיפה בתנאים. בעת שבוטל פסק דינו השני של בית משפט קמא הסכימו בעלי הדין כי יש חשיבות לשאלה מהו השווי המעודכן של הנכס. על כן, לצרכי ההכרעה, יש להתחשב בנתון זה לשאלה של הצמדה מלאה או השארתה של התמורה בערכה הנומינלי. הצמדה מלאה של התמורה מיום חתימתו של הסכם האופציה מחייבת תשלום סכום נוסף של כ- 660,000 דולר, נכון להיום. סכום זה חורג אפילו מן הסכום הנדרש ע"י המערערת 450,000 דולר. אם התמורה אינה מוצמדת כלל לגבי התקופה הראשונה, המשמעות היא שהמשיבים רכשו את הנכס בכ-%2 מן הסכום המשוערך של התמורה. על כן יש להתחשב בנתונים הבאים: התמורה ששולמה הינה כ-%2 מן הסכום הנקוב בהסכם האופציה אילו היה נערך שיערוך מלא; הנכס מוחזק על ידי המשיבים במשך כל התקופה הרלוונטית; שיעור עליית המדד מאז עריכת הסכם האופציה ועד היום. על סמך כל אלה, יש לחייב את המשיבים לשלם למערערים סכום של 175,000 דולר, בנוסף לסכום של 50,000 דולר ששולם בעבר.
ד. המשנה לנשיא: מסכים.
ה. השופט אנגלרד: מכוחו של סעיף 4 לחוק החוזים רשאי ביהמ"ש להתנות את מתן צו האכיפה בשיערוך המחיר או חלקו. אך התנאת האכיפה בשערוך המחיר מופעלת בדרך-כלל רק לגבי התקופה שלאחר מועד הביצוע החוזי, היא תקופת ההפרה. בענייננו, מבקשים המוכרים לשערך את התמורה גם בתקופה החוזית. לגבי תקופה זו, שיערוך החוזה
צריך להתבסס על פירוש החוזה, כעולה מאומד דעתם של הצדדים. מדובר בהסכם אופציה לחמש שנים. הסכם האופציה, מעצם מהותו, הוא הסכם עתידי בו כל צד לוקח על עצמו סיכון מסוים לגבי התפתחויות העתידיות בתחום המוניטרי ובתחום הנדל"ן. עובר לכריתת הסכם האופציה היתה במשק אינפלציה שנתית של כמה עשרות אחוזים. בתקופה מאז כריתת הסכם האופציה ועד למועד המימוש התרחש סחרור אינפלציוני עד לשיא של %444. בבדיקת אומד הדעת של הצדדים ראוי להביא בחשבון את מצב האינפלציה הקיים והנצפה, את טיב ההסכם ואת המועד בו אמור התשלום להתבצע על פי החוזה. הימנעות משיערוך, מקום שהצדדים עצמם לא קבעו תנאי שערוך, תגרום עוול חמור ותחטא לעקרונות החשובים של עשיית צדק ושל תום לב. במצב דברים זה, יש לייחס לצדדים אומד דעת לפיו יש לחלק את פגעי האינפלציה בין המוכרים לקונים. בנסיבות המקרה הנדון, ראוי לקבוע סכום גלובלי שישתלם על ידי הקונים למוכרים כתנאי לאכיפת ההסכם, כפי שהציע השופט גרונוס.
(בפני השופטים: הנשיא ש. לוין, אנגלרד, גרוניס. עוה"ד ע. בר מור וד. גולן למערערים, עו"ד מ. זוהרי למשיבים. 6.5.02).
ע.א. 3921/01 + 4002/00 - עמאד אבו סעוד ואח' נגד חברת הביטוח הלאומית בע"מ
*גובה הפיצויים בגין הפסד השתכרות בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. *תשלום 25 אחוז מסך הפיצויים כאשר קצבאות הביטוח הלאומי עולות על סכום הפיצויים(מחוזי י-ם - ת.א. 771/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער, יליד 10.10.1964, נפגע קשה בתאונת דרכים ביוני 96. המשיבה חבה בפיצויו על נזקיו. תאונת הדרכים הוכרה גם כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"). ועדת השירות של המוסד קבעה למערער נכות בגובה %89, הגבוהה ב-%50 מנכותו הרפואית. בביהמ"ש המחוזי נפסקו למערער פיצויים בסכום של כ - 1.2 מליון ש"ח. מסכום זה, כך קבע ביהמ"ש, יש לנכות תקבולים שקיבל המערער או שיהיה זכאי להם בעתיד מן המוסד. לאחר שנתברר כי הסכום המהוון של סך כל הקצבאות עולה על הסכום שנפסק כפיצויים, קבע בית המשפט, בהתאם לבקשת המערער, כי על המשיבה לשלם לו %25 מסך הפיצויים שנפסקו, וזאת מכוח הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. המערער מלין על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו, בפרטי נזק שונים, ומנגד טוענת המשיבה, כנגד חיובה בחלק מפרטי הנזק וכנגד חיובה בהתאם להוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. בפי המשיבה טענות שונות שיש לדחות וכולל הטענה נגד חיובה בתשלום %25 מהסכום שנפסק למערער כפיצויים. לטענתה מדובר ב"הרחבת חזית", שכן המערער לא תבע סכום זה בכתב התביעה ואף לא העלה טענה בעניין זה במהלך המשפט. טענות אלה אין לקבל. המשיבה לא העלתה, במהלך המשפט, כל טענה כנגד תחולת הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי ואין להידרש לטענה כזו בערעור; מכל מקום, די היה בעובדות שהוכחו במשפט כדי לבסס את זכאות המערער לרבע מן הפיצויים.
ג. יש לדחות את טענותיו של המערער באשר לפרטי הנזק השונים שנקבעו, פרט לעניין גובה הפיצויים בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד ובגין צרכים מוגברים של ניידות. עובר לתאונה עבד המערער בטפסנות בניין. המערער נבדק על ידי מומחה בתחום השיקומי, אשר קבע, בין היתר, כי האפשרות שהמערער יוכל לחזור ולהיקלט בשוק העבודה היא בגדר "אפשרות תיאורטית בלבד". בהתאם לכך קבע בית המשפט המחוזי "...שהתובע איבד את מרבית כושר השתכרותו, וזאת לאור מגבלותיו, מהות הפגיעה, עיסוקו עובר לתאונה, גילו, ואי יכולתו לחזור לעבודה". בבואו לחשב את גובה הפיצויים בגין הפסד ההשתכרות נסמך בית המשפט המחוזי, בין היתר, על תלושי שכר של המערער שהוצגו בפניו. כן הביא בית המשפט בחשבון שיקוליו את העובדה שהמערער נעדר
ימים רבים מעבודתו מדי שנה. שיקולים אלה הביאו את בית המשפט לפסוק למערער סכום גלובלי של 550,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעתיד. אין להתערב בקביעת הפיצוי בדרך אומדן גלובלי. בדרך כלל לא יתערב בית המשפט שלערעור בקביעת פיצוי בדרך זו, אם אין בו חריגה ברורה מאומדן ראוי של הנזק.
ד. אולם, הסכום הגלובלי שנפסק למערער, כהפסד כושר השתכרות הינו נמוך, שכן הוא לא יוכל לשוב לשוק העבודה. למערער נותרו כ-30 שנות עבודה צפויות. קודם לתאונה עבד בעבודת כפיים מבוקשת ששכרה בצדה. הפיצוי שנפסק לו בגין ראש נזק זה נמוך מהסכום הראוי וזאת במידה המצדיקה התערבות. כך גם באשר לפיצוי בגין הצורך המוגבר בניידות. בהתחשב בכל אלה יועמד סכום הפיצוי הכולל שישולם למערער על סך של 1.5 מליון ש"ח בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, ריבלין, החלטה - השופט ריבלין. עו"ד עלי שקיב למערערים, עו"ד קופטי מאזן למשיבה. 7.5.02).
ע.א. 6567/99 - אריאל שטרנשיין ואח' נגד עו"ד יששכר פישר ואח'
*התחייבות כ"צוואה" או כהסכם בדבר ירושה. *בטלות הסכם בדבר ירושתו של אדם, להבדיל מהסכם בדבר עזבונו של אדם(מחוזי ת"א - ת. עז'. 140/97 - הערעור נתקבל).
א. ביום 9.5.89 חתמה המנוחה אדיטה זיידמן בישראל על צוואה, ביחס לרכושה בישראל ובשוויץ (להלן: הצוואה הישראלית). צוואה זו באה בנוסף לצוואה אחרת או צוואות אחרות, שעשתה המנוחה ביחס לרכושה בגרמניה, שאינן נדונות בערעור זה. בו ביום חתמה המנוחה על התחייבות (להלן: ההתחייבות), לאמור: "אני הח"מ, אדיטה זיידמן מאשרת בזאת כי עו"ד פישר שימש במשך שנים כיועצי המשפטי... הוסכם... כי שכר טרחתו עבור כל שירותיו המקצועיים במשך כל השנים יהא %7.5 מכל רכושי. עו"ד פישר יהא זכאי לגבות שכר טרחה זה בעת ממוש רכושי מכל סיבה שהיא. אם לא ימומש רכושי... יגבה עו"ד פישר את החוב מעזבוני".
ב. ביום 30.3.1996 נפטרה המנוחה. במותה השאירה כספים שהיו מופקדים בשלושה חשבונות בבנקים בגרמניה, שוויץ וישראל. בהתאם לצוואה הישראלית, מונה עו"ד פישר כמנהל זמני של עיזבון המנוחה. תוך זמן קצר התפטר מתפקידו, ועו"ד אסן, המשיב 2, מונה כמנהל העיזבון בישראל. במהלך אחת משיחותיו של מנהל העיזבון עם מנהל העיזבון בגרמניה, התגלתה לו עובדת קיומה של ההתחייבות. התברר לו גם, כי עו"ד פישר העביר למנהל העיזבון בגרמניה עותק מן ההתחייבות, והאחרון החליט להכיר בתוקפה ולהעביר לעו"ד פישר סכום כסף על חשבון המגיע לו מערכו של העיזבון בגרמניה. מנהל העיזבון בישראל פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות, ובית המשפט החליט שההתחייבות תקפה. המערערים טוענים כי יש לפסול את ההתחייבות משני טעמים חילופיים: הראשון, שההתחייבות היא למעשה צוואה, המנוגדת לדרישות מחייבות של חוק הירושה; השני, כי ההתחייבות הינה למעשה הסכם בדבר ירושתו של אדם, וככזו היא בטלה מכוח סעיף 8(א) לחוק הירושה. הערעור נתקבל.
ג. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי ההתחייבות אינה בגדר צוואה, נכונה היא, אולם, קביעתו הלקונית לפיה סעיף 8 לחוק אינו חל במקרה זה, אינה עומדת בביקורת. סעיף 8(א) לחוק, קןבע כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים". בפסק הדין המנחה לעניין סעיף זה, (ע.א. 682/74, פ"ד כט(2) 757). נקבע כי "מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי... האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה - והם אינם אלא הסכמים המתיימרים... לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על פי דין ולא על פי צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי העזבון". הבחנה בין הסכם בדבר ירושה לבין הסכם בדבר
עיזבון על פי רוב אינה קלה. אך בענייננו מתקיימות עובדות ונסיבות המלמדות שההתחייבות הינה בגדר "הסכם בדבר ירושה". מסקנה זו עולה משילובם של נוסח ההתחייבות, מהנסיבות שאפפו אותה ומהתנהגות המנוחה ועו"ד פישר מאז נחתמה ההתחייבות ועד ליום מותה של המנוחה. נסיבות ההתחייבות מלמדות כי כוונת הצדדים להתחייבות היתה שהיא תמומש רק עם מותה של המנוחה, ורק אז עו"ד פישר יקבל %7.5 מערך העזבון.
(בפני השופטים: אור, גב' פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - השופט אור. עוה"ד יגאל רבאילן ושניאורסון למערערים, עו"ד צבי נצר לעו"ד פישר, עו"ד אסן דן קטלן לעצמו. 22.5.02)
ע.א. 6783/98 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח נגד עזבון תוריא (סוריא) עבדאלגני מוסא ואח'
*גובה התשלום ודרך חישובו ושיערוכו, כאשר קרקע נמכרה ע"י האפוטרופוס על נכסי נפקדים לרשות הפיתוח והתברר שהקרקע לא היתה שייכת לנפקד(מחוזי חיפה - ת.ה. 36/93 - הערעור נתקבל).
א. חלקת מקרקעין, בכפר דיר אל-אסד (להלן - הנכס), הוקנתה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, מכוח הוראות חוק נכסי נפקדים, על סמך ההנחה, כי הוא היה מצוי בבעלות המנוח, צלאח חסן מוסא (להלן - המנוח) - אשר הינו נפקד, כהגדרתו בחוק. לאחר ההקנייה מכר האפוטרופוס את הנכס לרשות הפיתוח. המשיב בערעור הוא עזבון אלמנת המנוח שנפטרה בינתיים אף היא. בהליך קודם נקבע כי בעת הקנייתו לאפוטרופוס, לא היה עוד הנכס בבעלות הנפקד - המנוח - אלא בבעלות אשתו (להלן - המנוחה), ועל כן לא היה זה נכס של נפקד, אך על אף הטעות בהקניית הנכס, זכאי האפוטרופוס ליהנות מהגנת סעיף 17 לחוק. בית המשפט קבע, כי העסקה בה נמכר הנכס לרשות הפיתוח בוצעה בתום לב, ואשר על כן תקף המכר. עם זאת, כך נקבע, זכאי יהיה המשיב לתבוע את תמורת הנכס מכוח הוראת סעיף 18 לחוק. בעקבות פסק הדין בהליך הקודם, פנה המשיב לבית המשפט המחוזי, בתביעה נשוא ערעור זה, לקבוע את הסכום המגיע לו, מכוח סעיף 18 לחוק. הוראת סעיף 18 נוקבת, לעניין זה, בסכום התמורה שנתקבלה בידי האפוטרופוס, בעת שמכר את הנכס לאחר.
ב. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין לבסס את שומת התמורה המגיעה למשיב על סכום התמורה שצויין בהסכם המכר בין האפוטרופוס לבין רשות הפיתוח, באשר ההסכם נוקב בסכום כולל, בגין מכירת מספר חלקות ואינו מציין בנפרד מהי התמורה ששולמה בגין הנכס הנדון. כיוון שכך, ביקש בית המשפט קמא לקבל הערכות של שמאים באשר לשוויו של הנכס. בית המשפט קבע שני מועדים שונים. מחד גיסא, קבע כי המועד הרלבנטי לקביעת שווי החלקה, הוא מועד ביצוע הסכם המכר, אשר לדעת בית המשפט הוא מועד רישום הבעלות על שם רשות הפיתוח בפנקסי רישום המקרקעין ביום ה-30.1.68, מאידך גיסא, פנה בית המשפט להערכת שווי הנכס בעת בירור התובענה, בשל הצורך לשערך את סכום התמורה, ובשל שסבר כי מקום בו שולמה התמורה בגין נכס הנתון לתנודות מחיר, צריך השיערוך שיעשה תוך התחשבות בשווי הנכס במועד ברור התביעה. המועד שנבחר היה, לפיכך, יום ה-11.5.93. ערעור האפוטרופוס על דרך קביעת סכום התשלום וערעור רשות הפתוח על עצם חיובה - נתקבלו.
ג. הסכום לו זכאי המשיב, לפי סעיף 18 הנ"ל לחוק, מורכב, בפועל, משניים אלה: הסכום המשתלם מכוח העילה המהותית הרלוונטית ורכיב דמי השיערוך המתווספים לסכום הבסיסי. כבר נפסק, כי "...בתהליך הפסיקה של הרשות השיפוטית יש להבחין בין שני שלבים: האחד, השלב בו נקבע הסכום המגיע לתובע מאת הנתבע על-פי הדין הסובסטנטיבי הנוגע לדבר... השלב השני הוא קביעת הריבית שסכום זה ישא". (ע.א. 467/77 פ"ד לג(2), 70). במקרה זה, הסכום שנפסק לזכות המשיב, שגוי הן באשר ל"סכום הכסף" המגיע למשיב, לאמור הסכום הבסיסי, והן באשר להפרשים הצריכים להתלוות אליו.
ד. אשר לרכיב הראשון - "סכום הכסף" הצריך להשתלם למשיב, הוא סכום התמורה שנשתלמה לידי האפוטרופוס. אכן, בהסכם אין תמורה מיוחדת לנכס שבמחלוקת אך, לכאורה, מאפשרות ההוראות שבהסכם, לייחד מתוך סכום התמורה הכולל, את מחיר הנכס הנדון. ברם, הצדדים הסכימו, גם אם במשתמע בלבד, להמיר את מנגנון חישוב התמורה, שהוסכם עליו בחוזה המכר (מתוך ההנחה כי בנסיבות העניין לא ניתן היה להפעילו), במנגנון חישוב המסתייע בשווי השוק של הנכס. לעניין המועד הקובע להערכת שווי השוק הסכימו כי המועד הקובע הוא המועד בו שולמה התמורה בפועל. בית המשפט קמא ראה במועד רישום הבעלות על שם רשות הפיתוח, בפנקסי רישום המקרקעין לאמור 30.1.68 - את מועד ביצועו של ההסכם. גישה זו אין לקבל. הסכם המכירה נוקב במועדים מוגדרים וברורים לתשלום התמורה בלא קשר למועד הרישום. בנסיבות אלה ובהיעדר ראיות אחרות - קשה להלום את ההנחה כי התמורה לא שולמה במועדים הנקובים, אלא דווקא במועד הרישום.
ה. אשר לקביעת רכיב השיערוך - בית המשפט פנה לקביעת שווי הנכס במועד בירור המשפט - גם כאן נפלה שגגה. ההוראות הרלבנטיות בחוק נכסי הנפקדים דוברות בתמורה ששולמה בפועל, ולא שוויו הנוכחי של הנכס. שיערוכה של התמורה הכספית צריך היה להיעשות על בסיס התמורה שנתקבלה אצל האפוטרופוס, בתוספת הפרשי הצמדה לפי מדד מתאים, ושל ריבית. ההוראות מדין החוזים להן נדרש בית המשפט קמא אמנם קובעות, כי יש להשיב את שווי הנכס, מקום בו השבה בעין אינה סבירה, או אינה אפשרית, או שהנפגע מהפרת החוזה בחר בכך. אך, הוראת סעיף 18 לחוק מחייבת, להשיב את התמורה שנתקבלה בעד הנכסי ולא הרי זה כהרי זו.
ו. אשר לחיוב רשות הפיתוח - מקום בו אין מדובר בהשבה בעין של הנכס, כי אם בהשבת התמורה שנתקבלה בעדו, כפי שהדבר כאן, מורה סעיף 18 לחוק כי האפוטרופוס ימסור את הנכס או את התמורה שקיבל בעדו. האפוטרופוס ולא אחר זולתו.
(בפני השופטים: מצא, חשין, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד גב' מרים רובינשטיין למערערים, עו"ד צובחי אלחאג' למשיבים. 29.4.02).
ע.א. 120/00 - משה יעל נגד משה בצלאל ודולב חברה לביטוח בע"מ
*התערבות ערכאת ערעור במסקנות עובדתיות של בימ"ש קמא. *הקטנת הנזק ע"י הנפגע(מחוזי ת"א - ת.א. 777/93 - הערעור נתקבל).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים, ונגרם לה שבר בצוואר עצם הזרוע בכתף הימנית. למרות הפגיעה הקלה יחסית וריפויו הטוב של השבר, ידה הימנית של המערערת הושבתה בשל "כתף קפואה" ובשל "מרפק קפוא". המערערת תבעה את המשיב 1 - נהג הרכב האחר, ואת המשיבה 2 - חברת הביטוח שלו. השאלה המרכזית שבמחלוקת היתה אם המערערת עמדה, בנסיבות המקרה, בחובת הקטנת הנזק. בית המשפט המחוזי קבע, כי המערערת נמנעה משיתוף פעולה בקבלת טיפולים פיסיותרפיים שנקבעו לה, וכי סירבה לקבל טיפולים אחרים. לפיכך, לא עמדה בחובת הקטנת הנזק המוטלת עליה. בהתאם לכך נקבעה למערערת נכות אורטופדית בשיעור של %15 בלבד כתוצאה מתאונת הדרכים, וזאת אף על פי שבפועל סובלת המערערת, עקב מצב הכתף והמרפק, מנכות אורטופדית של %58. הערעור נתקבל.
ב. לכאורה, עיקר טענותיה של המערערת מתמקדות במסקנות עובדתיות, והלכה היא, כי אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית. עם זאת, כפי שנקבע לא אחת: "במקרים מתאימים רשאי בית המשפט של ערעור להתערב בממצאים, אם מתברר שהערכאה הדיונית התעלמה מראיות... או שלא נתנה להן את המשקל הראוי...". נטל ההוכחה, כי הניזוק-התובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק, מוטל על כתפי המזיק-הנתבע.
הוכחת טענה בדבר אי הקטנת הנזק, כשמדובר בטיפול רפואי שהניזוק סרב או נמנע מלקבל, מחייבת את המזיק להראות כי קיים טיפול רפואי אשר היה עשוי להיטיב את מצבו של הניזוק; כי הניזוק נמנע מקבלתו של הטיפול המיטיב; שלאחר שיקול כלל נסיבות המקרה הרלבנטיות הניזוק התנהג התנהגות בלתי סבירה כשנמנע מקבלת הטיפול. בענייננו, לא עמדו המשיבים בנטל ההוכחה המוטל עליהם.
ג. בית המשפט המחוזי מתבסס הן על חוות דעת המומחה, והן על מסמכים רפואיים שונים שהוצגו בפניו, והמעידים, לכאורה, על אי שיתוף פעולה של המערערת בטיפולים הפיסיותרפיים. אלא, שבחינת מכלול הראיות שעמדו בפני בית המשפט המחוזי אינה תומכת בנכונות קביעתו. מחומר הראיות עולה סתירה ממשית בין מסמכים רפואיים שכתבו שניים מרופאי המערערת, לבין מסמכים רפואיים אחרים ועדויות הפיסיותרפיסטים שטיפלו במערערת. בית המשפט לא התייחס לסתירות אלה, על אף שהמערערת הצביעה על רוב הסתירות עוד בסיכומיה בפניו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד יורם נבות למערערת, עו"ד עזריאל רוטמן למשיבה. 20.5.02).
ע.א. 3541/98 - די וורולי סיאני... בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
* ע.א. 3541/98 - דחיית תביעה לבטלות חלק מתנאי הסכם בשל מצג שווא. *חתימה על הסכם בעקבות מכרז שלא "תחת מחאה" למרות שהחותם ידע על מצג שווא של הצד השני. *אפשרות של מימוש תנאי בהסכם אופציה לפינוי דיירים, למרות שהם דיירים מוגנים ולא פולשים כפי שהוצג בפני הצד ה(מחוזי י-ם - ת.א. 1443/96 - הערעור נדחה).
א. המערערת זכתה במכרז של המינהל לרכישת זכויות חכירה במגרש המכונה מגרש מס' 1, ובאופציה לחכירת מגרש המכונה מגרש מס' 4, באתר בתל-אביב. על פי תנאי המכרז, הותנתה האופציה לחכירת מגרש מס' 4, בזכייתו של המשיב בתביעה לסילוק יד שהוא הגיש נגד המחזיקה בחלק מן המגרש (להלן: "משפחת המבורגר"). במכרז צויין כי במגרש מס' 4 מצויים ארבעה מחזיקים לבד ממשפחת המבורגר והמערערת התחייבה לפנותם על חשבונה.
ב. יום קודם לפקיעת המועד שהוסכם עליו להסדר הפינוי, הגישה המערערת תביעה נגד המשיב, בה טענה כי בניגוד למה שעול?ה מתנאי המכרז, ומטענות נציגי המשיב, כאילו המחזיקים במגרש 4 הם פולשים, התברר לה כי שלושה מן המחזיקים במגרש מס' 4 הם בעלי זכויות חכירה, וכי מחזיקה נוספת באותו מגרש נהנית ממעמד של דיירת מוגנת. המערערת תבעה, כי בית המשפט יכריז על בטלות אותם סעיפים במכרז ובהסכם הפיתוח המחייבים אותה לבצע את פינוי המחזיקים במגרש מס' 4. עוד תבעה שיפוי הפסדיה, עקב חוסר יכולתה, הנטען, לממש את האופציה ביחס למגרש מס' 4. המערערת הבהירה כי בד בבד עם הגשת התביעה, היא נאלצה לחתום עם המשיב, על חוזה לפיתוח המגרש מס' 1, שילמה את היתרה שהגיעה למשיב תמורת זכויות החכירה באותו מגרש, והפקידה בידיו את הערבות הבנקאית לביצוע הפינוי במגרש מס' 4.
ג. בית המשפט המחוזי דחה על הסף את בקשת המערערת להכריז על בטלות התנאים המחייבים אותה לבצע את פינוי המחזיקים במגרש מס' 4. בית המשפט ציין, בין שאר טעמיו, כי לאור העובדה שהמערערת חתמה על חוזה הפיתוח והחתימה על החוזה לא היתה "תחת מחאה", היא מנועה מלתקוף בתביעתה את תנאי המכרז. בית המשפט המחוזי קבע לבסוף כי המערערת ויתרה על עילותיה החוזיות, ברם לא ויתרה על עילותיה הלבר-חוזיות, ובהן עילות בנזיקין של "רשלנות והטעייה" - הבאות לידי ביטוי, לפי הנטען, במצג שווא מטעם המשיב, שלא גילה, את מעמדם המשפטי של המועמדים לפינוי. עם זאת, כך קבע, העריך מנהל המערערת, כי, "יתכן שמדובר בבעלי מעמד של דייר מוגן", והעריך את גובה הנזק, שנגרם למערערת, כגובה ההפרש שבין עלות פינויים של דיירים מוגנים לבין עלות פינויים של חוכרים. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי המערערת לא הוכיחה, שמעמדם המשפטי של המחזיקים במגרש מונע בעדה
כליל את האפשרות לממש את האופציה לחכירת מגרש מס' 4. הערעור נדחה.
ד. המערערת חתמה על חוזה הפיתוח, עם המשיב, בסמוך לאחר שהגישה את תביעתה, ולא עשתה כן "תחת מחאה". בעת החתימה על חוזה הפיתוח - אשר קדמה לה הגשת התביעה - היתה המערערת מודעת למעמדם האמיתי של המחזיקים במגרשים. במסמכי המכרז הצהירה המערערת כי היא בדקה את המגרשים וכי היא מוותרת על טענותיה בעניין הפינוי. על סמך כל אלו, קבע בית המשפט כי המערערת ויתרה על עילותיה החוזיות. בקביעה זו, אין להתערב. הקביעה האחרת לפיה לא ויתרה המערערת על עילותיה הלבר-חוזיות מעוררת קושי - אלא שעל כך לא באה כל השגה.
ה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו נדרש לשאלת ניתוק הקשר הסיבתי, אם בכלל, בין מצג השווא של המשיב לבין הנזק, המתבטא בהפרש עלויות הפינוי. משלא הוגש ערעור שכנגד מצד המשיב, אין צורך להידרש לשאלה אם ויתרה המערערת גם על עילות התביעה הלבר-חוזיות, או לשאלת הקשר הסיבתי בין מצג השווא לבין הנזק שנמצא ראוי לפיצוי בבית המשפט קמא. בית המשפט המחוזי מצא, כאמור - כי המערערת ידעה, או שהיה עליה לדעת, כי המועמדים לפינוי הם "לפחות" בעלי מעמד של דיירים מוגנים, ואין מקום לשנות משיטת הפיצוי שנקבעה, כשיעור ההפרש שבין עלות הפינוי של דיירים מוגנים לבין עלות הפינוי של חוכרים.
ו. אליבא דמערערת, טעה בית המשפט בקבעו, כי לא הוכח שהעובדה כי המציאות שונה מן המצג שהציג המשיב, תימנע את אפשרות מימוש אופציית החכירה במגרש מס' 4. אין לקבל את טענתה של המערערת, כי היעדרה של "עילה משפטית" המאפשרת לכפות על החוכרים במגרש הנדון להעביר את זכויותיהם אליה, משמעה שאין אפשרות לפנותם. השאלה הרלוונטית היא האם קיימת אפשרות לפנות את החוכרים, בפועל, ולא האם קיימת עילה לפנותם בכפיה. משלא הוכח כי לא ניתן לפנות את המחזיקים בהסכמה, נשמטה הקרקע מתחת לטענותיה של המערערת לעניין הפיצוי שהיא תובעת בגין מניעת הרווח הצפוי.
ז. המערערת, טוענת, כי טעה בית המשפט המחוזי, בקבעו, שהיא אינה זכאית לבטל את התנאי, שהיה קבוע בין תנאי המכרז, ואשר על פיו רובצת עליה האחריות לביצוע הפינוי. גם דין טענה זו להידחות. החלק העוסק בפינוי, אליו מתייחס הפגם הנטען, לא ניתן להפרדה מיתר חלקי החוזה. חלקי חוזה הניתנים להפרדה צריכים ללבוש צורת תניה, או מערכת תניות, היכולה לעמוד על רגליה היא, ואינה שלובה בקיום ההתחייבויות אותן מבקשים להשאיר על כנן. אם אין מדובר על יחידה שלמה הניתנת להפרדה, אין בידי מבקש הביטול, אלא הברירה לבטל את החוזה כולו. בענייננו, התמורה הכספית ששילמה המערערת למשיבה וההתחייבות שנתנה לבצע את הפינוי, היוו את התמורה למתן זכויות החכירה ואופציית החכירה, גם יחד, עד שלא ניתן לבודד אחת מהן ולייחסה לחלק, כזה או אחר, ממכלול חיוביו של המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עוה"ד יהודה זהבי ורותם דגן למערערת, עו"ד גבי לימור פלד למשיב. 29.4.02).
בש"א 4155/02 - נואמה תמר ואח' נגד עקיבא ירון
*דחיית בקשה להעברת מקום דיון מבימ"ש לתביעות קטנות ואיחוד דיון עם תיק אחר בבימ"ש שלום (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
המבקשים ביקשו להורות על העברת דיון מבית המשפט לתביעות קטנות בקריות לבית משפט השלום בתל אביב, ועל איחודו עם הדיון בתיק המתנהל בבית משפט השלום. הבקשה נדחתה.
תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת לאמור: "הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות, יקבע נשיא בית המשפט העליון למי מבתי משפט אלה השיפוט ולאותו בית משפט... יועברו ויידונו בו במאוחד". בענייננו, ניכרת זהות בנושא שתי התובענות, אך נוכח העובדה כי הסמכות העניינית הנתונה לבית משפט השלום אינה דומה לסמכותו העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות, אין סמכות להורות על העברת הדיון ולאחד את התיקים כמבוקש.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' אורית גונן למבקשים, המשיב לעצמו. 15.5.02).
רע"א 4194/02 - תנועת הליכוד ישראל נגד לב חלאבין ואח'
*עיכוב מינויים של נציגי הליכוד לקונגרס הציוני ולוועידת הליכוד העולמי (הבקשה נדחתה).
ועדת הבחירות של המבקשת קבעה, כי יושב-ראש התנועה, ראש-הממשלה אריאל שרון, ימליץ - ללא שייערכו בעניין זה בחירות - על רשימת נציגי הליכוד לקונגרס הציוני העולמי ולוועידת הליכוד העולמי. המועד האחרון להגשת רשימת המועמדים לכינוסים אלו נקבע לתאריך 22.5.02 בשעה 00:12. המשיבים 1-3, (להלן: המשיבים), חברי תנועת הליכוד, הגישו לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בקשה למתן צו זמני, אשר ימנע מתנועת הליכוד מלהגיש את רשימת הנציגים לקונגרס הציוני ולוועידת הליכוד, כל עוד לא יובא אופן בחירתם של הנציגים להכרעת מרכז הליכוד. בבקשתם טענו המשיבים, כי הדרך שנקבעה לבחירת הנציגים - המלצת ראש-הממשלה - איננה ראויה, מכיוון שאין היא נותנת ביטוי דמוקרטי לרצונם של חברי הליכוד, וכי המבקשת מתעלמת מהחלטת בית-הדין העליון של הליכוד בעניין זה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבים והמערערת הגישה בקשה למתן רשות ערעור. הבקשה נדחתה. על-מנת שלא לרוקן מתוכן את החלטת בית-הדין העליון של תנועת הליכוד, ברי כי מן הדין היה להורות על העלאת הנושא לדיון בפני מרכז הליכוד כבר בתאריך 12.5.02. שהלוא המועד האחרון להגשת רשימות המועמדים נקבע לתאריך 22.5.02. בנסיבות אלו, ומשאף תנועת הליכוד העולמי ציינה את הסתייגותה ממחדליה הרבים של תנועת הליכוד בישראל בנושא זה, אין עילה להתערבות בהחלטת בית-המשפט המחוזי.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ישראל מימון למבקשת, עוה"ד יהודה רסלר, פרן ברניס וגבריאל דנון למשיבים. 21.5.02).
ע.פ. 2535/98 - מחמד מנדורי נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה בעבירות סמים כאשר בשלב ההגנה והסיכומים לא היה המערער מיוצג בביהמ"ש ע"י עו"ד (הערעור נתקבל).
המערער הועמד לדין בבית-המשפט המחוזי בנצרת בשורה של עבירות שעניינן יבוא וסחר בסמים, וכן בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. הוא נמצא אשם, ונדון ל-18 שנות מאסר. היה זה משפט מורכב, ומטעם התביעה העידו כחמישים עדים. המערער היה מיוצג במהלך פרשת התביעה על-ידי מספר סניגורים ששכר לעצמו, ברם, במהלך פרשת ההגנה לא היה מיוצג כלל ואף לא הסכים למנות לו סניגור מטעם ביהמ"ש. בסיום פרשת ההגנה הורה ביהמ"ש על הגשת סיכומים בכתב. בערעורו מבקש המערער לבטל את פסק-הדין, ולהחזיר את הדיון ביהמ"ש לבית-המשפט המחוזי למען תישמע פרשת ההגנה כאשר המערער מיוצג, ועל-מנת שיוגשו סיכומים מחדש. טענת המערער היא, כי בהיעדר ייצוג נאות נגרם לו עיוות-דין. הערעור נתקבל.
סעיף 15 לחסד"פ מחייב מינוי סניגור למי שמואשם בעבירות מן הסוג שבהן הואשם המערער. ככלל, לא ניתן לנהל דיון ראוי באישומים בעבירות כה חמורות כאשר הנאשם איננו מיוצג. בנסיבות אלה, ביהמ"ש המחוזי לא צריך היה להסתפק בסירובו של המערער, אלא היה עליו להעמיד לרשות המערער סניגור. ניסיון החיים מלמד, כי
המערער היה מתרצה, לו היה מתמנה סניגור לייצוגו. אין צריך לומר, כי הגשת סיכומים בכתב, כאשר המערער לא היה מיוצג, למצער פוגעת במראית פני הצדק. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי למען ישמע מחדש את פרשת ההגנה ואת סיכומי הצדדים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, ריבלין, א. לוי. עו"ד אברהם ברדוגו למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 14.5.02).
בג"צ 1412/02 - בית ספר התיכון "כצנלסון"... נגד התאחדות הספורט לבתי... הספר
*דחיית עתירה נגד קביעת הפסד טכני לקבוצת כדורגל בתחרות בין בתי ספר כאשר לא הוגש ערעור במועד הקבוע בתקנון(העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה במשחק כדורסל, במסגרת אליפות בתי הספר העל-יסודיים בכדורסל, שאמור היה להיערך בתאריך 7.1.02 בין קבוצת בית הספר כצנלסון מכפר סבא לקבוצת בית הספר התיכון מטרווסט מרעננה. בעקבות הצפת המגרש במי גשמים לא ניתן היה לקיים את המשחק בשעה היעודה. משלא מצאה העותרת אולם חלופי, הוצע אולמה הביתי של קבוצת בית הספר מטרווסט. העותרת התנגדה לאולם זה, ביום 14.1.02 שלח מנכ"ל המשיבה מכתב לעותרת כי הוחלט לפסוק הפסד טכני לקבוצת כצנלסון בעקבות ביטול המשחק. העותרת ערערה לוועדת הערעורים הארצית ביום 27.1.02. ועדת הערעורים קבעה כי אין לדון בערעור, עקב העובדה שהוגש זמן רב לאחר קבלת ההחלטה, ולפי הוראות התקנון ניתן להגיש ערעור תוך 24 שעות מקבלת ההחלטה. בעתירה העלתה העותרת שתי טענות עיקריות. הטענה האחת מופנית כנגד סמכותו של מנכ"ל המשיבה לפסוק הפסד טכני, והטענה הנוספת מתייחסת לדרך שבה התקבלה ההחלטה הנדונה, ודרך ניהול ההליך בוועדות הערעור השונות. העתירה נדחתה.
אין חולק כי על פי התקנון היה על העותרת להגיש את ערעורה תוך 24 שעות. העותרת לא עמדה בתנאי זה, ובעתירתה לא הצדיקה איחור זה. העותרת לא עמדה בתנאים הבסיסיים הקבועים בתקנון ולכן רשאים היו הגופים הרלוונטיים על פי שיקול דעתם להימנע מלדון בערעור. הדיון בטענות העותרת היה צריך להתברר בפני הגופים המקצועיים בתחום. בג"צ אינו מהווה תחליף לגופים המקצועיים שהוקמו ולא יעניק לעותרת סעד שלא ניתן לה בוועדות הערעור השונות עקב מחדלה. זאת ועוד, מקומן של הטענות הנוגעות לפרשנות התקנון אינן בג"צ.
(בפני השופטים: גב' בייניש, אנגלרד, ריבלין. 24.4.02).
בש"פ 3842/02 - איימן ג'אבר ואח' נגד מדינת ישראל
*חילוט ערבויות כאשר הופרו תנאי שחרור הערובה (ערר על חילוט ערבויות הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות שונות והוחלט לשחררו בערבות ובתנאי ב"מעצר בית" בביתו של העורר 2. כל אחד מן העוררים 2-4 חתם על ערבות בסכום של 25,000 ש"ח להבטחת קיומם של תנאי השחרור. העורר הפר את תנאי השחרור ומשהוגשה בקשה לחילוט הערבויות קבע בית המשפט המחוזי כי יחולט סכום של 10,000 ש"ח מן הערבות שנתן העורר 2 וסך של 5,000 ש"ח מן הערבויות שניתנו על ידי כל אחד מן העוררים 3 ו-4. בערר נטען, כי לא היה מקום לחילוטן של ערבויות העוררים 3 ו-4. הערר נדחה.
טענתם של העוררים 3 ו-4 היא כי לא היתה להם כלל אפשרות לדעת על כך שהעורר הפר את תנאי השחרור ועזב את ביתו של העורר 2, שם שהה ב"מעצר בית". הם מתגוררים במרחק של עשרות קילומטרים ממקום מגוריו של העורר 2, והעורר נתפס מחוץ לביתו קצר ביותר לאחר שיצא מן הבית. ברם, בית המשפט המחוזי היה ער להבדל בין אחריותו של העורר 2 לבין אחריותם של העוררים 3 ו-4. לכן החליט לחלט סכום כפול מן
העורר 2 ביחס לסכום שחולט משני הערבים האחרים. כמו כן, הערבות עליה חתמו כל אחד מן השלושה היתה בסכום של 25,000 ש"ח, כלומר בית משפט קמא כבר הלך לקראת העוררים משהחליט על חילוט חלקי בלבד. אין מקום להפחית מן הסכומים שהוחלט לחלטם, שהרי אם יעשה כן, התוצאה עלולה להיות שלערבויות מעין אלה שחתמו העוררים 2-4 לא תהא כל משמעות.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד א' גורן לעוררים, עו"ד גב' ש. טובבין למשיבה. 9.5.02).
בש"א 2765/02 - שמי אשקלון ואח' נגד מנהל מיסוי מקרקעין ת"א
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
פסק הדין נשוא הערעור אותו מבקשים המבקשים להגיש, ניתן ביום 25.12.01. לבקשת המבקשים, ובהסכמת המשיב, ניתנה ארכה לשם הגשת ערעור, עד ליום 15.3.02. עשרה ימים לאחר המועד האמור, פנו המבקשים למשיב בבקשה כי יסכים לארכה. המשיב סירב. בהמשך לכך, פנו המבקשים ביום 31.3.02 בבקשה להאריך את המועד עד ליום 8.4.02. הבקשה נתקבלה.
אכן, ההסברים שהעלו המבקשים לאיחור אינם משכנעים. המבקשים לא נקטו בשקידה הסבירה הנדרשת ממי שמבקש ארכה לצורך הגשת ערעור. עם זאת, מתברר, כי המשיב היה מודע לכוונת המבקשים להגיש ערעור. מודעות זו עולה מבקשת הארכה הקודמת שהוגשה. בכך יש כדי לשלול ציפיה של המשיב לכך שלא יוגש ערעור כנגד פסק דינו של בית משפט קמא, וכדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה. זאת ועוד, מידת האיחור הממשי בו מדובר היא 11 ימים, בהתחשב בפגרת הפסח. בנסיבות העניין, התוצאה של דחיית הבקשה, תוך איון זכות היסוד של המבקשים לערער, תהא בלתי מידתית ביחס לאיחור.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד י. פוגל למערערים, עו"ד ג. מיכלין למשיב. 23.4.02).
ע.פ. 3862/02 - אבו גרדוד עוואד ואח' מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר של 3 שנים בגין עבירות סמים כאשר הנאשם היה משוחרר בערובה בהמשך 5 שנים (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הורשעו בהחזקת כ-118 ק"ג סם קנביס. ביום 14.7.97 הורה בית משפט קמא לשחרר את המבקשים כנגד הפקדה של 10,000 ש"ח לגבי כל אחד ובערבות של צד ג' בסך של 50,000 ש"ח. גזר הדין ניתן ביום 25.3.02, בו נדונו השניים, בין היתר, ל - 3 שנים מאסר בפועל. עם נתינתו של גזר הדין עוכב ביצועו של עונש המאסר למשך 45 ימים. עתה מתבקש ביהמ"ש לדחות את ביצוע המאסר עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
המבקשים משוחררים בערובה במשך קרוב לחמש שנים. לאור נתון יש מקום להיעתר לבקשה ובלבד שיוחמרו התנאים הכספיים שבאים להבטיח את התייצבותם של המבקשים לריצוי העונש, היה וערעורם יידחה.
(בפני: השופט גרוניס. 12.5.02).
עש"ם 1472/02 - חאג' עאדל אחמד נגד נציבות שירות המדינה
*הקלה בעונש משמעתי של מורה בחטיבת ביניים שהורשע בהליך פלילי בבריחה כאשר נדרש לעצור ע"י שוטר לעצור את רכבו לבדיקת רשיונות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער מועסק כמורה בחטיבת הביניים. בהליך פלילי הורשע המערער בבריחה כאשר נתבקש לעצור את רכבו לבדיקת רשיונותיו ואיום על שוטר תוך הפרעה למילוי תפקידו. בעקבות הרשעתו הועמד לדין משמעתי וביה"ד גזר לו, בין היתר, נזיפה חמורה, כאשר התביעה ביקשה נזיפה לא חמורה. הסניגור טוען כי המערער הודה ביודעו שהתביעה תסתפק בבקשת אמצעי משמעת של
נזיפה בלבד. בא-כוח המדינה מבקש להשאיר את גזר הדין על כנו, אף כי מלכתחילה ביקשה התביעה עונש של נזיפה בלבד. לדעתו, גישתה של התביעה בבית הדין היתה מוטעית וחומרת העניין מצדיקה נזיפה חמורה. הערעור נתקבל.
אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער אינם חמורים בהתחשב בכך שמדובר במורה, עובד מדינה שהתנהגותו חייבת להיות נקייה מרבב, ובוודאי שעבירות המופנות כנגד שוטר הן בעלות אופי חמור, ומצופה מאיש חינוך כי ישמש דוגמא לתלמידיו בכיבוד החוק ורשויות החוק. אלא שיש יסוד לטענתו של המערער כי מלכתחילה היתה לו ציפייה שבית הדין יסתפק בנזיפה נוכח עמדתה של התביעה בהליך. ציפייה זו נתחזקה עקב פרוטוקול הדיון בו נרשם כי הוטלה על המערער נזיפה, שהיא אמצעי משמעת מהדרגה הנמוכה, כאשר אחר כך תוקן הפרוטוקול לנזיפה חמורה. אין ספק כי בית הדין אינו חייב להישאר בד' אמות של אמצעי המשמעת המבוקש על-ידי התביעה. כך גם כאשר נערך הסדר טיעון ועל אחת כמה וכמה כאשר נערך הסדר במשתמע ולא במפורש כמו בעניינו של המערער. עם זאת, רשאי המערער שהשתלשלות העניינים בפרשה זו תפעל לטובתו. הצטברו לכך מספר נסיבות: תיקון הפרוטוקול כפי שתוקן בלי מתן הזדמנות לצדדים להגיב על כך, ובמיוחד כאשר ראה בית הדין לסטות מהעונש המבוקש על-ידי התביעה. בשים לב לכל אלה יש להקל באופן חריג עם המערער על-ידי המרת אמצעי המשמעת מנזיפה חמורה לנזיפה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מוטי לוי, למערערת, עו"ד אריה פטר למשיבה. 25.3.02).
ע.פ. 3840/02 - מואיז פדלון נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע של סגירת עסק המתנהל ללא רשיון (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה).
המערער הורשע בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון. בגזר הדין נצטווה המערער לסגור את עסקו - מוסך רכב - תוך שישה חודשים, אלא אם יקבל רישיון עסק. המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר טרם נשמע וביקש עיכוב ביצועו של צו הסגירה. בקשתו נדחתה והערר על כך נתקבל.
מסתבר, כי המערער הגיש בקשה לשימוש חורג לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, רמלה. נתקיים דיון, בו אמר מהנדס העיר כי יש לפעול במסגרת הליך של שימוש חורג, וכי אם יוצא היתר הוא יינתן לתקופה של שנתיים. הוועדה המקומית דרשה שמינהל מקרקעי ישראל יחתום על הבקשה לשימוש חורג ועד היום טרם נתקבלה תשובה מן המינהל. משהובהר כי הוגשה בקשה לשימוש חורג, וכי עמדתו של מהנדס העיר היא כי ניתן יהיה להתיר שימוש חורג לתקופה של שנתיים, נראה שהכף נוטה לכיוון של עיכוב ביצוע של צו הסגירה. ההנחה היא, שלפחות מבחינתה של העירייה לא תהא מניעה ליתן רישיון עסק, בעקבות ההיתר לשימוש חורג, אם זה יינתן.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד אריה דגני למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 13.5.02).
בש"פ 3839/02 - זואהרי טוני נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של החזקה וסחר בסם קבנוס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהחזקה וסחר של סם קנבוס במשקל של 397 גרם נטו. בית משפט השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים, והערר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר על כך נתקבל.
אכן, קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. עם זאת, כאשר נבחנת השאלה האם יש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, יש אף ליתן משקל לעוצמתן של הראיות לכאורה. במקרה הנוכחי אין לומר שהעוצמה של הראיות היא בדרגה כה גבוהה שתאפיל על שיקולים אחרים. חלפה תקופה ארוכה יחסית מאז שנודע למשטרה, בעת מעצרו של העד יוסי, כי לגירסתו הוא רכש את הסם מן העורר, ועד לנקיטת צעדים נגד העורר. לא ניתן
הסבר מדוע המשטרה לא פעלה נגד העורר תוך זמן קצר, שהרי כך מתחייב אם אמנם מסוכן הוא לביטחון הציבור. זאת ועוד, מתברר כי אמנם הורשע העורר בעבר בבית המשפט השלום בקצרין בעבירת סמים, עובדה שנלקחה בחשבון ע"י הערכאות דלמטה. ברם, אין מדובר שם בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, אלא בהחזקה לצריכה עצמית. העובדות האמורות לצד העובדה שאין מדובר בסם הידוע כסם "קשה", מביא לכלל מסקנה, כי ראוי יהיה לעשות שימוש בחלופה למעצר.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ח. סבית לעורר, עו"ד גב' ש. טובבין למשיבה 9.5.02).
בש"פ 3915/02 - מדינת ישראל נגד רפי סיטון ואח'
*הארכה שניה של מעצר מעבר ל- 9 חודשים בעבירה של יבוא סם אקסטזי (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו ביבוא למעלה מ- 300 אלף כדורים של סם אקסטזי והפצתו בישראל. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים למעצר הוארך מעצרם ב - 90 יום, ועתה מתבקשת הארכת מעצר שניה. הבקשה נתקבלה.
המשיבים טוענים כי לפי קצב התקדמותו של המשפט, ניתן להניח שתידרשנה עוד הארכות רבות עד לסיומו. נטען, כי חלק מעדי התביעה נמצאים בחו"ל והם חוששים לבוא לארץ. בנוסף לכך גורסים הסניגורים כי מידת המסוכנות אינה כזו המצדיקה להמשיך ולהחזיק בשולחיהם במעצר. ברם, כתב האישום איננו כתב אישום שיגרתי. הוא יוצא דופן מבחינת כמויות הסמים בהם מדובר ומבחינת היקפו הבינלאומי. כאשר נמצא לגבי כתב אישום כזה כי קיימות ראיות לכאורה, מתחייבת בהכרח המסקנה שנשקפת מסוכנות מצידם של המשיבים וכי אף קיים חשש להימלטות מן הדין.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ג'ואי אש למבקשת, עוה"ד רפי בלושטיין, ירום הלוי, יאיר גולן, מיכאל גבאי, אהוד בן יהודה, וגב' רויטל סויד למשיבים. 13.5.02).
בש"א 2765/02 - שמי אשקלון ואח' נגד מנהל מיסוי מקרקעין ת"א
*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
פסק הדין נשוא הערעור אותו מבקשים המבקשים להגיש, ניתן ביום 25.12.01. לבקשת המבקשים, ובהסכמת המשיב, ניתנה ארכה לשם הגשת ערעור, עד ליום 15.3.02. עשרה ימים לאחר המועד האמור,
פנו המבקשים למשיב בבקשה כי יסכים לארכה. המשיב סירב. בהמשך לכך, פנו המבקשים ביום 31.3.02 בבקשה להאריך את המועד עד ליום 8.4.02. הבקשה נתקבלה.
אכן, ההסברים שהעלו המבקשים לאיחור אינם משכנעים. המבקשים לא נקטו בשקידה הסבירה הנדרשת ממי שמבקש ארכה לצורך הגשת ערעור. עם זאת, מתברר, כי המשיב היה מודע לכוונת המבקשים להגיש ערעור. מודעות זו עולה מבקשת הארכה הקודמת שהוגשה. בכך יש כדי לשלול ציפיה של המשיב לכך שלא יוגש ערעור כנגד פסק דינו של בית משפט קמא, וכדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה. זאת ועוד, מידת האיחור הממשי בו מדובר היא 11 ימים, בהתחשב בפגרת הפסח. בנסיבות העניין, התוצאה של דחיית הבקשה, תוך איון זכות היסוד של המבקשים לערער, תהא בלתי מידתית ביחס לאיחור.
(בפני: הרשם שחם. עו"ד י. פוגל למערערים, עו"ד ג. מיכלין למשיב. 23.4.02).
בש"א 2399/02 - מוחמד הלאל נג'אר נגד לוטיפה עחיאן נג'אר ואח'
*סמכויות הרשם בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (הערעור נדחה).
המשיבות הגישו באיחור ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. המערער ביקש למחוק את הערעור על הסף מחמת האיחור בהגשתו. תגובה לבקשה למחיקת הערעור על הסף, כללה אף בקשה להארכת מועד. המערער טען כי התצהיר שצורף לבקשה אינו מגלה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. הרשם איפשר למשיבות להגיב בתצהיר מפורט. כנגד החלטה זו מכוון הערעור והוא נדחה.
טענתו של המערער מתבססת על הוראות תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואילו המשיבות טוענות כי לפי הוראות התקנה היה הרשם מוסמך לאפשר את הגשת התגובה והתצהיר. אין צורך להידרש לפרשנות תקנה 241, שכן סעיף 90 לחוק בתי המשפט מורה כי "רשם רשאי לדון ולהחליט ולהורות ככל שיראה לנכון בבקשה בכל עניין הנוגע לניהולו של הליך, לרבות עניינים אלה:... הארכת המועד להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור". הרחבה זו בסמכות, מחייבת לתת את הדעת לא רק לסיבת האיחור, אלא גם לגופו של העניין, העומד לדיון. לפיכך, משהחליט הרשם לאפשר למשיבות להגיש תצהיר מפורט נוסף, הרי שפעל בגדר סמכותו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ר. חן למערער, עו"ד מ. קדם למשיבות. 12.5.02).
בש"פ 3220/02 + 3223/02 - עמוס כפיר ואלקסלסי מתי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת החזקה וסחר בסמים (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
שני העוררים הואשמו בעבירות של החזקה וסחר בסמים. בית משפט השלום דחה את בקשת המשיבה לעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה לעצרם עד תום ההליכים. העררים נדחו. הסניגור הדגיש את גילם הצעיר של העוררים, את העובדה כי זו מעידתם הראשונה בתחום הסמים, ואת ההשלכות הקשות שעלולות להיות למעצר ראשון על מי שלא התנסה בו. ברם, על חומרתו של נגע הסמים אין צורך להשחית מלים נוספות, וגם על המלחמה שקידשה החברה בישראל נגד נגע זה. חרף זאת, מוסיפים להלך בתוכנו אנשים דוגמת העוררים, הרואים בסחר בסם מקור להכנסה קלה, וגם היד הקשה בה נוהגים בתי המשפט נגד עבריינים בתחום זה, אינה מצליחה להרתיע את הרבים ולצמצם את ממדיו של הנגע. לפיכך, כל שנותר לעשות הוא להוסיף וליישם, וביתר שאת, את הכלל לפיו
כל מי שחטא בעבירות מתחום זה, אחת דינו - להיות מוחזק במעצר עד לסיום ההליכים, בעיקר עקב החשש שיוסיף לחטוא גם במהלך משפטו, ואף אם יהיה נתון במעצר-בית. (בפני: השופט א. לוי. עו"ד גיל באיער למבקשים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 21.4.02).
עע"ם 3252/02 - הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נגד יאיר בן דוד ואח'
*עיכוב ביצוע החלטה למנוע בניית חממות חקלאיות (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה).
המשיב הגיש בקשה לבנות חממות חקלאיות על קרקע שהוקצתה לו ידי מינהל מקרקעי ישראל באזור משגב. הבקשה נדונה בפני הוועדה המקומית ונדחתה. ערר שהוגש לוועדת הערר נדחתה. נגד החלטה זו הגיש המשיב עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים. ביהמ"ש קיבל את העתירה והורה להחזיר את התיק לוועדה המקומית על מנת שתדון בבקשת העותר לגופה, בשילוב עם שיקולים שונים שפורטו בפסק הדין. על פסק דינו של בית משפט קמא הוגשו ערעורים ונתבקשה החלטה על עיכוב ביצוע עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
המבקשת טוענת כי במידה ותידחה עתירתה לעיכוב ביצוע, ויינתן ההיתר ייגרם נזק בלתי הפיך, המתבטא בפגיעה בקרקע טבעית ובמשאב-טבע יקר, וייתר את שמיעת הערעור. אכן, עיכוב ביצועו של פסק דין הוא החריג, ועל בעל דין המבקש לעכב ביצועו של פסק דין, מוטל נטל כבד להראות שביצועו המיידי עלול לגרום נזק בלתי הפיך, אשר יקשה לתקנו אם תצלח דרכו בערעור. באשר לערעור זה, היקפו של הנזק לנוף כתוצאה מביצוען של העבודות על פי ההיתר, אם יינתן, והסיכוי לשקמו תוך זמן סביר, הן שאלות שהדעות עליהן חלוקות, והם מהנושאים שבהם עתיד לעסוק הדיון בערעור. על מנת למנוע היווצרותן של עובדות מוגמרות ובלתי הפיכות, אין אמנם מקום לעכב את ההליכים לצורך הוצאתו של ההיתר, אולם יהיה נכון לעכב את ביצוען של העבודות על פי היתר זה עד למתן פסק הדין בערעור.
(בפני: השופט א. לוי. 6.5.02)
רע"פ 3268/02 - אחמד מזייד קוזלי ואח' נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עולם בעבירות רצח (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד - הבקשה נדחתה).
בתאריך 4.2.02, ובסיומו של משפט חוזר, הורשעו המבקשים ברצח הנער דני כץ ז"ל. בית המשפט המחוזי בתל-אביב גזר למבקשים מאסר עולם בגין מעשה הרצח, ועוד 15 שנים מאסר בגין עבירת החטיפה. במעמד מתן גזר-הדין עתרו המבקשים, לעכב את ביצועו של העונש, ובקשתם נדחתה. עם הגשת הערעור עותרים המבקשים לעכב את ביצוע עונשם עד לערעור. הבקשה נדחתה.
הגישה לפיה עצם הגשת הערעור מצדיקה את עיכוב ביצוע המאסר, למעט במקרים שבהם קיים חשש כי הנידון יסכן את ביטחון הציבור או כי לא יתייצב לריצוי עונשו, היא מרחיקת לכת. מנגד, גם הגישה לפיה עיכוב הביצוע הוא חריג בו ייעשה שימוש רק בהתקיים נסיבות מיוחדות, אינה מקובלת עוד. הגישה הנוהגת עתה היא שעל בית המשפט לתת את דעתו למכלול של שיקולים וביניהם חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, עברו הפלילי של הנידון ונסיבות אישיות. בענייננו מדובר במעשים חמורים וגם תקופת המאסר שהושתה על המבקשים פועלת לחובתם. ביחס לסיכוייו של הערעור - בשני הליכים נפרדים, ובפני מותבים שונים, שבחנו וחזרו ובחנו את הראיות, נמצאו המבקשים חייבים בדינם. על כן אין לעכב את ביצוע גזה"ד.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש, עוה"ד רפלי לוי, גב' רונית וינרב וגב' הילה כץ למשיבה. 6.5.02).